יוֹם אֶחָד, אַחַר־הַצָהֳרַיִם, יָצְאָה לָהּ מִשְׁפַּחַת הַתַּנִים לְטַיֵל בֵּין הַפַּרְדֵּסִים. אַבָּא־תַּן, אִמָא־תַּנָה, וְעִמָם הַגוּר הַקְטַנְטַן, שֶׁקָרְאוּ לוֹ תַּנִי־תַּן.
מֵרָחוֹק מֵרָחוֹק נִשְׁמְעָה יְלָלָה אֲרֻכָּה וַעֲגוּמָה. יְלָלָה עֲצוּבָה שֶׁל מִישֶׁהוּ בּוֹדֵד נוֹרָא.
“אַבָּא, מִי זֶה בּוֹכֶה שָׁם?” – שֶׁאַל תַּנִי־תַּן.
“אַח, זֶה לֹא כְלוּם, – הֵשִׁיב הָאָב – מִישֶׁהוּ מְיַלֵל לוֹ סְתָם”.
אֲבָל הַיְלָלוֹת נִמְשְׁכוּ, וַאֲפִילוּ הִתְחַזְקוּ קְצָת. וְהַגוּר לֹא הִרְפָּה:
“אִמָא, מִי זֶה מִיַבֵּב לוֹ שָׁם כָּכָה?”
“אַח, זֶה שׁוּם דָבָר – הֵשִׁיבָה הָאֵם – אוּלַי זֶה רַק נִדְמֶה לְךָ”. הַגוּר הִשְׁתַּתֵּק וְלֹא הוֹסִיף לִשְׁאֹל. הֲלֹא אֶפְשָׁר לְהַרְגִישׁ מָתַי אַבָּא וְאִמָא אֵינָם רוֹצִים לְהָשִׁיב. וְאוּלַי בֶּאֱמֶת אֵינָם יוֹדְעִים. וְכָךְ הִמְשִׁיכָה הַמִשְׁפָּחָה לְטַיֵל שָׁעָה אֲרֻכָּה. לְבַסוֹף עָצַר אַבָּא־תַּן, הָפַךְ פָּנָיו אֶל הַדֶרֶךְ וְאָמַר:
“מְאֻחָר כְּבָר. עוֹד מְעַט יַחְשִׁיךְ. עֵת לָשׁוּב הַבַּיְתָה”.
הַיְלָלוֹת הָעֲצוּבוֹת לֹא הִנִיחוּ לָגוּר. מַשֶׁהוּ מָשַׁךְ אוֹתוֹ. מַשֶׁהוּ אָמַר לוֹ, לְתוֹךְ נַפְשׁוֹ הַקְטַנָה, שֶׁהַיְלָלוֹת אֵינָן סְתָם, וּבֶאֱמֶת בּוֹכֶה לוֹ מִישֶׁהוּ שָׁם, בֵּין הַפַּרְדֵסִים, לֹא הַרְחֵק מִמְאוּרָתָם.
כְּשֶׁהִגִיעוּ אֶל הַמְאוּרָה, נֶעֱצַר הַגוּר בַּפֶּתַח וְלֹא נִכְנַס.
“אַבָּא, אִמָא, עוֹד יֵשׁ קְצָת אוֹר בַּחוּץ. אֲשַׂחֵק לִי קְצָת פֹּה, וְעוֹד מְעַט אֶכָּנֵס” – אָמַר.
אַבָּא־תַּן נָהַם אֵיזוֹ נְהִימָה שֶׁלֹּא אָמְרָה כֵּן וְלֹא אָמְרָה לֹא. וְאִמָא־תַּנָה חָשְׁבָה קְצָת וְאָמְרָה: “טוֹב. אֲבָל רַק מְעַט. עוֹד מְעַט יַחְשִׁיךְ לְגַמְרֵי, וְאַתָּה שֶׁלֹא תִּתְרַחֵק”.
