תולדותיו    🔗

ר' דוד מללוב נולד בשנת תק“ו¹. היה תלמידם של ר' אלימלך מליז’נסק ו”החוזה" מלובלין. דרכו בהנהגה החסידית היתה שונה מהמקובל בחסידות בזמנו. הוא לא יסד “חצר”, שכן לפי דעתו היו הצדיקים מתנשאים בדרך זו מעל פשוטי העם. הוא קירב אליו חבורת חסידים קטנה שהיו מתבודדים כמוהו בטבע ומרבים בתעניות ובדבקות שבתפלה והחזיקו קופה משותפת לצדקה ולסיוע הדדי. בכוח אישיותו המיוחדת השפיע עמוקות על יחידים, כגון על “היהודי” מפשיסחא וכן על רופאו הפרטי של הקיסר וילהלם הראשון, שקירבו לחסידות, ולאחר זמן נתפרסם כצדיק ר' חיים דוד. כן היה נערץ על ידי ר' שניאור זלמן מלאדי. אף הנוצרים בסביבתו כיבדוהו.

ר' דוד לא הניח אחריו כתבים. אמרותיו מצויות בחיבורי חסידים שונים. נסתלק בשנת תקע"ד². זכר צדיק לברכה.

 

הילד החסיד    🔗

בעודנו ילד “שובב”, כבר ניכר החסד במעלליו. באו ימי סתיו. בוכות רוחות, הילד רועד מקור, שיניו לשיניו מקישות, מכחיל העור. חורף. יורד שלג לחצר, וללב הדווי, ובגד הקיץ בלוי, טלאי על גב טלאי, לובש התמים, אינו מבקש מתן ושי.

אך אבי דויד הומה לבו מיגונים, למראה הבן הלובש קרועים כאביונים: איך ל“חדר” יוליך בלבוש בלוי, ברוח, בכפור, את ילדו העילוי? הן לומד הילד בחשק “סידור” וחומש, מן הספר לא מש. ומה יעשה האב שבבנו סגולה, יראה מאור וקרן גאולה? פרוטה יחסוך מפיתו, כדי לתפור מלבוש לעילויו.

וביום כפוֹר, כששמשות צויירו בפרחים, חייט מעיל חדש הביא לילד הרחים, ברך דויד’ל בחום: “ברוך מלביש ערומים”, פיאתו סילסל, נשק לאם ולאב, התמים, נישק למזוזה ונטל חומשו והלך ל“חדר”, לרבי ולתלמידים חבריו.

מלאו צאן קדשים “החדר” שזרח באור, תורה, התנועעו אף רעדו מכפור. תחתיו עמד דויד’ל על הסף והביט בעצב, עורפלו עיניו מעלבון וקצף: מדוע לי לבדי נעים וחם, ואברמ’ל הרך ממני הרזה והתם, יושב שםכקיפוד כחול, כטחול, עצמותיו רועדות, ימין בשמאל משפשף, מהביל על אצבע ונושף.

טול! – קרא דויד לחברו, ורעד מחמלה הקול, קורע לב. חיש פשט מעילו, והושיטו לחבר, מכפור קופא מולו: מהר, אברמ’ל, לבש החדש, ולי בגדך תן, ולא תראה כבן רש!

ודויד’ל לבש סמרטוטין ולמד במישנה חום, כי החסד הדליקו ושינן חומש כל היום. ולעת “מנחה” הביתה שם ובפיו הבשׂורה, בשׂורת החסד שגמל, וסיפר לאם המאורע. (האב בבית התפלה היה ולא ראה בבוא הילד מן “החדר”, בין “מנחה” ל“מעריב” מלמד משניות לפי הסדר).

אבוי לי, מה עשית? – קראה האם מתחלחלת, חיש לבש מעילך הישן ושוב לאותו ילד, ומעילך החדש החזר, כי אבא יימלא חימה, ייסרך קשות כהמה!

