לסיפור הזה באופן טבעי יש שני מהלכים, אחד הולך מן ההתחלה אל הסוף ואחד מן הסוף אל ההתחלה. בלי המהלך הראשון אין טעם לסיפור, בלי המהלך השני הוא סיפור ריק.

וצריך להתחיל ב“גפיר” (מן הערבית ע’פיר הוא באמת נוטר או שומר), שהיה כל בחור וטוב שהחבישו על ראשו סיר מצנפת אפורה גבוהה ומתולתלת שקראו לה קולפּאק (מן התורכית, מסתבר), ונתנו בידיו רובה אנגלי ליגאלי וניסו לשוות לו צורה של שוטר סדיר, ושיצא מזה בדרך כלל מין שעטנז של דחליל מתחפש לשוטר ושל אזרח רוטן שהורידו אותו מן העבודה בבהילות, וכבר הוא מזנק על ה“טנדר” המפורסם, מעלה יותר מדי אבק ובאמצע השלווה שמסביב ומדלג לעבר השמועה על איזה כְּנוּף או כנופיה שנתגלו אולי אי שם ב“שטח”, ושעיקר דאגתו של כל גפיר היתה מן “הגוי”, כלומר מן הסמל הבריטי שיכול ליפול עלינו במפתיע בכל רגע תמיד, לבדוק אם לא לקחו את הרובים הליגאליים ועשו מהם בלתי ליגאליים, בשימוש נלוז שנותן רובים חוקיים בידי בלתי מורשים ושהנה הם ממש כעת, ישר אם תלך ושם כל מיני ברנשים לאו דווקא במיטבם, עייפים ומרובצים על כרסם בלי כבוד מתעבים את כל הארצה פול שמפיל עליהם איזה פרחח בדמות מדריך, שכובים באבק מתגוללים בלא נוח ממש מעבר לשדרת הברושים המאובקת ההיא, מתאמנים בכל הבלתי ליגאליים בכל מיני אימונים אסורים, ורק מחכים לסימן סליק, ועוד יותר לסימן חזור, לחזור כבר לעבודה שקרעו ממנה בתואנה השחוקה של “ימי חירום” ושאר מעשיות ההטרדה שהביאו אתם חדשות לבקרים כל אנשי ההגנה שבאו תמיד מן העיר עם מכנסי החאקי הקצרים עד הברכיים שלהם ועם גרבי החאקי הארוכים עד הברכיים שלהם.

באמצע, בין כל ההתרחשויות המשונות והמטרידות, בחדר הנשק היה תמיד שקט, ותמיד סדר, ותמיד, כמעט תמיד, עשרת הרובים האנגלים היו קשורים בשרשרת בכוננית שלהם, צריך להניח שהם גם נקיים, ושהגוי לא ימצא רבב אבק ולא ייקח לו אז עמידת נזיפה מתנשאת ולא ירשום ביומן הערת נזיפה ולא יאיים על שלילת כל כלי הנשק מידי הבלתי יודעים להחזיקו כראוי, מפני שאם לשפוט לפי הרצפה שתמיד היתה שטופה ותמיד לחה מן השטיפה החוזרת ולא נראתה אלא רק כאילו ריבצו בהרבה מים את שכבת לכלוך הקבע שהיתה מרוחה עליה מעולם על גבי פסים פסים סרוקים בה בתנופות מטאטא עיוור, ושבין כך ובין כך שם באמצע היה יושב אל השולחן המדוהן מרוב שימון הרובים, התורן מלובש כשוטר וחבוש קולפאק כשוטר, היומן לפניו והשעון הגדול מעליו ושיממון סמיך סביבו, עד שנמאס לו והוא קם וסובב ומגיע לדלת ומציץ ימינה ושמאלה וחוזר לשולחן והשעון לא זז ואין טעם לשטוף עוד פעם את הרצפה, באמצע כל זה היה יושב ימים רבים הנוטר שמספרו כך וכך ושבלי הקולפאק מעל ראשו היה סתם ג’ינג’י רגיל ועם קולפאק על ראשו נשארו רק הג’ינג’ים שעל לחייו הגלוחות למשעי לכבוד הגוי אם יבוא, כתמים ונמשים בהירים וכתומים כאלה, דומים לכל מיני דברים שלא כדאי להזכיר, ואפילו לא כמין משל על מה שהעורבים הפרועים היו נוהגים להשאיר פה ושם, ועוד היו לו ג’ינג’ים גם על אמות ידיו שיצאו אדומות שיער מן השרוולים המקופלים, ויש לו עט בידיו ויש לו ניירות ויש לו ספרים ערמה שלמה והוא קורא ורושם כאילו זו כל תכליתו של נוטר, תורן חדר הנשק, שוב, עד שיום אחד, באמצע, נפל עליו הגוי ותפשו, מה אתה עושה, נזעק עליו הגוי באנגלית שלו, שהיו בה גם מלים שלא כותבים, או כותבים רק את האות הראשונה ואחריה עוד שלושה קווים להעלים מן הצנועים, מה זה אתה כאן מה יש לך? מילטון, אדוני, גן העדן האבוד, אדוני, ענה לו העלם סמוק ומתמתח, באנגלית מבהיקה, שנשמעה עם כך כגרמנית עילית, והסרג’נט הביט בו נדהם, כאילו פתחה אתון ודיברה אליו, והוא גם מימיו לא שמע על שום מילטון ולא אכפת לו שום גן עדן אבוד או לא, חוץ מקפטן מילטון הממונה עליו, שאכפת לו מאד ושאולי כל זה לא היה אלא רק מין מהתלת התחכמות מבישה, שעל כן סקר את הגפיר בשאט כזה שאילו היה הגפיר גפרור היה נדלק ומצית להבות, ופנה וסבב והלך לו, אוי לגוי ואוי לגפירו.

