רקע
אפרים צורף
ר' יצחק טויב מקאלוב

 

תולדותיו    🔗

ר' יצחק מקאלוב נולד בשנת תקי“א1 למשפחה אמידה בהונגריה. בשנת תקל”ו נתמנה לרבה של הקהילה בקאלוב. בהנהגתו נתלכדה הקהילה, נתקנו תקנות ונבנה בית־כנסת חדש. כאן החל לכהן גם כרבי, והיה האדמו"ר הראשון שנולד בהונגריה.

היה תלמידם של ר' שמילקא מניקלשבורג ור' אלימלך מליז’נסק.

ר' יצחק נתפרסם בשיריו וניגוניו, ואגדות נרקמו בעקבות שירו “קורא השכווי”.

נסתלק בשנת תקפ"ט2. זכר צדיק לברכה.


 

הרועה בעל הניגונים    🔗

ר' לייב שרה’ס ראה פעם אחת, שבעיירה בהונגריה נמצא נער יהודי בעל נשמה, שיש להגביהה.

אמר הצדיק לעגלונו: מהר ורתום הסוסים, עלינו לצאת לנסיעה רחוקה. אך הגיע העגלון מחוץ לעיר, נטל הצדיק את המושכות וכרגע היו מרחפים על פני עיירות וכפרים בסוד קפיצת הדרך.

בבוקר הגיעו ליעדם, ואחרי “שחרית” יצא הצדיק לטייל בחורשה. פגש שם נער בן שמונה לבוש קרעים, רועה אווזים. כשנכנס עמו בשיחה הוברר לו, שאמו אלמנה עניה מרודה. מיד פנה הצדיק לבית אמו והציע לה לאמץ את בנה וגם נתן לה כסף לצרכי מחיה. מיד נסע ר' לייב שרה’ס עם הנער לרבי ר' שמילקא מניקלשבורג ואמר לו: הבאתי נשמה קדושה מתוך היכל השירה והניגון, בודאי כבוד רבנו יעשה ממנו “כלי” מפואר.

גדל רועה האווזים בבית ר' שמילקא, וכל שירי הרועים שידע וכל הניגונים שלו, העלה תחת כנפי הקדושה.

ובחסידות הלא ידועה ההשקפה על הניגון:

כל הניגונים שבעולם שרשם בקדושה. הטומאה אינה יודעת ניגון ושמחה מה הם, לפי שהיא מקור העצבות. אלא יש ניגונים, כאותם שירי רועים, שהם ניצוצות נודדים של הנגינה הקדושה שנישבו בידי הקליפה. ואותו נער היה מחזירם למקורם. הוא ידע שיר זה:

חורשה, חורשה, מה גדולה את!

שושנה, שושנה, מה רחוקה את!

אילו היה היער קטן,

היתה השושנה קרובה אז;

אילו הוציאוני מן היער

היינו שנינו יחד אז.

ואותו השיר באותו הניגון עצמו נתעלה ונזדמר בפיו כך:

גלות, גלות, מה גדולה את!

שכינה, שכינה, מה רחוקה את!

אילו היתה הגלות קטנה,

היתה השכינה קרובה אז;

אילו הוציאונו מן הגלות,

היינו שנינו יחד אז.

כשהגדיל הנער היה לצדיק ר' יצחק טויב, שנודע בשם הרבי מקאלוב. ושעה שהרבי מקאלוב היה מזמר ניגון זה נעשה רעש בעולמות העליונים, וכיתין כיתין של מלאכים באות לקבל את פניו של רבי לייב שרה’ס והם מודים לה':

“ברוך שנתן לנו את הנפש הנעלה הזאת”.


 

המרחף בענן    🔗

רבי יצחק אייזיק, הצדיק, התפלל תמיד רתת, כי מרוב אהבה, לקיים המצוה, נפשו לשם ביקש לתת. ושעה שהיה קורא בתורה, ראו בעליל האורה, שנעשתה לו עטרה, סביב ראשו, בהדבקו בשם קדושו.