מִיָד טִפֵּס הַגּוּר עַל גַג הַמְאוּרָה, הִטָה רֹאשׁוֹ בַּאֲלַכְסוֹן, כְּדֵי שֶׁיֵיטִיב לִשְׁמֹעַ, שָׂם אָזְנָיו כַּאֲפַרְכָּסוֹת, וְהִקְשִׁיב בְּכָל גוּפוֹ הַקָטָן מֵאַיִן נִשְׁמָעוֹת הַיְלָלוֹת הָעֲגוּמוֹת. וְאַחַר כָּךְ, פִּתְאֹם, לֹא יָכֹל הָיָה עוֹד לַעֲצֹר בְּעַצְמוֹ וְהִתְחִיל לָרוּץ. הוּא לֹא יָדַע לְאָן. הַקּוֹל, קוֹל הַיְלָלוֹת הָעֲגוּמוֹת, כִּוֵן אֶת דַרְכּוֹ. בִּמְרוּצָתוֹ נִכְשַׁל בְּעֵצִים, נִתְקַל בַּאֲבָנִים, נִצְרַב בְּסִרְפָּדִים, אֲבָל גָמַר אֹמֶר בְּנַפְשׁוֹ הַקְטַנָה לְהַגִיעַ אֶל הַקוֹל וִיהִי מָה. הֲלֹא יֵשׁ שָׁם מִישֶׁהוּ, חָשַׁב. הֲלֹא מִישֶׁהוּ בּוֹכֶה שָׁם! וְהוּא שָׁכַח מַה שֶׁהִבְטִיחַ לְאִמָא, וְהוּא שָׁכַח מַה שֶׁאָמַר לְאַבָּא, וְהוּא שָׁכַח הַכֹּל כְּשֶׁרָץ לוֹ כָּכָה מַמָשׁ לִפְנֵי הַחֹשֶׁךְ.
וְכִי מִי זֶה בּוֹכֶה לוֹ כָּכָה בַּלַיְלָה? וְאֵיךְ זֶה נוֹתְנִים לוֹ כָּל הַתַּנִים לִשְׁכַּב לוֹ כָּכָה בּוֹדֵד וְלִבְכּוֹת כָּל כָּךְ? וּמַדוּעַ זֶה אָטְמוּ אַבָּא וְאִמָא אֶת אָזְנֵיהֶם? וּמַדוּעַ זֶה עָשׂוּ עַצְמָם כְּלֹא שׁוֹמְעִים?
“זֶה שׁוּם דָבָר – אָמַר אַבָּא – זֶה רַק אָזְנֶיךָ מַטְעוֹת אוֹתְךָ”.
“מָה אִתְּךָ גוּר? – שָׁאֲלָה הָאֵם – הֲרֵי לֹא שׁוֹמְעִים כְּלוּם”.
אֲבָל תַּנִי־תַּן שָׁמַע. וְקוֹל הַבְּכִי מִלֵא אֶת אָזְנָיו וְאֶת לִבּוֹ הַקָטָן. וְהוּא הִמְשִׁיךְ לָרוּץ לוֹ, בְּאֹמֶץ־לֵב, הַרְחֵק מִמְאוּרָתוֹ, לְחַפֵּשׂ מִי הוּא זֶה הַבּוֹכֶה שָׁם בַּלַיְלָה.
וּפִתְאֹם שָׁמַע אֶת קוֹל הַיְלָלוֹת מַמָשׁ לְפָנָיו. הוּא עָצַר וְהִבִּיט בִּזְהִירוּת עַל כָּל סְבִיבוֹתָיו. עוֹד כַּמָה צְעָדִים וְהִנֵה, לְפָנָיו, בֵּין עֲצֵי הַפַּרְדֵס שׁוֹכֵב לוֹ תַּן. וְהַתַּן בּוֹכֶה
וּמְיַלֵל. הַגוּר נִבְהַל קְצָת וְעָצַר בִּמְקוֹמוֹ. אֲבָל הַתַּן לֹא הִתְכַּוֵן לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם דָבָר. הוּא לֹא יָכוֹל הָיָה אֲפִילוּ לָזוּז. הַגוּר הִתְבּוֹנֵן בּוֹ הֵיטֵב וְהִנֵה רָאָה שֶׁזֶהוּ תַּן זָקֵן, שֶׁנִרְאֶה כְּמוֹ סַבָּא תַּן. עַכְשָׁו חָלַף פַּחְדוֹ לְגַמְרֵי וְהוּא נִגַשׁ אֶל הַתַּן וְשָׁאַל:
“מַה לְךָ בּוֹכֶה?”
