(חביבין יסורין (בבא־מציעא דף פ"ה))

אצל הצדיק, יסוד־עולם, המקובל האלקי ר' שלום שרעבי זצוק"ל, היה ניכנס־ויוצא יהודי בשם רחמים. אם כי היה עני מרוד ומטופל במשפחה גדולה, שהיה עמל בזיעת־אפו לפרנסה בדוחק, הרי נימנה על אותו חוג קטן של יהודים פשוטים, טובים ויראי־שמים. אנשים שבחזרם מן העבודה, בערב, היו נוהגים להיכנס לבית המידרש ולילמוד תורה ולישפוך את שיח־ליבם אל אביהם שבשמים ועשו את רצונו.

והנה פנה רחמים באחד הימים אל ר' שלום ולאחר שתינה לפניו את צרותיו וחייו המרים סיים באומרו שיש בדעתו לעבור לעיר אחרת. עיר גדולה אשר בה ישתכר יותר למחיתו ויוכל לכלכל ולפרנס את בני ביתו ביתר הרחבה, וילבשו ויחיו כיהודים אמידים. לשאלת הרב, מה יהיה על חינוך הבנים בעיר הגדולה ועליו עצמו, שחס־ושלום לא יוכל לבוא לבית הכנסת ללמוד ולהתפלל, ולהמצא בחברת יהודים טובים, לא ידע רחמים לענות תשובה ברורה.

כך חלפו חודשים מספר ורחמים היה מציק לרב בקובלותיו ובטענותיו עד שכלו כל הקיצין והרב אמר לו פעם אחת בנחת:

“טוב בני, שב לך פה על הספסל והמתן קצת, והיה אם תרצה בכל זאת לנסוע מכאן, אתן לך את ברכתי וסע עם ביתך לשלום”.

מיד חש רחמים בכעין שיכרון נעים וראשו היה עליו סחרחר. לפתע ראה את עצמו במיטת חוליו ורופא גוחן עליו ומאזין לדופקו במכשיר האזנה התלוי ויורד מאזניו. ערפל סובב אותו והוא איבד את הכרתו. ההכרה חזרה אליו, ולפניו עמדו שלושה רופאים והסתודדו בלחש. הם הביטו בו בחוסר תקוה. התיעצו ביניהם ולא הניחו לאיש להכנס אליו. הוא התחיל לגסוס… אשתו וילדיו ישבו לידו ובכו… כוחותיו כלו והלכו. רפיון כללי… הלב נחלש וכאב! רוצה היה למסור הודעה ולא יכול. לא רצה למות… חפץ לחיות, לחיות בכל מחיר! עז היה רצונו להדבק בשארית כוחותיו אל החיים.

שוב עירפול וחוסר הכרה ושוב־פעם מתחיל הוא להרגיש בנעשה מסביבו: הנה הוא מת… הוא מושכב על הרצפה ונרות מודלקים סביב לו… קרוביו ממררים¹ בבכי… ידידים ומכרים מתאספים… טיפול של החברה קדישה. לווייה.

לאחר שהכניסוהו לקברו וסתמו עליו את הגולל חדל לזמן־מה להרגיש ושוב הינו רואה את עצמו עונה לשאלותיו של המלאך דומה, הממונה על המתים, והוא מרחף בעולמות עליונים. הנה הוא הולך בדרך רחוקה שאינה מגיעה לסופה. נמשכת ונמשכת ואינה פוסקת. ההליכה נמאסת עליו, כוח עליון ממריצו להמשיך כך והוא הולך, הולך והולך מבלי לדעת לאן.

לפתע נשמע מאחוריו רעש. הוא מפנה את ראשו ורואה עגלה גדולה עמוסה חבילות גדולות ממהרת למחוז חפצה. הוא עוצר בעדה ומבקש מנהגה להרשות לו לעלות עליה, אולם הלה מסרב. העגלון מנענע בידו בשלילה ומפליט מלה אחת: “אסור!” רחמים תמה וסקרן לדעת מניין באה העגלה ולאן פניה מועדות. “הנני מוביל את עוונותיך לשקילה על המאזניים”, עונה העגלון, “מעשיך הרעים בימי חייך נארזו בצרורות והכל מובל למקום המאזניים”.

