סיפור מן ההווי הירושלמי בשלושים־ושישה פרקים
א. התועה בדרכי החיים 🔗
הבנקאי לווינגר, השותף העיקרי בפירמה הפינאנסית לווינגר, קפלן ומיזרחי, גילה כלפי יחס אדיב ולבבי ושרתני בכבודו ובעצמו. לאחר מכן חייך בטוב־לב ואמר:
“סיפורך בעל התשובה האמריקני, שהופיע בהמשכים, שבה את לבי. שמעתי על עוד מקרים כאלה של אנשים אשר חזרו אל צור־מחצבתם. בעצם, אני, הנני בעצמי חוזר בתשובה והפכתי, תוך שנים מספר, לבעל הכרה”.
סקרנותי הטבעית והתיקווה שבאה לידי הזדמנות לשמוע, ממקור ראשון, משהו אשר יוכל להוות גרעין להכנת סיפור מרתק, לא הניחוני לעוזבו לנפשו ולצאת סתם ככה מן הבנק. החוש השישי, שחוננו בו הסופרים, נתן לי את ההרגשה כי יש משהו מעניין בפיו של בנקאי זה ולכן, לאחר שעמד על כוונותי, חייך שוב פעם וכך ישבנו באותו ערב, לאחר תפילת ערבית, בביתו על כוס קפה ועוגה.
“נולדתי”, החל הבנקאי לספר, "בבית יהודי מסורתי בירושלים. מן ה’חדר' עברתי לבית־ספר דתי של ‘המיזרחי’. בלימודים לא הצטיינתי אולם בדמי טבוע היה אופי עצמאי. הייתי תופס את העיקר בנקל בדרך ההרגשה וחוננתי בתכונות שכל שהכשירו אותי להתעמקות במחשבה. בילדותי ובשחר נעורי התמרדתי נגד הורי ומורי ופילסתי לי נתיב בחוגי הכפירה והאפיקורסות, לאחר שחדלתי להאמין בבורא ובתורתו ונטשתי את הערכים הטובים והיפים. התמדתי בקריאת סיפורי מינות ואפיקורסות מכל הסוגים והרחקתי מרחק רב מאוד ממחשבת עמנו.
"לפתע־פתאום עבר עלי משבר קשה: מצאתי את עצמי ריקני עד כדי שממון, ומחשבות נוגדות החלו להתרוצץ בקרבי. מהי התכלית? אנשים נולדים, חיים, עושים מה שעושים, ומתים – כמו בהמות! ומה הלאה?
"כל הקערה, של טומאת הכפירה נהפכה אצלי על פיה. תפסתי פיתאום כי זה לא כך. יש משהו בגו, משהו חשוב ויסודי שאנו עוברים על ידו פעמים ללא־ספור בכל יום ויום וברוב איוולתנו אוטמים אנו את עינינו ומסרבים לראותו או להרגיש בו.
"שקעתי במחשבות והתעמקתי בספרים שעסקו בפירוש על ספר דניאל ודנו גם על נביאים אחרים. פקחתי את עיני והחילותי לדעת ולהבין, בראותי נבואות נושנות, בדבר קץ הימים, ההולכות ומתקיימות לנגד עינינו.
"מילחמת העולם השניה, שפרצה לאחר מכן, ותקופת השואה, על כל מוראותיה, הראו בעליל כי אין מקרים בהיסטוריה והכל מחושב בצדק ובמשפט. חטאנו – ומגיע לנו העונש! אבל גם מתכוננים אנו לרוב הטובה הצפוי לנו יותר מאוחר כאמור בפרשת האזינו ובשאר הנבואות שחזו נביאינו ואשר רבותינו ראו ברוח קודשם.
"עקבתי אחרי אנשי־מדע מסויימים אשר בשכלם הצלול סתרו את דעת חבריהם החומריים שלא האמינו אלא רק במה שעיניהם ראו. גילוייהם של המדענים הפקוחים הוכיחו כי היקום כולו מורכב מנתונים שונים הניפלאים מבינת אנוש ויש להבינם רק במציאותו של כוח עליון הנוהג בעולם – כלומר אלקים. הזדמן לי גם לקרוא את ספריו וחוברותיו של ר' אלחנן בונם ווסרמן, זכר צדיק וקדוש לברכה, שנהרג על קידוש השם בידי העמלקים הגרמנים ועוזריהם – ימח שמם וזכרם! בספריו מצאתי ניחומים, כיוון שלמדתי מהם, לאור המאורעות האחרונים, כי הישועה קרובה ועומדים אנו בתקופה מעניינת של דור המשיח.
ב. מיודענו הבנקאי מוצא את הדרך הנכונה 🔗
“תבוסת גרמניה, הקמת המדינה, קיבוץ הגלויות ושאר הנסים והניפלאות שניתרחשו עד הנה, היו סימן מובהק כי ניכנסנו לתקופה המיוחלת ומתחילה להתקיים הנבואה: 'כביום צאתך ממצרים אראך ניפלאות”.
"לאחר לבטים רבים, מחשבות מעמיקות וחיפוש האמת, הגעתי לשלוש מסקנות שהיוו יסוד לעתידי: א) יש בורא עולם והוא מנהיג העולם, והכל עושה הוא במידת הצדק, החסד והרחמים. ב) האלקים הוא ה' אלקי ישראל ואין עוד מלבדו. הוא בחר בנו להיות לו לעם סגולה ובקיימנו את מיצוותיו, חוקיו ומשפטיו גורמים אנו לו קורת רוח. ג) הבורא הטיל עלינו להראות לאנושות, בבוא הזמן, את תכלית החיים ומארצנו נאיר לעולם כולו באור הדעת ויראת השם. לאחר שיצאתי בשנות נעורי לרעות בשדות זרים, ולאחר שנים של נדידה מ’רעיון' ל’רעיון' ומ’איזם' אחד למשנהו, גיליתי את הבל ההבלים, השקר וחוסר היסוד אשר בתורות המודרניות – שראיתי בהן פולחן של עבודה זרה – לעומת הממשות, האמת והטוב שביהדות ותורת ישראל.
"כל אותם הדברים: לחבוש כובע, לשמור את השבת והכשרות, ללמוד תורה ולהתפלל, ועוד, שיהודי צריך לדעת ולקיים, נידמו לי בתחילה כאבני נגף בניסיונותי לשוב אל ריבון כל העולמים, אולם נתקיים בי המאמר: הבא לטהר מסייעין לו. התרועעתי עם עוד כמה בחורים, שחזרו בתשובה, והשם יתברך עזר ושלח לנו את הרב סיני המלמדנו תורה בכל ערב. וכבר אנו לומדים למעלה מעשר שנים וסיימנו שלוש־עשרה מסכתות.
ג. אוהב השם 🔗
"בזמן האחרון גדלה הכרתי בקדוש־ברוך־הוא והנני אוהבו בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאודי. וגדול רצוני להרבות במעשים העשויים לגרום לו קורת־רוח. כאן חפצתי לספר לך על מעשים ניפלאים שקרו לי בשבועות האחרונים ואתה עלול לחשוב ששקעתי בדימיון והנני מספר לך בדותות, ולכן מקדים אני ומדגיש כי הסיפור אשר עומד אני להשמיע לך עתה נכון הוא מתחילתו ועד סופו, ומעשה שהיה כך היה:
"בניגוד לנהוג, שהייתי נוטל ימי חופשה, לצורך נופש וטיולים בקייץ, יצאתי לאחרונה לחופשה בעונה לא מתאימה, בחורף, והשתדלתי לנצלה על מנת להתקרב יותר אל האלקים. למדתי יותר תורה, התפללתי יותר במתינות ובכוונה וחיפשתי הזדמנויות לעשות מעשים טובים.
ד. מיקירי ירושלים 🔗
"תוך־כדי־כך הגעתי לשכונת מאה־שערים לבית הכנסת הגדול ישועות יעקב והצטרפתי באחד מן השטיבלאך למניין האומר כל יום תהלים לשלום המדינה ועם ישראל כולו. אנשים טובים אלה קוראים את ספר התהילים, מתחילתו ועד סופו, פעמים ביום, לפני ואחרי הצהריים. קוראים הם בספר הקדוש הזה, משבחים ומקלסים את ה' אלקי ישראל ומתחננים אליו שיסלח לעמו, יעזור, יקרב ויושיע את שארית הפליטה ויקרב את קץ הימים ויביא לנו במהרה את משיח־צדקנו.
"בשאר השטיבלאך ניראו יהודים, ביניהם שמניחים תפילין במשך כל היום, אשר למדו, התפללו ועסקו במעשים טובים, וכל כוונתם לעשות רצונו של ה' יתברך ולאהבו עד־בלי־די. ראיתי בחורי ישיבה ואברכים יחידי־סגולה, העוסקים בתורה ועושים כל דבר לשם־שמים, מבלי לשים לב לתנאי חייהם הקשים. שאר תושבי מאה־שערים הינם עניים מרודים ומטופלים במשפחות גדולות שהם עמלים בזיעת־אפם לפרנס בדוחק, אולם הם חוג קטן של אנשים פשוטים, טובים ויראי שמים. אנשים שבחזרם מן העבודה, בערב, נוהגים להיכנס לבית המדרש, ללמוד תורה ולשפוך את שיח־ליבם לפני אביהם שבשמיים. חשבתי: מה הניא את כל אלה ממותרות החיים ומה גרם לכך שיקדישו את עצמם לתורה, לתעודה ולאהבת קונם? הסקתי את המסקנה הנכונה: אנשים נבונים ויראי שמיים אלה עלה בידם להתגבר על יצרם ובמקום לאבד את החיים הקצרים באשליות ובמעשים הרעים בעיני ה', ריבון העולמים, משתדלים הם בכל לבבם, ובכל נפשם ובכל מאודם לעשות את הטוב בעיניו ולגרום לו נחת־רוח.
"ימי עברו עלי בזיכרוני, לפני שחזרתי בתשובה, וצר היה לי על הזמן שעבר עלי לריק: ביליתי הרבה בתענוגות ובטיולים, בהבל ובריק. שאפתי לעליה בעמדה, התאמצתי להרבות את כספי, רדפתי אחר כבוד ופירסומת ורציתי בית וקריירה – מה עוד לא ביקשתי? וכעת מה? מה, בעצם, יצא לי מכל זה ומה התכלית. עוד מעט (הכל עובר במהירות הבזק) יגמרו שנותי ולכל זאת לא תהא כל משמעות. עזבתי את העיקר ופניתי אל התפל. לו חכמתי כי אז יכולתי גם אני לעשות הטוב בעיני ה', לאהבו ולגרום לו קורת־רוח. צריך לעסוק בתורתו הקדושה, שהיא המיצווה הגדולה ביותר, ולהכין מקום בחיי האושר הנצחי, שקשה לנו, בשכלנו האנושי המוגבל, להשיג את משמעותם.
ה. הקבצן 🔗
“לאחר אמירת תהלים התפללנו בציבור, ובכוונה גדולה, מינחה־גדולה. כשחפצתי לעזוב, פנה אלי יהודי ליד הפתח, וביקשני שאתן לו נדבה. הואיל ורבותינו ז”ל פסקו שנותנים צדקה מעשרה עד עשרים אחוז ואסור לתת יותר (פרט למקרים מיוחדים), ובחודש זה כבר נתתי את כל דמי המעשר שלי, סרבתי, ופניתי לעבר היציאה. הקבצן המשיך להפציר בי ובראותו את אי הענותי, מתח את ידו, ובהדקו את מסגרת הדלת הודיע כי לא יניח לי לצאת עד שאתן לו משהו לצדקה. בקוצר רוח הזזתי את ידו בכוח ויצאתי החוצה. הסתובבתי בשוק ההומה של מאה שערים, קניתי פירות ומיצרכים ותוך־כדי־כך הרהרתי במתינות בקבצן, בדרישתו התקיפה לנדבה וניזכרתי בטענתו שהוא זקוק לכסף עבור הכנות לשבת. חשבתי, הגם שאני נוקט במידת הדין, ולמרות העובדה שהתורה אוסרת לתת יותר מחומש, הנה, בכל זאת, צריך הוא, לדבריו, מעות לשבת. ואולי יש כאן מקרה של פיקוח נפש? וכידוע במקרים של הצלת־נפשות אין בודקין בציציות. ובכלל, מה יכול להיות רע אם אתן לו על חשבון הכנסותי בחודש הבא (דבר שרגילים לעשותו)?
"ביני־וביני תקפתני חמלה על אדם זה, וכליותי החלו ליסרני. כעבור שלושת־רבעי שעה חזרתי לבית הכנסת וניכנסתי לשטיבלאך ומה שמחתי למצוא שם את הקבצן. שאלתיו, מה גרם שישאר בשטיבל בעת שכולם הלכו. הוא הצביע על גבר, זקן מאד, שישב על ספסל, מעבר לשולחן הארוך, ועיין בספר שהחזיק בידו.
"הוא אמר לי שתחזור בעוד שלושת־רבעי־שעה וציווני להמתין לבואך', אמר הקבצן, ‘ולכן נישארתי פה’.
ו. הפגישה עם הזקן 🔗
"נדהמתי! מניין יודע זה שאחזור והשתוממתי גם על הקבצן שהאמין לו והמתין לבואי, רק משום שהודיע לו שאחזור ואמר לו לעשות כך.
"התחשבתי בעובדה כי הקבצן המתין לי זמן רב ולדבריו זקוק הוא מאוד לכסף לצורכי שבת, וכן חפצתי לפיסו על אשר קרה. כיבדתיו איפוא במתת הגון ושלחתיו לשלום. להפתעתי ראיתיו ניכנס לשטיבל אחר וכשנוכח שאין איש מביט ורואה שילשל, מן הכסף שקיבל ממני, לתוך קופסת הצדקה שבקיר. תפסתי את העניין – הוא נתן מעשר! לאחר מכן התקרבתי אל האדם אשר ידע מראש כי בעוד שלושת־רבעי־שעה אחזור על־מנת לתת נדבה לקבצן. הוא חבש מגבעת שחורה ולבש חליפה פשוטה, אבל כל בגדיו, הגם שהיו פשוטים וישנים, ניראו נקיים ומסודרים.
"הוא הרים את ראשו מעל הספר, פנה אלי באדיבות ובשקט ורמז לי לגשת אליו. פניו פני אישיות מיוחדת במינה ובלי משים נעמדתי לפניו ביראת הכבוד. הוא פנה אלי בעינים מאירות ובסבר־פנים שלא ראיתי מימי לפני־כן:
"המתנתי לך כאן מאז הבוקר, שתבוא לקחת חבל בעניינים של מצווה בחברת אנשים טובים היושבים בחדר זה. אל תשאל שאלות וקבל ממני עצה לפני שניפרד: השתדל שגם רעייתך, אשת־חיקך, תחזור בתשובה שלימה ודאג להקנות לבנך יחידך יראת־שמים וחינוך טוב'.
"לפני היפרדי מעליו אמר לי שבימים אלה יתרגשו עלי צרות בעבודה ובבית, אולם אל ירע לבבי. מן השמים קבעו כך, וזה לטובה, לכפרה על עוונות, להכנה לקראת חיים טובים.
