תולדותיו    🔗

ר' ישראל פרידמן נולד בשנת תקנ“ז¹. היה נכדו של “המלאך” – בנו של המגיד ממזריץ'. בילדותו נתייתם מאביו, כבן י”ג נשא אשה ובן י"ז כבר נתמנה כרבם של חסידים במקום אביו. אז יסד ואירגן את המרכז החסידי ברוז’ין שבאוקראינה והצליח לרכז סביבו אלפי חסידים.

הרוז’ינאי הנהיג בביתו ובחצרו פאר וגינוני מלכות. היה נוסע במרכבה בעלת ידיות כסף רתומה לארבעה סוסים אבירים והיה מוקף משרתים כשׂר ושליט. וכך היה מנמק: “צריך להתנהג בדרך העשירות כדי להמשיך השפע לעולם”.

מנהגי הפאר משכו לחצרו מעריצים רבים כמו לארמונו של מלך, אך מאידך קמו עליו עוררין ומקטרגין בקרב חסידי פולין.

בשנת תקצ"ח² נאסר על ידי השלטונות הרוסיים בשל עלילת שוא וישב בכלא קייב שנתיים. כששוחרר לא פסקו הפקחים הרוסים להציק לו בחשדם שהוא מתכנן להמליך עצמו על העם היהודי. לפיכך עקר לגליציה ולרומניה, שם נדד מעיר לעיר, עד שלבסוף הורשה להתיישב בעיר סאדיגורה, וגם לבני משפחתו הותר להצטרף אליו. גם כאן ניהל חצר בפאר של מלכות, והשפעתו כצדיק היתה עצומה.

בדרך כלל היה נוהג מתינות בחסידות: התפלל ללא התלהבות חיצונית ומיעט להשמיע דברי תורה בהעדיפו שיחות למקוטעין. עם זאת כונסו דבריו בשלושה ספרים.

זמן מה כיהן גם כנשיא “כולל ווהלין” שבארץ ישראל, ובית־הכנסת “תפארת ישראל” שבעיר העתיקה בירושלים נקרא על שמו.

לר' ישראל היו שישה בנים, וכל אחד מהם יסד שושלת חסידית.

הרוז’ינאי נסתלק בשנת תר"י³. זכר צדיק לברכה.

 

על כף המאזנים    🔗

בכפר אחד ישב עני, אב לשמונה ילדים. סמוך לפסח נמלא דאגה, החג מתקרב ובביתו אין פרוטה. והרי גם אביו ואמו הזקנים דלי־דלים הם ותמיד מוזמנים לשולחנו לכל החג. מה לעשות?

רתם את סוסתו הדלה לעגלה ונסע לעיר סמוכה להוביל עצים לבתי יהודים. אמנם הצליח העני, וכשראה ששכרו יספיק לקנות מצות, יין ושאר צרכי פסח, היפנה את סוסתו לדרך המוליכה לכפרו. יום גשום היה היום. נוסע לו הכפרי ולבו מלא שמחה שיעלה בידו לקיים את הפסח כראוי. פתאום שקעו גלגלי עגלתו בבוץ עמוק.

דיוֹ דיו, המריץ את סוסתו העלובה שתמשוך ביתר כוח את עגלתו, ולא הצליח. ירד מן העגלה, שקעו גם רגליו וגם רגלי סוסתו בבוץ. נאנחה הבהמה ונאנח היהודי, כי נכמרו רחמיו על בהמתו ועל עצמו וגעה בבכי. באותו רגע עברה מרכבה רתומה לשלושה סוסים אבירים ובתוכה ישב יהודי. שמע קול בכי. הציץ בעד חלון מרכבתו וראה יהודי מסכן שקוע בבוץ בוכה, קפץ מתוך מרכבתו, רתם אחד מסוסיו הטובים ליד הסוסה הדלה, ובין רגע חילץ את העגלה מתוך הבוץ.

הודה הכפרי לעשיר ורצה להפרד ממנו. אך העשיר הפציר בו, כי ברצונו ללוותו עד ביתו.

קשר את העגלה העלובה מאחורי המרכבה ואת העני הושיב על ידו במרכבה, שייחם לו, ונסעו.

כשנכנס העשיר לבית הכפרי ראה את שמונת ילדיו והוריו הזקנים וכל גודל העוני השׂורר שם. הוציא שטר כסף ונתן לו במתנה לצרכי החג ולקניית מלבושים חדשים לכל בני הבית, נפרד מן הכפרי ונסע לדרכו.

לימים נפטר העשיר, וכיון שעבר עבירות הרבה יצא דינו לגיהנום. באותו רגע הופיע מלאך טוב לפני בית דין של מעלה ואמר:

לא ייתכן שאיש זה יהא כולו חייב, הלא הוא עשה מעשה טוב עד מאוד בחייו; הציל כמה נפשות מרעב ומחרפה ו“כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא!”

