פַּעַם אַחַת חָלְתָה אִמָא שֶׁל שָׁאוּלִי מַחֲלָה אֲנוּשָׁה. שָׁכְבָה לָהּ בַּבַּיִת יָמִים וְלֵילוֹת, וְנֶאֶנְחָה מֵרֹב כְּאֵבִים. שָׁאוּלִי הַקָטָן הָיָה בָּא אֵלֶיהָ כָּל יוֹם וְשׁוֹאֵל לִשְׁלוֹמָהּ:
“מַה שְׁלוֹמֵךְ הַיוֹם, אִמָא?”
אִמוֹ הָיְתָה מִתְהַפֶּכֶת מִצַד אֶל צַד, נֶאֱנַחַת וְאוֹמֶרֶת:
“הוֹי, שָׁאוּלִי, שְׁלוֹמִי לֹא טוֹב. לֹא טוֹב לִי, שָׁאוּלִי”.
“אֲבָל כְּבָר חָלִית מַסְפִּיק – אָמַר שָׁאוּלִי – אַתְּ כְּבָר צְרִיכָה לְהַבְרִיא”.
“הַלְוַאי – אָמְרָה אִמָּא וְנֶאֶנְחָה – הַלְוַאי וְהִבְרֵאתִי כְּבָר”.
“אָז מָתַי אִמָא, מָתַי כְּבָר תִּהְיִי בְּרִיאָה?”
“אֵינֶנִי יוֹדַעַת – אָמְרָה אִמָא – בֶּאֱמֶת, אֵינֶנִי יוֹדַעַת”.
וְשָׁאוּלִי הַקָטָן נֶעֱצַב מְאֹד אֶל לִבּוֹ.
יוֹם אֶחָד בָּא שָׁאוּלִי לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל אִמָא. וְהִנֵה – אֵינֶנָה אִמָא.
“נָסְעָה אִמָא – אָמְרוּ הַשְׁכֵנִים לְשָׁאוּלִי – לְבֵית הַחוֹלִים. בְּקָרוֹב תַּחֲזֹר. בּוֹא לְשַׂחֵק אִתָּנוּ, שָׁאוּלִי, וְלֹא יִהְיֶה לְךָ עָצוּב”.
הָלַךְ שָׁאוּלִי לְשַׂחֵק עִם יַלְדֵי הַשְׁכֵנִים. שִׂחֲקוּ כָּל הָעֶרֶב וְשָׁאוּלִי שָׁכַח שֶׁאִמָא חוֹלָה, וְעַכְשָׁו הִיא שׁוֹכֶבֶת בְּבֵית־הַחוֹלִים, וּמִי יוֹדֵעַ מָתַי תַּחֲזֹר. בָּעֶרֶב לִווּ הַשְׁכֵנִים אֶת שָׁאוּלִי לַבַּיִת, שָׁאוּלִי הָיָה עָצוּב קְצָת, וְהָיָה מוּכָן לִבְכּוֹת מִכָּל דָבָר קָטָן. הַשְׁכֵנִים הִלְבִּישׁוּהוּ בְּפִיזָ’מָה, הִצִיעוּ אֶת מִטָתוֹ וְהִשְׁכִּיבוּהוּ לִישֹׁן.
“לַיְלָה טוֹב, שָׁאוּלִי”, – אָמְרוּ הַשְׁכֵנִים.
“לֹא לַיְלָה טוֹב! – אָמַר שָׁאוּלִי – לְאִמָא לֹא טוֹב”.
“אִמָא תִּהְיֶה בְּסֵדֶר – נִחֲמוּהוּ הַשְׁכֵנִים – אִמָא תַּחֲלִים וְתַחֲזֹר אֵלֶיךָ בִּמְהֵרָה”.
שָׁאוּלִי הַקָטָן שָׁכַב בְּמִטָתוֹ וְהִתְקַשָׁה מְאֹד לְהֵרָדֵם. הוּא דָאַג מְאֹד לְאִמוֹ הַחוֹלָה. כָּכָה שָׁכַב לוֹ בַּמִטָה, וְלֹא יָדַע מַה לַעֲשׂוֹת. אֵיךְ יוּכַל לַעֲזֹר לְאִמָא, כְּדֵי שֶׁתַּבְרִיא מַהֵר?
