תולדותיו 🔗
יעקב קראנץ נולד בשנת תק"א1 בעיר זיאטל שבאיזור וילנא. בן עשרים וכבר נודע כלמדן והיה דורש בבית המדרש בעירו. מאז ואילך היה נודד בערים שונות ונתקבל לכהונת דרשן ומגיד. את התואר “המגיד מדובנו” קיבל בסוף כהונתו לאחר שמונה עשרה שנה. אז קשר קשרים עם הלמדנים המפורסמים בדורו, כגון הגאון מוילנא, ומספרים שבשעה שהיה הגאון חולה מאוד, ביקש שהמגיד יבקר אצלו ויקרא לפניו את סיפוריו ומשליו.
ר' יעקב הצטיין בכשרון לפרש דברי מקרא, חז"ל ומנהגים בדרך משל. הוא הסתייג מן הפלפול ההלכתי והיה מתעמק בדרש ובאגדה. משליו שימשו להם פרושים והסברים מרשימים ומרגשים. בשילוב משליו, סיפוריו והאמרות המחכימות שלו כבש את לב שומעיו.
כאן דוגמא מפרושו לפיסקה “הא לחמא עניא” שב“הגדה של פסח”:
מעשה ביהודי עני שהיה סובב בכפרים ותרמילו על שכמו ובו תשמישי קדושה, כגון: מזוזות, קמעות, “ארבע כנפות” וכדומה. פעם אחת קפצו עליו קונים הרבה ומכר סחורתו ברווח הגון. החליט להתיישב באותה עיר שהאירה לו פנים. קנה שם בית ופתח לו חנות. הפרנסה זרמה בשפע והתעשר. אך היה שומר על התרמיל שהיה נושא על שכמו בנדודיו, ומדי פעם היה מוציאו ומספר לילדיו קורותיו בימים ההם. היו הילדים יודעים שהשעה אז שעת רצון היא לפני אביהם, וכל מה שביקשו קיבלו ממנו. כעבור שנים נהפך עליו הגלגל ונתרושש. יעצה לו אשתו שישוב לעיסוקו הישן. כשהניח התרמיל על שכמו קפצו ילדיו מרב שמחה, חשבו שגם הפעם ישיגו כל שיבקשו. אך אביהם פרץ בבכי: ילדים, בכל השנים הטובות כששׂמתי התרמיל על שכמי היה זה כדי לזכור את ימי הסבל והעוני שחלפו, אך היום, ילדים, התרמיל לא אות זכרון הוא לי, אלא חפץ ממשי שבאמצעותו עלי להתפרנס, אוי ואבוי לי!
הנמשל: לפנים כשהיו אבותינו יושבים שלוים בארצם ונהנים מכל טוב, היו מניחים את המצה ואומרים “הא לחמא עניא” – המצה באה רק לשם זכרון יציאת מצרים בחפזון. ואילו עכשיו, שכל היהודים נרדפים ונדכאים, לחם־עוני זה הוא סמל למצבנו הירוד.
כל חיבוריו ויצירותיו של המגיד הודפסו לאחר פטירתו: “אוהל יעקב” ו“קול יעקב” הם אסופות דרשותיו, ספר המידות ענינו פילוסופי־דתי ברוח “חובת הלבבות” שמן המאה הי“א, ו”משלי יעקב" – בו כונסו משליו.
המגיד מדובנו נסתלק בשנת תקס"ה2. זכר צדיק לברכה.
המוכר והקונה 🔗
לחנות גדולה של חפצי אמנות נכנס קונה אחד. הביט סביבו ונתן עינו במנורה מפוארת עתיקה ושאל למחירה. אמר לו המוכר:
חמישים דינרים.
מיד התחיל ביניהם ויכוח ממושך, זה אמר כך וזה טען כך.
עבר סוחר סקרן על פני חלון הראוה, הציץ פנימה וראה את המשא ומתן בין בעל החנות והלקוח. עמד תחתיו מהורהר:
יתכן שהמוכר דחוק הוא ונאלץ למכור את המנורה בפחות משוויה. ודאי אומר הקונה עכשיו בלבו: הן זו מציאה ממש, מדוע לא אקנה? אמנם איני נזקק למנורה, אבל אין להחמיץ הזדמנות.
לאחר שהסתכל הסוחר דיו באותו חלון, חזר בו מהרהורים אלו ופינה אותם לאחרים:
וניתן לנחש גם אחרת: יתכן שהקונה מעונין מאוד ברכישת המנורה לפאר טרקלינו לקראת חתונת בנו או בתו, וכששמע הסוחר כך, הסיק מסקנה: כאן הזדמנות להרויח רוח הגון, והעלה את המחיר.
אך כאן נשאלת שאלה: מה ענין לו לאותו סוחר סקרן־סתכלן במשא־ומתן זה?
התשובה פשוטה: אם בעל החנות מוכרח היה למכור את המנורה בגלל מצבו הקשה, הרי שמכרה בזיל הזול, והסוחר שבחוץ זמם, שאך ייצא הקונה מן החנות יציע לו רוח, ואז יקנה אף הוא מציאה.
אך אם הקונה לכתחילה נזקק לחפץ זה, ישלם טבין ותקילין (טובים ושקולים), ולא יעלה כלל על דעתו של הסוחר שבחוץ להציע לו שימכור לו סחורתו שקנה כל כך ביוקר.
*
הנמשל: כשירשו ישראל את כנען חשבו שהארץ ניתנה להם אם בזכותם ואם בגלל רשעת הכנענים, אך חלילה לישראל להתפרנס מקללת הגוים, אלא מברכת אלוקים, לכן – סור מרע ועשה טוב!
סערה בים 🔗
מעשה בסוחרים שהפליגו למדינת הים. השמים בהירים היו. הים רוגע, רוח נשבה והספינה הלכה לדרכה. כך נסעו כל היום. אך שקעה החמה ורוח דרומית החלה נושבת בחזקה. השמים התקדרו בעבים. הים נראה כמצולה של דיו ונחשולים שחורים קמו ונהמו. נפלה אימה גדולה על הנוסעים. היה ביניהם סוחר עשיר. בחבילותיו ובמזודותיו היו כלי כסף וכלי זהב רבים וגם טלית ותפלין. כשראה רב־החובל שסכנת טביעה נשקפת. בא מבוהל לאותו סוחר וביקש: גדולה הצרה, מהר השלך מזודותיך ותקל על הספינה!
מה עשה הסוחר? נטל הטלית והתפלין שלו והשליכם הימה.
אמר לו משרתו:
מה עשית, אדוני, למה הקדמת להשליך חפצי הקודש למצולות? הלא כל חבילה מחבילותיך מלאה כלי כסף וזהב כבדה פי כמה מאלו, למה לא השלכת מהם הימה?
*
הנמשל: כשצפוי משבר לעשיר, אין הוא מקצץ במותרותיו, אלא קודם כל מפסיק תרומותיו למוסדות תורה וצדקה.
התרנגולת הצחורה 🔗
איש אחד גידל תרנגולת בביתו והיתה מורגלת אליו ואל הבית. חפשית התהלכה בחצר וניקרה באדמה שיירי מאכלים, אך ידעה תמיד לחזור למקומה, להטיל שם ביצים. היא גם הכירה את קולו של בעל הבית, שהיה קורא לה בלשונה: קו־קו־קו, ונענתה לקראתו.
יום אחד, סמוך לשקיעת החמה, קרא לה בעל הבית בקוקי"ן הרבה ולא חזרה. מבוהל רץ לחפשה בין השכנים והנה מצאה קשורה לכרעי מיטה של שכן אחד. אמר לו:
ידידי, תרנגולת זו שלי היא, שברחה מחצרי, ואני מחפש אותה שעה ארוכה.
לא נכון, אמר השכן, התרנגולת שלי היא. קניתי אותה מפלוני בעל הכנפים.
ראה האיש שרמאי לפניו, אמר לו: אוכיח לך מיד שזאת היא, בת טיפוחי. התר רגליה מכרעי המיטה ופתח הדלת ונראה.
עשה השכן כן, והתרנגולת הידסה ועפה לחצר בעליה.
*
הנמשל: כנסת ישראל שבויה בגולה. אך כשתוּתר שרשרת הגלות יקויים בה:
“מי אלה כעב תעופינה אל ארובותיהן” [ישעיה ס, ח].
הפקיד הנאמן 🔗
לסוחר מפורסם היה פקיד נאמן, הכול כיבדוהו בגין הדיוק והמסירות שבמילוי חובותיו והגינותו ונקיון־כפיו בכל מעשה שעשה במשרה ובחוץ, כי בעליו מילא ידו לפעול כבא־כוחו בכל מיני תערוכות וירידים בארצם ובמדינות הים והפקיד בידו הון רב בסחורה ובמזומנים.
ברור שהתנה עמו עם ראשית מינויו, שמכסף הפדיון שיקבל מהסחורות או מן המזומנים אין הוא רשאי להפיק טובת הנאה, אפילו כשלא ישתמש בכספי אדוניו אלא כמילוה בלבד, ויחזיר לקופה את כל הכסף לאחר שימכור את הסחורה שלו.
יום אחד באו שונאי חינם והוציאו דיבה על הפקיד הישר ואמרו לבעליו: ראה נא ראה את גודל הרוחה והעשירות שהוא חי בהם, מאין לקח כסף? וכי מן המשכורת החדשית שלו עשה את כל החיל הזה? אפשר שאינו מועל בכספך ובקופה הכל בסדר, אבל בסתר הוא מנהל עסקים לטובתו ומשתמש בכספך, ואתה אינך יודע מזה ולא כלום.
מה עשה הסוחר כדי להוכיח את נאמנותו? שלח אליו שעון זהב משובץ אבנים טובות בידי איש אחד שיציע לו לקנותו במחצית שויו. אמנם בא האיש אל הפקיד הנאמן וניסה להשפיע עליו בכל לשון של פיתוי בהוכיחו באותות ומופתים ש“מציאה” לפניו. כדי לשלם סכום גדול כזה בודאי שהיה צריך להשתמש בכספי בעליו.
אני רואה כמעילה גמורה וכגניבת דעת חמורה אם אשתמש אפילו בדינר אחד מכספי אדוני לטובתי – השיב הפקיד.
הלך האיש והביא את תשובתו לסוחר וסיפר לו על סירובו המוחלט.
נשם הסוחר לרוחה ואמר:
עכשיו, יותר מתמיד, לבי סמוך ובטוח בנקיון־כפיו של פקידי.
*
הנמשל: נביא שקר נשלח לנסות בני־אדם, חלילה להאמין בו אף במקצת מן המקצת, שכן דין שקר קטן כדין שקר גדול.
המלך ושני השרים 🔗
למלך אחד היו בין שריו שני חברים נאמנים זה לזה, אנשי־חיל, ישריי־לב ושונאי בצע. מינה אותם לשרי האוצר: האחד – על מטבעות הכסף והנחשת, והשני – על האבנים הטובות והמרגליות.
לילה אחד נשׁתכר שר המטבעות ונרדם. עוזריו אף הם שקעו בהוללות ובשיכרות. באותה שעה התגנבו שודדים לבית האוצר וגנבו את כל אוצר המטבעות. בבוקר, משנודע למלך על הגנבה הגדולה, ציוה לאסור את שר המבעות.
כששמע שר האבים הטובות על מאסר חברו, התעצב מאד וביקש תחבולות לחלצו מצרתו. עוד הוא מתלבט, ורץ דחוף הביא לו הזמנה לבא אל המלך מיד. שמח השר על ההזמנה, אולי ימצא שם פתח לעורר רחמים על חברו. בחדר הכתר אמר לו המלך: לאחר שהשלכתי לכלא אותו שוטה, אני קורא עכשיו לסופר המלך שיכתוב קלף־המינוי בשבילך. מהיום ואילך אני ממנה אותך להיות שר גם על אוצר המטבעות.
כששמע השר כך, אמר:
אל נא תכעס עלי, אדוני המלך, על מה שאספר: לפני חודש ימים נגנב גם מאוצר היהלומים והפנינים יהלום קטן ששויו עולה על כל אוצר מטבעות הכסף והנחושת גם יחד. אם תגזור לאסור אותי, הושב נא אותי בתא אחד עם חברי שר המטבעות ואם פניך לסליחה, אשטח בקשתי למחול גם לשר המטבעות.
מששמע המלך כך, שקע בהרהורים ולבו נסער. הוא לא ידע שלא אמת דיבר השר ושלא נגנב אצלו ולא כלום. אך משום שאי־אפשר היה למצוא בכל מדינות מלכותו שר נאמן וחכם כמוהו, מוכרח היה למחול לו ולחברו יחד, ואמר:
סלחתי כדבריך!
*
הנמשל: קריאת משה לאלוקים: “מחני נא מספרך!” ותשובת אלוקים: “סלחתי כדבריך!”
הרובה והמקל 🔗
נודד אחד עבר ביער סמוך לחשכה. פתאום הגיח זאב רעב מאחורי השיחים הסבוכים. ניפנף האיש מקלו כעומד לירות בחיה הרעה. חשב לו שבכך יפיל פחד על הזאב.
באותו רגע עבר צייד ביער, ירה בזאב והרגו.
וכי לא שוטה ורברבן סתם היה האיש שהתפאר לאחר מכן, שמקלו הצילו משיני הטורף ולא בעל הרובה?
*
הנמשל: אל יתהלל אדם במה שאין בו.
היתוש והאריה 🔗
בבוקר קיץ אחד שמע יתוש שאגת אריה. שאגה זו החרידה את כל שוכני היער. השתומם היתוש ואמר: אעוף ואראה מה סוד גבורתו. קרב אל האריה, ראה ששׂער מכסה כל גופו. הנמיך טוס עד לאפו ומצא שסביב נחיריו אין כל שׂער. שמח היתוש ואמר: כל שוכני היער פחדנים הם מיד אַראה כוחי במלחמה עם “המלך”. ניגש לאזנו של הארי ותקע בה תקיעה גדולה: היכון טורף אכזר, אני יוצא למלחמה עליך!
שאג הארי, ניפנף בזנבו וּבכפתורו וקרא בחרון:
זמזמן שפל שכמוך, אך תיפול בין ציפרני אעשה ממך עפר ואפר!
בו ברגע עקץ אותו היתוש בנחיריו ומצץ מהם טיפה של דם. נתבלבלה עליו דעתו מעוצם הכאב והחרפה. אז שאל היתוש בגאוה את קרבנו:
התיכנע?
אני נכנע, ניצחתני. אסלח לך תעלוליך, ובלבד שתניחני לנפשי.
