סט “כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן” (שמות כה, ט) – אָמַר רַ' לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: “עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן”, הָיָה לוֹ לְהָבִיא אַרְבָּעָה קֻנְדָּסִים וְלִמְתֹּחַ אֶת הַמִּשְׁכָּן עֲלֵיהֶם; אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה לְמַעְלָה אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ יְרֻקָּה, אֵשׁ שְׁחֹרָה, אֵשׁ לְבָנָה וְאָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן. אָמַר לוֹ משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים! וְכִי מֵאַיִן יֵשׁ לִי אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ יְרֻקָּה, אֵשׁ שְׁחֹרָה, אֵשׁ לְבָנָה? אָמַר לוֹ: “בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר” (שם, מ) (פדר"כ א, ג).
הָיָה לוֹ – יכול היה (משה).
קֻנְדָּסִים – קורות עץ.
לִמְתֹּחַ אֶת הַמִּשְׁכָּן – העשוי עורות ובדים.
לְמַעְלָה – במרום.
בְּתַבְנִיתָם – לא מאש ממש, אלא כצבעיה.
*
ע “וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן” (שמות כו, טו) – וּמֵהֵיכָן הָיוּ הַקְּרָשִׁים? יַעֲקֹב אָבִינוּ נָטַע אוֹתָם. בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם, אָמַר לְבָנָיו: בָּנַי! עֲתִידִים אַתֶּם לְהִגָּאֵל מִכָּאן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא עָתִיד לוֹמַר לָכֶם מִשֶּׁאַתֶּם נִגְאָלִים, שֶׁתַּעֲשׂוּ לוֹ אֶת הַמִּשְׁכָּן; אֶלָּא עִמְדוּ וְנִטְעוּ אֲרָזִים מֵעַכְשָׁו, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיֹּאמַר לָכֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ אֶת הַמִּשְׁכָּן – יִהְיוּ הָאֲרָזִים מְתֻקָּנִים לָכֶם. מִיָּד עָמְדוּ וְנָטְעוּ וְעָשׂוּ כֵּן. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶת הַקְּרָשִׁים” – אוֹתָן שֶׁהִתְקִין לָהֶם אֲבִיהֶם (תנחומא תרומה, ט).
וּמֵהֵיכָן הָיוּ הַקְּרָשִׁים? – מניין היו לבני ישראל קרשים במדבר?
מִשֶּׁאַתֶּם – כאשר אתם.
מְתֻקָּנִים – מוכנים.
אֶת הַקְּרָשִׁים – בה"א הידיעה, קרשים ידועים ומזוהים.
*
עא אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא: קְרָסִים שֶׁל זָהָב בְּלוּלָאוֹת הָיוּ נִרְאִים בְּמִשְׁכָּן כְּכוֹכָבִים הַקְּבוּעִים בָּרָקִיעַ (פדר"כ א, ב).
קְרָסִים… בְּלוּלָאוֹת – ששימשו לחיבור יריעות המשכן זו לזו.
*
עב “וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה” (במדבר ח, ד) –
בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה בָּהָר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא צִוָּהוּ עַל מַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה נִתְקַשָּׁה בּוֹ משֶׁה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: הֲרֵי אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא? הֶרְאָה לוֹ אֵשׁ לְבָנָה, אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ שְׁחֹרָה, אֵשׁ יְרֻקָּה, וְעָשָׂה מֵהֶן אֶת הַמְּנוֹרָה, גְּבִיעֶיהָ, כַּפְתּוֹרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ וְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים, וְאָמַר לוֹ: “וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה” – שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מַרְאֶה לוֹ בְּאֶצְבָּע (תנחומא בובר שמיני, יא).
נִתְקַשָּׁה בּוֹ משֶׁה – לא הצליח להבין.
מַרְאֶה לוֹ בְּאֶצְבַּע – מצביע כביכול באצבעו (לכן נאמר “וזה”).
*
עג “שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ” (זכריה ד, י) – כְּנֶגֶד שִׁבְעַת כּוֹכָבִים שֶׁמְּשׁוֹטְטִין בְּכָל הָאָרֶץ (תנחומא בהעלותך, ה).
שִׁבְעָה אֵלֶּה – שבעת הנרות שבמנורה (שראה הנביא). כּוֹכָבִים – כוכבי הלכת.