פִּתְאֹם שָׁמַע קוֹל עוֹלֶה מֵהַחֹשֶׁךְ, מֵאֲחוֹרֵי הַמִטָה. הַקוֹל לָחַשׁ וְשָׁאַל:
“מַה יֵשׁ לְאִמָא שֶׁלְךָ, שָׁאוּלִי? מַדוּעַ הִיא חוֹלָה?”
“הָעֵינַיִם – אָמַר שָׁאוּלִי – הָעֵינַיִם כּוֹאֲבוֹת לָהּ”.
“וּמָה אוֹמֵר רוֹפֵא הָעֵינַיִם?” – שָׁאַל הַקוֹל.
“רוֹפֵא הָעֵינַיִם אוֹמֵר: אִמָא צְרִיכָה חֹשֶׁךְ. הַרְבֵּה חֹשֶׁךְ”.
“וְאָז הִיא תַּבְרִיא?” – שָׁאַל הַקוֹל.
“כֵּן – אָמַר שָׁאוּלִי – אִם יִהְיֶה חֹשֶׁךְ כָּל הַזְמַן, תַּבְרִיא אִמָא וְעֵינֶיהָ לֹא יִכְאֲבוּ לָהּ יוֹתֵר”.
אָז אָמַר הַקוֹל:
“מַדוּעַ אֵינְךָ עוֹשֶׂה לָהּ חֹשֶׁךְ, שָׁאוּלִי? עֲשֵׂה לָהּ חֹשֶׁךְ וְהִיא תָּקוּם”.
הַקוֹל הִשְׁתַּתֵּק וְנֶעְלַם בַּחֲזָרָה מֵאֲחוֹרֵי הַמִטָה. וְשָׁאוּלִי נִזְכַּר שֶׁאֶתְמוֹל שָׁאַל אֶת אִמוֹ: “הָאוֹר מַפְרִיעַ לָךְ, אִמָא, נָכוֹן?”
“הַשֶׁמֶשׁ – נֶאֶנְחָה הָאֵם – הַשֶׁמֶשׁ מַכְאִיבָה לְעֵינַי”.
“אֵין דָּבָר, אִמָא – אָמַר שָׁאוּלִי הַקָטָן – אֲנִי אֲכַבֶּה אֶת הַשֶׁמֶשׁ”.
הָלַךְ שָׁאוּלִי אֶל הַבְּרוֹשִׁים הַגְבֹהִים, שֶׁצַמַרְתָּם טוֹבֶלֶת בַּשָׁמַיִם וְאָמַר לָהֶם:
“בְּרוֹשִׁים יְקָרִים, בְּרוֹשִׁים אֲרֻכִּים, אוּלַי תְּכַבּוּ בִּשְׁבִיל אִמָא אֶת הַשֶׁמֶשׁ?”
רִשְׁרְשׁוּ הַבְּרוֹשִׁים בָּרוּחַ, כּוֹפְפוּ צַמְרוֹתֵיהֶם הַדַקוֹת וְאָמְרוּ:
“לֹא נוּכַל, יַלְדִי, לֹא נוּכַל, חֲבִיבִי. נְמוּכִים אָנוּ מִדַי. וְלַשֶׁמֶשׁ לֹא נוּכַל לְהַגִיעַ. לֵךְ אֶל הַמִגְדָל. אוּלַי הוּא יַעֲזֹר לְךָ”.
הָלַךְ שָׁאוּלִי אֶל מִגְדַל־הַמַיִם הָעֲנָק, הַמִתְנַשֵׂא אֶל הָרָקִיעַ. עָמַד מִתַּחְתָּיו, בֵּין רַגְלֵי הַבֶּטוֹן הָעֲצוּמוֹת שֶׁלוֹ, עָמַד וּבִקֵשׁ:
“מִגְדָל עֲנָק, מִגְדָל עָצוּם, אוּלַי תְּכַבֶּה בִּשְׁבִיל אִמָא אֶת הַשֶׁמֶשׁ?”