קראו לו אברם, חודשים על חודשים היה הוא הגפיר התורן, וכאילו דווקא טוב היה לו בכך. הנשק היה נקי, החדר נקי, היומן כתוב, עד שכאילו הוא וחדר הנשק הפכו והיו כהמשך הכרחי אחד, רק מפעם לפעם היו מפריעים לו בספריו ובמחברותיו, רק מפעם לפעם צריך היה להוציא או להכניס או לרשום, או להצדיע לגוי שלא דיבר אתו עוד מטוב ועד רע, ורק פה ושם היה נועל לרגע והולך לאכול או מישהו היה בא להחליף לחצי יום. ובכל שאר הימים, מתחת לנורה הערומה היורדת מדולדלת מן התקרה, ככל שמישהו עלה על דעתו להציץ פעם לראות מה קורה שם בחדר הנשק, גם כשאינו חייב לקחת רובה או להחזיר, לשאול למשל עם מי דיבר היום כל היום הבחור הג’ינג’י, מי בכלל התעניין בו, מה קרא שם כל כך הרבה ומה כתב שם כל כך הרבה, אלמלא, וזו האמת, שאיש לא התעניין בו. והוא היה רק עובדה השייכת לחדר הנשק, אחד כזה שיש סביבו חדר נשק שאין עוד בעולם שיממון דוחה ממנו, שהוא עצמו יושב שם באמצע אבל כאילו כלל איננו כאן, כנראה. לעתים כשגמר את תורנותו אפשר היה לראות אותו מיושב על הספסל שמתחת לפלפלון הגדול יושב לו בחצי הסבה ומי יודע מה הוא ככה לבד שם ג’ינג’י כזה וראשו מלוכסן למעלה עד שקשה לדמות את מראהו של פסל “התפוש בשרעפים” שונה מאד מכפי שהוא היה שם, אחד כזה יחידן, שמעולם לא ראו עמו לא איש ולא אשה, אלא אם כן נזדמן לשבת בחדר האוכל על יד איש או אשה עד שגמרו וקמו והלכו ואפילו לא החזירו מבט, ועל צד האמת הלא יש כאלה שרווקותם לא מתחילה רק מאוחר בחייהם, אלא הולכת אתם תמיד ומתחילתם, בלכתם בדרך בין הדשאים והפרחים ובשבתם לנוח על הספסל מתחת לעץ, ולבסוף באמת היה קם לו מישיבתו ומתהלך לו, בחצי חיוך לא מפורש, רגליו מתמהמהות משהו כאילו לא אמר להן לאן, בהליכה עיוורת או אולי, כמי שרואה דבר שלא כולם רואים. אבל כל זה כמובן לא הזיק לאיש ולא לאשה ובוודאי שלא הכמיר או עצר עליו לא איש לא אשה.