*
עד “בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת” (במדבר ח, ב) – אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לָנוּ אַתָּה אוֹמֵר שֶׁנָּאִיר לְפָנֶיךָ? אַתָּה הוּא אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהָאוֹרָה דָּרָה אֶצְלֶךָ – וְאַתָּה אוֹמֵר “יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת”?! – הֱוֵי: “כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי” (תהלים יח, כט). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָכֶם, אֶלָּא שֶׁתָּאִירוּ לִי כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵאַרְתִּי לָכֶם. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְפִקֵּחַ וְסוֹמֵא שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים בַּדָּרֶךְ. אָמַר לוֹ פִּקֵּחַ לְסוֹמֵא: כְּשֶׁנִּכָּנֵס לְתוֹךְ הַבַּיִת צֵא וְהַדְלֵק לִי אֶת הַנֵּר הַזֶּה וְהָאֵר לִי. אָמַר לוֹ הַסּוֹמֵא: בְּטוֹבָתְךָ, כְּשֶׁהָיִיתִי בַדֶּרֶךְ אַתָּה הָיִיתָ מְסַמְּכֵנִי, עַד שֶׁנִּכְנַסְנוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת אַתָּה הָיִיתָ מְלַוֶּה אוֹתִי, וְעַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר: הַדְלֵק לִי אֶת הַנֵּר וְהָאֵר לִי?! אָמַר לוֹ הַפִּקֵּחַ: שֶׁלֹּא תְהֵא מַחֲזִיק לִי טוֹבָה שֶׁהָיִיתִי מְלַוְּךָ בַּדֶּרֶךְ – לְכָךְ אָמַרְתִּי לְךָ: “הָאֵר לִי” (במ"ר טו, ה).
דָּרָה – גרה, שוכנת.
הֱוֵי – לפיכך.
כֶּדֶרֶךְ שֶׁהֵאַרְתִּי לָכֶם – כפי שהארתי לכם (בעמוד האש במדבר).
פִּקֵּחַ וְסוֹמֵא – אדם רואה ועיוור.
בְּטוֹבֶתְךָ – אמור לי בטובך.
מְסַמְּכֵנִי – תומך בי.
מַחֲזִיק לִי טוֹבָה – חש שהוא חייב לגמול טובה תחת טובה.
*
עה רַ' אֲבִינָא אָמַר: הַגַּלְגַּל הַזֶּה שֶׁל חַמָּה אֶחָד מִמְּשַׁמְּשַׁי הוּא, וּבְשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵאת לָעוֹלָם אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לָזוּן עֵינֶיהָ מִמֶּנָּה – וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ?! הַבָּרָק הַזֶּה אֶחָד מִתּוֹלְדוֹת הָאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה הוּא, וּמִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ מַבְהִיק אוֹרוֹ – וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ?! אָמַר רַ' אַחָא: “ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר” (ישעיה מב, כא) – לֹא בָּאתִי אֶלָּא לְזַכּוֹתְךָ. רַ' בֶּרֶכְיָה אָמָר: הַגַּלְגַּל הַזֶּה שֶׁל עַיִן, אֵין אָדָם רוֹאֶה מִתּוֹךְ הַלָּבָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, אֶלָּא מִתּוֹךְ הַשָּׁחֹר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: מַה מִתּוֹךְ חֲשֵׁכָה בָּרָאתִי לְךָ אוֹרָה – וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ?!
דָּבָר אַחֵר: בָּשָׂר וְדָם מַדְלִיק נֵר מִנֵּר דָּלוּק, שֶׁמָּא יוּכַל לְהַדְלִיק נֵר מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ? שֶׁנֶּאֱמַר: “וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם” (בראשית א, ב), מַה כָּתוּב אַחֲרָיו: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר” (שם שם, ג), וּמִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ הוֹצֵאתִי אוֹרָה – וַאֲנִי צָרִיךְ לְאוֹרָה שֶׁלָּכֶם?! לֹא אָמַרְתִּי לָךְ אֶלָּא לְעַלּוֹת אוֹתְךָ – “לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד” (שמות כז, כ) (ויק“ר לא, ח; במ”ר טו, ב).
גַּלְגַּל חַמָּה – השמש.
אֶחָד מִמְּשַׁמְּשַׁי – אחד מן המשרתים אותי (דברי הקב"ה).
