תולדותיו    🔗

ר' אלימלך ליפמן היה אדמו“ר מפורסם בדור השלישי של החסידות ואחד המייסדים של חסידות גליציה. נולד בשנת תע”ז¹. בנעוריו נהג לנדוד עם אחיו, ר' זושא מאניפולי, ולערוך גלות בעיירות פולין. לבסוף התקרב למגיד ממזריץ' ונעשה לתלמידו המובהק.

לאחר הסתלקותו של רבו עבר ר' אלימלך לעיר ליז’נסק שבגליציה, בה ישב שתים עשרה שנה והפך אותה למרכז חסידי חשוב. דמותו המיוחדת משכה לשם אלפי חסידים שבאו לשמוע תורתו וללמוד ממידותיו.

ר' אלימלך הרבה בסיגופים כדי להגיע להתפשטות הגשמיות, בהדגישו שזו הדרך להגיע ל“שבירת הכלים” (מושג קבלי המציין פגיעה בספירות, שמקורה בימי בראשית), ומכאן – להשגת “התיקון”. עם זאת סבור היה שהסגפנות אינה הדרך היחידה, וכשם שצדיק אחד משיג “תיקון” בהסתגפות, אחר משיג באכילה – וודאי שאין היא הדרך הנאותה לחסידיו. להם הורה בתוקף להתרחק מסיגופים לפי שאין בכוחם לעמוד בכך.

ר' אלימלך העמיק וביסס את המושג “צדיק” בתורת החסידות. הוא ראה בצדיק מתווך בין האלקים לבין היהודי, הסולל דרכו בין חיים של דבקות עליונה לבין חיי החומר. לפי השקפתו גבוהה מדרגת הצדיק ממדרגת המלאכים, ומחונן בסגולה יחודית להשפיע על העולמות העליונים, בבחינת “צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים”. בספרו “נועם אלימלך” מכונה הצדיק “חבר לאלקים, שעל ידי מעשיו הקדושים יכול לפעול הכול”.

עוד גרס ר' אלימלך: יש שתי מדרגות של נפילה: נפילה לתכלית התיקון ונפילה מחמת השטן. נפילה א' מתרחשת אצל הצדיק כשהוא מנמיך עצמו ביודעין לשעה ומתקרב לחסידיו כדי לרוממם, להשיג להם “תיקון”. באותה שעה הוא מזדהה עמהם, ממילא נעשה להם מורה דרך כיצד להגביה מחשבות זרות שפלות, חולי־חולין, ולהמירן בקדושה.

השקפותיו על הצדיק, תיאור עבודת ה' שלו וכן צוואה לגבי ההנהגה החסידית העלה ר' אלימלך על הכתב, ובנו הוציא לאור לאחר הסתלקותו את הספרים “נועם אלימלך” ו“ליקוטי שושנים”.

מבית מדרשו קמו צדיקים מפורסמים, כגון: “החוזה” מלובלין, המגיד מקוז’ניץ, ר' אברהם יהושע מאפטא, ר' מנחם מנדל מרימנוב ועוד.

ר' אלימלך נסתלק בשנת תקמ"ז². זכר צדיק לברכה.

 

הנחת יד על המזוזה    🔗

עם פטירתו של המגיד ממזריץ' זצ"ל התווכחו החסידים בדבר מינוי רב על מקומו. לבסוף החליטו למנות את רבי אלימלך מליז’נסק. נכנסו לאכסניא שלו וקראו לפניו: “יחי רבנו ר' אלימלך!”.

לאחר מכן נסעו עמו יחד. באמצע הדרך שקעה השמש. נמנעו החסידים מלנסוע בלילה. נכנסו כולם למלון אחד ורמזו לבעל המלון לייחד חדר בשביל ר' אלימלך. והוא עשה כך. כשנכנס הצדיק לאותו חדר, ביקש שיציעו את המיטה ושכב, ושקע בשינה עמוקה למספר שעות רצופות. התביישו חסידיו: היתכן שרבם החדש, שנתמנה במקום המגיד הגדול, לא ישב ויעסוק בתורה אלא ישקע בתרדמה כה ארוכה?

התחרטו על בחירתו. פנו לאחיו ר' זושא, שהיה עמהם, וביקשוהו שיעורר אותו. הלך האח והניח ידו על המזוזה. מיד הקיץ ר' אלימלך וקם ממיטתו.

שאלו החסידים את רבי זושא בתמיהה: איך זה השפיעה הנחת ידך על המזוזה על יקיצת אחיך?

השיב להם: בידוע שהכתוב “שויתי ה' לנגדי תמיד” מרחף לעיני היהודי תמיד, אך בשעת שינה כשהעינים עצומות, לא יתכן שאותיות הכתוב ירחפו לפניהן. מוכרחים אז אנו לסמוך על השם שכתוב על המזוזה. לכן כשהנחתי ידי על המזוזה וכיסיתי השם, הקיץ אחי מיד כדי לקיים את ה“שויתי” ולראות האותיות לנגד עיניו הפקוחות.