ז. צרות 🔗
"כן היה. בחזרי לעבודה, כעבור שבועיים־ימים, קרה משהו מצער: הפירמה נסתבכה בעסקים לא נוחים והפסידה כמיליון־וחצי לירות במשך חודשים מספר. בבית, מאידך, חלה בני־יחידי במחלה קשה ושכב במיטת־חוליו שלושה שבועות רצופים עם חום גבוה. הוא הסתבך בכמה מחלות קשות בעת ובעונה אחת ואברי הנשימה שלו נסתמו.
"נקל לתאר את צערה של אשתי, וצערי, בראותנו כי יד הרופאים קצרה מלהושיע ובננו יחידנו, סובל קשות ודועך לעינינו. חיפשתי את הזקן בשטיבלאך ובבית הכנסת הגדול במאה שערים, אולם לצערי לא הצלחתי להכירו – דמותו נישכחה ממני באורח פלא! ניסיתי לברר מהמתפללים פרטים עליו, אולם הם לא הבינו למי התכוונתי, ולמרבית הפליאה גם הקבצן נעלם מן האופק – פשוט החוור לי כי בכלל לא קיים קבצן כזה…
באחד הערבים אמרה לי אשתי:
"‘בהזדמנות שאתה הולך עתה לבית־הכנסת להתפלל בציבור וללמוד, בקש רחמים עבור ילדנו’.
ח. הפגישה השניה עם הזקן 🔗
"כמובן שכך חשבתי לעשות, מבלי שאשתי תאמר לי. גם בתפילת ערבית זו, ב’רפאנו', הוספתי בקשה משלי, לרבונו־של־עולם, שישלח רפואה שלימה ומהירה לילדי הסובל. לאחר התפילה מיהרתי לשכונת מחנה־יהודה, לשיעור אצל הרב סיני, שכבר הזכרתיו קודם. השיעור נסתיים בשעה שמונה וארבעים דקות בערב ואילו בשעת תשע, כלומר בעוד עשרים דקות, צריך הייתי להשתתף בשיעור אחר אצל המגיד־שיעור פלונסקי בשכונת זיכרון משה.
"לצורך מיצווה זקוק הייתי לאיזו כתובת שהיו סיכויים להשיגה אצל הרב הצדיק ר' אריה לוין, מי שהיה, בשלהי תקופת המנדט, רבם של האסירים. שיערתי כי אם אזדרז, אספיק להגיע לביתו של הרב לוין, הנימצא בסביבות מועדון מנורה, ולחזור לשיעור בזכרון משה, ולכן הצטערתי כשהגעתי למקום וראיתי סמטאות חשוכות וריקות מאדם, כך שאצטרך לאבד זמן יקר כדי לשאול, לברר ולמצוא את ביתו – חבל על כל רגע של ביטול תורה!
"כרגיל במקרים כאלה ניצנצה בי מחשבה:
"‘ריבונו של עולם’, חשבתי, ‘ברצוני לא לאבד זמן כי עלי להשתתף בשיעור בתורתך הקדושה. עשה נא עמי חסד שאמצא את ביתו של הרב לוין מיד’.
"נעצרתי ליד שער, המשמש כניסה לשכונה החרדית בתי ראנד. במרחק כמה מטרים, בחשכה, הבחנתי באדם שהיה גחון על־פני איזה חפץ וניסה לטלטלו. עליתי בשלוש המדרגות שהובילו מן הכביש עד לספו של השער והתקרבתי אל האיש.
"‘ימחל לי כבודו, היכן גר הרב אריה לוין?’
"הדלת שהיתה כמעט סגורה, נפתחה ואשה, אשתו של האיש שאליו פניתי, הופיעה בפתח. מן הבית בקע אור גדול שהאיר את פניו, ואת מי אני רואה לפני אם לא את הזקן שכה חיפשתיו בצרתי… הוא חייך אלי, הגיע עמי עד לשער והצביע על בית קטן בתוך אחת הסימטאות של שכונת משכנות. הודיתי לו, החלפנו שלום ומיהרתי לעבר הבית שהראה לי.
"היתה זו הזדמנות נפלאה לספר לו על מצבו האנוש של בני ולבקש את עזרתו, שיתפלל אל ה' ויבקשו לעזור לי. אולם, מאידך, מיהרתי לשיעור בתורה, ולא כדאי לאבד כעת זמן, ובטחתי בה' שבזכות כבדי את תורתו הקדושה יושיעני במהרה – וכך היה.
ט. אצל ר' אריה לוין 🔗
"רבם לשעבר של האסירים קבלני בסבר־פנים יפות. ברגע שהכניסני לחדר עבודתו, שקוע היה בכתיבה, אולם הוא הפסיק באמצע ושמע את בקשתי וכשהבין כי מטרת בואי היא ביחס לקבלת כתובת מסויימת הדרושה לדבר חשוב של מיצווה, החל לחפש במגירותיו. לצערו לא הצליח למצאה, אולם הבטיח כי יחפשנה היטב, יותר מאוחר, וישלחנה אלי בדואר (את הבטחתו זו קיים. לאחר מספר ימים הגיעה הכתובת אלי בדואר ומצאתיה בתיבת המכתבים שלי). לפני שניפרדתי ממנו, שאלני:
"‘ומה יש לך?’
"לא הבינותי למה התכוון, חשבתי שהוא חפץ לדעת לשם מה דרושה לי הכתובת והתחלתי להסביר לו, אולם הוא הפסיקני באמצע:
"‘כוונתי, אם נשוי אתה ובכמה בנים חננך ה’.'
"'אה, אמרתי, ‘הנני נשוי ויש לי בן אחד שהגיע זה לא כבר למיצוות.’
"רבם של האסירים הביט בי, חשב קצת ומפיו יצאו המלים:
"‘ה’ יתברך ישלח לבנך זה רפואה שלימה במהרה וישמור עליו'.
"הוצאתי מארנקי חמש לירות והצעתי אותן עבור הישיבה שהוא עומד בראשה. הוא סרב לקחתן ואמר כי ברגע זה אין צורך לישיבה בכסף, הודה לי על הצעתי והבטיחני כי בעת הצורך ישגר לי מיכתב. נפרדנו בלחיצת־ידיים, בחיוכים ובאיחולים הדדיים ויצאתי.
"ברחוב החשתי את צעדי והשתדלתי להגיע לשיעור בזיכרון משה בהקדם, לפני שעה תשע. תוך־כדי־כך חלפי בי מחשבות: ניראה היה בעליל כי רוח־הקודש שרתה ברב. הוא ידע־גם־ידע שבני חולה מאוד והבין שלא חפצתי להטרידו. על כן סחט מפי את ההודעה שיש לי בן, כדי שיוכל, מניה־וביה, לברכו בברכת רפואה שלימה.
י. הנס 🔗
"בבית קידמה אשתי את פני בבת־צחוק, וזה הסיפור אשר סיפרה לי:
“דקות מספר לפני השעה תשע (בדיוק הזמן בו יצאה הברכה מפי רבם של האסירים) ביקש בני משהו לאכול, לאחר שלושה שבועות שכמעט לא אכל ולא שתה, התחיל לדבר ופניו קיבלו צבע טבעי – הכל בפתאומיות! ניגשתי אליו וישבתי לידו. הוא ניראה מאושש והתרומם על הכר. בפעם הראשונה, לאחר שבועות של יסורים ואימה, צחק ודיבר עמי בקול צלול. אמר שכוחותיו שבים אליו, באורח פלא, והוא מתחיל להרגיש, בהדרגה, כי חוזר הוא לאיתנו. סיפרתי לאשתי ולו את המעשה ברבי אריה לוין, רבם של האסירים, שבירך את הבן בברכת רפואה שלימה ומהירה, מבלי שאבקשנו! כולנו ברכנו את ה' יתברך על ישועתו והודינו לו”.
זה היה סוף סיפורו של הבנקאי. הוא טען במפגיע כי כל מה שסיפר אמת לאמיתה ואין כאן מאומה מן הדמיון. אשר לי, נוכחתי לדעת כי קיימת הזדמנות מצויינת להעלות את הדבר על הכתב ולעשות מזה “מטעמים” סיפרותיים. לשאלתי אמר שאין לו התנגדות לכך, בתנאי שלא אפרש בשמו. הסכמתי וביקשתיו מאוד אם יוכל להציגני בפני הזקן מן השטיבלאך, אשר גירה מאד את סקרנותי, והבנקאי קבע עמי פגישה למחרת היום, בשעות הפסקת הצהרים, כדי לנסות ולמצוא אותו.
יא. בחנות הקטנה 🔗
הבנקאי עמד בדיבורו ובדיוק בשעה הקבועה הופיע במקום שקבענו לפגישה. לאחר שאמר כי עד כה לא הצליח למצוא את הזקן בבית־הכנסת אשר בשכונת מאה־שערים, החלטנו לגשת לביתו בבתי־ראנד אשר, כזכור, ניפגש עמו שם אותו לילה כשחיפש בסביבה את רבם של האסירים.
בקירבת מועדון מנורה, לא רחוק מן הבנין שנישפט בו הצורר אייכמן, הגענו לכביש המבדיל בין השכונות בתי ראנד ומשכנות. ליד שער הכניסה לבתי ראנד ניתקלנו באשה שניראה היה בה כאילו המתינה לנו במיוחד.
כשראתה את חברי תר בעיניו אחר אחת הדלתות, פנתה אליו:
“האם אדוני הוא מנהל הבנק?”
כשענה בחיוב, פנתה גם אלי:
“ואדוני הוא הסופר?”
כאשר השבנו בחיוב, פנתה אל שנינו גם אחר:
“בעלי ביקשני להביט, בשעות הצהרים, ליד שער וכשאראה אתכם, להפנותכם לחנותו אשר במאה שערים”.
כבר הורגלנו לניפלאות האופפות איש זה, ולכן לא השתוממנו להיווכח כי הוא ידע על בואנו. האזנו איפוא לאשתו בעת שתיארה לנו את מקום חנותו ומיהרנו למאה שערים.
באחת מסימטאות שכונה זו, בין הישיבה הגדולה ובין בית הכנסת הגדול, ישועות יעקב, והשטיבלאך, מצאנו את הזקן יושב על שרפרף, בחנותו, וממתין לבואנו תוך־כדי עיון בספר. החנות לא היתה אלא כדברי השיר הידוע “חדר קטן, צר וחמים…”, מלא פחיות ריקות, ארגזים, נרות קלועים ל"הבדלה", נרות שבת, גפרורים, ספרים, ועוד ערב־רב של מיצרכים. הוא לא חפץ לקבל תמיכה מאחרים ולכן התפרנס מיגיע־כפיו וסמך רק על ריבונו־של־עולם. בראותו אותנו, הרים את ראשו מן הספר ורמז לנו, בחיוך, לשבת על שרפרפים לידו.
“ידוע היה לי שתבואו” אמר, “ובכן, מה נשמע?”
הבנקאי הציגני בפניו ואמר כי דבריו בנוגע לצרות שיבואו עליו הן בעבודה ובבית, נתקיימו. הוא סיפר לו השתלשלות המאורעות מאז נפגשו בבית הכנסת במאה שערים, עד היום הזה. באומרו שעליו לחזור לעבודה קם ללכת ואילו אנוכי נישארתי עם הזקן.
סקרתי את חנותו הדלה ואותו. מה צנוע האיש, שאינו חפץ להתפרנס מאחרים ומפרנס לעת זיקנה, את עצמו וביתו, מפרוטות שחנות זו עשויה להכניס לו.
הוא פנה אלי:
יב. מה מעיק על הזקן 🔗
“לעיניין: ידעתי שתבוא אלי וברצוני לבקשך שתפרסם ברבים עובדות מן ההווי המטרידות אותי ואשר בגללן אינני ישן בלילות. דע לך כי עם ישראל כולו, פרט לאי־אלה מרשיעי־ברית, חדור תודעה יהודית, מאמין בה' אלקי ישראל ואוהבו, מי בהרבה ומי במעט, אבל כולם בעלי לב יהודי והכרה יהודית. עדות לכך, וכדוגמה, הודעתו של בן גוריון כי **במפא”י** בלבד קיים מיספר כה גדול של דתיים, העולה על מיספרם של כל חברי המיפלגות הדתיות גם יחד, וזה מדובר בדתיים הגלויים, מבלי להביא בחשבון את ה’ניסתרים' המתביישים לגלות את ‘זהותם’. כן הודה בן־גוריון כי רוב העם שעלה ארצה מיום קום המדינה עד כה, דתי הוא.
"תשאל, ומדוע, בכל זאת, עדים אנו לתופעה המחרידה של הכרזת מלחמה על מלכות־שמים, שהוכרזה מצד רובו של העם, ואיך אפשר להבין את ההתפרקות מעול התורה ומחוקי השם יתברך? כיצד, בכלל, יכלו יהודים להגיע למדריגה כזאת של עשיית הרע בעיני ה'?
"העובדה היא, כי קומץ קטן יחסית, השתלט על העם. המיפלגות שנוסדו למטרות מדיניות וכלכליות, הרשו לבני־בלייעל, אשר נער יספרם, לקפוץ ולעמוד בראשן; להסית ולהדיח, לשסות את עם־ישראל בערכים הטובים של היהדות ולהצעידו, חס־ושלום, לקראת אבדון. אלה הם אנשים אשר התחנכו על ברכי תורות זרות. הללו הצליחו, לאסון העם, לחדור גם לסיפרות ולעיתונות, לעמדות־מפתח רבות ולבמות ציבוריות, על־מנת לזרוע פירוד, הרס ושינאה ולהרעיל את התרבות היהודית המפוארת.
"כצעד ראשון לקראת התקרבות מחודשת אל ריבון־כל־העולמים, הכועס עלינו, והתפייסות עמו, יש לפנות בקול־קורא אל כל האירגונים היהודיים באשר הם שם ולהסביר להם את המצב, עד שיגיעו להכרה, ישחררו את עצמם מן המסיתים והמדיחים וישליכו את אלהי הניכר המודרניים. כן צריך לתת לעם, כולו, הסברה טובה וברורה ולחנכו לאמת. צריך לעורר את המוני היהודים מאדישותם ומחוסר המעש שלהם – הקץ לשאננות!
“אילו היו כולם מצביעים בבחירות בעד האנשים הרצויים, הן בהצבעות הפנימיות והן בבחירות הכלליות, ומעלים את הראויים לכך, כי אז היתה משתנה התמונה לחלוטין! אז היה נוצר כוח של יהדות נאמנה העושה את רצונו של ה' יתברך, ופעמי הגאולה השלימה היו מתקרבות במהירות וללא צרות ויסורים. אז היו מתקיימים בנו דברי הנבואה אשר שם ה' בפי נביאו, החוזה הגדול, יחזקאל בן בוזי הכהן: ** וקיבצתי אתכם מן העמים, ואספתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בהם, ונתתי לכם את אדמת ישראל: ובאו שמה, והסירו את כל שיקוציה ואת כל תועבותיה ממנה: ונתתי להם לב אחד, ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירותי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר: למען בחוקותי ילכו ואת משפטי ישמרו ועשו אותם, והיו לי לעם, ואני אהיה להם לאלקים**”. הזקן הפסיק. ניזכרתי במעשה בחברי לעבודה לשעבר, הערבי חמדי אלמוסטקאווי, וסיפרתיו: שנים מספר לפני קום המדינה אמר לי חמדי, בהזדמנות אחת:
“אינני מבין אתכם, יא רובין. אתם, היהודים, חפצים לקחת מאתנו, הערבים, את ארצנו על סמך העובדה כי לפני אלפיים שנה היתה שלכם, וזהו אבסורד! תאר לעצמך, שיבואו, כעת, תושביהן הקדמונים של יבשת אמריקה, או אוסטרליה, וכדומה, וידרשו בחזרה את ארצותיהם בטענה כי אי פעם היתה שייכת להם. כיצד יגיבו על כך התושבים הנוכחים? נדבר גם מן הצד המעשי שבדבר: אתם, המונים כאן בסך־הכל כשש־מאות אלף איש, כיצד תצאו ותילחמו בתושבי הארץ הערביים? וכלום אינכם רואים שהנכם נקודה זעירה בתוך גוש של ארצות־ערב המקיף אתכם, והמסוגל לחסלכם חיסול גמור, ללא רחמים, בזמן קצר?”