וזהו, עד כאן. כי ממש כאן מתחיל המהלך הרחוק ובקפיצה אחת אל כעבור שלושים שנה ושנה, שמה לא קרה בהן, ואני, המספר לכם, מקווה שעוד לא נלאיתם מרוב דבריי, הייתי מלמד אז באוניברסיטה בירושלים, כשעוד היתה בגבעת רם, ומדשאותיה הפתוחות עם פסל האשה שלמרגלותיה היה תמיד מישהו שרוע גם לו אתה או אצלה כולו שלווה, היו מלאות עם צעיר וצבעוני ושופע אותה שעה יותר משהיו בכל אולמי הרצאותיה בכל מיני יפות ויפים ובשציפת עלומים במיץ תפוזים מקציף צוהל, חסרים כל שמץ דאגה לגורל ההשכלה והתרבות ובכלל לא דאגו לכלום אלא רק לקלוט שמש ירושלמית, לעגוב בעצלתיים עלופי שמש זה על זו או זו על זה, ולחגוג בדיוק את מה שחוגג החרגול הזה כשמנתר פתאום מתוך הירוק מתלקח לרגע באיזו שמלה אדומה פנימית שיש לו ומיד נעלם בו בירוק. ורק פה ושם בחדרי הלימוד עוד היתה לוחשת דועכת גחלת של השכלה ושל דעת, במקום סגור אחד כזה בין כתלים וחלונות שלא רואים דרכם דבר, משתפלים שופפים על כל מיני כיסאות עם זרוע שולחן וחשים עצמם כמופלים לרעה, עוסקים בכל מיני עניינים מופלאים ורחוקים עד שלא תמוה איך בלי שום צלצול ושום סימן כלשהו היו קמים גוררים עצמם ויוצאים ונמוגים להם כי בדיוק השעון נגמר השיעור באמצע, אם עוד נשאר המורה ומילתו על לשונו, יחזיקנה בלי לבלוע עד השבוע הבא. וכשקנאים אל אגם המים נשתפכו כולם בדאייה אחת אל מדשאות השמש.

החיים היפים התנהלו בחוץ. על הדשא על השבילים על מעקות האבן על הספסלים ועל הפסלים וזה על זה, כל-כך הרבה טוב היה, סתם טוב לאור השמש, סתם להתמרח על מתיקות סופה של השמש אתנו, באלכסוני כתומיה על הירוק, ונכנסת נספגת פנימה ישר ללב, לשרירים לעורקים לוורידים לרקמות לעיסת המוח ועד פנים פנימה בתוכו, ספרים היו פזורים, מחברות היו הפקר לרוח ופה ושם גם שולי שמלה, ועצלות מתוקה ומוצדקת ברוח ירושלים הקלה. רחם אלהים על בניך ועל בנותיך הסרוחים בשארית שמש אחר הצהריים האינסופי, ואת מי לא פוגשים כאן נלאה גם הוא בדרך זו או אחרת, ולפעמים גם במי שלא שיערת שתפגוש, למשל, לא תאמינו, מפעם לפעם, לתמהוני היה עובר גם הגפיר ההוא אברם, כלום לא השתנה בו ככל הנראה, לא פניו הטלואים ברוֹד ולא זרועיו הטלואות בלא להגיד למה זה דומה, עם הרבה ספרים תחת שחיו ועם אותו חיוך שקצתו אליך וקצתו מי ידוע לאן. אהלן אברם, נעניתי לו מתפלא איך שמו נזכר לי, ואף לחצנו ידיים, וגם אמרנו דברים על הימים ההם, והוא לדרכו, קצתו כעיוור וקצתו כיודע יותר מאחרים, ואני לדרכי להעז את הגדיים והגדיות מנאות הדשא אל ריקות שיממון החדר הקר ואל ספסליו מחוקי הצבע ואל היאוש שישב קבע בכל פינותיו, ואל הלוח שלעולם הוא לא מחוק ולא כתוב ורק עם כתובת אחת ניצחת הוזהרו מחפץ חשוד.