כששמעו החסידים דברים אלו קראו בהתרגשות:

ברוך השם שלא הניח אותנו כצאן בלי רועה!

 

מעשה בזקנים    🔗

בימיו של הרבי ר' אלימלך כיהן בעיר קטנה רב, שהיה צדיק נסתר. והנה ראה השמש של בית הכנסת, ששני זקנים בעלי הדרת פנים מפליאה מופיעים בכל יום לפני הרב, ומיד כשהולכים להם בא איש אחד ושואל, אם ביקרו אצל הרב שני זקנים ולאן הלכו. תופעה זו חזרה על עצמה יום יום.

התפלא השמש על כך, ויום אחד העז ושאל את הרב: מי הם השניים האלו, ומדוע באים אליו בכל יום, ומיהו האיש השואל עליהם?

אותו רב צדיק היה סבור, שאלו הזקנים מופיעים לפני כל יהודי העיר, וענה לשמש:

למה לא תדע? הלא הם אליהו הנביא ואלישע תלמידו, והשואל בכל יום עליהם הוא גיחזי, משרתו של אלישע, וזהו עונשו, שרודף אחריהם תמיד מבלי יכולת להשיגם, כי עז רצונו שימצאו לו תיקון על מה שקילקל, אך אינו ראוי לכך.

לשמע הדברים נתפעל השמש מאוד ומיהר לפרסם בעיר, וקמה התרגשות גדולה בקהילה, כי לא ידעו עד היכן מגיעה גדלותו של רבם.

מאותו יום ואילך חדל השמש לראות את הביקור הפלאי אצל הרב. לבסוף שאל את הרב: מדוע חדלו הזקנים לבוא?

השיב לו הרב: לתומי חשבתי, שאליהו ואלישע מתגלים לפני כל יהודי העיר, אך משנוכחתי שקם רעש בעיר שהם באים אלי בלבד, אמרתי להם: שוב איני רוצה בביקורכם.

 

ה“כפרות” של כפרי    🔗

חסיד ותיק בא פעם אחת לרבי אלימלך והפציר בו, שיראה לו איך הוא מסובב “כפרות” בתרנגול הלבן בערב יום הכיפורים.

אמר לו הרבי: אצלי לא תראה שום חידוש ב“כפרות”. אך סע לכפרי פלוני שבכפר פלוני ותלמד ממנו.

הגיע החסיד לכפר ושאל על אותו איש. הלך אליו וראה שהוא בעל בית מזיגה המלא ערלים שיכורים ואפוף עשן המקטרות.

ביקש החסיד מבעל הבית ללון אצלו.

יש בכפר בתים יותר נאים, שתוכל למצוא שם מקום ללינה – ענה הכפרי.

אך החסיד הפציר בו בעקשנות עד שהסכים.

ואיפה תשכב? – שאל.

לא אשכב, אשב לי כאן מכורבל בבגדי עד הבוקר.

סמוך לחצות התפזרו השיכורים, והמוזג קרא לאשתו:

שרה־לאה, הביאי לי החוברת של החובות.

כשקיבל לידו החוברת התחיל קורא בה: ביום פלוני השנה עברתי על זמן “קריאת שמע” בבוקר, ביום פלוני לא ברכתי “ברכת המזון”, ביום פלמוני – שיקרתי, וכו'.

הוי, ריבונו של עולם – קרא בבכי – הלא בשנה שעברה הבטחתי לך להיות בעל תשובה גמור, לא לחטוא כלל, ולבסוף לא עמדתי בנסיון, ראה נא מה עוללתי לך! – ונאנח אנחות שוברות לב.

הפסיק, נח קמעא ושוב קרא לאשתו:

שרה־לאה, הביאי לי החוברת השניה של הזכויות!

הגישה לו, והתחיל קורא בה:

ביום פלוני בחודש פלוני הלכתי ליער להביא לי עצים והתנפלו עלי איכרים רשעים, הכוני, פצעוני ושברו עצמותי.

הוא הפך את הדף וקרא בבכי: ביום פלוני מתה עלי בתי, וביום פלמוני באו על בני ביתי כל מיני פורענויות מידי גויים שיכורים – ושוב מרר בבכי – הוי, רבונו של עולם, ראה נא מה עוללו לי הרשעים!

פסק מבכיות ואנחות, הרים ידיו כלפי מעלה וקרא: הרי ערב יום כפור היום, יש להתפייס עמך, רבונו של עולם: אתה לא חייב לי עוד מאומה, ואני לא חייב לך עוד כלום, נמצא שחשבוננו שקול ומאוזן.

