קכב “עָשִׂיתִי לִי… שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת” (קהלת ב, ח) – לָמָּה הֵן לוֹ לִשְׁלֹמֹה? נֶאֱמַר: “וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה” (מלכים א ו, ז) – אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים: הֵיאָךְ אֶעֱשֶׂה? אָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ שָׁמִיר שֶׁהֵבִיא משֶׁה לְאַבְנֵי אֵפוֹד. אָמַר לָהֶם: הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: הָבֵא שֵׁדָה וְשֵׁדוֹת וְכָבְשֵׁם זֶה בָּזֶה – אֶפְשָׁר שֶׁהֵם יוֹדְעִים וִיגַלּוּ לְךָ. הֵבִיא שֵׁדָה וְשֵׁדוֹת וּכְבָשָׁם זֶה בָּזֶה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ יוֹדְעִים, אֶפְשָׁר שֶׁאַשְׁמְדַי מֶלֶךְ הַשֵּׁדִים יוֹדֵעַ. אָמַר לָהֶם: וְהֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: בְּהַר פְּלוֹנִי הוּא, וְשָׁם חָפַר לוֹ בּוֹר וּמִלְּאוֹ מַיִם וְכִסָּהוּ בְאֶבֶן וַחֲתָמוֹ בְחוֹתָמוֹ. בְּכָל יוֹם הוּא עוֹלֶה לָרָקִיעַ וְלוֹמֵד בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, יוֹרֵד לָאָרֶץ וְלוֹמֵד בִּישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, וּבָא אַחַר כָּךְ וּבוֹדֵק אֶת חוֹתָמוֹ, מְגַלֶּה אֶת הַבּוֹר וְשׁוֹתֶה, חוֹזֵר וּמְכַסֵּהוּ וְחוֹתְמוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ.
שָׁלַח אֶצְלוֹ אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְנָתַן לוֹ שַׁלְשֶׁלֶת וְטַבַּעַת שֶׁשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ חָקוּק עֲלֵיהֶן, וְגִבְבֵי צֶמֶר וְנוֹדוֹת יַיִן. הָלַךְ בְּנָיָהוּ וְחָפַר בּוֹר לְמַטָּה מִבּוֹרוֹ שֶׁל אַשְׁמְדַי וְשָׁפָה לְתוֹכוֹ אֶת כָּל הַמַּיִם וְסָתַם בְּגִבְבֵי צֶמֶר. אַחַר כָּךְ חָפַר בּוֹר לְמַעְלָה וְעַרָה דֶּרֶךְ שָׁם לְבוֹר אַשְׁמְדַי אֶת יֵינוֹ, סָתַם אֶת הַבּוֹרוֹּת בֶּעָפָר וְעָלָה וְיָשַׁב בְּרֹאשׁ הָאִילָן.
כְּשֶׁבָּא אַשְׁמְדַי בָּדַק חוֹתָמוֹ, גִּלָּה אֶת הַבּוֹר וְנִמְצָא יַיִן. אָמַר: “לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם” (משלי כ, א) – וְלֹא שָׁתָה. כְּשֶׁצָּמֵא לֹא שָׁלַט בְּעַצְמוֹ, עָמַד וְשָׁתָה כָּל הַיַּיִן וְנִשְׁתַּכֵּר וְיָשַׁן. יָרַד בְּנָיָהוּ וְהֵטִיל בּוֹ הַשַּׁלְשֶׁלֶת וַאֲסָרוֹ.
לָמָּה וגו' – למה נזקק שלמה לשידה ולשידות?
הֵיאָךְ אֶעֱשֶׂה? – איך אבנה את בית המקדש אם אסור להשתמש בכלי סיתות העשויים ברזל? (ראו לעיל, קטע קיא.)
שָׁמִיר – תולעת זעירה המבקעת אבנים (ראו שם).
כְָּבְשֵׁם – לחץ אותם בכוח.
יְשִׁיבֶָה שֶׁל מַעְלָה – בית המדרש של מלאכי השרת.
מְגַלֶּה – חושף.
בְּנָיָהוּ – שר צבאו של שלמה.
גִבְבֵי צֶמֶר – פקעות של צמר.
שָׁפָה – הריק, הוציא.
וְעֵרָה – יצק, שפך.
הֵטִיל – השליך.
