י' בשבט תש"ח – 21.1.1948 (בירורים במסיבת מוזמנים ב“בית־הבריאות”, תל־אביב)

רבותי, לא אגלה עכשיו כל חדשות אם אומר שהבטחון עומד במרכז חיינו, ובו תלוי הכל – גם קיומו של הישוב, גם גורלו של העם היהודי, גם הקמתה של מדינת ישראל; אבל אינני בטוח אם כל אחד בישוב מעריך כראוי את רצינות המצב, את המשמעות הפוליטית וההיסטורית של המאורעות ואת היקף המאמץ הנדרש מאתנו.

הרוב בישוב עודנו זוכר מאורעות 1936/39. רבים זוכרים עוד מאורעות 1920, 1921, 1929. יש לא מעטים הזוכרים עוד מה שקרה לפני ארבעים שנה בסג’רה ובמסחה, מה שקרה עוד לפני זה במתולה¹ ובימים הראשונים בפתח־תקוה; והדבר הראשון שיש להדגיש עכשיו בכל כובד ההדגשה, שמה שקורה עכשיו שונה לגמרי מכל מה שקרה עד עכשיו לא רק בהיקפו, אלא במהותו. הפעם אנו עומדים לא בפני סכסוכי שכנים, מזימות שוד, או נסיון של הפחדה וטירוריזציה, אלא בפני מלחמה פשוטה כמשמעה – מלחמה לחיים או למוות, אשר הוכרזה עלינו על ידי הליגה הערבית והמופתי.

המלחמה הוכרזה בעצרת האומות המאוחדות ע“י באי־כוח הליגה הערבית וע”י שליחי הוועד הפועל הערבי. אין זאת אומרת שהדבר הזה נעשה מלכתחילה על דעת עמי ערב ועל דעת ערבי ארץ־ישראל. להיפך, איש לא נשאל. וערבי א"י ברובם הגדול והמכריע מסרבים עד עכשיו להצטרף למלחמה, למרות הלחץ מצד המופתי ההולך וגדל, ויש להניח שרבים מהם לא יצטרפו גם בעתיד בקלות יתרה. אולם אין לבטוח שלא יצטרפו. הלחץ של המופתי ושל הכנופיות העומדות לרשותו וכן גם לחץ השליטים הערבים העוזרים לו, והעמדה של ממשלת המנדט – עלולים לדחוף המוני ערבים, אולי נגד רצונם, וכמה מהמדינות השכנות, לתוך המלחמה.

מבחינה פורמלית עומדות כל המדינות הערביות המשתתפות באו“מ – מצרים, סעודיה, תימן, עיראק, סוריה והלבנון – מאחורי המלחמה נגד הקמת המדינה היהודית, ונציגי הליגה עושים לחץ רב על עבר־הירדן, שאינה חברה באו”מ, ושנמנעה עד עכשיו מכל התגרות פומבית בישוב ובהחלטת או“מ, שתצטרף למלחמה זו. אולם יש להבחין בין הליגה הערבית ובין המדינות הערביות המשתתפות בה. אין זיקה ממשית של המדינות לליגה, ואין קו חיובי המאחד את כל המדינות הערביות. אין הליגה שלטת בקביעת המדיניות הפנימית או החיצונית של המדינות. מצרים ניהלה מו”מ עם אנגליה – בלי הליגה. רק בשאלת ארץ־ישראל הזמין משרד החוץ את כל מדינות ערב ללונדון, אבל כשהוא דן עם מצרים על סודן ועל האינטרסים הצבאיים שלו במצרים – לא שותפה בדיון שום מדינה ערבית או באי־כוח הליגה. כמו־כן התנהל מו“מ עם אנגליה בעיראק בלי שאר המדינות, ועכשיו מתנהל מו”מ עם עבר־הירדן. ולא רק שהמדינות אינן קשורות זו לזו במדיניותן הפנימית והחיצונית, אלא יש ביניהן ניגודים וסכסוכים וחשדות. סוריה פוחדת מתכניות של עבדללה, אבן־סעוד אינו רואה בעין יפה את השושלת ההאשימית בעיראק ובעבר־הירדן. הלבנון – הנתון למעשה תחת שלטון מושלמי, חושש לאופוזיציה של הישוב הנוצרי.

אפשר להגיד שהתוכן היחיד המלכד את הליגה – במידה שהיא מלוכדת – הוא המלחמה ביהודים ובציונות. אולם לא כל המדינות משתתפות במלחמה זו באותו המתח. לפי שעה עומדת בראש התוקפנות האנטי־יהודית סוריה (והלבנון המוסלמי הכפוף לו למעשה), אחריה בא עיראק. מצרים וסעודיה הן הרבה יותר מתונות, עבר־הירדן נקטה עד עכשיו עמדה של אי־התקפה.

