תולדותיו    🔗

ר' אהרון בן יעקב, המכונה אהרון הגדול, היה מראשוני האדמו“רים בליטא. נולד בשנת תצ”ו¹. רבו בחסידות היה המגיד ממזריץ‘. כבר בחיי רבו, בשנת תקכ"ה², הקים “חצר” משלו בקארלין הסמוכה לפינסק והפך אותה למרכז חסידות בצפון ליטא בדומה למזריץ’ שבדרומה.

ר' אהרון הגדול עשה רבות להתפשטות החסידות בערי ליטא, ובכך עורר עליו את זעמם של “המתנגדים”; ה“מנינים” שהקימו חסידיו בערים השונות נסגרו בכוח וכתביהם שיצאו אז לאור הועלו באש.

דרכו בחסידות היתה ברוח הבעש"ט. העלה על נס את השמחה, שכן מקורה בקדושה, כך גרס, לעומת העצבות באדם שהיא כשאוֹל, ופירושה תחושת חסר משום הרצון לספק טובת עצמו. כן התנגד להסתגפות לפי שהיא עצת היצר הרע.

ר' אהרון הגדול סייע להמוני העם העניים. לחסידיו ציווה ללמוד משניות וספרי מוסר בכל יום.

בנו המשיך השושלת בעיר סטולין, ומאז נקראים החסידים קארלינים־סטולינים.

ר' אהרון נסתלק בשנת תקל"ב³. זכר צדיק לברכה.

“אני”    🔗

חסיד אחד, מרבו המגיד נפרד; עיניו זורחות, לחייו פורחות, ובליבו המיית רוויה. מרבו ממזריץ' ספג דיוֹ, מנגלה ומנסתר, כבר עמד על סוד הניגון, והתיקון, אף למד להאזין לבת קול שבטבע תרנין. כך הגיע לעיר קארלין. בחצות הגיע, ובלי שהיה, פנה לבית הצדיק ר' אהרון, והקיש על החלון:

ר' אהרון, לי פתח, אל תתנני ללון כעני ודך!

הצדיק כלל לא נם, מעל הגמרא השתוחח התם, חרש למד בעיון, התעמק בסוגיה בדיון, שמע הקול הדופק בחלון, מן הספר לא נע, רבי אהרון, וענה: מיהו זה המבקש באישון ליל לבוא למעוני?

“אני”. השיב החסיד במקצת מבוכה, דעתו עליו זחוחה, ובליבו פליאה על רעו, שבקולו, לא משגיח. דפק בשנית, ובשלישית, אך הצדיק ראשו מהספר לא הרים, כלא שומע עצמו השׂים. הגביר דפיקה ברביעית, ולאחר שהיה, שאל בתמיהה:

ר' אהרון, האם שכחתני, כלל לא הכרתני, בקראי אליך: “אנכי”, “אני”, לביתך בחצות לא תכניסני?

אט אט הצדיק זע, וענה, ברוב כוונה: וכי מי זה מעז לאמור “אני”, “אנכי”, בגאווה? רק השם בסיני הבוער בלהבה, מעז, “אנכי” להכריז. שׂנוי עלי איש יהיר, ששבילו אינו מאיר, כשעודנו צעיר…

הבין התלמיד אצל החלון, את מענה אהרון, ובעוד זקנו ופיאותיו נוטפים רסיסי טל, נתחלחל:

אכן, עמך הדין, רבי, כולי המום, לא למדתי מאום! עלי לשוב ליצוק מים על ידי המגיד, שמנגלה עוד לי יגיד, ואולי גם יורני מתורת הח"ן, אמן!

מחיקת חטאים ביסורים    🔗

פעם אחת קרא הצדיק ר' אהרון ביום כיפורים מתוך ה“מחזור”: רבונו של עולם, כל שחטאתי לפניך, מחוק ברחמיך הרבים על ידי יסורים! (במקום הכתוב ב“מחזור”: “אבל לא על ידי יסורים!”)

והנה למחרת יום כיפורים התחיל סובל מכאובים חזקים בשל פצעים מלאי מוגלה בכל גופו.

אך כשהגיע באותה שנה ב“סדר” בהגדה של פסח, ל“שפוך חמתך על הגויים” – רקע ברגלו על הריצפה כך, שנפתחו כל הפצעים והמוגלה שזבה מהם חדרה דרך כל בגדיו ונספגה בקיטל הלבן, ונרפא.

