תולדותיו    🔗

ר' אברהם יהושע היה מתלמידיהם של ר' אלימלך מליז’נסק ור' מיכל־יחיאל מזלוצ’ב.

נהג לתבל את סיפוריו החסידיים בגוזמאות, על כן אמרו עליו שחונן בניצוץ של האמורא רבה בר בר חנא, שהרבה בגוזמאות.

את משנת רבותיו היה מסביר לעומקה ומבליט בה אהבת ישראל, יראת שמים והאמונה בצדיקים. הוא שהורה: אהבת ישראל – מצות עשה מן התורה היא, כמוה כאהבת השם יתברך. ואהבה כפולה זו – חד היא. לגבי יראת שמים אמר, שהיא עיקר העיקרים בחסידות וביהדות בכלל. וזו לשונו: “אם יש לאדם חכמה, בינה ומדע ושאר מידות טובות, אבל אין לו יראת שמים, אזי כולן כאפס וכאין נחשבו והולכין לטמיון, ותם לריק כוחותיו ומידותיו”. מכאן שורש המחלוקת בינו לבין חסידות פשיסחא, שראתה את עיקר העיקרים בלימוד התורה תוך התבוננות והתעמקות.

ר' אברהם יהושע היה מגדיר טיב המדרגה של רב והמדרגה של צדיק; לכל אחד מהם יעוד מיוחד:

הרב "מורה לעדתו את דרכי התורה והמצוות, כל החוקים והדינים באיסור והיתר, והצדיק “מאחד ומקשר לבבות ישראל לאביהם שבשמים ומוריד להם שפע וברכה וחיים ממקור הברכות”.

הוא עצמו זכה לכתר רב ולכתר צדיק כאחד, וכיהן כרב בקהילות קולבישוב, אפטא ויאסי, אך נודע במיוחד בשם “הרב מאפטא”. מסופר עליו שאמר על עצמו שעברו עליו כמה וכמה “גילגולים” וכבר היה מלך, כוהן גדול, ריש גלותא ועוד.

לפני הסתלקותו ציווה לא לחרות על מצבתו שום תארים וכתרים אלא שתי מילים: “אוהב ישראל”.

מישנתו לא פירסם בחייו, אלא נכדו הוא שהביא כתביו לדפוס כשלושים ושמונה שנים אחרי פטירתו והוציאם לאור בשם “אוהב ישראל”. כן חוברו עליו מספר ספרים. לא מזמן הופיע במוסד הרב קוק ספר מאת ד“ר חיים יהודה ברל, המכיל לקט ממשנתו של הרבי, מאימרותיו, מפירושיו לפרשת השבוע ועוד. ר' אברהם יהושע נסתלק בשנת תקפ”ה¹. זכר צדיק לברכה.

 

מתנות לאביונים    🔗

פורים בעיר יאסי הגיע, ועל כס הרבנות אז עלה רבי יהושע. כל הקהילה קידמה אותו בתרועה, ובפורים היתה אורה ליהודים, וששון וריקודים, בעיר, לכבוד הרב היקיר.

היו מרבים צדקה לעניים, ומתן לאביונים, והיו מעניקים נדבה בעין יפה לרבם הגאון בגאונים. ונהר המטבע, מידי בעלי מאה, כדי להדר הרבי אברהם יהושע, איש מן המצוה לא היה מנוע.

ובאו לרב בעלי תחפושת בסך, וביקשו נדבה כך וכך. ביניהם עניים נסתרים, אולי מל"ו נסתרים, שמתן בסתר, מעטר אותם בכתר.

והרב אברהם יהושע דנן, פיזר דינרים לכאן ולכאן, לאלמונים, לימין ולשמאל, לחסידים וליהודי חול.

לבסוף שׂם הרב אצבעותיו לבין תילי דינרים, גילגל מהם, הניח מהם בין הבוהן והאמה, ליטפם והשתעשע בהם באהבה, כאילו חס ושלום, נדלקה בו התאוה, לזה הממון.

ראה בנו במעשה האב, הרב, השתומם וקרא:

אבא, הן שונא אתה כסף ומואס בזהב, האם טעמך שינית ותחשק בהם בתאַו?

חלילה, בני, שמעני, הביע הגאון, רעיון, לבנו ששאל בהגיון. אכן, בני, נכונה הטענה, יחסי לזהב בי כלל לא השתנה, לא שיניתי הדעה, בוז אבוז למטבע, אלא אם אוסיף לבטל הזהב והכסף, שיהו בעיניי כאין וכאפס, איך אקיים המצוה ליתן מתנות לאביונים? ואיך מצוה קונים, ואסימונים, איך לעניים מונים? הלא כדי לאהוב הריע, עלי לעורר בי חיבה למטבע, כדי שיהא הכסף חשוב בעיניי, עד בלי די, ואזי, אחלקו עשרת מונים, ואקיים בשלימות הצו – מתן לאביונים.

