אגרת מאתים וששים ושש.    🔗

בע“ה יום חבוט ערבה “והושענא רבה” [תרמ”ה], ספ"ב.

[להנ"ל]

ידידי!

היום קבלתי מכתבך מיום שלשום והנני ממהר לענותך עליו בטרם יתקדש החג. מכתבך מלא גם הפעם דקדוקי סופרים והערות על חטאים שנמצאו בספרי ואני לא אשוב לטפל בם כי כבר יצאו מאפי וגם אני ואתה כבר יצאנו ידי חובתנו די והותר בודוי על חטא ששנינו ושלשנו ורבענו וחמשנו ושִשינו בימי הדין שעברו ונסלח לנו; ומה גם בי אין זה אלא הלכתא למשיחא, כי בחיי לא אזכה עוד לראות את שירי נדפסים מחדש, ולמה זה נדרוש ושכר לא נקבל?!

עמדת על סודי וירדת לסוף דעתי בשירי הנדפס… ורק על זה לא פקחת עיניך כי השיר הוא הוא תשובה על דברי זה אשר באו בהמליץ וסימן לדבר שנכתב באותו יום ממש שנדפס גליון המליץ ההוא (כ“ח אייר תרמ”ד). אין לכחד שהאיש הזה הוא גדול בחכמה… אבל במדה ההיא שהוא גדול מחבריו יצרו הרע גדול ממנו… ואתה אמרת זאת בדעתך אותו רק מפרט אחד ומה אענה ומה אֹמר אני אשר שנים רבות עסקתי עמו בתורה ובצרכי צבור וראיתי עין בעין את מדותיו המגונות ואת העברות שאדם זה דש בעקביו על כל צעד וצעד. אבל גם בזאת נראה בנו מאֵרת ה' כי רֻבי טובי סופרינו וחכמינו הם אנשים מקֻלקלים, המדרש אצלם עקר ולא המעשה וכיון שנתנו עליהם עול תורה הם פורקים מעליהם עול מדות טובות ומעשים טובים. והדברים עתיקים.

ומכיון שרואה אנכי אותך יודע רזי עולם, גלי עמיקתא ומסתרתא ומחוי פשרין, הבה אנסך בחידות שתים אלה, אולי תוכל לפתרן לי:

א) ביהי רצון שאחר קשר"ק אצל ישוע שר הפנים הנודע לנו נזכר גם המלאך “תרמיאל”. אולי ידעת מי הוא ומאין בא אלינו?

ב) באיזה מחזורים (אצלי הוא במחזור של שטערן ומאַנהיימר הנדפס בוויען בשנת תר"ל) נדפסה תפלה לאומרה בר“ה ויו”כ כשהחזן אומר ומפני חטאינו, והיא תקון לקרי, ושם נאמר: בכח השם הקדוש בי"ט והשם הקדוש חב"ו. והנה זה האחרון מבואר שהוא יוצא מפסוק חיל בלע ויקיאנו; אבל מי הוא השם הקדוש בי"ט ומאיזה פסוק הוא יוצא?

והנה אם שמתי לפניך את שתי החידות האלה הוא לפי שיש לי פתרון עליהם אשר אמנם ספק בידי אם כונתי בו אל הנקודה האמתית; ועל כן זאת עשיתי: כתבתי את פתרוני על פתקא קטנה הסגורה בזה חותם צר והנני גוזר עליך בחדר“ג שלא תפתחנה עד אשר תעיין בדבר ותעמול למצא פתרונים לסודות אלה… ואחרי כלותך לעיין בדבר בין אם תמצא פשר בין אם תאמר נואש מלמצאו אז תפתח את מכתבי הסגור וראית(ם) אם כוַננו לדעה אחת או אם כונתי אני לדעה ישרה ותוכל להסכים לה. בטוח אני בך כי כאיש ישר תעשה ככל אשר בקשתיך ולא תפתח המכתב קודם זמן ולא תפול ח”ו במצודת החרם של ר"ג.

לדבר עם ה' ק. על אֹדותיך עוד לא מצאתי שעת הכֹשר כי ראיתיו פעם אחת ככנופיא שלא יכלתי לדבר בה דברים של צנעה; וכאשר תזדמן לי שעה רצויה כזאת לא אחמיצנה. אבל עד מתי תדאיב לבי להשמיעני כי עודך מצפה למתנת ב“ו ובוטח בנדיבינו, ומתי תשמיעני הבשורה הטובה כי זכית בגורל מאתים רו”כ?

והנה סיַמתי בכי טוב וה' יגמר עליך חתימה טובה כחפץ ידידך בכל לבו ונפשו

יל"ג.

יש לי איזה הערות בסדור התפלה ואולי אשים לבי לסדרם לפניך בפעם האחרת שמא תוכל להשתמש בהם בסדורך אשר אתה מגיה. ולפי שעה אעירך על השגיאה בתפלת נשמת “והמקיץ נרדמים” שהפעל “מקיץ” הוא עומד וכבר הגיע הזמן לבער הקוץ הזה מאחת ממיטב תפלותינו. ולמה לא תעיר על זה ותציע בהערה נוסח אחר; כמו למשל “המעיר ישנים והמעורר נרדמים” כל' הכתוב אם תעירו ואם תתעוררו.¹

פִּתְרוֹנִים

א) השם “תּרמיאל” אני חושש שהוא מרכב מן המלה הרומית Tertia שפירושה השלישי ומן אֵל, ויהיה בו רמז להאלהות המשלשת, ויפה בחרו לה מקום אצל ישוע שר הפנים. והנה שמות מלאכים מרכבים ממלות רומיות אינם דבר זר בין המקֻבלים, כמו “דיקרנוסא” המלאך הממונה על הפרנסה הן המלות Dio cornos שפירושו אלהי כל בשר.² וידע תדע כי אצל סופרי הרומים נמצא העם tertia numina לכנוי מלאכי החבלה הממונים על הגיהנם.

ב) בי"ט הוא לדעתי ר"ת מן בזרֹעו יקבץ טלאים: וזכורני כי בספרי המקֻבלים נמצא שהמקרא הזה רומז על קבוץ הנצוצות המפזרים ונשמות דאזלין ערטילאין. אבל לא אזכור בעת להראות המקור; ואולי יקומו ויעזרוני בזה מקֻבלי ווילנא.

יל"ג.

 

אגרת מאתים וששים ושבע.    🔗

בע“ה יום ד' כ”ו תרמ“ה ספ”ב.

[להר"א שולמאן]

כבוד החכם הנאור והסופר המהיר ר' אלעזר שולמאן נרו יאיר!

כדין “חמרא למאריה טיבותא לשקייה” הנני מביא לך את תודתי בעד נדבת גביריך אשר באה לידי היום. ואני אמנם טרם אדע למי היין מזוג ומי חייב לברך עליו, כי לא שלחתי הספרים לידי אדוניך; הד"ר אברהם קופערניק הוא המחלק בטובו את ספרי לבני עירו לבקשת מוציאיהם לאור ומידו יבקשו את כסף פדיונם ובבוא חשבונו יתברר ויצרף הדבר, בכל זאת שתים טובות עשו לי הנדיבים וגם היום בנדבתם; האחת בהראותם לדעת כי רצו את פעלי ויהי נועמו עליהם, ולוּ גם לי לא הכסף ולא לי הזהב – לי הגדולה והתפארת וההוד; וזאת שנית כי נתנו לי פתחון פה לבוא בדברים עמך אשר זה כמה ידעתיך לאחד משלֻמי משכילינו, מבכֹרות סופרינו ומחלבהן. על כן תיקר נא נפשי בעיניך לצקת את תודת לבבי העמקה והרחבה לרגלי הנדיבים אנשי החסד ההם, אב ובנו, אשר ראות פניהם נכבדתי מכבר ועתה הראו לי גם את לבם הטוב וידם הפתוחה; וגם אתה קבל את ברכתי שלום ובריתי אהבה ואחוה ורעות ושא את ראשי במספר אוהביך ומכבדיך כערכך הרב

יל"ג.

 

אגרת מאתים וששים ושמונה    🔗

ספ“ב, ב' דר”ח חשון לפרט מה זה “מהרת” למצא בני.

[ לה' ב. לעוויטין פראפאיסק]

מה זה מהרת למצא בני מגרעת בספרי במקום שאיננה. כן ארחות המשׁלים לדמות מושג למושג ולהוציא מתכונתו הטבעית למוד מוסרי. הרחל הגזוזה אשר מגז צמרה יתחממו רבים קלה היא מטבעה על פני המים שאינם נקבצים בקוצותיה התמשל כאיש טוב עין המבזבז נכסיו לעניים אשר גם הוא קל על פני המים הזדונים ולעת רעה כשתפול עליו פתאם תנצל נפשו אם בעזרת חונן דלים אם בעזרת אנשים אשר יגמלו לו כצדקתו; וגם יקל לו לשאת תלאותיו לפי שאין לבו תלוי בכיס ונפשו איננה קשורה בהבלי הזמן.

לא אבין במה ירע המשל באופן כזה בעיניך, ובמה היה טוב אלו היה מוסרי מוסר ממנו ומוסרך מושם תחתיו. סוף סוף גם המשל גם הנמשל לקוח מן הגמרא (גטין ז. ) ולא עלי תלונתך כי אם על דבי ר' ישמעאל. ואנכי רק השתדלתי להטעים את הנמשל ולהקריבהו אל דרך הפשט והטבע. ומי יתן ולא תמצאנה בספרי מגרעות רעות מאלה; וראה כי באותו משל עצמו נמצאה שגיאה אחרת שלא שמת לבך עליה, שנדפס אשֻרו לא ישפך וצ“ל תשפך לפי שאשר היא נקבה. חידותיך אשר באת לנסותני בהן קלות למבין ובפתחי את מכתבך ואֶקראֵן עמדתי על פתרונן: הראשונה מורה על בן־בנו של שם הנקרא בתורה מש ובתהלים ורה”י משך, בתקיעת כף, כמליצתך הנאוה; והשנית על דר ודרדר. וזכורני כי הראב“ע לפ' קוץ ודרדר תצמיח לך (בבראשית) אחז כמדומה לי בלשונך וכתב: “והוא לבדו דר ואחיו נעדר”, אעפ”י שאין האמת בדבריו שהרי נמצא " קוץ ודרדר יעלה על מזבחותם" (הושע י. ח.). על ברכתך תברך שבעתים מאלהי השמים ותזכה לראות בנחמת ירושלים כחפץ אחת הרחלות הגזוזות שאינן יראות מפני המים

יל"ג.

 

אגרת מאתים וששים ותשע    🔗

[להר"ר פאביוס מיזעס]

ידיד יקר ונכבד!

נתת שמחה בלבי בהודיעך לי כי החל הזמן בימים האחרונים להראות לך פנים שוחקות כה יתן וכה יוסיף! ולמה תזכור את דברי האומר כי הבאֶרזע סם־מות ולא תזכור דברי האומר “זכה נעשית סם חיים” ומי זכאי כמוך הראוי שיגלגלו לו זכות?! מן הבאֵר־זֹה ישתו רבים מימיהם בלי דאגה; נקוה כי מרקוליס אלהי המרכלת יהי גם עמך לנחותך בדרך אשר תלך, והיית זהיר בדרכיך ולא תהיה אץ להעשיר ולא תאחז בעסקים מסכנים הקרובים להפסד וה' ישלח לך הברכה באסמיך ולא תוסיף לדאבה עוד.

לגמר דינך על “כל שירי” אאריך נפשי עד כלותך לקרא אותם עד תמם, כי הקריאה חוליות אינה אלא קריעה ואיננה נותנת לקורא מושג שלם ממה שהוא קורא. בשירים הספוריים תמצא מעשים מטפשות רבנינו ומשערורי פרנסי קהלותינו אשר אולי יהי(ה) [ו] בעיניך כמגזמים לפי שבקהלות ישראל אשר בארצות מגוריך כבר עברו מעשים כאלה ובטלו מן העולם, אבל אצלינו בעונינו הרבים עודם מעשים בכל יום ואין בהם שום גוזמא והפלגה. – מאליו מובן כי ספר שירים בעל ששים גליונות לא ימלט מאיזה שגיאות הדפוס או גם פליטת הקולמוס; אבל אליהם אל תשית לבך ואל הדין על הפרט כי אם על הכלל כלֹו.

המלה “פרחת” (ח"א, 9, 11 ) איננה מתייחסת אל “פרח” כי אם אל “תבל” ובשם שיש תבל נובלת (ישעי' כ"ד ד') כך יש תבל פורחת; אפס כי לשגיאה תחשב לי מה שכתבתי בּתּבל בה' הידיעה, שלא נמצא כן בכה“ק, כי כפי הנראה “תבל” הוא כעין שם עצם פרטי לעולם השפל. – אם לא יישר בעיניך השם “שירי עלילה” אשר בדיתי לא יפל לבי כי כבר מסרתי מודעה על זה בהקדמתי שאין השם גורם. ולעמת זאת לא יישר בעיני תקונך “בורא תהלות”. במ' “נורא תהלות”. נורא תהלות יש לישב בדוחק נורא מצד תהלותיו כמו “נורא עלילה” שפירושו נורא מצד עלילותיו, וכמו כאֵלה נובלת עליה שפירושו נובלת מצד עליה; אבל איזה טעם יש בבורא תהלות? האם התהלות הן ממנין הברואים? גם התקון “גֹלֶה” אור במקום “גולל” קרוב יותר לקלקול, לפי שהיה צ”ל בבנין הכבד ועוד שאינו נקשר היטב עם “מפני”; ופירוש “גולל אור” כמו גלתי את חרפת מצרים מעליכם, וטעם הדבר היא השקפתם על בנין העולם שלדעתם כוכבים ומזלות קבועים בגלגל. והלואי שלא יהיו בסדור תפלותינו דברים גרועים מאלה. –

לשפוט על מאמרי פלסופיא אינני בר סמכא, כי מעודי לא העמקתי במקצוע זה ואינני בקי בשִטות הפלסופים השונים, בטוח אני בך ובחותנך הרב הגדול נ"ע שמאמרך הוא דבר מתקן, ואם תחפוץ שיבוא בדפוס איעצך לשלחו אל ר' נחום סאָקאֶלאָוו בוורשוי בעל “האסיף” וישימנו בספר האסיף לשנה הבאה.

יותר מרוצה לעם יהיה מאמרך על היחוס שבין התורה ובין חכמת מצרים, כי הוא נחל איתן אשר עוד לא עֻבַּד בו בספרתנו ונקל יהיה לך להשמיע לקוראיך חדשות רבות. במחברת “מגדנות” אשר נוספה על “המליץ” לשנת 1882 נמצא מאתי מאמר “לשון נפתית לעברים” נוגע במקצת בענין זה. אם יהיה לך חפץ בו ואיננו אתך בקשהו מאת ה' צעדערבוים ובודאי לא ימנעהו ממך. את הערתו לשירי “אסנת על אדות איזוס ועזאזל כתבתי עוד בשנת תרכ”ח ומאמרו של דרייפֿוס לא ראיתי וגם אתה לא הגדת לי דבר מזה בהיותי אצלך, כי לולא כן כי אז מלאתי דברי בדבריך והייתי מזכיר שמך עליהם.

על השערתך בנוסח מנא תקל ופרסין אעירך כי המלה “פרסָיִן” איננה כדין דקדוק לשון ארמית שצ"ל פרסָיַא.

מוכרח אנכי לקצר לפי שעתי קצרה ועוד דברים רבים לי אליך. אנכי קראתי בשמך לפני ה' ז"ק והעידותי עליך כי אדם כשר אתה וכן אנכי מעיד עליו לפניך; עשה אתו ברכה ולא יקפח את שכרך.

כן שלחתי אליך בשנה העברה בהיותי במאַריענבאַד את אחד ממכירי ר' יהושע צייטלין שמו. האיש ההוא עשה עשר במאסקוי ולעת זקנתו גמר לעזוב את ארצנו ולהשתקע בלייפציג והעירותיו עליך להתודע לך ולבוא בברית אתך בכונתי כי מזה תצא לשניכם איזה תועלת, כי האיש ההוא בעל נכסים ועוד היה בלבו לעשות בעסקים ואמרתי לו כי אתה תהיה לו מעירך לעזור; אולם הוא שנה את מחשבתו ונשתקע בדרעזדען ואני טרם אדע אם ראיתוֹ או לא.

ינעם לי מאד לשמוע כי אשתך ובתך הכבודות לא שכחוני ועדיין יש להן געגועין עלי ושמחו לראות פני מחֻקים על הלוח. ברכן בשלום והשתדל לבלי יזח זכרוני מלבן גם בימים יבואו.

בקשה אחת קטנה יש לי אליך, הנה נא שלחתי אחוז אחד מספרי להדירקציון של מה“ע “Auf der Höhe” למען יבקרהו ויחוה דעתו עליו, ותשובה לא מצאתי, על כן בשעה פנויה הואילה נא ודרוש אחרי הדבר, אם בא מאמר על אדות ספרי במ”ע הנ“ל קח נא את החוברת ההיא ושלחנה לי, ואת מחירה אבליע לך לעת מצוא בכסף אשר ישלח לך ה' ז”ק; ואם לא בא המאמר שאל את פיהם אם יבוא אם לא. ובזה יהיה די לי גם לך לעת הזאת ושמחנו גם בימים הבאים בבשורות טובות ונחמות כי חמודות אתה לי ובשלומך יהיה שלום גם לידידך המכבדך ומוקירך בערכך הרב

יל"ג.

ספ“ב ז' חשון תרמ”ה.

 

אגרת מאתים ושבעים.    🔗

ספ“ב יום ד' ר”ח כסליו תרמ"ה.

[להנ"ל]

ידיד נכבד!