שָׁרַק הַמִגְדָל בָּרוּחַ, חָרְקוּ רַגְלֵי הַבֶּטוֹן הָעֲצוּמוֹת, נֶאֶנְחוּ צִנוֹרוֹת הַמַיִם:
“לֹא אוּכַל, יַלְדִי, לֹא אוּכַל, חֲבִיבִי. רֹאשִׁי כָּבֵד מִדַי, מָלֵא מַיִם. רַגְלַי תְּקוּעוֹת עָמֹק עָמֹק בָּאֲדָמָה. לֹא אוּכַל לְהַגִיעַ אֶל הַשֶׁמֶשׁ. לֵךְ אֶל הֶהָרִים, אוּלַי הֵם יַעַזְרוּ לְךָ”.
הָלַךְ שָׁאוּלִי אֶל הֶהָרִים הָרְחוֹקִים, הֶהָרִים הַכְּחֻלִים, עָמַד עַל סֶלַע חַד, בְּרֹאשׁ אַחַד הֶהָרִים, וְהִתְחַנֵן:
“הָרִים כְּחֻלִים, הָרִים גְבֹהִים, אוּלַי תְּכַבּוּ בִּשְׁבִיל אִמָא אֶת הַשֶׁמֶשׁ?”
הִדְהֵד קוֹלוֹ שֶׁל שָׁאוּלִי הַקָטָן בֵּין סַלְעֵי הַמָגוֹר וְהַמְצוּקִים. סָבַב הַהֵד וְחָזַר בֵּין הָעֲמָקִים. עַד שֶׁחָזַר הַהֵד אֶל שָׁאוּלִי. וְכָךְ אָמְרוּ הֶהָרִים:
“הַסְלָעִים הַחַדִים לוֹחֲצִים עַל רָאשֵׁינוּ. הַמְעָרוֹת הָעֲמֻקוֹת מְכַרְסְמוֹת בְּקִרְבֵּנוּ. לֹא נוּכַל, יַלְדִי, לֹא נוּכַל, חֲבִיבִי. גַם אִם נִרְצֶה מְאֹד, לֹא נַצְלִיחַ לְהַגִיעַ אֶל הַשֶׁמֶשׁ”.
רָאָה שָׁאוּלִי שֶׁכָּל תְּחִנוֹתָיו לֹא הוֹעִילוּ, יָשַׁב בַּשָׂדֶה וּבָכָה. עָבְרָה עַל פָּנָיו הָרוּחַ. רָאֲתָה יֶלֶד בּוֹכֶה. עָצְרָה, וְשָׁאֲלָה:
“לָמָה תִּבְכֶּה, יֶלֶד?”
אָמַר לָהּ שָׁאוּלִי:
“אִמָא שֶׁלִי חוֹלָה מְאֹד. וְהָרוֹפְאִים אָמְרוּ שֶׁרַק בַּחֹשֶׁךְ יִתְרַפְּאוּ עֵינֶיהָ. וְאִמָא אוֹמֶרֶת שֶׁהַשֶׁמֶשׁ הִיא הַמַכְאִיבָה לְעֵינֶיהָ. וַאֲנִי רַק יֶלֶד קָטָן, וְלֹא אוּכַל לְהַגִיעַ אֶל הַשֶׁמֶשׁ. הָלַכְתִּי אֶל הַבְּרוֹשִׁים, הָלַכְתִּי אֶל מִגְדַל־הַמַיִם. אֲפִילוּ עַל רֹאשׁ הֶהָרִים הַגְבֹהִים הָיִיתִי. אֲבָל אַף אֶחָד אֵינוֹ יָכוֹל לְכַבּוֹת אֶת הַשֶׁמֶשׁ”.
שָׁמְעָה הָרוּחַ, שָׁתְקָה רֶגַע וְחָשְׁבָה. וְאַחַר כָּךְ אָמְרָה:
“לֵךְ הַבַּיְתָה, יֶלֶד. כְּשֶׁתַּגִיעַ הַבַּיְתָה, תִּשְׁמַע אֶת שְׁרִיקָתִי. וְאָז תֵּדַע שֶׁבָּאתִי לַעֲזֹר לְךָ לְכַבּוֹת אֶת הַשֶׁמֶשׁ”.