העגלון האיץ בסוסים והתרחק עם עגלתו עד שנעלם מן הראייה. רחמים המשיך ללכת וללכת, בקוצר־רוח, עד בלי די והוא אבד את חשבון הזמן. כמה השתוקק שהליכה זו תסתיים איך שהוא… דומה היה שכך ימשיך ללכת לנצח נצחים. והנה שוב פעם שמע רחמים קול רעש של עגלה מתקרבת ואחריה עוד אחת, ועד אחת – שיירה ארוכה של עגלות טעונות מטען רב של עברות השייכות לו! העגלות התקדמו והתרחקו ממנו והוא הוסיף ללכת וללכת, שוב פעם, עד בלי די.

לשמע קול שעטת פרסות סוס הפנה את ראשו לאחור וראה סוס דוהר מתקרב לקראתו. הוא עצר את הפרש ושאלו מניין ולאן.

“למאזניים”, ענה, ובהראותו לרחמים שקיק קטנטן מקטיפה עם ריקמת־זהב הוסיף: “אני מביא למאזניים את המצוות שרכשת בעולם התחתון. שם ישימון בצד האחד, ואילו בצד השני יניחו את עברותיך, והיה אם יכריעו המצוות את המשקל, תיכנס לגן העדן. אבל אם, חס ושלום, תכרענה העבירות כי אז תובל לגיהינום”.

נקל לתאר את צערו של רחמים בראותו את שקיק המצוות והמעשים הטובים שלו לעומת כל העגלות העמוסות בעברותיו. הוא ביקש מן הפרש לקחתו עמו, אולם הלה, גם הוא, השיב שאסור לו לקחתו, דירבן את הסוס ודהר קדימה בהשאירו את רחמים העלוב לבדו.

סוף־סוף הגיע רחמים אל המאזניים. המקום המה מפעילות. מימין למאזניים היה שער גן העדן שכתוב עליו: זה השער לה' – צדיקים יבואו בו ולידו עמדו מלאכים טובים כשהם מזמרים במנגינה מתוקה עד למאוד: “יבוא שלום – יבוא שלום…” ואילו מצד שמאל היה שער הגיהינום. זעקות אימה נשמעו מתוכו ומלאכי־חבלה מפחידים ונוראים עמדו לידו, מוכנים לתפוס בכפם את חייבי הגיהינום ולהכניסם כהרף־עיין למקום נורא ואיום ולענותם בעינויים קשים ביותר, אשר בן־תמותה לא יוכל להשיג את משמעותם. רגע אחד בגיהינום דומה במוראותיו לששת־אלפים שנה של יסורי איוב ולהיפך, רגע אחד בגן העדן שווה לששת־אלפים שנה של התענוגות הגדולים ביותר שבן־אדם יכול להעלות על דעתו.

פועלים החלו לפרק את החבילות מן העגלות ולרוקן את תוכנן לתוך כפות המאזניים. כל חטאיו, פשעיו ומעשיו הרעים היו לו עתה לרועץ. התחוור לו כי בשל זילזול בתפילה ובלימוד התורה, בעד קלות־דעת ביחס למצוות קלות, שאדם דש בהן בעקביו ואינו מייחס להן חשיבות, בגלל דברים קטנים כבחמורים, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, נוצרות עבירות שנכתבו בספר ועומדות וקיימות לעולם ועד… נוסף לכך מצטברים כל המעשים הרעים ונישמרים על־ידי מלאכי חבלה עד לעת מצוא! כשראה את שקיק המצוות הקטן שעומדים להניחו על כלי המאזניים כדי להכריע את לשון הפלס, נאנח וצעק:

“אהה, אהה! אוי ואבוי. מה יהיה? מה יהיה?…”