מכתבך היקר ממוש"ק העבר הגיעני היום והנני ממהר להשיבך דבר ולהודות לך על החרדה הגדולה אשר חרדת בדבילי ללכת לה' מסח ולדרוש לשכנו באשר הוא שם…

אחד המשכילים מעיר לאדז הודיעני כי העתיק משירי לל“א ועתיד הוא לשלוח את העתקתו למה”ע “אויף דער האֶהע”, וכאן ימצא ה' מסח מקום לשלם את חובו אם יחפוץ; ואולם אם גם לא יחפוץ אין בכך כלום, כי לא על זו הדרך תהיה תפארתי, כי לא מארץ אשכנז תצא תהלה לסופר רוסי ולא ממ"ע “אויף דער האֶהע” יצמח כבוד למשורר עברי…

אין צרך לך לנסח המקרא בשמות ג' ולקרוא נעלם במ' לעלָם כי גם לפי הכתיב תוכל לדרוש את דרשתך שהיא עולה עם דרשת חז“ל הידועה לך; אבל מה אעשה ורוח שפתנו הקדושה המקשקשת בי לוחשת באזני שאין מקרא זה יוצא מידי פשוטו ומידי כתיבתו, והעד הנאמן על זה היא הקבלת (פאראלעליזמוס) שני חלקי הפסוק שכמוהם מצאנו רבים, כמו: זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר (דברים ל"ב ז') ויהודה לעולם תשה וירושלים לדור ודור (יואל ה' כ"ו), וממש כדברי הכתוב בשמות:” ה' שמך לעולם ה' זכרך לדר ודר (תהלים קל“ה י”ג) ורבים כמוהם, ואב לכלם “האפס לנצח חסדו גמר אֹמר לדר דר” (שם ע"ז ט'), הרי לך שהמלה עולם המקבלת אל דר־דר פירושה נצח, ולעלם חסר תמצא יותר מעשרים פעמים בתנ“ך. צא וספור. – יותר מזה מתקבלת על דעת אוהבי הפשט הערתך בדבר סוף תפלתה של חנה שהוא נעוץ מתוך מזמור קי”ג שבתהלים אבל זוכר אנכי שבדבר זה כבר קדמך אחר וכמדומה לי שהוא בס' התהלים של גראֶטץ בהקדמתו.

מן המליץ משכתי את ידי מראשית חדש מאַי תרמ"ג בטרם לכתי למאַריענבאַד ולא שבתי ולא אשוב אליו עוד לעֹלָם כפרושי וכפרושך, לפי שדבר טמיר ונעלם בגוֹ.

שים שלום טובה וברכה לבתך הכבודה על אשר יגעה להעתיק למעני מאמרו של האַללע; ובשביל כל לבד מחזיק אנכי טובה לה' האַללע על אשר קצר במקום שהיה ראוי להאריך, כי אז היה לבתך טרחא יתרה להעתיק לי את מאמרו. אפריון נמטיה!

לרגלי משאך ומתנך עם ה' ז"ק אתענג לפעמים לשוחח עמו על אֹדותיך ולספר בשבחך כי יקרת בעיני שנינו נכבדת ואני אהבתיך בכל נפשי ואשחרך כבוד

אני ידידך ונכבדך

יל"ג.

 

אגרת מאתים ושבעים ואחת.    🔗

ידידי המשכיל הר"ד פֿרישמאַנן!

במכתבך האחרון אמרת כי העתקת אחד משירי לל“א ובחפצך לתתּו במה”ע “אוֹיף דער האֶהע” אפס כי לבך נוקפך אם יקבלוהו שם יען כי לדעתך נהפך ה' מאַזאָח בימים האחרונים לנו לרועץ. והנה אם בכלל לא ראיתי רגלים להשערתך זאת יש לאל ידי עתה להגיד לך בפרט כי קבל יקבל ה' מאַזאָח את העתקתך בחפץ כפיו, אע“פ שדבר זה לאו בפירוש אתמר לי אלא מכללא וע”י מקרה אתמר לי; וזה הדבר: בחו' “אויף דער העֶהע” לחדש סעפטעמבר נדפסה הערה קצרה על אֹדות “כל שירי”, וכאשר העירו את אֹזן ה' מאַזאָח כי לא יצא ידי חובתו בזה, התנצל ואמר “כי הוא בעצמו איננו יודע קרוא מקרא בלה”ק ואנוס הוא להשען בזה כסומא על אחרים, ובפעם הזאת נזדמן לו להשען ע“ג חגר ועל כן הערתו צולעת על ירכה, ופג טעמה וריחה; ונכון הוא לקבל ולהדפיס על אֹדותי ועל אֹדות שירי כל מה שיודיעוהו אחרים בני סמכא”. ואני אוסיף לבאֵר לך הדבר ולגלות את מסתריו. בעל ההערה ה' האַללע הוא מודע ומכיר להר“ר ש”מ היושב כעת בלייפציג, וש"מ זה הכיר את פניו במשלי המנֻול בבית המדרש ועל כן הטיל זוהמתו בבעל ההערה ובעטיו של… זה כתב האַללע מה שכתב. ועל כן איעצך זאת עשה. שלח נא בתחלה את העתקתך, כלה או מקצתה, אלי הלֹם ונקראנה, כי שומעים אנחנו (כלשון בעל המליץ) שפת אשכנז ואשמיעך את דעתי על ההעתקה ועל טיבה באמת ובתמים בלי משוא פנים.

בעל ההערה לא ידע או לא חפץ גם להעתיק כהוגן את השם “כל שירי יל”ג" וכתב “אַללע געזאֶנגע פֿאָן יהודה ליב גאָרדאָן” במקום “זאֶממטליכֿע געדיכֿטע פאָן לעאָן” ואני כבר אמרתי לך כי לא מצאתי למושג זה בלה"ק מבטא אחד טוב אלא “כל שירי” ואם לכאורא קשה שם בסמיכות, הלא כבר נסו בני ישראל לקרוא “ס' משלי” ופרק “כל כתבי” וגם עם “כל נדרי” אשר אמרת עמו עכבדה, והלואי שיקראו בני ישראל “כל שירי” בכונה ובהתלהבות עצומה שהם קוראים בה “כל נדרי”

והנני המכבדך ומוקירך

יל"ג.

ר“ח כסליו תרמ”ה, ספ"ב.

 

אגרת מאתים ושבעים ושתים.    🔗

[לה' מ. גאָרדאָן]

ידידי מימי אִבִּי, יושב בסתר לבי!

משלך אשר הבנת בשיר איננו נופל משאר השירים הבאים בכה“ע לב”י, ובעל השחר בלי ספק יקבלנו וידפיסנו. אם לזה תקרא כבוד – קום ורדוף אחריו כי לא יברח ממך. אבל לא אכחד ממך כי השמן הטוב, שהוא אחד מתמרוקי בת השיר היפה, יחסר על ראש שיר זה. סבת הדבר הוא שחלקת את שירך לבתים ופלסת נתיב לחרוזיך ומפר לתנועותיך ובשביל כך נאנסת להוסיף לפעמים איזה מלות להשלים המשקל בכל שורה והרעיון בכל בית, ועל כן יש בשירך דברים יתרים וגם מבטאים בלתי נעימים ונשגבים אשר לא יניחו את רוח אניני הדעת. כל כותבי משלים בחרוזים בחרו להם תבנית השיר שחלקיו מאחזים ומשלבים יחדו כלם מקשה אחת, ועי“ז הם יכולים לגלגל החרוזים כטוב בעיניהם והשיר הולך למישרים כספור חרוזי אשר ירוץ כל קורא בו. ואם בשפות החיות והרעננות כך בשפתנו היבשה והצנומה עאכ”ו! והנה זה הוא חסרון כללי אשר פעל על סגנון השיר כלו אבל לא רבים יעמדו עליו; ואולם יש גם מגרעות אחדות הגלויות לעין כל ועל נקלה תוכל לתקנן. על איזה מהן אגלה אזנך בזה:

המבטא “נפשנו בחלה” יורה על כל דבר שבתחלה היה לנו לרצון ואח"כ לאיזה סבה מקרית היה לנו לזרא; אבל שנאה טבעית שהיא לבריה מתחלת בריאתה אינה אלא שנאה ושנאה תקרא.

בבית 5 עַוֶרֶת הוא שה“ת לנקבה ושם העצם הוא – עִוָרוֹן. זולת זה לא יתכן לאמר” “הֻכה ממראה”…. כי אם: “המראה הכהו” או לכה"פ: לַמראה הזה הֻכה בעורון.

המבטא “מועד רגל” איננו עולה יפה למושג косолапый; וכן גם המאמר “חנן גם רחם לאריות הדגל” לא ינעם לחך. תוכל לכתב בדלת: “נעקש רגלים” או “גס רגלים” (בל' חז"ל כמו גם רוח ופסיעה גסה) ובסוגר “כי נאוה לאריה אֹרך אפים”.

הצווי מן חנן הוא חֹן ולא חָנֵן ככתוב בבית 11.

בהיותך יושב בכפר הרחק מאֹד מקול המונה של עיר עודך מחזיק בתֻמתך ומאמין בחלמות, ועל כן כבוד סופרים הוא בעיניך כענין שראוי לו לבר דעת לענות בו ולרדוף אחריו. ואני כבר הקיצותי ואראה כי חלום בטל והבל נדף הוא, כי אם אין היותררת על הכבוד – הכבוד מה הוא? אותי הרימו בני עמי על נס, הרעישו הרים בגאותי ויעשו לי יקר וגדולה אשר לא נעשה כמוהו לסופר בישראל, אבל שכר לא יהיה בעמלי שעמלתי בו כל ימי חיי. באחד ממכתביך הקודמים אתה אומר עלי כי רואה אנכי עולמי בחיי. אם לסעודת לויתן כונתּ לא קלעת אל המטרה. כי רק עלי הדפנא (לאָרבער־בלאֶטטער) אשר בו יתבלו תבשיל של דגים נתּנו לי בזה וחתיכת הדג קימת לעוה“ב. מוציאַי לאור (כבודם במקומם מונח! ) מחסרון דעת ומרפיון ידים קלקלו את הדבר הטוב והספרים יצאו מן הדפוס עמוסים בחוב גדול כאלפים רו”כ; ועתה הם מלקטים הפרורים לשלם בתחלה את החוב ההוא; הסך שש מאות עקז. שנמכרו במשך הזמן הקצר עד כה איננו מגיע עוד לתשלום החוב הנ"ל ושכר העוסקים במלאכה והוצאות השלוח, ובמשכרת יישאר לי מספר עקזעמפלאַרין אשר רק נמושות יבֹאו לקנותם, כי העשירים ובעלי הכיס כבר קנו אותם ויקחו מהם דים. אין אני מגלה לך דבר זה כמתאונן כי סוף סוף מה יתאונן אדם אם יסודו מעפר וסופו לעפר, אבל רצוני היה להראות לך כי כבוד סופרים בבני עמנו הבל נדף הוא אשר נפשנו לא ישביע ומעינו לא ימַלא.

אם כשל עוֹזרך ה' פ. ותושיה נדחה ממנו לתמוך בידך להדפיס את שיריך בלשון העם, עשה זאת אפוא: פנה לך אל אחד המדפיסים ויוציאם ובודאי לא יקפח את שכרך. אם תחפוץ מלא את ידי לעסוק בדבר ואפנה אל ראָם בווילנא או אל צעדערבוים המדפיס בזה או אל אחד המדפיסים בווארשוי, ודבר מה יענוני והגדתי לך. אבל צריך אתה בתחלה לכנוס את שיריך ולהעתיקם בחוברת יחד מוגהים וערוכים בכלם להדפס ותשלחם אלי, למען ידע המדפיס את אשר לפניו, כי אין סוחר קונה דבר שנעלם מן העין.

הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. זה לא כביר עלתה בידי לסוכך עוד הפעם לראשך מנשקו של המבקר ר. כאשר כונן להשחית. הוא שלח להרידקציון של הוואָסחאָד תשובה נמרצת על הערתי ובה הוא שופך בוז וכותב מרורות עליך ועל וויסבערג שותפך. ואולם בעל הוואָסחאָד שלח את מאמרו אלי ובעצתי הרחיקהו לא קבלו אף כי כבר היה מסודר בדפוס.

ועתה אתה ידידי שלום ובצאתך עוד הפעם שער אלי קרת יצילך האל מעזי פנים שבדור ומבעל דין קשה, וימציא לך לעת זקנתך מנוחה השקט ושלות הרוח כי זה כל האדם.

ברך בשמי את הר"ר פ. אשר בצל קורתו אתה מסתופף, אם יודע אתה כי ברכת הדיוט כמוני לא תהיה קלה בעיניו; והיה ברוך גם אַתה ופקדני לעתים מזמנות בדבריך כי בכל עת ובכל שעה ערבים הם עלי.

והנני ידידך לנצח

יל"ג.

ספ“ב, ה' כסליו תרמ”ה.

P. S. באחד ממכתביך הקודמים רשמת לפני מקומות רבים מדברי חז"ל המדברים בשבח האשה כדי להראות לי שלחנם טפלתי שקר על קדמונינו בדבר חנוך הבנות. – את המאמרים ההן והדומים להם ידעתי גם אני, ומי לא ידע כי בתלמודנו הקדוש מצֹא נמצא לכל דבר – דבר והפוכו, אפס אני לקטתי באמרים רק את הצריך לעניני, ועניני היה לצייר את מעמד האשה הישראלית כמו שהוא באמת ובמציאות ביחוסה אל חיי החברה, ולא מעמדה המוסרי ותם דרכיה אשר לא פעם ופעמים אזכירם לשבח בשירי “כל מדות בנות ציון המצינוֹת” וכדומה. אבל כל עוד אשר תגדל יקרת ערבה וטהר נפשה כן יגדל קצפנו על שנות עמל אשר מנו לה בדיני האישות; ומה ימריצוה דברי חכמים אחדים המדברים בשבחה והיועצים טוב עליה, אחרי אשר הדברים הטובים האלה לא יועילו להותה ולא ייטיבו את מעמדה החברותי.

הנ"ל.

 

אגרת מאתים ושבעים ושלש.    🔗

ידידי!

קול חרדה השמיעני… פחד ואין שלום: אלהים ראה עולים מן הארץ! … כותב בקרת על ספרי!! ויסיתני להקדים ולבקש לי תחבולות לעשות אתו מלחמה. ואני תם אני ולא אדע מה כל החרדה הגדולה הזאת? הפיות האנשים נחסום או מפני הבקרת נסתר? ואדם כשהוא נעשה מחבר ויוצא לשוק וספרו בידו הרי הוא כעולה לגרדום ונעשה כמיצר שהחזיקו בו רבים ובקרקע עולם שהכל דשים בה. ס … קפץ וכתב על שירי בקרת דחופה ומבהלת ודבר עלי כזבים לאמר שספורי הם נמנעי המציאות והמעשים אינם מתאימים לתכונת הנפשות אשר עשיתי; וכשבקשתיו במכתב להביא ראיה על דבריו ולהראות לי באצבע איזה מעשה לא יכשר לפי הכונת הנפש העושה אותו, נלאה ולא יכול למצוא הפתח ונסתתמו טענותיו. הבגלל זה אבוא במשפט עמו בדפוס קבל עם? ואני ידעתי כי לא מרוע לב עשה זאת כי אם מקצר עת ומחפצו לאחוז את החבל בשני ראשיו למצוא בספרו חן ושכל טוב בעיני יושבי קצוות שונים. את …, אשר מפני שמו נחת עתה, הסכנתי מעודי לחשוב כיוצא מכלל סופרינו לאדם כשר; פנים בפנים לא ידעתיו אבל שנים רבות היינו מריצים מכתבים איש אל אחיו ומתוך מכתביו ומאמריו ראיתי כי איש ישר שכל וישר לב הוא ולא יוציא מפיו אלא דברים היוצאים מלבו ולא מלב אחרים. אמת כי בשנה שעברה נחשד גם הוא בעיני, כי בראותו את מכתבו (בהוספה להמליץ שנת תרמ“ג נו' 61) נגד מחברתו של פֿ… הכרתי מתוך דבריו כי לא מלבו יצאו הדברים ההם כי אם שׂכיר הוא ולבקשת צ”ב כתב מה שכתב, ואמרתי בלבי הגם … בין רודפי שלמונים ומקלסי אתנן? מן העת ההיא נסתם חזון בינינו ואין דובר בינינו איש אל אחיו דבר וחצי דבר, ועל כן לא אוכל לשפוט מראש אם יהיה משפטו משפט אמת וצדק או אם תסלף אבן החן את דבריו כי הרבה עניות עושה שהיא מעברת גם אדם ישר על דעתו. נחכה אפוא עד בוא דברו ונראה מה יהיו חלומותיו; אבל אנכי אם כה ואם כה לא אזקק לו להשיבהו; ידבר ככל אשר ישים האלהים או ככל אשר ישים צ“ב אל לבו ואני אחריש, כי מה מידי יקח? “מעל במת הסופרים יורידני” (כדבריך)? – מה הבמה אשר אתם הבאים (כלו': דוברים דברי הבאי, כפירוש התשבי) שמה? הלא כל אחד מסופרינו בונה במה לעצמו ועולה עליה ועושה עצמו אלוֹה. הנה גם צ”ב זה אשר זקן ושב והרי הוא כבן שבעים שנה ולא למד לדבר כן שורה אחת בשפתנו ועוד זה מקרוב כתב “בקשה מהמו”ל" במ' “בקשת המו”ל", “באָגראָוו יצא לשבת באחוזת חמותו במ' “חותנתו” וכיוצא בזה שבושים גסים שכל בר רב דחד יומא לא יכתבם, גם הוא בונה במה לו בימים האלה וחוגג חג גליון האלף למכתב עתו, ובלי ספק ימצאו בקרבנו חנפי לב אשר יקטירו לו לבונה וקטרת סמים והוא יריח את ריח הניחח וידמה בלבו כי לו יאתה ולא ישים אל לבו כי אלו יצא מכתב עתי כזה אפילו באלפי אלפים גליונות בקרב עם חכם ולא נבל – הלא בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכֻסה, כי טובה לא הראה לזולתו וכל עמלו רק לפיהו ולכיסו. – ראה אתה אומר כי … גוזר עלי שאני אינני “משורר לאומי” ומה מני יהלוך אם גם אינני “משורר לאומי”? ומי הוא המשורר הלאומי בתוכנו? ר' אלעזר הקליר, ר' קלונימוס ב”ר קלונימוס, או אולי מיצקון אוֹ ח. יהי אלהים עמם ויעלו; ואם הם מרוצים לעם יעברו הם לפני התיבה ולבי לא יקנא בהם.

על שאר דבריך אין לי מה להשיב, וגם מכתביך השנים אינם כעת לנגד עיני. ספר “ענות חיי” קבלתו בעתו, ומן היושר היה לענות למחברו דברים ולהודות לו על מנחתו, אפס כי לא הודיענו את מקום שבתו ולא ידעתי איפה אמצאהו. על כן היטיבה נא ברצונך להודות לו בשמי על טובו ועל חסדו באשר הוא שם. בעל מרה שחורה עזה הוא ועלם חשך בעדו ואם ממכריך הוא למה לא תמשכהו לבית מדרשם של חבריך החסידים לפכח צעדו כדי שתשרה עליו שכינה. חרש חכם הוא לכנוס אבני מסע לבנינו אבל איננו יודע להניף עליהן ברזל ולהקציען במקצועות ובכן בנינו בנוי אבנים שלמות ולא אבני גזית, כלו' שלשונו בלתי מנופה כל צרכה ויש במאמריו אריכות לשון וכפילת ענינים המקלקלות את הענין וטוב טעמו. למה זה יכתוב “משגעת” כשם עצם והוא איננו כי אם שם התֹאר לנקבה, ושם המקרה הוא “שגעון”, אך אולי גם זה הוא מן הזרוֹת אשר ידבר פי “המשגע” כי בשגעון ינהג.