כָּל בְּרִיָּה – שום אדם.
לָזוּן עֵינֵיהָ – להתבונן בה.
לְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ? – ואין לקב"ה צורך באור מנורת המשכן.
תּוֹלְדוֹת הָאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה – דבר שנולד מן האש שבמרום.
“ה' חָפֵץ” וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי האדם קיבל תורה כי ה' רצה, חפץ, שיעשה מעשים, כגון הדלקת המנורה, שיַקנו לו זכויות (“למען צדקו”).
הַשָּׁחֹר – האישון.
לֹא אָמַרְתִּי וגו' – ומטרת המנורה היא לרומם, להעלות, את עם ישראל המקיים את מצוותה.
*
עו אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן: בְּצַלְאֵל – עַל שֵׁם חָכְמָתוֹ נִקְרָא. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ אֱמֹר לוֹ לִבְצַלְאֵל: עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן, אָרוֹן וְכֵלִים, – הָלַךְ משֶׁה וְהָפַךְ וְאָמַר לוֹ: עֲשֵׂה אָרוֹן וְכֵלִים וּמִשְׁכָּן. אָמַר לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ! מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיס לְתוֹכוֹ כֵּלִים, וְאַתָּה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לִי אָרוֹן וְכֵלִים וּמִשְׁכָּן? כֵּלִים שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה לְהֵיכָן אַכְנִיסֵם? שֶׁמָּא כָּךְ אָמַר לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: עֲשֵׂה מִשְׁכָּן, אָרוֹן וְכֵלִים. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בְּצֵל אֵל הָיִיתָ וְיָדָעְתָּ?! (ברכות נה ע"א).
עַל שֵׁם חָכְמָתוֹ נִקְרָא – שמו ניתן לו בזכות חוכמתו.
הָפַךְ – את סדר הדברים.
שֶׁמָּא בְּצֵל אֵל וגו' – האם עמדת בסמוך לקב"ה, כאילו בצִלו, ועל כן אתה יודע את מה שאמר?
*
עז אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: יוֹדֵעַ הָיָה בְּצַלְאֵל לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶן שָׁמַיִם וָאָרֶץ (ברכות נה ע"א).
לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת – על פי תורת הסוד הקדומה, צירוף אותיות של הא"ב העברי אלה לאלה מביא לבריאת דברים חדשים, וסוד זה היה ידוע לבונה המשכן.
*
עח אָמַר רַ' חֲנִינָא בֶּן פַּזִּי: אֵין לְךָ גָּדוֹל מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה וְאֵין לְךָ יָרוּד מִשֵּׁבֶט דָּן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: יָבוֹא וְיִזְדַּוֵּג לוֹ, שֶׁלֹּא יְהוּ מְבַזִּין אוֹתוֹ וְשֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם רוּחוֹ גַסָּה עָלָיו, לְפִי שֶׁהַגָּדוֹל וְהַקָּטָן שָׁוִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם. בְּצַלְאֵל מִשֶּׁל יְהוּדָה וְאָהֳלִיאָב מִדָּן – וְהוּא מִזְדַּוֵּג לוֹ (שמו"ר מ, ד).
יָרוּד – עלוב.
יִזְדַּוֵּג – יתחבר (איש משבט יהודה אל אדם משבט דן).
מְבַזּין אוֹתוֹ – את שבט דן.
אָדָם רוּחוֹ גַּסָּה – אדם גאוותן (משבט יהודה).
אָהֳלִיאָב – בן אחיסמך (שמות לא, ו), מבוני המשכן.