אולם העובדה שקיימים ניגודים אישיים, דינסטיים והיסטוריים בין המדינות הערביות אינה צריכה להעלים מעינינו את חומר הסכנה, שיתכן הדבר – שכולם יתאחדו נגדנו. דוקא מפני שהליגה לא הספיקה וגם לא ניסתה עד עכשיו לבצע שום דבר חיובי משותף, לא בשטח הבינלאומי ולא בשטח הפנימי, דוקא מפני שכל אחת מהמדינות הערביות לא הצליחה, וגם כמעט לא ניסתה עד עכשיו לבער מתוכן או לכל הפחות להקטין באופן ניכר את העניות המנוולת של ההמונים, את בערות, התחלואה, הניצול והעבדות שהם מנת חלקם של עמי ערב, ודוקא מפני שלא עלה בידם לפתור את השאלות הקשות של המיעוטים המרובים אשר בעיראק, סוריה והלבנון – דוקא משום כך הם עלולים להתאחד במלחמה נגד היהודים, למען הסיח דעת העמים הערבים מהקשיים והתלאות הפנימיים. לכך יש להוסיף את ההתחרות המתמדת בין המפלגות והחבורות השליטות, הקוראות לעצמן בלי יסוד בשם מפלגות פוליטיות, שאין אף לאחת מהן משען עממי ודימוקרטי – והפחת שנאת זרים היא תמיד קלף מועיל בהתחרות הפנימית.

עמדתה של אנגליה מהווה בשעה זו גורם חשוב בקביעת העמדה הערבית. ידוע מה היתה העמדה הרשמית של אנגליה בעצרת האומות המאוחדות. היא הודיעה שלא תשתתף בביצועה של החלטת עצרת האו"מ ביחס לארץ־ישראל, אבל גם לא תפריע. ממשלתו של בווין מקיימת החלק הראשון, ומפירה החלק השני של הצהרתה. החלטת האומות המאוחדות, החלטת הדימוקרטיה העולמית, שגם כל הדומיניונים הבריטיים קיבלו אותה – לא רק שאין אנגליה עוזרת לביצועה אלא עושה כל מה שביכלתה להפרתה.

אחת ההחלטות של האומות המאוחדות היא – שבהקדם האפשרי ולא יאוחר מאחד בפברואר 1948, חייבת ממשלת המנדט לפַנות איזור יהודי ובתוכו נמל, למען אפשר עליה ניכרת לארץ. אין סימן שהאנגלים מתכוננים למלא החלטה זו, להיפך – ברור שהם יָפֵרו החלטה זו.

משרד החוץ אף פעם לא התיחס אלינו בידידות – מלבד אולי בזמן הקצר שבלפור בעצמו שירת כמיניסטר לעניני חוץ, בימי מתן ההצהרה. מאז ועד היום היה משרד החוץ עוין לנו, גם בימים שעדיין היתה שלטת מדיניות מוצהרת של תמיכה בציונות, של תמיכה בהצהרת בלפור ותמיכה במנדט. עכשיו, בתקופת הספר־הלבן, לא גדלה ידידותו אלינו, אולם אף פעם לא התנגד כה לנו כבימי ממשלת אטלי־בווין. בווין רואה בהחלטה להקים מדינה יהודית עלבון אישי לעצמו, והוא יעשה כל מה שביכלתו לסכל החלטת האומות המאוחדות. נקווה שיִכּשל גם הפעם, כמו שנכשל בוועדה האנגלית־אמריקנית ובפנייתו לאו"מ.

יש כוחות למעלה מארנסט בווין אפילו באנגליה, על אחת כמה וכמה בעולם. אבל נעשה משגה אם נזלזל ביכלתו להזיק, והוא מזיק ויזיק לא רק באנגליה, אלא גם באמריקה וגם באו"מ, ועל הכל – במזרח הקרוב ובארץ; ואם לא יעלה בידו למנוע לגמרי את הקמת המדינה היהודית, ינסה לכל הפחות לקצץ את גבולותיה – בצפון או בדרום או בשניהם.

על הממשלה בארץ – אין צורך להאריך בדיבור. אמנם לא היא הקובעת את הקו המדיני – זה מוחלט בלונדון, אבל האנשים במקום קובעים לא מעט, וכל עוד תישאר כאן אדמיניסטרציה היא תשמש גורם לא קטן. אמנם, בראש הממשלה כאן, עד כמה שאני מכיר, עומד אדם הגון – לא אויב גם לא ידיד, לא פרו־ציוני, אבל אדם שמנסה למלא את שליחותו בהגינות, אולם לא הוא העושה בעצמו את הדברים. במקרה הטוב ביותר הוא מונע לפעמים איזו גזירה נוספת, אולם הקו הכללי והנטיה הכללית של הממשלה הם איבה לנו והפרעה מתמדת.

יש בצבא ובמשטרה בודדים שמנסים למלא את חובתם פחות או יותר ועוזרים פה ושם להגנת הנתקפים, ואיני שותף לאלה האוסרים על ציוּן עובדות בודדות ומעטות אלו. איני יודע מדוע אל נציין עובדה חיובית ומדוע לא נעריך אפילו אדם הגון אחד, אם ישנו בממשלה, אבל אלה – גם האנשים וגם המקרים הם בודדים. בדרך כלל, במידה שיש רצון הוא רצון רע, רצון של אויב. הממשלה בכללה מסייעת במישרין ובעקיפין לתוקפנות הערבית: בהפקרת הנשק הממשלתי בארץ לכנופיות, בחוסר מניעת הברחת נשק ערבי מהארצות השכנות, בפתיחת הגבולות לכנופיות במזרח ובצפון, בסגירת הגבולות במערב לעליה יהודית ולנשק יהודי.