חדשות אין אתי ולדברי תורה אין לבו פתוח בעת הזאת. לפלא בעיני כי עד כה לא באני מכתב הרא"ק אשר בשרת.

והיה זה שלום מאת מכבדך ומוקירך

יל"ג.

מוש“ק פ' ויגש, תרמ”ה, ספ"ב [ג' טבת].

 

אגרת מאתים ושבעים וארבע.    🔗

[לה' מ. גאָרדאָן]

ידידי היקר הנאמן בבריתי וקים באהבתי!

באתי לבקר ונמצאתי מבוקר, מקבל אנכי את השגותיך בכבד ראש, כי רואה אנכי כי רוח חכמה ודעת, רוח תפישת האמת נוססה בם; ומה נאמנו דברי המשל הצרפתי: הבקרת קלה והמלאכה כבדה.

לא רק רש“י לבדו יפרש “עורת” בשם דבר כי אם גם רבים וכן שלמים מן המבארים והליקסיקוגראפֿים החדשים, כמו גיזיגיוס ופֿירסט ואחרים, ובכ”ז אין מזה קושיא למה שכתבתי עורת עין, כי אחזתי בדעת הראב“ע והיוצאים בעקבותיו. על מה שכתבתי “גפן סדום הנהו” יש לי התנצלות בגפן בוקק ישראל. נשהה בדגש התי”ו אתה מוצא בישעי' מ“א י”ז. “כקורא על לוח” (משלי יהודה 6 ), וכן סוד לבך אקרא על פניך (אסנת בת פוטיפרע 146 )כתבתי בכונה, לפי שאין דומה הספר שיש לו בית קבול ותוך ללוח ופנים שאינם נגללים ועומדים תמיד גלויים: וכשם שכותבים וחורתים על לוח וחוקקים על המצח, כך קוראים מעל הלוח ומעל המצח; דוק בזה ואולי תסכים לי, כי אין לבי פנוי כעת להעמיק ולהאריך בדבר. קשה מזה לי להצטדק על מה שכתבתי “פרט במשל” ועל אשר הפכתי את הדרור מנקבה לזכר. אזכור כי בשעת הדפסת המהדורא השניה בקיץ העבר (ואני אז חו"ל במאַריענבאַד) עמדתי בעצמי על דבר זה האחרון, אבל לא מצאה ידי לשנות, ואזכור עוד כי בקשתי ומצאתי לי סמך קל, ועתה שכחתיו מה הוא. והנה מלבד תפישותיך אלה נמצאו בשירי אלה עוד שגיאות רבות, מהן שגגות מחסרון דעת או מפליטת הקולמוס ומהן זדונות שהנחתי בכונה, לפי שצרו צעדי תחתי וסמכתי על החירות שנתנה למשוררים. מובן מאליו שאלה ואלה מספר הם, ונער לא יכתבם, כי אם המבין ויודע היטב בשפתנו. מעט מן השגיאות ההגה בס' משלי יהודה רשמתי במכתב לפני רעך ווייסבערג³ לפי שאמר לי שמשתמש הוא בספר זה ללמד בו לתלמידים ויראתי פן יקרה להם מה שקרה ליואב בהקרותו להם זָכר במקום זֵכר; ומן הזדוגות אביא לך למשל מה שכתבתי באחד המשלים במשלי יהודה “הרפתים עמוסים”, וזה שלא כדין כי הנשוא הוא העמוס ולא הנושא.

והנה ידידי גם השגות כאלה גם התשובות עליהן בכתב אינן אלא יגיעת בשר ואבוד זמן כי סוף סוף הן נשארות בין אדם לחברו בעוד אשר השגיאות הנדפסות בחוץ תרונה וברחובות תתנה קולן; ע"כ אפסיק דבורי היום, ואם יש את לבך לעבור בעיון על כל שירי לאסוף את כל המגרעות אשר בהם כעמיר גורנה ולחבר על אדותם מאמר מיוחד לקבעו בדפוס, אז אולי יהיה הדבר שוה בנזק הזמן והעמל והפלפול בדקדוקי סופרים אלו, ומה גם כי עד כה לא התעורר איש לכתוב בקרת פרטית ומשפט צדק על כל שירי על הטוב והרע אשר בם.

ומדי אנחנו עוסקים בתקון איש טעיות חברו, אעירך כי במכתבך אנכי מוצא טעות אחת גדולה הצריכה תקון, והוא מה שאתה אומר כי נחלתי עושר. לא ידעתי מי הוציא שם רע זה עלי ומה הביאך לידי טעות זאת. כל עשרי לעת זקנתי עתה ככלות כחי – הוא כי צרכי אינם מרובים, נשארתי אני וביתי זו אשתי לבדנו ואיש מילדינו אין אתנו ולא יהיו עלינו למעמסה. שתי בנות נשואות לאנשים מהוגנים המתפרנסים ב“ה בכבוד ולא הצמצום, וגם בני האחר, אשר אמנם עוד לא כלה חוק למודיו, מוצא כל צרכיו בעצמו ואיננו מצפה לי ולעזרי. כל ילדי אלה כשתילי זיתים סביב לי פה בעיר הבירה על ימיני ועל שמאלי בקרוב מקום: פעם אחת בשבוע, במוש”ק, הם נאספים ובאים אל ביתי, ופעם בשבוע אנחנו באים אליהם ורואים בשלותם, ומבתי הבכירה זכיתי לראות גם בני בנים – בן ובת כבן ובת של ר' ישמעאל כהן גדול! זהו כל עשרי והצלחתי בה יתן ה' לארך ימים: אבל עשירות פשוטה – מאין דבר שמה?!

ועתה מכתבי לך לקץ כי עיפה נפשי, ואתה, ידידי, היה שלום וברכה ופקדני בפקודת אהבה ורחמים לעתים מזומנות, כאשר זכרתני ולא שכחתני עד כה. כי הלא טפחות נשארו לנו ימים (בכ“א כסלו העבר מלאו לי נ”ד שנים) ומי יודע כמה ימים חוצצו לנו, ומי יביאנו לראות במה שיהיה אחרינו?

והנני ידידך מאז עד היום האחרון

יל"ג.

סב“ב י”ד טבת תרמ"ה.

 

אגרת מאתים ושבעים וחמש.    🔗

ידידי הנכבד Dr. S. Rubin

את ספרך אשר כבדתני מסרו לי ימים אחדים אחרי קבלת מכתבך המבשר אותו, כי נעצר בבית מבקר הספרים, וב“ה כי יצא משם בלי פגע. עד כה לא הספיקה לי השעה לקרא בלתי אם את “מבואך”, אבל הוא הוא הצריך לעניני להראות לי את גודל זרועך אשר חשפת במלאכה החדשה הזאת. אין אני כדי והגון לחות דעה בפילוסופיא כי לא נכנסתי לפרדס מן השורות החצוניות ולפנים; ואולם גם עיני זר כמוני לא תשעינה מראות את האור הגנוז בספר המדות לאריסטו השני הזה. ואין ספק כי כל ישרי לב בבני עמנו יהללוך על כי הוצאת להם חמה מנרתיקה ופנו לך מקום בסכת עורו של לויתן אצל הר”ש אבן תבון אבי המעתיקים העתיקים. כי לא כימים הראשונים הימים האלה לבני ישראל. אז בימים ההם בהיות עוד האור והחשך משמשים אצלנו בערבוביא, כל המלגלג על דברי הנקראים חכמים היה נדון בצואה רותחת כדין וכל המהרהר אחרי מעשיהם היו מורידין ולא מעלין, ועתה בעוה"ר נתרבו אצלנו אטהאֶיסטים וכופרים גמורים אשר אפיקורסותו של האפיקורוס שפינוזה בעצמו אינה אלא כקליפת השום כנגדם, וכל ארבע כנפות הארץ מלאות פושעי ישראל כרמון, עתה – שפינוזה לצדיק גמור יחשב וספריו לספרי מוסר.

זה כשלשים שנה התעורר עליך שד“ל ובאחד ממכתביו אלי קרא אחריך מלא על ראשית פעלך אשר קראת “מו”נ החדש”, ולוּ הנהו חי אתנו כיום הזה, לבי בטוח כי היה יוצא לקראתך ושמח בלבו וסמך ידיו על ראש פעלך זה ונרצה לו לכפר עליו! –

הנך מזכיר בהערותיך את שם האיש מ. ר. מווילנא וקורא לו מקובל ואינך יודע כי האיש הזה איננו מקובל כי אם מטורף; אין לו שום ידיעה עקרית בקבלה ומלאכתו נעשית על ידי אחרים. –

לא שלחתי לך עד כה את “כל שירי” אשר יצאו לאור עוד בימי הקיץ העבר, יען כי שכחתי את שם הרחוב ומספר הבית אשר אתה יושב בו. עתה הנה ספרי שלוחים לך חלף ספרך, ולו קדמה העתקתך את שפינוזה לצאת לאור, כי אז הזכרתי את שמך בין שאר פושעי ישראל בספרי (ח"ד עמוד 112 ) ושמתי לך מקום בגיהנום ע"י שפינוזה אדוניך – אשריך כי עוד כחך עתה ככחך אז ורוחך חדשה בקרבך לכתוב ולחבר ספרים וגם עד זקנה ושיבה לא יעזבוך החפץ והיכלת לעבוד בספרת ישראל; ואוי לי כי עיפה נפשי לכותבים וגם נפשי בחלה בהם, בראותי כי מעטים בם אנשי לב מתנה ותעלולים ימשלו בספרתנו. ה' ירחם עליה ויבנה חרבותיה בתוך שאר חרבות ציון וירושלים. ברך נא בשמי את אשתך הכבודה ושא גם אתה ברכה מאת אוהבך ומוקירך כאחד מיחידי הסגולה.

יל"ג.

ספ“ב עש”ק פ' יתרו תרמ“ה [כ”א שבט].

 

אגרת מאתים ושבעים ושש.    🔗

ידידי השלם ה' ווייסבערג!

הד“ר ז”ק, הנובר הממונה על קפת “כל שירי” הרקה, מלא את ידי לכתוב אליך בדברים האלה:

הרר“א קופערניק הודיע לו זה שבועות אחדים כי לעתיד לבוא תהיה מכירת ספרי בקיוב וסביבותיה נעשית על ידך ותחת השגחתו, אם יסכימו המו”ל לתת שכר לפעלתך. ה' ז“ק הודיע כי המו”ל נאותים להצעתו; ומן אז הוא מחכה לתשובת הרא“ק לדעת את מספר הספרים אשר ישובו לשלוח לכם, אחרי אשר לפי הודעתך באחד ממכתביך אלי הספרים השלוחים ראשונה כבר אזלו ואינם. ולפי שתשובת הרא”ק עד כה לא באה ה' ז“ק מבקש שמאחר שקבלת עליך להיות העוסק בדבר תכַוֵן נא השעה להעיר את אֹזן ה' קופערניק להודיע לה' ז”ק כמה ספרים ישלח עתה ומה אחרית הספרים אשר נשארו, כפי החשבון שנתקבל.

ואנכי מצדי אבוא אחרי ה' ז“ק ואמלא את דבריו ואבקשך גם אני לעשות את בקשתו ובבוא הספרים לידך – פנה ועסוק בטובת משחריך כי גם אתה תבוא על שברך כאמור למעלה וגם אנחנו נמצא איש חלקו – המו”ל את הבציר ואני את העוללות. בוואַרשוי נמכרו ע“י ה' צוקרמאַגן מאה וחמשים עקז, כי כפי הנראה ספרי ב”ה מרוצים לעם וכלום הדבר חסר אלא שיהיה איש חרוץ משתדל בדבר להעיר ולעורר את הקונים, כי כן אהב בני ישראל.

ארי שאמרת נעשה מפגיע. הנה בקורתו של לל"ב נדפסת ואַיה מורא_⁴ העבודה, שמעולם לא האמנתי שחבר כמותו יוציא מתחת יד, דבר שאינו מתקן כזה! כל השגותיו אינן אלא עקיפין וקושיותיו קושיות סתם מקשן ותקוניו – שגגות תלמיד שלא שמש כל צרכו. אראה לך דוגמאות אחדות מן הקלות; קח את ספרי ואת מאמרו ושים אלה נכח אלה ושפוט ביני וביניו.

בחלק א' עמוד 29 הוא אומר לתקן יָרָאו במ' יִירָאו ואינו אלא מקלקל, שהפעל ירא הוא מן הצרויים ובעבר דינו יְרֵאו בציר"י ובשביל כך כתבתי יִירָאו (עתיד כמ' עבר הנמשך) בשביל החרוז.

בח"ג עמוד 181 הוא מוצא שגיאה בלשון שכתבתי ולאָמה קנתה בעבור נעלים, ואומר שלא יתכן לאמר כן אלא במחיר נעלים; ושבת מקרא מלא לקנות בכסף כו' בעבור נעלים (עמוס ח' ו').

בחלק ד' עמוד 177 לא ישרו בעיניו דברי “לדחותו (את השעור המשתלח) לעיני יקירי ירושלים המלוים אותו”, ומשיג ואומר כי יקירי ירושלים היו מלוים איש העתי רק עד הסכה הראשונה; וטעה בדבר משנה מפורשת (יומא פ“ו מ”ה) שהיו מלוים אותו עד הסכה האחרונה ושם עומד מרחוק ורואה את מעשיו.

שם עמוד 119 , לא הבין פשוט את דברי. במכתב התעודה היו רשמי פניו של יוסף בן שמעון הראשון ולא של השני המזויף, כי לא יכול להיות באופן אחר וא"כ אין מקום לקושיתו, מלבד מה שהוא מעיד על עצמו שאיננו בקי בפאַספאָטני אוסטאַוו.

אם שגגות שלו כך זדונות שלו עאכ“ו. בכלל לא תבן את רוחי ולא התבונן על דרכי בספרות ישראל ע”כ גבב עלי דברים והקיפני קושיות ושאלות כתנור של עכנאי ואת כלם ישא רוח יקח הכל. אפס כי השעה משחקת לו שאין לפני מקום לענות לו על חלומותיו ועל דבריו; כי מן המליץ מודרני בדריסת הרגל, סמאָלענסקי מת ובל“ס מת גם השחר עמו; ועתה אין כל בלתי אם אל האסיף עינינו – אבל הוא לא יבוא בלתי אם בצאת השנה ועד העת ההיא יהיו דברי לל”ב כצדיקים והאמת הנעדרת צועקת ואין מושיע לה.

והנני המכבדך ומוקירך תמיד

יל"ג.

ספ“ב, כ”ד שבט תרמ"ה.

 

אגרת מאתים ושבעים ושבע.    🔗

ספ“ב, יום ג' א' דר”ח ניסן, תרמ"ה.

ידידי ה' פרישמאנן!

ספורך “גם זה יובל” הביאני לעבור על אסור דרבנן ולמלאה שחוק פי בעוה"ז; ובצוארך תלוי הקולר. נתתיו לקרוא לאחדים ממכרי רואי פני שר אלפי האלפים וגם הם התענגו על דבריך, אפס כי מצאו בי במקום אחד חסרה פלפלא חריפתא אחת, והיא כי היה לך להוסיף שלהגר אשר הכינו להמוהל ביום חגו היה (במחילה מכבודך!)… כמו אָרז. אבל אנכי הראיתים כי מה שהחסרת אתה מלא בעל העברי בנו' ההוא במקום אחר; דוק ותשכח.

בגליון האחרון של המליץ (נו' 18 ) נדפסה תשובה קצרה למבקרי לל“ב. דברי המשיב צודקים, וכדי בזיון וקצף ללל”ב כי נערים ונערות יתקלסו בו ויוכיחו שגגותיו על פניו. כי באמת רבי השגותיו של לל“ב מהכל המה יחד ומעולם לא דמיתי ולא עלתה על לבי כי יצא דבר שאינו מתֻקן כזה מתחת יד אדם שחשבתיו תמיד לחבר ולהוגה דעות ישרות בדין; – – והנה בשתי התשובות אשר השיבו לו הנער “כ”ץ” והעלמה “בת־טובים” עוד לא לקח כדי רשעתו ולא הוּשב על עקב בשתו; ועל כן אם חפץ אתה לדבר על אדות שירי בהאסיף הבא דבר בכל אשר יתן אלהים אל לבך ובגשתך אל המלאכה אֶגלה את אזנך בשנים שלשה דברים. ולפי שעה אעיר כי ראש הסבה אשר הביאה את לל"ב להחטיא את המטרה בבקורתו היא שאינו משורר מטבעו ואין נפשו מסגלת לקרוא שירים… ומדברי בקורתו נודף ריח בית המדרש.

רֻבי שירי בלשון העם אשר אתה דורש אותם שמורים אתי, כי מקצת מהם נשתקעו כמדומה לי בידי ה' צוקרמאַנן אשר שלחתים אליו לפני שנים אחרות; ואם באמת נמצא איש קל דעת כזה החפץ להדפיסם הנני לחתם לו, אבל הודיעהו מראש כי בחנם לא אתנם כי אם שלם ישלם.

אליך כתבתי ביום י“ג חשון ושבתי כתבתי ביום ר”ח כסלו. עלי האיזראַעליטא אשר אמר ה' נ"ס לשלחם לי – עד כה לא קבלתי.

מכתבך האחרון איננו לפני בכתבי את תשובתי זאת ועונה אני עליו על פי הזכרון; ועל כן שכחתי איזה דבר ולא עניתי עליו – אתך הסליחה ואמלאהו בפעם האחרת.

והנני אוהבך ומכירך

יל"ג.

P.S. ט' רפאל דע אקקילעס מימי לא ראיתי.⁵

 

אגרת מאתים ושבעים ושמנה.    🔗

[לה' פאביוס מיזעס]

ידידי הנכבד!