הניחו היתוש והתעופף לו שיכור ניצחון. באותו רגע עבר ליד רשת קורי עכביש, לא נזהר ונלכד ברשת. פירפר ולא יכול לצאת וקרא בייאוש:
עכשיו משלם לי אלוקים מידה כנגד מידה. הנה עכביש אכזר כבר זוחל וקרב אלי לטרפני, אוי לי וּוי לי! לפני רגע התיהרתי בנצחוני על מלך הטורפים. ועכשיו אפול אל פי שרץ מאוס שכזה!
הסעודה הטובה 🔗
מעשה בנדיב נודע בעם, שיצא שמו לתהילה בכל קצות הארץ, שאין מכניס אורחים כמוהו. היה מתקין פתחים הרבה בביתו, והעמיד משרתים בפרשת דרכים ובמבואות העיר שיזמינו על עובדי דרך וכל עני ורעב לביתו.
מבוקר עד ערב היו השולחנות ערוכים, לא סרו מעליהם לא עגלות־מרבק ולא בשר־פסיונים; לא חלות־סולת ולא עוגות־דבש; לא צנון וחזרת בחורף ולא שלג וקרח בקיץ. ותמיד היתה שם השתיה כדת: דם־עינב מכרמי עין־גדי; חלב־עזים וצפרים ומי־דבש; ומיצי פירות של שבעים ושבעה מינים. בקיצור: כל יום נערכה שם סעודה כסעודת שלמה בשעתו, הכול כדי לקיים מצות הכנסת אורחים בלב שלם.
פעם נקלע לביתו אורח־פורח, ידוע חולי־מעים. רעב היה. כל המאכלים הדשנים וכל המשקאות החריפים שערוכים היו על השולחנות אסורים היו עליו בתכלית, שכן ידוע: מעים משלשלים – צום יפה להם. אבל אורח זה היה זולל־וסובא, רעבתן שברעבתנים. לא כבש את יצר הזלילה אכל אכילה גסה מכל המעדנים ושתה מכל היינות. טוחנותיו היו טוחנות ברעש ושפתיו שורקות ומתמצמצות.
לא יצאה שעה קלה ותקפה עליו מחלתו, נפל אין־אונים ארצה. מיד זלפו עליו מי ורדים. כששבה אליו רוחו התחיל מקלל את מארחו קללות נמרצות והאשים אותו שהרעיל את מעיו בתבשילים ומשקאות נפסדים.
נבוך ומבולבל עמד תחתיו הנדיב, גימגם והצטדק לפניו בענווה:
חלילה לך לחשדני במה שאין בי, בבקשה ממך, שאל את פי כל המסובים כאן ואת פי הבריות, שהיו מסובים לשולחני מאז עד היום, אם מאכלי ומשקאותי הזיקו להם, חלילה, במשהו. שכן כל אלה שסעדו בצל קורתי, קיבותיהם ומעיהם בריאים היו. ואילו אתה, ר' יהודי, אתה צריך להמנע מזלול מטעמים כה דשנים. אשמתך היא, כי ירדת לסכנה גדולה.
*
הנמשל: הככר והמקל ירדו כרוכים משמים. זכה – נעשה לו סם חיים; לא זכה – נעשה לו סם מוות.
מעשה בסוחר ובכפרי 🔗
סוחר מפורסם נסע בכרכרה בדרך המובילה מן הכרך לעירו. לבו היה טוב עליו, כי ראה ברכה במסחר וקנה שטיחים מפוארים וגלילי משי צבעוניים. והסוסים גם הם כנשרים טסו. השדות פרחו בזיוו של ניסן, והנוסע נתן קולו בשיר.
פתאום – חריק! חרק! הוי, אסון!
הכרכרה נטתה על צידה וננעצה בחול. קפץ האיש ממקומו וראה סדן אחד נשבר ואופן נפל ונתגלגל. איך יעשה הדרך לביתו? מהלך של יממה עד עירו, מה לעשות? אימץ כוחו, סעד עד קצה הכרכרה בכתפיו ודחפה הלוך ודחוף עד שהגיע לכפר אחד. נכנס לבית כפרי ובקש לשׂכור אצלו עגלה. הסכים הכפרי. רתם שני סוסים בריאים לעגלה פשוטה והעביר את סחורתו היקרה מן הכרכרה לעגלתו. מיד רץ והביא קדרה עם גבינה, לחם ושמנת וסיר עם שמן זית, וגם אשתו הכפרית הביאה כדי חלב חמוץ, ואמרו לשים את כל הכלים המלאים, שפיותיהם פתוחים, בין השטיחים וגלילי המשי. ראה זאת הסוחר, נחרד וצעק:
הה, מה אתם עושים? איך עלה בדעתכם להעמיד תוצרת מלכלכת בין הסחורה שלי? הלא כשתיטלטל העגלה ישפכו הנוזלים ויושחת כל רכושי!
לא דבר חכמה השמעת, אדוני הסוחר, ענה האיכר, הנה רחוקה מאוד הדרך אל עירך. אם לא אקח עמי צידה, נגווע אני ואשתי ברעב. וכי תשווה אותי, האיכר העני, אליך הגביר? אתה, בעברך על פני אכסניות תקנה לך מזון בכסף מלא, אבל אני לא אוכל לבזבז כספי המועט לצרכי אוכל.
ענה לו הסוחר ואמר:
אף־על־פי־כן שמע ועשׂה כדברי. חלילה לך לשים כליך המלאים חלב בין סחורותי. ואשר לצידה בשבילך ובשביל אשתך, אל תדאג, כל מחסורך עלי, בן־אדם, מכיסי אשלם כל דבר מזון שתקנה באכסניות, ובלבד שלא תשים לכלוך בין האריגים יקרים האלה.
*
והמבין יבין נמשלים ומוסרי השכל שונים.
אבן הריחים 🔗
מלך אחד שלח את בנו למדינת הים, ללמד שם. באסכולות מפורסמות, לקנות חכמות.
כעבור שנים, חזר הנסיק ובכיסיו אותות הצטינות ופרסים שונים. עשה המלך משתה והזמין רוזנים ושרים, מחוללים ושׁרים.
וכטוב לב המלך ביין, ראו הקרואים עין בעין, שהשליט מבקש לחוד חידה, או להעמיק שאלה לבנו לפני עם ועדה. נרמז הנסיך, קם וקד קידה.
פתח המלך ואמר: בן, הפשל הווילון, והבט: מה הדבר הכבד, שתראה בעד החלון?
אבן ריחיים – השיב וזקף בתמהון עינים, כלפי האב, ששאלו שאלת סתם, יאה לטף.
קום, בני, הוסיף המלך, טול אבן הריחים, העלה אותה לגג, חת שתים!
נבוך הנסיך החלש, ולבבו בו פעם ולחש: איך יעבור על צו, ועל כיבוד אב?
בקרקע מבושה כבש פניו, פכר כפיו, נשך שפתיו, ובעיניו זעקה מן המיצר, כי אביו ירחמנו ויחלצנו מן הצער.
הרגע, בני, הרגע, חשוב והבן, אביך המלך לא התכון, שידי בנו הענוגות, המורגלות, לגלילת מגילות, יטלטל טלטלה, אבן ריחים – בידיים… התכוונתי, בני, שתיטול פטיש, ותפוצץ האבן לרסיסים, ולא שתצפה לניסי־נסים, אזי תעלה האבן מעלה מעלה, ותקיים הצו – כיבוד אב.
*
הנמשל: כך יש להתייחס למעינות התורה וסודותיה.
געגועי הבן לאביו 🔗
בן אחד נסע למדינת הים ורחק מאביו אלפי מילין.
לימים באו בו געגועים על אביו. באותו זמן נכסף גם האב לבנו.
כתב הבן מכתב לאביו:
אבא יקירי, כבר יצאו שנים שלא ראיתי את פניך. החלטתי לארוז חפצי ולשוב הביתה.
בו ביום ששלח הבן מכתבו קיבל מכתב:
בני יקירי, כבר ימים רבים עברו משנסעת, ולבי הומה בי מגעגועים אליך. משום שאיני יכול עוד, על כן ארזתי מטלטלי, אפליג בים עד שאגיע למקומך
כך נסעו ונסעו זה לקראת זה, והדרך קפצה לפניהם כדי מחציתה ולא נותרו ביניהם אלא שני מילין בלבד. חשש האב שדוקא בכברת דרך קטנה זו לא יוכל לעמוד בצער געגועיו, וכך חשב גם הבן, שמעוצם ערגה ואהבה לאביו יתעלף. בתוך כך הופיע פרש על סוס אביר, חטף את הבן וטס עמו כנשר והביאו אל זרועות אביו.
היש לשער מה רב היה האושר שהפרש גרם לאב שהביא לו את בנו?
*
הנמשל: האב – אבינו שבשמים; הבן – בנו בכורו ישראל; הפרש – הצדיק, המקצר את המרחק בין ישראל לאלוקיו.
מעשה בשר צבא ובן מלך 🔗
מלך אחד מלך במדינות הרבה ולו שרים רבים, כל אחד מהם היה ממונה על תחום מיוחד לו: היה שר לימים ושר לאגמים, שר לחיות ושר לעופות, שר לערים ושר לכפרים, שר לרופאים ושר לאופים, שר לשדמות ושר לבהמות, שר לגנים ושר ללומדים קטנים. אבל החשוב מכולם היה שר הצבאות, על־כן ישב ראשונה במלכות.
והיה למלך היכל פלאים ובו חלונות זעירים, ועל גבי הזגוגיות מצויירים חיות ועופות ופרחים. והיתה אפלולית של בין השמשות בהיכל. ציוה המלך לתלות בסיפון הארמון אבן חן בשיעור ראש אדם, שהאירה כשמש בצהרים.
והיו למלך גם מנגנים ומנגנות, מחוללים ומחוללות, ולא היה חסר דבר. אף־על־פי־כן נתעצב, כי למלכה לא היו ילדים. שאל ברופאים ובחכמים – אך לשוא, ידם קצרה מהושיע.
בוקר אחד קם המלך וקרא בלב רגש:
אנא, ה', אם תתן לנו בן זכר, אחנך אותו לצדקה וליראת שמים לאהבה ורחמים על כל בריותיך!
נעתר ה' לתפילתו, ולמלכה נולד בן, שלא היה כמוהו לנוי בכל מדינות מלכותו. גדל הילד והיה לנער שעשועים של המלך ונערץ על כל העם. ענוג היה וטוב, ועיניו בארות חכמה. כל דבר שביקש נתן לו אביו, כי אהב אותו מאוד. ולא זז הנער מאולם הכתר כל הימים, כי כך ציוה המלך; יישב יורש העצר שלי ליד כס המלכות תמיד, שתשמענה אזניו עניני מדינה ושלטון.
רק כשהיה שר הצבאות נכנס להמתיק סוד עם המלך, קרא לבנו:
צא נא, שר הצבא בא!
והנער קם ויצא מיד.
כששמע השר את הצו החוזר ונשנה על הנער, החל להתפאר לפני ידידיו בלחש: ראו נא ראו, כמה חשוב אני בעיני המלך, אהוב אני עליו יותר מבנו יחידו!
יצא הסוד והתגלגל לאזני רבים, עד שהגיע לאזני הנער. נתעצב הנסיך והתמרמר, ומרב צער חלה. חיש הובהלו אליו הרופאים, בדקו אותו, והגיעו למסקנה: חלה הנער במחלת העצב שקורין מלנכוֹליא והתרופה היחידה – שחוק ושעשועים.
מיד ציוה המלך להביא מקהלה ותזמורת. שרו המשוררים וניגנו המנגנים, אך ללא הועיל: ענן זועף כיסה בלי הרף את פני הנער. קרא המלך לשריו וחכמיו לטכס עצה, איך לשמח את הנער העצוב. קם אחד מהם ואמר:
זאת עצתי, יתחפשו השרים וילבשו עורות של חיות וירקדו לפני החולה, אז יצחק וירוח לו.
באו השרים המתחפשים ורקדו כשׁדים, אך לא הצליחו לעורר חיוך כלשהו על שפתי בן המלך.
סוף סוף הגיע תורו של שר הצבאות שבגללו חלה הנער. כשראה הנער את גדול השרים מרקד כקוף וכדוב ועושה העויות של פתיות, פרץ בצחוק רם, בו ברגע ראו הכול פלא: הענן סר מעל פניו.
באותה שעה לחש אחד השרים בלעג באזני המתפאר, שעדיין היה בעורו של קוף: שוטה שכמוך, איך יכולת להאמין שהמלך אוהב אותך יותר מבנו, וכבודך יקר מכבודו של יחידו? הלא כל השעשועים האלה לא ערך המלך אלא בשביל בנו היקר לו מכול.
*
הנמשל: עם ישראל, ילד שעשועיו של ה', יקר לו יותר מכל המלאכים – שריו.
מעשה בעיר ללא רופאים 🔗
בעיר אחת, שעמדה באי מאיי הים, לא היו רופאים. בכל שנה עלה מספר המתים מחליים על מספר הילדים.
והמחלות שונות ומשונות, מהן רעות וקשות ומהן בינוניות; קדחת, אסכרה, אבעבועות, חלי הריאה, חלי המעים ועוד.
אילו היו שם רופאים בודקים את החולים ורושמים תרופות, היו מבריאים את העם.
אמנם היו בעיר זקנים וזקנות הבקיאים בעשבים ובלחשים, אך הדור החדש כבר לא האמין בהם. בין כך וכך היו ההלויות מרובות מן החופות והלידות.
התכנסו זקני העיר לפני בית המושל והשמיעו זעקה: אדוננו, לו היה רופא אחד בודק רק החולים, היו ניצלים אלפים!
המושל היה בעל רחמים, אך ידו קצרה מהושיע. כבר נשלחו מכתבים למדינות הים, אך איש מן הרופאים שבעולם לא הסכים לבוא לאי נידח זה.
פנו המושל והזקנים אל המלך, שאותו אי שלהם נכלל בתחומי ממלכתו, והתחננו:
היות ולמלך רופא גדול ומפורסם, שיושב עמו בארמונו בעיר הבירה, יבוא נא הרופא אל אי החולים לזמן קצר ויושיע.
אך המלך התנגד בתוקף. היה לו חשש מההפלגה בים, שלא יקרה אסון, חלילה, לרופאו. הלא האי מרוחק מן הבירה מרחק של מאות מילין! ואילו המלך לא היה אוכל ולא שותה מבלי שנבדק בוקר בוקר על ידי רופאו וקיבל את רשימת המאכלים, שתיכנן לו הרופא לאותו יום לפי מזג האויר בחוץ ולפי מצב הרוח של המלך בבית.
