

תולדותיו 🔗
ר' יחיאל מיכל היה מראשי החסידות בגליציה ובפודוליה במחצית השניה של המאה ה־י“ח ובראשית המאה ה־י”ט, חי ופעל בימיהם של “החוזה” מלובלין, ר' מנחם מנדל מרימנוב ועוד. כיהן בקהילות שונות והקים שושלת ענפה שהמשיכה דרכו בהפצת החסידות ברחבי גליציה.
ר' יחיאל מיכל היה למדן מובהק וחיבר ספרים בענינים תלמודיים־הלכתיים. נסתלק בשנת תר"ד1. זכר צדיק לברכה.
בעל־העגלה והנרות 🔗
בעיר זלוצ’ב, ישב בעל עגלה בעל מזג טוב, מתפרנס מיגיע כפיים, מאד מכבד שבת, מעטרה, מהדרה, בזמירות, ובשירות.
חורף. צהרי־יום ששי. הסוסים עיפים עוד מיום חמישי. העגלה התבוססה בשלג, בנס עברה קרח הפלג, ותעו ביער, והיהודי נתמלא דאגה וצער, גם המית הזאבים, הרעבים, הטילה בו מהומה, איומה. החמה כבר נטתה לערוב, ולמדבר־השלג אין־סוף.
סוף־סוף הגיע לעיבורה של העיר, אך לבו נתכווץ, את יומו קילל, בהכנסו לעיר ראה, ששבת חילל. מחלונות יהודים לאין מספר, הנרות כאלפי עינים הבריקו בזעם, כהרעם הרעם.
וביום הראשון, בטרם העדה קמה, התפלל בהשכמה, ורץ לרב העיר לבקש תיקון מנפשו בשוגג, כי בגלל החטא לבו נתפוגג. זו הפעם הראשונה בחייו אסון כזה קרה לו, סיפר עצוב, וביקש העלוב, מעשה תשובה על חילול הקודש, מוכן לכול שממנו נדרש.
ראה הרב ללבו ואמר לו, שיכפר על שבשבת נסע, בנרות שנים־עשר, שידליק בבית־האל, כנגד שנים־עשר שבטי־ישראל, באלה מחטאו ייגאל. הסכים העגלון בלבו הטהור, ולבית־השם מיהר להעלות תיקונו באור.
אך אהה, בטרם מצא אש, התייאש. כשהניח הנרות בצד, הגיח כלב גדול והסתער עליהם וזללם, אף אחד לא נשאר. מיהר העגלון לרב וקבל מר:
הו, מה גדול השיברון, השם לא סלח העוון!
ניחמו הרב, כי לשבת הבאה יביא שוב י“ב נרות־מנחה, וידליקם ל”מנחה", ואל ידאג מאומה, מלבו ייסיר מהומה.
ביום הששי הבא הדליק שוב על העגלה י"ב נרות, אך כרגע גססו, תססו־נמסו.
שוב הלך לרב בלב שבור, הן משמים מעכבים התשובה, לכן נפשו מאוד כאובה.
ובראות הרב את גודל הצער, ציוה עליו להעלות בשלישית נרות שנים־עשר.
דלקו הפעם הנרות בלהבה, אך סיימו תפלת “מנחה” כל נר ונר כבה. שוב רץ לרבו והתחנן לפניו, שיחוס עליו ועל אשתו והטף. שלחו הרב לבעל־שם־טוב, הצדיק הזה ודאי ישים לזה סוף, והוסיף: ספר לבעל־שם, שאברך אחד הלומד כאן כצדיק נסתר שמו מיכל יחיאל, אפשר שידו בכל אלה?
נסע העגלון בלב ממורמר לבעש"ט בכה לפניו וסיפר לו כל המאורע, והתחנן להחלץ ממצבו הנורא. השיבו הבעל שם:
למען השם, לביתך חזור, על קור רוחך שמור, הסר ממך הצער, הדלק ברביעית נרות שנים־עשר. הפעם היה בטוח, לא תשלוט בהם כל רוח, והא לך אגרת לאברך מיכל, המסתתר בתוך הקהל.
וברביעית שנים־עשר נרות הדליק העגלון, שהאירו באור יום, ושמח וראה בזה האות, כי התשובה שלו נתקבלה מאוד.
וכשקרא מיכל מזלוצ’ב, איגרת בעל־שם־טוב, היה תמוה. מיהר לשכור עגלה ביום דל"ת בשבוע, כדי להגיע בהקדם, לבעל־שם. אך בדרך הסוסים, שלושה ימים תעו, ובמקום שבו ביום יגיע מיכל יחיאל, לרבי ישראל, תעה תעיה, והגיע, רגעים לפני־שבת, וחיללה כמעט.