ערבה עלי לשמוע כי ינאץ השק“ד ושוקד להיטיב דרכיו ומעלליו ובשלש שני שבתו אתך לא הבטת און בו. תלת שנין הוי חזקה ואוקי נברא על חזקתו; ומי יתן והיה לבבו זה לו כל הימים והיה תחת מ”ק בשֶׂם יהיה ותחת הסרפד יעלה הדס והיה לנו לשם כי הוא באמת איש מלא כשרונות טובים כרמון ואולי גם זה מקור כל תעתועיו ושגגותיו, כי כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. עדותך נאמנת לי ולכן איעצך לדון את מכתבי הקודם בשרפה או טוב מזה להשיבהו לידי, משום אל תשכן באהלך עולה.

את משאך ומתנך וריבך עם ה' ז“ק ידעתי מראשית עד אחרית, כי קראתי את כל מכתביכם איש אל אחיו. ואני שויתי נפשי לאותו שדכן בשעה שאין הזווג עולה ליפה ובשעה שהשדכן יש לו תנחומין בדעתו כי ארבעים יום קודם יצירת הולד היתה בת פלוני מיועדת לפלוני, אני – רחק ממני מנחם. לא אכחד ממך כי בדבר מאה המארק אשר אתה נושה דעתי נוטה כי הצדקה אתך, לפי שה' ז”ק במכתבו הגלוי אליך לא השיב פניו ריקם בבקשתך זאת כי אם מתוך דבריו היה ללמוד שלא יקפח את שכרך בימים הבאים, וגם הגדתי את דעתי זאת לה' ז“ק על פניו,אבל מה אעשה והוא אעפ”י שאדם ישר ואיש אמונים הוא, יש בו הרבה מן המדה ששבח בה מרע"ה את ישראל קשה מאד להעבירו מדעתו; ובכן עיני ראו בהשתרג הסכסוכים ביניכם ויהיו מחבלי השוא לעבותות העגלה וכח שמשון לא היה לי לנתקם.

והנה אני בתם לבבי אוכל להעיד כי לא על מעט הכסף הנמאס לב ה' ז“ק חרד כי מאה מארק כאין בעיניו, אפס כי בכלל לא מצא קורת רוח שלמה בהדפסת הספר בין מפאת השגיאות שעלו בו ובין מפאת הגהותיך היתרות אשר רעה עינו בהן, מטעם שרוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו. והנה ה' ז”ק איננו בעת כזה כי הלך במלאכות הבאראָן גנצבורג אדוניו ולא ישוב עוד עד ראשית ימי מאי, ואולם ידעתי כי עקר הסכסוך ביניכם עתה הוא שה' ז"ק דורש מאתך את שטר ההתקשרות עם פֿריעדריך ואתה לא תשיבנו לו והחזקת בו לערבון, על כן לדעתי טוב טוב לך להשיב לו את השטר אשר הוא מבקש מרצון עצמך והיה זה לי לפתחון פה לדבר על לבו לְוַתֵּר משלו ואולי ירך אז ערפו בראותו כי מתנהג אתה עמו כבעלי הנימוס ואינך מעמיד את הדבר על שורת הדין, ואם גם אז יאַמץ את לבבו ויקפוץ את ידו ועשית לו כמעשה היבמה ליבמה וה' יעמיד לך ריוח ממקום אחר. כך היא עצתי; שמענה ואתה דע לך את אשר תעשה.

לפי שארכו הימים שכחתי מה שהשיבותיך במכתבי הקודם על חדושיך בדברי תורה ולא אדע מה אשיב לך עתה על תוכחתך., חדשות גדולות לא נעשו אצלנו בספרת ישראל בלתי אם ספר “האסיף” אשר הוציא ר' נחום סאָקאָלאָוו בשנה העברה ועתיד להוציא גם בשנה הזאת, והספר ההוא כמזָוֶה מלא מָפיק זני מרקחים מכל מקצעות ידיעות האדם. אם תחפוץ שלח את שירך אליו וידפיסנו; אבל צריך אני להזהירך כי בשירך זה, שהוא חטאת נעוריך, נמצאו דברים אחדים כנגד חקי הדקדוק ורוח הלשון. על מעט מהם העירותי, ולדוגמא כתבתי לפניך גם בית אחד שלם מתֻקן לפי טעמי ודעתי; ואת כלם לא תקנתי לפי שצר לי המקום על פס גליונך וגם עתי קצרה והנני משיבו לך לשום עינך עליו שנית.

והנני מברך אותך ואת ביתך בשמחת החג הבא ויהי רצון שלא יארע פסול בקדרתך ואכלת לחם עני ומררים רק בימים האלה, ובשאר ימות השנה תאכל לחם אבירים וצידה לשובע והיה כוסך רויה ונחת שלחנך מלא דשן כחפץ ידידך ומכבדך המקוה כי עוד יזכהו אלהים לראותך פנים אל פנים ותתענג נפשו.

יל"ג.

ספ“ב ח' ניסן תרמ”ה.

 

אגרת מאתים ושבעים ותשע.    🔗

ידידי בעל “האסיף”!⁶

הנה זה שנה תמימה מעת אשר יצאו לאור ובאו בקהל לנו “כל שירי” בארבעה ספרים, וכבר חלו בם ידי מבקרים וישפטום שפוט זה בכה וזה בכה; ואולם איש מהם לא העיר על שגיאות רבות הנמצאות בשירי, וגם בעל דיני הקשה רמ“ל ליליענבלום אשר במאמרו בחו' “מליץ אחד וכו'” הרבה לבקש לי עונות וחטאים, גם הוא מקושט רק קסמין שנראה לו כאלו נמצאו בין שני ואת הקורות אשר בין עיני לא ראה ולא ידע. והנה הוא כדין חושד בכשרים כבר לקה בגופו ושקל למטרפסיה מתינוק ואשה שענו לו בפניו (בהמליץ שנה זו נו' 9 ונו' 18 ) כי טעה בדברים שתשב”ר יודעים אותם; ואולם אני את פשעי לא אכסה ואודה בקהל רב כי נשארו בכל שירי שגיאות בלשון ובדקדוק, מהן שגיאות הדפוס שנעלמו מעיני בעת ההגהה ובהן שגיאות קולמוסי שנולדו מחסרון העיון בשעת הכתיבה, מהן שעמדתי עליהן אח“כ בעצמי ומהן שהעירוני עליהן אחרים; ולבי נוקפי על זה וביחוד על השגיאות שנשארו בס' “משלי יהודה” שרבים משתמשים בו ללמד לתלמידים ורבה המכשלה בי בגרסא דינקותא שבשתא כיון דעל על; וכדי להרים המכשול מדרך עמי הנני מקיים בי מלתא גנאי דאית בך קדים אמריה ואבקש ממך לפנות לי קרן זוית קטנה בספרך האסיף לשום שם את תקוני הטעיות ההנה. ידעתי כי רוב קוראיך לא ימצאו דבר חפץ בסדר “על חטא” חדש זה ואין שוה לך להשחית עליו את הנייר ובאתר דליעול ירקא ליעול בשרא; בכל זאת אקוה כי עשה תעשה את הדבר הזה בשביל האמת ובשביל טהרת לשוננו כדי שלא ימצא רבב כזה על בגדה ומלבד השבר הרוחני הזה אולי יהיה לפעולתנו זאת גם איזה שכר ממשי, כי האנשים אשר קנו את ספרי יקנו את ספרך בשביל לוח התקונים אשר בו ולוקחי ספרך יקנו גם את ספרי כדי שלא יהי להם לוח התקונים ככלי אין חפץ בו; ועי”ז נקבל שכר פשיעות אלה ונבנה שנינו איש מאחיו.⁷

 

אגרת מאתים ושמונים.    🔗

[להע' ד. פרושמאנן]

ידידי הנעים!

מחזיר אנכי לך בזה את העתקתך.⁸בתים רבים בה בנויים לתלפיות ומעידים על הבונה בי ארדיכל אמן הוא וכי הרגיש המעתיק בנפשו כל מה שהרגיש המשורר גם הוא בשעתו! ובכל זאת לדעתי אין ההעתקה ראויה לדפוס לכה"פ כמו שהיא עתה… מבית חסרים עקרים רבים מן השיר כמו שיחת האֵם והבת בטרם התנפלם אל הים, וביחוד תשובת הבת ותלונתה החרישית על ההשגחה העליונה ותפלתן לפני מותן וכל החזיון המחריד ברגע הגדול והנורא ההוא – כל זה רשומים אצלך בקוים כהים ורפים; ועוד כיוצא בזה. ומחוץ יש בסגנון הלשון מבטאים בלתי ערבים… על איזה מהם רשמתי בעט עופרת ועוד תמצא בה כהנה וכהנה בדעתך ובטוב טעמך אם תשוב ותקרא את ההעתקה לאחר איזה זמן. ראה מה רפוּ בהעתקתך השורות האחרונות, שהן החוד החד שבכל השיר! באמרי “עין הארץ” כונתי אל השמש שזרחה ברגע ההוא ושהיא עין ה' צופיה הליכות עולם; ובאמרך בל' רבים “גאֶטטער” (דבר זר לאֹזן הישראלי) וגם “אויגען” שחתּ הכונה, ואני מבלי היותי משורר וסופר אשכנזי הייתי מכַון לגמור למשל בלשון זה:

Das Auge' welches sieht das Ende von Millionen (!?)

Und dem nie eine Mitleidsthräne entronen.

או כדומה לזה שהוא יותר קרוב אל הנוסח העברי.

והנה אחרי כל אלה אין אני אומר קבל דעתי לפי שאינני בקי ומומחה בדין זה, ואולי גם נוגע אנכי בדבר ופסול לדין; על כן איעצך להראות את העתקתך לסופרי אשכנז גדולים וטובים ממני.

בנוגע לדברי משפטך עם משופטי לל“ב אעיר אזנך לפי שעה רק על שיטתי בספרות. אולי ידוע לך כי מלבד ספרי בלה”ק כתבתי בימי חיי מאמרים הרבה גם בל' מדינתנו שהיא לשון רוסיה; במאמרי ההם כשבאתי לדון בשאלת היהודים נזהרתי בלשוני מדבר תוכחות בבני עמנו ומנגוע בהם לרעה אפילו כחוט השערה כדי שלא לפתוח פה לשטן; כי הוכחתי את בני עמי חשבתי לדבר שביני לבינם כמריבת בית ומשפחה אשר אין לאחרים חלק בה. ונהפוך הוא כי במאמרי בל' רוסיה השתדלתי להפוך תמיד בזכותן של ישראל עד כי גם העידותי עלי לפעמים חמת שונאי ישראל, כמו למשל בריבי עם בראַפֿמאַנן במה“ע גאָלאָס בשנת 1876 , וקודם לזה בריבי עם הגאָלאָס בעצמו בשנת 1872 , ועוד בשנה העברה הזכירוני על זה לגנאי הרוּס והגאָוו. וורעמיאַ; ושמעתי כי רבים מבעלי הפקודות אשר באתי במגע ומשא אתם בימי חיי היו תמיד מפקפקים ומספקים בי אם באמת משכיל מודה על האמת אני אז פֿאַנאַטיק כשאר אחי בני ישראל. ואולם בשם שנזהרתי מחטוא בלשוני נגד בני עמי בדברי על אדותם בשפת הארץ כך חשבתי לדבר מפסיד ומסֻכָּן לשום קטורה יתרה באפם בדברי עמם יהודית, לחנוף להם ולספר בשבחם וביחושם שהם מתגדרים בו בעצמם יותר מדי ומועילים בזה להותם. זו היא שיטתי אשר החזקתי בה מעודי, אם טובה היא ואם רעה; ולזה לא שם לב לל”ב באָמרו כי רק את הנגעים בבית ישראל אני רואה ואת המדות המצינות והמשבחות שבהם אינני רואה.

יש אתי הערות ותקונים אחדים בשירי הנדפסים, אבל אותם לא אשים לפניך בזה (ואולי אדפיסם בעצמי בהאסיף במכתב להמו"ל) וכן לא אפרוט ואבאר לפניך את דעותי המפרשות או הרמוזות בשירי בבל הנוגע לחיי עמנו ולדתנו, למען לא אתפוש אותך בלבך ולא אפח את רוחי בך ולמען תדבר אתה בלי משוא פנים ובלי דעה מוקדמת את כל אשר ישים האלהים בפיך, כי אותך אני מבקש.

בדבר שירי בשפת העם עוד חזון למועד. הראשונה חפצי לדעת מי הוא החפץ בם להדפיסם, אם יש איש אמיד ועשיר העושה מעשהו מאהבה ולא על מנת לקבל פרס או איש החפץ לעשות בם פרקמטיא, כי באיש גבורתו ועל פי זה אקבע את מחירם; אבל תנאי הראשון שלא יקָרא שמי עליהם מפרש.

והנני ידידך מכבדך ומכיר ערכך הטוב כי ברכה בך

יל"ג.

P.S. אקוה להיות בקיץ הזה בוואַרשוי ולשהות שם יום או יומיים; וינעם לי אם אמצאך אז שם לדעתך פנים בפנים.

ה' אייר תרמ“ה ספ”ב.

 

אגרת מאתים ושמנים ואחת.    🔗

ט“ז אייר תרמ”ה. ספ"ב.

[לה' מיכל גארדאן]

ידידי היקר!