והנה קרה, שהמושל באי החולים חש בראשו, והא חרד והצטער באותו יום יותר מתמיד, לא בשל קו בריאותו אלא בגלל צרת עמו. כי בימים האחרונים הלכו לעולמם אחדים ממקורביו, אנשי שם.
מה עשה אותו מושל, שיה חביבו של המלך? התחיל צווח:
אוי לי, וי לי! ראשי, ראשי! מעי, מעי! חליי אנוש! הוי, ימי ספורים, הביאו נוצה וקלף ואכתוב צוואה!
ראו זקני העיר את שׂרם השרוי בכל רע, מיהרו לשלוח שליח לארמון ומכתב דחוף בידו:
חוסה המלך ושלח מיד את הרופא, כי השׂר נוטה למות.
אך אנשי ביתו וקרוביו של המושל, שידעו שמחלתו אינה מסוכנת התפלאו ושאלו:
מה פשר הצווחות האלה, כאילו צירי לידה אחזו אותך, הרי כל מחלתך אינה ולא כלום, ולשם מה להבהיל אליך את רופא המלך?
השיב המושל: וכי למעני שלחתי להביא את רופא המלך? אני איני חולה כלל, אבל אני דואג מאוד לבני עמי הגוועים ללא מרפא. כל גניחותי וצווחותי לא באו אלא בגלל שאני כואב את צרות עמי. הלא רק בהודע למלך שמחלתי אנושה יסכים לשלוח את הרופא הנה, וממילא יבדוק את כל חולי העיר וירפא אותם.
*
הנמשל: הצדיק מתפלל מתוך ומכאוב בשל צרות כלל־ישראל ומעורר את רחמי המלך – הקב"ה, שישלח מרפא לכל עמו.
מעשה בלמדן ומורה 🔗
מעשה ביהודי למדן שישב בכפר והיה מבורך בבנים גדולים וקטנים, יום אחד הזמין לביתו מורה גדול בקי במקרא, במשנה בהלכה ובאגדה; פיו מפיק מרגליות.
למדו הבנים הגדולים אצל רבם ועשו חיל. כתום שנה אחת של לימודים בחן אותם האב ופניו קרנו: כל ספר קדוש שהוציא מארון הספרים, פתחו בעינים עצומות והצביע על הדף, מיד תלו הבנים בפסוקים הרי הלכה ואגדה.
הודה האיש להשם יתברך שחננו ברב שכזה ובבנים שכאלה.
באותו רגע ניגשו אליו שני התינוקות והחלו להתפנק לפניו כגורי חתולים.
הציץ האב בעיניהם וראה בתכלתן אור עמום. הבין שאף הם צמאים לתורה. קם ונסע לעיר והזמין לביתו מורה ל“אלף־בית” ולקריאה ב“סידור”. כשראה רבם של הבנים הגדולים את המלמד לקטנים, תמה ושאל:
סלח נא לי, בעל הבית, על שאלתי: האם סבור אתה שאיני מסוגל ללמד לגדיים אלה צורות אותיות ו“ברכת המזון” ותפלות ב“סידור”?
חיך האב הלמדן וענה:
ידעתי שגאון אתה בתורה, אלא מוטב שתשאל, מדוע איני מלמד את הקטנים שלי בעצמי? מטעם פשוט: בשל עמקות התורה שבי לא אגיע למדרגת הקטנים. גם אתה, אדוני תורתך במדרגה גבוהה היא, ולא תהא להם השגה בה, אתה לא תוכל ללמדם ראשית קריאה, לכן הבאתי מלמד היודע את כוח התפיסה שלהם.
*
הנמשל: “חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה” (משלי כב).
היהלום הפגום 🔗
שליט אחד ערך משתה מלכים לשרי המדינות.
כשראה שטוב לבו ביין, קם ושאל כל אורח ואורח מאין הוא בא, מי עמו, במה הוא מאמין עדיין, ומיהו האל הגדול, בו ידגול?
כדי לשליט להחניף, ולא להכעיס אותו בויכוח וריב, סיפרו על מייסד אמונתם שהיה “נביא”.
כששאל פי השר היהודי: האם גם אתה מאמין בכך? לא היסס וחיוה דעתו שלו:
אותו “בן אלוהים” שלכם אמנם מגזע ישראל, אך חוטא היה ופושע ישראל.
ראה היהודי שהכעיס את המושל, אמר: משל לך אמשול: ליהלומן אחד, בקיא בטיב ספירים ושוהמים, שידע להבחין בכל מיני פגמים וכתמים, היתה אבן אחת, פחותה שבפחותות, לא היתה שוה אפילו פרוטות, כולה רימה ותולעה, ירכשנה רק איש חסר דעה.
מה עשה היהלומן? החליף מלבושיו, חידד חושיו, שינה לשונו, וקולו בגרונו, והתחפשׂ כאיכר, כתם, שמצא אבן חן בסתם, שאינו יודע מה ערכה ומחירה, והביאה למכירה, ודרש בתמורה תשלום הון!
בא קונה תמים, שאינו יודע טיבם של שהמים, ושילם לו בעין יפה חופן שקלים, טבין ותקילין.
מה עשה הקונה? הילל ושיבח את האבן לפני סוחרים, הטיב שלה והגון כהמה וכהמה, כמובן מכרה ברוח הגון – על כך אין תימה. כך התגלגלה מיד ליד, האבן המתולעת, ממחוז למחוז, מפלך לפלך, עד שהגיעה לידו של המלך. כינס השליט את כל היהלומנים, הבוחנים, הנבונים, והמבינים, שיעריכו האבן ויעמדו על טיבה, כך המלך ציווה.
אכן שיבחו הכול והיללו היהלום, בכל לשון, כדי להחניף למלכם בחלקלקות – כל גון וגון. לבסוף הזמין המלך את בעל האבן וזה סח למושל הלה, שהאבן כולה רימה ותולע, וזה ששילם המחיר היקר הוא חסר דעה. משראה האיש שחרה אף השליט ונפלו פניו, אמר: אדוני, אל נא באפך, זוהי אבני, אני הייתי בעליה, ואין כמותי מכיר פגמיה.
וסיים היהודי ואמר: אותו איש שייסד אמונתכם, אמנם ענף היה מגזע ישראל, אך מי כמוני יודע שלא היה אלא עוכר ישראל!
החזרת כתר סיני 🔗
משל למלך, שזימן אבירים, וזירים, למשתה בארמון.
בכורסא של זהב הושיב כל איש ואיש, ועל שולחן זהב הוגשו מעדני הבירה, וזמנם הונעם במחול ושירה. אך הועלו על שולחן המלך מטעמים, כלים משובצי שהמים, ניצנץ ספק בליבו, אמר אהובו:
איך יכירוני, שאני שליט המוכתר בארמוני?
מחא־כפים, הורה לשלישו להביא כוסותים, מאבני חן וזהב, בהן יין “לחיים” ישתה, ויכירו שהוא בעל המשתה.
זריז, אך מרושל, היה השליש בזה המשל, משפתח ארון יקר, בבית האוצר, וסונוורו עיניו מספירים מאדמים. לסוף הוציא כוסותים: אחת מזכוכית־הדר, בפז מוּפז, השניה עשויה דר יקר. נשעם מברק האוצר. כמעט רוחו ממנו פרח, הפיל כוס הדר – ונשבר. נפל מוראו של מלכו עליו, חרד מפני עונש, ממקומו לא מש.
אז המלך תמה: למה משרתי מתמהמה? חיפשׂוהו, ומצאוהו, רוטט־מרטט. סיפרו למלך, אמר: תעמוד נא הכוס האחת על שולחני, ויכירו שאני המלך בארמוני.
*
הנמשל: בשעת מתן תורה השיבו ישראל “נעשה ונשמע” והוכתרו בשני כתרים. משעשו העגל, סולקו מהם העטרות, אך ביחדם השם בכל יום ב“שמע”, מחזירים לעצמם אחד הכתרים.
מעשה בבן מלך־שחטא 🔗
למלך אחד היה בן זקונים מפונק. אהב אותו מכל בניו ונתן לו כל שרצה. בקש סוס ננס, ניתן לו סוס ננס, ביקש סחרחרת (קרוסלה) ובה סוסים עולים ויורדים לקול נגינת פעמונים, קנה לו מיד. כשנפלה עליו רוח משוגעת היה רותם לעגלה צבי ועופר, נשר ועייט, ולצדדים קשר צב ועייר קטן; ישב בעגלה, הניף שוטו והצליף. הנשר והעייט ניסו לעוף, הצב נמשך לים, הצבי והעופר משכו ליער, והעייר הישיר דרכו – אך העגלה לא זזה. התרגז והיכה את בעלי החיים באכזריות. כך התנהג גם עם הילדים של עבדי המלך. היה שמו לשימצה במדינה. כשסיפרו זאת למלך, אמר: אין בכך כלום, עודנו נער, כשיגדל ייטיב דרכו.
מסונוור היה המלך מה“תכשיט” שלו, שירד וירד עד לפשע פלילי. אז העמידוהו לדין. התחנן המלך שינהלו את המשפט בדלתיים סגורות, כי התבייש. לבסוף יצא דינו לגלוֹת לארץ רחוקה.
והמלך הכיר שר באותה ארץ, אליה שלח את בנו, ונתן בידי שליחו מכתב לאותו שר:
ידידי, תשגיח על בני, תמוך בו בסתר מאוצרי, אשלח אליך מכל טוב. וכאשר תראה שהיטיב דרכו – כתוב אלי מיד, ואביאו הביתה.
עברה שנה, עברו שנתיים ושלוש, הבן לא סר מדרכו הרעה. בינתיים תקפו געגועים את האב, ונבוך מאוד. מה יעשה? אם יפייס את בנו ויחזירו לביתו ירשיע מבתחילה.
יום אחד נכנס לטרקלין איש ממקורביו של המלך וראה ענן צער בפניו. שאלו לפשר הדבר. שפך המלך את לבו לפניו:
אולי תעוץ לי מה לעשות, איך להחזיר את בני הביתה? מדי דברי בו גוברים געגועי גם שנתי נודדת מעיניי.
חשב השר רגע ואמר:
אדוני ומלכי, כל עוד חי בנך בנעימים בארץ גלותו ונהנה מכל טוב, לא יפשפש במעשיו ולא יתקן דרכו. אם לא תוסיף לשלוח לו עוד בסתר מאוצרך, אלא תביאו לידי מצוקה, אזי יצטער מאוד ויהרהר בסיבת גלותו, ויריץ אליך מכתבי חרטה מלאי תחנונים לסליחה ובהם יתוודה על כל חטאיו. ואתה בהיותך אב חנון ורחום, תכתוב לבן זקוניך: סלחתי כדבריך – ותשיבו לביתו, לתפארתו ולכבודו הראשון.
*
הנמשל כלול במשל.
השען הרשלן 🔗
סוחר חיפש שותף לבית המלאכה.
לבסוף בא אליו שען־צורף והסכים להיות שותף עמו.
אמר לו הסוחר:
אני מעמיד לרשותך חדר גדול שישמש לך סדנא, ומיד אספק לך את הכלים הנחוצים להתקנת שעונים ולתיקונם וצריפת זהב וכסף כדי לעשות מהם טבעות לקידושין, פמוטות לשבת וכלי אוכל. ותנאי אחד אני מתנה: כל מה שתעשה נמכור ברווח בחנותי ונחלקו בינינו חלק כחלק: מחצית בשבילי כבעל הבית, מחצית בשבילך. בודאי תעבוד בחריצות ובנאמנות ובקרוב שנינו נתעשר.
הסכים השען.
נסע הסוחר לעיר המחוז והביא משם פטישונים ומלקחים זעירים, מברגים קטנים, פצירות דקות ומלבן פלדה בעל חורים, מלבד אלה הביא הסוחר עין מגדלת, שבכוחה השען עושה את מלאכתו.
כשהניח את המכשירים על השולחן אמר השען: יפה, אדוני, אבל היכן כלי הצריפה?
פתח בעל הבית ארגז קטן, הוציא מכונת ספירט ומברשות ושאל:
ואיך תעבוד בזה?
בגוש הפחם אשים פירורי המתכת וקצת מלחים, אמר השען, ואדליק הפתילה ואפח במפוח, וכשיאדים הפחם תותך המתכת ל“מרק” צהוב, ואז איצק אותו תוך תבנית. כשייצאו התכשיטים מהתבניות אצחצח אותם עד שיבריקו.
מיד ישב האיש אצל מלאכתו ובעל הבית פנה לעסקיו, באותו יום הביא חתן לתיקון את שעון הכלה שלו, שהיה משובץ אבנים טובות. לצערי הרב, אמר החתן, כשאמרתי לשלוח שעון זה מתנה לכלתי, שבוע לפני יום החופה, התקלק פתאום, והזמן דוחק.
הבטיח השען שבעשרים וארבע שעות יתקן, והחתן נרגע ויצא. חיפש האיש את העין המגדלת, פתח את כל המגירות ובארון הזעיר, חיפש וחיפש, והעין – אָין. היתה לו עגמת נפש. מה יעשה?
הרגיש בעל הבית באי שקט שבסדנא, נכנס ושאל: מה קרה כאן?
איני יכול למצוא את העין המגדלת דווקא עכשו, כשקיבלתי מחתן את שעון המתנה לכלתו, והכלה לא תדע לכוון עצמה לזמן.
כעס בעל הבית מאוד והחל לגדף את השען:
רשלן שכמוך, בטלן לא יוצלח, איך יכולת לאבד את העין? קום, קח חפציך והסתלק!
מבולבל גימגם השען והצטדק: אדוני, איני מבין מה הרעש? אם באמת אבדה העין אקנה בכספי אחרת במקומה, ודי.
אך בעל הבית לא נרגע והוסיף לצעוק: עמוד, ברנש, והתבונן למה שקרה ותראה שצדקתי. בחרתי בך כשותפי, כי האמנתי ביושרך, קיויתי שתצליח ויקפצו הקונים על סחורותינו. כשאיבדת את העין הוכחת, שעשית מלאכתך רמיה למן היום הראשון. לכן אבדה. הא ראיה שלעולם לא אראה ברכה במלאכתך. כל הקונים יסתלקו מחנותי. משום כך השותפות בטלה ומבוטלת!
הארמון האצבעוני 🔗
אדריכל אחד השאיל לחברו תכנית מיניאטורית של היכל מפואר. והתוכנית פלאית מעשה אמנות כולה: על נייר בגודל אצבע שירטט בעזרת זכוכית מגדלת תכנית מקיפה: מאות חדרים, טרקלינים ואכסדראות ומרחצאות משיש צבעוני ועוד ועוד. כשתושלם בניית הארמון לא ישווה לו כל ארמון שבעולם.
