תולדותיו    🔗

ר' משה לייב נולד בשנת תק"ה¹. היה תלמידם של המגיד ממזריץ‘, ר’ שמילקא מניקלשבורג ור' אלימלך מליז’נסק. הקים “חצר” בסאסוב והפך אותה למרכז חסידי. נודע באהבת ישראל שבו, במעשי הצדקה שלו, בעיקר פדיון שבויים, וכן בתפלתו שבדבקות. במיוחד הרים על נס את הניגון והריקוד.

הוא חיבר חידושים לתלמוד, שיצאו לאור עוד בחייו ולאחר פטירתו. נסתלק בשנת תקס"ז². זכר צדיק לברכה.

 

הגלימה הלבנה    🔗

משה לייב התם, למד אצל רב שמלקי מניקלשברג לא לימוד סתם, אלא ניגלה וניסתר, כי זה הקדוש בער, כסיני ההר.

כך אצלו הבחור שינן, שבע שנים תורה וח"ן. עם תחום, זו התקופה, נרמז פתאום, לרבי דבר ממרום. קרא לתלמידו האברך, ואמר לו: די למדת אצלי, די. עכשיו לביתך לך, ושלושה דברים אני נותן לך שי: מטבע זהב, כיכר לחם, וגלימה.

והתם נתלהב מן המתן, ולא שאל לשם מה, זו הגלימה. אך לא נרבה כאן מלים, נטל צרור ובו טלית ותפלין, ולדרך יצא. נכנס לגיא ויצא להר, ועם דמדומים בא ליער, עיף היה. ישב להחליף כוח, מיד נעצמו עיניו. כשהקיץ, מיצמץ בעיניו: האם חלם חלום, האם ראה חזון? כנראה הרבי נתן לו הדורון, להחיש לשבוי פדיון.

מרחוק נראה כפר, החיש פעמיו ולבו סער: בודאי יהודי שרוי כאן בצער.

מיד הגדיל פסיעה, ולבתי הכפר הגיע, ושמע קולו של נתון בצרה, זועק כבוקע ממערה. והוליכו הקול למרתף, בו חלבן יהודי מעונה, רעב, כואב, בשל חובו לפריץ הרשע נכלא בכלא הזועף. כשניגש לאשנב סיפר לו האומלל, מה לו הרשע עולל, סבל שאין לשער כלל! בו ברגע כיכר לחם משה לייב גילגל, דרך חלון המרתף ודברים מלבו מילמל. מיד רץ לעריץ נרגש וסוער, וקרא: היהודי שחרר! הא לך זהב, מטבע, וּקרא לו דרור, לב השמים קולו קורע!

אך הפריץ צחק: הוא חייב לי שלוש מאות זהובים!

ומיד ציווה להשליך גם את הרחום למגדל הכלבים. חשׂפו שן הכלבים האל, כאריות בגוב דניאל. מיד התעטף בלובן הגלימה, ולחש בנעימה, ולשם התפלל.

אך מה קרה לכלבים? כשראו את התם, כישכשו בזנבים, והתחנחנו לפניו כבעלי נבח אוהבים. וכשבא הגוי לראות איך נטרף “היהודון”, קפא במקומו בתמהון: הילה של אורה, זרוחה על ראש בן התורה, ובני השחץ אל רגליו מתרפקים, ברטט־חיבה סביבו מתלכדים.

אני קורא לך דרור, איש האלהים! – קרא הזד האַלים, אך משה לייב התם, ענה בקול רם:

טול זה המטבע ושלח מיד האסיר מאופל הבור, אל האור!

זע ונרעד לבו של הגוי העקשן, והלך עם האברך אל הכלא ושיחרר החלבן. אך ראהו חפשי, משה לייב, קם ויצא לדרך ורחב בו הלב, שהדורון, של רבו זיכהו לקיים מצות הפדיון. ואכן סיפורנו הגיע לסוף, אך אגלה לכם סוד: זה הבחור, הטוב, נעשה לרבי משה לייב מסאסוב.

 

הווה לומד מכל אדם    🔗

הווה לומד מכל אדם? – שאל פעם אחת בן את אביו – היתכן, אבא, באמת יש ללמוד מכולם, אפילו מגנב?

כן, אפילו מגנב יש ללמוד את הטוב שבו.

ואיך? הלא גנב עושה רע!

צדקת, בני, אך חכמינו צדקו ממך. הקשב נא לסיפור שמספרים על הצדיק ר' משה לייב מסאסוב.