בין כך ובין כך, הגענו ובעיקר בימי עננים וסגריר, לנקודה שבה צריך היה להביא דוגמאות מן האמנות, וצריך היה שיבוא מישהו ידען אבל בלתי טרדן עם שקופיות ועם תמונות ועם אש בלבבו, לא עם מדע ואפר כבוי אלא עם ידע ואש לוהבת, להראות לנו חי ויפה את הדברים המופלאים ההם, שגדיי ירושלים וגדיותיה לא שמעו עליהם, ואפילו לא ידעו מה הפסידו, וכך התחלנו שואלים את תלמידי האמנות וההיסטוריה והתולדות והאסתטיקה, מי האיש ואת מי כדאי, וזה בכה וזה בכה וכולם מסיימים ב“אבל”…" – מה אבל? – אבל. פרופסור ווילהלם הוא האדם, הוא האיש, הוא הדבר. גם בקיא גם בוער גם עובד האש, התחלנו לטלפן למשרדו. והשיבו ואמרו לנו שקשה להאמין שיסכים. הוא קצת כאן והרבה מבוקש בכל העולם. והוא עמוס ומעומס. אבל לבסוף הצלחנו. ואמרתי לו בטלפון מי אני ומה בקשתי ומן הטלפון נשמע כמין חיוך שקט, ודווקא אישור בכבוד וברצון ולמה לא ואשמח מאד וכל השאר. והיתה לנו שמחה בחדר המשמים. ורק צריך היה לדאוג ללוח, למקרן שקופיות, למסך, להאפלה, לווילאות, להשביע את כולם ואת כולן לדייק הפעם, וכולנו גם ידענו כי לא דבר ריק הוא הפעם, וכי קל הדבר בעיניך, הפרופסור ווילהלם הוא בכבודו ובעצמו ואש בעצמותיו.

ולבסוף גם הגיע היום. ולבסוף גם הגיעה השעה. וכולם עד האחרון המכונסים כבר למטה, המומחים לחשמל בודקים הכל, אשף המקרן בודק וחוזר ומתקן, הווילאות, הלוח, הכול, ואני, המורה, מעוצבן למעלה מול האכסדרה צופה פנים ואחור מתי יתגלה האורח הפרופסור ווילהלם, ואם לא שכח, ואם לא כדאי להזכיר לו, ואז, מי בא פתאום, מי בא לקראתי אז בדיוק אז. אברם הגפיר, ואין לי סבלנות אפילו לומר לו שלום, הלוך וחייך הלך ובא לקראתי אברם הגפיר, עם כל צורתו הרווקית המתומהת ההיא שדבר לא השתנה בה, הלוך ופשוט יד ללחיצת יד של שלום, שלום וריעות בין חברים ותיקים, צריך יהיה כעת לומר לו בתקיפות ובכל המסקניות ובכל הקיצור, אף כי עדיין במידה של נימוס, שלא, מצטער, לא לא, עזוב עכשיו, ולא כעת וסליחה ושיואיל וילך לו, שאין לי זמן, ולא הפעם, ולא כעת, והוא כל הזמן רק מתקרב ורק ידו פשוטה אל ידי ואני, לי רק מוכן אליו, נודניק אחד, לך מפה, לא כעת, סליחה באמת פעם אחרת זוז נודניק אין לי פנאי לשום גפיר מימי הביניים, כשתפשתי פתאום, כשהבינותי פתאום, כשידעתי פתאום, הו אלהים הגדול, איך עצרתי בעוד מועד, איך בלמתי פי הגדול, והוא הנה כבר מטלטל את ידי כחברים ותיקים ואני אין לי ורק אין לי וקולי אין לי וידי אין לי ואני אוי לי ואני אבוי לי – ואני אנה אני באתי – אז הנה באתי, נפגשים, הוסיף ואמר אותו הגפיר שהעורבים לא חסו עליו ודווקא במתוק שבחיוכים, ואני – ואותי – רק האדמה אי כך לא בלעה אותי. וזה הכול.