א. 🔗
פגישתי הראשונה עם המהנדס משה רבן (מקודם מוזס רוזנטל), היתה באקראי בעת הפגנה, והפגנה שכנגד, בשל חילולי השבת ההמוניים בירושלים הנעשים בפרהסיה. הוא עמד מן הצד והסתכל סביבותיו. לאחר מעשה פנה אלי, בהיותו עומד סמוך אלי, והעיר:
“מעניינת מסירות הנפש של הללו הבאים להלחם למען נסיעת כלי־רכב בשבתות גם במקום החרדי הזה. היצר־הרע עושה אותם כלי־שרת בידיו לשביעות־רצונו המוחלטת”.
הבטתי בו והשתוממתי. הוא היה גבר בגיל העמידה, גלוי־ראש ועשה רושם של אדם חילוני בהחלט. יצר הסקרנות תקפני וחפצתי לדעת פרטים על־אודותיו, כי חוש הסופר שבי אמר לי על איש זה, שיש לו הרבה לומר ולספר. על־כל־פנים, לאחר שנישתרר שקט במקום, הציץ בשעונו, ניפרד ממני לשלום, בהרכנת־ראש, ופנה לדרכו.
ב. 🔗
מאז חלפו חודשים מיספר והנה כשעברתי באחד הימים, בעת השקיעה, ברחוב, ניקראתי להשלים מיניין בביתו של אבל. התפללו שם מינחה וערבית והמתפללים היו, בעיקר, עוברים־ושבים ברחוב אשר ניקראו, כמוני, לבוא ולהתפלל בבית זה. תוך־כדי־כך ראיתי שם את אותו האיש, שפגשתיו לפני כמה חודשים באחת מהפגנות השבת. שוב־פעם אחזני יצר הסקרנות וחפצתי בכל־מאודי לברר את ימי־עברו ולשמוע מפיו משהו מעניין, שאוכל, כמובן ברשותו, לספר לאחרים.
בתום התפילה יצאנו יחד החוצה ופתחנו בשיחה תוך־כדי הליכה ברחוב. הזכרתי לו את פגישתנו הקודמת ומעיניין־לעיניין הצגתי את עצמי ואת עיסוקי, ואילו הוא אמר, שהינו מהנדס לביניין – ארדיכל – ומומחה, בעיקר, לבניית מיבנים גדולים. כשאמר לי את שמו, ניזכרתי בביניין הענק שבונים עתה ליד ביתי, ביניין של שתים־עשרה קומות, ואשר על השלט הגדול, שהוקם בחזית, ניזכר שמו באותיות גדולות כאחראי על צוות הארדיכלים המטפלים בתיכנונו ובהקמתו של מיבנה עצום זה.
“תמהתי עליך”, אמרתי, “בעת ששמעתי וראיתי את תגובתך באותה שבת, בעיניין אותם מרשיעי־הברית, העושים במסירות־נפש את רצונו של השטן, למרות שהיית גלוי־ראש ולא עשית בהופעתך החיצונית כל רושם, שהינך יהודי בעל הכרה דתית. יתר־על־כן, הנה מצאתיך גם כעת משלים מיניין ומתפלל בכוונה, אם־כי לא כאדם שתפילתו שגורה בפיו, בכיפה שהושאלה לך ע”י אנשי הבית".
הוא הביט בי והירהר. המשכנו ללכת. היה ערב חמים והחשיכה ירדה, זה־מכבר, על־פני הארץ. לאורות הבהירים של פנסי הרחוב וחלונות הראווה ראיתיו שקוע בשרעפיו ומביט פעם נכחו ופעם עלי – חליפות. לבסוף החליט ולהצעתו ישבנו על אחד מספסלי הרחוב, והוא התחיל לדבר ולספר, לאט ובמתינות, וכמי שמנסה להזכר בפרטי חלום שנישכח, את קורותיו.