אמא, טוב טוב שייסרני אבי, ויפוג צערו, אך בגדי לא אביא, כי בי לוחשת נשמתי: עדי־עד למעני, החסד יאיר שגמלת עם ילד עני.

 

מן הוא – מי הוא?    🔗

צדיק אחד פגש את ר' דויד מללוב בדרכו חזרה מרבו “החוזה” מלובלין ושאל אותו:

איזה חידוש חידש הרבי בתורה?

ענה ר' דויד: רבנו חידש בפרשת המן שירד במדבר, “ויאמרו איש אל אחיו: מן הוא, כי לא ידעו מה הוא”: המן היה לחם שמימי, רוחני, ובאכלם אותו נתעלו עד כדי כך, שלמחרת לא הכיר איש את חברו והיו תוהים זה על זה: “מן הוא” – מי הוא?

והעיר “החוזה”:

הנה למשל יש כאן בינינו אברך אחד, שמסתובב בחוץ בין האילנות, ואיש אינו יודע את טיבו ומעלתו. למחר בודאי ישאלו: מי הוא?

מיד קמתי – הוסיף ר' דויד – והלכתי לראות מי הוא זה המתבודד לו שם וראיתי את ר' שמחה בונם.

אכן, לאחר זמן היה אותו אברך לרבי שמחה בונם האדמו"ר מפשיסחא.

 

טעמו של גן־עדן    🔗

הרבי ר' דוד ביקר בבית חברו הגדול שבכפר הסמוך, כדי לנסוע עמו יחד ל“חוזה”. אותו חסיד היה צדיק עני מרוד. לקראת בואו של האורח אמר לאשתו:

האורח חשוב מאוד. בבקשה ממך, הכיני ארוחה טובה לכבודו.

הצטערה האשה, כי בביתם לא היה שום מזון פרט למעט קמח, אפילו עצים לא היו לה.

מה עשתה? יצאה ליער וליקטה ענפים יבשים, חזרה עמהם ולשה בצק כלשהו ממעט הקמח ומים והבעירה הענפים ובישלה מה שבישלה והגישה המאכל הדל הזה לשני הצדיקים. אכלו וברכו בשמחה “ברכת המזון” ונסעו לרבם. כשחזר ר' דוד לביתו סיפר לאשתו: כשביקרתי בבית חברי החסיד בכפר אכלתי שם תבשיל שהיה בו טעם גן־עדן.

הרבנית, שהקפידה לגרום קורת רוח והנאה במאכלים לבעלה הצדיק, מיהרה לאותו כפר לשאול את האשה, אלו תבלינים שׂמה באותו תבשיל.

סיפרה לה המסכנה כל האמת והוסיפה:

כשהכנתי אותו “מאכל”, התחננתי לפני ה': רבונו של עולם, אתה יודע ועֵד שביתי ריק ומרוקן, והלא האורח ראוי למאכל מלכים, ולך, רבוני, יש גן־עדן, אָנא, שים קצת מטעם גן־עדן לתבשיל שלי הדל. כנראה שמע הקב"ה לתפלתי, ולכן נהנה בעלך הצדיק כל כך מכיבודי.

 

החסיד העשיר והשר הגוי    🔗

פעם אחת הלך הרבי ר' דוד ברגל לר' אלימלך מליז’נסק. כסף לנסיעה לא היה לו. בדרך פגש בעשיר אחד חסיד נוסע בעגלתו, שאף הוא עשה דרכו לר' אלימלך. העלה אותו העשיר ונסעו יחד.

תוך כדי הנסיעה ליגלג עליו אותו עשיר. ור' דוד שתק. כשהגיעו לליז’נסק נכנס אותו עשיר לרבי הראשון ושהה אצלו כמה ששהה. כשנכנס ר' דוד אליו שוחח איתו כשעתים. כשיצא פגש באותו חסיד שהסיעו ואמר לו:

סע לבדך לדרכך, כי עלי עוד להתעכב כאן, אבל זכור, כשתגיע ליער ותשמע צעקות: “הצילו”! תלך אחר הקול ותעשה מה שיש לעשות.