מיד ציווה בית הדין של מעלה לשים על כף מאזנים אחת את המצוה שעשה האיש ועל השניה את כל חטאיו. ירדה כף המאזנים לחובה.

מה עשה המלאך הטוב? רץ אל ביתו של הכפרי והביא את אשתו וילדיו והוריו הזקנים והניחם בכף, אך החובות היו כבדות יותר.

רץ המלאך הטוב אל אותו מקום שעגלתו של הכפרי שקעה בבוץ בערב פסח, נטל מן הרפש וחזר לבית־דין של מעלה ושׂם את הרפש על כף המאזנים. וראו פלא, מיד כבדה הכף וירדה והניפה כל החטאים של העשיר כלפי מעלה ויצא זכאי. מיד הוליכוהו מלאכי חסד בכבוד גדול לשערי גן העדן.

מעשה זה סיפר הרבי ישראל מרוז’ין לעשיר אחד, שבביתו התאכסן פעם, והחסידים שבאו לבקרו ליכלכו את השטיחים היקרים בבוץ שבנעליהם, ואותו עשיר התרגז עליהם. מששמע האיש את הסיפור הבין לרמז, ביקש סליחה ומחילה מרבי ישראל והבטיח לו שמהיום והלאה לא יקפיד עוד על חסידיו.

 

הסוס המיוחס    🔗

בחור אחד תם עסק בחסידות הבעש"ט והמגיד ממזריץ'. כאן מצא אימרה סודית:

“כל הנזהר ארבעים יום מדברים בטלים זוכה לרוח הקודש”.

אמר בלבו: אתנזר בהחלט מפטפוטי סרק חודש ועוד עשרה ימים, ובלי ספק אוכל לראות עתידות ונסתרות.

החליט וקיים. ארבעים יום לא הוציא הגה של סתם מפיו מלבד דברי תורה ותפלה.

בתום הארבעים נתאכזב, לא חש אפילו ברגע אחד של התרוממות וסגולות לראות המכוסה.

מחמת עגמת נפש נסע לר' ישראל מרוז’ין כדי לשאול אותו לסיבת כשלונו.

כשהגיע לשם לא יכול הצדיק לקבלו. המתין הבחור והתבונן להתנהגותו של הצדיק כשׂר ושׁוע הן במלבושיו וברהיטיו והן במרכבתו, שסוסים אבירים היו רתומים אליה.

ביטל הצעיר השוטה בלבו את צדיקותו של הרבי בשל התנהגותו בתפארת מלכות ואמר:

לרבי שכזה אגש לשאול בעניני רוח הקודש?

כשעמד לחזור לביתו ראה לתמהונו איך ר' ישראל ניגש לסוסיו ומלטף סוס אחד. הרהיב עוז, ניגש אליו ושאלו: היתכן שהרבי הנחשב כאיש קדוש ילטף כך צווארו של סוס?

ענה לו הרוז’ינאי בחיוך: סוס זה מיוחס הוא, כבר עברו עליו ארבעים יום מבלי שהשמיע דברים בטלים.

 

איש שראשו ראש סוס    🔗

פעם אחת בתחילת החורף, כשהדרכים היו בוציות ומשובשות וחצרו של ר' ישראל מרוז’ין כמעט ריקה מחסידים, הופיע פתאום איש בהול עם בקשה דחופה ונתן סכומים גדולים למשמשי הצדיק שלא יעכבוהו בכניסתו. הכניסוהו מבלי ליטול רשות מרבם. כשיצא אמר להם הרוז’ינאי:

מדוע זה הרשיתם לאיש הזה להכנס אלי מבלי להודיעני תחילה? דעו לכם, זקוק אני להכנה נפשית לפני כניסתו של כל אדם אלי, כדי שהבריות יראו בעיני כדמויות בני אדם. אך זה שביקר אצלי עכשיו – היה לו ראש סוס על כתפיו.

 

איך עושים תשובה?    🔗

יום אחד בא יהודי לצדיק הרוז’ינאי ושפך שיחו לפניו:

הו, רבי וקדושי, חוטא ופושע אני ומבקש מאוד לעשות תשובה, אבל איני יודע איך עושים זאת.

ואיך ידעת לעשות עברות?

נכשלתי ועשיתי, אך לאחר מכן נודע לי שחטאתי.

אם כן, השיב הצדיק, עשה כך גם לגבי התשובה: חזור בך, לבסוף יבוא ממילא סיכום החשבון.