“מָה אֲנִי בּוֹכֶה? הוֹ־הוֹ, שְׁאֵלָה יָפָה, בְּנִי – נָהַם הַתַּן הַזָקֵן – וּמַה נִשְׁאַר לִי מִלְבַד לִבְכּוֹת?”
“אֲבָל סַבָּא, הַגֵד לִי מַדוּעַ אַתָּה בּוֹכֶה?” – וְתַנִי־תַּן הִתְקָרֵב אֶל הַתַּן הַבּוֹכֶה עוֹד צַעַד קָטָן.
“הוֹ הוֹ – הֵילִיל הַזָקֵן – אַתָּה יוֹדֵעַ מִי אֲנִי? אַתָּה יוֹדֵעַ מָה הָיִיתִי פַּעַם? הֲרֵי רַק מִשׁוּם כָּךְ אֶפְשָׁר לִבְכּוֹת. הוֹ הוֹ…”
הַגוּר הַקָטָן לֹא הֵבִין וְהִתְקָרֵב עוֹד וְעוֹד.
“מֶלֶךְ הַתַּנִים הָיִיתִי פַּעַם – יִלֵל הַתַּן הַזָקֵן – מֶלֶךְ הַתַּנִים הָעַז וְהַנוֹרָא. כָּל הַתַּנִים פָּחֲדוּ מִמֶנִי. כָּל חַיוֹת הַפַּרְדֵסִים וְכָל עוֹפוֹת הַחֻרְשׁוֹת. כֻּלָם פָּחֲדוּ מִמֶנִי. עַד מְאֹד. וְעַכְשָׁו, הַבֵּט עָלַי, גוּר־תַּנִים קָטָן! הַבֵּט, אֵיךְ אֲנִי שׁוֹכֵב לִי כָּאן, בַּלַיְלָה! בַּקֹר! בְּלִי אֹכֶל בְּלִי מַיִם. הוֹ־הוֹ, אֵיךְ לֹא אֶבְכֶּה?..”
“בֶּאֱמֶת סַבָּא? – קָרָא הַגוּר וְקָפַץ מֵרֹב סַקְרָנּוּת – בֶּאֱמֶת הָיִיתָ מֶלֶךְ הַתַּנִים?”
“הוֹ־הוֹ כֵּן, כֵּן – בָּכָה הַזָקֵן – לֹא רָעַבְתִּי וְלֹא צָמֵאתִי מִיָמַי. הַטֶרֶף נִמְצָא לִי כָּל הָעֵת. וּבַאֲבַטִיחִים עֲסִיסִיִים שָׁבַרְתִּי צִמְאוֹנִי. וְעַכְשָׁו, מָה? הוֹ־הוֹ, כְּבָר כַּמָה יָמִים שֶׁלֹא טָעַמְתִּי דְבַר־מַאֲכָל. הוֹ הוֹ…”
“אַל תִּבְכֶּה סַבָּא – אָמַר תַּנִי־תַּן – אֵלֵךְ וְאָבִיא לְךָ טֶרֶף”.
וְהוּא רָץ לוֹ כֹּה וָכֹה מִסָבִיב, בֵּין הַפַּרְדֵסִים, צַד חָגְלָה שְׁמֵנָה וְגִלְגֵל אֲבַטִיחַ גָדוֹל וֶהֱבִיאָם לִפְנֵי הַתַּן הַבּוֹכֶה.
“קַח, סַבָּא, אֱכֹל. זֶה בִּשְׁבִילְךָ הֵבֵאתִי”.
“הוֹ הוֹ, תּוֹדָה לְךָ גוּר תַּנִים. תּוֹדָה רַבָּה”.
וְהַתַּן הַזָקֵן הִתְנַפֵּל עַל אֲרוּחָתוֹ. קָשֶׁה הָיָה לוֹ לֶאֱכֹל, כִּי חָסְרוּ לוֹ שִׁנַיִם. אֲבָל הַגוּר הַקָטָן עָמַד לְיָדוֹ, עָזַר לוֹ וְעוֹדֵד אוֹתוֹ כָּל הַזְמַן.