ג. 🔗
הוא נולד בבית של יהודים מתבוללים בגרמניה ואביו היה בזמנו אזרח פרוסי וגנרל בצבאו של הקיסר ווילהלם. בעלות המפלגה הנאצית והצורר היטלר, ימח־שמו־וזיכרו, לשילטון היה מוזס בן אחת־עשרה שנה ואז עזבו בני־מישפחתו את הארץ הרעה הזאת והיגרו לצרפת הסמוכה. שם המשיך לקבל חינוך ככל הגויים, ללא כל־שמץ של תודעה יהודית, כבעבר, מבלי שמעשיהם של הנאצים, “בארץ־המכורה”, ישפיעו על חוגו במשהו.
הוא היה בעל־כישרונות ותפיסה מפליאה כך, שביום פרוץ מילחמת העולם השניה, בהיותו בגיל שבע־עשרה, סיים בהצטיינות את הגימנסיה ועמד להתקבל לבית־ספר טכני גבוה. באותו זמן, כאמור, פרצה המילחמה והוא גוייס לחיל התותחנים הצרפתי ביחידה שהיתה בפיקודו של איש־צבא נוקשה ויחד עם זאת אדם בעל השקפת־עולם עצמית ופילוסופית.
בגבור הקרבות, וכאשר המצב בחזיתות הוחמר וקיימת היתה סכנת כיתור והשמדה לכל חילות הצרפתים ובני־בריתם, הצליח המפקד להעביר, איכשהו, את מרבית חייליו, עם הציוד, לבריטניה, לאחר שעברו את כל מוראות הנסיגה מדנקרק, וסבלו, תוך־כדי־כך, אבידות. כל חילות צרפת שהיו בגולה, ומחוץ לתחומי הארצות שהיו תחת השפעת ממשלת וישי, הכירו בהנהגה העצמאית אשר בראשותו של הגנרל האמיץ שארל דה־גול ובמשך הזמן התקדם מוזס ועלה בסולם הדרגות הצבאיות. מפקדיו נתנו את לבם לידיעותיו הרבות והמקיפות בתורת המיספרים ובטיפולו המזהיר במכשירי דיוק, דבר שיכול היה להפיק ממנו תועלת רבה מאוד בפיקוד על סוללות תותחים, ואכן בימים שבאו אחר־כך, בעיקר בקרבות העקובים מדם, בעת פלישת בנות־הברית לנורמנדיה, שבחוף המערבי של צרפת, נוכחו־לדעת שלא טעו.
ד. 🔗
פעם אחת הטילו על יחידה אנגלית־צרפתית להשמיד מיתקנים צבאיים באחת מארצות צפון־אפריקה, שהיתה שייכת לממשלת וישי וכפי שנימסר, היו שם הרבה גרמנים אשר התעתדו להופכה ל“קרש־קפיצה” עבור תוכניות צבאיות ותוקפניות. לצורך זה הועלו החיילים, ובתוכם מוזס, על אונייה והונחתו בחשכת־הלילה על אחד מחופי אותה ארץ, והם התקדמו בתוכה בכיוון ליעדם. בדרך ניתקלו באוייב, שהיה מורכב מחיילים צרפתיים, משתפי־פעולה, וגרמנים. התפתח במקום קרב אכזרי, לחיים־ולמוות, ובאותה פעולה הראה מוזס את יכולתו. הוא ביצר, ביעילות, כמה עמדות של מיקלעים כבדים וכיוונם, בדיוק נימרץ, לפי כל כללי תורת החשבון, אל מטרות חיוניות.
באותו זמן, בראותו בעיניו אנשים משני הצדדים כורעים וקורסים תחתיהם בחירחורי גסיסה ומתים בעינויים מפגיעות רסיסים וכדורי־מוות, התחילו אצלו, בפעם הראשונה בחייו, הירהורים שונים־ומשונים. מה, בעצם, התחיל לחשוב, הוא ההבדל ביני ובין כל בעל־חי אחר. הוא נולד חי, עושה־מה־שעושה ומת, ולא נישאר כל זכר בעולם ממנו וכלא היה. אשר לי, מדוע טוב אני מסתם בהמה? – גם לי יקרה אותו הדבר ובו־ברגע שאיזה רסיס או כדור, יפגע בי, אעבור מן העולם, לא ארגיש מאומה ולגבי־דידי הכל תם־ונישלם. ובכן, לשם־מה נולדתי, לאיזו מטרה הנני חי ומה, בעצם, כל העיניין הזה אשר שמו מוזס רוזנטל?
