קיא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שָׁמִיר – שֶׁבּוֹ בָנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ” (מלכים א ו, ז) – הַדְּבָרִים כִּכְתָבָם, דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: “כָּל אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרֹת כְּמִדּוֹת גָּזִית מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה” (שם ז, ט)! אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: “לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ” (שם ו, ז)? שֶׁהָיָה מְתַקְּנָן בַּחוּץ וּמַכְנִיסָן מִבִּפְנִים. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה בְּאַבְנֵי מִקְדָּשׁ וְדִבְרֵי רַ' נְחֶמְיָה – בְּאַבְנֵי בֵּיתוֹ. וּלְרַבִּי נְחֶמְיָה – “שָׁמִיר” לָמָּה לִי? – לְאַבְנֵי אֵפוֹד, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ: אֲבָנִים הַלָּלוּ אֵין כּוֹתְבִין עֲלֵיהֶן בִּדְיוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “פִּתּוּחֵי חֹתָם” (שמות כח, יא), וְאֵין מְסָרְטִין עֲלֵיהֶן בְּאִזְמֵל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּמִלּוּאֹתָם” (שם שם, כ); אֶלָּא כּוֹתְבִין עֲלֵיהֶן בִּדְיוֹ וּמַרְאֶה לָהֶן שָׁמִיר מִבַּחוּץ וְהֵן נִבְקָעוֹת מֵאֲלֵיהֶן, כִּתְאֵנָה זוֹ שֶׁנִּבְקַעַת בִּימוֹת הַחַמָּה וְאֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם, וּכְבִקְעָה זוֹ שֶׁנִּבְקַעַת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְאֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם.
שָׁמִיר זֶה – בְּרִיָּתוֹ כִּשְׂעוֹרָה, וּמִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית נִבְרָא, וְאֵין כָּל דָּבָר קָשֶׁה יָכוֹל לַעֲמוֹד בְּפָנָיו. בַּמֶה מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ? כּוֹרְכִין אוֹתוֹ בִּסְפוֹגִים שֶׁל צֶמֶר וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בְּאִיטְנִי שֶׁל אֲבָר מְלֵאָה סֻבֵּי שְׂעוֹרִים.
וּמִי הֵבִיא אֶת הַשָּׁמִיר לִשְׁלֹמֹה? – הַנֶּשֶׁר הֱבִיאוֹ מִגֵּן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף” (מלכים א ה, יג). אָמַר לָהֶם: הֵיכָן הַשָּׁמִיר קָבוּעַ? הָלַךְ הַנֶּשֶׁר וַהֱבִיאוֹ (סוטה מח ע“ב; ילק”ש למלכים, קפב; מד"ת עח, יא).
שָׁמִיר – בעל חיים אגדי שיש בכוחו לבקע ולסתת אבנים.
הַדְּבָרִים כִּכְתָבָם – יש להבינם כפשוטם, שבית המקדש נבנה (בעזרת השמיר) מאבנים שלמות שלא סותתו בכלי סיתות.
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר וגו' – שעשו שימוש במגירה, שהוא סוג של כלי סיתות.
אִם כֵּן וגו' – המשך דברי ר' נחמיה: מה שנאמר על כך שלא נשמע קול ברזל בבניין הבית נובע מכך שאת הסיתות עשו הרחק ממקום הבנייה (“בחוץ”).
תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.
אָמַר רַבִּי וגו' – ומקבל את דעת ר' יהודה לגבי אבני המקדש ואת דעת ר' נחמיה לגבי בניין ארמונו של שלמה.
וּלְרַבִּי נְחֶמְיָה וגו' – ולאיזה צורך, לשיטתו של ר' נחמיה, עשה שלמה שימוש בשמיר?
אֵין כּוֹתְבִין עֲלֵיהֶן וגו' – אין כותבים את שמות שנים עשר השבטים על אבני האפוד בצבע, שכן צריך לחקוק את השמות באבנים, ומצד שני אי אפשר לחקוק, לשרוט אותם באזמל, שכן על האבנים להיוותר בשלמותן.