 

סוד שיווי המשקל    🔗

מוצאי שבת קודש אחר ה“הבדלה” נתעטף חדרו של רבי ישראל מרוז’ין בענני קטורת שעלו ממקטרתו. ישבו לפניו חסידיו והיו מסיחים זה עם זה, איך לגלות שבילים חדשים בעבודת הבורא. ראו שהשעה שעת רצון היא, פנו אל רבם בשאלה:

ילמדנו רבנו, איך עלינו לעבוד את השם.

משך רבי ישראל בכתפיו ואמר:

וכי יודע אני? אך מיד פתח לספר סיפור זה:

היה היו שני חברים מאהובי המלך, שנתנו יד לרצח ושוד ונתפסו בקלקלתם ונידונו למוות.

אך כיוון שהמלך אוהבם היה, ביקש תחבולה איך להמתיק דינם ולהקל עונשם. מה עשה? ציווה למתוח חבל ארוך מעל תהום, וקשרו היטב קצה החבל בסלע מזה, וקצהו השני – בסלע מזה. והמלך הכריז: מי משני הנידונים למוות שיעבור בשלום מעל התהום, יזוכה. אחד מהם אמיץ היה, קפץ הראשון על החבל ועבר את התהום בשלום. ואילו השני פחדן היה, ישב על שפת התהום מזה והמתין בפחד איך יפול דבר. כשראה הפחדן שחברו עבר בשלום, שאל אותו: הגד לי, חביבי, מה עשית כדי להצליח במעבר מעל התהום הנוראה הזאת?

לא עשיתי כלום, השיב חברו, פשוט בתכלית: כשהרגשתי שגופי מושך אותי לצד אחד, הטיתי עצמי לצד השני.

הוא הדבר שקוראים שיווי־משקל בחיים – הפטיר הרוזינאי.

 

הרוכל הפלאי    🔗

פעם אחת בא חסיד לרבי ישראל והתאונן לפניו:

מה לעשות, רבנו, בתי יחידתי עומדת להתעוור, מה לעשות?

פנה לרופא עינים – השיב הרבי.

כבר הייתי עמה אצל כמה וכמה מהם, אך אינם מוצאים לא תרופה ולא מרפא.

החריש הרבי. חזר החסיד עם בתו לביתו. בינתים גברה החשכה בעיני הנערה מיום ליום. חרד האב ונסע שוב לרבו עם בתו החולה והפציר בו שיתן לו “סגולה” שתמנע ממנה עיוורון. מרוב צער בכה והתחנן:

הו, רבי, רבי, רחם נא על עלובה זו. הרופאים גילו לי שתתעוור לגמרי.

בירכה הרבי ואמר:

לואי ורופא כל חולה ישלח לעיניה הכשרות רפואה שלמה במהרה, אמן!

כשחזר האב עם בתו לביתו, נתעוורה הנערה לגמרי.

קם החסיד ונטל את האומללה ושב לרבי ועמד לפניו זועק לישועה, עד שאבני הבית זעקו עמו:

ראה נא, רבי וקדושי, לעלובה זו, ליל נצח ירד עליה, לא תראה עוד זיו־עולמו של הקדוש־ברוך־הוא!

קימט הצדיק את מצחו ועננה הילכה בו. עברו רגעים של דממה כבדה.

פתאום נהרו פניו. פנה לחסיד ואמר:

סע לעיר לבוב, ליריד, ותבוא עם בתך בין הרוכלים הסובבים בשוק המכריזים על סחורותיהם, וכשתשמע שאחד מהם מכריז בניגון ערב מאוד, דע כי הוא האיש שבכוחו לפקוח עיני בתך.

עשה החסיד כמצות רבו ונסע עם בתו ליריד.

הם התערבו בין הסוחרים והאזינו לקולות המכריזים. לבסוף שמעו איך רוכל אחד קורא ושר:

כעכים חמים! כעכים יפים! כעכים נאים! כעכים טובים! – בקול ניגון ערב ומזעזע. הבינו שזהו. ניגש אליו אבי הנערה וקנה ממנו כעכים וביקש ממנו שיבוא גם מחר לאכסניה שלהם עם סחורתו. למחר כשנכנס הרוכל למלונם, הזמינו החסיד לטרקלין ששם ישבה העיוורת, נעל את הדלת ופנה אליו בקול בוכים:

בגזירת רבנו הקדוש, רבי ישראל מרוז’ין, אנא, אדוני, רפא נא לה!

הציץ בו האיש בעינים כעוסות ואמר:

הניחני לצאת, ר' יהודי, אם לאו, אעשה אותך גל עצמות!

נבהל האב האומלל ופתח לפניו את הדלת והרוכל – הצדיק הנסתר – ברח ונעלם.

אך הנס נתרחש מיד – הנערה פקחה עיניה ובירכה ברכת האור.