ובקראו ב“עשרת הדברות”, בשבועות, ראו סביביו מוראות, אזי איש לא נע, לא זע, הכול עצרו נשימה, הכול נתקסמו בנעימה, בדממה, באוויר רווי־נשמה. חסידים נתעלו להתפשטות היש, ראו רבם מרחף בענן בוער באש, ובפיו דברי אלקים חיים: "אנכי… לא תעשו… שמור… כבד… " וגומר, עד ששׂער החסידים היה סומר.

פעם אחת בקראו “אקדמות” היו פניו להבים, כחמה המבקיעה עבים, כמלאך היה דש ומדשדש, באש.

פקח עליו תלמידו עינים באימה וסונוור מן הזוהר העליון שבפני הרבי בער, ולבבו רעד וסער. כשסיים הצדיק “אקדמות”, ניגש אליו החסיד ביראה ורטט, וסיפר את אשר קרהו לשמע הפיט מנוגן רתת.

ענה לו רבו והפטיר: דע בני, ממך לא אסתיר, לפי שקשורה נפשך בנפשי, זכית לראותני במעלת קדושת־שדי, במעמד הר־סיני, ובאותו רגע שדרכתי בין גושי “חושך ענן וערפל”, שנקשרו להר, ראית עצמך כמוני מסונוור, מעורפל, עוטה טלית של ענן וטל.


 

פרי־פלא בט"ו־בשבט    🔗

בחמישה עשר בשבט, בכיסופים לא מעט, לארץ־ישראל ולפריה, נתכנסה כל החבריא, לבית הצדיק, רבי יצחק אייזיק. נתבסמו החסידים מחרובים, ומענבים, מתאנים ורימונים, ומכל שבעת המינים, והתנגנו בניגונים, שתו מיין־הכרמל, והתחיו בחיוּת אֵל; אכלו צימוקים, ופיסתוקים, ולבסוף בירכו ברכת־הנהנין.

בינתיים קהל־חסידים נהר, סער, גדל מרגע לרגע, ולא נרגע, כי השתוקקו לשמוע באהלה של תורה, וליהנות מן האמירה, ומן השירה, ומזימרת הארץ. על כן פרצו פרץ, ובאו בהמונים, ולא הספיקו לכולם התמרים והרימונים.

הצטער הצדיק שרבים קופחו, לא נהנו מן הפרי, ולביתו באו בכדי, ומנועים משבעת המינים, כלום די להם רק בניגונים? רגע בעננים, התעננו פניו, ורגע לבשו להב:

אם בפירות חשקה נפשכם, אחיי ורעיי, אל נא תצטערו, הרבה הרבה עוד נשתיירו, אמנם אינם נראים על השולחן, אך בשפע הם בגן, זה בוסתן המורשת, מאיר בכל צבעי הקש; שם בנוי היכל מפואר, כראוי לא יתואר, בחקל תפוחין, יטיילו גדולי המוחין, אוכלם יאושר בזה ובבא, קרנם קיימת מעולם עד עולם. על כן, קהל־קדושים, אל תשבו כמיואשים, היכונו להכנס לגן, לאכול בשמחה פרי־אל, לטעום שבעים ושבעה טעמי ארץ ישראל.

דממה הילכה על בהונים, ליחשה רזי־רזים. מתוך צללי־צלילים מלאכים ניפנפו כנפים, מיד באו ביעף עצי תומר מהרי אפרים, מחאו כפיים, ונתחבקו עצי זית ורימון, מהר מירון. מיד החסידים התלכדו, בזמר ושיר רעמו, יחדיו התנופפו בסער, זקן ושׂיער, געשו גל בתוך גל, ריקדו מעגל תוך מעגל, כל חסיד – לפיד אש מסתחרר, ור' יצחק אייזיק, כבזק, כעמוד אש בוער־סוער.



  1. 1751.  ↩

  2. 1829.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53999 יצירות מאת 3226 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22182 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!