“חַכֵּה סַבָּא – אָמַר – הִנֵה אֲפַצֵחַ בִּשְׁבִילְךָ אֶת הָאֲבַטִיחַ”.
וְהוּא פִּצְפֵּץ אֶת הָאֲבַטִיחַ בְּכַמָה מַכּוֹת, וְהִנִיחַ אֶת הַפְּלָחִים שׁוֹתְתֵי־הַמִיץ לִפְנֵי הַזָקָן.
“שְׁתֵה, סַבָּא, שְׁתֵה. אֲבַטִיחַ טוֹב הֵבֵאתִי לְךָ”.
וְהַזָקֵן שָׁתָה וְשָׁתָה, כִּי הָיָה נוֹרָא צָמֵא.
“הוֹ הוֹ, תּוֹדָה – אָמַר בֵּין מְצִיצָה לִמְצִיצָה – תּוֹדָה לְךָ, גוּר־תַּנִים חָבִיב”.
פִּתְאֹם נִזְכַּר תַּנִי־תַּן וְהִבִּיט סְבִיבוֹ, וְרָאָה שֶׁכְּבָר מַחְשִׁיךְ. כְּבָר מְאֻחָר, חָשַׁב לוֹ, צָרִיךְ לָרוּץ הַבַּיְתָה.
“שָׁלוֹם, סַבָּא, כְּבָר מְאֻחָר. אֲנִי צָרִיךְ לָרוּץ. חַכֵּה לִי פֹּה. מָחָר אָשׁוּב”.
וְהוּא נִפְנֵף בְּכַפוֹ הַקְטַנָה לַתַּן הַזָקֵן, שֶׁפָּנָיו הָיוּ תְּקוּעוֹת בְּתוֹךְ הָאֲבַטִיחַ, וּמִהֵר לִמְאוּרָתוֹ. בְּפֶתַח הַמְאוּרָה כְּבָר חִכּוּ לוֹ אָבִיו וְאִמוֹ. הֵם הָיוּ כְּעוּסִים וּמְעֻצְבָּנִים מְאֹד.
“אֵיפֹה זֶה אַתָּה מְטַיֵל לְךָ בַּחֲשֵׁכָה?” – שָׁאֲלָה אִמוֹ בְּכַעַס.
“אֶפְשָׁר לָדַעַת לְאָן זֶה אַתָּה נֶעֱלָם?” – נָהַם אָבִיו כִּמְאַיֵם.
וְתַנִי־תַּן הַנִפְחָד לֹא רָצָה לְגַלוֹת אֶת הָאֱמֶת. לָכֵן גִמְגֵם:
“אַה, אֲנִי רַק כָּכָה, הִסְתּוֹבַבְתִּי לִי קְצָת בַּחוּץ. הִשְׁתַּעֲשַׁעְתִּי לִי בַּחוֹלוֹת”.
הָאָב נָהַם בְּזַעַם:
“שַׁעֲשׁוּעִים נָאִים אַתָּה מְחַפֵּשׂ לְךָ! הִזָהֵר לְךָ שֶׁלֹא תַּרְגִיז אוֹתִי יוֹתֵר מִדַי בְּשַׁעֲשׁוּעֶיךָ! כִּי אָז אֶכְעַס וְאַתָּה, אַתָּה תִּצְטַעֵר!”
וְהָאֵם הֵצִיקָה לוֹ בִּשְׁאֵלוֹתֶיהָ.
“מַה זֶה פִּתְאֹם אַתָּה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בַּחֲשֵׁכָה? וְעוֹד לְבַדְךָ?! הֲלֹא תֵּדַע שֶׁבַּחֹשֶׁךְ לֹא טוֹב לִהְיוֹת לְבַד! וּמַה זֶה עָלָה עַל דַּעְתְּךָ לְהִתְרַחֵק מִן הַמְאוּרָה? הִשָׁמֵר לְךָ מִפְּנֵי הַזְאֵבִים וּמִפְּנֵי הַחַיוֹת הָרָעוֹת! הֲלֹא גוּר־תַּנִּים קָטָן וְרַךְ אַתָּה, וְלֹא יוֹתֵר!”