כשקיבל האמן מחברו התכנית המופלאה הזאת, הסתכל בה בזכוכית מגדלת והתפעל מאד. אז קרא לעוזרו ואמר לו:
הא לך התכנית, העתק אותה. הקפד על כל קו ונקודה – הלא אני מכיר אותך כאחראי וכדייקן. אולי יפנה אלי אחד המלכים בהזמנה לשרטט לו ארמון, ותהיה בידי התוכנית המוקטנת, אעתיק אותה בהגדלה ואתעשר.
הרכיב השוליה על אפו זכוכית מגדלת והתאמץ להקפיד על קווים דקים מן הדקים, ואכן עשה מלאכה מפליאה. אז פנה לאדוניו:
ראה, אדוני, סיימתי את שהטלת עלי, והרי לך טופס חדש, ואת התכנית המקורית אני מחזיר לך.
נטל האמן את השירטוט המועתק והחל להשוות את קווקוויו עם אלו של המקור.
פתאום קפץ כנשוך נחש והתחיל ממטיר דברי גידוף על עוזרו:
הרי החסרת כאן פרט בגודל נקודה, הרסת את כל התכנית, לא יוצלח שכמוך! וכי זוהי האחריות שקיבלת עליך? וכי כך לימדתיך כל השנים? הכזבתני, בחור!
נדהם המשׂרטט הצעיר מרוגזו של האיש ואמר לו:
אדוני, וכי בגלל נקודה אחת ראוי אני לגידופים?
השיב לו האמן ביתר זעם: תמיד חשבתיך כטוב בתלמידי, לכן הטלתי עליך את הדבר הזה. איך לא העלית על דעתך, שכל נקודה בשירטוט המוקטן היא שטח רחב ידים בהיכל כולו! החסרת פרט כנקודה – החרבת את הכול, כי אגף שלם נמצא חסר ופגום בבנין. הרי כל המחסיר נקודה אחת שבמוקטן, מחריב עולם מלא שבמוּגדל.
*
הנמשל: עולמנו, העולם של מטה, הוא בבואה מיניאטורית לעולם של מעלה. לכל יצור כאן יש הקבלה רוחנית שם. לכן על האדם להזהר במעשיו, שכל קילקול קטן שלו כאן, הורס הרבה שם.
המלך והבאר 🔗
מלך אחד יצא בלווית שריו ועבדיו לציד ביער. יום אביב היה. שרביטין של אור הבוקר ננעצו בצמרות העבותות ובפזזם פיזרו דינרי זהב על פני האזוב הירוק. סנאי פיצח אגוזי יער. צרצרים וחרגולים הצטרפו למקהלת היער העליזה.
באותה שעה כיון שר אחד את רובהו לירות במפצח האגוזים. תפסו המלך בזרועו ואמר לו:
עמוד, אל תבלבל את נגינת היער.
מחרישים עשו דרכם הלאה.
פתאם צנח השר מסוסו והתעלף.
חרדו אליו המלך והשרים והחלו להשיב אליו רוחו. לבסוף פקח המתעלף את עיניו ומילמל חרש: מי־ם, מי־ם.
כרגע ציוה המלך על חלק מאנשיו שידהרו חיש לישוב ויביאו כד מים, והאחרים שיתחילו מיד לחפור באר.
תמהו השרים:
אדוננו מלכנו, הלא כבר שלח רצים להביא מים, לשם מה לחפור באר ביער השומם מאדם?
נעץ המלך עיניו בפניהם ואמר:
ראו, אם אשקה רק את השר המתעלף במים שיביאו, אציל אותו ואיש לא יזכור הטובה בעתיד. ואם תעבור כאן ביום מן הימים שיירה של תועים וצמאים ומהם גם שיתעלפו, האם יוכלו להשיב רוחם בסיפור המעשה: מעשה במלך שהשקה את שרו המתעלף במים שהובאו אליו?
מוטב שתחפר כאן באר מים חיים יהיו נובעים מתוכה לרויה ויספרו זה עם זה:
מלך אוהב אדם ושוחר שלום יצא פעם אחת לצוד ביער. פתאום התעלף אחד השרים מיד הציל אותו בצוותו לחפור את הבאר הזאת במעבה היער השומם ודאג גם לדורות הבאים.
יהי זכרו של המלך הטוב ברוך ומבורך מעתה ועד עולם, כי מן הבאר הזאת שואבים דורות וירוו ממנה כל התועים ביער.
*
הנמשל: באר המים החיים, שנתן המלך־הקב"ה, היא התורה, הנובעת לעולם ביער האנושות ומספקת צמאונם של התואים.
הצייר והמצוייר 🔗
מלך אחד הזמין אליו צייר ואמר לו:
מספרים עליך, שזריז אתה במכחול ובהרכבת צבעים להחיות דוממים. ובכן, השתדל לצייר לי את פלוני השר. אך אל תציירו כשרוחו טובה עליו, אלא בשעת רוגזו. כי הרגל רע לאיש הזה, הוא נוח לכעוס. ובכעסו מתעוותים פניו ונראים כפני חיה, אז קשה לעמוד במחיצתו, הוא מטיל אימה על סובביו ומעורר שנאה על עצמו. אילולא היה נאמן ביתי, הייתי מדיחו. ראה, אם תצליח לציירו בשעת כעסו, אתלה את התמונה בחדר הכתר, ומדי פעם, כשיתייצב לפני ויראה את פרצופו המפלצתי, יתבייש מפני עצמו ואולי ימנע מהרגלו הרע המשׂניא אותו עלי ועל השרים.
הסכים הצייר. הלך לבית השר וביקש ממנו שיישב לפניו. אך הספיק לשבת בתנוחה מסוימת, וכבר החל הצייר לסובבו הנה והנה ולטלטלו לכל מיני אופנים של ישיבה, גם נתן קולו עליו:
איך אתה יושב? לא כך, הפנים אלי! הגבה עצמך. לא, הנמך עצמך! הטה את פניך לאלכסון! כוון ראשך כלפי מטה, לא, כלפי מעלה!
זעם החל להתפשט על פני האיש, והצייר הוסיף לעצבן אותו:
רואה אני שאינך ראוי בכלל לשבת לפני צייר כמוני. ספק אם אפשר לעשות תמונה אמנותית מפרצוף שכזה!
זעם השר וסטר על לחיו של הצייר חת־שתיים־ושלוש וקיללו קללות נמרצות.
אך הצייר הבליג וחייך. בזריזות ובהתלהבות הבליט בקווים חריפים את כל המעוות שבפרצוף החייתי. וככל שהוסיף להתבונן בשקט ולציירו בחיוך, כך גאתה החימה בשר והפליא סטירותיו וקללותיו.
האנשים, שהיו בטרקלין, השתוממו על הצייר. כנראה יצא האיש מדעתו, חשבו, הלא זה משפילו עד עפר וזה עושה מלאכתו בנחת.
אך הפיקח מכולם היה הצייר. הוא ידע את הסוד: זו בלבד שלא חש כל עלבון אלא אדרבא, שמח שהצליח להרגיז את השר, עד שנראה במלוא זעמו וכיעורו, וכך ציירו בדייקנות והביא את התמונה הכעוסה לפני המלך.
*
הנמשל: השר הוא הכעס – מידה כה רעה וחמורה, עד שאמרו: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. ניתן לו לאדם להתגבר על כעסו, רק אם יבליג וישתוק ויתבונן ממרחק בחיוך ובנחת כמעשה הצייר.
המלך והשעון 🔗
מלך אחד שלח שליחים להודיע לעיר אחת במדינה, שיבוא לביקור. דאגו אנשי העיר, שעניים היו, איך יוכלו להביא מתנה הראויה למלך.
התגורר שם עשיר שהיה עושה טובות לכל אומן. וכששמע על בוא המלך קרא אל ביתו את בעלי המלאכות. נכנסו לטרקלין וישבו שם בציפיה.
אמר הנדיב: עלינו להגיש שי למלך. יש לי רעיון, לעשות לכבודו שעון. אתה, הצורף, תעשה את הגלגלים והברגים הזעירים ואת הקפיץ – לב השעון – מזהב; ואתה, העושה בנחושת, תעשה את הדפנות; והמומחה לשן פילים יעשה שני מלאכים קטנים, שיסתובבו בראש השעון, וכשיצלצל ישירו וינגנו פסוקים מתהילים:
טוב להודות לה'
ולזמר לשמך עליון.
והמומחה במלאכת העץ יעשה הקופסא, והצבע יצפה בכל מיני גוונים, והזגג יכסה את פני השעון בזגוגית יקרה. וכשיופעל המנגנון שלו יורה הזמן.
נאנחו המסובים, כאילו אבן נגולה מעל ליבם, ולמחרת ניגשו בהתלהבות למלאכה. לא יצאו שלושים יום והשעון פעל כהלכה.
והנה בא המלך עם מלויו עטור זהב ולבוש בגדי תכלת, ארגמן ושני. מיד יצא לקראתו הנדיב נושא את שעון הפלאים, והיו הולכים עמו כל בעלי המלאכה. כשהגיע לבית בו התאכסן המלך, אמר למלויו שימתינו בפרוזדור, והוא נכנס פנימה, נפל אפים ארצה לפניו ואמר:
אדוני ומלכי, מתנה זו תהא נא חשובה לפניך כאילו הקרבתי עדר כבשים.
מיד סבב האיש בבורג והשעון פתח בניגון:
הללוהו בנבל וכנור,
הללוהו במנים ועוגב,
כל הנשמה תהלל י־ה
הללו י־ה!
החרוזים התנגנו מפי שני הכרובים וכפות ידי השעון נפרשו בתפלה, ורגליו רקדו:
“קדוש, קדוש, קדוש”.
התפעל המלך ושאל:
מי הם המומחים שידעו ליצור שעון כזה?
מיד קרא הנדיב לכל מלוויו והציגם לפני המלך זה אחר זה, וסיפר על חלקו של כל אחד מהם.
כששמע זאת המלך, האיר פניו כלפי בעלי המלאכה הפשוטים, המאושרים.
*
הנמשל: העשיר הוא משה רבנו, והשעון הוא המשכן, והאומנים – כל מי שנטל חלק בהקמת המשכן, איש איש כפי כשרונו וכוחו (ויש גם נמשלים אחרים).
טוב לב 🔗
לאציל מפורסם היה משרת בעל נשמה טובה. לא זו בלבד שהיה עושה כל שהוטל עליו, אלא התאמץ מעצמו לחפש דרכים איך לגרום שביעות־רצון לבעליו. במיוחד היתה נודעת לו אהבה עמוקה לבן אדוניו. ילד עדין היה זה, מפונק עד מאוד. יום יום, בשעת הארוחות, שרתה רוח עליזות על העוזר הנאמן. היה עורך השולחן לילד ברוב טעם, הניח עליו מפיות רקומות ובישׂמן בבשׂמים.
וכן עשה כל שבידו בהכנת המאכלים לפי טעמו. ובטרם הגיש לו את המטעמים היה רוקד לפניו ריקודי גיל, וכשראה שהילד סועד ונהנה, היה מאושר, ונדמה לו שהוא עצמו טועם במאכלים מאה טעמים.
פתאום חלה הילד האהוב. ענן צער עטף את כל הבית וגם את העוזר הטוב. האב מיהר להבהיל רופא מפורסם לביתו. בא הרופא, בדק את הילד, הניח אזנו על לבו, האזין לדפיקותיו, לנשימותיו, לבסוף הודיע, שהילד חולה אנוש, ועליו לגמוע תרופות שרשם לו.
מיד שלחו להביא את התרופות ועל המשרת הנאמן הוטל להגמיע מהנוזלים המרים לילד חביבו.
מדי פעם כשהיה ניגש להשקותו מן הסמים היה מתעצב מאד ואמר בלבו:
כמה משתוקק אני לאותם הימים בהם הייתי מאכיל אותו מעדני מלכים והייתי נהנה כשטעמו לו המאכלים והפירות. אך כיום כמה יכאב לבי שהילד היקר, בשמעו את צעדי מיד גועה בבכי. יודע הוא מה טעם “המשקה” שאני מביא לו, כבר לא יביט עלי כעל אוהב ודואג אלא כעל איש מרורים.
*
הנמשל מקופל בתוך המשל, ויש מגלים נמשלים שונים.
כלים יקרים וילדים יחפים 🔗
שני חברים היו בעיר אחת, ישראל ויוסף והם קשורים בלב ונפש כדויד ויונתן. יחד למדו בבית רבם, יחד יצאו לשוט ולשוטט.
גדלו הנערים והיו לאנשים ונשאו נשים והולידו ילדים. זה יושב עם משפחתו בעיר זו, וזה – בעיר אחרת. והיו מחליפים ביניהם מכתבים.
והנה באו על יוסף שנות מצוקה, וחדל לכתוב לחברו. נתעוררו געגועים בישראל וכתב אליו:
במה קילקלתי, חברי היקר, שחדלת לכתוב אלי? וכי נשכחו ממך הימים הטובים ההם, הטיולים וכל ההרפתקאות שלנו, כשרכבנו על סוסים וקיפצנו על גבי תעלות? האם אתה זוכר איך פעם שטנו בסירה והיא התהפכה פתאום וניצלנו בנס? ואיך פחדנו כשחיפשנו גמדים באפלולית היער, כי האמנו בלב תמים בקיומם שם? התזכור, ידידי, כל אלה?
וחתם המכתב בברכות נלבבות.
כשקרא יוסף את הדברים, עלה באזנו ניגון עתיק ומראות רוננים צפו לעיניו. כרגע ישב וכתב תשובה:
יקירי, אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, בוא, למען השם ולמען ריעות עולם שבינינו, בוא להתארח בביתי, ואל תדחה את ההזמנה. נפשי יוצאת לראות אותך!
קיבל ישראל את מכתב התשובה, מיהר לארוז מזוודה ויצא לדרך. כשהגיעה הרכבת לעיבורה של העיר, כבר המתין שם יוסף בעינים כלות. אך נעצרה, וישראל קפץ מתוכה. הכירו איש את רעהו, חיבקו ונשקו זה לזה ולא יכלו לדבר בהתרגשות. כך הגיעו לביתו של יוסף.
כשנכנס ישראל לטרקלין עמד תחתיו הלום. האם חולם הוא? שטיחים ועליהם צורות אריות ונמרים וצביים, וכל מיני ציפרים ודגים מכסים את הריצפה מקיר לקיר, ורהיטים מפוארים מעשי אמנות. יצא האורח מן הטרקלין ונכנס לחדר האוכל. אף כאן פלאי פלאים: על שולחן עץ הבנה מונחים כלים יקרים והסעודה כסעודת שלמה בשעתו.