האזנתי לחמדי בסבלנות.
“אסמע, יא חמדי (שמע חמדי), האם מאמין אתה באללה הגדול, הגבור והנורא, שהוא ברא את העולם ואדון כל היקום ונוהג בכל עולמותיו כרצונו?”
— “אי־נעם. מזבוט!” (כן. נכון מאד!) – ענה חמדי בהניחו את ידו על לוח־ליבו, בתנועה של ענווה וכניעה כלפי ריבונו של עולם.
“ובכן”, אמרתי, “אם חפצו של בורא העולם לתת לנו את הארץ הזאת, מי יכול לבוא ולומר לו: ‘מה תעשה’?”
חמדי שתק. הוספתי:
“היד השם תיקצר? ומה ערך לכל כוחם והתנגדותם של הערבים וידידיהם לעומת רצונו של אללה?”
סיפרתי לחמדי על הבטחתו של ה' לתת את הארץ הזאת לבני־ישראל. הרציתי לו על הנבואות המופיעות בתורה ובנביאים (שגם הוא מאמין בהן) ואשר לפיהן יעד הקדוש־ברוך־הוא את ישראל והארץ הזאת להפיץ אור בעולם ולהביא שלום ואושר לאנושות. הסברתו לו שהנבואה : כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, מכוונת על היהודים שצריכים לחזור לארצם, ורק אנשים כהי־מוח ומטומטמים יבינו זאת אחרת ויערערו על כך.
חמדי הרים את ידיו ואמר:
“יא רובין, יעשה נא אללה הגדול כרצונו, ואנו עבדיו עושי רצונו”.
הסיפור על חמדי מצא חן בעיני הזקן. לרגע קט שתקנו והרהרנו. הוא חזר אל הנושא שהעסיקו:
“כדי להחדיר בעם את הרעיון כי הוא, ברובו הגדול, בעל תודעה יהודית וצמא לדבר אלקים, הנני פונה אליך בבקשה, שתתחיל בפעולה סיפרותית ותרבותית בכיוון זה. בתחילה כתוב בעיתונים רשימות על הנושא הזה ואחר־כך תגיע לשלבים נוספים בפעולתך, ומובטחני כי אחרים ימשיכו אחריך”.
הבטתי עליו בשתיקה. מי אני שאפנה אל העם ואתחיל במשימה כבירה זו? פיקפקתי אם, בכלל, מסוגל אני לכך. מאידך, לא חפצתי לענות בסירוב.
נענעתי איפוא בראשי ואמרתי:
“בלי נדר. לדבר כזה צריכים סייעתא־דשמיא”.
“בודאי – יש צורך בסייעתא־דשמיא”, הסכים אתי הזקן.
יג. מה' מצעדי גבר 🔗
אבי, זכרונו לברכה, היה יהודי חכם ונבון. בילדותי, כשהיה רואני מאבד זמן, נוהג היה להעיר: “לשעון יש רגליים”…. כוונתו היתה, שהזמן עובר וחבל על כל רגע ההולך לאיבוד. ניזכרתי בזאת עתה, ביושבי לפני הזקן ובראותי את מחוגי שעוני שהגיעו לשעה שבע ורבע. נחרדתי! בשעה שבע־וחצי צריך הייתי להיות בשיעור המתקיים, כל ערב, אצל הרב פרדקין בביתו ששימש כבית־כנסת ושם היינו נוהגים גם להתפלל תפילת ערבית.
חשבתי: לגשת עד הכביש, להמתין לאוטובוס מיספר 11 המגיע, לפחות, פעם ברבע שעה ולנסוע עד לשכונת רוממה, מרחק של ארבעה קילומטרים בקירוב, עד לביתו של הרב פרדקין. ברור, תוך רבע שעה לא אגיע! אני עלול להחמיץ שיעור מעניין ותפילת ערבית קבועה בציבור קטן הממתין לי גם לשם השלמת מניין. מחשבות עגומות אלה חלפו בי במהירות הבזק וצר היה לי.
הזקן קרא, כניראה, את מחשבותי, ולתמהוני אמר:
“תוכל עתה ללכת ואל תדאג. תהא במחוז־חפצך בזמן”.
כשעמדתי בתחנת האוטובוסים החל לרדת גשם חזק. וכידוע, כשיורד גשם נעשית תחבורת האוטובוסים יותר גרועה, בשל הצורך להאיט את המהירות וכן ברור שאז עולים יותר נוסעים. שוב פעם העפתי מבט בשעוני: שעה שבע ועשרים־ושתים דקות! לפי מצב העניינים ברגע זה, לא אגיע לרוממה בשמונה דקות…
בעודני חושב כך, הגיעה מכונית פרטית והדורה שנעמדה ליד המיזנון בקירבת־מקום. ראיתי מישהו מוציא את ראשו מחלון המכונית ושואל משהו, ואילו האנשים שעמדו שם ניראו נבוכים.
ניגשתי ומייד התחוור לי פשר הדבר: היה זה תייר דובר־אנגלית שנהג, כניראה, במכונית שכורה, הגיע למאה־שערים וביקש שידריכוהו כיצד מגיעים למקום פלוני.
לאושרו (וגם לאושרי!) ידעתי לדבר בלשונו, באנגלית, ולבי החל לדפוק במהירות כשהבנתי ממנו שהוא שואל למקום בנייני האומה. כמובן שלפי הצעתי נכנסתי לתוך המכונית והדרכתיו כיצד להגיע למחוז־חפצו במהירות, בדרך הקצרה ביותר… בדרך סיפר לי שהוא עיתונאי שבא לסקור, עבור עיתונו באמריקה, אירוע שצריך להתקיים בשעה שבע ושלושים בבנייני האומה.
ברוך השם – ישתבח שמו של ה' אלקי ישראל שזימן לי, ברגע זה, את התייר הזה, שצריך להיות באותה שעה בקירבת־מקום לביתו של הרב פרדקין הנמצא ברוממה ליד בנייני האומה. המכונית החליקה במהירות, ובסייעתא־דשמייא הגענו, שנינו, למחוזות־חפצינו בדיוק בשעה שבע ושלושים!
יד. הסברו של הרב פרדקין 🔗
הייתי עמוס בשפע של חוויות ולכן, בתום השיעור ותפילת הערבית, נישארתי עם הרב פרדקין הישיש וסיפרתי לו את סיפורו של ידידי הבנקאי ואת פגישתי עם הזקן ואת כל הניסים והניפלאות שזכינו לראות, ובעיקר את הנס האחרון שקרה לי בעצם פגישתי עם התייר, אשר הופיע כשליח־מן השמיים, על־מנת להביאני, בזמן הקבוע, לשיעור בתורה הקדושה – תורת השם יתברך.
הרב פרדקין האזין בהתעניינות גדלה והולכת, וכשסיימתי ישב ושקע במחשבות. ולבסוף אמר:
“הפסדת, בני, בזאת שבשבוע שעבר החמצת כמה שיעורים בגלל מחלתך. בעת העדרך למדנו את מאמר אביי, המובא במסכת סנהדרין, דף צ”ז, ובמסכת סוכה, דף מ"ה, על שלושים־ושישה צדיקים החיים בכל דור ודור".
הרב פרדקין סיפר לי על צדיקים ניסתרים אלה, המקורבים אל השכינה ויש בהם מרוח הקודש, אשר בגללם ובזכותם העולם קיים. הרב פרדקין קבע כי הזקן אשר בא במגע עם חברי הבנקאי ועמי, אינו אלא איש “למד־וו” ובזכותו נעשו לנו ניסים וניפלאות. הוא התפלא עליו על שגילה את עצמו, דבר לא רגיל, וסיבב את הבנקאי ואותי בניסים רבים במשך תקופה כה קצרה.
הרב קם והחל להלך בחדר הלוך וחזור. לאחר רגעים מיספר נעצר ליד השולחן, הידק באצבעותיו את מיצחו ואמר באיטיות ובקול גבוה מן הרגיל: “עתה ידעתי: כניראה שהגענו לעת תחילת הקץ, וה”למד־וו" ניצטווה, ברוח הקודש, לפעול למען החשת הגאולה השלימה. אשריך, בני, שנתת יד לתהליך ניכסף זה והנני מברכך שיצליח השם דרכיך".
טו. הבנקאי חולם חלום 🔗
ניסיתי, השתדלתי והתאמצתי, בכל יכולתי, למלא את מבוקשו של ה"למד־וו" ולהכין חומר סיפרותי ועיתונאי כפי שביקשני, אולם, לצערי, לא עלה הדבר בידי. פשוט, לא ידעתי כיצד להתחיל ואיך לסיים… ראשי לא “עבד” ולא היתה לי כל השראה. כך עבר עלי שבוע אחרי שבוע, ממש מבלי שאנקוף אצבע בעיניין זה. אמרתי לעצמי: “מה יאמר ה”למד־וו", וכיצד אסביר לו את אוזלת־ידי?" החלטתי לגשת אליו ולספר לו הכל, ובוודאי יבין וימצא איזה פיתרון. בינתיים צילצל אלי הבנקאי, בוקר אחד, ואמר כי ברצונו לשוחח עמי, ולאחר שקבענו פגישה, מצאתיו אחר־הצהריים בביתו המפואר באחד הפרברים.
לאחר שהוגש כיבוד, פתח הבנקאי ואמר:
“חפצתי לספר לך על חלום שחלמתי בשבת האחרונה. עלי להדגיש ולומר כי יש, וחלומות, שאני חולם, מתגשמים במציאות, ובמשך הזמן למדתי להבחין בין חלום העשוי להתקיים ובין חלום שוא. בגמרא, במסכת ברכות, פרק הרואה, ניתנו סימנים אשר בהם אפשר להכיר ולדעת אם החלום עשוי להתקיים, כגון חלום שנישנה פעמיים, בדומה לחלומו של פרעה, או חלום שחלם איש על רעהו. הרב סיני לימדני כי חלום בשבת בבוקר, הוא מן החלומות הנכונים העומדים להתקיים. נוסף לכך, יש לי גם סימנים משלי: חלום ממשי אצלי, ניראה בבוקר באופן חזק וברור והוא משאיר בי רושם עמוק. ובכן, בשבת בבוקר, ואני חולם והנה ה”למד־וו" עומד מולי ומחייך. פיתאום הוא מתקרב אלי כדי מרחק של שתי זרועות ואומר:
"בוא יחד עם ריעך הסופר לבקרני בביתי בקרבת מקום לשכינה, בקירבת מקום לשכינה, בקירבת מקום לשכינה'….
“מייד התעוררתי מתוך התרגשות גדולה, ורושמו של החלום טרם פג ממני עד כה”.
הבנקאי נח קימעה, בחן אותי, על־מנת לראות את התרשמותי והמשיך:
“הרגשתי־גם־הרגשתי כי יש דברים בגו. במוצאי־שבת־קודש מיהרתי לביתו, אשר בבתי ראנד אולם, לצערי, מצאתי שם דיירים אחרים. מהם למדתי כי הדייר הקודם, כלומר איש ה”למד־וו", עזב את הדירה לפני כשבועיים־ימים ועבר למקום לא ידוע. ביום ראשון הלכתי לחפשו בחנותו, במאה שערים, ברם החנות היתה סגורה ושוב פעם הצטערתי לשמוע מפי בעלי החנויות שבסביבה כי אותו איש מכר את חנותו למוכר־נפט, שטרם ניכנס בה. לשאלתי ביחס ל"למד־וו" ולמקום המצאו הנוכחי, לא יכלו לענות – איש לא ידע פרטים עליו! הלכתי למשרד הפנים ועיינתי בתיקים שונים ובספר מירשם התושבים – לשוא. ניסיתי למצאו באמצעים שונים ולא הצלחתי.
“עד כה לא הצלחתי לפענח את דבריו, שהמשמיע לי בחלום, בצורה כה חזקה: ‘בוא אלי, יחד עם ריעך הסופר, **בקירבת מקום לשכינה, בקירבת מקום לשכינה, בקירבת מקום לשכינה’**…”.
הבנקאי כילה לדבר והביט בי, כשראשו נישען על כף ידו הפתוחה.
טז. פותר החלומות. 🔗
אמרתי לריעי הבנקאי כי בא לאוזני שמע חכם ישיש, בעל־קבלה, ספרדי, שהתמחה בחלומות. שמו הרב עזרא בר־נסים והוא עומד בראש מיניין יהודים זקנים ויראי־שמים, הלומדים תורה ועוסקים בחכמת הקבלה, כל ערב, באגף הצפוני, אשר בקומה השלישית, בישיבת פורת יוסף שמעתי מפי אנשים רבים על חכמתו בשטח פיתרון החלומות, ואומרים עליו כי אין חלום שלא התקיים, בדיוק נימרץ, כפי שפתרו. לבנקאי ניראתה איפוא הצעתי להיפגש בערב שנית, לגשת לישיבת פורת־יוסף ולבוא בדברים עם הרב עזרא בר־נסים.
יז. ישיבת פורת יוסף ומעשה במטריה 🔗
ברחוב יוסף־בן־מתתיהו, פינת רחוב שרי־ישראל, מול חומת שנלר, מתנוסס לתפארה בניין גדול בעל חזות נאה. זהו בניין ישיבת פורת־יוסף שנדיבים מן הארץ, ומחוצה לה, תרמו למען בנייתו והקמתו. מיבצר לתורה וליראת־שמיים זה ידוע במאות ואלפי תלמידי החכמים ועמודי התורה והיראה שהוציא מתוכו עד כה. אנשי הישיבה מוציאים לאור את הירחון החשוב קול סיני ושם משמיע הרב הגאון, חבר בית הדין, ר' יוסף עובדיה שליט"א, את דרשותיו המעניינות והמחכימות בכל ליל שבת לפני קהל גדול, בעיקר מתושבי הסביבה.
ניזכרתי במקרה שאירע לי: בליל־שבת אחד ירד גשם עז. בכל זאת לא וויתרתי ועמדתי ללכת לדרשה, לשמוע דברי אלקים חיים, למרות הכל. נטלתי את מטרייתה של אשתי (מטריה חדשה, אשר טרם השתמשה בה) והלכתי עמה לישיבה. נעלמה אז ממני ההלכה כי אסור ללכת בשבת עם מטרייה וכך, לבושתי ולצערי הרב, ניכנסתי לאולם הדרשות עם מטרייה בידי… נקל לתאר את השתוממותם של הנוכחים, ומייד העירו לי כי אסור לצאת בשבת עם מטרייה. ולאחר הדרשה שאלתי את הדרשן אם אפשר לקפל את המטרייה ולהחזירה, באופן זה, הביתה מבלי לפתחה. הוא ענה שמוטב להשאירה כאן, במקום, ואוכל לקבלה מאת השמש במוצאי־שבת־קודש, וכן עשיתי.
במוצאי־שבת־קודש חזרתי לישיבה ותוך־כדי חיפושים אחר השמש, עליתי וירדתי קומות ועברתי את בנין הישיבה לאורכו ולרוחבו. היתה זו הזדמנות לראות בחורים, בני עדות המיזרח, מודרניים, לבושים יפה, ביניהם בעלי זקנים וגם מגולחים, שישבו מי ביחידות ומי בחברותא, ועסקו במיצווה הגדולה ביותר – בלימוד התורה, ובכך גרמו קורת רוח לאביהם שבשמיים. פניהם הביעו שלווה ואושר רב וניכר היה בהם כי ידעו את אשר לפניהם. ניזכרתי בבחורים הרבים המסתובבים ברחובות המרכזיים, ממלאים את בתי הקפה והקולנוע, משתעממים ותועים בדרכי החיים, מבלי שידעו לשם מה הם, בכלל, חיים והצטערתי עליהם צער רב. מצאתי ניחומים בהבטחת הקדוש־ברוך־הוא, שהודיע על ידי נביאיו כי עתיד הוא להחזיר את בניו אליו, כשתמלא הארץ דיעה.
השמש לא נימצא ועל־כן חזרתי ביום ראשון אחר־הצהריים. הוא קיבלני בסבר־פנים יפות ולקחני עמו לחדר נעול, בו היתה המטרייה מונחת במקום נקי ומסודר כך, לבל תתקלקל. הודיתי לו וניפרדתי ממנו בשלום רב.
יח. מצב החירום 🔗
ניזכרתי בעוד מעשה הקשור בישיבת פורת יוסף:
היה זה בימי מילחמת העולם השניה וגייסות הנאצים, ימח־שמם־וזיכרם, הצליחו לכבוש ולפרוץ קדמה וימה. הם שטפו ועברו בכל מקום שעלה בדעתם וניראה היה, אז, כי אין כוח בעולם אשר יעצור בעדם. בתקופה ההיא בגדו הערבים באנגלים מיטיביהם, שעזרו להם להקים ממלכות, ועודדו את הלאומניות שלהם. הערבים, כפויי הטובה, עשו הסכמים חשאיים עם הגרמנים ובעלי בריתם, ומאחר שהיו בטוחים שהללו ינצחו במילחמה, התכוננו להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, יושבי הארץ ולקחת את רכושם. במצריים נאלצו האנגלים להקיף את ארמון המלוכה בחיילים ולאָיים על המלך פרוק, כי אם לא יחדול ממזימותיו, יורידוהו מכס־מלכותו. בעיראק פרצה מרידה בהנהגת ראשיד עלי אלקילאני, שמטרתה היתה לגרש את האנגלים ולהפיל את ראשי המישטר. צעדם הראשון של המורדים היה, לערוך טבח ביהודים המיסכנים, שלא התערבו כלל במדיניות, ונוסף לכך היה נוכח שם המופתי הירושלמי, חאג' אמין אלחוסייני, הידוע לנו כאן, בארץ, מהפרעות שאירגן וערך ביהודים בהזדמנויות שונות.
היה זה סוד גלוי, שהגרמנים והערבים תיכננו ביניהם לארגן מרידות בארצות ערביות: עיראק, סוריה, לבנון, מצריים ועוד, ולגרום קשיים לבנות הברית ולהכשיר את הקרקע לפלישה גרמנית אדירה. בהתאם לתוכנית צריכות היו סוריה ולבנון לשמש כראשי־גשר, שעליהם, יפעלו, בשיתוף־פעולה, נחתים, שיורדו מאוניות, ויחידות של צנחנים, אשר יוצנחו ממטוסים – כולם מלומדי־מלחמה. כן יכנסו לפעולה מרגלים וסוכנים רבים, חבלנים ואנשי גייס־חמישי, שחלקם פעל כבר בארצות הערביות, ואילו אחרים צריכים היו להסתנן דרך פרס ותורקיה הנייטראליות. הערביים, עצמם, הבטיחו לעזור בחבלה, בריגול ובשיתוף פעולה מלא.
הערבים, תושבי הארץ, התכוננו, כאמור, לטבח גדול שיערכו ביהודים, שנואי־נפשם, והם כבר חילקו בגורל את רכוש היהודים, אשר לפי חשבונם צריך היה ליפול בידיהם כפרי בשל. סופר על קבוצה של ערבים אשר ישבו במשרדי “הוועד הערבי העליון”, בירושלים, והתדיינו ביניהם על בית המעלות, הבית היהודי הגדול והנאה, אשר בקירבת מקום לבנייני המוסדות הלאומיים של היהודים. כל אחד־ואחד חשק ב"נתח" מבית זה…
בימים ההם ניראה המצב כלאחר־יאוש ופקידים בריטיים רבים, אשר היו להם אפשרויות, מיהרו לינטוש את הארץ ולהתרחק ממנה. פחד אחז במספר רב של אנשים, ורק אלה שבטחו בה' צבאות – אלקי ישראל – נישארו שלווים וידעו כי “לא ינום ולא יישן שומר ישראל”. ברחובות ירושלים הודבקו על לוחות המודעות כרוזי־ענק מטעם הרב הראשי הרצוג זצ"ל, שבהם קרא לעם היושב בציון לבטוח בה', והביע את דעתו וביטחונו כי הבית השלישי, כלומר שיבת ציון האחרונה, לא יחרב! הוא הזכיר את הפסוק בפרשת עקב: לא תערוץ מפניהם, כי ה' אלקיך בקרביך – א־ל גדול ונורא.
יט. הצהרת בלפור והוועד הערבי העליון 🔗
הואיל והיזכרתי בפרק הקודם את הוועד הערבי העליון, אספר על מיקרה אשר אירע לי, בקשר לוועד זה, לפני שנים רבות:
היה זה כשלוש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ועבדתי אז, בגיל ארבע־עשרה, כנער־שליח, רוכב אופניים, בחנותו של יווני מוכר־פרחים שנימצאה ברחוב ממילא. יום אחד ניכנס לחנות ערבי צעיר, חובש תרבוש, ובחר שני זרי פרחים יפים. הוא צירף מעטפה סגורה לכל זר ורשם על מעטפה אחת את מען הוועד הערבי העליון, ואילו הזר השני מיועד היה אל “הוד מעלתו הנציב העליון לארץ־ישראל ועבר־הירדן”.
הוא שילם עבור הפרחים ונתן גם דמי־מסירה, בתוספת “בקשיש” שהכניס בידי בתנועה דרמתית. נסעתי תחילה, על אופני, לארמון הנציב העליון אשר ליד שכונת תלפיות, במקם ששוכנים בו עתה משקיפי האומות המאוחדות, ומסרתי את זר הפרחים עם המעטפה לזקיף שניצב ליד השער.
משם חזרתי כלעומת שבאתי, העירה, ורכבתי למשרדי הוועד הערבי העליון, ששכנו אז בשכונה הערבית שיך־ג’ראח, ליד המושבה האמריקנית.
אותו יום היה יום השנה להצהרת בלפור, והערבים עשאוהו ליום אבל. בבית הוועד הערבי העליון התאספו נציגי “העם הערבי האציל” לדון על “נקיטת אמצעים לבלימת הציונות”. עליתי לקומה השניה והגעתי, דרך מסדרון ארוך, לאולם האסיפות. היושב־ראש קיבל ממני את זר הפרחים ופתח את המעטפה. כשהציץ בפתק, שהיה בתוכה, נהרו פניו והוא הקריאו באוזני הנאספים:
“כלבתנו המליטה גור וניקרא שמו הצהרת־בלפור. זר כזה עם מיכתב דומה נישלח גם לנציב העליון”. ניראיתי כיווני, או כערבי־נוצרי, וידעתי ערבית, כך שאיש לא העלה על דעתו כי יהודי אני, אחרת היו עושים בי כלה… קיבלתי, שוב פעם, בקשיש – הפעם מידי אחד מניכבדיהם!
כ. מעשה אנשי הקבלה 🔗
מעניין לעניין, ואגב אורחא, סטינו קצת מסיפורנו. הבה ונחזורה אל מצב החירום וישיבת פורת יוסף:
בעצם ימי החרדה, וכשהמלאך המשחית איים על היישוב היהודי בארץ ישראל, ועל העולם כולו, נודע ברבים כי כמה מקובלים ואנשי מעשה, מישיבת פורת יוסף, שהיתה אז בעיר העתיקה, חקרו וניסו להיוודע שם אמו של האדם־המפלצת, היטלר – ימח־שמו־וזיכרו! שמה דרוש היה להם כדי לקלל את הצורר הגדול ביותר שקם אי־פעם לעם ישראל ולעולם כולו. אם הצליחו לגלות את שם אמו, ומה עשו, לא ידוע לי. אספר רק מה שקראתי בעיתונים:
החליטו אנשי הקבלה, ונימנו וגמרו, כי ראש־המקובלים, החכם הצדיק, יכין את עצמו להתקרב אל השכינה ולבקש כי יגלו לו, ברוח הקודש, את אשר צפוי לנו מן הרשעים העמלקים. עמד ראש־המקובלים בתענית וטבל במיקווה־טהרה. הוא קידש את עצמו ונהג בפרישות, בתפילה ובתחנונים. לבסוף ניכנס לתוך בית הכנסת, לאחר שציווה על חבריו להמתין בחוץ ולא להיכנס פנימה, בשום פנים ואופן, עד שיצא אליהם. בפנים צריך היה להתפלל ולבקש רחמים מקונו ולהתחנן שיגלה לו, ברוח־קודשו, באיזו מידה יצליח האשמדאי העמלקי במזימותיו.
עבר זמן די ניכר והרב טרם יצא. תלמידיו עמדו מאחורי הדלת וקימטו את מצחיהם בדאגה. מדוע בושש רבם לצאת? הקרה לו משהו?…
לפתע נפתחה הדלת והרב, ראש־המקובלים, הופיע בפתח. פניו היו חיוורים כמת ומפיו ניפלטו בקושי המילים:
“רבותי! הקדוש־ברוך־הוא יבלבל את הרשעים, במקום ללכת לסוריה, יכלו לרוסיה – ומשם תחל מפלתם!”
כך היה. זכורני שעם פלישת הגייסות הגרמנים למיזרח, התבטא הסופר האנגלי המפורסם, ג’ורג' ברנארד שאו, לפני עיתונאים:
“צעדו זה, של היטלר, מהווה איוולת ושטות מאין כמוה. אדם זה כנראה יצא מדעתו, והוא מצעיד את גרמניה לקראת אובדנה”.
לא ידע סופר ניכבד זה כי מאת ה' היתה זאת.
כא. חכם עזרא בר־נסים 🔗
נחזור נא אחורה, במקום שהחלטנו, הבנקאי ואנוכי, להיפגש, בערב, על־מנת לבקר את המומחה לחלומות הרב עזרא בר־נסים, הלומד קבלה בישיבת פורת־יוסף.
הגענו למקום, עלינו למעלה ודרך מסדרון ארוך ויפה הגענו וניכנסנו לאולם מרווח, בו ישבו ולמדו כמיניין זקנים. כדי שלא להפריע, ישבנו, גם אנו, והאזנו לראש־המקובלים, שהסביר בעמקות עיניין מסובך בהלכה. כשלושת־רבעי־שעה לאחר מכן ניסתיים השיעור ואנו ניגשנו אל הרב, החכם, שקיבלנו בסבר פנים יפות וביקשנו לשבת על ספסל לידו.
ידידי סיפר לו על חלומו אשר השאיר בו רושם חזק ועל ביטחונו שזה חלום אמת. הוא הצביע על העובדה שאדם צדיק וקדוש בא אליו בחלום ומבקש ממנו משהו לא מובן ולאחר מכן נעלם מן האופק.
פניו של הרב עזרא בר־נסים הביעו עיניין רב. הוא שמע בסבלנות גם את סיפורנו הניפלא ביחס ל"למד־וו" ומפעם לפעם הפסיקנו כדי שנחזור שנית, וביתר בהירות, על פרט זה או אחר. נוצרה שתיקה והוא צלל במחשבותיו, ולבסוף פנה אלינו:
“ברור כשמש שאין זה חלום שוא. אולם, לדאבוני אינני יכול לפותרו, מחוסר ידיעה וניסיון, כי חלום מסוג זה הינו הראשון בחיי שניתקלתי בו. נסיתי לפותרו באופנים שונים, ולשוא”.
כב. ישיבת המקובלים “נהר־שלום” 🔗
כדי למנוע מאתנו עגמת־נפש, הוסיף כי בישיבת המקובלים נהר שלום, אשר בשכונת מחנה־יהודה, לומדים חכמים־זקנים, ומביני־דבר יותר מאתנו.
“מחר” הוסיף, “בערב העשירי בשבט מתאספים מקובלים רבים, וקהל קדוש, בישיבה זו, לרגל יום הסתלקותו של הרש”ש, הוא הרב הצדיק, יסוד־עולם, ר' שלום שרעבי, זכותו יגן עלינו. היום חל בעשירי בשבט, ובערבו, כלומר: הערב שלפניו, נוהגים להתאסף בישיבה זו כדי ללמוד מספר תמצית לימוד הקבלה, נהר שלום, שחיברו הרש"ש. לומדים לעילוי נשמתו, להזכרת זכר צדיק לברכה, לקירוב הגאולה השלימה והחשת בואו של המלך־המשיח.
“נשתתף גם אנו בלימוד”, סיים הרב עזרא, “ובאותה הזדמנות ניגש אל מקובלי המקום ונשאל לדעתם על החלום”.
למחרת בערב ביקרנו בישיבת נהר שלום. האולם התמלא מפה־אל־פה ברוב עם ובהדרת־מלך, והכל הרגישו את ההארה היתירה, כעין השראת השכינה, על גופם. בגמר בלימוד שר הקהל שירים ותישבחות לה' והודלקו נרות להזכרת כל הצדיקים וששת המיליונים ומחצית המיליון נפשות בני־ישראל שסבלו נוראות ונישרפו, ניטבחו, נחנקו ונהרגו במיתות משונות על קידוש השם, על־ידי הגרמנים הנאצים ועוזריהם, אשר ביחס אליהם ציוונו ה' אלקינו: “מחה תמחה את זכר עמלק!”.
מי שלא נוכח פה, בליל זה, לא הרגיש טעם קדושה ושימחה מימיו. הרב עזרא ניצל את ההיזדמנות וסיפר את חלומו של הבנקאי למקובלים המקומיים, ולפי עצתם הכין את עצמו ל"שאלת־חלום". הוא נהג, ביום השני, בקדושה ובטהרה ואמר שבע פעמים את מיזמור כ"ג, בתהילים, והתחנן אל אלקיו, הטוב והמטיב, שיגמול עמו חסד ויראה לו בחלום, בזכותו של הרש"ש הקדוש, שהיום חל יום השנה לפטירתו, את פיתרון חלומו של פלוני בן פלוני הבנקאי.
באחד־עשר בשבט, בבוקר, מיהרנו, חסרי סבלנות, אל הרב עזרא. הלה ניראה מרוגש ואמר:
“רבותי, בעזרת השם יתברך, ניגלה אלי, בחזיון הליל, הרש”ש הצדיק והוא אמר כי ניתבקש למסור לנו, שפירוש המלים:בקירבת מקום לשכינה", אשר הושמעו בחלום, שעליכם לחפש בירושלים העברית את הבית אשר בקו אווירי הנהו הקרוב ביותר למקום מיקדש ה'. כן ביקש הרש"ש למסור לכם, כי תלכו שמה ביום חמישה־עשר בשבט".
כג. שמש בית־הכנסת במוסררה 🔗
נישארו לנו ארבעה ימים עד ט"ו בשבט – ארבעה ימים מתוחים בהחלט! בילינו את זמנינו הפנוי בחקירות מוקדמות במישרד הפנים, בעיריה, במישטרה ובכל מקום שיכולנו לקבל ידיעות על המקום הקרוב ביותר, בקו אווירי, אל מקום המיקדש. ישבנו רכונים על מפת העיר וסימנו בעיפרון אדום את סביבת המקום, אשר לפי הערכתנו צריך להיות הקרוב ביותר, בקו האווייר, למקום הר־הבית.
בט"ו בשבט, בזמן הפסקת הצוהריים, באנו לשכונת מוסררה. במקרה עברנו ליד בית־כנסת, וכשראינו יהודים נכנסים להתפלל בציבור תפילת “מינחה”, הצטרפנו אליהם. היה זה בית־כנסת של עולי צפון־אפריקה, והללו התפללו בדבקות ובייראת שמים. כל “אמן” שענו יצא מפיהם בכוונה גדולה, בקדושה ובטהרה. כשענו בקדיש “אמן – יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא!” הרגשנו, בעליל, בשימחתו של הקדוש־ברוך־הוא.
בסיום התפילה יצא עמנו גם השמש, יהודי מרוקאני בגיל העמידה, אדם חברותי ונעים־הליכות. שאלנוהו אם ידוע לו, בסביבה זו, בית אשר בקו אווירי הינו הקרוב ביותר אל הכותל־המערבי. הוא ענה שזה בית מפורסם, ומוכר לו היטב, שסבל קשות, בתקריות רבות, מפגזים ומכדורי צלפים ערביים שעל החומה. תוך־כדי הליכה החל לרדת גשם חזק ונאלצנו להסתתר תחת מירפסת אחד הבתים. הוא הביט על שעונו ואחר־כך על הגשם השוטף ומילמל שהוא עלול להגיע באיחור לביתו של הרב יצחק זרביב. שאלתיו, בתמיה, אם כוונתו להרב יצחק זרביב, רבם של עולי אלג’יריה, בקטמון. כשענה בחיוב, סיפרתי לו ולחברי הבנקאי את המעשה הבא:
כד. הרב יצחק זרביב 🔗
היה זה לפני כשנה. ישבתי אז, בערב, בבית־הכנסת אשר בשכונת נחלת־שבעה והשתתפתי בשיעור בתורה מפי הרב זקס. בשעה שש יצאתי להשתמש בטלפון של קפה “נאווה”, ברחוב יפו, ומאחר שהקו היה תפוס, עמדתי והמתנתי. בפתח ניראתה נערה ששאלה משהו ומיהרה להסתלק. כעבור דקות מיספר נעמדה על הסף אשה בגיל העמידה וגם היא שאלה משהו מהאנשים שעמדו ליד הפתח, וכשהם הניעו בראשיהם לאות שלא הבינוה, מיהרה גם היא לעזוב.
כעבור זמן־מה חזרו, האשה עם הנערה, ביחד ונעמדו שוב פעם על הסף. הבטתי עליהן ותהיתי מה רצונן, ולפתע מיהרה האשה להכנס פנימה, ניגשה אלי ומשכה, בתנועות עצבניות, בשרוולי. היא דיברה צרפתית במהירות ואיש לא הבינה. לשאלתי אם מדברת היא עברית, ענתה בשלילה. לאחר שענתה תשובות שליליות לשאלותי אם מבינה היא אנגלית, ועוד כמה שפות, עלה בדעתי הרעיון כי היא נראית כעולה חדשה מצפון־אפריקה ובוודאי יודעת היא ערבית.
“תתקלמי ערבי?” שאלתיה בערבית, אם יודעת היא לדבר בלשון זו.
“איי־נעאם!” (אוי, כן) ענתה בקריאת גיל.
ומיד פרצה בשטף דיבור וסיפרה על ההרפתקאות שאירעו היום לה ולבתה.
הן הגיעו ארצה היום במטוס שיצא מנמל התעופה אורלי שליד פאריס, בדרכן מאלג’יריה לישראל. מלוד נסעו עם מטענן ישר לירושלים, ולפי המען שהיה להן חיפשו את הרב יצחק זרביב, ליד מלון לבנון, ירושלים. היתה זו כתובת לא נכונה (כפי שהתברר אחר־כך, התגורר הרב במקום זה סמוך לעלייתו ארצה, וזה מכבר שעבר למקום אחר), ושתי המיסכנות עלו וירדו את הרחוב פעמים ללא ספור. איש לא הבינן, ולמראה הפתק, שהמען היה רשום בו, היו מפנים אותן, מי לפה ומי לשם – ולשוא. הן ניסו לחפש ברחובות הסמוכים, בנושאן עמן את מזוודותיהן הכבדות, וכך עבר עליהן היום ואתא ערב. לא היה להן כסף, לא ידעו לדבר עברית והיו רצוצות מעייפות, מרעב ומדיכדוך.
כפי שסיפרה לי, הרימה, ביאושה, את ידיה למרום ומפיה ניפלטה מילה אחת ויחידה:
“יא ראב!”
מלה זו אצל דוברי־ערבית טומנת בחובה הרבה. פירושה: “ריבונו־של־עולם, עזור נא – הושיע נא!” ואכן, ריבון כל העולמים הושיע עלובה זו. דקות מיספר לאחר תחינתה נעתר לה הקדוש־ברוך־הוא, והיא הגיעה לקפה “נאווה”, שנימצא באותו רחוב, ושם ניתקלה בי. שימשתי להשגחה העליונה שליח בעקיפין.
מדוע אמרתי שליח בעקיפין? כי הייתי הגורם למציאתו של השליח (בה"א הידיעה) אשר נישלח משמיים לעזור. ובכן, הראיתי להן, בסימטה, את בית־הכנסת של הרב שלוש וייעצתי להן שישאלו את באי בית־הכנסת, שהינם מרוקאנים, אם מכירים הם את הרב יצחק זרביב. במקרה שלא יצליחו, הראיתי להן את בית־הכנסת, ממול, אשר שם יושב אני ולומד תורה. ישאלו על ראובן (זה אני) ומייד אצא ואעשה כמיטב יכולתי למענן.
וכאן קרה משהו מופלא: בית־הכנסת של הרב שלוש כבר היה סגור וכשלא מצאו איש, חזרו ובאו לבית הכנסת של האשכנזים לקרוא לי. הן רמזו למישהו שעמד ליד הכניסה שיקרא לראובן הנימצא בפנים. במקם לקרוא לי, שהייתי אותה שעה בחדר הימני, בקבוצה שלמדה אצל הרב זקס, פנה הלה אל קבוצת לומדים אחרת שלמדה באולם הגדול. בין הלומדים היה בחור אלג’ירי ששמו היה גם כן ראובן! וכך יצא אליהן החוצה, דיבר עמן צרפתית, וכששמע שהן מחפשות את הרב יצחק זרביב, שאלן כמה פרטים עליו ובהיותו בטוח שזהו האיש, קרא:
“הרב זרביב הינו שכני וגר בקומה הראשונה בבית שבו אני דר, בשכונת קטמון”.
בעת שלמדתי, בפנים, שמעתי קולות וקריאות של התרגשות וצהלה. הכרתי את קולה של האשה ויצאתי החוצה לראות את המיתרחש.
כשראו אותי, צעקו:
“גילינו את כתובתו הנכונה של הרב יצחק זרביב – ברוך השם”.
הן הצביעו על ראובן השני וסיפרו לי את אשר אירע. ראובן רשם את המען הנכון על פיסת־נייר, הדריכן כיצד להגיע לאוטובוס מספר 4, הנוסע לשם, וניפרדנו מהן כשהן קוראות בצרפתית: “מרסי, מרסי” (תודה, תודה).
ביום השני אמר לי ראובן כי השתיים נפגשו ברוב שימחה והתרגשות עם שאר־בשרן הרב, שברכו, והודה לו, וגם ביקשו שימסור לי בשמו, ברכת “חזק וברוך” ורוב תודות.
הרב זרביב אמר שהיה זה נס מן השמיים ובירך את שנינו ש"ניזכה־למיצוות".
ראובן סיפר לי על שכנו הרב יצחק זרביב, שעלה, זה לא כבר, מאלג’יריה כדברים האלה:
בצעירותו היה הרב צמא לדעת ובעל נשמה יתירה. הוא נסע לפאריס, השתלם ב"סורבון", המוסד התרבותי העליון אשר לעם הצרפתי, וסיים שם שתי פקולטות. יותר מאוחר חזר לאלג’ריה ולמד בישיבה, קיבל סמיכות לרבנות והיה לאחד הרבנים המזהירים. עם בואו ארצה אירגן את בני עדתו והורה להם מה זה יהודי, מה תכליתו של יהודי ומה דורש ממנו אלקיו. ביום הכיפורים האחרון דרש דרשה ניפלאה, מעומק ליבו, והביא את הקהל, ביניהם אנשים נוקשים מכל ימות השנה, לידי דמעות ובכיות. כעת הוא אחד המנהיגים החשובים של עולי צפון־אפריקה, ופועל נצורות למען החזרת אותם האנשים מבני עדתו, ההולכים בדרך־לא־דרך, למקור מחצבתם.
עד כאן סיפרתי על הרב יצחק זרביב. הבנקאי והשמש שמעו בדריכות והביעו את התפעלותם. השמש הוסיף:
“ידוע לי הרב יצחק זרביב, כשם שהוא ידוע לכל עולי צפון־אפריקה ואחרים. הוא יהודי יקר, שאפשר לדבר עליו רבות. דרשן ומרצה מפולפל, ומטיף מוסר ברבים”.
הוא המשיך:
“בעיניין זה, של חוזרים בתשובה בקרב הצפון־אפריקנים, הנה ידוע לי על תנועה של בעלי־תשובה בין יהודי צרפת, ביניהם רבים מאלג’יריה, שחזרו אל ה' אלקי ישראל וניכנסו ללמוד תורה ומדעי היהדות. הם אנשים בעלי רצון עז, שחלק גדול מהם עלה ארצה”.
כה. על ה"למד־וו" ומשפחתו 🔗
הגשם לא פסק. הואיל וכך, שאל הבנקאי את השמש אם ידוע לו איש זקן, אשכנזי, החי בפרישות ובקדושה, שמתגורר, זה שבועות מיספר, באותו בית אשר פנינו מועדות אליו.
פניו של השמש אורו, והוא התחיל לספר לנו על ה"למד־וו" את הידוע לו:
לפני כחודש ימים שכר בבית זה דירת חדר, מיטבח ונוחיות. הוא אדם נוח־לבריות, הולך כמעט במשך כל שעות היום בתפילין, צנוע בהליכותיו ומתפלל בבית־הכנסת הזה, השייך למרוקאנים, למרות שהוא, עצמו, אשכנזי. יש לו בן יחיד, המתגורר בשכונת הבוכרים ומטופל במשפחה גדולה, שעיקר חפצו לעשות את רצון קונו. לאשת הבן יש חנות־מכולת בשכונת בית־ישראל והיא מפרנסת את המשפחה. הבן יהודי יקר ובר־אוריין, הלומד בישיבה ואין לו בעולם אלא ד' אמות של הלכה ומעשים טובים.
באחת השבתות, בשעת אחת ההפגנות נגד חילולי השבת, נעצר והואשם בהתקהלות בלתי חוקית ובהכאת שוטרים. המיסכן שלא נגע בזבוב… למעשה הוא הלך לבקר חולים אשר שכבו בביתם, ובבתי־חולים, מיצווה שהוא מקיים זה מכבר. נוהג הוא לבקר חולים זרים, שאינו מכירם, ובעיקר עניים, ולעודדם במילים טובות ובעזרה. בין המתפללים, בבית הכנסת, הוא מקבץ על יד פרוטה לפרוטה, מן המרבה ומן הממעיט, ובכסף הנאסף תומך הוא בחולים ניזקקים.
אין לתאר את סבל המשפחה בעת שהיה עצור, כי קיימת אהבה הדדית עזה במישפחה זו. לבסוף הוכחה צידקתו והוא הוכר על ידי בית־המשפט כחף־מפשע, ויצא זכאי.
השתוממנו לשפע הידיעות שהיה אצור בשמש. ניראה בו כי היה אדם בעל עיין חדה וניחון בחוש היסתכלות יוצא מן הכלל. הגשם פסק ואנו התקרבנו למטרתנו והנה הצביע השמש על הבית האחרון מצד שמאל ואמר לנו כי האיש המבוקש על ידנו מתגורר למעלה. הודינו לו מקרב לב על יחסו הטוב וניפרדנו ממנו.
כו. מלון שוויצריה 🔗
בקרן הרחוב הראשי של מוסררה, ובמקום שהיה אי־פעם בתקופת המנדט, רח' סוליימאן, היורד, בירידה תלולה וארוכה, מן השער החדש עד לשער שכם, בדרך להר הזיתים, יריחו וים־המלח, היה קיים, אז, באותו בית, מלון ערבי שהיו מתאכסנים ומתארחים בו תיירים נוצרים. על פיתחו היה תלוי שלט גדול שהיה כתוב בו באותיות ערביות ולטיניות סוויס־הוטל, כלומר: מלון שוויצריה. אז כשהייתי רוכב על אופני בסביבה זו ומחלק את פרחי מעבידי היווני, לא עלה כלל בדעתי כי ביום מן הימים יגורו כאן יהודים.
הבטתי על הבתים ההרוסים ורחוב סוליימאן הסתום, כאן בשטח ההפקר, וראיתי שלט:
עצור – גבול לפניך!
מולי, ממרחק כמה מטרים, השתרעה חומת ירושלים העתיקה לאורך רחוב סוליימאן לשעבר. הבית היה במצב גרוע מאוד, שבור והרוס ומנוקב מכדורי הצלפים הערביים שעל החומה ומרסיסי פגזים.
עלינו למעלה ודפקנו, בהתרגשות, על דלתו של ה"למד וו".
הוא פתחה לרווחה, ובברכת ברוכים הבאים הזמיננו להיכנס פנימה. ניראה היה בפניו ובהתנהגותו כי ידע מראש על בואנו.
היה זה חדר גדול, בנוי בסיגנון ערבי ואילו חלונו המיזרחי, הפונה לעבר החומה, היה סתום בביטון – מחסה מכדורים ופגזים. באמצע החדר נימצא שולחן גדול ועליו הוגש כיבוד. הוא הצביע על הכיסאות, שמסביב לשולחן, וביקשנו לשבת.