“כֵּן, כֵּן אִמָא. כֵּן כֵּן אַבָּא – אָמַר תַּנִי־תַּן – זֶה לֹא הָיָה בְּכַוָנָה. וְלֹא אֶעֱשֶׂה כָּךְ יוֹתֵר”.
אֲבָל בְּלִבּוֹ חָשַׁב עַל מֶלֶךְ הַתַּנִים הַזָקֵן הַשׁוֹכֵב לוֹ בַּקֹר לְבַדוֹ וּמִסְבִיבוֹ רַק לַיְלָה גָדוֹל וּמַפְחִיד. וְהוּא רִחֵם עָלָיו מְאֹד. וְגַם רָצָה נוֹרָא לִשְׁמֹעַ אֶת סִפּוּרָיו. בֶּאֱמֶת, אִם הַתַּן הַזָקֵן הָיָה מֶלֶךְ הַתַּנִים, הֲרֵי יֵשׁ לוֹ אוֹצָר גָדוֹל שֶׁל סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיוֹת! הוֹי, מֶלֶךְ מַמָשׁ! וְהוּא לֹא יָדַע אַף פַּעַם שֶׁגַם לַתַּנִים יֵשׁ מֶלֶךְ! וְאֵיךְ זֶה שֶׁלֹא נִמְצָא תַּן אֶחָד שֶׁיְטַפֵּל בּוֹ? וְהֵיכָן הִיא כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ הַגְדוֹלָה? הֵיכָן הֵם בָּנָיו? הֵיכָן נְכָדָיו? אֵיךְ זֶה מַשְׁלִיכִים מֶלֶךְ זָקֵן כָּזֶה הַחוּצָה?
מָחָר אֵדַע הַכֹּל, חָשַׁב לוֹ תַּנִי־תַּן לִפְנֵי שֶׁנִרְדַם, מָחָר אֲדַבֵּר עִם הַזָקֵן. מָחָר אֶשְׁמַע אֶת סִפּוּרֵי מֶלֶךְ הַתַּנִים.
לַמָחֳרָת בַּבֹּקֶר, אַךְ יָצְאוּ אַבָּא וְאִמָא מִן הַמְאוּרָה, מִהֵר תַּנִי־תַּן אֶל מֶלֶךְ הַתַּנִים הַזָקֵן. הוּא מָצָא אוֹתוֹ שׁוֹכֵב לוֹ מַמָשׁ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהִנִיחַ אוֹתוֹ אֶמֶשׁ.
“שָׁלוֹם, סַבָּא – אָמַר הַגוּר – מַה שְׁלוֹמְךָ? אֵיךְ עָבַר עָלֶיךָ הַלַיְלָה?”
“הוֹ הוֹ – קִדֵם הַזָקֵן אֶת פָּנָיו בְּשִׂמְחָה – זֶה אַתָּה חֲמוּדִי, זֶה אַתָּה חֲבִיבִי? הוֹי, כַּמָה טוֹב שֶׁנִּשְׁאַר עוֹד תַּן אֶחָד עִם לֵב טוֹב בֵּין כָּל הַתַּנִים”.
“הָיָה קַר, סַבָּא?” – בִּקַשׁ הַגוּר לָדַעַת.
"הוֹ הוֹ, מְאֹד מְאֹד קַר. וְגַם לַח. מְאֹד מְאֹד לַח. וְגַם הָרוּחַ נָשְׁבָה וְהִכְאִיבָה לְעַצְמוֹתַי הַזְקֵנוֹת. מְאֹד מְאֹד הִכְאִיבָה. הוֹי הוֹי, גוּר קָטָן שֶׁלִי, מַה קָשֶׁה לִהְיוֹת זָקֵן…,
“וּמַדוּעַ זֶה לֹא תִּשְׁכַּב בִּמְאוּרָה, סַבָּא?”
