תולדותיו    🔗

ר' שלמה נולד בשנת תקס"ג¹. היה למדן חריף עד שהתקרב לחסידות בבית מדרשו של ר' מאיר מאפטא, תלמידו של “החוזה”. כבן שלושים הוכתר לרב של העיירה רדומסק, ותשע שנים לאחר מכן החל לכהן שם גם כרבי.

אישיותו מרשימה היתה, ובכוחה משך אליו חסידים רבים. נודע בתפלתו שבדבקות, בניגוניו המיוחדים ובאימרותיו החריפות. רעיונותיו החסידיים כינס בספרו “תפארת שלמה”, המכוון לחסידים למדנים.

ר' שלמה הקים שושלת אדמו"רית, שקיימה בפולין רשת רחבה של “ישיבות”, עד שאחרון בניה נרצח בידי הנאצים.

ר' שלמה זצ“ל נסתלק בשנת תרכ”ו².

נשיקת הצדיק    🔗

מנהג היה בקהילות ישראל, שבערב שבת לפני השקיעה היו באים לבית הכנסת, וכל ילד היה קורא אז “שיר השירים” בקול באזני אביו.

פעם התאכסן “היהודי” הקדוש מפשיסחא בעיר אחת, וכשבא בערב שבת לבית הכנסת שמע ילד קורא “שיר השירים” לפני אביו. פנה אליו “היהודי” ואמר:

דע לך, ילדך אומר “שיר השירים” כשלמה המלך.

ומיד נגש לילד ונשקו בראשו.

משגדל הילד היה לצדיק מפורסם, הוא הרבי מראדומסק. וכך סח הצדיק לחסידיו:

חשתי אז את טעם הנשיקה וכוחה עד שהגעתי לבר מצוה. רק כשהתחלתי להניח תפלין באותו מקום בראשי, פג כוחה.

אז הוברר לי, כי נשיקת “היהודי” הקדוש כמוה כהנחת תפלין.

מן העם אל ההר    🔗

קרבים הימים, לחג־הביכורים, מלבלבים אילנות, בפרחים עטורים, וחסידים נוהרים, אל הצדיק ר' שלמה, בעל “תפארת שלמה”, להכתירו בכתר האדמו"רות, כדי ממנו לקבל תורה ומרות.

אך רבי שלמה הענוותן סבור היה שאינו ראוי לכבוד והיקר, שחסידי עיר וכפר, באים לקשור לראשו עטרה, ביום מתן־תורה.

כשנפתחו הדלתות ונכנסו אליו בסך, ראה עצמו אומלל ודך:

יהודים, ה' עמכם, לכו לכם! – זעק רתת – אינני רבי, ואין בי מה לתת.

בקהל קם רעש, אך ממקומו לא מש, והמתין סמוך לחדר־הקבלה. למחרת, ב“שלושת ימי הגבלה”, קם בעל “התפארת” ונמלט מן העדה, לקוזמיר, לרבי יחזקאל.

הקבילו הרבי ב“שלום” והשהה ידו בידו שהיה, ותמה עליו תמיהה: היתכן, לעשות כן, להמלט, להניח הצאן, ביגון, תועה, ללא רועה, בחג־מתן־התורה, ללא אורה? וכי לא פרש רש"י על ירידת משה רבנו “מן ההר אל העם” – לא ירידה סתם, “ומן העם אל ההר”, לא כדי להניח העם במיצר?

הן בפרוש, למדנו בזה הפרוש, כי לא פנה משה לעסקיו במדבר, בין קוץ ודרדר. וכי אחר אלו עניינים היה שם תר? איזו עשיה העסיקה אותו במדבר־הציה? אלא ללמדנו: משה רבנו התרוצץ מן העם, אל ההר ומן ההר אל העם, לא סתם, אלא בדאגה, כיצד להכינם, איש איש לפי מדרגה, לפי שיש בו הכוח והמהות, לקראת התגלות האלוקות. ואף־על־פי שבלב משה פעמה בת־קול:

היכון, היכון לנעלה מכול! – לעליותיו שלו לא דאג, אלא מעצמו חרג. רק לטובת העם! זה הרוח פעם בו פעם: מן העם אל ההר, דהר כסער, ומן ההר אל העם, ירד ורעם.

ואתה, רבי שלמה, אמר רבי יחזקאל, היאך עזבת עדת־אל?

אך רבי שלמה לא נכנע, וענה:

משה רבנו בטוח היה למדי, בקדושת שדי, הן התרוצץ במרומי הר־סיני; אף אני באתי לבקש קדושת שדי, אצל סיני!

עצם עיניו רבי יחזקאל והחריש, כי ראה שניצחו זה האיש, ולא הרבה עוד מלים, ובכבוד אותו הלין, ונשאר שם בחג חוגג, וכל קהל־החסידים מקדושה ותענוג התמוגג.

וכשנתכבד רבי שלמה לשיר, לא היה גבול לערבות הניגון, שהפליא ברינון, פיוט “אקדמות”, שכמותו אוזן לא שמעה עלי־אדמות.

אילו היו גווילין יריעות־השמים, ודיו כל הימים, וכל עצי היער קולמוסין, לא היו יכולים לספר את כל עוצם התענוג והתפארת, כש“בעל התפארת”, הופיע עם שמונים משוררים, וקולו במקהלה הרים, לשיר ברננים. אז הקולות ראו כל העם, מעונג ומתיקות פג לבבם.

האמן והשוליא    🔗

חסיד ולמדן עמד לתקוע בשופר בראש השנה בבית מדרשו של הצדיק מראדומסק. פתאום נסתם השופר.

קרא הצדיק לאברך אחד, וזה תקע כל התקיעות בהצלחה.

חלשה עליו דעתו של אותו חסיד. לאחר התפלה קראו אליו הצדיק וסיפר לו משל זה:

בארץ אחת בחרו במלך והתקינו לו כתר חדש. ביקשו לשבץ בו יהלומים, אך לא מצאו מומחה שלא יחשוש שמא יחבל בכתר. לבסוף בא אומן אחד וקיבל על עצמו את ביצוע המלאכה, אך ביקש חודש ימים לתיכנון.

אמנם תיכנן בקפידה, אך מחמת ספקות והיסוסים נשתהה עד סמוך לתאריך האחרון שנועד לו. רק אז נטל ברטט את הכתר. אך מחמת אימה לא הצליח לשבץ אבני החן. מה עשה? קרא לשוליא שלו, שלא ידע שזה כתר המלך, והראה לו איך משבצים את האבנים, והנער עשה זאת בהצלחה רבה.

הנמשל: האומן הוא אתה, החסיד, שכיוונת תוך אימה ונכשלת, ואילו השוליא הוא כאותו יהודי פשוט, שלא היה בעל מדרגה כמוך והיה משוחרר מכל אימה, על כן הצליח בתקיעות.

קדושת הכתב של צדיק    🔗

האדמו"ר ר' שלמה מראדומסק, בכל מקום שהניח כתב יד שלו, אף כשחלפו שנים מאז שכתב אותו, לא דהה הכתב אף במשהו, כאילו נכתב היום. אך במכתבים שכתבו אחרים בשמו דהתה הדיוֹ ללא הכר. רק חתימתו נשתיירה ללא שינוי, וצבע הדיו נותר שחור ובולט לעין.

ואמרו החסידים: עדות לקדושתו של רבנו. וראיה ממגילת אסתר: “כי כתב אשר נכתב בשם המלך – אין להשיב”, כלומר: כתב הנכתב בקדושה בשם מלכו של עולם או נחתם בקדושה – אין להשיבו, הוא קיים לעולם.