הוא ספק את כפיו. הלא אין תקווה ששקיק קטן זה יכריע את לשון המאזניים לעומת כל משא העבירות! יסורים גדולים שאין לתארם סבל בשעה שלנגדו הוערמו על המאזניים, מצד אחד, כל חטאיו, שהגיעו לגובה רב ושקלו הרבה מאוד. כמובן שלשון הפלס הוכרעה לצד העבירות למורת־רוחו ולצערו הגדול. מלאכי החבלה ירקו אש מפחידה ואיומה והחלו לפסוע לעבר רחמים הניפחד בכוונה ברורה לתפסו ולהתחיל לענותו. פחד נורא אחזו הוא נאנח והפליט מפיו: “ריבונו של עולם! הצילני נא! אנא השם סלח נא לי…”

לפתע פתאום ניתרו מלאכי השרת ממקום עומדם, ליד פתח גן העדן, והגיעו עד למאזניים.

“רגע! המתינו”, זעקו, “עד שיעמיסו לצד שקיק המצוות גם את העפר והאבנים”.

מיד החלו להופיע מאי־שם בשמיים עגלות גדולות עמוסות עפר ואבנים, עפר ואבנים במידה מרובה עד למאוד. הפועלים מילאו לצד מקום המעשים הטובים עפר ואבנים עד שלשון הפלס החלה בהדרגה להתרומם ולרדת לצד הטוב. הפועלים המשיכו במלאכתם ותל העפר והאבנים שעל כף המאזניים הוסיף לגדול ולגבוה. הנה היה לתל… הנה זה מוסיף לגבוה ולגבוה עוד ועוד, והלשון ממשיכה לרדת ולרדת.

כאן מבהירים לו כי בעת שהיה עלי אדמות, עמל קשה כדי לפרנס את בני משפחתו ולספק להם את צרכיהם, על מנת שבניו יתחנכו לתורה ולתעודה ושיוכל להתפלל, ללמוד תורה ולקיים את כל מצוות השם יתברך. עבודתו היתה אז כפועל, לחפור באדמה, להוציא עפר ואבנים ולהעמיסם על עגלות. בשעת עבודתו הקשה חושב היה:

“ריבונו של עולם, כל זה עושה אני למענך, על־מנת שתהא באפשרותי לפרנס את משפחתי, לחנך את בני לתורה ולמעשים טובים, לאהבך, לעשות את רצונך ולגרום לך נחת־רוח”.

כעת לפי חוק השמיים, משתמשים המלאכים הטובים בעפר ובאבנים כאמצעי להורדת לשון הפלס.

אולם העבירות היו בכל זאת יותר מרובות ויותר כבדות. לא היה בכל העפר והאבנים הכובד הדרוש להכריע את הלשון לצד הטוב. מלאכי החבלה נהנו וכשהם מזרים אימה התכוננו שנית לגשת אל רחמים – ואבוי לו! שוב פעם ניתרו המלאכים הטובים וצעקו: “להביא את היסורים – הביאו את היסורים!” רחמים המיסכן נידהם. מסבירים לו כי במשך ימי־חייו על האדמה היו לו כל מיני יסורים שסבלם באורך־רוח לשם־שמיים. מידי פעם, כשהיה סובל, חושב היה:

“ה' אלקי, רואה אתה את יסורי? למענך אני סובל כל זאת. כדי לגרום לך קורת־רוח”. בגלל קידוש השם יתברך נשאר ליד הרב שלום שרעבי בסביבה קדושה ובחברת יהודים טובים אשר יחד עמם התפלל, למד תורה, חינך את הבנים לידיעה את ה', עשה טוב וסר מרע. יכול היה לעבור לעיר אחרת, להשתכר יפה, לחיות טוב ולהחלץ מחיי העוני ומעינויים רבים, אולם נוח היה לו לעבוד בפרך, לסבול ולהתייסר על קידוש השם.