כשעמד לפני הבעש“ט זצ”ל, הצדיק עליו קבל:
הצלתיך, מיכל, מחילול שבת, עוד מעט קט נרות מדליקים, האם אתה צדיק מצדיקים? יהודי תמים שבחילול מצווה נכשל, אין לבו עליו קל, לבו בו נשבר, מחרטה וצער, דיו להדליק נרות מעט, כדי למצוא תיקון לחילול שבת.
הצדיק ועגלונו 🔗
ר' יחיאל מיכל היה נוסע כחסיד נלהב לרבו, המגיד ממזריץ'. פעם אחת סמוך לנסיעתו חזרה לביתו, שלח המגיד להזמין אותו ואת עגלונו לסעוד יחד עמו – מה שלא עשה מעולם, שכן אפילו בשבתות לא היה המגיד יוצא מהתבודדות בחדרו והיה סועד ביחידות, ולקהל חסידיו היה בא רק להשמיע תורה.
בסוף הסעודה כיבד הצדיק את העגלון בברכת המזון בזימון. היה המעשה תמוה בעיני ר' מיכל, לאחר מכן שאל את המגיד ביחידות לטעמו של כיבוד זה.
השיב לו:
מתפלא אני שצדיק כמוך לא ידע, שעגלונו זוכה לגילוי אליהו.
שתק ר' יחיאל מיכל והחליט לבדוק הענין, הלא כשר' דוב בר אומר דבר מה – זה אמת ויציב.
כשחזר הביתה היה מביט מן הצד להתנהגותו של העגלון, אך לא גילה שום סוד בהליכותיו.
בוקר אחד השכים ופנה לבית העגלון. כשראה האיש מי הבא אליו בהשכמה, עשה עצמו מופתע ומבוהל, אף על פי שידע יפה את מטרת בואו.
באתי אליך שתלמדני תורת הח"ן – אמר הצדיק.
מה רבי סח, מי אני ומה אני שאוכל ללמד לרבנו?
אל תסתתר ואל תתענו, המגיד הקדוש גילה לי סודך.
אם כן, עלי להמתין שלושה ימים עד שאקבל רשות מהעליונים.
חזר הצדיק לביתו בחשש והתפלל שיקבל העגלון רשות ללמדו.
המתין יום, יומים – והעגלון לא בא. ביום השלישי שלח לחקור. התברר, שברח בעגלתו עם אשתו וילדיו מן העיר מבלי שאיש ידע על כך.
אכן, אותו עגלון צדיק נסתר היה, וטרם הגיעה שעתו להתגלות. הצטער הזלוצ’בי על העלמו של הנסתר – העגלון שזכה לגילוי אליהו.
הצדיק שכבש כעסו 🔗
ר' יחיאל מיכל מזלוצ’ב היה עני ואביון. היו לו תפלין ירושה מאביו, שהיו קדושות בעיניו. לא אחת פנו אליו חסידים עשירים, למכור אותן בסכום עצום, אחד מהם אף הציע חמשים ראיניש תמורתן, אך הצדיק דחה את כל ההצעות. אמנם אשתו, שסבלה מהדחקות, ביקשה ממנו שימכרן וישפר את מצבם, לא כל שכן שהיה לו זוג תפלין נוסף, אך הצדיק לא הסכים לכך בשום פנים ואופן.
והנה התקרב חג הסוכות, ואין אתרוג לא לרבי, לא לחסידיו ולא לשום יהודי בעיר כולה. בסוף הגיע יהודי עם אתרוג הדור ודרש תמורתו חמישים ראיניש. מה עשה ר' יחיאל מיכל? מסר לו את התפלין היקרות תמורת האתרוג.
כששמעה אשתו על העיסקה, המטירה עליו דברים קשים ברוב זעם:
היתכן?! כל הימים לא התחשבת במצוקה שלנו ואטמת אזניך מלשמוע להצעת רבים, ועכשיו מסרת אותן תמורת אתרוג?!
ומרוב כעס חטפה מידו את האתרוג והשליכה אותו ארצה.
כבש הצדיק כעסו, עמד על עמדו ולא הוציא מלה רעה כלפי אשתו. לבסוף אמר: אם זה רצונו של רבונו של עולם, שאתרוגי יהא פסול לברכה לשמו בכל החג, הרי שכך נגזר, ועלי לקבל זאת באהבה.
בלילה נראה לו אביו זצ"ל בחלום ואמר לו:
דע לך, בני, כיבוש כעסך עשה רושם במרומים הרבה יותר מקניית האתרוג בתפלין שלי.
-
1844 ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות