בימים ההם היה בו משום חידוש. היה זה מנגן־הרחוב הראשון שהופיע בעיר הצעירה – והוא עיוור.
העיר הצעירה, הריפרופית, שחיבורה לקרקע נראה עדיין כחיבור שאינו בר־קיימא – כמו נוסף לה עם הדמות הזאת נופך של יתר־קבע, יתר־מסורת.
בתווי פניו של המנגן העיוור ובמראהו הכללי, לא היה שמץ מאותו קסם נאצל, שסופרים רומנטיים רגילים לשוות לטיפוס כזה. עיניו לא היו “פקוחות לרווחה ומישירות ניכחן במין מבט מסתורי” – הן היו עצומות, משוקעות מתחת לשמורות דבוקות, ממוקמקות; עור פניו היה מגוּמם ממחלת אבעבועות, וחוטמו הפחוס כלשהו התלכד עם שפתו העליונה, המופשלת בזיקור של חרטום. אך התהייה התמימה, הילדותית, הנסוכה על כל ישותו, היתה כובשת את הלב. ישיבתו על השק המרופט בפינת הרחוב ההומה היתה חסרת־שלווה בימים הראשונים. היתה בישיבה זו מהמתיחות והנכונות לרתיעה של מהלך על שפת מידרון תלול. תנועות אצבעותיו, בפורטו על המנדולינה השעונה לרגליו המקופלות, היו רופסות, והצלילים נידרדרו מאופקים, ביישניים אך דווקא הססנות זו והארשת של חוסר־ישע דיברו לליבם של עוברים ושבים והניעו את היד אל הארנק…
בסמוך למנגן, על השק, עמדה קופסת־פח, והמטבעות נשרו אל תוכה בנקישות תכופות, מרנינות. לפנות־ערב, בלכתו הביתה, היה העיוור מריק את היבול אל חיקו, וכל הדרך היתה ידו תומכת בהנאה את התלולית המתבלטת על חזהו.
לימים נעשתה ישיבתו מאוששת יותר, ונגינתו – ערה ובטוחה, משתפרת מיום ליום. העיוור תלה את נדיבות ליבם של העוברים ושבים באיכות הנגינה, ושקד להוסיף ולהתמחות בה. את המיתרים היה מרעיש עתה בקלות ובעוז, וצלילי המנדולינה נישאו בצהלה על פני המולת הרחוב. עוברים ושבים התחילו מתעכבים לפעמים לידו, שוהים קימעה ומאזינים…
תשומת־לב זו גרמה לו למנגן קורת־רוח מרובה, אך דבר אחד נעלם ממנו – החיוך האירוני על שפתי המאזינים שנתלווה להקשבתם…
יום אחד נאלץ העיוור לציין בוודאות: ההכנסות נתמעטו. תלולית המטבעות, שהורקו מהקופסה אל החיק, נצטמקה. מה הסיבה – הירהר בחרדה – אולי מישהו מוציא את הכסף מקופסתו? – לא יתכן. שמיעתו הדקה, התופסת כל רחש קל, ושיח ושיג לה עם כל משב־רוח חולף, היתה מגלה את המעשה מיד. וזולת זאת, איך יעז מישהו “לשלוח יד במלאכת רעהו” בראש־חוצות, לעיני הבריות… לא, אין איש גונב ממנו. פשוט, נצטמצם השפע, העוברים ושבים קופצים ידיהם. מה הטעם? – אין זה אלא ענין של התחרות… בוודאי הופיע באיזור מישהו, השני – זה האויב המסתורי האורב בכל שדות־החיים לאיש המצליח…
שלוות נפשו נטרדה. לעתים קרובות היה מפסיק את נגינתו באמצע, מפשיל ראשו, מתאמץ לקלוט את צליליו של ההוא, העושה אי־בזה בלהטיו ומסיג את גבולו. ואף־על־פי שלא גונבה לאזניו שום בת־קול, הלכה ונתחזקה בו הדיעה, שההוא קיים, ומן ההכרח למצוא תרופה כנגדו. מסביב לנקודה זו התלבטה מחשבתו בלי־הרף עד שיום אחד, בדרך למקום מושבו הקבוע ברחוב, הבריקה ההמצאה וחלפה בו כזיק לוהט: לשיר! לצרף שירה לנגינה. הרי קולו נאה למדי, ואם יפתח פיו, וקולו בשיר יתמזג עם צלילי המנדולינה – מובטח לו שכל אותן בריות שנקטה נפשם ממנו, יעריכו את יתרונו ויפתחו שוב את הארנקים…
היתה ראשית סתיו. היום היה בהיר ושקט. הרוח הרעננה, הלטפנית, החליקה על עורפו של העיוור, הפריחה סביבו רישרושי עלים וציוצי ציפורים. רגיל היה לפזם לפעמים לעצמו בין כותלי מגורתו הדלה, אך מעולם לא השמיע את קולו בחוץ. זו היתה הפעם הראשונה. תחילה נבהל מעט. קולו היה אטום כלשהו, מרוסק, אך במהרה נצטלל ונשתלב יפה בנגינתו. קולו היה עדיין רוטט במקצת, צרוד כלשהו, אך חם ונעים. העיוור עצמו כה שקע בהקשבה לזימרתו, עד שכמעט הסיח דעתו מן התכלית…
לאחר שעה קלה התנער – אף פרוטה אחת לא פקדה עדיין את קופסתו… מעולם לא נהג למשמש בתוך קופסתו לפני כלות היום. עתה לא עצר כוח להבליג. הוא שילשל את כפו לתוך הקופסה והוציאה בחיפזון, כטובל ברותחים – הקופסה היתה ריקה. חלחלה קצרה כיווצה את גרונו – ולאחריה עלה בו מרי עיקש. הוא הרעים את מיתרי המנדולינה במחי־אצבעות נחרץ, וקול זימרתו הוטל לחלל האוויר – תקיף ותובע.
צעדים נעצרו בקירבתו. משמאלו – נשמע רחש גפרור ניצת, מימינו – טריקת קופסה של פוך־נשים. הוא כבר ניחש במעומעם את המעגל – מעגל המאזינים המיוחל, המעודד.
אבל מה זה? משהו לא כשורה, לא כשורה… החוש המיוחד – נחלת כל עשוקי־האור – העביר אל הכרתו את הגלים הטמירים הנאצלים מהווייתם של העומדים במחיצתו: חש שאינם מאזינים – הם מסתכלים. הנה הם פונים איש אל רעהו. הברות קטועות. שיפשוף סוליה במרצפת. כעכוע־גרון. נשיפת נחיריים. ציחקוקים כבושים. – מטבע יתומה נופלת סוף־סוף לתוך הקופסה כטיפה צייקנית של ענן־אכזב… וקול נשמע במורת־רוח: "אף זהו קבצן?!… ובצחוק קצר: “הריהו ארטיסט מושלם, ממש – וירטואוז.”…
שעה ארוכה דמם העיוור. ידיו נחו על הכלי המונח בחיקו, וראשו נטה מעט אל כתפו. הדברים ששמע הדהדו באזניו והלמו ברקותיו. לאט־לאט הלכה ונתחוורה לו מלוא משמעותם, והוא ירד לעומקם…
למחרת לא הביא את הכלי. הוא ישב על שקו, ידו הימנית כרוכה בתחבושת ותלויה ברצועת־בד קשורה על עורפו. בידו השניה היה שלט: “ידי נשברה בתאונה. לא אוכל עוד לנגן. רחמו, אנשים טובים!”
לא דיבר דבר. ישב רכון, וראשו שמוט, נשען על חזהו.
המטבעות נפלו שוב אל תוך הקופסה, נשרו רצופות ותכופות כניטפי גשם־ברכה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.