מהירהורים מטרידים אלה עבר למחשבות פילוסופיות־דתיות? האם העולם נוהג כך, כפי שלימדוהו תמיד, בלי השגחה־עליונה? האם קיימת אפשרות, שבכל־זאת קיים במציאות אותו הכוח הטוב והאין־סופי שקוראים לו אלקים? הוא ניזכר בימי־ילדותו כאשר, לפעמים, ביקרו אצל הרב הזקן מפרנקפורט, ר' הירש להמן, אשר אביו המנוח חיבב ביותר, למרות השקפות העולם שלהם, שלא היו תואמות. בביקורים, זוכר הוא, היה הרב הטוב מכבדו בפירות, נותן לו כיפה ולבקשתו היה חובשה ומברך:
“ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם בורא פרי העץ”.
כעת ניזכר מוזס בהסברו ובביאורו של הרב על החשיבות שיש בברכה, כדי שלא לגזול את הקדוש־ברוך־הוא, שתבל ויושבי בה, ועולם־ומלואו, ניבראו על־ידו ושייכים לו. במה אפשר לשלם לקב"ה, אשר ממילא הכל שייך לו? – הווי אומר, משלמים לו בברכה ואז מותר לאכול. ניזכר מוזס בזאת ובעוד הסברים, מהזדמנויות שונות, על עצם העובדה שהעולם לא הפקר ויש אלקים חיים – א־ל עליון, גדול, גיבור ונורא, הקיים לעד ולעולמי־עולמים, הנוהג בכל עולמותיו בחן, בחסד וברחמים, ואשר בחר בנו, בבני־ישראל, להיות לו לעם־סגולה וביקש ממנו להיות קדושים. כלומר, נעלים ונישגבים במדריגה העליונה ביותר – כמוהו.
המשיך מוזס לחשוב וניזכר במיקרים אשר קרו לו ובמאורעות שעברו עליו, שבהם, ממש, חזה במציאות בניסים־וניפלאות ובעצם קיומו של ריבונו־של־עולם, שלפי כל הסימנים נוכח־לדעת, מעל לכל ספק, כי הוא ה' אלקי ישראל, העתיד, בקרוב, לגאול את עמו ולהביא, באמצעות מלכו־משיחו, גאולה כללית, וישועה, לעולם כולו.
ה. 🔗
הוא היה בין השרידים מאותה יחידה־מעורבת שהצליחו לחזור אל בסיסן באנגליה ולאחר זמן, כשגרשו בנות־הברית את חיילי הציר ממושבות־צרפת באפריקה, הועבר אליהן עם צבאותיו של הגנרל דה־גול וביום ההיסטורי שפלשו בנות־הברית לאירופה, לניפוץ “החומה־האטלאנטית” של רומל, אשר הגרמנו־עמלקים השליכו עליה את יהבם, היה גם הוא בין הפולשים ושוב חזה במו־עיניו בהרג הרב שערכו אלה־באלה בשעה שנילחמו מילחמה נואשת על כל בית ועל כל עמדה – ממש על כל שעל אדמה. הוא עמד אז בראש סוללת־תותחים שהתחילה, בעודנה על האוניות, להמטיר פגזי־מוות, אש וגופרית, על המיפלצות דמויות האדם, הגרמנים בני גזע עמלק. בהיותו יוצא־גרמניה ואומן על־ברכי הדיקנות הגרמנית, אירגן את תותחיו בתוך סירות־אמפיביות שהורדו מן האוניות כשמגמתן – החוף המבוצר של האויב. כשהסירות היו עוד בים החלו התותחים לירוק אש־תופת חזקה לעבר ביצורי החוף. הוא כיוון, על־פי הוראות שנתן באלחוט, את לועי התותחים בסירות. הדיוק היה אצלו מופתי, על־פי כל כללי החישוב והמעלות, וכל פגיעה־ופגיעה היתה חיונית, קלעה למטרה ומחצה את כוחותיו של האויב העיקש.
כשעלו ליבשה עלו לוחמים רבים על מוקשים ונהרגו במקום או ניפצעו קשה. חיילי האויב, שהתבצרו בתוך מיבצריהם־מאורותיהם, לא ניכנעו בנקל, נילחמו בחירוף־נפש וגרמו אבידות כבידות לפולשים. בתוך כל הקלחת הזאת החליט מוזס רוזנטל, כי אם יעזור לו ה' אלקיו ויוציאנו שלם מגיהינום זה, ישוב אל צור־מחצבתו. הוא יגש אל רב־וגדול בישראל וילמד ממנו את דיני היהדות, ואורחות־חייהם של אחיו היהודים, ויהא יהודי כשר לכל דבר.
ו. 🔗
לאחר עוד הרפתקאות ניסתיימה המילחמה בניצחון בנות־הברית ומוזס חזר הביתה לצרפת, באותו בית שנישתכנו בו בני־מישפחתו בעת שבאו מגרמניה, והוא החל לחשוב ברצינות על ביצוע המחשבה שעלתה על לבו בעת שהתעטפה עליו נפשו, בעיתות צרה ומצוקה, כשהיה שרוי במרה־שחורה, והנה התגבר עליו יצרו והוא התחיל לדחות את ביצוע הדבר מעת־לעת ומשעה־לשעה.
תחילה, אמר, עליו להסדיר את עינייניו הפרטיים. יותר מאוחר החליט, כי לצורך הכנת בסיס כלכלי לחייו בעתיד, הרי צריך הוא להשלים את לימודיו וכך, ביום בהיר אחד, מצא את עצמו בבית־ספר גבוה, כשהוא לומד הנדסה ומתכונן להיות ארדיכל־מהנדס לביניין. בבולמוס הלימודים, שאחזו, שכח את מחשבתו לחזור, בשלימות, לחיק היהדות ותורת־ישראל ושקע עד לראשו בעסקי העולם־הזה. הוא שכח, לחלוטין, כי בשתי הזדמנויות, בעבר, כמעט ושלח יד בנפשו, מחוסר בסיס רוחני ומוסרי לחייו, ובשל התקפות של מרה־שחורה וריקנות נוראה. נעלם ממנו, זה־עתה, כי מצבים אלה הביאוהו להתעמקות במחשבה, שכתוצאה ממנה הגיע להכרה מליאה בבורא העולם וברצון לשוב אליו בכל מאודו.
לאחר סיום לימודיו הצליח בחיים ושמו הועלה, בקביעות, על דפי העיתונות, בכל רחבי צרפת, כארדיכל מוכשר ומהולל. במשך עשר שנים התפרסם עד למאוד ועלה מעלה־מעלה, והביניינים אשר תיכנן ניבנו והוקמו, לכבוד־ולתיפארת, במרכזים חשובים בערי צרפת והוא לא זכר את עמו ואלקיו, כפי שהחליט בלבו בשתי הזדמנויות, וישכחם.
ז. 🔗
תקופת ה“עיקבתא־דמשיחא” הנוכחית, אשר עליה דיברו רבותינו ז"ל ברוח־קודשם, לא פסחה אף עליו וכוח המשיכה האדיר, המושך יהודים רבים, מכל כנפות הארץ, לארץ הקדושה, משכה אף אותו ומבלי שידע מדוע, וללא התכוננות כלשהי מצידו מצא את עצמו, יום אחד, פה בארץ בין אחיו שרידי השואה. אתו עלו אמו הישישה ואחיו היותר גדול, שבא יחד עם אשתו וילדיו.
המישפחה עיברה את שמה ובמקום רוזנטל ניקראה מעתה: רבן. מוזס הפך להיות משה – משה רבן הארדיכל. הוא הביא עמו סכום גדול של כסף וניכנס כשותף בפירמה ידועה וגדולה של ארדיכלים, שעסקה בתוכניות לביניין שיכונים ובתים־משותפים וגם פה שלח ה' הצלחה במעשה־ידיו והוא שיגשג, עלה מעלה־מעלה והתפרסם.
שובו השיטחי ליהדות התבטא בזאת שבשבת לא עישן ולא נהג במכוניתו והוא השתדל, עד כמה שהבין וידע, להמנע מאכילת אוכל טרף ומשוקץ, כבשר חזיר, שפנים וכיוצא־בהם. התודעה היהודית היתה אצלו קלושה ביותר והמניע הקטן, שהחל עתה לדחפו לדתיות רופפת, היה בעיקר משהו שפעל מתחת לסף־הכרתו.
הוא שקע, יותר־ויותר, במלאכתו, שהביאה לו סיפוק רב, בראותו את עצמו כאחד משלוחיו של ריבון־כל־העולמים בביניין הארץ הקדושה בתקופה ניפלאה זו, שבה חוזרים אחינו בני־ישראל, שרידי החרב, אל הארץ היעודה. הגם שהיה עם הארץ ובור בכל הנוגע ליהדות, הנה חונן מאת ההשגחה העליונה בתכונות־שכל, שאיפשרו לו את ההתעמקות במחשבה והוא הבין, במיוחד עתה, את העיקר בנקל – בדרך ההרגשה.
באותה שבת, שבה הפגינו שלומי־אימוני־ישראל ומרשיעי־הברית, אלה־לעומת־אלה, בשל חילולי השבת בפרהסיה, שנועדו להרגיז את היהדות הנאמנה, ועלולים היו להעלות את חרון־אפו של הקב"ה על העם כולו, באשר בני־ישראל ערבים זה־לזה, עשה משה רבן את חשבון־הנפש שלו, ושל כל העם, באופן יסודי. באותה שעה, שעמד וחזה במו־עיניו במחזה אשר בו ניתגלתה האמת המרה בדבר היחס הנורא שמגלים אנשים רבים מישראל כנגד ה' אלקיהם, אלקי העולם כולו, דבר הנובע מחינוך בלתי־נכון, מבורות, מאי־הבנה, מהרצון להיות ככל הגויים, וסתם מרישעות, כאב וחרה לו והוא קינא לה' אלקיו, אלקי החסד, שברא עולם אין־סופי ויפה להפליא ובחר בנו להיות לו לעם־סגולה ומתייחס עמנו כאב אל בנים ואוהב אותנו אהבה כה גדולה, שאין אנו יכולים להשיגה בשיכלנו האנושי.
ח. 🔗
אם־כי לא היתה לו, למרות תפיסתו והבנתו הטבעית, ידיעה מספקת ביהדות ומבחינה רוחנית דומה היה לתינוק שנישבה, הנה הרגשת חוסר האונים שלו, בנוגע לתיקון המעוות הזה, דיכאה את רוחו ונפשו. בעת שישב על הספסל ברחוב, וסיפר לי את כל זאת, ניראה היה באמת כילד אובד המחפש בגעגועים נוראים את הוריו וביתו, ואילו אנוכי השתוקקתי מאוד לעזור לו.
מה שיכולתי לעשות, באותו רגע, עשיתי. הצעתי לו לבוא ולהשתתף בשיעורים בתורה, שנתן הרב סיני בביתו בכל ערב, והוא קפץ על המציאה והסכים. מאז הפך לתלמיד טוב והופיע בקביעות לשיעור וכן לא החמיץ בכל שבת את הדרשה על פרשת־השבוע מפי הרב.
לרב היתה סבלנות רבה ביחסו אל משה רבן והוא עזר לו, בהדרגה, להתרגל להתפלל, ללמוד תורה ולחיות כיהודי לכל דבר. מתחילה קשים היו למשה החיים היהודיים המסורתיים, כדת־וכדין, שכל יהודי חייב בהם, אולם במשך זמן קצר התרגל וניכנס למסלול הרצוי, והוא הפך לחביבו של הרב.