“הוֹ הוֹ – הֵילִיל הַזָקֵן – בָּנַי הָרָעִים, נְכָדַי הָרְשָׁעִים, גֵרְשׁוּנִי מִן הַמְאוּרָה. כְּבָר כַּמָה לֵילוֹת אֲנִי רוֹבֵץ לִי פֹּה, בַּפַּרְדֵס, וְאֵינֶנִי מוֹצֵא לִי מַחֲסֶה”.
“אֵין דָּבָר, סַבָּא – אָמַר לוֹ תַּנִי־תַּן – נִמְצָא לֵךְ מְאוּרָה”.
וְהַגוּר הָלַךְ כֹּה וָכֹה, בִּקֵשׁ וְחִפֵּשׂ וְרִחְרַח אַחַר מְאוּרָה. לְבַסוֹף מָצָא מְאוּרָה. לֹא הַרְחֵק, עַל מִדְרוֹן הַחוֹל. הוּא תָּקַע רֹאשׁוֹ לְתוֹךְ הַפֶּתַח וְנַהֲמַת־זַעַם קִדְמָה אֶת פָּנָיו. הֵצִיץ שׁוּב וְרָאָה בִּקְצֵה הַמְאוּרָה זוּג דַרְבָּנִים סוֹמְרִים קוֹצֵיהֶם מוּלוֹ.
“מָצָאתִי, סַבָּא – אָמַר אֶל מֶלֶךְ הַתַּנִים כְּשֶׁחָזַר – מָצָאתִי מְאוּרָה אֲבָל הִיא תְּפוּסָה. גָרִים בָּהּ דַרְבָּנִים. מַה נַעֲשֶׂה, סַבָא?”
“הוֹ הוֹ חֲמוּדִי, אֵין כָּמוֹךָ. אֶת הַדַרְבָּנִים כְּבָר נְגָרֵשׁ. הִנֵה, שְׁמַע אֵיךְ מֶלֶךְ הַתַּנִים נוֹהַג הָיָה לִכְבֹּשׁ מְאוּרוֹת שֶׁל דַרְבָּנִים…”
וְהַתַּן הַזָקֵן לִמֵד אֶת גוּר־הַתַּנִים פֶּרֶק בְּכִבּוּשׁ מְאוּרוֹת.
“וְהַדַרְבָּנִים בֶּאֱמֶת יָצְאוּ?” – שֶׁאַל תַּנִי־תַּן, כֻּלּוֹ סַקְרָנוּת.
“הוֹ הוֹ, כֵּן כֵּן, תַּן קָטָן שֶׁלִי. אַתָּה רַק עֲמֹד לְיַד הַפֶּתַח וּכְבָר תִּרְאֶה”.
וְהַתַּחְבּוּלָה שֶׁחִבֵּל מֶלֶךְ הַתַּנִים הַזָקֵן בֶּאֱמֶת הִצְלִיחָה. וְהַדַרְבָּנִים בֶּאֱמֶת לֹא עָמְדוּ בִּפְנֵי גַלֵי הָרֵיחַ הָרַע וְנִמְלְטוּ מִבַּעַד לְפֶתַח הַחֵרוּם שֶׁל מְאוּרָתָם. כָּל כָּךְ מַהֵר חָלְפוּ לְיַד פָּנָיו שֶׁל תַּנִי־תַּן, שֶׁהוּא אֲפִילוּ לֹא הִסְפִּיק לִרְאוֹת אֶת צֶבַע קוֹצֵיהֶם. רַק רוּחַ קַלָה הִרְעִידָה אֶת פַּרְוָתוֹ.
“סַבָּא, הַבֵּט אֵיךְ הֵם בּוֹרְחִים!” – צָעַק הַגוּר מֵרֹב הִתְפַּעֲלוּת.
“הוֹ הוֹ, כֵּן כֵּן – צָחַק הַתַּן הַזָקֵן – כְּשֶׁהָיִיתִי צָעִיר, פָּחֲדוּ מִמֶנִי כָּל הַדַרְבָּנִים שֶׁבַּסְבִיבָה”.