השתומם ישראל מאוד ונמלא שמחה וגאון: אכן עשיר גדול הוא חברי, ולי חולק כבוד רב כזה!
אך בשעת הסעודה, כשהוגשה לשולחן המנה השביעית, נפתחה הדלת וילדי יוסף נכנסו ברעש והמולה. נדהם ונבוך האורח כשראה שהילדים לבושים קרועים ורגליהם יחפות. הבין שחברו עני הוא באמת, וכל הכלים המפוארים שאולים מזרים. בלעו נתקע בגרונו ועצבות ירדה עליו בחשבו: בוודאי גם המאכלים אינם שלו אלא שאולים מזרים.
*
הנמשל: “יש מתעשר ואין כל” (משלי יג) – רק מעמיד פנים שעשיר הוא. אל תיתפס לצורה החיצונית האופנתית; חפש שרשיות מקורית: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.
שלושה חברים 🔗
בעיר אחת היו שלושה חברים. יום אחד אמרו זה לזה: נסע למדינת הים ונהיה שם שנה אחת ונלמד חכמה. ענה אחד ואמר; מוטב שכל איש מאיתנו יפנה למדינה אחרת, כדי שיחפש שם חידוש שמיוחד לה.
אמרו ועשו. הפליגו זה למזרח, זה למערב, והשלישי לצפון. לאחר שנים חזרו לעירם. כשנפגשו ירדה עליהם התרגשות וסיפרו זה לזה על מה שלמדו.
אמר אחד: למדתי לעשות ראי, כשאני מסתכל בו אני רואה את מדינות הים.
אמר השני: ואני למדתי לעשות מרכבת פלאים, כשאני מתיישב בה ולוחץ על כפתור, המרכבה נוסעת מאליה במהירות עצומה.
אמר השלישי: ואני למדתי רפואה, ובידי מין תרופה, שמרפאה כל מחלה שבעולם.
כשישבו באכסניא לאחר שאכלו ונחו, הוציא האחד מחיקו את הראי והסתכל בו. ראה שמארמון המלך רצים מבוהלים ונראים כזועקים לעזרה. כי חלתה בת המלך והרופאים אובדי עצות. סיפר לחבריו את שראה.
אמר השני: מיד אכין מרכבה ונגיע לשם בין־רגע.
אמר השלישי: ואני בינתים אכין את תרופת הפלא.
וכך עשו. התישבו במרכבה, ועד שהספיקו להגיד: “נפלא”! כבר היו ליד הארמון. מיד הוכנס הרופא לחדר החולה. הוציא קופסה והגישה לאפה של הנסיכה. אך הריחה מהתרופה, נתעטשה וקמה על רגליה בריאה ושלימה. אז ציוה המלך לערוך תהלוכה חגיגית בעיר, ואת שלושת החברים הוליכו תחת חופה בתופים ובחצוצרות. המונים עמדו על הגגות ועל המרפסות, המטירו עליהם פרחים והריעו.
בסיום החגיגה קרא המלך אל חדרו את החברים ואמר:
מה מגיע לכם עבור החסד שעשיתם עם בתי?
שתקו. אמר המלך:
החלטתי לתת לאחד מכם את היקר באוצרותי – את בתי היחידה לאשה. בחרו מכם את האיש הראוי לה.
התחילו מתווכחים: בעל הראי אומר: לי הזכות לשאתה לאשה, כי לי נודע דבר מחלתה תחילה. וזה אומר: לי הזכות, כי מה מועיל הראי לולא מרכבת הפלאים שלי?
אמר השלישי: רק לי הזכות הזאת מגיעה, כי התרופה שקולה כנגד הראי והעגלה גם יחד! בכוחה נרפאה הנסיכה.
שמעה בת המלך מאחורי הוילון את הויכוח, נכנסה ואמרה לבעל הראי ולבעל המרכבה: באמת נכון שגם אתה חשובים במעשי הפלא שבידכם, אבל אלו שייכים כבר לעבר. מה שהיה – היה! מהיום והלאה לשם מה לי הראי, לשם מה לי המרכבה? אבל תרופת הפלאים תהיה נחוצה לי בכל יום. ודאי ובודאי זכותו של הרופא גדולה מזכותכם!
*
הנמשל: תורת ישראל לעומת ההשכלה והמדע.
המשרת 🔗
בעיר אחת חיתה משפחה באושר. פתאום מת האב.
נתפרנסו היתום, שעוד נער היה, ואמו האלמנה מספר חודשים מן הכסף שהניח אחריו האב, אך עד מהרה נאכלה הירושה. אמרה האם:
עכשיו נשארנו ללא מחיה, בני, סע לקרובינו שבחו"ל ושם תמצא את פרנסתך, וגם תזכור את אמך ותשלח לי ממה שתרויח.
שמע הבן בקול אמו. נפרדו בבכי והנער הפליג בספינה. לא יצאו מספר ימים והספינה תעתה והגיעה לעיר נמל הרחק מיעדו של היתום.
התחנן הנער לפני רב החובלים שיוליכו לעיר של קרוביו, אך הקברניט סרב. באין ברירה נטל את צרורו ופנה לעיר הנכריה. באין לו שם ידיד וקרוב, נכנס לחנות מכולת אחת והשׂכיר עצמו לעבודה. מצא הנער חן בעיני החנוני וקיבלו כמשרת. עבד בחריצות והשתדל להצליח. והיה יוצא ונכנס בחנויות ובשוקים כדי להסיע משם סחורה לחנות בעליו. ובאמת בא על שכרו, במחציתו פירנס עצמו והמחצית שלח לאמו.
יום אחד, בבואו לשוק, שאלו אחד הירקנים: מאין אתה, הנער? מדיבורך ניכר שאינך בן העיר הזאת.
סיפר לו הנער בקיצור את קורותיו.
מה שם אמך, ומי היה אביך? – שאל שוב הירקן.
רבי משה בן מנחם היה אבי, זכרונו לברכה. ואמי שרה־לאה שמה.
אם כן, קרא האיש בהתלהבות, קרובי אתה! ראה בחור, אך תגמור את מלאכתך היום סור מיד לביתי ותכיר את משפחתי.
כשננעלה המכולת, לבש הנער בגדי שבת והלך לבית קרוביו. שמחו הכול לקראתו וערכו לו קבלת פנים נאה במאכל ובמשתה כאילו בנם היה, שנעלם ושב ממרחקים.
סיפר עמהם עד שהשעון צילצל שתים עשרה של חצות. כשנפרד מהם ופנה ללכת, ביקשו ממנו שיבקר אצלם לעתים קרובות.
הבטיח וקיים. היה סר אליהם מדי שבוע, וכשראה שהם טורחים בעבודה כלשהי, היה נותן ידו לעזרה, וכן היה מתקן כל שנשבר שם, כי ידי זהב היו לו.
ראו השכנים, שבחור זה טוב לב הוא ותמים ואפשר להפיק תועלת ממנו, קירבוהו ופיתוהו:
ראה, בחור, גם אנחנו קרוביך, ולמה אתה עוזר רק לפלוני הירקן? זה לא בצדק!
נתפתה והיה גומל חסדים עם כל שכן שביקש את קירבתו, כי האמין לכל אדם.
ראה החנוני, בעליו, שהנער טורח הרבה בבתי אחרים, והתפלא על כך ושאלו:
רואה אני שאתה עובד יום יום בבתי אחרים בעיר, בודאי אתה חוסך הון תועפות. מה תעשה בו?
איני משׂתכר אלא אצלך, אדוני. מן השכר הזה אני ואמי מתפרנסים. וחלילה לי לקבל שכר מבני משפחתי.
צחק בעל הבית ושאלו בתמהון: האם באמת חושב אתה שכל ידידיך אלה מבני משפחתך הם? אל תהיה כל כך תמים! הם החניפו לך כדי להפיק תועלת ממך בחינם. וכי הוכיחו לך שקרוביך הם? אל תהי פתי מאמין לכל איש. אך זכור, בחור, עד שאתה מתקן את העולם בעמלך, כדאי שתתקן את עולמך בעמלך!
מעשה במחותנים עשירים ומחותנים עניים 🔗
עשיר אחד מפורסם התגורר בעיר גדולה במדינה ולו בת עדינה, צנועה וחסודה ובקיאה בשבע לשונות.
הקציב אביה תרפ"ט (689) אלף דינרי זהב נדוניה למענה. בחורים הרבה בני טובים ומיוחסים היו מועמדים להשתדך עמה.
אך אביה החליט לא להשׂיאה לא לנסיך ולא לעשיר אלא לבחור עני ירא שמים וגדול בתורה. לכן דחתה הנערה את פני כולם.
לבסוף באו והציעו לגביר בחור עני ואביון למדן מופלג. קם הגביר ונסע אל בית העני כדי להכירו. וכשבא לשם מצא בו כלי מפואר מלא וגדוש מן הישן ומן החדש. מיד כתבו “תנאים”, שברו צלחות למזל טוב והועידו החתונה לחנוכה.
כשהסתכל הגביר במלבושים העלובים של אותו בחור ושל הוריו אמר למחותן:
השתדל נא, בבקשה, לתפור בגדים חדשים לחתן, לעצמך ולאשתך לכבוד החתונה כדי לא לבייש אותנו בעיני האורחים.
וכך נפרדו שני הצדדים זה מזה מרוצים.
כשהתקרב מועד החתונה לווה אבי החתן כסף ורכש לבני משפחתו בגדים חדשים, פשוטים, ויום לפני החתונה יצאו בעגלה רתומה לסוסה עלובה לעיר הכלה. וכיוון שהסוסה חולה היתה ולא ראויה אלא להפשט עור בלבד, על כן נסעו ונסעו שעות על שעות והגיעו סוף סוף בחצות הלילה לפונדק אחד.
לא עליכם כל עוברי דרך לילה שכזה שעבר עליהם: מהכתלים והמזרנים יצאו כל מיני שרצים ונהגו באכזריות ולא התחשבו כלל בחתן הדומה למלך ביום חופתו. רק לפנות בוקר נרדמו.
כשקמו כבר זרחה השמש במלוא כוחה. כשקמו ורצו להתלבש ראו לאסונם שכל הבגדים החדשים שלהם נגנבו.
כשבא הגביר עם בני משפחתו להקביל פני החתן והחותנים מצאו אותם יושבים תחתיהם מדוכדכים ועצובים.
מה קרה לכם, מחותנים? וכי מתחרטים אתם על השידוך, חלילה, או בבשורה רעה נתבשרתם?
סיפרו על גנבת בגדי החתונה שלהם. צחק הגביר:
האם כדאי לכם להתעצב בגלל דבר של מה בכך? אצוה מיד להביא לכם ממיטב המלבושים, והכול על מקומו יבוא בשלום.
לא יצאו שלוש שעות והחתן והוריו מקושטים היו בבגדי פאר.
אמנם בתחילה התנחמו שמעז יצא מתוק, במקום הבגדים הזולים זכו עכשיו למלבושים יקרים שלא ראו כדוגמתם אף בחלום. אבל במרוצת החתונה, כשהאכילה והשתיה היו בשיאן והכלי־זמרים לא פסקו מלנגן והאורחים לא פסקו לרקוד, והבדחן הצחיק בחרוזיו את כולם, באותה שעה נראה אבי החתן יושב תחתיו קודר.
שאל אותו אחד האורחים:
מחותן, מה לעצבות זו לך ביום כלולות בנך? האם הכלה אינה לפי כבודכם? אולי פגם מצאת במשפחתה?
חלילה, הכלה מחוננת בכל המעלות.
אלא מאי?
כלום לא שמעתם שנגנבו ממנו בפונדק כל מלבושינו?
כן, שמענו, השיבו המסובים שישבו ליד המחותן, אבל גם שמענו שהגביר קנה לכם מכספו בגדים חדשים, ואתם צריכים לשמוח.
השיב אבי החתן בעצב:
בגדינו שהבאנו עמנו מעירנו – קנין כספנו היו, פרי עמלנו, וחביבים היו, ואילו אלה כלים זרים. נתונים לנו במתנה.
לשמע תשובה זו פרצו המסובים בצחוק ואמרו לו:
מה אתה שׂח, אילו באתם במלבושים שלכם הפשוטים שנתפרו בידי חייטי עיירתכם, היו האורחים העשירים מגלים בהם פגמים ומבזים אתכם בלבם. אבל עכשיו כל איש חושב: ודאי היו הבגדים שנגנבו יפים יותר מאלה שקיבלתם ממחותנכם. כך שאתם עכשיו מכובדים יותר בלב כל באי החתונה, והגנבה הביאה לכם טובה מרובה. על כן מזל טוב, גילו ושימחו, מחותנים!
*
הנמשל: בישעיהו מ': “נחמו נחמו עמי… כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה”, כלומר: העוונות נעשו זכויות, הרי שישראל נשׂכרים.
העיר הנצורה 🔗
עיר אחת היתה בנויה על אי קטן בלב האוקיינוס, מרוחקת מהלך שלושה ימים מעיר הבירה, בה ישב מלך נורא ואיום ששלט על מדינות רבות.
ימים רבים היתה העיר שבאי הקטן משלמת למלך מס עובד ומס סוחר, מס זהב ומס כסף ומס גולגולת, והיתה נאמנה לו בכול, גם מתנות יקרות היתה שולחת לו מדי שנה ומגייסת מצעיריה לעבודה ולצבא.
יום אחד התקוממו התושבים, מרדו במלכם והפסיקו לשלוח לו מס אדם ומס רכוש. קצף המלך מאוד ושלח ספינות מלחמה מלאות חיילים חמושים בכל מיני כלי נשק ותחמושת לשים מצור על העיר.
המצור חמור היה, אין יוצא את העיר ואין בא, ושום מזון לא הגיע לתושבים, ובגלל הרעב פרצה מגיפה, אך הנצורים קשי עורף היו ונלחמו בגבורה.
כשראו זקני העיר שעוד מעט והעם כולו יגוע ברעב ובמגיפה, קראו לאסיפה כדי להחליט ברוב קולות במה לבחור: בכליון חרוץ או בכניעה לצבא. בינתים שלח המלך פקודה למורדים ואזהרה, אם לא יפתחו מיד שערי העיר – ישלחוה באש.
נבוכו זקני העיר ולא ידעו מה יעשו. רוב התושבים כבר היו תשושים ואיש מהם לא יכול לבוא לאסיפה, והזקנים נמנע מהם להכריע את הכף לכאן או לכאן.