אהבתך אלי מקלקלת השורה ותשתדל להצדיקני על כרחי אפילו במקום שאני משים עצמי רשע. והיה גם בבוא אלי בליל שה“ג תרל”ט השוטרים המזוינים לתפשני ולשימני בבור אותי ואת בני ביתי על לא חמס בכפי ונפשי זכה גם אז לא התנגדתי להם ולא מריתי את פיהם, אף כי לא אריב בך ולא אצא בחרב שלופה לקראתך אתה מליצי רעי החפץ צדקי! אבל האמת מקירות לבי תזעק ובגללה ולכבודה הנני שב עוד הפעם על הדברים הנאמרים בינינו למען יתבררו ויצרפו כדחוי. – דבריך על אדות הפעול עמוס אינם מתקבלים על דעתי ובאורך על הפ' נשואותיכם עמוסות דחוק ומעקם את הכתוב. היותר קרוב אל השכל הוא הבאור הרגיל עד כה ומקֻבל אצל כל המפרשים, שהמלה “נשואות” היא תואר לעצבים שעובדיהם נושאים אותם בידם, כמו שמלעיב בהם ירמיה (י' ה') “נשוא ינשאו כי לא יצעדו”, וישעיה בעצמו (מ"ה כ') “הנושאים את עץ פסלם”, בנגוד אל עובדי ה' שהם אינם נושאים כי אם “נשואים מני רחם”. וסימן הנקבה בנשואות הוא להגדיל ההתול, ע“ד הנה עמך נשים בקרבך. ופחד לב מצרים והיה כנשים, וע”ד דרשתם על אם ככה אַת עושה לי. וא“כ תמונת הפעול במלת עמוסות מוסבה אל העצבים הנשואים ולא אל החיה והבהמה הנושאות אותם; וראיותיך אינן דומות לנדון. הפעל עמס מורה פעולה מצטרפת לשלשה גופים, לגוף העומס ולדבר העמוס ולהגוף שעליו עומסים; והנה הפעול הוא רק הגוף השני והפועל בעצם הוא הגוף הראשון, ולפעמים גם השלישי אם הוא בעצמו גורם פעולה, כלו' שהוא מניח את המשא על כתפו, וא”כ אין לאמר לא חמור עמוס ולא חמור עומס אלא חמור נושא משא. אבל מאחר שדבר זה יטעם לחך בעל טעם כמוך אשע ממנו ואניחנו בצ“ע. – וכן לא נתקררה דעתי בצדקת עמוסך בדבר הצפור דרור שקרה לה אצלי ההפך ממה שקרה לדינה בת יעקב, שהרי אפילו האומרים שדרור בהוראת חופש הוא מין זכר אומרים שבהוראת עוף כנף הוא נקבה; ואין דרור המשוררים מפקיע אותי מידי שעבוד זה. – אבל רואה אנכי אחי בכיסך אבן ואבן ולא במאזנים אחרים תשקול את כל דבריך. בעודך מתאמץ לשום שלום ביני ובין עמוס ודרור שנשתמשתי בהם שלא כדין ולהמליץ לפני בעד המשקל שַׁעַל שלא נשתמשתי בו לפי שאיננו במקרא. אתה תמה על שכתבתי הַנְעֵם בהפעיל, שמלבד היותו רגיל מאד בפי המשוררים הקדמונים יש לו יסוד גם בלשון המקרא במלת מנעמים (תהל' קמ"א ב') שהוא ש”ע נגזר מפעל בבנין הפעיל אע“פ שלא נזדמנה להפעל בעצמו לבוא בבנין זה בכה”ק. ודומה לו הפעל “טעם” שגם ממנו נמצא במקרא ההפעיל רק בשם “מטעמים” ובפעל גם בדברי בעלי אסופות; ובדניאל הפיעל. ויגידו עליהם רעיהם הפעלים שמן ומתק שגם מהם נגזרו בהפעיל השמות משמנים וממתקים, וע“פ מקרה שרד ההפעיל גם בפעל: השמן לב העם הזה (ישעיה ו') וישמינו (נחמיה ט')נמתיק סוד (תהלים נ"ה) תמתיק בפיו (איוב ב'). – מה שבראתי לי בשביל החרוז המבטא “קרב או הקריב לגשת” הלא אתה בעצמך מצאת לזה אסמכתא במקרא במלות “הקריב לבוא”, “והקרבתיו ונגש”, “יגשו יעלו”; וההפרש בין “קרב לגשת” ובין “נגש” לבד כמו בין “קרוא לבוא”, “והקרבתיו ונגש”, “יגשו יעלו”; וההפרש בין “קרב לגשת” ובין “נגש” לבד כמו בין “קרוא לבוא” ובין “בא”. ואינני רואה בזה שום זרות בלשון מלבד מה שכמדומה לי כבר נשתמשו במבטא זה אחרים שלא אזכרם עוד. – דְכִי פחד (ח”א, 22) איננו לא טעות הדפוס ולא פלטת קולמוסי, כי בכונה כתבתיו וגם בדין ובמשפט. המלה הזאת נמצאה רק פעם אחת א' (תהל' צ"ג) ביחיד והוא מגל“ה ע”מ פעי (כמו חֹלי חֳלִי עֹנִי עָנִי) והוא שם הקבוץ ולא יבא ברבוי לפי שהוראתו לא כל גל וגל בפני עצמו כי אם המון הגלים המתנשאים בים (בראַנדונג). ודע כי על אדות המלה הזאת (וכן על המלה יֻסַך (שם 16) ההפעל מן נסך שלא נמצא במקרא) היו דברים ביני ובין ידידנו המנוח אד“ם הכהן ז”ל בעת הדפיסי את שירי יהודה פעם ראשונה, ואז הגשתי עצמותי לפניו וסמך ידו עליו ונרצה לו. – גם “ההולך בשתים” איננו פלטת הקולמוס כי אם דבר שנעשה במתכוון בשביל המשקל ובאסמכתא על הכתוב “וילך ברגליו”; ואולי צדקת שהנפש היפה לא תוכל להסכים לזה. – על מה שכתבתי (ח"ב, 136 ) “כי מעברה אין אותו לצלוח” אמרת כי צלח הוא פעל עומד ואין לו פעול. ואני הכי אמרתי “צלוּח”? ואתה שכחת “וצלחו הירדן” (ש“ב י”ט י"ח), הרי הירדן הוא הפעול, וכן גם הפעל “עבר” הוא עומד ובכ“ז עברו אבותינו את הים ואת הירדן. – הערתך על “לא תעבור עליהו מִקַנֵא אותה”, שהמ' הוא לשלילה ואם יבא אחרי מלת השלילה “לא” יהיה מעוט אחר מעוט שאינו אלא לרבות – היא הערה חדה ומחדדת; אבל כמדומה לי שאין סגנון לה”ק מדקדק כ“כ בפרט זה, שהרי למשל גם המלה חדל הוראתה שלילה ונקשרת עם ל' ובכ”ז מצאנו גם ויחדלו לבנות העיר וגם ויחדל מבנות את הרמה. – על “פרט בנבל” נתחבטתי הרבה בכתבי אותו ועתה יחבטוני עליו גם אחרים. גם אני הרגשתי שבמבטא זה יש קצת פסלות וצריך לשאלת חכם, ואולם בהיותי אחד מבית הלל הכרעתי להכשיר; וזה טעמי ונמוקי: במקום האחד שנמצא המאמר הזה במקרא כונתו הגלויה להורות על הנגינה בכלי באופן שמנגנים ההדיוטים ולא האומנים בחכמת הנגון (“קלימפעדן”); ואולם עוד צריך לברר באיזה מלה מן המבטא הזה צפונה ההודאה המיוחדת הזאת, אם במלה “פרט” בעצמה המורה על השמעת קולות בודדים ובלתי מחֻברים, או בקשורה עם “על פי” המורה הנגינה השטחית והרחוף על פני החכמה הזאת ולא הירידה אל עמקה. דעתי היתה נוטה שרק בבוא הפעל “פרֹט” בחבור עם “על פי” רק אז דוקא יורה על נגינה של הדיוט, אבל בהתחברה עם הב' תהיה לה הוראה כמו מנגן בכנור, שהיא מלאכת אומן; ולכן השארתי את הפעל והחלפתי רק את מלת היחס. ועתה טרם אדע אם צדקתי או שגיתי בשפטי כשופטני. – צדקת בלי כל ספק בהעירך על אָמרי “מה ים זה לקראתי,” והיא שגיאה גסה; ועל נקלה היה לי לתקן ולכתוב “נגדי” כמו “כל הגוים כאין נגדו” (בישעיה). – אלה הדברים אשר מצאתי להגיד לך בתשובה על הערותיך… יקרה לו מה שקרה ליואב שהקריאוהו זכר במ' זכר? … נבונים וכנים דבריך על אדות לל“ב ובקורתו שאיננו מומחה לשפוט שירים ומליצות. התם הזה מדמה באמת שבכתבי את שירי " בית מועד לכל חי” הייתי מטפס ועולה על גבי הבית־עלמין בזאַרעציע ומאהיל על הקברים ופנקסי בידי וקסת הסופר במתני וכותב וסופר ומונה את עצי הזית והגפנים הנטועים על הקברים, וע“כ הוא שואל כתם: מה זאת? וכן הוא מדמה שבאָמרי בשירי “אתם עדי”: “לא נשאתי קינה עת אשה גרשתי”. – “בנים לי נולדו – שירי לא נשמעו”; – “חלו ומתו – אנחותי לא באו”… – “נשאתי מחסר, עד פת לחם באתי”… שכל זה באמת קרה לי בימי חיי; ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה שהמשורר יושב כאן ורואה חלום באספמיא, וכל זה לא היה ולא נברא אלא משל היה, כמו שהמתקת אתה להליץ עליו את המשל עם ההוא חד מרבנן. אבל לשוא תחשוב שלל”ב בא לקנתרני ולקפחני בבקורתו בשביל שלדעתו אנכי ממתנגדי “ישוב א”י“, כמו שהוא מתפאר עלי; כל זה אינו אלא אמתלא והאמת שצעדערבוים בעל המליץ אשר נקעה נפשי ממנו זה כשנתים ימים וזָריתי לו פרשו על פניו (הוא השכר שלשת אלפים רו"כ אשר נתן לי בשנה חלף עבודתי במליצו) ואמרתי לו: טול וצֵא כי לא אטנף ידי בכספך הנמאס. – צ”ב זה … עלי את לל“ב לקללני ולחרפני; ועזר בטרם נדפסה בקורתו הודיעו לי מאודיסא לאמר: פלשתים עליך, שמשון! והנה אנכי שמתי לי לחק ולא אעבור לבלי ענות על דברי מבקר בדפוס וע”כ לא עניתי גם לו על חלומותיו ועל דבריו וכפי הנראה לא קראת עדיין (במליץ נומר 18 ) מה שהעיר על בקרת לל“ב הגמנאַזיסט רפאל כ”ץ (הוא בן אחותי לאה, אשר שמתי את הדברים בפיו) ומה שענה אותו לל“ב בהמליץ נומר 27 . בהראות לו המעיר כי שכח מקרא מלא בתנ”ך, הוא עונה כמתנצל שאין קונקורדנציא בידו לחפש אחרי פסוקי התנ“ך; באמור לו כי שגה בדקדוק ותפש את המשורר שלא כדין לפי שהפעל ירא הוא מן הצרויים, והוא עונה שדמה בלבו שהמשורר משתמש בחפשיותו ומנקד שלא כדין. ובכלי זין כאלה אחד מגבורי ישראל יוצא ללחום כנגד איש אשר כתב את הגיוני לבו במשך שלשים שנה והוא המבקר נטה עליהם קו בחדא מחתא. ולזה נקרא בקרת! וכדי לתפור עלה תאנה על חסרון ידיעתו בדקדוק ובלשון הוא מתעטף בטלית מצויצת ואומר שכל אלה הם פטפוטי מלים שאין ראוי לעסוק בהם, ועיקר השגתו עלי על שנגעתי בשני עקרים גדולים, והם: שלא קוננתי על צרות ישראל הבאות עליהם מחוץ, ושלא שוררתי ועוררתי את לב קוראַי על הרעיון הגדול מהתחדשות האומה וצמיחת קרנה ע”י ישוב א“י; ובכן הוא גוזר עלי כגזירת עירין שאין בלבי האהבה לעמי (מעין מה שאמר ה., על האד“ם ז”ל אחרי מותו) וכל אלה הם דברים של תהו הבאים מקצת מחסרון הבנה ומקצת מרע לב. מה שלא כתבתי שירים וקינות על השעות הרעות שהתרגשו לבוא עלינו הוא לפי שלא ראיתי תועלת בכתיבה תמה כזאת. החסר קינות ישראל? ומה יתנו ומה יוסיפו לנו שירים והספרים כאלה בלה”ק? האם יפעלו על לבות אויבינו מחוץ אשר לא ידעו קרוא בלה"ק? האם כמעשה הפתי בעל המליץ אעשה המדבר משפטים בעלהו הנדף בלשונו, שהוא מדמה שהיא לשון עברית, עם סובאָרין ועם אַקסאַקאָוו ועם פיכנא ועושה עמם מלחמה עד רדתם כדן־קישוט בשעתו עם הרחים של רוח? בדבּרי תוכחות עם אוכלי עמי מבית ומהרסיהם ומחריביהם מקרבם אמרתי בלבי באזני עמי ואחי אני דובר, אם ישמעו תצא מזה איזה תועלת ואחרית טובה, ואם יחדלו לא עלי אחריותם ואני את חובתי מלאתי. אבל מה יתן ומה יוסיף בדברי משפטים ובצעקי מרה על אוכלי ישראל בכל פה מחוץ והם לא יבינו שפתי ולא יקראו את אשר אני דובר אליהם. ושיטתי זאת שהיתה לי לקו ולמשקלת בכל ימי כתבי סימתי בשתי שורות קטנות בשירי לפֿרוג (האסיף, שנה שעברה) באָמרי:

"מַה נַטִּיף לָעִבְרִים? הֵם עָנְיָם יֵדָעוּ!

נַטִּיף לָעַמִּים – יֶחֶרְדוּ, יִשְׁמָעוּ!!"

והמבקר לא שם לבו לזאת ומשיב תשובה שהיא מופרכת מעקרה. וכן שוא ושקר העלילה השנית שהוא מעליל עלי שמתנגד אנכי לרעיון תחית האומה ואינני מצפה לגאולה. בכל המון שלומי אמוני ישראל חפץ גם אני בתשועת אחי וברפואתם, אבל חפצי שתהיה הגאולה הזאת גאולה שלמה, שבצאת ישראל לרשות עצמם יוכלו לחיות חיי עם ככל העמים הנאורים ולא יהיו כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הרב, ולא יצאו מגלות אחת (שהוא גלות האֻמות) ויבואו לגלות אחרת גדולה וקשה ממנה היא גלות הסכלות והבערות. האנשים בלתי תמימי הדעת שלא התקרבו אל ההשכלה אלא בדעת הנאתם ובראותם שלא עמדה להם בשעת דחקם כחשו בההשכלה ויאמרו לא היא, וישובו אל שקם ואפרם ואל המבואות האפלות ואל המנהגים הטפלים שהורגלו בם ואמרו טוב לנו אז מעתה, והם לא ידעו ולא התבוננו כי ההשכלה ותוצאותיה הטובות אשר פרצו עברו בכל קצות הארץ ואשר גם אנחנו שקרנו ועמלנו עליה לא מעט – היא חלק אלוה ממעל לכל האדם באשר הוא שם ויהיה מי שיהיה, ובלתה אי אפשר לשום אומה להתקיים בזמננו זה אפילו שעה אחת, גם חינא גם יאפאניא גם האיים הרחוקים ויושבי מדברות מתאזרים בכל עז ללקוט למו אחת לאחת את כל תוצאות הקולטור האירופית לאכול מפריה ולשבוע מטוּבה, ואחינו אלה אומרים: עִזבו את אירופה ואת השכלתה כי מות בה ונלכה ונשובה אל מעמדנו הראשון ונשיבה את הילדים אל המלמדים ואל החדרים, ואת הגדולים אל המגידים ואל הרבנים החשבים, והיה הבית־יוסף לנו לספר משפט המלוכה וכל המנהגים הטפלים והדקדוקים השרוקים שגבבו עלינו באלפים שנות עמל ורעות רוח נרים על נס והיו לנו למקדש. היעמוד גוי כזה יום אחד? אבותינו יצאו ממצרים וינצלו את כספם וזהבם, אבל את חשכת מצרים לא לקחו אתם ואת עשר מכותיהם לא נצלו מהם (זולת מכת שחין לדעת טאציטוס הרומי) ואם אנחנו עולים מאירופא ולא נקח אתנו את יבול השכלתה – למה אנחנו עולים? הלא טוב לנו אבֹד בעבדותנו מלחיות חיי חופש מדומה כפראים במדבר! וזה הוא הדבר אשר לא נשאתני רוחי עד כה לשיר בשירים על המעלות הנעשות לעינינו, כי לבי אומר לי שעליות אלה ירידות הנה וסופם רק להגדיל מספר העם ההולכים בחשך בחצות ירושלים ומתפרנסים מן הצדקה מנדבות אחיהם שבגולה. ומה אני עושה? האם מרים אני את קולי כנגד הישוב? מחריש אנכי ומשתאה לדעת אחרית החזון; והאיש המחריש באהבתו האם שונא ומתנגד יקרא? יש אשר אהבה מסתרת טובה מאהבה גלויה; חכמי לב יבינוה וישתמשו בה לצרכם וחסרי לב יעלימו עין ממנה ויהדפוה בשתי ידיהם. – הארכתי מעט בדבר הזה יען כי נֶגע לבבי הוא ומדי נגעי בו תשתפך עלי נפשי ואשוב אל לל“ב ואל בקורתו ואומר לך כי בספר האסיף העתיד לבוא – עתיד לבוא מאמר בקרת על בקורתו של לל”ב; נשב ונדום ונראה מה ידבר בי שמה. ואז לא יבצר ממך עוד לכתוב; אם תחפוץ, בקרת לבקרת הבקרת. שמה תמצא גם דברים אחרים ממני, חדשים מקרוב באו.

ספר “כל שירי” מן הפשוטים עם תמונתי בראשי אין אתי, ונכון אני לשלוח להרש“פ מן המהודרים אשר מחיר כל אחד ואחד בקאטאלאג עשרה רו”כ, והוא ישלם כאשר יחפוץ. אם יפתח ידו ואם יקפוץ. ולך יהיה שכר בראותך את ספרי זה גם ביפיו אשר סביב שהו עליו מוציאיו לאור, ועוד שבמהדורה המהודרה יש במקומות שונים תקונים והוספות שאינם בפשוטה. והנה אתה רואה כי תם הגליון ולא כי איפוא האשם אם אשים הפעם קנצי למלין; ולא אוסיף לך לפי שעה רק כי שלום לי ב"ה ולכל אשר לי, וכלנו יושבים לבטח, ובני (כלומר חתני לוקחי בנותי) כשתילי זיתים סביב לי וה' צוה את הברכה במעשה ידיהם; רק דאגה אחת נשקפת לנו: אם תפרוץ מלחמה אז חתני הצעיר שהוא רופא מחויב לצאת לצבא; אבל נקוה כי ה' יברך אותנו בשלום.

והנני ידידך תמים כל הימים

יל"ג.

 

אגרת מאתים ושמנים ושתים.⁹    🔗

צר לי מאד, כי לא מצאתיך, רבות היה לי לדבר עמך, אבל כפי הנראה לא מסתייע מלתא.

אתה לא מצאתני וגם אני בקשתיך ולא מצאתיך.

לך לשלום; ומתי תבוא עוד הפעם אלינו?

יל"ג.

– – –

Царъ ли меодъ, ки ло мецосихо, раббатъ гоiо ли ледаберъ имхо, аволъ кефи ганирэ, ло мистаiя милса.

Ато ло мцосани вегамъ ани бикаштихо вело мецосихо.

Лехъ лешоломъ; у-мосай тово одъ гапаамъ элену?

Iлагъ.

 

אגרת מאתים ושמנים ושלש.    🔗

מוש“ק פ' נשא תרמ”ה [י' סיון] ספ"ב.

רחימא יקירא, מהרא"י שפירא!

אֵחרתי עד כה מענו לך על מכתבך מן ז“ך אייר לפי שחכיתי עד בוא ה' ז”ק אשר אז אמרתי יאספו האנשים אשר הדפיסו את כל שירי וגללו את האבן מעל הספרים להוציאם מרשותם לרשותי, כמדֻבר בינינו, ואז אוכל לעשות בם כעושה בתוך שלו; אבל ה' ז“ק לא שב בלתי אם למעמד הר סיני ואספת המוהלי”ם לא תהיה קודם יום א' טו"ב סיון, על כן אמרתי אשיבך דברים קצרים בינתים, שלא לענותך בכליון עינים.

בתנאיך בקנין ספרי הנדפסים אין רוחי נוחה לפי שעה; כי אם אמכור כל ספר (שמחירם לאחרים ג' וחצי) במחיר א' וחצי ומזה עוד יגרע שכר המשלוח והמודעות והו“ק – כמה ישאר להמחבר? האם לא יצא שכר השחוק בהפסד הנרות? אמת כי בבוא הספרים לרשותי יש עם לבבי להוסיף למוכרי הספרים מעט על הנכיון שהיו המוהלי”ם נותנים עד כה, – אבל רק מעט ולא יותר. ואתה בלי ספק יודע כי צו“מ מקבל 30% , והוא הנכיון היותר גדול שהם נותנים עד היום, ואתה אומר לפוסע פעם אחת פסיעה גסה משלשים עד חמשים, ותשכח כי פסיעה גסה נוטלת אחת מת”ק מאור עיניו של אדם. חלילה לי מה' מגרום לך נזק כזה בבריאותך! על כן רואה אנכי שבדבר הזה אין זווגי עמך עולה יפה; והנה ספרי אינם בעיני כבת שבגרה שאהיה מוכרח לשחרר עברי ולתתה לו. בבוא הספרים אלי יבאו שלום ינוחו על משכבותם, עד דרוש אַחי אותם; ואם לא ימכרו בשנה העוברת, ימכרו בשנה האחרת; ואם לא אמכרם אני ימכרום היורשים, כי סוף סוף מזון ומאכל ממני אינם דורשים, ואדרבא הם יספיקו מזון ומאכל לעכברים – האין די בזה לאיש מישראל המדבר ספרים?!

גם הצעותיך ע“ר ספורי לא ערבו לי, אבל בדבר הזה אקחך ואערכה לעיניך את תנאי אני. בראשונה אֹמר לך כי לצמיתות, כלו' לקנין עולמי לא אמכור את הדפסת ספרי כל עודי בחיים; ורב לך אם תקבל את זכות ההדפסה למספר שנים קצובות. האם בספורי הראשון אשר הדפסת, השׂגתי את גבולך? גם המחיר אשר תקצוב איננו מספיק לדעתי. הנה בעד “שני ימים ולילה א'”, שהוא מחזיק ג' באגען, שלמת לי חמשים רו”כ, ועתה בעד הספורים שכמותם תעלה אולי עד כדי שלשים באגען תאמר לשלם ש' רו“כ, שהם עשרה רו”כ לבאֶגען. כלפי לאי? על כן לדעתי אין טוב לפנינו בלתי אם לקצוב מחיר הספרים בעד כל באֶגען ובאֶגען – וחפצי לקבל עשרים רו“כ לבאֶגען; והפָאָרמאט יהיה בתנית הספור “שני ימים” שהדפסת ובאותיותיו, ןתדפיס אלפים עקז. ומאה עקז. לי, ואנכי אתחיב לבלי תת הרשיון לאחרים להדפיסם במשך שלש שנים מיום צאתם לאור על ידך. והנה מעל”ד אנכי שולח לך רשימת הספורים הנדפסים ומספר העמודים בהוצאה הראשונה בצדם [ועלה אחד מן ההוצאה הראשונה רצוף בזה כדי שתוכל לחשוב בקירוב את כמות הספר אחרי החליפך את הפֿאָרמאט והאותיות]; והבלתי נדפסים עדיין יש מהם הקרובים לגמר בשולם ויש מהם שמונחים לפני כגלמים ועלי עוד לעשותם כלי ולפחת בהם רוח ויחיו, וזה אוכל לעשות במשך ימי הקיץ אם תגרום שתשרה עלי שכינה ושיבוא בי החפץ לעשות במלאכה,

זולת זה חפץ אנכי מאד להוציא קבֻצת מאמרי (כמובן מאליו מן המובחרים שבהם) שבאו בדפוס בכ"ע שונים לפני ימים ושנים; וביחוד עגמה נפשי למאמרי “בינה לתועי רוח” אשר נדפס לפני חמש עשרה שנה בהמליץ ובהשחר וגם אז לא נתפשט כראוי בין העם ובו דברים טובים הרבה ראוים גם לשעתנו זאת. הדפסת מאמרי זה תתן לי ידים לדבר בהקדמה רחבה על שאלות עמנו העומדות על הפרק עתה ונוגעות אל עצמו ואל בשרנו. ואתה צא והמלך בכליותיך בענין הזה ודבר מה יענוך והגדת לי.