לבסוף, הגורם העולמי, האו“מ – בו נפלה ההכרעה לטובת הקמת המדינה היהודית. לפני נפול ההכרעה ובשעתה הייתי אחד מאלה, אשר הזהיר וחזר והזהיר את הישוב שההכרעה של האו”מ היא רק הכרעה מוסרית, פוליטית וחוקית, ושההכרעה המציאותית, המעשית, הכרעת הביצוע, תפול פה ורק פה, ובכוחנו אנו. במליאה של הוועד הלאומי, שהתקיימה בת“א ימים אחדים לפני ההכרעה ההיסטורית בעצרת האו”מ, ציינתי ש“כברת הזמן שעלינו לעבור מעכשיו עד יום הקמת המדינה אולי אינה ארוכה; מה הם 8–9 חדשים בהיסטוריה של עם עתיק ימים? אבל כברה זו היא הקובעת, בה צרורות הסכנות הקשות והגדולות, אם לא נדע להימנע מהן ולהתגבר עליהן – לא נגיע למדינה”.

אתם יודעם שבעצרת האו"ם נפלה הכרעה כפולה. מקודם הכרעה שלילית; הכרעה נגד הפיכת ארץ־ישראל כולה למדינה ערבית. הכרעה זו נתקבלה ב־29 נגד 12 קולות. אחר כך הכרעה חיובית – להקים מדינה יהודית, והכרעה זו נתקבלה ב־35 נגד 13.

המלחמה שהוכרזה נגדנו היא הכרזת מלחמה גם נגד האומות המאוחדות, ומלחמת המגן שלנו – והמלחמה שאנחנו מנהלים היא מלחמת־מגן – היא לא רק מלחמה על קיומנו, על מדינתנו, אלא גם על החוק הבינלאומי ועל הסמכות של האו“מ, ולדבר זה כשלעצמו יש ערך לא קטן במערכה. אולם לא הייתי רוצה שתסיקו מדברי שיש לנו בטחון שנשיג גם עזרה חמרית מהאומות המאוחדות, אין בטחון כזה. יתכן שנשיג ויתכן שלא נשיג. אנחנו מחייבים משלוח כוח בינלאומי לארץ לעזרת ביצוע החלטות עצרת האומות המאוחדות. אנחנו תובעים מארגון האומות המאוחדות והמדינות שבאומות המאוחדות שיתנו לנו ציוד ונשק להגן על עצמנו ולהגן על ביצוע החלטות האו”מ, ובשורה הראשונה אנו דורשים הקמת מיליציה עברית, כפי שהוחלט עליה, לשמור על הבטחון הפנימי ועל גבולות המדינה, ואנו דורשים שיפונה איזור ונמל יהודי עד האחד בפברואר למען הגדלת ממַדי העליה, ואלם אין להשליך את יהבנו על תביעות אלו, ועלינו לסמוך על עצמנו, על כוחנו אנו, כוח זה יכריע.

אתם יודעים שכרגע יושבת ועדת הביצוע על המדוכה של צרור הבעיות הארצישראליות: ירושלים, בטחון, מועצת השלטון, מיליציה וכו'.

הסאבוטאז’ה של הממשלה הבריטית, ההולכת וגדלה מאז ה־29 בנובמבר, והניגודים בין ארצות־הברית וברית־המועצות, אינם מקילים על פעולות הוועדה, ואינם מסייעים להחשת עזרה לנו, ועלינו להתכונן למלחמה מתוך הסתמכות על כוחנו ויכלתנו אנו; ואנו, פירושו הישוב והעם היהודי. ואני אומר שעלינו לסמוך על כוחנו – לא מתוך זילזול, אלא להיפך: מתוך הערכה רבה של הסעד המוסרי והפוליטי שהחלטות האומות המאוחדות נותנות לנו ועוד יתנו. כי החלטות אלו כובלות במידה לא מעטה את מזימות משרד החוץ הבריטי, וגם לא מעט את פעולות התוקפנות של הערבים, ואל נקפח עזרת האו"מ – גם אם היא מוסרית בלבד. אולם נתחייב בנפשנו אם לא נגייס את מלוא יכלתנו האנושית, המשקית, הטכנית, הכספית והמוסרית, גם של הישוב וגם של העם היהודי, ולא נדע שגורלנו, גורל הישוב, העם והמדינה היהודית, תלוי קודם כל ובעיקר בנו.

אינני אומר שלא תבוא עזרה חמרית מן החוץ, אבל אם יש תקוה לעזרה כזאת, ותקוה כזו ישנה, הרי בה במידה שנצליח לעמוד בכוחנו אנו, בה במידה שנוכיח לעולם שאין אנו תלויים אך ורק בעזרה מן החוץ, בה במידה יתכן שעזרה תבוא. אפילו הקדוש־ברוך־הוא עוזר רק לאלה שעוזרים לעצמם; ועלינו להכיר שכובד המלחמה מוטל עלינו עצמנו, ונכיר זאת בלי רוגזה ובלי טינה על העולם, לא רק מפני שהרוגזה וטינה לא יועילו לנו, אלא שאין יסוד לרוגזה. מן הדין הוא שכובד המלחמה יהיה עלינו; זו היא מלחמה על מולדתנו, על עצמאותנו, על מדינתנו, ועל קיומנו ועתידנו, ומן הדין שזה יוטל עלינו, על העם היהודי ועל החלוץ של העם היהודי – על הישוב; עלינו לקבל עול זה באהבה וברצון נחרץ להתגייסות מאומצת, כוללת; להתגייסות בנפש וברכוש, במשק, במדע ובטכניקה, ולא נירתע מכל סבל, קרבן ומאמץ.