תַּנִי־תַּן הַסַקְרָן הֵחֵל לָרוּץ בְּעִקְבוֹתֵיהֶם, הִתְגַלְגֵל לוֹ בַּמִדְרוֹן הַחוֹלִי, וּכְבָר הִתְרַחֵק מֶרְחָק הָגוּן.
“הוֹ הוֹ – קָרָא אֵלָיו הַזָקֵן – לְאַט לְךָ! לְאָן אַתָּה רָץ? חֲזֹר, חֲזֹר מַהֵר!”
תַּנִי־תַּן שָׁמַע וְעָצַר בִּמְקוֹמוֹ. וְאָז חָזַר וְטִפֵּס בַּמִדְרוֹן הַחוֹלִי וְנִרְבַּץ לוֹ לְיַד מֶלֶךְ הַתַּנִים הַזָקֵן.
“אֱמֹר, סַבָּא, בֶּאֱמֶת הָיִיתָ מֶלֶךְ?”
“כֵּן – אָמַר הַזָקֵן – בֶּאֱמֶת בֶּאֱמֶת”.
“סַפֵּר סַבָּא – בִּקֵּשׁ תַּנִי־תַּן – סַפֵּר: מֶה עָשִׂיתָ כְּשֶׁהָיִיתָ מֶלֶךְ? מָה אָכַלְתָּ כְּשֶׁהָיִיתָ מֶלֶךְ? לְאָן נָסַעְתָּ כְּשֶׁהָיִיתָ מֶלֶךְ?”
וּמֶלֶךְ הַתַּנִים הַזָקֵן הִתְהַפֵּךְ עַל גַבּוֹ שָׂם כַּפּוֹתָיו לִמְרַאֲשׁוֹתָיו וְסִפֵּר. הַשָׁעוֹת חָלְפוּ בִּמְהִירוּת וְתַנִי־תַּן שָׁכַב מוּלוֹ וְהִקְשִׁיב בְּכָל גוּפוֹ הַקָטָן. וּכְשֶׁגָמַר מֶלֶךְ הַתַּנִים לְסַפֵּר, אָמַר לוֹ תַּנִי־תַּן:
“וְעַכְשָׁו, סַבָּא, בּוֹא וְאֶעֱזֹר לְךָ. בּוֹא וְנֵלֵךְ אֶל הַמְאוּרָה הַחֲדָשָׁה”.
“הוֹ הוֹ טוֹב טוֹב – הִמְהֵם הַתַּן הַזָקֵן – תְּמֹךְ בִּי הֵיטֵב הֵיטֵב. כְּבָר בְּקֹשִׁי אֲנִי מֵרִים אֶת רַגְלַי”.
וְכָכָה דִדוּ לָהֶם הַשְׁנַיִם, הַקָטָן וְהַזָקֵן, אֶל מְאוּרַת הַדַרְבָּנִים הַנְטוּשָׁה.
“זֶה מַמָשׁ אַרְמוֹן!” – קָרָא תַּנִי־תַּן בְּהִתְפָּעֲלוּת.
“הוֹ הוֹ, נָכוֹן נָכוֹן, מְאוּרָה טוֹבָה מָצָאתָ. מְאוּרָה מְשֻׁבַּחַת. הַחוֹל פֹּה יָבֵשׁ וְהָאֲוִיר זוֹרֵם. אִם תִּרְצֶה. תּוּכַל לָבוֹא לָגוּר כָּאן אִתִּי”.
“לֹא, סַבָּא – אָמַר תַּנִי־תַּן – אַבָּא וְאִמָא לֹא מַרְשִׁים. אַבָּא וְאִמָא יִכְעֲסוּ. לֹא אוּכַל לָגוּר אִתְּךָ”.
“הוֹ הוֹ, כָּךְ כָּךְ, אָז תָּבוֹא לְבַקֵר! – הִצִיעַ מֶלֶךְ הַתַּנִים הַזָקֵן – אַתָּה תִּשְׁכַּב לְךָ כָּאן. תָּבִיא חָגְלוֹת טְרִיוֹת וַאֲבַטִיחִים מְפֻצְפָּצִים כָּל יוֹם. וַאֲנִי, אֲנִי, הוֹ הוֹ, אֲנִי אֲסַפֵּר לְךְ סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת מֵהַיָמִים שֶׁהָיִיתִי מֶלֶךְ”.