*
עט “וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן” (במדבר ז, א) – וַי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה! מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה רַגְזָנִית. אָמַר הַמֶּלֶךְ: עֲשִׂי לִי פֻּרְפּוּרָה. הִתְחִילָה לַעֲסֹק בָּהּ. כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה מִתְעַסֶּקֶת בָּהּ אֵינָהּ מְרִיבָה. נִשְׁלְמָה הַמְּלָאכָה וְהֵבִיאָה לַמֶּלֶךְ, רָאָה אוֹתָהּ הַמֶּלֶךְ וְיָשְׁרָה בְעֵינָיו, מִיָּד הִתְחִיל לוֹמַר: וַי, וַי! אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מָה זֶה, אֲדוֹנִי? הִטְרַחְתִּי אֶת עַצְמִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר “וַי, וַי!” אָמַר לָהּ: הַמְּלָאכָה יָפָה וּכְשֵׁרָה בְּעֵינַי, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיִית עוֹסֶקֶת בַּמְּלָאכָה לֹא הָיִית כּוֹעֶסֶת וְלֹא מְקַנְטֶרֶת אוֹתִי; עַתָּה, שֶׁאַתְּ פְּנוּיָה, מִתְיָרֵא אֲנִי, שֶׁמָּא תַּכְעִיסִי אוֹתִי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ בָּנַי עֲסוּקִים בַּמִּשְׁכָּן לֹא הָיוּ מַלִּינִים עָלַי, עַתָּה יַתְחִילוּ שׁוּב לְקַנְטֵר אוֹתִי. לְכָךְ נֶאֱמַר – “וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה” – וַי הִיא בְּיוֹם כַּלּוֹת! (תנחומא נשא, יב).
“וַיְהִי” – וחצייה הראשון של המילה (“וי”) נדרש כקריאת צער.
פֻּרְפּוּרָה – בגד ארגמן מלכותי.
יָשְׁרָה – מצאה חן.
מְקַנְטֶרֶת – מכעיסה במילים.
פְּנוּיָה – ממלאכה.
מַלִּינִים – מתלוננים.
*
פ “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן” (שמות לח, כא) – אָמַר משֶׁה: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל רוֹגְנִים הֵם, הֲרֵינִי עוֹשֶׂה לָהֶם חֶשְׁבּוֹן מִכָּל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן. הִתְחִיל לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן עִמָּהֶם – “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן” – וְהוּא נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר כְּסִדְרָם בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף וְלַנְּחשֶׁת: “וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל… וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת” (שם שם, כה־כז). עִם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן וְהוֹלֵךְ, שָׁכַח אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל שֶׁעָשָׂה מֵהֶם וָוִים לָעַמּוּדִים וְלֹא הָיוּ נִרְאִים. הִתְחִיל עוֹמֵד תָּמֵהַּ וְאוֹמֵר: “עַכְשָׁו יִמְצְאוּ יְדֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָלַי לוֹמַר, שֶׁאֲנִי נָטַלְתִּי אוֹתָם”, וְהוּא חוֹזֵר לָבוֹא עַל כָּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה. מִיָּד הֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת עֵינָיו, וְתָלָה עֵינָיו וְרָאָה, שֶׁהָיוּ עֲשׂוּיִם וָוִים לָעַמּוּדִים, הִתְחִיל לְהָשִׁיב לָהֶם בְּקוֹל רָם: “וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים!” (שם שם, כח). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְפַּיְּסוּ יִשְׂרָאֵל. מִי גָרַם לוֹ? עַל יְדֵי שֶׁיָּשַׁב וְעָשָׂה חֶשְׁבּוֹן – “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן”.
וְלָמָה עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן? הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מַאֲמִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא” (במדבר יב, ז) – וּמשֶׁה נָתַן חֶשְׁבּוֹן? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁשָׁמַע לֵצָנֵי הַדּוֹר שֶׁהָיוּ מְשִׂיחִים אַחֲרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה… וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה” (שמות לג, ח). וּמָה הָיוּ אוֹמְרִים? הָיוּ מִסְתַּכְּלִים מֵאֲחוֹרָיו וְאוֹמֵר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: רְאֵה צַוָּארוֹ! רְאֵה שׁוֹקָיו! אוֹכֵל מִשֶּׁלָּנוּ, שׁוֹתֶה מִשֶּׁלָּנוּ; וַחֲבֵרוֹ מְשִׁיבוֹ: “רֵיקָא! אָדָם שֶׁנִּתְמַנָּה עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, עַל כִּכְּרֵי כֶּסֶף וְעַל כִּכְּרֵי זָהָב, שֶׁאֵין לוֹ חֵקֶר וְלֹא מִשְׁקָל וְלֹא מִנְיָן – מָה אַתָּה רוֹצֶה, שֶׁלֹּא יְהֵא עָשִׁיר?” כְּשֶׁשָּׁמַע כֵּן, אָמַר: חַיֵּיכֶם, מִשֶׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם חֶשְׁבּוֹן; כֵּיוָן שֶׁנִּגְמְרָה אָמַר לָהֶם: “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן” (תנחומא פקודי, ז).