אנו לא רצינו במלחמה זו. מה שהאומות המאוחדות החליטו לתת לנו הוא רק חלק ממה שהובטח וממה שמגיע לנו, ובוודאי שהיינו זכאים לקבל חלק זה, לכל הפחות, בלי יסורים נוספים, אולם משהוטלה עלינו מלחמה זו – נעשה אותה בהחלטה נחושה וברצון־ברזל, ונדע שמדינתנו לא קיבלנו במתנה מאחרים כחסד לאומים, אלא הקימונו אותה בכוחנו אנו, וכוחנו עמנו להקים אותה.

רבותי, אנו עומדים כנראה בגמר השלב הראשון של המלחמה, ובראשית, או ערב השלב השני. בשלב הראשון, זה חדשיים, היו מקרים בודדים של התקפות על ישובים חקלאיים – כפר יעבץ, כפר סולד, יחיעם, גוש עציון, ובכמה נקודות בנגב. ההתקפה עד עכשיו התרכזה בעיקר על התחבורה העברית בין תל־אביב וירושלים, ויותר מכל בשלוש הערים: ירושלים, תל־אביב וחיפה. קשה להגיד, אם דבר זה היה מתוכנן מראש ע"י הערבים. רובו – בכל אופן רוב מנינו של העם הערבי בארץ, הפלחים, סרבו עד עכשיו להשתתף במלחמה, ועדיין הם מסרבים. התוצאות של שני החדשים הראשונים אינן מכריעות, ואף על פי כן כדאי לעמוד עליהן.

עד עכשיו לא נכבשה שום נקודה יהודית; לא נותקה התחבורה שלנו, אם כי נפגעה קשה; – היו קרבות בערים, בדרכים, בהרים, ובכל קרב היינו מועטים, אף פעם לא היינו יותר מאחד נגד שלושה, על פי רוב לא יותר מאחד נגד חמישה; בגוש עציון אפילו פחות; ואף על פי כן היתה עד עכשיו ידנו על העליונה בכל קרב, אמנם לא בלי קרבנות; נעשו גם שגיאות, היו גם כשלונות; אבל בדרך כלל עמדו הלוחמים שלנו על הגובה, ומה שאולי קובע – המוראַל של לוחמינו היה תמיד על רמה גבוהה מאד. בכל אחת משלוש הערים היה נצחוננו מכריע – אפילו בירושלים, המנותקת מהגושים הגדולים של ההתישבות היהודית, ועיקר קיומה הוא יבוא מן החוץ והיא תלויה לגמרי בתחבורה; בירושלים ובשאר הערים יצאנו מהקרבות ביתרון צבאי וביתרון ישובי, בכל עיר היה לערבים כשלון חרוץ, ביפו – כמעט הרס גמור.

היו לנו אבידות, לא רבות אולי באופן יחסי, אבל אבידות יקרות, יקרות מפז, כי אין לנו – לא לישוב ולא לעם היהודי, נכס יקר יותר מהנוער שלנו, ואין אומה בעולם שלא היתה מתגאה בנוער זה.

מאז החלו הקרבות עד אתמול בבוקר נהרגו, לפי הידיעות שבידינו, (והידיעות שלנו מדויקות רק בחלקן היהודי) 1.424 אנשים, מהם – 408 יהודים, 950 ערבים, 47 בריטים – חיילים ושוטרים, 19 – אחרים. נפצעו בזמן זה 2.175 אנשים, מהם – 749 יהודים, כ־1.300 ערבים, 113 בריטים, 13 – אחרים.

אולם האבידות אינן מסתכמות רק בקרבנות אדם. התגרות הראשונות היו מכוונות להשתקת החיים היהודיים בערים, במרכזי הישוב, מכוונות להריסת חיינו בת"א, בחיפה ובירושלים. מה שקרה עד עכשיו היה בדיוק ההיפך ממה שרצו התוקפים: נפגעו קשה החיים הערביים בכל אחת משלוש ערים אלו.

לפי רפורט בריטי סודי מלפני שבועות אחדים, עזבו את חיפה מ־15 אלף עד 20 אלף ערבים; מהם הרבה זרים – מצרים, חורנים, סורים, אבל גם בני הארץ, ביחוד מהחוגים האמידים והעשירים. מאז נכתב הדו"ח הבריטי הורע מצב הערבים בחיפה. הפגיעות בחייהם הכלכלים רבו. הבריחה נמשכת. הדכאון רב. רק לפני ימים אחדים, 21 לחודש זה, יצאה מחיפה משלחת למופתי, מורכבת ממוסלמים ונוצרים, בדרישה שירחיק את כל הבריונים מחיפה; אם לא, תתרוקן חיפה מתושביה הערבים, כי אין בכוח הערבים לעמוד בפני היהודים. ביפו גרוע המצב פי כמה. יש שם חורבן והרס מלא: בריחת המונים, דלדול כלכלי, אנרכיה.