*
כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר אַשְׁמְדַי, הִתְחִיל מִתְגַּעֵשׁ. אָמַר לוֹ בְּנָיָהוּ: שֵׁם רַבְּךָ עָלֶיךָ! שֵׁם רַבְּךָ עָלֶיךָ! וּתְפָסוֹ וְהָלַךְ עִמּוֹ. הִגִּיעוּ לְדֶקֶל, נִתְחַכֵּךְ בּוֹ אַשְׁמְדַי וְהִפִּילוֹ. הִגִּיעוּ לְבַיִת – וְהִפִּילוֹ. הִגִּיעוּ לִצְרִיף שֶׁל אַלְמָנָה אַחַת. יָצְאָה הָאַלְמָנָה וְנִתְחַנְּנָה לוֹ – הִטָּה קוֹמָתוֹ מִצְּרִיפָה וְנִשְׁבְּרָה לוֹ עֶצֶם. אָמַר: זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם” (משלי כה, טו). רָאָה סוֹמֵא תּוֹעֶה – הִטָּהוּ לַדֶּרֶךְ. רָאָה שִׁכּוֹר תּוֹעֶה – הִטָּהוּ לַדֶּרֶךְ. רָאָה חֻפָּה שֶׁשִּׂמְחָתָהּ מְרֻבָּה – בָּכָה. שָׁמַע אָדָם אוֹמֵר לְסַנְדְּלָר: “עֲשֵׂה לִי מִנְעָלִים לְשֶׁבַע שָׁנִים” – שָׂחַק. רָאָה מְכַשֵּׁף אֶחָד עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים – שָׂחַק.
כְּשֶׁהִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם – לֹא הִכְנִיסוּהוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה עַד שְׁלוֹשָׁה יָמִים. יוֹם רִאשׁוֹן אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אֵינִי מִתְבַּקֵּשׁ לַמֶּלֶךְ? אָמְרוּ לוֹ: נֶאֱנַס מֵחֲמַת שְׁתִיָּה. נָטַל אַשְׁמְדַי לְבֵנָה וְהִנִּיחָה עַל חֲבֶרְתָּהּ. בָּאוּ וְאָמְרוּ לִשְׁלֹמֹה. אָמַר לָהֶם: כָּךְ אָמַר לָכֶם: הַשְׁקוּהוּ שׁוּב. לְמָחָר אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אֵינִי מִתְבַּקֵּשׁ לַמֶּלֶךְ? אָמְרוּ לוֹ: נֶאֱנַס מֵחֲמַת אֲכִילָה. נָטַל אַשְׁמְדַי לְבֵנָה מֵעַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ וְהִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע. בָּאוּ וְאָמְרוּ לִשְׁלֹמֹה. אָמַר לָהֶם: כָּךְ אָמַר לָכֶם: מִנְעוּ מַאֲכָל מִמֶּנּוּ.
לְסוֹף שְׁלשָׁה יָמִים נִכְנַס וְעָמַד לְפָנָיו. נָטַל קָנֶה וּמָדַד אַרְבַּע אַמּוֹת וְזָרַק לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לוֹ: כְּשֶׁתָּמוּת, הֲרֵי לֹא יִהְיֶה לְךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת קַרְקַע, וְעַכְשָׁו כָּבַשְׁתָּ אֶת כָּל הָעוֹלָם וְלֹא שָׂבַעְתָּ עַד שֶׁכָּבַשְׁתָּ אַף אוֹתִי. אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה: אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ כְּלוּם, אֶלָּא רְצוֹנִי לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלַשָּׁמִיר אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ אַשְׁמְדַי: לֹא בְּיָדִי נִמְסַר הַשָּׁמִיר אֶלָּא בִּידֵי שַׂר שֶׁל יָם, וְזֶה אֵינוֹ נוֹתְנוֹ אֶלָּא לְתַרְנְגוֹל הַבַּר, שֶׁהוּא נֶאֱמָן לוֹ עַל הַשְּׁבוּעָה. וּמָה הוּא עוֹשֶׂה בּוֹ? הוּא מְבִיאוֹ לִסְלָעִים שֶׁאֵין בָּהֶם יִשּׁוּב וּמַנִּיחוֹ עַל שֵׁן הַסֶּלַע – וְהוּא מִתְבַּקֵּעַ. אַחַר כָּךְ הוּא נוֹטֵל וּמֵבִיא זֶרַע שֶׁל אִילָנוֹת וְזוֹרֵק לְשָׁם – וְנַעֲשֶׂה יִשּׁוּב (וְעַל שֵׁם כָּךְ הוּא קָרוּי בְּלָשׁוֹן אֲרָמִית “נַגַּר טוּרָא”).