כשראה המלך שלא נכנעו ציוה להבעיר אש בחומות סביב סביב ולזרוק מעל הסולמות לפידים בוערים לפנים העיר.
ראו המורדים, שבתיהם כבר אחוזים בלהבות, שלחו מיד שליחים אל המלך להודיע על כניעה וחרטה. וכך כתבו באיגרת שנתנו בידי השליחים:
לאדוננו מלכנו, אליך שלוחות ברכות שלומים! חטאנו לפניך. היום הקצנו מחלומנו הרע ופקחנו עינינו לראות, כוילון נתלה על פנינו ולא ראינו האמת. לא הבינונו שאם נאמנים נהיה לך, מלכנו, שלום יהיה לנו, ואם נוסיף להקשות ערפנו יבוא עלינו, חלילה, כליון. על כן סלח ומחל לעווננו, כי חנון ורחום אתה.
ואם אחרנו לבוא עד כה לפניך, הרי לא בזדון עשינו זאת, אלא עצורים היינו בבתינו בשל חליינו ומכאובינו, ולא עמד לנו כוחנו לבוא וליפול על פנינו לפניך. אנא, הנח לנו שארית, למען נוכל לעלות אל עירך להודות לך בכנור ועוגב ונוכל לחלות פניך במנחה וקרבן ונהללך בשעריך עד עולם.
המלך והיהודים הפשוטים 🔗
מלך אחד בבגדי צייד התחפש, וקרא לשׂרים בשער: בואו נצא ליער, על הרים נטפס, נמצא חיה או בעל כנף מטרה לחץ.
עלו על הסוסים. מלכם בראשם – כדרך, כל מלך. פתאום התקדרו השמים, ומטר עז זרם, פיזר את השרים זה לכאן, וזה לשם. הניחו מלכם בבדד, בזה הסער, בעבי היער, והוכרח לבדו מן הסוס לרדת. סילוני מים ניגרו ממנו כממרזב, והוא גם רעב, ועל בגידת שריו זועף.
לבסוף תר, אחר כפר, ומצא בקצהו ביקתה. התדפק על דלתה. פתח איכר יהודי הדלת לרווחה, ואף שלא הכיר מיהו, הקבילו במאור פנים, בברכה. מיד פנה המארח למלתחה, הוציא משם מלבושים יבשים, ונתנם לאורח להחלפה, וגם לסוס דאג, הכניסו לאורוה, וכיסהו בפרוה.
שהאורח צמא ורעב האיכרת הבינה, וכרגע הגישה לו חלב, לחם וגבינה. שיבח המלך לפני מארחו האיכרת, שמעשה גברת, ערכה השולחן כיד המלך, והוסיף: לזו אין לומר: “אין אשה אלא בפלך”…
לאחר שסעד ושׂבע והוּחם, הציעו לו משכב ליד התנור החם. בטרם עצם העפעפים, מילמל בשפתים:
אח כי נולד לצרה לו יאה עטרה; אך אותם השרים, אנשי בליעל, להם שלם אשלם על מעלם מעל.
כשנרדם חלם חלום: את כסאו מקיפים אנשי תום, אביונים, לו נאמנים עשרת מונים, מכל השרים והרוזנים, והם הממונים, על עיסקי המלכות וסידרי ההמונים.
פסק הגשם, השמים נתבהרו. השרים בצער נזכרו, בדברים שעברו: הוי, מה צר ומה גדולה האימה!
הבגידה, את לבם הרעידה, שנמלטו נפשם להציל, והפקירו אדונם האציל. תרו וחיפשוהו, עד שמצאוהו, בביקתה. ברטט התוודו, והתנצלו בקידה, אך המלך לא סלח לבגידה. וכשערכו הסוסים ואמרו אותו להרכיב, גירשם בחרפה:
צאו! – קרא ולא הוסיף, ולאיכר הטוב אמר: אתה, אף לא ידעת, מי אני, כך כיבדתני, בי נשבעתי, בעגלתך תלווני, לארמוני תכניסני, ושם אמנך למישני.
*
הנמשל: בעקבות המשיח אף על רוזנים ושועים ירדו גשמים רעים, חוצפה וכפירה ועוד דברים רעים. רק היהודים, ששמים יראים, יהיו ראויים, ללוות המשיח לכסאו, לשים הכתר על ראשו.
החרוץ והעצל 🔗
מעשה בשני אחים, שירשו מאביהם בתים ושדות וחילקו ביניהם חלק כחלק. אבל שונים ונבדלים היו זה מזה: האח הבכור היה חרוץ ושקדן, אוהב כל עבודה ומלאכה ודואג ליום מחר, חי בצנע, ומעל הכול אהב את ביתו ונחלתו. היה חורש וזורע ומתפלל לגשמים וליבול מבורך. ואכן נתקבלה תפילתו, וקצר את יבולו ברינה. ומדי שנה היה מחזק את ביתו, ומקשטו ונוטע סביבו עצי פרי הרבה. כך גדל האח הבכור והעשיר והיכה שרשים.
לא כך היה אחיו הצעיר. מין שגעון נכנס בו, שטילטל אותו מעיר לעיר וממדינה למדינה. אף שבוע לא ישב בביתו; היה מפליג למדינות הים, היה עולה להרים ויורד לגאיות, נכנס לכרכים ויוצא מכרכים, בקיצור: נע ונד כל הימים. אמנם גם בחו"ל היה עוסק במסחר. בתחילה אף האירה לו ההצלחה פנים. אולם יום אחד נהפך עליו הגלגל וירד מנכסיו. במקלו ובכותנתו בלבד חזר לביתו. מה גדול היה שיברו כשראה שהשדה שלו כולו קוצים וחרולים, מלא נחשים ועקרבים, וביתו תל חרבות.
דך ומדוכדך הסתכל בכפותיו ובשריריו וראה שהם מרושלים וזנוחים ולא יצלחו לא למחרשה ולא למשדדה, לא למגל ולא לחרמש. התעצב אל לבו ובכה מר.
היש מי שיחלצו מצרה שהמיט על עצמו?
מעשה בירושה 🔗
לחשׂוּך בנים נולד בן לעת זקנה, ואהבו אהבת נפש. מדאגה לעתידו היה חוסך כסף בשבילו. לבסוף הגיע חסכונו לאלף דינר. אז קרא לאחד מנאמניו ואמר לו:
ראה, ידידי, אני מפקיד בידך אלף דינרים והיה אפוטרופוס לבני. שמור עליו וחנכהו למידות טובות, וכשיגדל תמנה אותו פקיד במישרדך ושים לב בל יבזבז את כספי הירושה.
כשנפטר הזקן אסף האפוטרופוס את בנו לביתו, חינכו והדריכו ודאג לכל מחסורו וכשהגדיל מינה אותו לפקיד במישרדו. לאחר זמן נודע לבחור שאביו הפקיד בידי האיש את ירושתו, אלף דינרים. הירהר בינו לבין עצמו: לשם מה עלי להתיגע כל כך בעבודה קשה במשרד, מוטב שאתבע את ממון ירושתי ואהיה עצמאי.
בא לאפוטרופוס ואמר:
תן לי את כספי ואעמוד ברשות עצמי.
ענה לו האפוטרופוס:
רצונך בכסף, בבקשה, לא אמנע ממך את ירושתך. אבל זכור, בחור, ממון אינו נצחי. היום הוא בידך ומחר איננו. ולאחר שיתבזבז מה תעשה, ממה תמצא מחייתך? שמע לעצתי, בחור, משוך ידך מזה. מוטב שתשׂתכר ממלאכתך, וכסף הירושה יהא שמור בידי בשבילך לשעת הדחק, כשתזדקק לו מאוד.
*
הנמשל: אל נסמוך על זכות אבות בלבד, שהפקידו בידי האפוטרופוס העליון. מוטב שנעסוק בעצמנו בתורה ובמעשים טובים.
מעשה בתמים וברמאי 🔗
בעיר אחת ישב איש טוב־לב וגומל חסדים. אך תמים היה. מעולם לא חשד באיש.
פעם בא איש זר לגור בבית ממול ביתו. והאיש שבע תועבות בלבו. נכנס הזר לבית שכנו התמים לשאול כף למרק. שמח שבידו להיטיב והשאיל לו את הכלי. כעבור יום החזיר לו הזר שתי כפות.
אמר המשאיל לשואל:
טעות בידך, אני לא השאלתי לך אלא כף אחת, ולמה זה תתן לי שתים?
לאות שכנוּת טובה אני נוהג בך כך, השיב הזר.
כעבור שבוע נכנס שוב הערמומי אל התמים ושאל ממנו קערה. עברו מספר ימים והשואל החזיר שתי קערות. התפלא התמים ואמר לשכנו:
כשהחזרת לי כפותיים תחת כף אחת, אמרתי בליבי: לא כדאי להתווכח בגלל דבר של מה בכך, וטוב שתהא מזכרת קטנה בביתי משכן טוב. אבל שתי קערות תחת האחת השאוּלה לא אוכל לקבל, כי קערה זו עלתה לך בכסף לא מעט.
ענה השואל:
הלא תבין, ידידי, דבר פשוט, מדי פעם שאתה משאיל לי כלי, הכלי יוֹלד בביתי כלי שני דומה לו: כף ילדה כף, והקערה – קערה. ואין לי כל רשות להחזיק את הנולד בביתי כי שלך הוא.
האמין האיש הטוב לדברי הערמומי וקיבל ממנו את הקערה הנוספת.
ברור שהמתנות הביאו שמחה בלבו של התמים, וכאשר עמד הזר לצאת, אמר לו:
דע, לך, ידידי, ביתי פתוח לפניך לרווחה. כל כלי שתרצה לשאול בוא ושאל, כי מאד שמח אני לגמול חסד עמך בכל עת.
יום אחד נכנס הערמומי לשכנו וביקש ממנו שישאיל לו את מנורת הכסף שלו.
שמח התמים, מיד עלה על כסא והוריד את מנורת הכסף, שתלויה היתה בתיקרה. ובלבו אמר: בודאי יחזיר לי מנורה נוספת.
עבר שבוע, עברו שבועים, שלושה שבועות, והשואל, לא זו בלבד שאינו מחזיר שתי מנורות, אלא שאינו מביא בחזרה אפילו את המנורה האחת. קם התם ונכנס לביתו ודרש ממנו להחזיר לו את המנורה שלו. העמיד הרמאי פנים עצובות ואמר:
צר לי מאד להודיעך, ידידי, המנורה שלך… בשעת הלידה פרחה נשמתה פתאום, זכרה לברכה…
כעס התמים מאד ושאלו ברוגזה:
וכי נשמה יש למנורה? וכי בעלת חיים היא כי תאמר שמתה, נבל שכמוך, החזר את מנורת הכסף שלי!
ענה הרמאי בחיוך קר:
מדוע לא התרגשת אז, אדוני, כשהבאתי לך כפותיים תחת כף אחת ומדוע קיבלת ברצון מה שאמרתי לך: “הכלים ילדו כלים”? וכי מי שמע שחבית תלד בת וגיגית – בן? כשם שקיבלת בשמחה את התוספת והרווח, קבל עתה באהבה גם את ההפסד.
יוסף היתום 🔗
מעשה באיש אחד, שמתה עליו אשתו הראשונה והניחה לו בן יחיד, יוסף שמו. עברה שנה והאלמן נשא לו אשה אחרת. והאשה היתה אם חורגת, מרשעת ליוסף היתום: היתה מעבידה אותו בפרך בבית ובשדה. מבוקר עד ערב לא פסקו הפקודות והגערות:
יוסף, טול הדליים ושאב מים. יוסף, חטוב עצים, האכל הברווזים והתרנגולים ואל תעמוד כגולם!
לא פעם קרה שנכשל בעבודה, או ששהה על שפת הפלג שעה קלה ונהנה מזיו הטבע – אז הרביצה לו עד שגופו היה כולו פצע וחבורה. היה רובץ תחת כובד עולה, בוכה ושותק. אמנם מפעם לפעם התערב האב, כי ריחם על בנו יחידו, אך החורגת המרשעת היתה מכבדת גם אותו במנה של גידופים. והאב הרחום היה מתייחד מדי פעם עם בנו המסכן ומנחם אותו:
עוד מעט תכנס למצוות, בני, ואז אמצא לך כלה נאה ומחותן טוב ועשיר, ותעזוב את הגיהינום הזה.
וכך היה. אך היה יוסף ל“בר מצווה”, מיד הוצע לאביו שידוך בשבילו: נערה בת טובים צנועה ויפת תואר, בת לאב למדן, עשיר ונדיב.
מצאה הנערה חן בעיני אבי יוסף, וגם אביה נשא חן לפניו. מיד הסכים לשידוך וחשב:
הנה משלם אבי היתומים שבעתיים וייטב לבנו תחת הרעה שהרעה לו החורגת.
כתבו “תנאים” והועידו את יום החופה לראש חודש ניסן, חודש הגאולה והחרות.
שם האב הביתה וסיפר בשמחה על “התנאים”, וליוסף אמר:
מיום החופה והלאה יבוא עליך אושר והצערים שציערה אותך החורגת ישתכחו ממך.
התרגש יוסף והתחיל סופר את השבועות והימים עד לחתונתו.
סוף סוף הגיע היום המיוחל. אך הנץ השחר והאב העירו ובישר לו שהעגלה כבר ממתינה בחצר. קם והתלבש בזריזות, ומיד ישב עם אביו בעגלה ויצאו לדרך המוליכה לעיר הכלה. בלבו הרוגש הילכו שתי קריאות:
אשרי, שככה לי, וברוך… שהחינו… והגיענו ליום הזה!
החלה הנסיעה האיטית של העגלה לעורר בו קוצר רוח ושאל את בעל העגלה:
תאמר לי, מר, כמה מילין כבר התרחקנו מעירנו?
שלושה מילין, השיב בעל העגלה.
כעבור שעה שאל שוב את בעל העגלה:
איזה מרחק כבר עברנו מעירנו?
ששה מילין, השיב.
כך שאל שלוש־ארבע פעמים וקיבל תשובות נכונות.
לבסוף שאל גם האב: תגיד לי, כמה יש לנסוע עוד עד לבית הכלה שבעיר פלונית?
עוד שבעה מילין, השיב בעל העגלה.
תמה החתן ושאל את אביו:
אבא, בבקשה, מדוע שאלת אתה באופן שונה מששאלתי אני?