במדותיו של … אנכי בקי כמו בא"ב; ועל דבר תתי מתגובות עמי למכתב עתו תדון אחרי בוא בו מאמרי הראשון. ולבי בטוח כי עוד בטרם בוא דברי ימשוך גם … את ידו ממנו, כי מי יעצור כח לדור עם הנחש בכפיפה ימים רבים?

והיה זה שלום מאת מכבדך ומוקירך החפץ לבוא עמך בעסק מבלי התעשק כי אם לטובת שנינו ולהנאתנו

יל"ג.

רשימת הספורים:

1) שנדפסו: א) פחד בלילות, ב) בעבור נעלים (שני אלה אינם לפני ולא אדע מספר עמודיהם; אבל אשער ששניהם יחד לא יעלו יותר מי"ב עמודים); ג) רחמי אם – 8 עמודים (והוא נעתק ללשון פולאנית; רוסית ואשכנזית; ד) ולא ביד חזקה – 12; ה) מוכרת החמאה – 6; ו) המעורב בדעת – 23; ז) מלך טפש – 7; ח) תודה לאחר זמן (?) בערך 7–8. ט) העצמות היבשות – 24; י) כף רגל עגל – 11; יא) שניהם כאחד טובים 7; יב) קוה לה' ויושע לך (ספור קטן זה מחזיק בערך 5–6 עמודים והוא העתקה מל' צרפת ונדפס לפני עשרים שנה בהכרמל; ועליך לאספו או להשמיטו).

2) שלא נדפסו עדיין: א) סנדלפון; ב) גם קבורה לא היתה לו; ג) לא יגרע; ד) קנוניא (או זקן ממרא); ה) קפיצת הדרך; ו) דור הולך ודור בא; ז) שנוי מאות שנוי דעות. – במות הספורים האלה לא אוכל לערוך בצמצום; אבל בכלל אומר שיהיו קצרים ולא יעלו יותר מבאָגען כאו"א בדפוס. ועתה צא וחשוב כמה באָגען יצאו לך מכל הספורים האלה בתבנית הספור שני ימים ולילה א', ואז תוכל לחשוב כמה יעלה מחירם ואם הדבר רצוי ומקבל לפניך.

הנ"ל.

 

אגרת מאתים ושמונים וארבע.    🔗

ידידי מהראי"ש!

רק בסוף השבוע הזה נגמר הדבר ביני ובין מוציאַי לאור ומצאתי און לי לעסוק במכירת ספרי כאדם העושה בתוך שלו. והנני נאות לתת לך את הראבאט אשר אתה מבקש, אבל בתנאים נוספים אלה וכו'.

הצעתך בדבר הסטערעאָטיפיע לא לרצון הוא לי. אין אני נושא את נפשי לימים רבים ולעתים רחוקות כאלה. ומה אעשה בסטערעאָטיפין המונחים בווארשוי ואני יושב בפ"ב ובית הדפוס אין לי וגם להדפיס ספרים על הוצאותי. אין בנפשי. ועוד למה לי סטערעאטיפין מספורי הישנים ואני אם יחייני ה' ויקימני עד העת ההיא אוכל לכתוב ספורים חדשים. על כן הנני נצב על מעמדי הראשון לקבל משכרתי אשר אמרתי ממספר העלים הנדפסים. וצחוק עשית לי בהגבילך את מספר הספורים לעשרים ומספר העלים לשלשים, כעין תחום שבת או תחום מושב היהודים האומרים לנו: עד פה תבוא ולא תוסיף! ומה אעשה אם תעמוד בת שירתי מלדת ולא תלד רק תשעה עשר ספורים – התתן לי תחתיה איזה שפחה בחיקי להבנות ממנה? או אם יעבור הספור העשרים מעבר לעלה השלשים והלאה – האם תגמור הספור באמצע פסוק? תמיהני על חבר שכמותך שתדבר דברים כאלה אשר אין להם שחר. בדבר מספר השנים אשר אחכה אחרי צאת הספורים על ידיך לא אדקדק עמך, יען כי יודע אנכי כי לא אוסיף להדפיס שנית את אשר כבר עשוהו. עוד דבר אחד עומד כנגד הסטערעאטאפיע, והוא כי אז עלינו לכלול גם את שני הספורים עולם כמנהגו הראשונים, כי למה יגדע חלקם והם אזלו ורגלם נעקרו מן השוק. בין כך וכך מכין אנכי חלק אחד מספורי העתידים לבוא, מתקנם ומגיהם ונכון אני למסרם אל הצינזור בזה, למען יהיו נכונים בידי בבואי אליכם, ואז נראה איך יפול דבר.

עוד דבר אחד אביא עמדי, אבל לפי שעה גם שם הדבר גם שם מחברו כמוס הוא עמדי; ואולם יודע אנכי כי אתה תשמח לקראתו ותבלעהו כבכורה בטרם קיץ. את הדבר ההוא אם יישר בעיניך להדפיסו, אתן לך במתנת חנם. ועוד חזון למועד לדבר על אדות זה. ואולי אשים לפניך את פרטי הדבר במכתבי הבא. ואתה אם תבוא עמי במשא ומתן או אם תחדל מהרה נא לענני למען אדע את אשר לפני, כי כל דבר צריך הכנה למען יבוא בזמנו ובמקומו ומה גם מצד איש העומד נכון לצאת לדרך כמוני אני ידידך ומוקירך

יל"ג.

ספ“ב. יועש”ק כ“ב סיון תרמ”ה.

 

אגרת מאתים ושמונים וחמש    🔗

מוש“ק פ' שלח [כ”ד סיון] תרמ“ה [כ”ו מאי 1885 ] ספ"ב.

[לה' ד. פֿרישמאנן]

ידידי הנעים!

לא אדע לכון בצמצום היום אשר בו אבֹא אליכם. יודע אנכי כי קודם חצי יוני (למנין שאנו מונין כאן) לא אצא מזה ובלבי להתעכב ימים אחדים גם בווילנא וגם זה לא אדע אם בלכתי או בשובי; ובכלל – דבר זה תלוי בתנאים שונים שאי אפשר לי לחשבם מראש; ועל כן אל נא תחשב דרכך עם דרכי פן תטעה בחשבונך ונמסור הדבר לידי המכין מצעדי גבר. אם מזמן הוא לפונדק אחד שני בני אדם שהרגו למה לא יזמן גם אותנו לפונדק אחר בזמן מן הזמנים וידינו שופכות רק דיו ודם לא שפכו?! בין כך וכך בצאתי מזה אודיע לידידנו לסאָקאָלאָוו, ואם נזדמן גם לך להיות בעת ההיא בוואַרשוי מה טוב, כי גם יש אתי דבר אחד להראות לך מן הדברים שאין מגלין אלא לצנועין.¹⁰

תשובת הגמנאַזיסט ללל“ב לוּטה בזה ובלי ספק קראת גם את תשובת לל”ב אליו והתנצלותו כי לא היה הקונקורדנץ בידו ועל כן לא זכר הפסוק בעמוס. והנה מכל צד ופנה שומע אנכי כי יחלצו הסופרים על לל“ב. סאָקאָלאָוו הודיעני כי לעוויזאָן וקאַפלאַן כותבים כנגדו; ד”ר שפירא מדינאַבורג כתב ג“כ מאמר גדול בסתירת דבריו ושלחו לצעדערבוים ולא הדפיסו וישיבנו לו, והמאמר ההוא היה לנגד עיני, ובאמת אינו ראוי ראוי לדפוס אע”פ שצ“ב לא מטעם זה לא הדפיסו כי אם משום משא פנים ללל”ב. גם מיכל גאָרדאָן האריך בהשגותיו על לל"ב באחד ממכתביו אלי אשר אמנם לא התעתדו לדפוס. ואני אשקטה ואביטה במכוני מה תדברו בי כלכם ואולי תפטרו אותי מידי החוב לענותו ואברך את ה' אשר לא השבית לי גואל בין חברי הסופרים.

חדשות אחרות אין אתי לפי שעה; וה' ישפות שלום לפליטת סופרינו הטובים ויציל את ספרתנו העלובה ממושכים בשבט סופר שאינם מהוגנים. ויהי שלום בגופך שלוה בנפשך כחפץ המכבדך ואוהבך

יל"ג.

גֹּרֶן הָאָטָד.¹¹

עוֹד בִּימֵי יוֹתָם וַאֲבִימֶלֶךְ

בְּנֵי יְרֻבַּעַל

קָפַץ הָאָטָד וַיַּעַל

וַיְהִי בַיַעַר מֶלֶךְ.

חֶמְדַּת הַכָּבוֹד כָּאֵשׁ בּוֹ בָּעָרָה !

מַדּוּעַ לֹא אֶמְלֹךְ – נַפְשׁוֹ אָמָרָה –

יַעַן עֵץ־יַעַר אָנִי, אִילָן סְרַק?

אוּלָם הֲכִי רַק

עֲצֵי מַאֲכָל לִמְלוּכָה יִצְלָחוּ?

הֵן גַּם הָאֶרֶז עֵץ בּוֹקֵק הִנֶּנוּ,

בִּמְקוֹם עָלִים עָלָיו מַחֲטִים יִצְמָחוּ,

וּבְכָל זאֹת יִתְנַשֵׂא בַּעַל הַמַּחַט

לְרֹאשׁ וּלְקָצִין עַל כָּל הָעֵצִים יַחַד;

וּבַמֶּה נֹפֵל אָנֹכִי מִמֶּנּוּ?

כִּי אֶמְלֹך הֲלֹא אָז לְמַעַן הִוָּרֵא

כָּמֹהוּ “אֶרֶז” גַּם אֲנִי אֶקָּרֵא

(כִּי “אֶרֶז” יִקָּרֵא בַיַעַר כָּל מֶלֶךְ

כִּבְצֹעַן פַּרְעֹה וּבִגְרָר אֲבִימֶלֶךְ)

וּבְיָדִי אָז יִהְיֶה שַׁרְבִיט הַזָּהָב –

הוּא מַטֵּה הָאֱלֹהִים מֵאֵין כָּמֹהוּ

אֵין דָּבָר בָּאָרֶץ לֹא יוּכַל עֲשֹׂהוּ;

הוּא מֹחֶה כָּל עָוֹן וָפֶשַּע כְּעָב,

הוּא יִמְחֶה גַּם פִּשְׁעִי מִלֵּב הָעֵצִים

כּי אָטָד אֲנִי מִמִּשְׁפַּחַת הַקּוֹצִים,

וּלְנֹגַהּ בְּרַק שַׁרְבִיטִי

יָבֹאוּ בַבְּרִית אִתִּי

גַּם כָּל עֵץ עֹשֶׂה פֶּרִי,

וְנִגְּשׁוּ וְקָרְבוּ עָדַי

וְנִכְנְעוּ תַּחַת יָדַי

וְלֹא יֵלְכוּ עִמִּי קֶרִי.

אָז אֶהֱפֹךְ חֵךְ חָדָשׁ אֶל כָּל בַּהֲמוֹת שָׁדַי

אֶצֹק עֲלֵיהֶם רוּחִי, טַעֲמִי אָשִׂים בָּמוֹ,

וּלְבָבָם עוֹד לֹא יִפֶן

לִדְבַשׁ הַתְּאֵנָה וּלְיֵין הַגֶּפֶן

כִּי גַם פִּרְיִי וּצְנִינַי יִמְתְּקוּ לָמוֹ.

אוֹ כִּי אֶקְרַא לְעֶזְרָתָה

רוּחָא דְּזַדְדָּתָא¹²

וְהוּא אֶת רוּחוֹ יָעַר

עַל כָּל סִבְכֵי הָיַעַר;

אָז יָחֵל לִפְרוֹחַ

גַּם קִמּוֹשׁ גַּם חוֹחַ,

שָׁמִיר וָשַׁיִת

יַעֲשׂוּ מַעֲשֶׂה זַיִת,

קוֹצִים וּבַרְקָנִים

יִתְּנוּ יְבוּל הַגְּפָנִים

וּפְרָחִים וּמְגָדִים יִהיוּ עוֹלִים

בְּכָל הַנַעֲצוּצִים וּבְכָל הַנַהֲלֹלִים.

אָז יֵדְעוּ כָל הָעֵצִים בְּנֵי גִילִי

כּי לֹא נִבְרָא הַיַּעַר אֶלָּא בִשְׁבִילִי –

וּבְכֵן – בֹּאוּ הָעֵצִים חֲסוּ בְצִלִּי!

וַיָּשֶׂם הָאָטָד בְּרֹאשׁוֹ הַנֵּזֶר;

וְלִהְיוֹת לוֹ לָעֵזֶר

בַּהֲלִיכוֹת הַמַּמְלָכָה

אָסַף אֵלָיו מִן הַיַעַר

כָּל אִילָן סְרַק – תִרְזָה אַלּוֹן וָאֹרֶן

וַיּוֹשִׁיבֵם מִסְבִיבוֹ בַּחֲצִי גֹרֶן

כְּשֶׁבֶת הַזְּקֵנִים בַּשָׁעַר,

וַיְמַלֵא יְדֵיהֶם בַּמְלָאכָה,

וַיִקְרָא אֶל הָרוּחַ

לָבֹא עֲלֵיהֶם לָנוּחַ.

וְהִנֵה קוֹל מַשַּׁק כְּנָפַיִם

כְּכַנְפֵי הַתִּנְשֶׁמֶת

נִשְׁמָע לָאָזְנָיִם,

וְקוֹל כְּקוֹל אֵשֶׁת מִדְיָנִים

אֶת בַּעֲלָהּ זֹעֶמֶת.

הַקּוֹל קוֹל לִילִית הַיַּעַר –

הִיא זַרְדָּתָא אוֹ צֶרֶם –

אֶל הָאָטָד דֹּבֶרֶת

בְרֹגֶז קוֹל וּבְזַעַף פָּנִים:

הוֹי, יוֹנֵק אִישׁ שֵׂיבָה, זָקֵן־נָעַר!

הֲתִמְלוֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאֶרֶז?

(עַל חֲרוּז זֶה הַצּוֹלֵעַ

יִסְלַח לִי כָּל מֵבִין יוֹדֵעַ;

הַפְּנִינִים בַּחֲרוּזִים נֶחֱרָזִים,

גַּם הַדָּגִים בַּמַּחְרֹזֶת נֶאֱחָזִים,

אַךְ קָשֶׁה לַעֲלוֹת בַּחֲרוּז אֶת הָאֶרֶז –

אֵין מִלָּה בִלְשׁוֹנִי שֶׁבָּה יֵחָרֶז).

הָאֶרֶז אָמְנָם לֹא עֵץ פֹּרֶה, עָקָר,

וּבְכָל זֹאת עֵץ הָדָר הוּא, עֵץ יָקָר.

רֵיחוֹ נוֹדֵף כַּבֹּשֶׂם וַאֲהָלוֹת,

עֵצוֹ לֹא יִרְקָב, אֵיתָן וְטוֹב לְבִנְיָן,

מִמֶּנוּ יִבְנוּ לַשָּׂרִים הֵיכָלוֹת,

מִגִּזְעוֹ יַעֲשׂוּ תֹרֶן, וּמִן הַלֶּכֶשׁ

כַּרֵי הַגְּמַלִּים לְרֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ

עַל כֵּן יַעֲשׂוּ הַצֹּרִים בּוֹ מִקְנֶה וְקִנְיָן

כִּי מִן הַשֹּׁרֶשׁ עַד הַצַּמֶּרֶת

כֻּלּוֹ עֵץ חֵפֶץ, עֵץ רַב תִּפְאֶרֶת;

עַל כֵּן לוֹ יָאֲתָה מְלוּכָה וַעֲטֶרֶת –

וּאַתָּה מָה כִּי תָחְפֹּץ הִשְׂתָּרֵר?

פֶּרְיְךָ אַשְׁכְּלוֹת מְרֹרוֹת,

גִּזְעֶךָ חֲבִילַת זְמוֹרוֹת

קוֹצִים וּצְנִינִים נִמְלָאוּ;

אֶת חַיֵּי חוֹסֶיךָ תְּמָרֵר

וּמִשְׁעָן בָּךְ לֹא יִמְצָאוֹ –

וּבַמֶה אִפוֹא תִּצְלַח לַמְלוּכָה?

עַל מֶה יַד־הַמֶּלֶךְ לָךְ בַּיַּעַר בֵּרֵאתָ?

רַק יַעַן כִּי בְשֵׁם הָאֶרֶז נִקְרֵאתָ?

אֲבָל הֵן יָדַעְתָּ כִּי אָטָד נִבְרֵאתָ!

טוֹב אַתָּה רַק כַּחֵדֶק לִמְסוּכָה

וּכְעֵצִים לִיקוֹד תַּנוּר וְכִירַים,

וְגַם שָׁם תִּשָּׂרַטְנָה בָך יָדַיִם ,

מֵעֲשָׁנְךָ תִּכְהֶינָה הָעֵינַים

וּמֵאוּר אֶשְׁךָ לֹא תֵאֹרְנָה.

אַף עוֹד זֹאת, הָאָטָד, אֱמָֹר־נָא,

מִי הֵמָּה אֵלֶּה אָסַפְתָּ הַגֹּרְנָה?

יוֹעֲצֶיךָ, שָׂרֶיךָ,

סוֹפְרֶיךָ, עוֹזְרֶיךָ ?