הָלַךְ שָׁאוּלִי הַבַּיְתָה. הָלַךְ וּבָכָה. הוּא לֹא הֶאֱמִין שֶׁהָרוּחַ תּוּכַל לַעֲזֹר לוֹ.
וּפִתְאֹם שָׁמַע אֶת שְׁרִיקַת הָרוּחַ. נָשָׂא עֵינָיו לְמַעְלָה, אֶל הַשָׁמַיִם, וּבִן־רֶגַע נִתְמַלֵא לִבּוֹ שִׂמְחָה: רְבָבוֹת רְבָבוֹת עֲנָנִים נִזְעֲקוּ וּבָאוּ מִכָּל קַצְוֵי הָרָקִיעַ וְהֵחֵלוּ לְכַסוֹת אֶת הַשֶׁמֶשׁ. עוֹד רֶגַע קָט, וּכְבָר נַעֲשָׂה חֹשֶׁךְ בַּחוּץ. הֵרִים שָׁאוּלִי אֶת רַגְלָיו וְרָץ לְבַשֵׂר לְאִמוֹ אֶת הַבְּשׂוֹרָה הַטוֹבָה. הוּא מִהֵר כָּל כָּךְ בִּמְרוּצָתוֹ, עַד שֶׁלֹא הִשְׁגִיחַ בְּאֶבֶן אַחַת שֶׁהָיְתָה מֻנַחַת לְרַגְלָיו. הוּא נִתְקַל בָּהּ וְנָפַל. נָפַל… וְהִתְעוֹרֵר.
הִבִּיט סְבִיבוֹ. וְהִנֵה הוּא שׁוֹכֵב בְּמִטָתוֹ, בְּבֵית־הַיְלָדִים, מְכֻסֶה בִּשְׂמִיכָתוֹ. וּבַחוּץ, מֵעֵבֶר לַתְּרִיסִים, מַתְחִיל לְהָאִיר הַיוֹם.
אַחַר הַצָהֳרַיִם הָלַךְ שָׁאוּלִי לְבֵיתוֹ, וְהִנֵה הַפְתָּעָה: אִמוֹ חָזְרָה וְהִיא כִּמְעַט בְּרִיאָה. שָׂמַח שָׁאוּלִי לִקְרָאתָהּ שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְקָרָא:
“… אֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁתַּבְרִיאִי, אִמָא! אֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁתַּחַזְרִי, אִמָא! כִּי הָרוּחַ הֵבִיאָה אֶת הָעֲנָנִים, וְכִבְּתָה אֶת הַשֶׁמֶשׁ! אֲנִי יָדַעְתִּי, כִּי הַמִגְדָל וְהַבְּרוֹשִׁים וְהֶהָרִים…”
וְשָׁאוּלִי הִסְתַּבֵּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ מֵרֹב הִתְרַגְשׁוּת, וְלֹא יָדַע אֵיךְ לִגְמֹר.
חִבְּקָה אוֹתוֹ אִמָא, נָשְׁקָה לוֹ עַל מִצְחוֹ הַקָטָן, וְאָמְרָה:
“כֵּן, כֵּן, שָׁאוּלִי, הוֹדוֹת לְךָ הִבְרֵאתִי. כֵּן, כֵּן, בְּנִי, בִּגְלָלְךָ חָזַרְתִּי”.
וְגַם הַשְׁכֵנִים נִכְנְסוּ וּבָאוּ, וְהֵרִימוּ כּוֹסִיוֹת לְחַיֵי אִמָא. וְהַשִׂמְחָה הָיְתָה רַבָּה.
וְשָׁאוּלִי יָצָא לוֹ לְרֶגַע אֶל הַמִרְפֶּסֶת, נִגַשׁ אֶל הָרוּחַ שֶׁנִשְׁבָה לָהּ בַּחוּץ, וְלָחַשׁ לָהּ:
“תּוֹדָה רַבָּה לָךְ רוּחַ, בֶּאֱמֶת, תּוֹדָה רַבָּה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.