כז. בצל קורתו של ה"למד־וו" 🔗
היום היה, כאמור, ט"ו בשבט ולפי המינהג אכלנו פירות. הוא הביט בנו ונהנה לשמוע אותנו מברכים:
ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, בורא פרי העץ!
ה"אמן" שהיה עונה יצא מפיו בכוונה שאין לתארה.
מהמיסדרון הופיע בפתח החדר חתול צבעוני ויפה להפליא. הוא נעמד גילגל את זנבו באוויר והרימו, ברוב־חן, כלפי מעלה ומפיו נישמע: “מיאו…” אשתו של ה"למד־וו" הניחה לפניו פינכה עם מזון, והוא ליקקה בתיאבון. נהיניתי ממחזה זה, ואילו ה"למד־וו" אמר את הפסוק מן התהלים: מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית – מלאה הארץ קניניך!
כאן, בפעם הראשונה בחיי, הבנתי את משמעותו העמוקה של פסוק זה והרגשתיו בכל גופי.
כח. איברהים איש הכנופיות 🔗
סיפרתי את אשר אירע לי, בכביש זה, לפני שנים רבות.
לפני מילחמת העולם השניה, ניתן צו מטעם המופתי, החאג' אמין אלחוסייני, והוועד הערבי העליון, אשר לפיו פתחו הערבים ברציחת יהודים חפים מפשע, במאמץ לבלום את עליית עם־ישראל לארצו. היה זה רצח מחושב בדם קר, להרוג כל יהודי שיזדמן לידם, והדבר התאים לשנה (תרצ"ח, מלשון רצח).
נוהג הייתי להוביל פרחים לביניין הגדול אשר שכנו בו משרדי המזכירות הראשית של הממשלה המנדטורית. הביניין היה ליד שער שכם, בדרך יריחו, פינת רחוב שכם, וצריך הייתי לעבור את רחוב סוליימאן. בדרכי חזרה, קשה היה לעלות את מעלה הרחוב באופניים, ועל־כן הייתי יורד והולך רגלי, לאטי, כשאני מחזיק בהגה האופניים ומובילו עמי.
באמצע הרחוב היה יושב, בשעות הערב, ערבי גידם בשתי ידיו ומתחנן אל העוברים־ושבים שירחמו עליו, בשם אללה הגדול, שיתנו לו משהו. למרות שהיה ערבי, רחמתי עליו ומידי עוברי הייתי שם לו בקופסתו איזה מטבע.
עברה שנה ופרצה מילחמת העולם השנייה. מלכי ערב פנו בקול־קורא אל “העם הערבי האציל היושב בפלסטין” וביקשוהו לחדול ממעשי איבה עם היהודים ולהמתין לסוף המילחמה. עודני זוכר את הילדים הערבים, מוכרי העיתונים, שהודיעו על כרוז המלכים (בלשונם: אל־מלוק) אשר הופיע באותו יום.
כעבור זמן־מה ישבתי, ערב אחד, באחד מבתי הקפה עם חברי הערבי, חמדי אלמוסטקאווי. הצטרף אלינו בחור ערבי מגודל ובעל שפם עבות, איברהים, שהכיר את חמדי. לאחר ששוחחנו ואכלנו עוגות עם קפה, הצביע עלי וסיפר סיפור מוזר:
"לפני כשנה השתייכתי לכנופיות (בערבית: אלסואר – המורדים). יום אחד הטילו עלי במפקדה לעקוב אחרי צעיר יהודי הנוהג לעבור, פעמים מיספר ביום, ברחוב סוליימאן ולהרגו ביריות־אקדוח. בהתאם לפקודה צריך הייתי תחילה לבדוק טוב את מצב העיניינים, והתנאים ברחוב זה, לוודא את הזמנים בהם הוא בא וחוזר, להיווכח אם לא קיימת אפשרות שרכב מישטרתי או צבאי יופיע בשעת הפעולה ולקבוע את דרך הנסיגה.
"תוך כדי כך, ראיתי, פעמים מיספר, את העלם היהודי כשהוא חוזר ועולה במעלה הרחוב רגלי ומוביל אתו את אופניו. הוא היה נעצר לפני ערבי עלוב־חיים, נעצר לרגע ונותן לו משהו. התנהגותו של יהודי זה, כלומר אתה בעצמך, נגעה אל לבי ונילחמתי קשות עם עצמי: להרגו, או לעבור על הפקודה ולהשאירו בחיים?
לאחר לבטים עזים הופעתי לפני מפקדי, מוסטפה אבו־שמאס, וסיפרתי לו את אשר העיק עלי. הוא שמע בתשומת־לב ואמר כי קבצן זה הינו קרובו, ממשפחת אשתו. לפני כעשרים שנה עלה־לרגל למכה וקיבל תואר חאג' והואיל וארץ סעודיה קסמה לו, נשאר בה, והיה נישאר שם עד היום הזה, אילו לא היה הולך, פעם אחת, ושולח ידו בגניבה. הוא ניתפס, ולפי חוקי הקוראן, השוררים באותה מדינה, קטעו את ידו הימנית – היד אשר גנבה. כסיל זה! הלך וגנב שוב פעם, ושוב פעם קצצו את ידו – הפעם היד השניה… הוא חזר ארצה, ומחוסר אפשרות לעסוק במלאכה כלשהי יושב הוא ברחוב סוליימאן ומתפרנס מפשיטת־יד.
“מפקדי, מוסטפה אבו־שמאס, התרשם מאוד לשמע יהודי שעוזר לערבי אשר ירד לשפל המדרגה, ומייד ניתנה הפקודה: לא לנגוע לרעה ביהודי זה! ובכן, ידידי, ניצלת ממוות”…
חברי הבנקאי מילמל:
“צדקה תציל ממות”.
ה"למד־וו" הוסיף את מאמר חז"ל:
“כל המרחם על בריות מן השמים מרחמים עליו”.
כט. בקשתו של ה"למד־וו" 🔗
לאחר שהיטבנו את ליבנו בכיבוד, ובירכנו ברכות אחרונות, הביט בנו איש ה"למד־וו" בטוב לב ואמר:
"רבותי, מיום שניפגשנו בחנותי, לפני שבועות מיספר, נישפכו מים רבים לים. עומדים אנו, כיום, בתקופת “בעת קץ”, הניזכרת בספר דניאל, והמאורעות המצופים מתרחשים בארץ ובעולם כולו. מאורעות היסטוריים רבים וחשובים, אשר כרגיל קורים במשך מאות בשנים, חולפים על פנינו במהירות מסחררת: התקדמות מהירה בשטחי המדע, הטכניקה והחברה; מדינות שקיבלו עצמאות, קביעת גבולות, פעילות בין־לאומית במימדים גדולים, מילחמות עם בעם, מעמד במעמד, מיפלגה במיפלגה, רעיון ברעיון ואיש ברעהו. הכל צריך להסתיים לקראת גאולת ישראל והעולם כולו, ולכן דואג הקדוש־ברוך־הוא להחיש את סיום התהליך הבלתי־נמנע הזה.
"משיח צידקנו, שסבל כה רבות במחנות האימה והמוות של העמלקים, בארצות השבייה, וניצל בחסדי ה' יתברך, נימצא כעת בתוכנו. אבל שעת האפס טרם הגיעה, ומן השמים עוד לא ניתנה לו רשות לפעול ולעשות. רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה', כדבר אשר ניבא הנביא הגדול, ישעיהו בן אמוץ, החלה לנוח בו זה עתה והיא תלך ותיגדל בהדרגה.
"בשל כך נאלצתי להעלם מן האופק ולהתבודד במקום זה, הנימצא, במדינת ישראל הנוכחית, בקו אווירי, בקירבת מקום לבית־המיקדש, המקום אשר הקדוש־ברוך־הוא בחר בו מכל המקומות שבעולם לשכון בו. פה מתפלל אני אל ה' ומתחנן אליו שיקרב את זמן הגאולה. כשצריך הייתי לראותכם, לשם סידור עיניינים חשובים, ביקשתי מה' יתברך שיראני בחלום את הבנקאי כדי להודיעו את רצוני לפגשו, יחד עם חבירו הסופר, בבית זה.
"וזה הדבר אשר ברצוני לבקשכם:
"משולח אחד, איש “למד־וו”, שנסע לעולם והצליח לקרב הרבה מאחינו בני־ישראל בתפוצות, לעוררם מתרדמתם ולהחזירם בתשובה, הצליח לאסוף סכום ניכר של כסף שנועד לשתי מטרות: א) להוציא לאור כתב־עת אשר יביא לעם את דבר ה', בצורה נאותה ובהתאם לרוח ישראל־סבא, בהדרכתם ובהשראתם של גדולה התורה ואנשי “למד־וו”. ב) להקים גוף יעיל ומשוכלל של הסברה, בנוסף לכתב העת, ולאותו צורך.
“אנו ניגשים כעת להוציא את העיתון ודרושה לנו עזרה מכם, רבותי, בייעוץ בשטח הסיפרותי ובעיניינים כספיים ומינהליים”.
כאן הפסיק איש ה"למד־וו" והביט על הבנקאי.
“ממך אבקש להדריכנו כיצד לטפל בעיניינים הכספיים והמינהליים”.
לאחר מכן פנה אלי:
“ואתה, תוכל לעזור לנו מאוד אם תסכים להיות היועץ הסיפרותי לעיתון ותעשה כמיטב יכולתך לערוך תוכנית של הסברה לעם”.
הסכמנו שנינו במנוד־ראש, והבנקאי הוסיף את שתי המילים השגורות בפיו:
“בלי נדר”.
הזכרתי לזקן את בקשתו הראשונה, שאעלה על־הכתב את עיניין היהודים המאמינים בה', המהווים את הרוב הגדול בישוב ובתפוצות, בניגוד לדעה הרווחת כיום שרוב העם אינו מאמין, ואת הקול הקורא שצריך להפנות אל הציבור האדיש על־מנת לעוררו מתרדמתו, ואת אוזלת־ידי וחוסר־יכולתי לבצע את הדבר. הבנקאי, מאידך, סיפר לו על חלומו ועל פתרונו. הוא שמע את סיפורנו בדבר ההרפתקאות שקרו לנו, עד שמצאנוהו פה, וחייך.
“ידוע לי מכל זאת”, אמר, “ולכן ביקשתי מהבנקאי, בחלום, שיבוא אלי יחד עם חבירו”.
הוא הירהר והמשיך, בפנותו אלי:
"לכן, עצתי לך שתעלה את הנושא בסיפור מושך אשר תיכתוב עבור בני־הנעורים, כי הם עתיד העם. כשיצאו בני־ישראל ממצרים זכה רק הדור הצעיר, המזוקק והמטוהר, להכנס לארץ. ניראה שגם כיום תיפול זכות הגאולה השלימה לדור החדש, ועל־כן יש לפעול הרבה למען חינוך טוב, הדרכה נאותה והסברה לנוער. את הסיפור תיכתוב בצורה מושכת ומשכנעת, כדי למשוך את הקורא הצעיר, ותראה לשלב לתוכו את העיניין ההוא. יהא לך על מה ליכתוב בשים לב לאשר עבר עליך, ועל ידידך, בחודשים האחרונים. תספר לקוראים על המאורעות הגדושים בניסים ובניפלאות שקרו לכם ואשר הייתם עדים להם.
“יהא זה סיפור ניפלא ומרתק אשר כל עיתון יסכים לפרסמו בהמשכים, ובבוא העת תצליח להוציאו לאור, יחד עם סיפוריך האחרים, בספר”.
טענתי כי אין לי פנאי לעסוק בעיניינים ספרותיים, למרות שהדבר מושך אותי. סיפרתי לו כי שלא בדומה לארצות אחרות, שבהן קיימת תפוצה ענקית לספרים ולעיתונים, הנה בארצנו, התפוצה קטנה בשל המיספר הקטן של התושבים, וכתוצאה מכך שכר הסופרים כה נמוך עד כי קשה להתקיים ממנו. לכן הנני עובד במשרד כפקיד, ובשעות הפנאי עסוק אני בתפילה, בתורה ובעיניינים שונים, כך שלא נישאר לי זמן רב להקדיש ליצירות ספרותיות.
הזקן חשב שוב פעם:
"אשר לבעיית הזמן אצלך, ובהתחשב בעובדה, כי עסוק אתה בעינייני פרנסה ותורה, והגם שתלמוד־תורה שקול כנגד כל המיצוות, ושכרו גדול מכל המיצוות, ועונש ביטול תורה גדול מכל העבירות, הנה ההלכה הפסוקה היא כמובא ומבואר בספר חיי אדם, הלכות תלמוד תורה, שבמיקרים מסויימים, שהיה לפניו עשיית מיצווה ותלמוד תורה, אם אי אפשר היה למיצווה להיעשות על ־ידי אחרים, יעשה המיצווה ואחר כך יחזור לתורתו, שהלומד ואינו מקיים, נוח לו שלא ניברא.
“עיניין זה, שלך, דבר־מיצווה הוא ועומד אתה לעשותו לשם שמיים. הילכך, שומה עליך להקדיש מזמנך היקר. מצדי, הריני מברכך שה' יתברך, אשר לשמו תפעל, ישלח הצלחה במעשה־ידיך ותצליח מבלי שיקופח זמנך, להגיש, מניה־וביה, סיפור נאה”.
ה"למד־וו" הפסיק, באופן פיתאומי, לדבר והתקרב לחלון, הסתום בביטון, לבל יחדרו לבית פגזים וכדורים, והצביע על ראש החלון, שנשאר בו אשנב פתוח:
“הנני נוהג להעמיד כסא ליד החלון ולהתרומם על־מנת להביט באשנב אל עבר העיר העתיקה, לכיוון הכותל־המערבי. מתחנן אני אל הקדוש־ברוך־הוא, אשר בחר במקום זה מכל מקום אחר בעולם, לשכון בו, שימחל ויסלח לכל עוונותינו, ימעיט ויפחית את היסורים והצרות, שצריכות להתרגש בתקופה זו, ויחיש את בוא משיח־צדקנו”.
באותו עיניין, ניזכרתי את אשר אירע לי לפני שנים רבות, במקום בית־המיקדש שבנוי עליו היום מיסגד עומר, ובדרך־אגב סיפרתי לזקן ולבנקאי את הסיפור כדלקמן:
ל. מדי אלמוסטקאוי מראה לי את הר־הבית 🔗
היה זה לפני שנים, בעת שהייתי בגיל שמונה־עשרה שנה, וחברי לעבודה, חמדי אלמוסטקאווי, שידלני לבקר, יחד עמו, במיסגד עומר. בשבילי היה זה פיתוי לראות את הר־הבית ואת הכותל־המערבי מעברו השני. נעלם ממני, אז, כי קיים איסור של עונש־כרת ליהודי: להיכנס שמה, מחמת שאנו, כולנו, טמאי־מתים ואין באפשרותנו לטהר את עצמנו מחוסר אפר של פרה־אדומה, שעתיד להתגלות לנו, בתוך שורה של ניסים, עם התגלות השכינה בעת־קץ.
ניכנסתי איפוא בשגגה בליווית מיודעי, חמדי, דרך השער המוביל לחצר הגדולה של מיסגד עומר – בתוך מקום המיקדש. בחצר התגודדו כמה עשרות דרווישים אשר היו שקועים בתפילתם. אחדים מהם היו משולהבים ביותר, ובעת ש"דירוושו" הטילו את ראשם קדימה ואחורה, היכו בידם על לוח־ליבם וזעקו ללא הפוגה:
“לא איללה אילא איללא ומוחמד ראסול איללה!”