בָּדְקוּ וּמָצְאוּ קֵן שֶׁל תַּרְנְגוֹל הַבַּר שֶׁיֵּשׁ אֶפְרוֹחִים בְּתוֹכוֹ. עָמְדוּ וְחִפּוּהוּ בִּזְכוּכִית לְבָנָה. כְּשֶׁבָּא תַּרְנְגוֹל הַבַּר – בִּקֵּשׁ לִכָּנֵס וְלֹא יָכֹל, הָלַךְ וְהֵבִיא שָׁמִיר וְהִנִּיחַ עַל גַּבֵּי הַזְּכוּכִית כְּדֵי שֶׁתִּבָּקַע. זָרְקוּ בוֹ צְרוֹר שֶׁל עָפָר – הִפִּיל אֶת הַשָּׁמִיר וּבָאוּ וּנְטָלוּהוּ. רָאָה תַּרְנְגוֹל הַבַּר שֶׁלֹּא עָמַד בִּשְׁבוּעָתוֹ – הָלַךְ וְחִנֵּק עַצְמוֹ.
אָמַר בְּנָיָהוּ לאַשְׁמְדַי: מִפְּנֵי מָה כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתוֹ סוֹמֵא תוֹעֶה, הִטִּיתָ אוֹתוֹ לַדֶּרֶךְ? אָמַר לוֹ: הִכְרִיזוּ עָלָיו בַּשָּׁמַיִם, שֶׁצַּדִּיק גָּמוּר הוּא, וּמִי שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ נַחַת רוּחַ יִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
– וּמִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתוֹ שִׁכּוֹר תּוֹעֶה, הִטִּיתָ אוֹתוֹ לַדֶּרֶךְ?
– הִכְרִיזוּ עָלָיו בַּשָּׁמַיִם, שֶׁרָשָׁע גָּמוּר הוּא, וְעָשִׂיתִי לוֹ נַחַת רוּחַ, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל אֶת עוֹלָמוֹ בְּחַיָּיו.
– מִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתָהּ חֻפָּה, הָיִיתָ בּוֹכֶה?
– מִפְּנֵי שֶׁאוֹתוֹ הֶחָתָן עוֹמֵד לְמִיתָה בְּתוֹךְ שְׁלוֹשִׁים לַחֻפָּה וּתְהֵא הַכַּלָּה שׁוֹמֶרֶת יָבָם קָטָן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה.
– מִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁשָּׁמַעְתָּ אוֹתוֹ הָאִישׁ אוֹמֵר לְסַנְדְּלָר: “עֲשֵׂה לִי מִנְעָלִים לְשֶׁבַע שָׁנִים”, הָיִיתָ שׂוֹחֵק?
– הוּא עַצְמוֹ שִׁבְעָה יָמִים לֹא יוֹצִיא – וּנְעָלִים לְשֶׁבַע שָׁנִים הוּא מְבַקֵּשׁ!
– מִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתוֹ מְכַשֵּׁף עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים, הָיִיתָ שׂוֹחֵק?
– יוֹשֵׁב הָיָה עַל גַּבֵּי אוֹצַר הַמֶּלֶךְ – יְכַשֵּׁף וְיֵדַע מָה שֶׁיֵּשׁ תַּחְתָּיו!
מִתְגַּעֵשׁ – מתפרע.
שֵׁם רַבְּךָ עָלֶיךָ – שמו המפורש של הקב"ה (“רבן” משמעו: אדונך) שהיה חקוק על השרשרת.
הִטָּה קוֹמָתוֹ – סובב לפתע את גופו.
סוֹמֵא – עיוור.
הִטָּהוּ לַדֶּרֶךְ – החזירו לדרך הנכונה.
חֻפָּה – שמחת חתן וכלה.
מִתְבַּקֵּשׁ – מוזמן.
נֶאֱנַס מֵחֲמַת שְׁתִיָּה – היין הרב ששתה התגבר עליו.
נָטַל קָנֶה וגו' – לקח גבעול של צמח הקנה באורך של כשני מטרים, גודלו של קבר ממוצע.
שַׂר שֶׁל יָם – מלאך הממונה על המים.