אולם הדבר הידוע לציבור שלנו, אולי פחות מכל, הוא המצב הקשה בקרב הערבים בירושלים. זהו המצב בירושלים כפי שמתאר אותו אחד מהמנהיגים הערביים הראשיים. אקרא ציטטות מתוך הדו"ח שלו מתחילת ינואר:

“המצב בירושלים חמור מאד. התקפות מכל עֵבר. עד עכשיו מתנהל הקרב מסביב לשיך ג’ירח. התושבים נסערו מאד. התחמושת ששולחים אינה מועילה. המצב מתוח. הלילה הפציצו בקטמון, בוקר – בשיך ג’ירח. אנרכיה שוררת בעיר. אספקה בעיר העתיקה אין. לא נוכל להשתלט על המצב. לא אוכל לאמור לך מה שיהיה”.

כשבוע אחרי זה אומר מנהיג ירושלמי אחר:

“נדמה לי ששיך ג’ירח אבודה. אנשינו אינם שווים פרוטה. טוב שהיהודים אינם יודעים את האמת. אין קשר בין הערים השונות. איננו רוצים שהיהודים ידעו האמת על שיך ג’ירח. היא כולה התרוקנה ואין איש בה. עלינו שלמור על כך שהיהודים לא ידעו את מצבנו”.

אוסיף רק מלים אחדות על הקרב הגדול האחד, אשר התנהל מחוץ לערים, בגוש עציון. כפי שאתם יודעים יש בגוש זה ארבע נקודות עם בערך 300 מתישבים. בקרָב זה היינו פחות מאחד נגד חמישה. ושוב אצטט לכם דברי שני ערבים, אחד מסביבות חברון ואחד מסביבות באר־שבע, שכל אחד מהם סיפר מה שידוע לו על הקרָב בגוש־עציון.

השיך מהנגב מספר: “האזעקה לפעולה בכפר־עציון החלה ביזמת הכפרים השכנים. הם קיוו שתהיה להם מערכה קלה. אין שלטון והעולם הפקר – קומו ונעשה משפט לעצמנו. בין התובעים פעולה היו חברון וירושלים. נזעקו ראשי הכפרים עד לבאר־שבע ובית־גוברין מצד דרום, ורמאללה וסביבתה מצפון. התאספו שם כ־2.000 רובאים וכל אחד תחמשתו עמו. ידוע שהפסידו יותר ממאה רובים. בבאר־שבע נקברו 12 הרוגים ומילאו את בית החולים הממשלתי פצועים עד אפס מקום. ארעו שם מקרים מבישים ביותר: לוחמים הפשיטו את בגדי חבריהם שנהרגו והשאירו אותם ערומים. כמובן ששדדו מהם את כספם, שדדו רובים זה מזה”. והוא מוסיף: “המערכה בכפר־עציון השאירה רושם עמוק. לוּ אירעו עוד 2–3 התנגשויות כאלו כי אז היתה הארץ נרגעת”.

ועכשיו באה עדות חשובה. כל הישוב שמע ביגון רב על נפילת המחלקה של 35 איש, שנשלחו ב־15 בינואר לעזרת גוש עציון. וזהו שמספר השיך מהנגב: “עם בוקר ראו יהודים ליד צוריף. זה היה לאחר מה שאירע בכפר עציון. הבהלה לאחר מפלת כפר עציון היתה רבה, ומאות רבות מאד נזעקו להילחם ביהודים. ירו בהם מכל הצדדים והם השיבו אש ולחמו עד אשר אזלה תחמושתם. האחרון שנשאר בחיים, והוא פצוע, זרק בתוקפיו רימון. לאחר שאזל הנשק מידיו, עוד זרק להם אבן ואז הרגוהו. את זאת סיפר אחד שנפצע מהרימון ורסיסי ברזל חדרו לרגליו. הוא נותח בבית־החולים בבאר־שבע”. הוא סיים את דבריו ואמר: “מי שנגזר עליו למות, לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי־חיל אלה”.

יש לנו עדות של ערבי אחר, מסביבה אחרת, לא רחוק מחברון. והוא מספר: "כמה ימים לפני ההתקפה על כפר עציון הכינו וערכו החברונים, בראשות עלי ג’עברי ועוד שנים, את האזעקה (פזעה) ליום רביעי. התאספו ערבים חמושים ולא חמושים מסביבות באר־שבע בדרום ועד שכם בצפון; ומפלוג’ה במערב ועד ים־המלח במזרח – באו אלפי ערבים, היו כ־3000 רובאים. מפַקד ראשי לא היה, כל אחד ואנשיו עשו את שלהם בקטע שלהם. המטרה הכללית היתה להשמיד את ארבעת הקיבוצים. המטרה האישית – לזכות ברובה ובכל הבא ליד. ההתקפה התחילה בבוקר, הערבים הקיפו את הנקודות וממרחק של 400 מטר המטירו עליהם יריות – היהודים לא ענו אלא כשהערבים ניסו להתקדם. הענין נמשך כמה שעות, עד שכמה עשרות יהודים הגיחו – לא ידוע מאין – והתקיפו את הערבים בעורף, בעיקר בסביבות חרבת זכריה. המהומה בין הערבים היתה גדולה, התבלבלה עליהם החזית והעורף וכתוצאה מזה – כמה מאות נפלו, בין הרוגים ובין פצועים. היריות על הנקודות כמעט נפסקו, ולמחרת בבוקר עטו קרובי הנעדרים לאסוף את הפצועים וההרוגים. הדכאון בין אנשי חברון היה גדול, היות ועיקר הקרבנות היו מהם וכן עיקר היזמה באה מהם. בעיקר קשה היתה המכה המוסרית, היות ונאספו גדולי ונכבדי המחוז עם אלפי מזוינים על מנת להתקיף ולהשמיד 4 נקודות מנותקות, אשר אנשיהן נחשבים לילדים ונרפים. הנצחון היה כל כך ודאי – ולכן האכזבה היתה מרה מאד. וכמובן, יצא הכעס על המסיתים לפעולה זו וגדלה הנטיה לאלה אשר הזהירו מפעולה זו.