בעיר סטולין שמרו משך שנים את הקיטל כדבר שבקדושה.

גדול כוח האמונה בצדיקים    🔗

הרבי ר' אהרון מקארלין סיפר מעשה זה בשמו של מחותנו, הרבי ר' ישראל מרוז’ין:

היו שני יהודים בשני כפרים סמוכים. אחד מהם האמין בכוחם של צדיקים ואשתו לא, והשני – להיפך.

והנה חלה היהודי המאמין ברביים במחלה קשה. באו אליו רופאים, רשמו לו כל מיני תרופות – וללא הועיל. ביקש מאשתו שתסע לצדיק אחד שיתפלל בעדו. האשה, שלא האמינה בצדיקים, נענתה לבעלה מרחמים ונסעה לר' ישראל מרוז’ין. בדרכה הגיעה לכפר השכן, שם התגורר היהודי שלא האמין ברביים, ומצאה אותו שרוי בדאגה, כי לא היה לו כסף לשלם דמי השכירות ל“פריץ” הגוי בעד בית המזיגה.

כשראתה אשת החוכר המאמינה בצדיקים, שאשת הכפרי השכן (הידועה כלא מאמינה) נוסעת לרוז’ינאי, נסעה גם היא עמה. לפני הכניסה לרבי, כנהוג, ניגשו הנשים למשמש, שיכתוב לכל אחת מהן את בקשתה בפתק.

והנה קרה משהו מוזר: הוחלפו הפתקאות שלהן כך, שאשת החולה מסרה פתקה של אשת החוכר, שבעלה במצוקה כספית, וזו מסרה הפתק שהצדיק יברך את בעלה ברפואה שלמה.

השיב הצדיק לאשת החולה: “ה' יושיעך”! ולאשת החוכר אמר, שיעמידו לבעלה כוסות רוח ועלוקות.

האשה הפשוטה האמינה בתמימות גמורה, שתרופת הרבי תעזור להתגבר על המצוקה הכספית ויוכלו לשלם החוב. כשחזרה הביתה התפלא בעלה על הסגולה המוזרה שנתן לו הרוז’ינאי, ואף על פי שלא האמין בצדיקים, קיבל על עצמו לקיים הכול.

והנה קרב יום פרעון החוב, ובידו אין פרוטה. שכב במיטה. העמידו לו כוסות רוח ועלוקות, שמצצו את דמו, וכל גופו נתכסה בפצעים. אמנם רגז והתאונן על אשתו, אך היא ניחמה ועודדה אותו, שבאלו יוושע.

והנה בא שוטר מטעם ה“פריץ” ובידו התראה: אם לא ישלם חובו היום, יגורש מבית המזיגה. חזר השוטר־השליח וסיפר לאדוניו, שמצא את היהודי במיטה וכולו מתבוסס בדמו. לא האמין ה“פריץ” וציווה להביאו עם מיטתו אליו. כשהובא החולה לבית הגוי, ראתה אשת ה“פריץ” את פצעיו ונכמרו רחמיה עליו, ניגשה אליו ושאלה: איך קרה לך אסון זה?

ניצנץ סיפור בדוי בראשו ואמר לה: לאחר יגיעה רבה השגתי אתמול את כל הסכום כדי לשלם את חובי לבעלך, אלא לאסוני, כשחזרתי ברגל מהעיר לכפר החשיך היום, והתנפלו עלי גזלנים ושדדו כל כספי והכוני ופצעוני כל כך.

פנתה הגויה העדינה לבעלה ואמרה:

הנה בגללנו באה עליו הצרה הזאת, עלינו לרפאו ולהבריאו.

הסכים בעלה להצעתה, והיא הוסיפה: בגלל המילווים שבוודאי לווית בעיר נעשית בעל חוב, הרי שתוכל להחזיק את בית המזיגה עוד שלוש שנים ללא תשלום.

והעיר כאן הרבי מקארלין: כשמחותני, הצדיק מרוז’ין, סיים לספר לי את המקרה הזה אמר לי:

תאמין לי, כשעמדה לפני האשה לבקש עצה בדבר חובם לפריץ, לא היה בידי מה ליעץ לה, רק בכוח אמונתה התמימה זכתה לישועה מן השמים.