 

חיי סוס    🔗

אברך אחד מעיר סמוכה לאפטא היה נוהג להסתגף, נזהר מלאכול בשר ודגים, ולא היה ישן במיטה אלא על הארץ, והרבה להיות ער בלילות.

פעם אחת נסע לאפטא, לרבי אברהם יהושע, ובלבו אמר:

אם הצדיק יעמוד על מהותי, אדבק בו ואהיה חסידו, ואם לא – אשוב מיד לביתי.

והנה כשנכנס לרבי ראה, שהוא יושב וסועד צהרים, לא שם לב אליו ולא קיבלו ב“שלום” ולא כיבדו כלל. נתיאש האברך ממנו ויצא ועמד לשוב לעירו.

אך הצדיק שלח לומר לו שימתין עד גמר ארוחתו, כי הוא רוצה לשוחח עמו. כשבא לפניו, נתן לו “שלום” והזמינו לטייל עמו בגן והראה לו אורוות הסוסים שלו.

תמה האברך על ר' אברהם יהושע: לשם מה הוא מראה לי הסוסים שלו?

אמר לו הרבי:

ראה נא ראה, הסוסים האלו ישנים מעט, ורק על האדמה, ואינם אוכלים לא בשר בהמה ועוף ואפילו לא דגים, ממש מסתגפים – ואינם אלא סוסים.

הבין האברך, שהרבי ראה ברוח הקודש את התנהגותו, ונשאר אצלו וקיבל עליו הדרכתו בחסידות.

 

חזותו של צדיק    🔗

בחנוכה לאחר הדלקת הנרות יצא הצדיק ר' אברהם יהושע מביתו וחזר לאחר מספר דקות כשהוא שרוי בעצבות. ושוב יצא, ומיד חזר הביתה בשמחה. שאלוהו חסידיו לפשר התנהגותו המוזרה, והשיב:

כשיצאתי בפעם הראשונה הסתכלתי בשמים וראיתי, שיהודי עירנו כילו עד חנוכה מה שנקצב להם בראש השנה לשנה שלימה, והתעצבתי מאד. אחר כך נמלכתי בדעתי ושוב יצאתי לראות, אולי טעיתי באותה הסתכלות ראשונה ולא נגלתה לי האמת. נוכחתי לשעת שלא טעיתי, אלא שגם בשנה שעברה היה כך, והשם יתברך פירנסם בכבוד כל השנה. הבנתי שגם השנה יפרנסם ברחמיו, ושמחה גדולה ירדה עלי.

 

שלום בית    🔗

בערב פסח היו הגבאים עוברים מבית לבית לקבלת “קמחא דפסחא” – מצות וצרכי החג עבור העניים. כשהגיעו לבית הצדיק ר' אברהם יהושע, מצאו את הרבנית טרודה בהכנות לחג וביקשו מצות לעניים. ראו בני הבית חבילת מצות עטופה במפית מונחת בפינת החדר וחשבו שמיועדת לצדקה ונתנו אותה לגבאים. אלא בחבילה היו “מצה שמורה” שהכינה הרבנית לרב לכבוד החג.

כשהוברר לה שהמצות האלו ניתנו לצדקה, נחרדה. מה תעשה? איך תספר זאת לבעלה הקדוש?

לבסוף לקחה מצות פשוטות והניחה במקום השמורות והתנהגה כאילו לא אירע דבר, והרב רבי אברהם יהושע ערך את ה“סדר” במצות פשוטות.

לאחר החג באו לפניו זוג להתגרש. שטח הבעל טענתו לפני הרב:

אשתי מתעקשת להכשילני ב“מצה שרויה” (מאכל ממצה שהושרתה במים תחילה), ואילו אני נזהר בכך ואיני אוכל. אין לי אלא לגרשה.

ציווה הצדיק לקרוא לרבנית ושאל אותה:

הגידי את האמת: אלו מצות הנחת לפני ב“סדר”?

שתקה הרבנית, חששה להגיד.

הגידי, בבקשה, אל תפחדי – ביקש הרב.

לבסוף גמגמה:

מצות… מצות פשוטות – ובדמעות בעיניה סיפרה כל מה שקרה.

פנה הרבי לאותו איש המתאונן על אשתו ואמר:

ראה, בני, אני אכלתי מצה פשוטה בליל ראשון של פסח והעמדתי פנים כאילו איני יודע ואיני מרגיש, כדי שלא לבוא לידי ריב, חלילה. ואתה רוצה לגרש את אשתך בגלל “מצה שרויה”?!

מיד נרגע האיש ונתפייס ויצא עם אשתו לשלום.