הרב לימדו, כי עיקר החיים הוא עשיית הטוב בעיני ה' יתברך ואילו שאר הדברים הינם התפל. הוא הסביר לו, כי נאמר: “נר ה' נשמת אדם”, כלומר: אנו, היהודים, הננו בניו־אהוביו של הקב“ה, המשמשים כנר לקב”ה, מבחינה רוחנית, והוא בראנו מתחת לכסא־כבודו ושלחנו משם אל הארץ מרחק עצום, כדי לעבור תקופת ניסיון ולחזור אליו עם התוצאות. על־כן, אל לנו לאבד את הזמן בהבלים ובאשליות, שהם המצאותיו של היצר־הרע, הוא השטן, כי־אם להשתדל ולהתאמץ ללמוד את תורת ה‘, שהיא המיצווה הגדולה ביותר (כדברי חז"ל: “ותלמוד תורה כנגד כולם”) ולקיים את כל מיצוותיה. אשר לעבודה ולמלאכה, אמר, הרי גם זו מיצווה, שנאמר: “בזיעת אפיך תאכל לחם”, אולם הכוונה לעבודת־כפיים מוגבלת, במידה שבאמצעותה נוכל להתפרנס ולקיים את כל מיצוות ה’ יתברך, אולם אל לנו להפריז בעינייני עבודה ופרנסה, כי ברגע ששוכחים את העיקר ופונים אל התפל, כלומר: ברגע שהאדם שוקע ראשו־ורובו בעיניינים גשמיים, בצורה מוגזמת, לא נישאר בידו פנאי לעשות את רצונו של אביו־שבשמיים וכך עוברים עליו ימיו־ושנותיו, מבלי להרגיש. וסופו שהוא חוזר הביתה, אל אלקיו, באמתחת ריקה.
ט. 🔗
משה עשה חייל בלימודיו ובעזרתו של הרב ניכנס בתלם היהדות והאמונה וזכה לראות את עצמו חבר לחכמים וליראי ה'. במשך תקופה קצרה, יחסית, למד תורה ודינים וחי כפי שכל יהודי צריך לחיות.
זה־לא־כבר דובר בו ניכבדות והוא קיבל את ההצעה לשידוך של גבאי החוג לקובעי עתים לתורה ונשא לאשה את בתו של השמש התימני, זכריה חבשוש, המכונה: “אבו־יחיא”. מבחינה גופנית שונה היה מן הנערה, רחל, שהיתה שחרחורת, בעלת גיזרה קטנה ונחבאת־אל־הכלים, לעומתו, שהיה בהיר, גבוה ורחב־גרם וגם מעורב עם הבריות. אולם ברוחניותם התאימו זה־לזו. היא נולדה וגדלה בבית של יהודים פשוטים ושלימים עם ה‘. את חינוכה קיבלה במוסדות־חינוך דתיים, נוסף לאופי העצמאי של יראת־שמיים שהיה לה, ובשנים האחרונות עבדה כמורה ומדריכה במוסד דתי לילדים. היא אהבה מאוד את ה’ והתפללה אליו תמיד שיזמן לה, כבעל, איש מושלם במידותיו, ירא־שמיים, אוהב ה‘, כמוה, ששניהם יחד יאהבו את ה’ יתברך בכל לבבם, ובכל נפשם ובכל מאודם, ויחד יעבדו אותו וינסו להתקרב אליו בכל נפשם.
לאחר חתונתם גדלה אהבתם וחיבתם, איש־לרעותו, עד למאוד. למרות שהיה גדול ממנה בשנים בכפליים (הוא היה בגיל 44 ואילו היא היתה בת 22 שנה) ראתה אותו, עתה, בכל סגולותיו: גיבור הגוף ועדין הנשמה, האיש המחונן במעלות רבות, שנישלח מן השמיים להיות בן־זוגה עלי־אדמות ולהקיפה במעגל של דברים ניפלאים, ואשר בשיתוף־פעולה יכינו לעצמם צרור של מעשים־טובים, צידה־לדרך, חזרה, כדי שיהא להם מה להראות לאדון העולם בעת שובם אליו בתום חייהם בפרוזדור זה על הארץ.