הֵן קוֹצִים כְּסוּחִים כָּמוֹךָ כֻּלָהַם,

אֵין לֵחַ אֵין רֵיחַ אֵין לֵב אֵין טָעַם –

הַהֵם יַעַזְרוּךָ

לַעֲשׂוֹת מְלוּכָה?

מֵעֵץ בּוֹקֵק

לֹא יֵצֵא מְחֹקֵק

וְלֹאִ יִקָּחוּ קָנִים

מִן הַבַּרְקָנִים;

לֹא תִצְמַחְנָה חִטִּים מִמִזְרַע קוֹצִים

וְהָאָטָד לֹא יִצְלַח לִמְלֹךְ עַל הָעֵצִים".

 

אגרת מאתים ושמונים ושש.    🔗

ספ“ב, יועש”ק כ“ט סיון תרמ”ה.

[לה' א. י. שפירא]

ידידי!

ישנו במקרא מבטא אחד שלפי הנראה כונתו היפך ממשמעו והוא המאמר “גשה לי” בישעי' מ“ט כ', שמשמעותו היא כמו “גשה נא ושקה לי” והכונה כמו “גש הלאה”; ולולא ישענו מפי מי יצאו המלין ההן היינו חושדין אותו שהוא איש המדבר אחד בפה ואחד בלב ועכשיו שאנחנו יודעים שישעיה היה נביא אמת והיה יודע בטיב לה”ק אנו תולין את הסתירה המדומה בחסרון ידיעתנו; ואולי בשביל כך אחב“י בורחים מעבודת הצבא לפי ששמעו את ירמיהו אומר “וגשו למלחמה” והם חושבים שכונתו כמו “גשה־לי” של ישעיה, גם אתה ידידי אחזת כפי הנראה בזה הלשון ובעוד שאתה חפץ שאתקרב אליך ושאבוא עמך בברית מו”מ אתה אומר אלי “גשה־לי” ומציע לפני תנאים חדשים לבקרים העלולים להַרחיקנו איש מעל אחיו. בדבר ספרי “כל שירי” כבר כתבתי לך את דברי האחרונים שמאחר שאני נותן לך… ראבאט אינני מקבל עלי עוד שום הוצאה, לא הוצאות השלוח ולא הוצאות המודעות… ואע“פ שהוצאת השלוח ביחוד בתכריך גדול במסלת הברזל הוא כערך דבר קטן ויוכל להגיע בקרוב עד סך ששה או שבעה רו”כ על מאה ספרים, בכל זאת אין אני יכול לותּר משלי גם המעט הזה לפי שלכל תכלה יש קץ וגבול; וצא וראה שחז“ל החמירו ביוצא חוץ לתחום שאין לו אלא ד' אמות; ומנקודת מבטם הצדקה אתם שאל”כ אין לדבר סוף. וכן ההודעות הן מן הדברים שאין להם שיעור ולא אקבלם על עצמי ומה גם כי אין לי שום מגע ומשא עם מה“ע העברים ואיש מהם לא ידפיסו את הודעותי חנם. יוצאים מזה הוואסחאד והצפירה שהם אולי ידפיסו את הודעותי, ועל כן הנני מניח לפרסם הדבר כפי אשר תורה דעתך; ואולם אזהירך שלא תשים עצמך יחיד בעולמי, כלומר שלא תאמר שהדבר מסור רק לך לבדך, שזה אינני מבטיחך; וגם צוקקרערמאַן בשעתו לא דרש את זה מאת המוציאים לאור ובזמן שהוא היה להם לסוכן בווארשוי היו להם סוכנים אחדים בט”ו ערים שונות; ולוּ בא איש אחר גם בווארשוי בימים ההם לקנות מהם היו מוכרים לו. ולכן תוכל להודיע שבאה לך פארטיע גדולה מן הספרים וכל הפונים אליך יקבלום בתנאים אלה ואלה וכו'.

את הספרים המהֻדרים לא אוכל לשלוח בקאָממיסיאָן, לפי שמשלוח כל עקז' מהם עולה יותר מא' רו“כ שמשקלו שבעה ליטראות וע”י שתי וערב א“א לשלחם לפי שהם מכורכים; והיה אם אשלחם בקאָממיסיאָן ויקרה שלא ימכרו ואצטרך לקחתם בחזרה אז אפסיד מכיסי יותר מב' רו”כ דמי השלוח מכל עקז‘. על כן אין טוב לי כי אם למכרם במזומנים, אבל מהם אעשה לך הנחה יותר גדולה… וידע הרע שהכריכה מכל עקז’ לבדה עולה קרוב לשני רו"כ.

ובזה תמו דברי על אֹדות הספרים הנדפסים. מצדי חושב אנכי את התנאים צרופים וברורים שאין עוד לפקפק בהם ולא נשאר לך בלתי אם לשלוח דמי קדימה ולהודיעני כמה תקח משני המינים. ממחרת השבת אנכי יוצא לשבת חוץ לעיר בצארסקאיע סעלאָ ולא אבוא בעיר רק פעמים בשבוע, ועליך אפוא למהר תשובתך כדי שאוכל להריץ המשלוח הראשון עד חצי יוני, שאז אנכי נוסע לערי השדה ולא אדע כמה אשהה בדרך.

באמיריקא לא נתפשטו ספרי כלל; ואיש אחד, יהלמשטיין שמו, הודיע לבעל המליץ בראשית ימי הדפסתם שיש לו כשמונים חתומים, ומתוך שבין כך נתפרדה החבילה ביני ובין צ"ב לא ידעתי מה היה להם.

החלק הראשון מספרי “עולם כמנהגו” חלק שלישי [כך אקראנו ושם זה נאה לו] כולל עשרה ספורים קצרים, מוכן אתי, וכבר הייתי נכון למסרו לבית הצינזור ויבֹא מכתבך האחרון וימנעני. תנאי חדש אתה מתנה עמי שבמשך חמש שנים תדפיס ותחזור ותדפיס ככל אשר יישר בעיניך; ומי יאות לך באופן כזה? הטרם תראה שהצעה זאת קשה לי מן הסטערעאָטיפּ אשר דחיתי בשתי ידי. הגע בעצמך שבפעם הראשונה תדפיס סך קטן כדי שלא להרבות בהוצאות ותניח הזאַטץ או כי תכין סטערעאָטיפ ולבסוף הזמן הקצוב, בראותך כי הקונים מרבים, תדפיס אלף אלפי אלפים ורבי רבבות בפעם אחת. בחן נא ודע הצעתך, היש בה מדרך התגרין? בכל לבבי ובכל נפשי חפץ אנכי שתראה ברכה, ואפילו ברכה מרבה, במעשי ידי, אבל תקותי גם עליך כי תעשה ברכה גם אתי ותתנהג עמי כסוחר וסופר ולא ככנען אשר לעשוק אהב. ועתה אם באמת ובתמים אתה אומר לעשות עמדי כלך לך מתנאים עכורים כאלה שהם כמים שאין להם סוף ומפקיעים את עצמם מידי דין וחשבון, וכשם שקוצבים אנחנו את מספר השנים אשר בם תמכור את הספרים כך נקצוב גם את מספר הספרים אשר תדפיס; וגם באופן כזה תוכל למצוא חשבונך ולבוא על שכרך… בין כך וכך צריך שיהיה סך העקז. שתדפיס קצוב ומוגבל ולא “שתדפיס ותשוב ותדפיס ככל הדרוש לחפצך” כאשר אתה אומר. כשנתרצה במכסת העקז. לא אקפיד ולא אריב עמך בדבר זמן המכירה; ואם תחפוץ הנני לסמוך על אמונתך ולהתחיב לבלי שוב ולהדפיס את הספר עד אשר תודיע לי כי אזלו הספרים מתחת ידך. ובכלל אבטיחך ביני לבינך שבראותי שאתה עושה עמי באמונה ובישרת לבב לא אסיג לעולם את גבולך ולא אמסור הדבר לזולתך. לדעתי, בדרך הישרה הזאת נקדים לבוא ל מחוס חפצנו מן הדרך באפלה אשר התוית לי אתה, אשר הוצאותיה נעלמו מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרו.

אם מוצא אתה לטוב ומועיל לצרף את תמונתי אל הספרים לא אניאך מזה, אבל הלא זה ירבה מחיר הספר. יש אתי חמש מאות תמונות נעשות בפאריז באמצעות דפוס־האור (פֿאָטאָטיפּיע) באותן שמחֻברות אל ספרי “כל שירי” (עקז. כזה נמצא אצל ר"נ סאָקאָלאָוו) והן עולות לי חמשים רו"כ, ואם תחפוץ אמסרן לך במחיר זה; ודי יהיה להוציא חמש מאות עם התמונה.

צדק הרר“ש פאפענהיים באָמרו “טובה שעה אחת של ראית פא”פ מכל יריעות שלמה”. מרגיש אנכי כי במכתבים רצוא ושוב קשה יהיה לנו לברר כל פרטי הדברים למען יעמדו בינינו לארך ימים! על כן איעצך להסתפק כעת ביסודות הכלליים שהנחתי ותמהר לענני למען אוכל לשלוח לך את הנדפסים ולמסור את הכ"י לצינזור בטרם צאתי; ואם עוד ישארו איזה דקדוקים קלים שלא נתפַּיס על אדותם בכתב נניחם עד אשר יזכנו ה' להתראות פנים ונשתעה ונראה יחד.

הדבר הסתום אשר תאֵב אתה לדעתו הוא קונטרס קטן בן ב' או ג' באָגען בערך, רֻבו פראָזאַ ומעוטו שירים, ותוכנו מעין הקונטרס… ואינני חפץ שיקרא שמי עליו ושיודע לאיש מי הכותב; ונכון אני לתתו במתנה לאשר יחפוץ להדפיסו ולקרוא את שמו עליו. בבֹאי אביאנו בידי וראית אֹתו…

והנני מחכה עוד הפעם לתשובתך הברורה אני ידידך ומכבדך

יל"ג.

P.S. שלח נא לי את הקאַטאַלאָג שלך; והמאַרקע המגיע בעד זה תבליע לי בחשבון.

 

אגרת מאתים ושמונים ושבע.    🔗

ספ“ב כ”ו תמוז, תרמ"ה.

[ לה' מ. גאָרדאָן]

ידיד יקר!

יושב אנכי כעת בנאות שדי בצאַרסקאָיע סעלאָ הרחק מן מהלך שלשה רבעי שעה בנתיבת הברזל ולא אבוא בעיר בלתי אם אחת או שתים בשבוע, ובבואי היום מצאתי את מכתבך מן ט“ו תמוז. והנה לא אחפוץ לדחות את תשובתי אליך עד אשר יודע לי איזה בית אשכור לי לדירתי מיום א' אוגוסט ולכן אם יאַחר דברך לבוא עד העת ההיא תכתוב על שמו של ה' ז”ק כמו שנדפס על מעטפת ספרי.

הדבר אשר לא נתנני לדחות את תשובתי אליך הוא חפצי להגיד לך כי שמו של הד“ר מינאָר הוא זלקינד וכי רק”ז וויסאָצקי עודנו מתהלך לפני ה' בארץ הצבי וזה לא כביר קבלתי מכתב מאתו מיפו ואני טרם אדע מתי ישוב למאָסקוי. והנה גם שמו המפואר של מינאָר וגם תפלותיו של וויסאָצקי בחורבת ר' יהודה החסיד לא יועילו לנו, אחי, לעת רעה ועצבון זאת: במאָסקוי לא יתקבלו תלמידים באוניווערזיטאֶט כי אם במספר מוגבל ודין קדימה לאלה אשר גמרו למודיהם בגמנאַזיען הנחשבים לגליל מאָסקוי. ידע תדע כי הדבר אשר יטרידך על דבר בנך יטרידני גם אני: בקיץ הזה גמר למודיו בגמנאַזיום בווילנא בנה של לאה אחותי, אף נשא משאֵת מעדאַיללע של כסף בעד פעולותיו הטובות, והנה עיניו צופיות גם הוא לעצתנו מרחוק אנה יבוא עתה, וגם אנחנו כמתעתעים ואין בפינו נכונה מה נגיד לו ואנה נשלחהו. ואתה ידידי הנך נושא קינה על השעות הרעות שהתרגשו לבוא גל על בני הנעורים רודפי השכלה ומבקשי חכמה בקרבנו – ומה אענה אחריך אני אשר מרבית ימי ומיטב חלבי הקרבתי למֹלך הזה; כמה טרחתי ועמלתי וכמה צרות ורדיפות סבלתי בעשרים שנות עבודתי בהשתדלי כמורה בבתי הספר להכניס את בני ישראל תחת כנפי השכלת אירופא וביגעי אח"כ להרביצה ביניהם ועתה…

גַּם זֹאת הַבְּרָכָה לִקְלָלָה לָנו יַהֲפֹכוּ

כּוֹס זָהָב מָזַגְנוּ עַל פָנֵינוּ יִשְׁפֹכוּ!

( האסיף, העתיד לבוא)

תושיע לנו ידינו לפי שעה איש כאשר יוכל ונקוה כי יגיעו לכלל ישראל טובים כאלה.

ימי הטובים חלפו ונכונים לי כפי הנראה ימי עמל ודאגה, ימים שהחיים תלואים בם מנגד. ומיום אשר ההפך עלי המקרה הרע בשנת 79 ונהדפתי ממצבי – מִלֵּא הבּאַראָן ג"כ את ידי ללמד תורה ושפת עבר לשני בניו הקשישים; ומזה ומעבודת סופרים אשר עברתי בעתים מקטעות פריי נמצא ולחמי נתּן; ובשנה הזאת כלו בני הבאַראָן את למודם אצלי והצעיר שבהם יצא לעבודת הצבא ואני נשארתי במקלי ותרמילי ואינני יודע מה אעשה בימים הבאים; כי גם המעין השני דלל וחרב.

בצאַרסקאָיע סעלאָ יושב אנכי בדירה אחת עם אחי אברהם; ובשבילו הלכנו לגור שם בימי הקיץ אני ואשתי, כי בגפּוֹ הוא חי ואיננו בריא וצריך לרפואה ולשמירה, על כן בקשנו לצאת לשבת עמו בכפר ואשתי הצופיה הליכות ביתי היא גם תסעדנו ותכלכלנו בכל צרכיו לשמירת בריאותו. ועתה באה מצות הרופאים אליו ללכת לקוקאַז להתרחץ שם במי מעינות ובאמבטאות. – בקרבתנו בצאַרסקאָיע יושבת בתנו הבכירה והנשואה, כידוע לך, לבנו של ידיד נעורינו ז“וו קאַפלאַן; וגם ידידנו זה יושב שם אתנו בבית בנו כי בא הנה לשבת כל ימי הדרור אשר בבתי הספר, ויום יום אנחנו מתהלכים לשוח יחדו, ונרוה דודים ונתעלס באהבים ונזכירה ראשונות מאָז, ונזכיר גם את שמך ידידנו היקר לשנינו מפּז. ולא פעם ופעמים התאונן הזק”ן באזני כי לא הביא המקרה לידו במשך השנים הרבות האלה לכתוב לך אפילו פעם אחת – וראה גם ראה כי גם בפעם הזאת בא מכתבך אלי ותשובתי יוצאת אליך מפעטערסבורג ולא מצאַרסקאָיע לפי שבאתי הלֹם ואשאר בזה יום ולילה אחד ולא אחפוץ לדחות את תשובתי אליך עד שובי שמה, ועתה יוסיף הזק"ן להתאונן כי לא אִנה האלהים לידו לכתוב אליך; ויתלה הקולר בצוארי.

בעוד ימים אחדים אנכי הולך לווילנא ומשם אולי אסע לווארשוי ואתעכב בדרך בימים עשרה ולא יותר.

בהאסיף העתיד לבוא נדפסה תשובה לל“ב מאת פֿרישמאַנן; ועוד תשובה אחרת היתה ערוכה בכל זאת מאת יהושע לעוויזאָהן ומוגהה מאת ידידנו קאפלאן אבל מהיותה ארוכה יותר מדי לא יכול בעל האסיף לאָספה ועדיין המחבר (או המחברים) מחזיר עם תורתו זאת על כתבי העתים לראות מי יקבלה, ואומר הוא לכפות הר כגיגית על “השחר”. כך ספר לי הזק”ן. והנה התשובה הזאת לל“ב לא ראיתי בעיני כי אם למשמע אֹזן שמעתי על אֹדותה מפי ידידנו הנ”ל, אבל עוד תשובה אחרת היתה מוכנה לבוא בדפוס, והיא מאת הד“ר שפירא מדינאַבורג בנו של הד”ר מטשאָרטקוב והיא היתה לנגד עיני – אפס כי הוא הסכיל לשלחה אל צעדערבוים ולא קבל.

באותו האסיף תמצא שני שירים חדשים מאתי: חֻצפָּא מהני (א' וב') ומחלת־הזכרוֹן (א' ב' וג'). זולת זאת נכון אנכי להדפיס בווארשוי מחברת “חלומות בהקיץ” והיא קבוצת ספורים וציורים מחיי ישראל, ישנים וגם חדשים.

ועתה רב לי, כי ללהג הרבה אין קץ; וה' ישפות שלום לך ויחזק את כח זכרונך לבלי תשכחני לאֹרך ימים ואת כח זכרוני לזכור את שמות הערים והמקומות אשר לי לכתוב על גב האגרת הזאת למען תבוא אל ידך בלי מכשול ועוֹן ופגע רע חס ושלום, באשר קרה לי בשלחי את ספרי להרר"ש פ…

והנני ידידך כל ימיו

יל"ג.

 

אגרת מאתים ושמונים ושמונה.    🔗

צאַרסקאָיע, ח“י אב תרמ”ה.

[לה' נ. סאָקאָלאָוו ]

ידידי היקר!

בנו' האחרון מן הצפירה קראתי את דבריך הטובים על אֹדותי אשר בם שַׁתָּ נוספות על מעשיך ועל טרחך אשר טרחת בשבילי לכבדני נגד זקני עירך בשבתי בתוככם. ברוך אתה לי וברוך טעמך הטוב, ויהי רצון שכשתזקן ותבוא בימים גם אתה והיית למופת דורך בין סופרינו יכירו גם בני דורך את פעלתך ואת יקר ערכך ונתנו כבוד לשמך ויקימו בך מקרא שכתוב “כי מכבדי אכבד”, ואני אשקיף וארא אז ממרום עליך ועל מכבדיך ובשבתי אתכתכי דהב פיזא בסֻכת עורו של לויתן אשא כוס של ברכה מלאה יין המשֻמר לכבודך ואברכך גם אני, כאשר בֵּרַכתני.

כן דברתּ אָחי כי משכילי עמנו בעיר מושבך הניחו את רוחי מאֹד ובהוסדם יחד עלי ביום ז' אב זה לקחו את נפשי ואת לבבי. משכילים רבים מבני עמנו אנכל יודע פה בעיר הבירה, עיר מגורתי, ויהודים בם מעט; יהודים רבים ראיתי מדי עברי בווילנא עיר מולדתי, ומשכילים אמתים ביניהם מתי מספר; ואיככה לא ישמח וירחב לבי בראותי עיר גדולה ובה יהודים משכילים רבים מכל פנות העם, אוהבים חכמת ישראל ושפתו ומסלסלים ומרוממים אותה איש כמתנת לבו?! האגדה הנאהבה והנעימה אשר הקיפה אותי לעת האֹכל ועטרתני כצנה רצון ביום הנ"ל היא בעיני כסֻלם אלהים מצב ארצה וראשו מגיע השמימה; שלבים עליים ושלבים תחתיים; בני דור ההולך ובני הדור הבא, מאחזים יחדו במסגרות זהב – מסגרות האהבה לעמם ולשפתם; הוא הסלם אשר דרך בו ירד רוח האלהים לשכון כבוד בתוכנו ורוח בני עמנו עולה למעלה לשבת בהר קדש אלהים. מי יתן והיה הסלם הזה לא חזון חלום לילה כסלמו של יעקב אבינו כי אם סלם נצב לעולם מוסד ומוצק ולא תשכח המעברה וההתחברות בין שני העולמות ולא ירתק חבל הכסף המקשר גוי ואלהיו, המחבר לבות בני עמנו לאביהם שבשמים!

בצאתך עוד הפעם לפנות ערב לתקן תפלת מנחה בגן הזאַכסי וראית את כל בני סגל החבורה הנועדים שם פעם בפעם וברכתם בשמי איש כברכתו הראויה לו. ברכה משלשת תעלה לראש ה' פעלטין, איש אשר לו ראש נאור ולב טהור; כמטמון יקר היה לי האיש הנכבד הזה במצאי אותו אדם מבין יודע ואוהב את שפתו ותורתו, נוסף על דעתו חכמת אדם ועטו המהיר בשפת מדינתו, אשר היא אומנתו; הנני נותן לו את בריתי שלום ואהבה ואחוה ורעות עד היום האחרון. הבה נא כבוד ועז בשמי לשלשת זקני הדור אשר שמו עטרת שיבה על ראש מסִכֵּנו בנשף חשק ההוא, להרב חז“ם ולה' קראַמשטיק ולר' יצחק גאָלדמאן אשר שמחתי לראות כי מלבד היותו בעל חצר ובעל דפוס הנהו גם בעל תורה ובעל חכמה; וגם את בנו הד”ר יערזי תפקיד לשלום כי מצא חן בעיני במספר הרגעים אשר ראיתיו. בתתּך כבוד בשמי להד"ר אשכנזי תקח נא מאתו בכתב את הטורים האחרים אשר קרא על פיו בעת הארוחה אשר ערכתם לי ושלחתּם לי לזכרון; ואצטער על כי לא התעוררת להדפיס את הטורים האלה במאמרך בהצפירה לאות לבני מרי למען יראו בי גם איש עסקן במלי דעלמא עושה את שפתנו עטרת לראשו ומתהדר בה לעיני רואים. גם לה' קאָרננגאָלד ולה' גראָססגליק ולשאר המסֻבין אשר אכלו אתנו לחם ביום ההוא ואשר לדאבון לבי שכחתי את שמותם ואין אני יכול לפורטם – תשים ברכתי שלום ופקֻדתי כבוד. כי כלם אהובים כלם ברורים וכלם חקוקים על לוח לבי כמכתב אלהים אשר לא ימחה. גם את האיש הנכבד (גם שמו נשתקע מלבי) אשר לא חפץ לוותר לי תרי משהו של חמץ תזכיר לטוב ותברכהו לבלי יראו עיניו בידו בבוא בניו או בני בניו בזמנם ולא יחפצו לותר אפילו על משהו של מצה, ככל אשר זכיתי לראות אני בגבולי ובסביבי.

ועתה ידידי חביבי, עוד שְׁאֵר זה הקטן הוא ידידנו הסופר המהיר והצעיר ר“ד פֿרישמאַנן, אשר את אותיותיו הפורחות החדשות קראתי בנחת רוח בהיותי בדרך. שבתי וראֹה גם מגליוניו אלה כאשר ראיתי ממאמריו וספוריו הקודמים כי אע”פ שבמקומות שונים סגנונו ועטו עדיין צריכים הם להפצירה פים ללטשם ולנקותם למען היות להם ברק. מ“מ אין עוד שום ספק כי לב מתנה ושאָר רוח לו וברכה בו ותקוה רבה לנו לימים הבאים. ירא אנכי אותו פן ירום לבו בנצר עטו ומעשה ידיו ועשה את עט הסופרים לו למטה לחם והוא משענת קנה רצוץ ובהשענו עליו יַרוֹץ ובא בכפו ונקבה והיתה ח”ו אחריתו כאחרית כל סופרי ישראל אוררי יומם; על כן דר העד בו לשום לבבו על דרכיו בעודנו באִבו ובטרם שומו רחים על צוארו לבלי ישים את עץ הדעת הזה לו לעץ חיים, כי אם יעסוק בפרקמטיא או ילמד אומנות או ישא לו אשה עשירה אשר תביא לו נכסי צֹאן ברזל הרבה, למען תהיה פרנסתו מוכנת לפניו ולא תהיה חכמת ישראל לו לקרדום לחפור בו כי אם לעטרה להתגדר בה, ואז אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא. ראה הזהרתיך והזהרתיו על הדבר הזה; כי אתה הנ“ס הלא היה תהיה לנס בקרבנו, והיום או מחר או לאחר זמן קרוב או מופלג תהיה למו”ל מ"ע בישראל ונועדו עליך רבים ונספחו אליך; והיה אם המצא ימצאו בין הנלוים עליך אנשים חכמי לב וקלי דעת אשר יעברו על האזהרה הזאת ונָקטו בפניהם באחריתם וידעת כי בך יהיה הקולר תלוי ואתה עתיד ליתן דין וחשבון עליהם ועל לבם לב־מתנה אשר יאַבדו.

בתוך גליונותיו של פֿרישמאַנן היה מונח גם גליון שירי “נעוה לב” וראיתי כי עוד לא נתקנו שם המקומות שהעירותי עליהם באחד ממכתבי; ועל כן אעיר את אזנך עוד הפעם על נחיצות התקונים ההם. במ' “דבר דבריך לך” צ"ל “לך דבר דבריך”; אחרי המלות “לא הוסר” צריך להוסיף בשתי שורות: “ויוסף לדבר באזני הסבלים – דברי חלומות והבלים” ועוד ועוד.

מגליון המליץ האחרון ראיתי כי ר' אליעזר יצחק שפירא המו"ל את הקונטרס “תהו ובהו” חדש בריתו עם בעל המליץ ונמנה מחדש לסוכנו בוואַרשוי. והנה הרבה לגימא עושה ועל פת לחם יפשע גבר, אבל בזכרי כי גליתי לאיש הזה מעט מן הטפח המגֻלה אבקשך לעת מצוא בראותך אותו להבליע לו בנעימה כי אם יגלה סודי וזה לאיש בריתו החדש וחטא לי כל הימים.

אגב אבקשך בכתבך אלי להודיעני איך נפל דבר הקונטרס הנ"ל אם יודפס או לא יודפס. והנה אנכי נשאר פה בצאַרסקאָיע עוד כירח ימים, על כן אם במשך הזמן תכתוב אלי – תשלח את מכתבך הלום, כפי האדריססא הרשומה בראש המכתב ואז ימהרו דבריך להגיע לידי.

והנני ידידך ואיש בריתך המכבדך ומוקירך

יל"ג.

עיקר שכחתי ואחרון אחרון חביב הוא בן עירי ומכירי מנעורי הרר"פ גלאָבוס אשר המתיק את שיחותינו בחדודיו ובפרפראות חכמה אשר הוא ממטיר כלחם מן השמים. שלום לו ושלום ותודה רבה לנוה ביתו בעבור נעלים, הם נעלי הידים אשר עלו לרצון ונתקבלו באהבה מאת בנותי השתים.

לר“י גאָלדמאַנן שלחתי בשבוע העבר הגהות אחדות לב' פרקים הראשונים מן הכתובים האחרונים; ובלי ספק קבלם במועדם. אמר נא לו כי ישלח את הס' יצירה עם עשרה פרושים ואת הס' סניגור לח' קויפֿמאַנן ע”פ האדריססא הלזו …

ולעת מצוא יודיע לי את מחירם ואבליעהו לי באחד החשבונות אשר יהיה לי בווארשוי עם מוכרי ספרי ויקבל הכסף מידם.

 

אגרת מאתים ושמונים ותשע    🔗

ספ“ב, יום ג' פ' נצבים [כ”א אלול] תרמ"ה.

ידידי היקר ר' דוד פֿרישמאַנן!

יושב אנכי עדנה בצאַרסקאָיע סעלָא ולא אבֹא בעיר בלתי אם פעם אחת בשבוע, ביום השלישי; ולכן אַל יפלא בעיניך כי אֵחרה תשובתי זאת אליך על מכתבך האחרון יען כי מכתבך ההוא הכתוב ביום ד' העבר לא הגיע לידי בלתי היום. אָמרך כי מיום צאתי מווארשוי לא שמעת דבר על אֹדותי וגם פחדך ומוראך פן בראותי אותך עול ימים געלה נפשי אותך – כפלא הם בעיני. האם לא קבל ידידנו סאָקאָלאָוו את מכתבי הגדול אשר בו העברתי על שפתי את כל המשכילים אשר סבוני גם סבבוני באהבה וברצון בווארשוי, וגם את זכרונך העליתי שם וגם העירותי למוסר אזנך? אולי אָבד המכתב ההוא ח“ו ולא הגיע לידי בעליו? או אולי הכחידו הנ”ס תחת ידו ולא הראהו לך? ובכן לשוא תתחטא לפני כאוהב שיש לו געגועין על אהובתו ולבו חרד לרגעים פן נקעה נפשה ממנו. מי כמוני יודע כי לא ברוב ימים חכמה ובאֹרך זקן תבונה, ואני מעודי הנני מַקשה בראשונה לתת ידידותי לאיש בטרם חקרתיו וידעתיו אבל אחרי בֹאי בברית אתו נאמן אנכי בבריתי וקים באהבתי כל עוד אשר לא הקדיח האיש ההוא תבשילו ברבים ולא נהפך לאיש אחר מאשר נראה לי בראשונה. והנה ראה אנכי סימן נערות זה בך כי קטן אמנה אתה, מטִל בספק ומפחד תמיד מפחד הבוגדים ריקם; על כן איעצך אחי כלך מדרך זה והעבר תכונה רעה זאת מלבך, כי אם בה תעשה גם לאשה אשר נפל תפל במצודת אהבתה ותסיתנה בספק תמיד והיה זה לה למורת רוח וכמים קרים על נפש להטת. האמין ותאָמן; היה אתה קַיָּם באהבתך ואל תחשוד גם בכשרים אחרים.

ידידי ומחתני קאַפלאַן אשר ישב אתה בזה בשמעו את דבר המאמר ט"מ לא ישר הדבר בעיניו והאיץ בי ונתתי לו רשות לכתוב לה' … לאכול את המגלה ההיא ולבלי להדפיס אותה. ואשוב אתפלא בידידנו … הזה כי לא ענה לה' קאַפלאַן דבר ובכל זאת, כפי שאני שומע מפיך, מסר את המגלה ונתן לה מהלכים על פני חוץ. ועתה – אם כבר נעשה מעשה שאין להשיב, אבל אם עוד לא נדפסה המגלה הנני מודיעך כי הבטחתי לה' קאפלאַן שלא אדפיסנה לפי שמוצא הוא בזה לי לפחיתות הכבוד, ועל כן אבקשך למשוך ידך מן הדבר ולהשקיע אותו במצולת הנשיה; בין כך וכך אל תצא לאור בלתי אם יקרא עליה מפרש שם של איזה מחבר כאשר התניתי את תנאי ראשונה עם ה' … בהיותי בוואַרשוי. ראה הזהרתיך עוד הפעם על הדבר הזה ואל נא תפל דברי ארצה.

השירים בלשון העם צריכים שיהיו נעתקים מחדש אל הנקי לקובץ אחד, ולזה בצירוף הזמן אשר יעבור עד קבלת הרשיון מן הצינזור נצרך זמן לכל הפחות חדש ימים, הלהם תעגן ותשב בווארשוי בעוד אשר נכונו לדרך פעמיך? ועוד זאת: ההעתקה אל הנקי תוכל להעשות רק על ידי אני, והוא טֹרח מרבה, ועל כן בטרם אקרב אל המלאכה שובה נא והודיעני כמה יתן המו“ל במחירם, כי כבר אמרתי לך כי בחנם לא אתנם, ולדעתי חמשים רו”כ הוא המחיר היותר פחות אשר לי לקבל בעדם. ובכן הנני מחכה עוד הפעם לתשובתך; ותוכל לכתוב אלי אם לצאַרסקאָיע, אשר שם אשאר עוד עד אחר ר“ה, על זאת האדריססא … או הלום לפ”ב על האדריססא החדשה אשר לי …

ספוריך הקצרים קראתי גם אני וגם ידידנו ה' קאַפלאַן; ואין ספק כי כשרון רב לך לספר ספורים ולצור ציורים נאים מן החיים, אף כי לא אכחד כי מצד סדור המאמרים הנקרא טעכניק בלע"ז עוד צריך אתה להשתלם ולהרחיק ממך מגרעות אחדות; אבל זה יבא מאליו ברבות ימיך ובצַמֵח זקנך. ועתה הנני אוחז בזקנך לנשק לך ולברכך בשלום לנסיעתך העתידה לבא. ה' יצליח דרכך ויביאך אל המנוחה והנחלה וישמרך מן המזיקין ומבני אדם שפגיעתם רעה. והנני ידידך הכותב בחפזון גדול כי אצה לו השעה

יל"ג.

ברך בשמי לשלום את ידידנו ה' שפירא, והודיעני אם קבל את העקז' המהודר מידי ה' צוקערמאַנן ואם ירבו הקופצים על הספרים אשר לקח מידי.

 

אגרת מאתים ותשעים.    🔗

[לה' ק"ז וויסאָצקי]

אדוני היקר והנכבד!

מכתבך מער"ח תמוז העבר מיפו עודנו מונח לפני ומחכה לתשובה כי בהיותך כל ימי הקיץ נודד בארץ ומתהלך מעיר לעיר ומממלכה לממלכה לא ידעתי איפה אבקשך ויבואוך דברי; ועתה בהגיע ימי התשובה ואדם כמוני מפשפש במעשיו ולפי שמשער אנכי כי לימים אלה תשוב לביתך הנני בא לתקן את אשר פגמתי ולהשיב לך על דבריך היקרים המסלאים מפז.

אבל בפעם הבאה לא תהיה תשובתי שלמה, כי כבר אמרתי לך שכל הדברים אשר יש לי לדבר אתך בענין הזה לא אוכל להעלותם על הגליון ואחשוך אותם ליום אשר יזכני ה' לראותך פנים בפנים; ולפי שעה רק אֹמר לך כי עוד לא התעוררתי עד כה להשמיע בחוץ קולי בדבר יא"י ולצאת לעזרת חובבי ציון כסופרים מחמת שני טעמים אלה:

א) מחסרון ידיעה; כי גם הפרטים אשר הואלת בטובך לבאר לי במכתבך וגם הידיעות אשר שאבתי מפי ה' ראַבינאָוויץ ומתוך צרור המכתבים אשר מסר לי בהיותי בווארשוי, אינן די להחכימני ולהביאני לתוך עומקו של ענין עד שאוכל לדבר בו דברי טעם באזני גדולים;

ב) מאפס מקום. כי איפה אכתוב ובאיזה מכתב עתי אשים מלתי? בל' רוסיה יצא רק הוואָסחאָד והוא, כידוע, לא יקבל מאמרים לטובת הענין הזה; ובלה“ק אחד הוא המליץ המתהלך בארצנו ואני אין לי דריסת רגל אצלו. ועוד זאת כי במאמרים בכה”ע לא נפעול מאומה על לב גבירינו אחרי אשר לא יקראו את כה“ע לב”י ואינם שמים לב לדברי הכותבים בם. לפעול על לב כבדי אֹזן אלה אין דרך אחרת בלתי אם בשיחת פנים בפנים, ואני כבר נסיתי לדבר בזה את אחד מגדולינו, ואף כי לא צלחה בידי להטות לבו אלינו בפעם האחת, בכל זאת לא ענני לאו בהחלט, ועוד לא נואשתי ממנו ולבי אומר לי כי אם נפצר בו בדברים הנכנסים אל הלב עוד ישא פניו אלינו ויחֻננו. אבל פרטי הדבר הזה גם הם מן הדברים שלא אוכל למסרם לך רק בעל פה.

אי לזאת אשוב ואשחרך כי אם יובילוך רגליך לפ"ב תיטיב נא להודיעני ותאציל לי מועד ואז נטַיֵל ארוכות בדבר הזה ותדע את אשר בפי ובלבי.

לפי שעה יש לי בקשה אחת קטנה אליך הנוגעת אלי ואל כיסי. הנה בקיץ הזה עשו אתי חשבון המוציאים לאור את ספרי ומסרו את הספרים לדיד ונתנו לי את כל החשבונות; ומתוכם אני רואה כי עוד נמצאו תחת ידך אחד עשר עקזעמפלאַרן מן הפשוטים. על כן היטיבה ברצונך להודיעני אם נמכרו מהם איזה ספרים מן הוא והלאה, ואם נמכרו תואיל בטובך להריץ לי כסף פדיונם ע"פ האדריססא המבוארת למטה, כי לעת בזאת מחוסר פרנסה אני והשעה דחוקה לי ואל כסף פדיון ספרי אנכי נושא את נפשי.

וה' יחדש עליך ועל כל בית ישראל שנה טובה, ויתן לנו כלבבנו וכל עצתנו ימלא לטובת עמנו הנגש והנענה, בכל פנות שהוא פונה.

אלה דברי ידידך מוקירך ומכבדך בערכך הרב

יל"ג.

ז“ך אלול תרמ”ה, צאַרסקאָיע סיעלאָ.