השיב לו האב בחיוך:
חביבי, שנינו שאלנו איש לפי טעמו וגורלו. השאלה שלך הולמת את מצבך, ושלי – את מצבי. אתה, שלא ראית את כלתך ואת בית אביה ואינך יודע כלל מה טיב העושר והטוב הצפונים לך שם, ואתה רואה רק את הסבל שסבלת בבית, ובלבך יוקדת תשוקה לברוח ממנו – משום כך אתה שואל כמה מילין כבר התרחקה העגלה מן הבית; אבל אני, ששואף בכל לב להכניסך עד מהרה לבית הטוב – לכן שאלתי כמה מילין עלינו לנסוע עוד עד שנגיע לבית הכלה.
*
אחד הנמשלים: בני ישראל בעבדות מצרים, הכיסופים לגאולה ובשׂורת קבלת התורה־הכלה בהר סיני.
מעשה באורח ובעל הבית 🔗
מעשה ביהודי עני, שהגיע מדרך רחוקה לעיר מערי המדינה והוא עיף ושבור, מעופר בעפר ושזוף משמש.
עודנו ברחוב העיר, שאל את פי העוברים ושבים:
האם יש כאן מכניס אורחים?
הראו לו מקומו של בית מפואר ואמרו:
דע, שבעל הבית עשיר מופלג הוא ונדיב לב. ביתו כביתו של כלבא שבוע בשעתו: כל שנכנס אליו רעב יוצא שׂבע.
הרים הנודד את תרמילו על שכמו וצעד עד שהגיע לבית בנוי קומות־קומות מצופות שיש ומוקף עמודים מגולפים. דפק על הדלת ולבו הומה בו, הלא מעולם לא דרכה רגלו בארמון שכזה, והצטער שכולו מאובק ובגדיו קרועים.
כרגע הופיעו שני משרתים, קיבלוהו בשמחה ובכבוד, כאילו לא אורח־פורח הוא אלא אדם חשוב. הכניסוהו לאמבט שבקירותיו קבועות מראות. ראה העני את בבואתו ועמידתו הדלה, מיהר להתפשט ולהכנס למים הריחניים. עודנו באמבט והמשרתים הביאו לו כותונת לבנה ובגדים עליונים חדשים ומצנפת של תכלת־לבן. הלמו אותו הבגדים ונראה בהם כחתן. כך הופיע בטרקלין.
יצא לקראתו בעל הבית עטור זקן ופאות מכסיפים, ואורה מופלאה מבהיקה בעיניו.
בואך לשלום, אמר לעני בשמחה, ולחץ ידיו והעתיר עליו דברי נועם. רמז לו ליטול ידים ולגשת לסעודה הערוכה. אחר ברכת המזון אמר לו:
אני מזמינך לסעוד אצלי גם מחר.
יישר כוחך על החסד שעשית עמדי היום, והיה ברוך ומבורך על הטוב שעתיד אתה לעשות אתי מחר – אמר העני.
למחרת אחר הסעודה קם האורח ואמר למארחו:
חייב אני לך ברכה כפולה, שהואלת להזמין אותי גם היום לסעודה שהיתה מלאת מעדני מלכים.
תמה בעל הבית ואמר:
הלא כשהזמנתיך אתמול כבר הודית לי על ההזמנה לארוחתי היום, ולמה זה תודה לי שוב?
ענה האורח:
אתמול כשבישׂרת לי שאני קרוא לארוחות היום, עדיין הייתי שׂבע מכל המאכלים הטובים. אמנם ידעתי שגם למחרת רעב אהיה, אך באותה שעה לא חשתי ברעבון כלשהו, ואיך יכולתי להרגיש טעם שׂובע, שיבוא בי מחר? לא כן עכשיו, לאחר שהאכלת אותי שוב בכוחי להעריך את טובתך, לכן גם טעם אחר לתודתי של עכשיו, היא יוצאת מעומק הלב.
*
כך הוא האדם־האורח בעולמו של הקדוש ברוך הוא: מברך ומודה על כל חסדיו בכל יום מחדש.
לבוש גס ולבוש משי 🔗
מעשה באיכר שבא ביום חורף לעיר לבוש בגדים גסים: חולצת צמר על גבי כותונת בד ועליה פרוות כבשים גסה. לראשו כובע שעיר, ולצווארו מטפחת צמר, כי שלג כיסה את השדות.
כך הופיע בשוק ונכנס לחנות של בגדי משי. פנה לחנווני ואמר:
אדוני הסוחר, מכוֹר לי לבוש משי לכבוד החגים.
בבקשה, הנה תלויים שם בגדים לפי מידתך, בחר לך את הנראה בעיניך – אמר המוכר ואץ לבוא בדברים עם קונה שקדם לאיכר.
בחר האיכר בגד אחד.
התחיל דוחק ידיו לשרוולים ומשך בכוח כדי להכנס לתוכו. כעס וניגש לסוחר וצעק:
איך אתה מעז לשים אותי לצחוק? וכי זהו בגד תפור לפי מידתי?
חייך הסוחר ואמר:
לא עלה בדעתי להתלוצץ. כשאמרתי שתבחר לך מהמלבושים שנתפרו לפי מידתך לא התכוונתי אלא שתפשוט תחילה את הפרווה העליונה ושאר הבגדים, ואז אם תמדוד את לבוש המשי שלי, תראה שהוא יפה לגופך, תפור ממש לפי מידתך.
*
כך כל עוד מכוסים אנו בלבושים גסים (מידות רעות), הלבוש העדין, האצילי (המידות הטובות) לא יעלה עלינו.
מעשה במכתב 🔗
אב אחד שלח ארבעה מבניו למדינת הים ללמוד מדעים. האחד למד חכמת הרפואה; השני למד חכמת החשבון; השלישי למד תורת הסוד והרביעי חכמת האדריכלות.
כפעם בפעם היו מתכנסים למסיבה. והיה כל אחד מהם מספר מן הפלאים שנודעו לו בלימודיו.
אמר האחד:
למדתי להבחין בכל מיני עשבים שהם תרופות לכל המחלות שבעולם: לחליי מעים ועינים, לאוזנים ולשינים ולכל האברים. כשהחולה לועס את העשבים מרגיש אמנם מרירות בפיו, אך כשמחלים רואה שמן המר יצא מתוק.
היה הדבר לפלא בעיני שאר האחים.
אמר האח השני:
ואותי לימדו חכמים איך לחשב מראש בנית בתים וערים.
היה הדבר לפלא בעיני שאר האחים.
אמר האח השלישי:
ואני למדתי להקים היכלות וארמונות וגשר תלוי מעל לנהרות.
ואני יודע לצרף צרופים של אותיות, פסוקים ושמות מלאכים, בהם אוכל לעשות אותות ומופתים.
והיה הדבר לפלא בעיני שאר האחים.
אמר האח הרביעי:
והיו הדברים לפלא בעיני שאר האחים.
קם החלוש שביניהם, זה שלמד תורת הסוד, ואמר בהמיה ובגעגועים:
שמעו אחי, התזכרו את אשר הבטחנו לאבינו, שנכתוב לו מכתבי שלום מפעם לפעם ושנספר לו על חיינו ועל לימודינו.
רעיון טוב, אמרו, הבה נכתוב מכתב לאבינו במשותף.
האחד כתב:
אבא יקר, שלח לי בטובך שעון קטן, שאדע לכוון את שעות יומי ללמודיי.
השני כתב:
אבא, עטרת ראשי, שלח לי כסף ואזמין עוד מורה, כי חשקה נפשי לדעת.
השלישי כתב:
אבי הטוב, שלח נא לי חליפה חדשה. שלא אתביש בפני חברי העשירים.
והרביעי כתב:
אבי הרחום, שלח לי כסף במהרה, שאוכל לקנות בד לבן ואתן לחייט שיתפור לי תכריכים בטרם אמות, כי חולה אנוש אני, וכן אקנה לי אחוזת קבר, כי קיצי קרוב.
ישב על ידם חבר פיקח וקרא במכתב את ארבע הבקשות. חייך חיוך מר ואמר לאחים:
שוטים שכמותכם, כשאתם רואים שאחיכם חולה אנוש, איך יעלה על לבכם לבקש מאביכם מעות ובגדים חדשים ומורה שעות נוסף? הלא כשיקבל אביכם את המכתב ויקרא בו את בקשת אחיכם הנוטה למות, לא ישים לב כלל וכלל לדבריכם. הלא כל מעייניו יהיו נתונים בתפלה: מי יתן לי כנפי נשר ואעוף אל בני החולה ואבהיל אליו רופאים, אולי אצילו ממוות.
בנאדם שהפליג לאי 🔗
פעם אחת נפלה דליקה גדולה בביתו ובשדותיו של בעל אחוזה. בין־לילה התרושש והוכרח לצאת לנדודים. נפרד בבכי מאשתו ובנותיו, עלה על ספינת מפרשׂים והפליג בים.
שטה הספינה עד שהגיעה לאי אחד עטור אילנות והומה מעינות ותושביו מכניסי אורחים. עלה הנוסע על האי ושלח ידו במסחר וראה ברכה.
החליט להתישב שם בקביעות, אך הצער והגעגועים לקרוביו והדאגה להם לא נתנו לו מנוחה.
מה טעם לכסף שהוא צובר, כשרעייתו ובנותיו רחוקות ממנו, ושום שמועה עליהן לא הגיעה אליו? אולי חולה מישהי מהן, ואולי רעבות ללחם, ואולי אחת מהן הלכה לעולמה, חלילה?
כעבור שנים בא לאותה העיר שעל האי בן־עירו, מקבץ נדבות. כשראה אותו הסוחר הכירו מיד, חיבקו ברגש וביקש ממנו שיספר פרטי פרטים על שלום ביתו, כי זה שנים שלא ראה אותם ולא שמע עליהם מאומה.
ענה הקבצן: הנח לי, באתי לכאן לחזר על הפתחים, ואם אכנס בשיחה בטלה עמך אני מפסיד, וספינת המפרשׂ שבאתי בה מפליגה בעוד שלושה ימים.
שאלו הסוחר:
וכי כמה כסף מכניס לך ה“עסק” הזה של קיבוץ נדבות ביום?
כעשרה זהובים, השיב הקבצן.
הא לך עשרה זהובים, ושב עמי כאן וספר כל מה שאתה יודע על אשתי ובנותיי.
פתח פיו והחל לספר:
לפני מספר חודשים ראיתי את אשתך עומדת בשוק ומוכרת כעכים. בריאה היא, אך חיה כאלמנה, עניה ומרודה. גם בנותיך בריאות ונאות, משרתות הן בבתים זרים. אין הן רעבות ללחם, חלילה, כי אנשי עירנו, רחמנים בני רחמנים, תומכים בהן.
שמע זאת הסוחר, נתרגש מרחמים ודמעות עירפלו את עיניו. בינתיים הפסיק העני דיבורו והתחיל מתנמנם.
חשב הסוחר:
אמתין רגעים מספר, מסכן שכזה, לא כדאי להעירו.
סוף סוף פקח הקבצן עיניו לרגע ומילמל:
עיף אני. אני רוצה לשכב במיטה… ומיד נדבקו עפעפיו מאליהם ונרדם שוב. כעס עליו הסוחר והחל מטלטלו ומעירו:
רבי יהודי, ראה נא ראה, איזה בן אדם אתה, לולא נתתי לך עשרה זהובים הלא נע ונד היית כל היום, ורגליך היו בצקות מרוב הליכה עד שהיית מקבל סכום כזה. עכשיו, בזכותי ובנדיבותי, אתה יושב כאן בחדר מוסק ונח בכורסה רכה, אך שכחת מיד שהסכום שקיבלת הוא כדי שתספר לי קורות בני ביתי.
מה לך נרדם, קום, עצל, פתח פיך וספר!
פקיד רודף כבוד 🔗
מעשה בשׂר ששלח אחד מפקידיו, לעיר שבאיי הים, שיגבה שם מיסים, מסוחרים, מאיכרים, מאריסים. אך הפקידוֹן דעת השׂר גנב, והתנהג באותה עיר ברהב: כל מקום שאליו סר, הציג עצמו כי הוא הוא השר.
לכן החניפו לו כל אזרחי העיר, מי בשוחד מי בשיר. עטרוהו בשבחי אמרים, ואף קשרו לו כתרים והיו לפניו כורעים: “השר, ירוּם הודו!” – היו קוראים.
גאותו הצמיחה לו קרנים: התלבש בפוּרפוּריה וענד עדיים, וכבר האמין שהוא, הפקידון, נעשה אדון; לא עוד נתינו של השליט, אלא בעל עטרה וטלית.
לימים נסע השׂר לאותה עיר, כדי לחקור את שליחו היהיר. בינתים נקראו לביתו שוטריו, ממלאי מצוותיו. השתחוו לפני הפקידון, השמיעו דברי חונף, כדרך שנהגו בו כל יום, ולא שעו כלל וכלל לאורח, השר המושל בכל הארץ ובאי זה, ולא חלקו לו כבוד כי־הוא־זה.
פתאום אימה נפלה על האויל, חש בענן טעון בפני האציל. אכן גילה השׂר כהרף עין, כמה הזיק עבדו גבה־העין; כמה פגע בו והשפילו, זה כסילו. מיד החליט להענישו, על רשעו, עד שיסיר הגאוה, והתאוה, לכבוד ולגדולה, שהפגין לראוה. והכול ילמדו לקח ויכירו, שהשר הוא שהסמיכו, וברצותו ינמיכו.
אכן, עבד גאוותן המצמיח לעצמו קרנים, כסיל הוא, וראוי לעונש שבעתים.
שני ענקים מכים 🔗
מעשה בשני מלכים, שמלכו על איי־ים סמוכים. היתה שנאה גדולה ביניהם. כל איש מהם זמם לכבוש את איוֹ של חברו.
פעם יצאו בת המלך האחד ונערותיה לרחוץ בים. היה הים רגוע. נכנסו לבין הגלים והחלו שׂוחות. פתאום התקרבה אליהן במהירות ספינת האויב. כחיות טרף קפצו החיילים מעל הסיפון, התנפלו עליהן, כבלו אותן והביאון לארמונו של מלכם.
כשהגיעה הבשורה הרעה לאזני המלך, אבי השבויה, קרע את בגדיו ונשבע: חרבי אשלוף מתערה ולא אניחה עד שים האויב יאדים!
מיד שלח ספינותיו מלאות גיבורים להלחם בשודדים שעל האי השכן. אך גם המלך הזה שלח לקרב צי ספינותיו, עליהן קשתים וקולעי חיצים למול הספינות הלוחמות, עד שהים געש וסער.
רק ספינות מעטות מצי זה ומעטות מן הצי שכנגד הבקיעו להן דרך והמטירו ברד חיצים, וגם לפידי אש ממחנה למחנה.