הפיתגם אומר, שהאדם דומה לראי. דבר זה נכון היה ביחסים שבין משה ורחל. כל־אימת שהיה מביט באשתו ורואה בפניה את כל אותם רגשות אהבתה וחיבתה אליו, מייד היה מחזירם אליה, בדומה לראי המשקף ומחזיר את מה שהוא מקבל. מתחילה לא ניראתה לו צניעותה המופרזת כלפיו: מה מסתירה היא, חשב לעצמו, ממני שלעולם אינה מראה לי, אפילו, את זרועותיה, או רגליה, כשהן חשופות? – תמיד היא לבושה ומכוסה, כשם שהיא נוהגת בלכתה ברחוב. האם אין אנו איש־ואשה הנשואים כדת־וכדין?
במשך הזמן נוכח־לדעת, כי צניעותה מוסיפה על נשיותה וחינה ומקרבתה יותר־ויותר אליו. שלא בדומה לנשים אחרות, חילוניות, המתירות לעצמן לערטל את חלקי־גופן לעיני בעליהן, הרי אשתו אינה נוהגת כך וזאת משום שהיא מכבדתו בכל נפשה, בראותה אותו ככליל השלימות, כי, למעשה, עיניין החופשיות הרבה ביחס הנשים לבעליהן, נובע מזילזול והוא דבר זול.
הוא למד במשך הזמן, עוד יותר, להכיר את אישיותה הנישגבה של אשתו “הקטנה” וידע, באופן מוחלט, כי ריבונו־של־עולם, ברוב חסדו וטובו, הואיל להעניק לו את המתנה היפה ביותר – את האשה הטובה, כפי שאמר החכם־מכל־אדם, שלמה המלך, עליו־השלום:
“בית והון נחלת אבות, ומה' אשה משכלת”.
י. 🔗
הילד, שנולד להם, היה שחרחר כאמו, אולם קלסתר־פניו ומיצחו דמו מאוד לאביו. הילד ניקרא צבי, על־שם אותו רב זקן בגרמניה, הירש (בעברית: צבי), אשר משה תפס ממנו בילדותו קצת מן ההשקפה היהודית־דתית ושכתוצאה מכך, בעיקר, חל השינוי הכביר באורח־חייו שנים רבות לאחר־מכן. הוא ואשתו סיכמו ביניהם והחליטו, כי הילד יקבל חינוך יהודי־דתי בשלימות ויתחנך על ברכי היהדות הצרופה, ברוח ישראל־סבא.
משה מצא, כי רוב־רובו של העם לוקה באי־ידיעת האמת ומכאן התופעה של המעשים הרעים בעיני ה‘, הנעשים בפרהסיה ובהמון־עם. הוא הסיק, כי הדרך היחידה, הקיימת להחזרת העם כולו אל ה’ אלקיו, היא ההסברה הטובה. לשם־כך המעיט את שעות עבודתו כארדיכל והתמסר לפעולה ברוכה זו, של ההסברה הדתית, והקדיש לה את עיקר זמנו, אונו והונו. מרווחיו והכנסותיו העצומים, בהקמת מיבני הענק שלו בערי הארץ, הפריש חלק ניכר למימון פעולות הסברה, בזאת שאירגן אסיפות והרצאות במקומות פרטיים וציבוריים. הוא גם השתתף בכל מאודו באירגון וקיום שיעורי־תורה במקומות רבים בארץ ויסד עיתונות מיוחדת, משלו, שהיתה עיתונות דתית בלתי־תלויה ועל־מיפלגתית, להחדרת התודעה הדתית וערכי היהדות בדרכי הסברה.