“הוֹ כֵּן, סַבָּא – קְרָא הַגוּר הַקָטָן – אֵיזֶה יֹפִי! סִפּוּרִים מֵהַיָמִים שֶׁהָיִיתָ מֶלֶךְ!”
וְהוּא כִּמְעַט שֶׁחִבֵּק אֶת מֶלֶךְ הַתַּנִים מֵרֹב חִבָּה. הוּא רָקַד לוֹ רִקוּד קָטָן בִּצְעָדִים קְטַנִים וְעַלִיזִים מִסָבִיב לְמֶלֶךְ הַתַּנִים, וְצָעַק לְתוֹךְ חֲלַל הַמְאוּרָה כָּל מִינֵי קְרִיאוֹת־שִׂמְחָה, בִּלְשׁוֹן הַתַּנִים הַמוּזָרָה.
וְכָךְ נָהֲגוּ יוֹם יוֹם. מִיָד כְּשֶׁיוֹצְאִים אַבָּא־תַּן וְאִמָא־תֵּנָה אֶת הַמְאוּרָה, קוֹפֵץ לוֹ הַגוּר וְעוֹלֶה בַּמִדְרוֹן הַחוֹלִי לְבַקֵר אֵצֶל מֶלֶךְ הַתַּנִים הַזָקֵן. שָׁם הֵם יוֹשְׁבִים וּמְשִׂיחִים לָהֶם. וְגַם אוֹכְלִים וּמִתְכַּבְּדִים לָהֶם. וְתַנִי־תַּן הַקָטָן יוֹשֵׁב לוֹ פְּעוּר פֶּה וּבוֹלֵעַ אֶת סִפּוּרֵי מֶלֶךְ־הַתַּנִים, כְּמוֹ אֶשְׁכּוֹלוֹת עֲנָבִים. וְכָל הַזְמַן הוּא שׁוֹאֵל:
“מָה, בֶּאֱמֶת, סַבָּא? מָה, כָּכָה זֶה הָיָה, סַבָּא? מָה, בֶּאֱמֶת הָיִיתָ מֶלֶךְ?”
כְּאִלוּ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַאֲמִין. וּמֶלֶךְ הַתַּנִים צוֹחֵק. הוּא עַכְשָׁו מְחַבֵּב מְאֹד אֶת גוּר הַתַּנִים הַקָטָן. הֵם נַעֲשׂוּ יְדִידִים טוֹבִים, יְדִידֵי נֶפֶשׁ. הַגוּר יוֹצֵא בְּכָל יוֹם אֶל הַפַּרְדֵסִים, וְצַד שָׁם חָגְלוֹת טְרִיוֹת וּמֵבִיא אוֹתָן אֶל הַזָקֵן. וְאַחַר כָּךְ הוּא מְגַלְגֵל מִן הַמִקְשָׁאוֹת אֲבַטִיחִים טוֹבִים מַמָשׁ עַד פֶּתַח הַמְאוּרָה. לֹא קַל לְהַעֲלוֹת אֶת הָאֲבַטִיחִים בַּמִדְרוֹן הַחוֹלִי, וְהַגוּר הַקָטָן מִתְאַמֵץ לֹא מְעַט. אֲבָל הַכֹּל כְּדַאי וְהַכֹּל שָׁוֶה. כִּי אַחַר כָּךְ הוּא יָכוֹל לִרְבֹּץ שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת בְּצִדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַתַּנִים וְלִשְׁמֹעַ כָּל הַיוֹם אֶת סִפּוּרָיו.
וְאִם עֲדַיִן לֹא גִלוּ הוֹרֵי־הַגוּר הַזוֹעֲמִים אֶת סוֹדוֹ שֶׁל תַּנִי־תַּן, הֲרֵי מְסֻבִּים הֵם שָׁם, הַזָקֵן וְהַגוּר, בִּמְאוּרַת הַדַרְבָּנִים הַנְטוּשָׁה, עַל הַחוֹל הֶחָמִים – עַד הַיוֹם הַזֶה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.