רוֹגְנִים – מתלוננים ומתרעמים.
עוֹשֶׂה לָהֶם חֶשְׁבּוֹן וגו' – נותן דין וחשבון על השימוש שעשה בכל מה שהביא העם לבניין המשכן וכליו.
עִם שֶׁהוּא – תוך כדי.
לֹא הָיוּ נִרְאִים – הוָוים (לעמודי המשכן) לא היו גלויים לעין.
יִמְצְאוּ יְדֵיהֶם… לוֹמַר – יוכלו לומר.
נָטַלְתִּי – לקחתי.
חוֹזֵר לָבוֹא וגו' – שב ובודק כל אחת ממלאכות המשכן.
תָּלָה – הרים.
נִתְפַּיְּסוּ – נחה דעתם.
מַאֲמִינוֹ – נותן בו אמון.
לֵצָנֵי הַדּוֹר – רשעים הלועגים לכול.
רֵיקָא – שוטה, בער.
אֵין לֹו חֵקֶר וגו' – בכמות שאי אפשר לשקול או למנות עד תום.
חַיֵּיכֶם – לשון שבועה.
*
פא שָׁאַל קוֹנְטְרִיקוֹס הֶגְמוֹן אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: בְּגִבּוּי הַכֶּסֶף אַתָּה מוֹצֵא מָאתַיִם וְאַחַת כִּכָּר וְאַחַד עָשָׂר מָנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ… לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים” (שמות לח, כו), וּבִנְתִינַת הַכֶּסֶף אַתָּה מוֹצֵא מְאַת כִּכָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף” וגו' (שם שם, כז) – משֶׁה רַבְּכֶם גַנָּב הָיָה, אוֹ קֻבְיוּסְטוּס הָיָה, אוֹ אֵינוֹ בָּקִי בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת: נָתַן מֶחֱצָה וְנָטַל מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה שָׁלֵם לֹא הֶחֱזִיר. אָמַר לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ גִזְבָּר נֶאֱמָן הָיָה, וּבָקִי בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת הָיָה, וּמָנֶה שֶׁל קֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה. וְעוֹד שְׁאֵלוֹ: בִּפְרָטָם שֶׁל לְוִיִּים אַתָּה מוֹצֵא עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת, וּבִכְלָלָם אַתָּה מוֹצֵא עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אָלֶף. וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת לְהֵיכָן הָלְכוּ? אָמַר לוֹ: אוֹתָם שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת בְּכוֹרוֹת הָיוּ, וְאֵין בְּכוֹר מַפְקִיעַ בְּכוֹר (בכורות ה ע"א).
קוֹנְטְרִיקוֹס הֶגְמוֹן – שמו של שר רומי.
בְּגִבּוּי – בשעת הגבייה, באיסוף הכסף לצורך המשכן.
אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.
“מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל” וגו' – מן העם נאספו 301,775 שקלים שהם קצת יותר מ־201 כיכרות (בכל כיכר 1500 שקלים [השקל הוא בן 60 מנה וכל מנה בן 25 סלעים]).
בִּנְתִינַת הַכֶּסֶף – לבניין המשכן.
קֻבְיוּסְטוּס – משחק בקובייה, מהמר.
נָטַל מֶחֱצָה – לקח מחצית לעצמו.
מֶחֱצָה שָׁלֵם לֹא הֶחֱזִיר – ואפילו מחצית מלאה לא הוחזרה (משה החזיר רק 100 מתוך מעט יותר מ־201 כיכרות).
מָנֶה שֶׁל קֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה – באיסוף כספים למטרה מקודשת כל מנה הוא בעל ערך כפול.
שְׁאֵלוֹ – ההגמון את רכן יוחנן.
בִּפְרָטָם שֶׁל לְוִיִּים – בפירוט מניין הלוויים על פי משפחותיהם (במדבר, פרק ג).
וּבִכְלָלָם – בסיכום הכולל של המניין (שם, פסוק לט).
בְּכוֹרוֹת הָיוּ – והלוויים ניתנו לקב"ה "תחת כל בכור…
מבני ישראל" (שם, פסוק יב), אך בכורות הלוויים ניתנו לו בזכות עצמם ולא במקום בכורות ישראל, ועל כן לא נזכרו במניין הכולל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.