בליל ששי עברו כמה עשרות יהודים ליד צוריף, פגשו בערבי זקן, ברכוהו לשלום והמשיכו את דרכם. הזקן מיהר לכפר וסיפר כי באו יהודים להתקיף את הכפר; הערבים הזעיקו את אנשי הכפר ונכנסו בקרב עם היהודים. היהודים נכנסו לצוריף, עברו אותה ופנו לעבר ג’בע; נכנסו לואדי של ג’בע ברצותם להגיע לכפר עציון. בינתיים הופיעו מאות מוזעקים מהסביבה אשר הטרידו את היהודים בעוד לילה ועם בוקר התבצרו היהודים בתוך הואדי – כשהערבים מתבצרים על הגיאיות מסביב. בגלל המצב הקרקעי, האש של היהודים לא היתה יעילה, אך הם נלחמו עד האיש האחרון, וכאשר נדמה היה לערבים כי כולם הרוגים התחילו להתקרב, אז קם יהודי פצוע קשה וזרק פצצה, הערבים ירו ופגעו בו, אך הוא תפס אבן והשתדל לזרוק אותה בערבים, אולם כוחותיו אפסו והוא גווע ומת שהוא מחזיק באבן. בקרב זה נהרגו 7 ערבים וכ־15 נפצעו. קרב זה בואדי ג’בע, כמו קרב גוש כפר־עציון, עשה רושם גדול ועמוק על הערבים באשר הוכח כשרם הקרבי, אומץ לבם וגאותם של הלוחמים היהודים. ובעיקר הוכיח לערבים כי מלחמתם ביהודים אינה משחק ולא תהיה קלה ונוחה".

ואף על פי כן, אם כי ידנו היתה על העליונה, כמעט בכל התנגשות, ולמרות ההרס הכלכלי והבהלה בקרב הערבים שלקחו חלק בהתקפות אלו, ולמרות גישושי השלום שישנם בחיפה וביפו, ועוד בימים אלה מתנהל פה מו"מ על הסדר של שלום בכל השטח של ההדרים, מעזה עד חיפה – מעין שביתת נשק – למרות כל אלה מסוכן להסיק מסקנות שרצון המלחמה וכושר המלחמה של הערבים התרופף. להיפך, ברור שאנו עומדים רק בהחלה, וההתחלה היתה בערך קלה. אותם המקורות המספרים לנו על דכאון, על בריחה ועל רפיון ועל מבוכה, מספרים גם על התגייסות נוספת, על הזדיינות חדשה ועל הסתננות כנופיות ערביות גדולות מעבר הגבול ועל תכונה רצינית להתקפה גדולה עוד יותר; ואין סתירה בין שני הדברים האלה, כי יש ערבים שסבלו, נכשלו ונדכאו – ויש ערבים שהסבל, הכשלון והדכאון לא איכפת להם, ורצונם לשבור ולהשמיד הישוב היהודי לא נתרופף, ואין זה מן הנמנע שידם של ערבים אלה דוקא תהיה על העליונה בתוך העם הערבי, כי מסייעים להם לא רק שליטי המדינות השכנות, אלא מסייעת להם גם הממשלה האנגלית, מסייעת המדיניות של משרד החוץ בכל המזרח, ומסייעת גם החולשה שמגלות האומות־המאוחדות.

עם התקרבות הפינוי הבריטי, עם התפוררותה המתגברת של הממשלה – עלול המצב בארץ להחמיר, ובחדשים הקרובים יתכן שהמלחמה תתפשט על שטחים נוספים, וכוחות הערבים מבחוץ יתרבו, נשקם אף הוא יתרבה, גם הטכניקה המלחמתית שלהם עלולה להשתכלל, ובעוד 4–3 חדשים יתכן שהמלחמה תגיע לשיאה, ועלינו להתכונן.

לא אעמוד כאן על פרטי התכנית; כל אחד מהמסובים הוא נאמן בהחלט, אבל אין זה המקום לדבר על פרטים. אציין רק שלושה מומנטים עיקריים:

א. גיוס כוח האדם, אימונו וציודו במהירות, ביעילות, מלוא יכלתנו האנושית, הכספית הטכנית, המשקית והמוסרית. גייסנו במלחמת העולם האחרונה למעלה מ־30.000 איש. לא אגיד כמה גייסנו כבר במלחמה זו וכמה נגייס עוד, אולי לא נצטרך לכל כך הרבה, אולי נצטרך לגייס כהנה וכהנה, ולגייס לא רק מהישוב, אלא מכל העם היהודי; מיד עם הפינוי אני מקוה יבואו מכל תפוצות הגולה בחורים יהודים מאומנים, מומחים ובעלי נסיון צבאי, אבל תחילה ובעיקר עלינו לגייס, לאמן ולצייד את הכוח האנושי שלנו בארץ, כי אין לחכות עד אחרי הפינוי.