יא. 🔗
מכל־מקום, הוא מעולם לא היה שלם עם עצמו וחשב תמיד, וכך גם טען, שיכול הוא להיות, בקדושה, בטהרה, בלימוד התורה הקדושה וביראת־שמיים, במדריגה יותר גבוהה וככל שהתאמץ והשתדל, נוכח־לדעת, כי לא עלה דיו במדריגות הקדושה. דבר זה התבטא במסיבת סיום אחת המסכתות, שבה עמד הרב, מגיד־השיעור, סיני ודרש לפני תלמידיו. הוא העמיד את תורתנו הקדושה, ולומדיה, על נס והצביע על משה רבן כאיש היכול להיות דוגמה ומופת לאחרים בהתנהגותו ובאורח־חייו, לאחר שחזר אל צור־מחצבתו.
הוא הוסיף וציין, כי, באופן יחסי, הספיק משה ללמוד תורה הרבה, דבר שהביאו למעשים־טובים והפכו ליהודי טוב.
משה הסמיק למישמע־אוזניו והגיב על דברי השבח, שיצאו מפי הרב, כדרכו. הוא הודה לרב על שאמר את שבחו בפניו ושב להביע את צערו, שבכל־זאת אינו מצליח להגיע למדריגה שאליה הוא מייחל ומשתוקק. חפץ הוא, טען, להגיע לקדושה, ואילו אופן החיים, כיום, והזרם הכללי המושכו ודוחפו, יחד עם השאר, מפריע לו ומונע ממנו את האפשרות להשיג את נקודת הקדושה, כפי שחפץ הוא.
האזין הרב בתשומת־לב לטענותיו של משה וענה, בפנותו אל משה ואל כל הנוכחים:
“רבי טרפון, במסכת אבות, אמר: ‘לא עליך המלאכה לגמור. ולא אתה בן־חורין להבטל ממנה’. חייבים אנו לדעת ולהשיב אל לבבנו, כי מלאכת העיסוק בתורה ובמעשים־טובים רבה היא ולא נוכל, ביכולתנו האנושית ובזמן המוגבל העומד לרשותנו, לסיימה. לכן נישתדל נא וניתאמץ ללמוד תורה, ללמדה לאחרים ולעשות, כמיטב יכולתנו, הישר בעיני ה', למען נוכל להתקרב אליו, להיות קדושים כמוהו ולאהבו בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו”.
הרב חדל לדבר, הביט על תלמידיו וסקר במבטו את ארשת־פניהם. אחר נעץ את עיניו בחלל־ריק וחשב. מבטו חזר אל המסובים והוא המשיך:
"רבותי! הנביא מלאכי אמר:
"‘אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'.
“הכוונה – אליכם, כי בדור מושחת זה, בעת־קץ, דור שכולו חייב, כאשר רוב־רובה של האנושות פנה עורף לקב”ה, ובגד בו, נחלצו אנשים מועטים, ובתוכם אתם בעצמכם, והם מגלים לו את נאמנותם המוחלטת. כגמול הודיע מלאכי נביאו, כי ה' יתברך מקשיב ושומע הכל ורושם בספר זכרון לפניו את מעשי יראי ה' וחושבי שמו, ובבוא היום הגדול והנורא, הוא יום ה‘, כאשר כל יושבי תבל יכירו וידעו כי ה’ הוא האלקים, יזכיר ה' יתברך לקומץ נאמניו מן הימים החשוכים, את חסד נעוריהם ויקרבם אליו. הבה ניתחזקה בהזדמנות מסיבת סיום המסכת, שאנו עורכים עתה, ונאחל איש לאחיו: ‘חזק, חזק וניתחזק!’"
יב. 🔗
אכן, דברים אלה עודדו את רוחו של משה והחזירו אליו את שלוותו. מיום זה ואילך עסק בתורה ובגמילות־חסדים כמיטב יכולתו, וכשהתחיל לחשוב על עצם העובדה, שאינו מספיק הרבה בחייו, ניזכר בדברי הרב ומפיו ניפלטו המלים המחכימות של רבי טרפון:
“לא עליך המלאכה לגמור. ולא אתה בן־חורין להבטל ממנה”.
הוא ידוע בירושלים כעסקן ציבורי, רב־פעלים, ומהנדס ביניינים לפי מיקצועו. בזמן האחרון מינוהו למנהל של מיפעל ציבורי גדול העוסק בהסברה דתית ובהצלת־נפשות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.