הפעם לא צחק עוד העשיר והסיק, כשרבי אלימלך משוחח עם עני זה שעה כה ארוכה, ודאי שהוא חסיד גדול או צדיק נסתר, והתחרט על כך שבשעת הנסיעה פגע בו בליצנותו.

נסע לו החסיד העשיר לדרכו, ואך הגיע לקצה היער שמע צעקות: “הצילו!” נזכר בדברי ר' דוד, מיד הלך אחר הקול והגיע לביצה עמוקה וראה בה שר אחד שוקע בה עם מרכבתו וסוסיו ועומדים לטבוע. מה עשה אותו חסיד עשיר? לקח חבל וקשר קצה אחד לעגלתו וקצה השני למרכבת השר, הצליף על הסוסים והם משכו החוצה את הטובעים.

ברור שהניצול, שהיה שר המחוז של ווארשה, היה מלוכלך מאוד ברפש, גם מצונן וגם רעב. הסיע אותו החסיד לביתו, כיבס וייבש בגדיו, כיבדו בארוחה טובה והלין אותו בביתו. למחרת חש השר שחזר לאיתנו ונפרד בהודיה לבבית מהיהודי העשיר שעשה חסד כה גדול עמו

כעבור שבוע שלח לקרוא לאותו חסיד ושאל אותו: בקש מה שתבקש ממני ואמלא מיד, הלא הצלת את חיי.

איני מבקש כל שכר, דייני שהצלתי נפש אדם מטביעה, זה שכרי הגדול.

אם כך, מצילי היקר, תגיד לי שמך וכתובת, וארשום אותך לזכרון.

עברו שנים. אותו חסיד עשיר הפסיד כל כספו במסחרו ופשט את הרגל ונאלץ למכור את ביתו, עד שנעשה לפושט יד, ונדד ברגל מעיר לעיר ומכפר לכפר לקבץ נדבות.

יום אחד בנדדו בדרך עברה על פניו מרכבתו המפוארת של שר המחוז. הסיר היהודי את כובעו בברכה וביקש נדבה. הסתכל השר היטב בפניו ואמר לו: גש נא אלי.

נפל עליו פחד וביקש לברוח. רמז השר למשרתו, וזה תפס אותו והביאו לפניו. אמר לו: התדע מי אני?

לא, אמר החסיד.

אני שר המחוז של ווארשה, שהצלת אותי לפני שנים מטביעה בביצה שביער. ואתה, איך זה ירדת כך?

סיפר לו היהודי כל קורותיו.

מיד כתב לו השר המחאה בסך שני אלפים רובלים.

הודה האיש לשר. שוב התחיל בעסקים והצליח מאוד והתעשר.

בינתים נתפרסם ר' דוד מללוב כצדיק, כרבם של קהל חסידים גדול. נסע אותו עשיר אליו מבלי שידע, שזהו אותו עני שליגלג עליו כשאסף אותו לעגלתו בדרך. אך רבי דוד הכירו מיד וביקש ממנו, שיספר לו כל קורותיו מאז ועד היום. עשה החסיד כרצונו. לבסוף אמר לו ר' דוד:

דע לך, שעה שהתלת בי, נגזרה עליך מיתה בידי שמים. נכנסתי אז לרבי אלימלך להתיעץ עמו ולמצוא דרך לבטל הגזירה. הצלחנו והגענו לפשרה: שתהיה עני, ובידוע עני חשוב כמת, ובשל עניותך יכופר עוונך. אך כיוון שאספת אותי בדרך נדודי לעגלתך והבאת אותי לרבי אלימלך, על כן השתדלתי שבתום עשר שנים של עניות תשוב למצבך הראשון ושוב תהיה עשיר.