כּוֹתְבִין עֲלֵיהֶן בִּדְיוֹ וגו' – כותבים את שמות השבטים בכתיבה עדינה שאפשר למחוק בנקל, ואז מעמידים את האבן אל מול השמיר, והאבן נחקקת מאליה מבלי שיאבד ממנה דבר.
אֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם – התאנה משנה את צורתה אך לא מאבדת ממשקלה. כְּבִקְעָה וגו' – כוואדי המתמלא מים ומתרחב, מבלי לאבד את העפר שכעת מצוי בתוך זרם המים.
בְּרִיָּתוֹ כִּשְׂעוֹרָה – גודלו כגרגיר שעורה.
אִיטְנִי וגו' – שפופרת של עופרת המלאה בסובין של שעורה.
*
קיב הַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם וְהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם – אֵינוֹ בְּדִין שֶׁיּוּנַף הַמְּקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ (מידות ג, ד).
הַבַּרְזֶל – וממנו עשויים כלי מלחמה.
לְהַאֲרִיךְ וגו' – כיוון שהוא מכפר על חטאי האדם.
אֵינוֹ בְּדִין – אין זה ראוי לעשות שימוש בברזל לבניין המזבח (וראו בקטע הקודם).
*
קיג “וַיַּעֲשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטוּמִים” (מלכים א ו, ד) – אָמַר רַ' אָבִין הַלֵּוִי: אַתָּה מוֹצֵא מִי שֶׁבַּקַּשׁ לַעֲשׂוֹת לוֹ חַלּוֹנוֹת עוֹשֶׂה אוֹתָן רְחָבוֹת מִבִּפְנִים וְצָרוֹת מִבַּחוּץ, לָמָּה? שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹאֲבוֹת אוֹר; אֲבָל חַלּוֹנוֹת שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ רְחָבוֹת מִבַּחוּץ וְצָרוֹת מִבִּפְנִים. לָמָּה? שֶׁיְהֵא הָאוֹר יוֹצֵא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמֵאִיר לָעוֹלָם (תנחומא בהעלותך, ב; ילק"ש למלכים, קפב).
“שְקֻפִים אֲטוּמִים” – ומבין מילים אלו במשמעות של רחבים וצרים.
אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.
רְחָבוֹת מִבִּפְנִים וגו' – חלל בצורת טרפז, שהוא רחב בקיר הפונה כלפי חוץ וצר בחלקו הפנימי של הקיר.
שׁוֹאֲבוֹת אוֹר – מושכות כביכול אור רב אל תוך הבית.
*
קיד “וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה” (מלכים א ז, נא) – וַתְּהִי שָׁלוֹם; מְלַמֵּד, שֶׁכָּל הָאֻמָּנִים שֶׁהָיוּ בּוֹנִים בּוֹ – לֹא מֵת אֶחָד מֵהֶם וְלֹא חָלָה אֶחָד מֵהֶם, וְלֹא נִשְׁבְּרָה מַגְרוֹפִית וְלֹא קַרְדֹּם, וְלֹא נִפְסַק אֶחָד מִכְּלֵי הַמְּלָאכָה (פס“ר ו, ז; ילק”ש למלכים, קפו).
מַגְרוֹפִית – מגרפה.
קַרְדֹּם – גרזן.
נִפְסַק – נוצר בו חריץ קטן.
*
קטו כְּשֶׁבְּנָהּ שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּקֵּשׁ לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת וְלֹא נַעֲנָה. פָּתַח וְאָמַר: “שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד” (תהלים כד, ז) – רָצוּ אַחֲרָיו לְבָלְעוֹ, אָמְרוּ: “מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?” (שם שם, ח) – אָמַר לָהֶם: “ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר!” (שם). חָזַר וְאָמַר: “שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד” (תהלים כד, ט). – “מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד”? – “ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה” (שם שם, י) – וְלֹא נַעֲנָה; כֵּיוָן שֶׁאָמָר: “ה' אֱלֹהִים, אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ” (דברי הימים ב ו, מב) – מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהְפְכוּ פְּנֵי כָּל שׂוֹנְאַי דָּוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה וְיָדְעוּ כָּל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָווֹן (שבת ל ע"א).
דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה – סירבו דלתות ההיכל להיפתה.
רְנָנוֹת – מזמורים.
לֹא נַעֲנָה – לא נפתחו השערים.
רָצוּ אַחֲרָיו לְבָלְעוֹ – ביקשו להרוג אותו (כיוון שחשבו שעל עצמו הוא מדבר).
כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה – שהם שחורים מפיח.
אוֹתוֹ עָווֹן – החטא שחטא דויד במעשה בת שבע.
*
קטז “וַיִּבֶן אֶת בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן” (מלכים א ז, ב) – אָמַר רַ' אוֹשַׁעְיָא: בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב וְהָיוּ מוֹצִיאִים פֵּרוֹתֵיהֶם בִּזְמַנָּם, וּכְשֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶם נוֹשְׁרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ” (תהלים עב, טז) – וּמֵהֶם הָיְתָה פַרְנָסָה לִכְהֻנָּה. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִים לְהֵיכָל – יָבְשׁוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל” (נחום א, ד). וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן, כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ” (ישעיה לה, ב) (יומא כא ע"ב).
“בֵּית יַעַר” – הוא, לפי המדרש, בית המקדש (המכונה רבות בשם “לבנון”), שהיה הן בית והן יער.
מְגָדִים – עצי פרי.
*
קיז אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל: בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁהִשְׁלִים שְׁלֹמֹה מְלֶאכֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָשָׂא בִּתְיָה בַּת פַּרְעֹה, וְהָיוּ שָׁם צָהֳלַת שִׂמְחַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְצָהֳלַת בַּת פַּרְעֹה, וְעָלְתָה צָהֳלַת שִׂמְחַת בַּת פַּרְעֹה מִצָּהֳלַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ” (ירמיה לב, לא). אָמַר רַ' הִלֵּל בַּר הֵילֵנִי: כָּזֶה שֶׁעוֹבֵר בַּמָּקוֹם הַמְטֻנָּף וְעוֹקֵם חָטְמוֹ.
אָמַר רַב חוֹנְיָא: שְׁמוֹנִים מִינֵי רִקּוּדִין רָקְדָה בַּת פַּרְעֹה בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶלֶף מִינֵי זֶמֶר הִכְנִיסָה לוֹ בַּת פַּרְעֹה וְהָיְתָה מְצַוָּה לְזַמֵּר לְפָנָיו בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ: כָּךְ מְזַמְּרִין לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית וְכָךְ מְזַמְּרִין לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית.
מָה עָשְׂתָה בַּת פַּרְעֹה? כְּמִין פָּרֹכֶת שָׁטְחָה לוֹ לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ וְקָבְעָה בָּהּ כָּל מִינֵי אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת, שֶׁהָיוּ מַבְהִיקוֹת כְּעֵין כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְכָל זְמַן שֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה רוֹצֶה לַעֲמֹד הָיָה רוֹאֶה אוֹתָם הַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת וְהָיָה יָשֵׁן לוֹ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת.