ב. עלינו להגביר את כושר התנועה שלנו, עלינו להבטיח התחבורה שלנו ביבשה, באוויר ובים. אין זה מן הנמנע, שחלקי ארץ ינתקו זה מזה, ומבעוד זמן עלינו לדאוג למקומות שלא נוכל להגיע אליהם ביבשה – למען נגיע אליהם באוויר או בים. כמעט ברור שינסו מעכשיו לחבּל קודם כל בתחבורה שלנו. נעמוד בכושר התנועה שלנו. נקים כוח תנועה יעיל ומהיר, משורין ומובטח, גם ביבשה, גם באוויר וגם בים. עלינו להשתלט על האוויר ועל הים. לתחבורה ימית ניזקק לא רק לאורך חופי הים־התיכון, אלא גם באילת.

ג. פעולות מחץ – מלחמתנו אנו היא מלחמת מגן ותישאר מלחמת מגן, אבל שיטת מלחמתנו לא תהיה דפנסיבית, לא נשב בבתים שלנו ובישובים שלנו עד אשר יבואו התוקפים ונהדוף אותם, נערוך מלחמה אופנסיבית נגד תוקפינו באשר הם. לא נתקוף שום איזור ושום שטח ושום ישוב שיעמוד בידידותו או נייטרליותו – אבל נתאמץ לפגוע בכל ישוב תוקפני ואויב. שטח תוקף וגוף תוקף אינו רק זה התוקף בעצמו, אלא הנותן מכשירים ועזרה ומחסה לתוקפים. אם הערבים סבורים שהמלחמה תתרכז רק סביב ישובים יהודיים ובשטח יהודי, או אפילו רק בא"י – הם טועים. עלינו למצוא דרך, ואני מאמין שנמצא אותה, לפגוע בתוקפים בכל מרכזי התוקפנות, בין שהם בשטח היהודי ובין שהם בשטח הערבי, בין שהם בארץ ובין שהם בארצות השכנות.

אולם לא נעמוד במלחמה באמצעים צבאיים בלבד. מה שנקרא העורף מכריע לא פחות ממה שנקרא החזית. גם פה לא אכנס לפרטים, אציין רק 3–4 מומנטים: הבטחון עומד כמובן בראש דאגותינו, אבל אין בטחון בלי קיום כלכלי.

א. ביצור משקנו – זהו העיקרון הראשון בהתגוננותנו בעורף. כשם שנחוצה לנו מפקדה צבאית, כך נחוצה לנו מפקדה כלכלית, שתדאג לצרכי המשק, לאספקה, לא רק ללוחם אלא לכל הישוב, לחמרי גלם, שיווק, תעסוקה, מניעת ספסרות וכו', מניעת האמרת המחירים, הגברת הייצור בחקלאות, בחרושת, הרחבת יכלתנו בקליטת עולים.

ב. עקרון שני – עזרה הדדית, במידה הרבה יותר גדולה מאשר הסכּנו לה עד עכשיו. העול אשר ירבץ מחר עלינו יהיה גדול מזה של היום, וזה של מחרתיים יהיה הרבה יותר גדול מזה של מחר; העול מוכרח להתחלק במידה שווה בין כולנו; צריכה להיות חלוקת הסבל והעול במידה שווה, על כל אחד לפי יכלתו. צריכה להיות עזרה של הנקודה המבוצרת והחזקה לנקודה המבודדת והחלשה. צריכה להיות עזרה של גופים עשירים ומבוססים לגופים עניים ומדולדלים. צריכה להיות עזרה של בעלי יכולת למחוסרי אמצעים, עזרת הערים המבוססות והעשירות, כמו ת"א וחיפה, לירושלים ולצפת. ירושלים דורשת תשומת־לב מיוחדת, כי זו אינה אחת הערים בארץ, אלא סמל של ארץ־ישראל כולה, זהו לבה של ההיסטוריה היהודית.

ג. העקרון השלישי – דאגה למגויסים ולמשפחותיהם.

בגיוס זה הגענו לכל השדרות בישוב, ויש כאלה – לחרפת כולנו – שאינם יודעים קרוא וכתוב; רבים הם נטולי מקצוע, או יש להם מקצוע קלוקל. המגויס צריך לצאת מן המלחמה איש טוב יותר, יותר מצויד בגופו וברוחו, יותר עשיר בידיעתו ובמקצועו. כאחד שהיה פעם חייל יודע אני שחלק גדול מזמנו של החייל עובר לבטלה, ולא צריך שיעבור לגמרי לבטלה אצלנו. עלינו לנצל את הזמן החפשי של המגויס, לתת לכל הזקוקים לכך השכלה יסודית, מקצוע מועיל. אולם אנו חייבים לדאוג לא רק למגויס אלא גם לבני משפחתו.