מיד נטל החוברות, חיברן יחד והקיף בהן את ראשו שלוש פעמים וקרא:

“זה כפרתי, זה חליפתי, זה תמורתי…” וזרק שתי החוברות יחד החוצה דרך החלון כלפי מעלה.

למחרת חזר החסיד לרבי מליז’נסק וסיפר לו כל אותו מעשה. פסק הצדיק: ה“כפרות” של הכפרי עשו רושם במרומים ונסלחו לו כל חטאיו, שכן רחמנא ליבא בעי – אלוקים מבקש כוונות הלב, ונתקיים בו הפסוק: “ואנחתי ממך לא נסתרה” (תהלים לח, י).

 

אכילה לשם עבודת הבורא    🔗

חסיד אחד למדן בא פעם אל הרבי אלימלך. ראה בו הצדיק, שתאוות האכילה שלו אינה הולמת אותו כחסיד. מה עשה? הזמינו לסעוד יחד אתו ארוחת הבוקר. שמח החסיד על הזכיה הזאת. ערכו השולחן והניחו עליו לחם ומלח וסכין. נטלו ידים ובירכו ברכת “המוציא”.

טעם הרבי מפרוסת “המוציא”, התחיל להתמרמר: מלך, מלך (באידיש מקצרים השם במקום אלימלך), ראה נא איך אתה אוכל, באיזו תאווה אתה לועס ורוצה לבלוע כל הלחם בבת אחת, תאוותך גדולה מתאוות בהמה!

הפסיק רגע והוסיף, כשהוא משנה נימת הדיבור:

לא! אני איני אוכל מחמת תאווה, אלא כדי לשבור רעבוני, שאוכל ללמוד תורה ולעבוד את הבורא.

פרס לו עוד כזית לחם ובלעו ואמר לעצמו: מלך, מלך, את מי אתה מטעה? למי אתה מספר שכוונתך באכילה זו לשם עבודת הבורא בלבד? הלא כל אבריך מלאים תאוות בהמיות!

מיד שינה שוב הנימה ואמר:

לא! באמת איני אוכל מחמת תאווה, אלא נאלץ אני לשרת כלי גופי ולהשׂביעם, אחרת יחדלו לשרתני. הרי שאני אוכל בהכרח כדי להחיות עצמי.

ושוב טעם כזית לחם.

והחסיד, שהיה נוכח בשעת ה“דו־שיח” הזה, קפא במקומו, הוא הבין, שכל שיאכל מעתה ואילך לא מתאווה יאכל, אלא לשם עבודת הבורא. כשהרגיש הרבי ש“תרופתו” הועילה, ברך “ברכת המזון”. והחסיד התרומם מאז ואילך ממדרגה למדרגה.

 

איך חוזרים בתשובה    🔗

יהודי בעל עבירות ביקש לחזור בתשובה. בא לרבי אלימלך וסיפר לו, שרב גדול ציווה עליו להתענות ולהסתגף, וניסה אותו יהודי לעשות זאת אך לא עמד בכך ונחלש מאד, ולתשובה עדיין לא הגיע.

אמר לו רבי אלימלך:

מבטיח אני לך שתשוב, אך אתה חייב להבטיחני שלא תסתגף ולא תתענה עוד.

מיד קרא הצדיק לבנו ואמר לו:

עליך להשגיח על האיש הזה שיאכל וישתה עד שיתחזק, רק אז תביא אותו אלי.

עשה הבן כדברי אביו, וכשהבריא היהודי הביאו לפניו. פתח רבי אלימלך ואמר: הוי, בני, כמה גרועים החטאים שעשית בעיני השם יתברך! כמה פגמים הטלת בנפשך בכל פעם שעברת על גזירת המלך והמרית את פיו!

וחזר ואמר את הדברים בכוונה יתירה, עד שהיהודי התחרט מאוד ופרץ בבכי גדול.

אז אמר לו הרבי:

בני, אמור נא את התיבה הראשונה מוידוי: “אשמנו”!

אמר האיש תיבה זו במרירות ובכאב ונפל לחלשוּת. כשעוררוהו אמר לו הרבי: עכשיו לך לנוח ואל תסתגף, חלילה, וכשתרגיש שאתה מסוגל שוב לבוא אלי – בוא!

לאחר ימים אחדים חזר אל ר' אלימלך. שוב החל הצדיק לגנות את החטא, וכשראה שבאיש מתעוררת חרטת אמת, ציווה עליו לומר תיבה נוספת מוידוי: “בגדנו”! וגם הפעם נתעלף היהודי. כך נהג עמו הרבי כמה וכמה פעמים, ובכל פעם אמר עמו רק מלה אחת, עד שסיים כל הוידוי כולו.

אז שילחו לביתו לשלום, והאיש נעשה לבעל תשובה גמור.