כלומר:
“אין אללה מבלעדי אללה ומוחמד שליחו”.
הזדמן לי לראות, לעיתים, “מאמינים” מוסלמים בשעת תפילתם, אבל מחזה מוזר כזה של דרווישים מתפללים ראיתי זו הפעם הראשונה… חמדי ואנוכי חצינו את החצר והתקרבנו למיסגד (בימים ההם לא היתה לי ההכרה המלאה של יראת־שמים והייתי במובן זה בור ועם־הארץ, כך שלא ידעתי שאסור לי, כיהודי, להיכנס למיסגד).
במרחק־מה מן הפתח עמדה קבוצת חברונים־ערבים, הידועים בשנאתם העמוקה לכל אשר יהודי ייקרא. עדיין זכור לנו חלקם של החברונים בפרעות ובמאורעות הדמים בעיר העתיקה, בחברון ובמקומות אחרים בארץ, בתקופות שונות. הטבח שערכו ביהודי חברון בשנת הדמים תרפ"ט, הצרות אשר המיטו על נצורי גוש־עציון במילחמת הקוממיות, הדם אשר שפכו שם והדמעות שנשפכו בעטיים, מראים לנו בעליל מה טיבם של אנשי־דמים אלה, וכן לא יישכח טבח ל"ה הבחורים, השם יקום דמם, אשר יצאו להגיש עזרה לנצורים – הללו נירצחו בפראות על־ידי פורעים חברוניים ברובם. ובכן, עמדה קבוצת חברונים ליד הפתח, ולחרדתי הרבה היה אחד שהכירני כיהודי מחנות הפרחים של מעבידי היווני!
הוא פנה אל חבריו, הצביע עלי וקרא:
“הדה יהודי!”
כלומר: “זה יהודי!”
ברוב איוולתי התחלתי להתגרות בהם, כשחברי חמדי עוזר לי בכך. אחד מהם שלף את סנדלו הכבד מרגלו והעיפו עלי בדיוק ברגע שהפכתי אליהם את גבי והתחלתי להמלט על נפשי, הנעל פגעה בגבי והם רדפו אחרי בקריאות:
“עליהום!”
זכורני כי בבית הספר הייתי הרץ השני, והצטיינתי תמיד בריצה מהירה. סגולה גופנית זו הצילה כעת את חיי. כמו שאומרים: נשאתי את רגלי ועשית “ויברח”. כשהייתי בשוק השמנים, “חאן אל־זיית”, רחוק ממקום המעשה, ניפגשתי שנית עם חמדי, חברי הטוב, שחרה לו על כל העיניין ורץ אחרי לרצות ולפייס אותי…
לא. ניקמת שמיים 🔗
בקשר לעיניין זה סיפר לנו הבנקאי כי בעת שירושלים העברית היתה נצורה, בתום תקופת המנדט, היו הערבים מפגיזים אותנו בלי הרף והפילו קרבנות רבים מבלי להבחין בין אנשים, זקנים, טף ונשים. בתים נהרסו, דם נשפך כמים וזעקות הפצועים עלו השמימה. דימעות היתומים, האלמנות וההורים השכולים כיפרו, בוודאי, על עוונות רבים. הערבים ניסתייעו בתותחים חדשים, בפגזים וב"מומחים" שהושאלו להם על־ידי מיטיביהם האנגלים, אשר פינקו, בעיקר, את הליגיונרים שהמטירו, יחד עם אחרים, על ירושלים החדשה גופרית ואש.
לאחר שעזבו האנגלים את ירושלים, ועם פריצת הדרך ופתיחת “כביש־בורמה”, הגיעו העירה תותחנים משלנו, מלומדי־מלחמה, עם ציודם הכבד, שכלל תותחים חדישים ופגזים לרוב, אז היתה האפשרות לענות לאוייב, ששקל למטרפסה. כמה סוללות מובחרות של תותחים ניקבעו במקומות שונים, ועד מהרה נישמעו מהצד השני יללות וזעקות, ומצב זה הכריחם להסכים לתיווכם של משקיפי האומות המאוחדות בדבר שביתת־נשק, אם כי זמנית.
בישיבת וועדת שביתת הנשק המעורבת התלוננו הנציגים הערביים, שפגז שלנו נפל בדיוק בחצר מיסגד עומר וקטל שמונה עשר מיתפללים, רובם חברונים. הבנקאי שסיפר זאת, חייך ופנה אלי:
“רואה אתה? מן השמיים נקמו את ניקמתך, אפילו כעבור זמן רב!”
לב. שכונות הספר החרדיות 🔗
הבנקאי הוסיף:
"בעיניין הפגזים הבריטיים שנפלו על הצד היהודי, מן העיר העתיקה, קשה לי לשכוח את המעשה שהיה באשה אחת אשר ניפגעה בפגז מתוצרת בריטניה.
"עם נפילת הרובע היהודי, בעיר העתיקה, ונפילת גוש־עציון, ליד חברון, לאחר שכלו כוחותיהם של המגינים במילחמתם נגד אוייבים רבים, מאומנים ומצויידים במיטב הנשק הבריטי, עמד “המלך” עבד־אללה, מעבר־הירדן, והודיע ברבים כי כוחותיו יגיעו לכיכר־ציון שבלב העיר החדשה, השייכת ליהודים, תוך ארבעים־ושמונה שעות. תחנות הרדיו והעיתונות, בעולם כולו, הבליטו את דברי הרהב של השליט הירדני. הוא ניסה, אמנם, לבצע את זממו. כאבני־נגף ניצבו בדרכו, בעיקר, השכונות החרדיות: בתי־הונגריה, מאה־שערים, שכונת בית־ישראל ורחוב שמואל־הנביא, בסביבות בית מנדלבאום.
"משלא הצליחו ניסיונותיו הראשונים, הכניס למערכה כלי־יריה גדולים, טאנקים ומכוניות משוריינות, שהופעלו בידי צוותות חיילים מומחים ומאומנים אשר הודרכו על־ידי הבריטים. לאחר מכן החלה ההפגזה הגדולה, שנימשכה חודשים רצופים והסבה אבידות גדולות בנפש וברכוש.
"תושבי שכונות אלה, אנשים פשוטים וישרים, אשר מימיהם לא נגעו לרעה באיש, גרו במקומות אלו מאז ומתמיד מכמה דורות. הם התפרנסו בדוחק והסתפקו במועט, עסקו בתורה ועשו את הישר בעיני ה'. כשהציעו להם לעבור, עם נשיהם וטפם לשכונות הערביות החדישות, אשר תושביהן ברחו מהן, סרבו לעשות זאת ודחו את ההזדמנות להחליף את בתיהם המיושנים בדירות יותר חדישות ומרווחות.
" ‘פה נולדנו ופה נמתין לגאולה השלימה ולביאת הגואל’, טענו.
“באותו זמן הייתי אחד ממפקדי הג”א באיזור ההוא ומוניתי כאחראי לעבודות ההצלה בבתים שניפגעו ובבתי החולים. סח לי אז אחד המפקדים המרכזיים, כי עוז־רוחם, עקשנותם וביטחונם המוחלט בבורא העולם, של אנשים טובים אלה, היה אחד הגורמים העיקריים לכשלונם של הערבים בהגשמת מאוייהם הניתעבים לכיבוש ירושלים, כולה, ולעריכת טבח ביהודיה.
“אינני יכול לשכוח את המחזה המזעזע באותו בוקר, בימי ספירת העומר של שנת תש”ח. בית־החולים האנגלי, שברחוב הנביאים, עבר לרשותנו ובו נערכו ניתוחים למיספר גדול של ניפגעים. הערבים כיוונו את פגזיהם לעבר איזור בתי־החולים ופגיעותיהם היו מדוייקות. את בתי־החולים לא הספיקו לבצר ולהכין לתפקידם כמקומות־מיקלט לחולים ולפצועים, וזעקות קורבנות ההפגזות התערבו בהתפוצצויות התכופות.
“מסביבת המקום בו נימצא כיום מעבר־מנדלבאום הובאה לפני־הצוהריים אשה שניפגעה בראשה מרסיסי פגז. מצבה היה קשה, והרופאים ניגשו בו במקום לטפל בה. היתה זו אשה חרדית שקיבלה את הדבר בשיוויון־נפש, כמי שיודע בביטחה כי מאת ה' היתה זאת. הרופאים הסירו מטפחתה מעל ראשה והוציאו מצד שמאל של מיצחה עין שסועה ורסיס־פגז, שעליו הופיעו באותיות לועזיות ראשי־התיבות של בית־החרושת הבריטי אשר יצר אותו”.
התרשמנו ביותר מסיפור מזעזע זה, נישתררה דממה, ולאחר מכן אמר הזקן:
"קשה לכאורה להבין מה חששם של עמי ערב מהישוב היהודי הקטן בארץ. הלא אנו נגדם כזבוב נגד פיל, ובכל זאת ראינו תמיד שהם חששו מפנינו בצורה מוגזמת והיפנו כלפינו את כל כוחם. התירוץ הוא: שבע מדינות ערב, שאינן אלא צאצאיהם של שבעת העממים הקדמונים, אשר יהושע בן־נון נילחם בהם, יודעות מתחת לסף הכרתן כי אנו הבעלים האמיתיים החוזרים כעת לביתם. ואדון העולם לצידנו כך שאין להן כל ברירה. מנסות הן, בכל זאת, למנוע מאתנו, מתוך מעשי טירוף בלתי שקולים, וכנראה גם מתוך רצון להראות איש לרעהו כי לא בנקל יוותרו.
“אותו הדבר מתרחש לעינינו, ברגע זה, במילחמת תרבות בין יהודים ליהודים: כוחות רבים במדינה, בחומר וברוח, מופנים כנגד קומץ אנשים נואשים המביעים את כאבם נוכח מעשים אשר לא יעשו, שנעשים ליד פתח ביתם. נישאלת השאלה, מדוע פוחדים הרבים מפני המעטים? האם כדי למנוע מכמה אנשים לצעוק “שבת” צריך להפעיל כוח גופני ותעמולתי כה רב? התשובה גם פה: המפחדים יודעים יפה, כי לעם תודעה יהודית בריאה ומפותחת מאוד. ידוע להם כי גם הנוער בזמננו, אשר למרבית הצער התחנך לכפירה ולכיסלה, צמא, למרות הכל, לדבר ה'. לרשעים ברור איפוא כי מסביב לגרעינים קטנים אלה של אנשי קדושה ויראת־שמים יתלכד העם כולו, ובסופו־של־דבר תנצח האמת את השקר, ומפני האור ינוס החושך ויקויימו בנו דיברי הנביאים אשר חזו את התשובה המלאה של עם־ישראל בעת קץ ואז יתקיים גם המאמר: וכל הרישעה תאבד”.
הזקן השתתק, חשב קצת ואמר:
“כנראה שזה יהא הניסיון האחרון אשר ה' אלקינו מנסה אותנו”.
לג. איש הפלאות הזקן 🔗
ה"למד־וו" החדיר בי את מבטו.
“האינך מכירני?” – שאל.
הבטתי בו בתמיהה.
הוא התחיל להזכיר לי עובדות על־מנת לעורר את זיכרוני.
“האינך זוכר את היום, בעת המצור על ירושלים, כאשר ניפגשנו, בפעם הראשונה, בין עצי הזיית, ובפעם השנייה בעת התקפת הליגיון הערבי על מוצבך ליד ביניין שירות השידור?” פיתאום נמוג הערפל הרוחני אשר הסתיר את דמותו האמיתית של ה"למד־וו" במשך השבועות האחרונים. רעד אחזני כאשר הכרתיו, ולא ידעתי את נפשי מחמת התרגשות פיתאומית. ניזכרתי במצור על ירושלים ועל מעשי הניסים שאירעו אז בעטיו של הזקן הנחבא־אל־הכלים הזה, דברים שכתבתי עליהם לפני שנים, בהצופה־לילדים ובקול־השבת.
במשך שנים רצופות חיפשתיו, ממש בנרות, וכאשר נפגשתי עימו לא הכרתיו!
דמעות אושר ניקוו בעיני. הוא תפס בשתי ידיו החמות והרכות את שתי ידי, חיברן יחד ולחצן ברוך, כשהוא מביט בי בעינים אוהבות.
הבנקאי עמד משתומם ולא הבין דבר מן הנעשה. סיפרתי לו על מעלליו של איש הפלאות בעת מילחמת הקוממיות ועל ניפלאות הבורא יתברך אשר שלח לנו ישועות באמצעות איש זה. הבנקאי האזין בהתעניינות גדלה והולכת על האסון שקרה לי אז ועל הזקן אשר ניקלע בדרכי, בין עצי הזיית, תחת מטר כדורים ופגזים, ואמר לי שלא צריך לברוח מן הסכנות, כי אם מן העבירות. הבנקאי גם התפלא לשמוע שהשבויים הערביים ההמומים סיפרו על איש זקן שהפיל בהם חללים בעת שניענע במטהו ועל עמדות היהודים, אשר שום כדור או פגז, שנורה מן הצד הערבי, לא פגע בהן, בעת שהזקן ניראה שם. השתוממותו של הבנקאי גדלה, במיוחד, כשסיפרתי לו כי חיילי האוייב אשר הזקן הפיל עליהם את חתיתו, ראוהו בעת ובעונה אחת במקומות שונים ומרוחקים זה מזה.
עתה ידעתי, כי הזקן שהציל את הלוחמים היהודים ב"חבל־5", ואותי בכללם, היה ה"למד־וו" בכבודו ובעצמו.
כשעזב אחרון הבריטים את ירושלים, התפרצו כוחותינו לעבר הביניינים, המוסדות ושאר המקומות שנעזבו והציבו בהם כוחות חי"מ (חיל־מישמר). הגיזרה שבה הייתי נקראה אז “חבל־5” והיא כלל חלק מרחוב הנביאים, את רחוב החבשים, ביניין שירות השידור, בית־החולים האיטלקי וסביבות הספר, ליד מוסררה, ורחוב שבטי־ישראל בקירבת מקום למעבר מנדלבאום.
ערב אחד ניכנס לחצר מחלקת העבודות הציבוריות (ששימשה לנו כעמדה חזקה) זקן אחד וביקשנו להסתתר בפנים “עד יעבור זעם”. לדבריו עמדו הליגיונרים לפתוח באש פיתאומית לעברנו. היו כאלה שנטו להאמין לו. והם השפיעו על חבריהם שיקבעו מקומות מחסה “לכל צרה שלא תבוא”.
בדיוק בשעה שבע־וחצי בערב ניפתחה עלינו אש־תופת מצד עמדת אנשי הליגיון הערבי. מייד מצאנו מחסה והשבנו באש מן הסטנים שהיו בידינו, אשר מפעם לפעם ניתקעו בהם כדורים “עקרים” וגרמו צרות, ואילו הערבים ירו עלינו מנשק חדיש ומצויין. לאחר מכן נישמעו רעמי התפוצצויות של פגזים ומרחוק ניראו טאנקים ומשוריינים מיתקרבים. אז הופיע הזקן שנית ועודדנו שלא נפחד, כי הערבים יסוגו תוך דקות מספר, וכן היה – הללו נסוגו ללא כל סיבה, דבר שאינו מובן עד היום הזה. לא ידעתי, אז, כי זהו האיש אשר היה כה מבוקש על ידי.