כך עברו שבועות, ובשני המחנות נופלים חללים ומשניהם עולות זעקות הפצועים. באותה שעה גם קמו סערות וכמה מהספינות עמדו ליהרס, אך לא פסקו מללחום, כי סער לבם משנאה גבר על סער הים.
ראו המלכים שהמלחמה לא תיגמר במהרה, ריחמו על בני עמם. בוקר אחד הופיע כרוֹז של המלך האחד על סיפון אחת הספינות וקרא בשפופרת גדולה:
הקשיבו, הקשיבו, שרים מפקדים, הקשיבו! הקץ לדמים הנשפכים! בחרו לכם את העז בגיבורים מחילכם, ואנחנו אביר הגיבורים מצבאנו, ויעלו השניים להאבק באי הקטן שבגבולנו. מלכנו ושרינו יצפו מעל הסיפון מזה, ואנשיכם – מזה. אם יפיל גיבורכם לים את גיבורנו, נהיה אנחנו לכם לעבדים, ואם שלנו יפיל את שלכם, תהיו אתם לנו לעבדים.
למחרת נשמע קול יוצא משפופרת של הצי שכנגד:
הקשיבו, הקשיבו! כבר בחרנו בגיבור, בחרו גם אתם! מחר בצהרים מאבק הבינים!
וכך עשו. למחרת ראו הצבאות שבציים שתי סירות, שבכל אחת מהן יושב ענק ערום למחצה וחותר אל האי הקטן. כך הגיעו אל החוף. שניהם יצאו מתוך הסירות ועלו אל האי. והנה, עד שהאחד פנה כה וכה, התנפל עליו יריבו, תפסו בשתי ידיו־צבתותיו הברזליות, העמיסו על כתפיו ורץ עמו לכיוון הים. אנשי הצבא של בני עמו ניפנפו בכידונים ובדגלים וקראו בהתלהבות:
בן חיל אתה!
השליכהו כנבלה!
גיבור מושיע!
כתר לראשך! השליכהו, השליכהו!
ובמחנה שממול – דממת מוות. נשימתם של הצופים נעצרה. תחושה של נידונים לתליה העיקה על לבם. פתאום, כשהתקרב הענק לחוף, עוד חמש פסיעות בלבד בינו לבין המים, קפץ הרכוב מעל כתפי תוקפו, נעץ ציפרניו בצוארו, הפילו ארצה ובבעיטה חזקה הטילו לים.
יחי המנצח! יחי המושיע! פרצו קריאות־שאגות מתוך ספינות המחנה המנצח, מפיות האנשים שיכורי הניצחון. מיד חתרו אל הענק שלושים איש והניפוהו תנופת כבוד וקראו: יחי! יחי! יחי!
כשהעלו אותו אל ספינת מלכם שאל אותו המלך:
אני תמה ומשתומם עליך, על שום מה לא תפסת בערפה של אותה חית טרף ולא השלכת אותה מיד הימה, אלא נתת לבזות עצמך, שיטלטלך כשׂק של מלח? הלא נשמתנו כמעט יצאוה מאימה, פן נהיה עבדי עולם לשונאינו.
השיב הגיבור ואמר:
אדוני המלך, בכוונה עשיתי זאת. ידעתי, לאחר שירכיב אויבי על כתפיו את כל כובד גופי, יחלש מטילטול המשא עד שיתקרב לים. ואמנם בהתקרבו לחוף כבר חשתי בנשיפותיו הכבדות. ידעתי: כוחו תש. באותו רגע התגברתי עליו והטלתי אותו לים.
*
הנמשל: איזהו גיבור – הכובש את יצרו. וכך היא מלחמתו ביצר הרע: בערמומיות מחליש אותו, ואז כובש אותו.
אב שר וילד בער 🔗
שׂר נודע היה בארץ, לבזהב שמו. וכשמו כן היה: בעל לב חם וטוב ורחום. כל שנכנס לשער ביתו – ממנו סר הצער.
והשר ישב בהיכל מפואר. עמודי שיש ורוד ולבן במבוא ההיכל, ובראשי העמודים היו גולות מגולפות ציצים ופרחים, ובאולמות האירו נברשות של בדולח, והרהיטים עשויים היו מעצי אלמוגים מעוטרים בשנהב.
וההיכל היה מוקף גן פלאים – כל מיני אילנות, שצמחו לפנים בגן העדן, ליבלבו ופרחו בו. ולעת ערב, כשנשבה הרוח, נעו העלים, וקול ניגון עלה מתוכם. וצמחו גם פרחים שרוח חיה היתה בהם. קשה היה להבחין בינם לבין הציפרים. ומדי בוקר, כשהקיצו הציפורים והפרחים נתנו קול, דומה היה כאילו מלאכים אומרים שירה.
וכאשר זרחה השמש הקיץ גם הנער, הנקרא בפי כול, בלחש ללא קול: הבער בן השׂר. אכן שנאוי היה על מהלכי על שתים ועל מהלכי על ארבע, ועל בני אדם. כי לבו לב אבן, היפוכו של לבזהב האב: את כאֵב הרעֵב לא כאב, עינו לא ראתה כל נוי בהיכל, אזנו לא שמעה כל ניגון בגן. זועף היה ועקשן. במעשים אינו בורר, תמיד ממרה וסורר.
וכשכעס היה משליך אגרטל על ריצפת הפסיפס, ושבר את הכלי ואת הריצפה הצבעונית גם יחד; היה זורק צלחות של חרסינה יקרה על תמונות ומנפצן לרסיסים. ועוד תעלולים רעים עשה: היה נכנס לגן וזורק צרורות אבנים על הציפרים. מרוגז התעופפו לכל עבר ועזבו את הגן לימים תמימים. ויש שהיה קוטף מן הפרחים הגדולים שנראו כציפורים, ולא שעה כלל לאגלי הדמעות שזלגו עם רסיסי הטל. אכן ציער הבן הרע את אביו לבזהב צער רב.
ראה השר שבנו יצא לתרבות רעה. הזמין אליו שני מורים זקנים. השתדלו המורים להאיר מחשכיו של הבער, אך לשוא, לא הצליחו להחזירו למוטב, כי אטום כאבן היה לבו והתורה לא נשרשה בו. וכך גדל הבן הזה ונשאר זר ומוזר, בקרבו לא שכך הסער. והאב זקן נמלא דאגה רבה לעתידו:
מה יהא עליו? – חשב בעצבות – הלא אחרי מותי יבזבז את כל הוני וסופו לחזר על הפתחים.
מה עשה השר החכם? ישב ימים על ימים וכתב מכתבי תחנונים והמלצות נלהבות לכל ידידיו, והניח את המכתבים בקופות של ברזל, ועליהן הסדיר שפע של שקלי זהב וכסף שורות־שורות. ואמר בלבו: לאחר שיבזבז בני את כל כספי ויתרושש לגמרי, ימצא מכתבים אלה, יקחם ויפנה אל ידידי שהיטבתי עמהם, והם יזכרו את חסדיי וירחמו על בני ויטיבו עמו.
טירת פלאים 🔗
בן יחיד היה לאב, והוא אהב אותו כבבת־עינו, מפיתו אכל ומכוסו שתה וידו לא זזה מידו. יום אחד קרא הילד בספרים שילדים בני גילו מטיילים בחוץ לארץ ורואים במרחקים פלאי־פלאים.
אבי יקירי, ביקש מאביו, שלח אותי לטיול עם חבורת ילדים. מדוע נגזר עלי להיות כלוא בבית כל הימים מבלי לראות כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו: גנים, ונהרות, גשרים ובניני פאר עתיקים וחדשים, ועוד ועוד?
ענה לו האב:
מיום שאימך מתה עלי, אתה נשמת החיים שלי. ואם תצא למרחקים אדאג מאוד שלא יקרך אסון, חלילה.
אם כן, אבא, צא עמי לטיולים בארץ.
הסכים האב, ובבוקר בהיר יצאו לדרך.
היה הבן הולך בצד האב. כשהגיעו לקוצים וברקנים הרימוֹ באויר, שלא ידקר בהם; וכשהגיעו לגשר צר, לקחוֹ בזרועותיו והעבירו; ובהגיעם לגבעה שקשה לטפס עליה הרכיבו על שכמו. וכך עשה בנהר, וכך עשה כששועל או זאב עבר בדרך.
יום אחד הגיעו לטירה עתיקה מוקפת חומה גבוהה, ושערי הטירה סגורים ומסוגרים. השתוקקו האב ובנו להכנס פנימה ולא יכלו.
החלו לסובב את החומה, אולי יגלו פתח קטן וייכנסו בו פנימה. כך הקיפו את החומה כשעתים, עד שנתעיף הילד והאב הרכיבו על שכמו.
לבסוף גילה האב אשנב קטן בנדבך העליון שבחומה, רק גופו של ילד רזה יוכל לעבור בתוכו.
אמר האב לבנו:
שמע בני, כרועה נאמן הייתי לך. בכל דרך שהלכנו שמרתי עליך ומנעתי ממך כל מכשול. אבל עכשיו, כשאנו עומדים לפני החומה הגבוהה הזאת שאבניה חלקות והאשנב בה צר, רק אתה בגופך הרזה ובגמישות שבך תוכל להכנס פנימה, וכשתגיע לצד השני מיד תפתח את השער מבפנים, אז אוכל גם אני להכנס.
*
אחד הנמשלים: תפלת ילדים זכה וטהורה, פותחת כל השערים. הדור הזקן חייב להוליך את הדור הצעיר ולסלול לו דרך עד שיגיע לאשנב שבחומה המקיפה את טירת הפלאים – התורה והחכמה.
כאן יטפס הדור הצעיר לגבהים ויפתח שער לדור הזקן.
חלום 🔗
איש נודע במסחר, חשב זה כבר: סוף סוף אסע ליריד, ואתעשר פעם ולתמיד.
רתם הסוסים למרכבה, כי עזה התאוה, להיות עשיר, ועם שחר יצא את העיר. כשזרחה השמש בגבורה, קרא לבהמה: “עורה!”, והסוסים כנשרים דוהרים, דרך גיאיות והרים.
הגיע ונשתקע ברעש ומהומה: תגרים מכל אומה ואומה, זה מוכר טלה פועה, ופלוני עגל גועה, אלמוני מוכר פרה אדומה, ופלמוני קונה פרי אדמה, אחד מוכר דגת ימים, ואחר קונה סרטני אגמים; שם גוי מבולבל כתם, שתה לשכרה וכספו תם, וכאן עיוור שר רעב, ניבלו ינגן עצב וכאב, ופרוטת נחושת יורדת לפחית – צילצול יתום ביריד.
והסוחר דנן, רץ מדוכן לדוכן, מחנות לחנות, ללא ליאות, בין מכריזים בקול: הי, אתה, בוא וטול, במהרה, במהרה, בשקל ובגירה, חיש קל, בסלע ובמשקל; אל תעמוד בוהה, אל תביט תוהה, הכול קנה: בושׂם וקנה, לבונה וציפורן, ושעורה מן הגורן, פטריות ואיטריות, כתפיות ומטריות.
והסוחר התיר הכיסים, וקנה קמח וגריסים, חגורות ועורות, וספרים להורות.
כך יצא שוק, ונכנס לשוק, עד שבא לכיכר האופים ונכנס לרחוב הרופאים. כאן הקיזו לו דם, ומכרו לו לעכברים סם, ובשוק הצעצועים, נזכר בצאצאים, הוסיף סוסי עץ וחיילי עופרת, וגולות צבעוניות עשרת.
כבר נטתה השמש לערוב, ולקניותיו אין סוף; דבר ביריד לו לא נמאס, והרעש לא הביאו לכלל כעס. והנה – קירקס. לחזות במשחק נכנס, יצאו דוב ופיל, סובבים בגיל, וגמדים, לבושי מדים, מתהוללים ורוקדים ועושי להטים, בולעים סרטים, ופולטים להבים, והקהל נלהבים, וצוהלים, לתעלולי הקופים.
פתאום הסוחר ברעב חש, יצא מן הרעש, ונכנס לבית היין, למלא המעים. שתה כוס גדולה “לחיים”, ולא רוה עדיין, כי בשתותו מדם ענב, נפקחו עיניו.
אין זה אלא מים, לנטילת ידים! צעק כעגור, אני מפה לא אסור! הביאו מגיתו של לוט ומיקבו של נוח, הלא ביריד מצווה לשמוח!
החישו המלצרים פעמים, והגישו מיני מטעמים: בשר ודגת אגמים, ברבורים צלויים ממוחיים, ברוטב ובמילואים מעים, ומוח של פר, וכבדי פרגיות כהר.
כה לחי! קרא הסוחר, בחיי, אַל יגונים! יש ויש בכיסים עשרת מונים! והזולל טוחן, לקערות ולקדרות כאל מצולות גוחן, אברים־אברים קורע ומשסע, ומחתך את הריאה, שׁוחק ומשחק ומפמפם, ואינו משתעמם.
וכאשר שרשרות הדקין, נמשכו לפיו מן המרקין, והגיע לפרפרת, הכריזו מעיו מרד. אך כוחו טרם תשׁ, וקינח הסעודה בכוס ענק של יי"ש. לבסוף קם הברנש, כספינה רעועה, מתנודד בקול ובתרועה, שכב לישון וחלם חלום:
הוא מצא מטמון, בחצר המלון: זמרגדים וספירים, ככוכבים ומזלות מאירים, מטמון ממש, ככתוב בשירים!
הנה האוצר אאסוף חיש, חשב האיש, ובלי כל טורח, עשיר אהיה כקורח!
חפר וחפר, מברק הפז מסונור, ופתאום נמלך, רעד בו עבר: הן באי המלון, יראו המטמון, יגזלוהו על אתר, וסופו יהי מר! לכן כיסה האוצר ברגבי אדמה והחליט למהר, לקנות הבית עם החצר.
*
כשהתעורר מן התרדמה, ביריד לא התמהמה, חזר לעירו בריצה, ולאשתו סיפר בדיצה, על כל שבחצר הבית מצא, ושכח שאין זה אלא חלום. ביתו ורכושו מכר בזול, ומיהר לעיר היריד פרוּק כל עול, כאן קנה הבית בטבין ותקילין, ומיד העמיד הבנים, למצוא היהלומים. כל היום חפרו ביזע, עקרו כל עץ, כל גזע; כבר נטתה השמש לשקוע, אורה עמד לגווע.
פתאום נפל הסוחר אין־אונים: הוי, מה רבו היגונים! אהה ואבוי, היכן אני?! – נזעק ביאוש, הן אבד לי כל רכוש! אין כאן אלא חלום! מה אומללתי, מה רוששתי, שהגעתי עד הלום!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.