אָמַר רַ' לֵוִי: אוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְקָרֵב תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל עֲצֵבִים, שֶׁהָיָה יוֹם חֲנֻכַּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה יָשֵׁן וּמַפְתְּחוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נְתוּנִים תַּחַת רֹאשׁוֹ, וְהָיוּ מִתְיָרְאִים לַהֲקִיצוֹ מִפְּנֵי אֵימַת הַמַּלְכוּת. הָלְכוּ וְהוֹדִיעוּ לְבַת שֶׁבַע אִמּוֹ, נִכְנְסָה הִיא וֶהֱקִיצַתּוּ וְהוֹכִיחַתּוּ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ” (משלי לא, א). נָטְלָה קוֹרְדִּיקוֹן שֶׁלָּהּ וְהָיְתָה מְסַטַּרְתּוֹ לְכָאן וּלְכָאן וְאָמְרָה לוֹ: “מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי” (שם שם, ב). “מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ” (משלי לא, א) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: מְלַמֵּד שֶׁכְּפָאַתּוּ אִמּוֹ עַל הָעַמּוּד וְאָמְרָה לוֹ: “מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי” (שם שם, ב), – “מַה בְּרִי” – הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁאָבִיךָ יְרֵא שָׁמַיִם הָיָה; עַכְשָׁו יֹאמְרוּ: אִמּוֹ גָּרְמָה לוֹ; “וּמֶה בַּר נְדָרָי” – כָּל הַנָּשִׁים שֶׁל בֵּית אָבִיךָ הָיוּ נוֹדְרוֹת וְאוֹמְרוֹת: “יְהֵא לָנוּ בֵּן הָגוּן לְמַלְכוּת”, וַאֲנִי נָדַרְתִּי וְאָמַרְתִּי: “יְהֵא לִי בֵּן זָרִיז וּמְמֻלָּח בְּתוֹרָה וְהָגוּן לִנְבִיאוּת”; “אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל” (שם שם, ד) – מָה לְךָ אֵצֶל מְלָכִים שֶׁאוֹמְרִים “לָמָּה לָנוּ אֵל”; “אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן” (שם) – מָה לְךָ אֵצֶל מְלָכִים שֶׁשּׁוֹתִים יַיִן וּמִשְׁתַּכְּרִים וְעוֹשִׂים כָּל מִינֵי זִמָּה; “וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר” (שם) – מִי שֶׁכָּל רָזֵי עוֹלָם גְּלוּיִים לוֹ יִשְׁתֶּה יַיִן וְיִשְׁתַּכֵּר?! יֵשׁ אוֹמְרִים: מִי שֶׁכָּל רוֹזְנֵי עוֹלָם מַשְׁכִּימִין לְפִתְחוֹ יִשְׁתֶּה יַיִן?! אָמַר רַ' יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁחָזַר שְׁלֹמֹה וְהוֹדָה לְאִמּוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי” (משלי ל, ב). “כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ” – מִנֹּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם” (בראשית ט, כ), “וְלֹא בִינַת אָדָם לִי” – זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן (סנהדרין ע ע“ב; ויק”ר יב, ה; במ“ר י, ד; מדמ”ש לפסוקים).
עָלְתָה – התגברה, התחזקה.
עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה – הוחלט.
עוֹקֵם חָטְמוֹ – מעקם את אפו.
הִכְנִיסָה – הביאה (מקהלות וזמרים).
פָּרֹכֶת – חופת בד.
מַזָּלוֹת – כוכבי הלכת.
לַעֲמֹד – לקום משנתו.
אַרְבַּע שָׁעוֹת – שליש משעות האור.
תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר – קורבן קבע שצריך היה להקריבו עם שחר.
לְמוֹאֵל – הוא כינוי לשלמה.
קוֹרְדִּיקוֹן – סנדל.
מְסַטַּרְתּוֹ – סוטרת על פניו.
מִשּׁוּם – בשם.
כְּפָאַתּוּ עַל הָעַמּוּד – קשרה אותו אל העמוד שעליו מלקים פושעים.
“בְּרִי” – בני (כיוון שהכול יודעים שדויד צדיק היה, יאשימו את בת שבע בהתנהגותו של שלמה ויקראו לו על שמה).
מְמֻלָּח – חריף.
הָגוּן – מתאים, ראוי.
לָמָּה לְנוּ אֵל – מדרש על השם “למואל”.
רָזֵי עוֹלָם גְּלוּיִים לוֹ – כמסופר על חוכמתו של שלמה (מלכים א ה, ט־יד). רוֹזְנֵי – שרי. הוֹדָה – בצדקת דבריה.
נֹחַ – ששתה יין והשתכר (והקרוי “איש”).
אָדֶָם הָרִאשׁוֹן – ששתה, על פי האגדה, יין (הוא פרי עץ הדעת) אך לא השתכר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.