עתה רואה הוא להרווחתו ולשמחתו הגדולה כי יסורים אלה מועלים ומוטלים על כף המאזנים והם די כבדים. לאט־לאט יורדת הלשון מכובד היסורים וממשיכה לרדת. רחמים מאבד את סבלנותו ומביט בקוצר־רוח ורואה כיצד ממשיכים לרוקן על הכף את צרורות היסורים, והוא מעריך לפי מצב לשון הפלס, ובהתאם לכובד הצרות, היסורים והעינויים כמה חסר עוד כדי שהלשון תכריע לטובתו אולם, אויה, לאכזבתו הגדולה נגמרו היסורים, כשהלשון עודנה נוטה לצד הרע, ועוד מעט ויצא פסק־דין מרשיע…

חיל ורעדה אחזוהו והוא התחיל לזעוק:

“עוד יסורים! הבו לי עוד יסורים… אוי ואבוי – עוד יסורים, עוד יסורים, עוד יסורים!”

רחמים פקח את עיניו ומצא את עצמו ישן על ספסל בביתו של הרב שלום שרעבי. הרב ישב על כסא לידו, הביט בו בעיניו הטובות ואמר:

“האם ערבה עליך שנתך?”

“האם רק ישנתי?” הזדעזע רחמים וקם מן הספסל.

הרב חייך בטוב לב.

“לאמיתו של דבר לא ישנת. כשבאת אלי היום בהחלטה נחושה לעבור למקום אחר, התפללתי אל הקדוש־ברוך־הוא וביקשתיו שיקדים להראות לך את הטמון ושמור עבורך בחיק העתיד, לאחר המוות. ברור היה לי, כי אילו ידעת את הצפוי לך, כי אז מבטל היית את רצונך ותישאר כאן בסביבה טובה זו. והשם יתברך, הטוב והמטיב, נעתר לי והראה לך באופן זה כמה מן הדברים הכמוסים מבני־אנוש”.

רחמים חזר וישב על הספסל, השעין את ראשו על כפות־ידיו ובכה, במשך זמן רב, כמו ילד. לאחר מכן הרים את ראשו ובעיניים רטובות ואדומות הביט על הרב הקדוש ואמר:

“אנא, רבי, סלח לי! עוד לא אציק לך ולא אטרידך. פה אשאר, על־ידך ובחברת היהודים הטובים שבסביבה זו ואראה לעשות תמיד רק את רצונו של השם יתברך!”

הרב הניח את ידיו על ראשו של רחמים וברכו שיראה חיים טובים בעולם הזה ויזכה לחנך ולגדל בנים ובני־בנים מאושרים ועושים תמיד רצון אביהם שבשמיים, ובישרו שמקומו בגן העדן שמור לו בין הצדיקים, יסודי־עולם, הגדולים והמאושרים.

*

סיפור זה שמעתי מפי הרה“ג ר' שבתי יודלביץ שליט”א בדרשה שדרש בשבת אחר־הצוהריים בבית הכנסת תפארת־בחורים אשר בשכונת מאה־שערים בירושלים. סיפור־מעשה נפלא זה משך את תשומת לב קהל השומעים ששתה בצמא כל מלה ומלה, ואשר לי הרי חפצתי גם לדעת אם הסיפור מקורי. כשיצאנו מבית הכנסת נלוויתי אל ר' שבתי והוא אמר לי שזקן בן תשעים, אשר שמעו מפי אדם בר־סמכא, סיפרו לו ויש לראותו כמעשה נכון שהתרחש בחוגו של ר' שלום שרעבי – זכר צדיק וקדוש לברכה.

ר' שבתי ברכני, שהשם יתברך ישלח לי את עזרתו ואצליח להעלות את הסיפור על הכתב ולפרסמו בעיתונות ובסיפרות דתית. סבור הוא שדבר זה יתרום הרבה להחזרת רבים מאחינו בני־ישראל לצור־מחצבתם. הגענו לשער הצפוני של השכונה ויצאנו לכביש. ר' שבתי היפנה אלי את מבטו הטוב, ברכני בשבת־שלום ובכל טוב, לחצנו ידיים וניפרדנו לשלום.