יום אחד קיבל על עצמו הרבי לאסוף סכום כסף גדול כדי לקיים בו מצות פדיון שבויים. לא חס הצדיק על כבודו ועל כוחותיו, אלא יצא לדרך ונדד מעיר לעיר ומכפר לכפר כדי לאסוף את הכסף. אך לא עלה בידו לצבור אפילו רבע מהסכום הדרוש, והצטער מאוד והחליט להשאר בביתו ולחזור לשקידתו על התורה ועל העבודה. והנה שמע, שיהודי בן־עירו שנתפס בגניבה, הולקה ונחבש בבית הסוהר. הצטער הצדיק, הלך לשופט העיר וביקש ממנו שישחרר את האסיר, והבטיח להשפיע על הגנב שלא יגנוב עוד. הסכים השופט ושיחרר את האסיר היהודי. כשבא לפני הרבי, הוכיחו בדברים קשים ואמר לו:

זכור את המלקות שהלקוך ואת החרפה שבאה עליך. הזהר, אם כן, מהיום והלאה לא לגנוב עוד.

מדוע לא? – התפלא הגנב, מעשה שלא עלה יפה פעם אחת, אפשר שיצליח בפעם הבאה. יש לנסות שנית.

אם כן, אמר הרבי בלבו, אם לא הצלחתי במסעי הראשון לאסוף הכספים לפדיון השבויים, עלי לנסות שנית, אולי אצליח!

מיד ציווה לקרוא לבעל עגלה שיסיעו אל הערים והכפרים, כדי לסיים המצוה בכי טוב. ואכן עלה בידו לקבץ את הסכום הדרוש לקיים מצות פדיון שבויים במלואה.

רואה אתה, בני, לימדו האב, יש ויש ללמוד מידה טוב אפילו מגנב.

 

אהבת הבריות מהי?    🔗

פעם אחת שאלו את רבי משה לייב, מנין שאב אהבת הבריות בשפע כה רב. ענה:

כיצד לאהוב אין זה עניין פשוט כלל. צריך ללמוד מידה זו. אני למדתיה מהתנהגותו של גוי שיכור. יום אחד ראיתי איכר גוי שותה לשכרה עם איכרים אחרים בבית המרזח. היה השיכור שותק כל הזמן. פתאום נתעורר מיינו ושאל את חברו:

הגד לי, האוהב אתה אותי, או אין אתה אוהב אותי?

השיב לו חברו: אני אוהב אותך מאוד.

התפלא השיכור:

איך אתה יכול לומר: “אני אוהב אותך מאוד”? הלא אינך יודע כלל מה אני חסר. אילו אהבת אותי באמת, היית יודע.

אמר רבי משה לייב:

אותה שעה למדתי פירושה של אהבת בני־אדם: להכיר בצרכיהם, להרגיש במחסורם ולבקש דרך איך לעזור להם בכול.

 

הדוב הפלאי    🔗

כאלף חסידים באו לחתונת נכדתו של ר' משה לייב מסאסוב, שכבר לא היה בחיים. לפני החופה דרש החתן, כמקובל, דרוש חריף, אף על פי שצם כל היום. הכלה אף היא צמה. חיוורת היתה, תשושה, גם הרבתה לבכות בצומה, שהיה לה כיום כיפור.

אחרי החופה החלה החגיגה. תחילה המשתה ואחריו ההכרזה על “מתנות הדרשה”, מתנות הכלולות. בבדיחות הדעת הכריז הבדחן את שמות התורמים, ובחרוזים הגדיר את חפצי היקר ותיבלם בדברי תורה מפולפלים.

הכול היו שרויים בשמחה גדולה. מיד הסיטו הצידה שולחנות וכיסאות ופינו רחבה לריקודים ויצאו במחולות “קוזאקים” נלהבים, כשמטפחותיהם האדומות מתנפנפות מעל ראשיהם כלהבות. לבסוף ריקדו “מחול המצוה” – בקצה האחד של המטפחת אחזה הכלה ובקצה השני לפי התור – המחותנים.

אלא צהלת האורחים לא דבקה בכלה, ולא הצליחה להסיר מעל פניה את דוק המבוכה והעצב. פתאום נפתחה הדלת ולתוך מעגל הרוקדים קפץ איש רם־קומה מחופש בעורו של דוב. החתן־כלה וכל האורחים דממו על מקומם. הילדים החווירו, מהם פרצו בבכי. רמז “הדוב” לכלי־זמרים שיוסיפו לגן והתחיל מרקד בהתלהבות. נשמו האורחים לרווחה והצטופפו בעיגול סביב לו והחלו מוחאים כפים לקצב המחול שלו. ועלפני הכלה שייטה לה בת צחוק של הנאה.

אך נפסקה הנגינה, והאיש המחופש נעלם כהרף עין. איש לא ידע מי זה היה.

כשחזרו החסידים מהחונה, סרו בדרך לר' מאיר מפרמישלאן וסיפרו לו על אותו “דוב” פלאי. חייך הרבי ואמר:

דעו לכם, לא היה זה אלא מורנו ורבנו הקדוש ר' משה לייב מסאסוב, שבא מהגן־עדן לחתונת נכדתו כדי לשמח חתן וכלה. זכותו יגן עלינו.