הזקן הסביר לי:
“מאת השם היתה זאת. טרם הגיע, אז, הזמן שניפגש שנית. לא התראיתי עם אנשים, בשל היותי טרוד בעיניינים חשובים ביותר, ולכן צר היה לי לדעת, כל הזמן, כי משתוקק אתה, בכליון עינים לראותני ואינך מצליח למצאני”.
נוצרה שתיקת־מה והוא המשיך:
“למרות שברור כי חייב אתה ליכתוב את הסיפור ככל אשר ביקשתיך, אפילו על חשבון עיסוק בתורה ובמיצוות, הנה מברך אנוכי אותך, שישלח לך ה' אלקי ישראל הצלחה במשימה זו ותצליח ליכתוב את הסיפור מבלי לאבד זמן, הדרוש לך מאוד, כך שלא תפסיד מאומה”.
לבנקאי בישר הזקן כי הפירמה־הבנקאית שלו עתידה, בקרוב, לעשות רווחים עצומים, וייעץ לו לפזר את הכסף הרב, שיצטבר, במקומות שונים. הוא הסביר כי פרט למיצוות נותנת התורה גם עצות, שאינן מחייבות, כמו בעיניין יעקב שחלק את אנשיו לשני מחנות, כמו שנאמר בפרשת וישלח:
“… והיה המחנה הנשאר לפליטה”.
כאן נותנת התורה עצה לאדם הנימצא במצבים דומים.
ניפרדנו ממנו בקושי רב ובחמימות, ובבואנו למרכז העיר פנינו לבית־הכנסת, לתורה ולתפילה. אחר־כך הלכתי לביתי, ואילו הבנקאי חזר למשרדו, אל עסקיו המרובים.
לד. אני כותב 🔗
עיניין כתיבת הסיפור היה אצלי בבחינת פלאי־פלאים, ובירכת איש ה"למד־וו" ניתקיימה במלואה. ידי ריחפו, בשעת כתיבה, על־גבי הנייר ומוחי פעל במהירות. ללא מעצורים הרחקתי לכת, בזמן קצר, והיפלגתי על כנפי עולם הסיפור. העיקר היה, שלא נעשה מאומה על־חשבון הזמנים הקבועים לשעורים בתורה, שנימשכו אצלי כרגיל.
כדי “להרוויח” זמן נוהג הייתי לקחת עמי, בילקוטי, מכשירי־כתיבה, ובכל שעת־כושר הוצאתי גליונות־נייר ועט ו… קדימה! עבודה זו, שכרגיל הייתי מקדיש לה חודשים מיספר, התקדמה במשך זמן קצר עד למחציתה.
הזדמנויות לא חסרו: ניצלתי את התופעה בת־זמננו, שכמעט בכל מקום צריך להמתין. ממתינים בחנות, ממתינים אצל הספר ממתינים לאוטובוס וכן הלאה. בכל מקום שצריך הייתי לחכות הוצאתי נייר ועט וכתבתי. בדואר, בתור לבולים, כתבתי. בבתי המסחר, במוסדות, ובשאר מקומות, המתנתי וכתבתי.
מאז ומתמיד אהבתי ללכת ברגל. נסעתי באוטובוסים, בעיקר, למרחקים גדולים, ואילו בעיר עצמה העדפתי לטייל קצת ברגל. בימי “הכתיבה” השתמשתי באוטובוסים גם עבור נסיעות קטנות, אפילו אם הייתי צריך לנסוע תחנה אחת או שתי תחנות בלבד. ניצלתי שתי הזדמנויות: כתבתי תוך־כדי צפייה לאוטובוס, וכתבתי בשעת נסיעה. פעם אחת, בלילה, התיישב לידי אליהו־שלמה רענן, נכדו של ראש־הרבנים, לשעבר, הרב קוק זצ"ל. הכרתיו בזמן ששימש כמורה ומדריך בישיבת הצעירים, בני עדות המיזרח, מהעולים החדשים, ברוממה, בשכנות לרב פרדקין. כשחסרו לנו אנשים להשלמת מיניין לקדיש־דרבנן, אחרי השיעור, או לתפילה, היה רענן מצרף אלינו כמה מחניכיו.
כעת ישב לידי, באוטובוס, ותמה לראותני כותב באופן מוזר בחשיכה, בטילטולים וברעש כשגיליונות הנייר מושענים על ילקוטי המונח על ברכי. כשהסברתי לו, בקצרה, את העיניין, שאל אם כדאי הדבר למשך נסיעה כה קצרה.
“כדאי בהחלט!” עניתי, “כל רגע הינו בבחינת רווח נקי”…
לה. עם “נטורי קרתא” 🔗
באותם הימים שעסקתי בכתיבה, הוזמנתי, בוקר אחד, לברית־מילה בחוג של נטורי קרתא, מבני העדה החרדית. לאחד מחשובי אנשיהם נולד נכד, ואת “הברית” עשו בבית החולים שערי־צדק. ובכן, כשנוכחתי לדעת, שם, כי צריך להמתין כשלושת־רבעי שעה, חיפשתי לעצמי מקום־ישיבה נוח על ספסל, בכותל המזרחי, ליד ארון־הקודש, מקום שהיה שקט ומרווח.
בעת ש"מילאתי דפים" בקדחתנות, הרגשתי בשלושה אנשים במלבושים מיזרחיים שישבו על ספסל ליד הבימה – מולי. לפתע קם אחד מהם, ניגש אלי והעיר לי משהו על “עת־קץ” ומשיח־צידקנו, שצריך להיות כך, ולא באופן אחר. השתוממתי, כי בדיוק ברגע זה רשמתי את דברי ה"למד־וו" ביחס לתקופת קץ־הימים. עד שהתאוששתי מהפתעתי ועמדתי לשאלו שאלות וקושיות, נעמד כל הקהל על רגליו בהתרגשות, נוצר דוחק ואנשים החלו לזוז ולנוע אנה־ואנה. הפניתי את מבטי וראיתי אשה, שנשאה והובילה את הרך הנולד, כשנשים מיספר הולכות בעקבותיה. ביני־וביני ראיתי שהאיש נעלם יחד עם שני חבריו ולא הצלחתי למצאם בשום מקום באולם־התפילה הצפוף. הוא היה אצלי בבחינת חווייה והרביתי לחשוב עליו, כי עתה עמדתי על העובדה שלא הבנתי כראוי את ה"למד־וו", ואיש מיזרחי זה בא להעמידני על טעותי.
ניזכרתי במעשה שאירע לפני חודשים מיספר בשיעור אצל הרב פרדקין, ברוממה. ערב אחד בעת שהיינו שקועים ראשנו־ורובנו, בסוגיה מסובכת וקשה, ניפתחה הדלת וניכנס יהודי בתילבושת מיזרחית. הוא התיישב ליד אחד השולחנות והאזין לפילפול, הרב הפסיק, קם ממקומו, ניגש אליו ולחץ את ידו בחמימות.
“ברוך־הבא, חכם משה!” אמר לו.
כמחצית השעה לאחר מכן, הופיע ילד שקרא לחכם. לפני לכתו ביקשו הרב שיברך את הלומדים.
“מי אני שאברככם?” מחה חכם משה. לבסוף לאחר הפצרות, נעתר וברכם, לבקשת הרב, שהלומדים ירבו, השיעורים יצליחו והלומדים יתברכו, מאת השם יתברך, בכל טוב – סלה.
לאחר לכתו סיפר הרב כי אדם זה מקובל וצדיק גדול.
“לפני שנים רבות”, הוסיף הרב, “ראיתיו לראשונה בקבר רחל אמנו. הוא ישב בראש קבוצת מקובלים וקרא את כל ספר הזוהר בעל־פה! לאחר מכן היו לי הזדמנויות רבות לראותו ולהיות במחיצתו של יהודי יקר זה. לא כאן המקום להאריך ולספר על מעשיו. העיקר שתדעו כי אין הרבה כמותו”.
ניזכרתי במעשה זה עתה, בברית־המילה, ומייד השוויתי בעיני־רוחי את חכם משה עם האיש שנעלם זה עתה, לאחר שקרא ממש את מחשבותי, ידע מה אני כותב ובא לתקן בסיפור שהכנתי טעות גדולה בעיניין הגאולה וביאת המשיח, וניזכרתי: כן, זהו האיש!
הגישו את התינוק והובילוהו, מיד־אל־יד, לסנדק. רבי עמרם בלוי, מראשי נטורי־קרתא, ניתכבד להיות עוזרו של הסנדק. השימחה היתה רבה וההתרגשות גדולה, וניראה בעליל כי כולם שמחים, בהזדמנות זו, לעשות את רצון אביהם שבשמים בקיום מיצוות ברית המילה ושאר הדברים שמסביב לזה.
ר' עמרם בלוי, שמתנגדיו תיארוהו, תמיד, כסכסכן וכאיש ריב־ומדון, ניראה פה בכל טוב־ליבו ואופיו הנוח. אינני יכול לשכוח את מבטיו החמים והתנהגותו היפה כלפי כל אחד ואחד, כשהוא מאיר את פניו בענוותנות. הנה מר פרלמן אחד מגדולי הסוחרים בעיר, ניגש אליו ושניהם פותחים בשיחה נילבבת.
בסיום, הגישו לי “לקח”, מסורתית לטכסים דתיים, וכולם אומרים:
“מזל־טוב – מזל־טוב!”
אבי הבן, וסבו, עסוקים וטרודים היו בעיניינים שונים והתייחסו בסבר־פנים יפות אל הנוכחים. במקרה עמדתי מול ר' עמרם ושנינו חייכנו, הארנו פנים איש לרעהו ואיחלנו, אחד לשני:
“מזל־טוב, ר' עמרם, מזל־טוב!”
“מזל־טוב — מזל־טוב!”
כשיצאתי משם, הייתי עוד תחת רושם כביר. בעיקר לא יכולתי להשתחרר מן החווייה שהיתה לי עם האיש בן עדות המיזרח. הדבר ניראה לי חשוב ומעניין וחפצתי לוודא עובדות מספר בייחס למשיח ותקופתו. מיהרתי איפוא לשכונת זיכרון־משה, לשיעור שנתן הרב־הגאון, ר' שלמה סובל, בפרשת השבוע.
אדם גדול זה בקיא מאוד בכל התורה. בשיעוריו ובדרשותיו, במקומות שונים בעיר, נוהרים ובאים המונים והוא מסוגל לתרץ, בו במקום, קושיות רבות. ניצלתי עובדה זו, ומייד בתום השיעור ואמירת הקדיש־דרבנן, פניתי אליו וביררתי כמה פרטים שחפצתי לדעת, והנה תמצית דבריו:
בגמרא דובר רבות על “דור שבן דוד בא”, אולם התמונה המתקבלת אינה ברורה כל צורכה ואין לנו ידיעות מדוייקות, כך ש"נחייה ונראה", ומי שיזכה ויגיע לזמן ההוא ירגיש, בבוא העת, את המאורעות על־גופו וידע כי “ככה זה, באמת, מה שהיה צריך להיות”. דבר אחד, לדבריו, ברור כשמש: אנו חיים כעת בתקופה מעניינת זו של תהליך “תקופת הגאולה”, הנימשך זה כמה עשרות בשנים וככל שמתקרב המועד הסופי, מיתרבות הצרות, בדומה לאשה הנימצאת בחודשי הריונה, שככל שמיתקרב זמן הלידה, כן גדלים מכאוביה. עלה בגורלנו, אמר, לחיות בתקופה נוראה וניפלאה זו, אשר הזכירוה בכל הדורות וייחלו לה בכיליון־עיניים ובקוצר־רוח.
לו. סוף דבר. 🔗
הנני מתאר לעצמי את תגובתם של הקוראים למיקרא סיפור זה. רבים מהם, בודאי, יחייכו ויאמרו:
“אשרי המאמין… איזה סופר, שוגה בדימיונות, מספר לנו בדותות, כיד דימיונו הטובה עליו, ועודנו מצפה שנאמין לו”.
אין אני מאשימם, כי מניח אנוכי שאילו הופיע סופר מרבה דברים, כמוני, והיה מספר על ניסים וניפלאות שקרו לו בשפע, כמו בסיפור זה, הרי, אין ספק, שלא הייתי מאמין לו, וגם מכנה הייתי אותו “בעל־הדימיון”.
חשבתי על כל זאת, והחלטתי, על־כן, לקרוא לגיבורים המופיעים פה, כמו לשאר הדמויות, בשמותיהם הנכונים, כמו, למשל, הרב יצחק זרביב, מחשובי העדה האלג’ירית המתגורר, כיום, בשכונת קטמון שבירושלים. או הרב ר' אריה לוין, רבם של האסירים, לשעבר, וכיום ראש־ישיבה וצדיק ידוע; הרבנים, אדירי התורה, ר' פרדקין, ר' סיני ור' שלמה סובל; הדרשן המצויין וחבר בית־הדין, הרב־הגאון, ר' יוסף עובדיה והאחרים, כולם מתגוררים בירושלים ושיזכו לאורך ימים טובים – אמן!
מי שמטיל דופי באמת שבסיפור, יואיל בטובו ויפנה אל מקורות נאמנים אלה, הידועים לכל בר־בי־רב. מהם יקבל אישור שכל מה שניכתב עליהם, אמת ויציב – ללא כל תוספת נופך משל המחבר.
שני יוצאים מן הכלל היו, אשר דרשו במפגיע שלא יפורסמו שמותיהם הנכונים: איש ה"למד־וו" וידידי הבנקאי. לשניהם נתתי כינויים: כפי שכבר נוכח הקורא לדעת לא הוזכר בכל מהלך הסיפור שמו של ה"למד־וו", ואילו לבנקאי קראתי בתחילה: הבנקאי לווינגר מן הפירמה הפינאנסית לווינגר, קפלן ומיזרחי", שזה, כמובן, כינוי לצורך הסיפור, וכל הזמן קראתי לו “הבנקאי”.
ה"למד־וו" אמר כי “עוד חזון למועד”, ובבוא העת לא יתנגד להופיע בציבור בגלוי. גם לבנקאי טעמים ונימוקים, משלו, להסתרת זהותו האמיתית מן הקוראים. חפץ הוא להשתמש במוסד הכספי, השייך לו, ובכשרונותיו וידיעותיו, בשטח הכספי, המינהלי והכלכלי, על־מנת לעזור לאיש ה"למד־וו" במשימותיו החשובות, ולדעתו עלול הפירסום, בשלב זה, להזיק.
פרט לשניהם, כל השמות והמקומות נכונים.
המעניין, שמבלי שארצה בכך, הסתדרו כאן שלושים ושישה פרקים – כמיניין “למד־וו”! אנוכי, הרואה בזמן האחרון, בכל דבר, פעולה מן השמים ואצבע אלקים, יודע בביטחה ובוודאות וללא כל שמץ של ספק, כי אין זה דבר שבמקרה: העלילה סובבת על יהודי יקר המציאות, מאנשי “למד־וו” צדיקים ניסתרים, שכל העולם כולו קיים בגללם ובזכותם, והורכבה על־ידי ההשגחה העליונה, המכוונת את כל המעשים, משלושים־ושישה פרקים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות