עד גיל שלושים, היה יהודה כהן שייך למחנה החילונים. לא שהיה, חלילה, כופר, או רשע להכעיס, אלא שגישתו לחיים היתה עצמאית והוא דגל במדע, בקידמה ובשיטות מיוחדות.
במשך הזמן התחיל כיוון מחשבתו להשתנות, והשקפתו קיבלה יותר־ויותר השפעה של יראת־ה'. בסופו־של־דבר, בגיל שלושים, הפך ליהודי טוב, לאחר שהכיר את בוראו, והתחיל להחזיר לעצמו את אשר הפסיד בימי־חלדו בשל השפעתם ההרסנית של חיי “התרבות־והקידמה” הנוכחיים. הוא חזר־לאיתנו מבחינה רוחנית ונהג באורח־חיים של יהודי כשר: למד תורה, התפלל וקיים את מיצוות תורת־משה. השקפתו הדתית התחזקה מיום־ליום, וכן הליכותיו, ומעשיו נעשו יותר־ויותר לשם־שמיים.
בהתרגשות היה מספר לי, לעתים, על חוויותיו. בעיקר היו קורים לו, לעתים תכופות מעשי־נסים, אשר יחסם בוודאות, וללא כל שמץ של ספק, אל ה' אלקיו, שרק עתה למד להכירו מקרוב. יום אחד סיפר לי תוך התרגשות רבה:
"הזוכר אתה את אשר סיפרתי לך על־אודות הרב סיני, משכונת רוממה, שאני בא אליו לשיעור בתורה בכל ערב? ובכן, אספר לך על החווייה שהיתה לי אמש בקשר לשיעור זה:
"במיפעל, שאני עובד בו, הטילו עלי לשלם, בסוף החודש, את המשכורות לפועלים. היה זה אתמול. זהו תפקיד רציני, הדורש תשומת־לב, עירנות וריכוז המחשבה, וכל שגיאה, או טעות, עלולה לגרום גרעון בקופה עם תוצאות בלתי־נעימות. ובכן, בהגיע זמן סיום העבודה, בדקתי את מצב הקופה ומצאתי אי־התאמה בין המאזן ובין הכסף. בשל־כך נישארתי עד שעה מאוחרת, כשמצאתי את מקור הטעות.
"עליתי על אופנועי וללא כל דיחוי נוסף נסעתי לביתי אשר בעיר־גנים. עייף הייתי, ויגע, ומפאת שנישארתי עד שעה מאוחרת מבלי לאכול, התחלתי להזיע וידי רעדו. כשהייתי בין קרית־משה ובין בית־הכרם, הרהרתי:
"‘הנה, אגיע הביתה ואוכל ארוחה דשנה. לאחר־מכן אלבש פיז’אמה ואכנס למיטה חמה, אתענג ממנוחה מוחלטת ואשאר בבית עד מחר. היום אוותר על השיעור, בגלל עייפותי, ובשל הקור העז השורר בחוץ, אטול לעצמי חופש, וערב אחד אקדיש לבית ולמישפחה’.
"עודני חושב כך, והנה שומע אני קול חריקה מתחתי, והאופנוע נעצר באופן פתאומי. ירדתי מעליו ובדקתיו מכל צדדיו עד שמצאתי, כי השרשרת, הסובבת את הגלגל, ניקרעה ונפלה ארצה. לא ידעתי, אז, כיצד להיסתדר במיקרים כאלה, וגם כלי־עבודה לטיפול בקילקולים לא היו ברשותי, וכך נעמדתי בצד הכביש, ליד אופנועי, מבלי שאדע מה עלי לעשות. אודה, כי היה זה מצב מביך וכל תיקוותי היתה, שאיזה נהג יאבה לקחתני הביתה, או חזרה העירה, לאיזה מוסך של אופנועים, במכוניתו.
"למורת־רוחי, ולצערי, מכל כלי הרכב שעברו לא היה אפילו אחד שניאות להעצר על־ידי, למראה ידי המורמת, ובינתיים החל לרדת גשם. הרוח גברה והקור הציק לי. גם רעב מאוד הייתי, וכך הוספתי לעמוד במצב עלוב, מחוסר תיקווה ומזיע, כשמחשבות נוגות עולות במוחי. לפתע צץ בי רעיון:
“‘הנה’, אמרתי לעצמי, 'נעתרתי ליצר־הרע והחלטתי להעדר הערב מן השיעור בתורה אצל הרב סיני. מה למדנו אצלו רק אמש? מי שצרה מתרגשת עליו, יפשפש במעשיו. ובכן, ברור כשמש: הקב”ה הענישני על מחשבותי, והחלטתי הבלתי־רצוייה, והענישני. הנני מבקש איפוא מן הקב“ה שיסלח וימחל לי ושיואיל נא, ברוב חסדו, לסדר לי, מינייה־וביה, את עיניין אופנועי המקולקל, שאוכל לבוא, ללא דיחוי, הביתה כדי לאכול ולנוח, ואחרי־כן אחזור העירה לשיעור – כרגיל'”.
יהודה כהן הביט בי במבט רב־משמעות והמשיך לספר:
"תאמין או לא תאמין, אבל כך, בדיוק, קרה. בעודני חושב ומתחנן אל ה‘, עבר לידי תלתנוע נהוג בידי מוביל־משאות. כשראני עומד באמצע הדרך, בצד הכביש, ליד אופנועי, נעצר, למראה ידי המורמת, ובמבטו ניסתמנה שאלה. כשהסברתי לו את העיניין, אמר שהוא רגיל לקילקולים כאלה, וגם יש אצלו כלי־עבודה, ומכשירים, במיוחד לכך. הוא לא איבד זמן, ירד מעל התלתנוע שלו, הוציא כלים וניגש למלאכה. כעבור דקות מיספר סיים והודיע, כי הכל, כעת, כשורה וניפרד ממני ב’שלום רב!’ כשתודתי מלווה אותו. עליתי, בקפיצה, על אופנועי ובמשך זמן קצר כבר הייתי בביתי, ולמותר להוסיף ולציין, כי במשך כל הזמן הודיתי, במחשבתי, לה' אלקי על הישועה המיידית ששלח לי.
“בבית, החלפתי את בגדי הרטובים ביבשים. התחממתי, אכלתי ושתיתי, ולאחר שהחלפתי כוח חזרתי העירה לבית־המידרש, ללמוד תורה, יחד עם חברי, מפי הרב־הגאון סיני”.
*
לאחר ששמעתי מפי יהודה כהן סיפור זה, לא ניזדמן לי לראותו במשך תקופה ארוכה. שמונה שנים רצופות חלפו־עברו מאז, והנה ערב אחד פגשתיו, באקראי, בבית־הכנסת בזיכרון־משה. פניו האירו וזרחו, יותר מתמיד, וכולו הביע אושר אין־סופי, האופייני לאנשים הבוטחים בה' והולכים בדרכיו.
“מה נישמע, יהודה?” שאלתיו, “זמן רב לא ראיתיך!”
“נכון!” ענה כשהוא לופת את כף־ידי, “זה־עתה עברתי לגור במרכז העיר, כדי שאוכל ביתר קלות להגיע לשיעור”.
מיניה־וביה עמד וסיפר לי, כי ה' יתברך עזר לו, והוא הצליח, בסיעתא־דשמיא, לרכוש דירה טובה בטבורה של העיר ועבר הנה. כעת מגיע הוא לשיעוריו של הרב סיני בזמן וללא טורח, הוא הביט על שעונו ואחרי־כן עבר מבטו עלי:
“יש עוד זמן”, אמר. “הרב סיני מקפיד על הופעה בזמן, וכן על הופעה קבועה, ללא העדרויות, כדי שהלומדים לא יפסידו מן השיעורים המורכבים מחוליות־חוליות. המחמיץ חוליה אחת, דומה לשרשרת קרועה, כי כל החוליות, ביחד, מצטרפות ומהוות את השרשרת השלימה”.
הוא חייך אלי והוסיף:
“מה רב היה צערו של הרב על עצם בואי לשיעורים בסירוגים: פעם כן ופעם לא, בהתאם ללוח־הזמנים ולתפקידים, במישמרות, במיפעל שאני מועסק בו. פעם אחת בירכני, שה' יתברך יעזור לי כך, שאוכל להופיע בשיעורים בקביעות. בירכתו נתקיימה: כעבור זמן לא רב, יצא מנהל המדור לקיצבה, ואילו אנוכי הייתי לממלא־מקומו, ובתור שכזה הועסקתי, תמיד, במישמרת של לפני־הצוהריים ומאז הנני פנוי לבוא לשיעורים בכל ערב־וערב”.
*
הוא הביט שוב על שעונו. “שש וחמישים דקות”, אמר בחופזה והתחיל לצעוד. “עלי להיות שם בעוד עשר דקות. היה שלום, וכל טוב לך”.
הבטתי עליו בהערצה בעת שהתחיל להתרחק ממני.
“כל טוב”, קראתי אליו, “ויהי נא ה' אלקינו עמך!”
“כל טוב ושלום!”, קרא לפני שנעלם מעיני.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.