נֶאֱמָן לוֹ וגו' – מאמין בשבועתו (שיחזיר לו את השמיר).
יִשּׁוּב – מקום שגרים בו בני אדם.
נַגַּר טוּרָא – חותך הרים.
עָמַד בִּשְׁבוּעָתוֹ – קיים את שבועתו (להחזיר את השמיר).
יֹאכַל אֶת עוֹלָמוֹ בְּחַיָּיו – יזכה למעט שכר בעולם הזה.
שׁוֹמֶרֶת יָבָם וגו' – ממתינה שלוש־עשרה שנה לאחיו התינוק של בעלה המת, עד שיגדל ויחליט אם הוא רוצה לייבם אותה אם לאו.
לֹא יוֹצִיא – לא יחיה.
*
עִכְּבוֹ שְׁלֹמֹה אֶצְלוֹ עַד שֶׁבָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. פַּעַם אַחַת עָמְדוּ שְׁנֵיהֶם לְבַדָּם. אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה לְאַשְׁמְדַי: בַּמֶּה כּוֹחֲכֶם גָּדוֹל מִשֶּׁלָּנוּ? אָמַר לוֹ אַשְׁמְדַי: טֹל הַשַּׁלְשֶׁלֶת מֵעַל גַּבִּי וְתֵן לִי טַבַּעְתְּךָ וְאַרְאֲךָ בַּמֶּה כּוֹחִי גָדוֹל. נָטַל הַשַּׁלְשֶׁלֶת מֵעַל גַּבָּיו וְנָתַן לוֹ הַטַּבָּעַת. עָמַד אַשְׁמְדַי עַל שְׁלֹמֹה וּבְלָעוֹ, וְנָתַן כְּנָפוֹ אַחַת בָּאָרֶץ וּכְנָפוֹ אַחַת בָּרָקִיעַ וּזְרָקוֹ וֶהֱטִילוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָא. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר שְׁלֹמֹה: “מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ!” (קבלת א, ג), “וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי!” (שם ב, י) – אֵין לִי אֶלָּא מַקְּלִי. מִתְּחִלָּה “אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל” (שם א, יב) – וְעַכְשָׁו אֵינִי מֶלֶךְ אֶלָּא עַל מַקְלִי.
הָיָה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, וְכָל מָקוֹם שֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם אָמַר: “אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם” (שם). וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסְּאוֹ בִּירוּשָׁלַיִם וְאַתָּה הוֹלֵךְ וּמִשְׁתַּטֶּה?! וְהָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ בְּקָנֶה וְנוֹתְנִין לְפָנָיו קְעָרָה שֶׁל גְּרִיסִין. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר שְׁלֹמֹה: “זֶה חֶלְקֵי מִכָּל עֲמָלִי”. כְּשֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל סַנְהֶדְרִין, אָמְרוּ חֲכָמִים: הוֹאִיל וְאֵין שׁוֹטֶה תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ בְּדָבָר אֶחָד – זֶה מָה טִיבוֹ? אָמְרוּ לִבְנָיָהוּ: מִתְבַּקֵּשׁ אַתָּה לַמֶּלֶךְ? אָמַר לָהֶם: לֹא! שָׁלְחוּ לָהֶן לַמְּלָכוֹת: הַמֶּלֶךְ מַהוּ, – בָּא אֶצְלְכֶן? שָׁלְחוּ הַמְּלָכוֹת: הֵן, בָּא. – חָזְרוּ וְשָׁלְחוּ לָהֶן: בִּדְקוּ בְּרַגְלָיו! שָׁלְחוּ הֵן: בְּמוֹקָיו הוּא בָּא. – הָבִיאוּ אֶת שְׁלֹמֹה וְנָתְנוּ לוֹ טַבַּעַת וְשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁחָקוּק עֲלֵיהֶן שֵׁם, כְּשֶׁנִּכְנַס, רָאָהוּ אַשְׁמְדַי וּפָרַח לוֹ (גטין סח ע“א־ע”ב; תנחומא בובר אחרי, ב).
פַּרְסָא – כארבעה ק"מ.
אָמַר שְׁלֹמֹה – בספר קהלת (המיוחס לו).
מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים – מקבץ נדבות.
קָנֶה – מקל.
תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ וגו' – מתעקש על עניין אחד בלבד.
מִתְבַּקֵּשׁ – מוזמן.