ולבסוף עוד עיקרון אחד – משמעת ואחריות ציבורית. תביעה זו מכוונת בשורה הראשונה לעתונות, אבל לא רק לה – אלא לציבור כולו. גם בשעת חירום זו אני מאמין שאסור לנו לפגוע בחירות המחשבה, בחירות הדיבור ובחירות הבקורת. להיפך, דוקא בשעה זו אנחנו זקוקים לבקורת חפשית ונאמנה, אולם אנחנו מצווים על זהירות, אנחנו חייבים לשקול את דברינו – לא לתת ידיעות לאויב, לא להכניס מהומה ומבוכה בציבורנו, לא לרַפּות ידים. חלק מעתונינו כאילו שכח שיש ממשלה עוינת ויש פורעים ערבים, ומתפרסמים תיאורים וידיעות המסכנים את בטחוננו. אבל לא רק העתונים צריכים להיזהר בדיבוריהם. כל אחד המשוחח בטלפון צריך להניח שהאויב מאזין, ומה שלא יגיד באופן בלתי אמצעי לאויב – לא יגיד זאת בטלפון אפילו לחברו היקר ביותר. גם הנוסע באוטו חייב להיזהר בשיחה, ויש להימנע מהפצת שמועות כוזבות, מכשילות, מרפּות.

היו לנו גם כשלונות בשני החדשים האלה, ואל נתימר שלא יהיו לנו עוד. יתכן שיהיו לנו עוד כשלונות מרים, ואנו צריכים להיות מוכנים לכך, ושוב יש כאן תפקיד חשוב ואחראי לעתונות, אך לא רק העתונות. כל הארגונים והגופים הציבוריים וכל המחנכים צריכים לחשל רוחו של הישוב, שלא יתלהב ויתרגש יותר מדי מנצחון שאינו עדיין סופי, ולא יפול רוחו מכשלון שהוא זמני וחולף, זו אינה מלחמה ליום אחד, ודרכנו לא תהיה סוגה רק הצלחות ונצחונות, וחישול כוחנו המוסרי לא פחות חשוב מאשר חישול כוחנו הפיסי. אנו עומדים בפני מערכה קשה, מערכה רבת סבל, וכולנו צריכים להתכונן לסבול יחד.

זוהי מערכה שתקבע את גורל העם היהודי לאורך ימים. במערכה של החדשים הבאים, אולי בשבעת־שמונת החדשים הבאים, מקופלת כל ההיסטוריה היהודית. על סף העצמאות שלנו, לאחר 1900 שנה, הוכרזה עלינו מלחמת השמד במולדתנו אנו. אין אנו בודדים לגמרי במערכה הזאת. אתנו עומד העם היהודי בכל התפוצות, וזכותנו למולדת ולמדינה הוכרה ע"י המצפון העולמי. כל מלחמה היא אסון איום ונורא, לא רק למנוצחים, אלא גם למנצחים. מלחמה היא בזבוז אכזרי של דם, הרס של רכוש, אבדן של נכסים רוחניים וחמריים. אנו לא רצינו במלחמה, אך לאחר שכפו אותה עלינו – נעשה אותה, ללא רתיעה.

מלחמה זהו המבחן העליון של העם. עם שאינו ידוע לעמוד במבחן זה – סופו כליון. מלחמה זהו לא רק מבחן של כוח, אלא יותר מזה – מבחן של רצון; הועמדנו עכשיו במבחן העליון של רצוננו הלאומי. לא הרבה עמים גילו במשך ההיסטוריה רצון־קיום עקשני והירואי כעם היהודי, ואין עם אולי שנתנסה בנסיונות מרים ומרובים כאשר נתנסינו אנחנו, היהודים. לא נכנענו, לא נכנענו כשהיינו במשך מאות שנים מוקפים אויבים בכל העולם, לא נרתענו מפני כוח פיסי עליון, והכלל הצבאי הידוע של נפוליאון, שהכוח המוסרי עולה על הכוח הפיסי, – הוכח יותר מכל בהיסטוריה היהודית.

לא נעשה מלחמה זו רק ברוח; נעמוד בחיל ובכוח. – אבל גם החיל וגם הכוח יודרכו ע"י רוח ללא חת, רוח עם עולם, שלא ידעה אף פעם מה זאת כניעה.

בדורות האחרונים השקענו את להט־אהבתנו ועוז־מסירותנו בבנין וביצירה, מתוך חזון תקומה וגאולה. את האהבה והמסירות הזאת נשקיע עכשיו בהגנה ובמלחמה על יצירתנו וחזוננו.

המגינים, הנוטרים והנהגים שלנו, העומדים יום יום בחזית האש, מושיטים את ידיהם דרך אלפי שנים לגבורי ישראל בכל הדורות – לרבי־עקיבא ובר־כוכבא, למגיני יודפת ומסדה, למכבים, לנחמיה בן־חכליה, ליואב בן־צרויה, לדבורה הנביאה ולברק בן אבינעם, ליהושע בן־נון.

נעשה את המלחמה עד שתקום מדינת ישראל, ותבנה הריסות המולדת, תאסוף נדחי ישראל ותשכין שלום, קידמה וברית־אמת עם שכנינו, ותתפוס מקומה בחברה שוות־זכויות באומות־המאוחדות.

אם לא נרתע מסבל, מקרבנות וממאמץ עליון – נגיע למחוז חפצנו ההיסטורי.