מוֹקָיו – גרביים שלרגליו (כדי להסתיר את צורתן שהן כצורת רגלי השד).
שֵׁם – השם המפורש, שמו של ה' כקריאתו בארבע אותיותיו, והוא מעניק ליודעיו כוחות בלתי רגילים.
*
קכג בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד שְׁלֹמֹה מִמַּלְכוּתוֹ וְהָיָה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה, פָּגַע בּוֹ אָדָם אֶחָד וְנִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם רְצוֹנְךָ – הַשְׁגַח עָלַי הַיּוֹם. מִיָּד הָלַךְ עִמּוֹ וְהֶעֱלָהוּ לַעֲלִיָּה וְזָבַח לוֹ שׁוֹר וְהֵבִיא לְפָנָיו הַרְבֵּה מַטְעַמִּים. הִתְחִיל מַשְׁמִיעַ לוֹ דִּבְרֵי מַלְכוּתוֹ וְאָמַר לוֹ: זָכוּר אַתָּה, שֶׁעָשִׂיתָ כָּךְ וְכָךְ כְּשֶׁהָיִיתָ מֶלֶךְ? כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר לוֹ יְמֵי מַלְכוּתוֹ – הִתְחִיל שְׁלֹמֹה גּוֹעֶה וּבוֹכֶה. הָיָה בּוֹכֶה כָּל אוֹתָהּ סְעוּדָה, עַד שֶׁעָמַד מִשָּׁם בִּבְכִיָּה.
לְמָחָר פָּגַע בּוֹ אָדָם אַחֵר. הִתְחִיל מִשְׁתַּטֵּחַ לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! רְצוֹנְךָ שֶׁתַּשְׁגִּיחַ עָלַי הַיּוֹם? אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לִי, כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה לִי חֲבֵרְךָ? אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי! אִישׁ עָנִי אֲנִי, אֶלָּא אִם תַּשְׁגִּיחַ עָלַי – מְעַט יְרָקוֹת יֵשׁ לִי, אֲנִי מַנִּיחַ לְפָנֶיךָ. אִם רְצוֹנְךָ – בּוֹא עִמִּי לְבֵיתִי. בָּא עִמּוֹ לְבֵיתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ – רָחַץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וְהֵבִיא לְפָנָיו מְעַט יָרָק. הִתְחִיל אוֹתוֹ הָאִישׁ לְנַחֲמוֹ וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי! שְׁבוּעָה נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָבִיךָ, שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת מְלוּכָה מִזַּרְעוֹ; אֶלָּא כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מוֹכִיחַ וְחוֹזֵר וּמְרַצֶּה; אֲבָל עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירְךָ לְמַלְכוּתְךָ.
וּכְשֶׁחָזַר שְׁלֹמֹה לְמַלְכוּתוֹ, הִתְנַבֵּא עַל זֶה בְּחָכְמָתוֹ: “טוֹב אֲרֻחַת יָרָק” (משלי טו, יז) – שֶׁאָכַלְתִּי אֵצֶל הֶעָנִי, “מִשּׁוֹר אָבוּס” (שם) – שֶׁלֹּא הֶאֱכִילַנִי אוֹתוֹ עָשִׁיר אֶלָּא לְהַזְכִּירֵנִי צַעֲרִי (ילק"ש למשלי, תתקנג).
בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד שְׁלֹמֹה וגו' – ראו בקטע הקודם.
פָּגַע – פגש.
הַשְׁגַּח עָלַי – שים לבך עלי וכבד אותי בנוכחותך.
לַעֲלִיָּה – שֶבַּבית.
זָכוּר אַתָּה – האם אתה זוכר.
גּוֹעֶה – מתייפח.
עָמַד מִשָּׁם – יצא (מן הבית).
מוֹכִיחַ וגו' – מעניש ואחר כך מתפייס.
אָבוּס – מפוטם.
*
קכד “וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ” (מלכים א יא, ד) – אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא: נוֹחַ לוֹ לִשְׁלֹמֹה אִלּוּ הָיָה גוֹרֵף בִּיבִין וְאַל יִכָּתֵב עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה (תנחומא וארא, ה; שמו"ר ו, א).
נוֹחַ – מוטב, עדיף.
גוֹרֵף בִּיבִין – מנקה תעלות ביוב.
הַמִּקְרָא – הפסוק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.