א.    🔗

ר' חיים־משה ידוע למבקרים הקבועים בהר־ציון כאוהד מושבע של המקום ולי, אישית, נודע הדבר במיקרה. ניפגש הייתי עמו, לעתים, בתפילת “שחרית” בשטיבלאך שבזיכרון־משה. הוא הרוח־החייה במיניין ועל־פי רוב נוהג הוא לעבור בעצמו לפני התיבה ובהיותו שייך לכת של חסידים, אומר הוא, יחד עם כל הקהל, בתום התפילה, שלושה או ארבעה מיזמורי “תהלים” ולאחר־מכן אומרים כולם את התפילה שלאחר אמירת ה“תהלים”, עם בקשה לחולי־ישראל, וי“ג המידות. אח”כ מחלק הוא למתפללים “לקח” ומשקה ומברכים עליהם לעילוי־נישמת הצדיקים, גדולי ישראל, שיום פטירתם חל באותו יום.

פעם אחת שאלני אם חפץ אנוכי להשתתף במסיבת מוצש"ק, המתקיימת מדי שבוע על הר־ציון, לסעודת המלך דוד, שבה נערכים “תיקונים” ותפילות להחשת בואו של משיח־צידקנו, שצריך להיות מזרעו של המלך דוד, אהוב ה'. הוא הציע להשאיר עבורי מקום במונית היוצאת במוצאי־שבת־קודש מסביבות בית־הכנסת בזיכרון־משה להר־ציון ומה ניצטער כשאמרתי, שאינני יכול, לצערי, למצוא פנאי לכך וסוכם בינינו, כי בהיזדמנות הראשונה אצטרף אליו.

לאחר־מכן ניזדמן לי, פעמים מיספר, לפגשו, ביום, על־הר־ציון. פעיל היה על קבר דוד ובבית־הכנסת שלידו. לומד ומתפלל היה שם וקורא מספר ה“תהלים”, שחיברו “נעים־זמירות־ישראל” ברוח־הקודש ומתחנן אל ה' יתברך שיסלח וימחל לעמו המעונה, יקרבו אליו ויחיש את בוא הגאולה השלימה. פעם אחת במוצש"ק, פנוי הייתי והוא לקחני עמו, במונית המיוחדת, למסיבת המיצווה שנערכה בהר־ציון ושם ניצטרף אלינו הממונה על ההר וביני־וביני שאלנו את ר' חיים־משה החסיד לפשר זיקתו המיוחדת להר־ציון ולקברו של המלך דוד, והא פתח וסיפר לנו את סיפורו.

 

ב.    🔗

הוא נולד וחי שנים רבות בפולין, בעיר התעשייה לודז', היה בעל בית־חרושת לאריגים ובעל שרשרת של בתי־מיסחר לאריגים בוורשה, עיר הבירה, ובעוד ערים. כן היה ירא־שמיים גדול וזהיר בכל מיצווה־ומיצווה – קלה כחמורה. פעם אחת, בערב יום־כיפור, טבל במיקווה פעמיים – בפעם הראשונה טבל בבוקר השכם ואילו את הטבילה השניה עשה לאחר הסעודה המפסקת, ומייד, לאחר־מכן, הזדרז והופיע בין הראשונים לבית־הכנסת. שם ניתעטף בטלית וישב לקרוא את ה“תפילה־זכה”.

בין המקדימים היה גם ר' שמעון. עני עלוב היה ולאשתו לא נישאר מה להגיש לו לארוחה המפסקת. היא ניתקפה ברוגז ובעצבנות, בשל מצבם הדחוק, גערה בו ושלחתו מן הבית, מבעוד־יום ובקיבה ריקה. וכך ניכנס, גם הוא, לבית־הכנסת בשעה מוקדמת.

בעת שהעשיר, ר' חיים־משה, אמר בחשק רב את ה“תפילה־זכה”, כשהוא שקוע במחשבות קדושות ומנסה להתרחק מהבלי העולם הזה ולהתקרב, יותר־ויותר, אל השכינה, קרב אליו העני, ר' שמעון, ושאל ממנו קמצוץ של טבק. העשיר לא הרגיש בעני ולא שמע את מבוקשו. הוא הוסיף לאמר את ה“תפילה־זכה” בדביקות ולכן פנה אליו ר' שמעון בפעם השניה, וביקש ממנו קצת טבק־הרחה.

ר' חיים־משה, שהיה שקוע בעולמות העליונים, כאילו ניעור משנתו והביט על העני בתמיהה ולאחר שהלה חזר בפעם השלישית וביקש קמצוץ טבק, ישר ר' חיים־משה, העשיר, את טליתו על ראשו והביע בהבעת־פניו את תרעומתו על העני, אשר מצא־לנכון להפריע לו באמצע ה“תפילה־זכה” ומבלי שיתן לו את מבוקשו, המשיך לקרוא במחזור שבידו.

ניכלם וניפגע חזר ר' שמעון למקומו. הוא עמד והרים את ראשו כלפי מעלה. “אבי שבשמיים”, נאנח בשיברון־לב, “האם אין אני ראוי גם לקמצוץ טבק?”

 

ג.    🔗

עבר זמן־מה והנה פגש מיודענו העני ברחוב, באקראי, בידיד ותיק, שלא ראהו זה זמן רב. הם לחצו ידיים באהבה ושאלו איש־את־רעהו לשלומו, לשלום בני־ביתו ולמעשיו במשך כל הזמן שלא ראו זה־את־זה. כשנודע לחבירו של ר' שמעון על מצבו הקשה, הוציא מכיסו סכום־כסף והלווהו.

“קח”, אמר לו, “ועשה משהו בכסף זה, וה' יתברך ישלח הצלחה במעשי־ידיך”.

וכך הווה.

ר' שמעון, העני, קנה בכסף זה סחורה ומכרה ברווח ניכר. לאחר־מכן פתח חנות והחל לסחור בתבואה. דעת־לנבון־נקל, שאם מן השמיים שולחים לאדם הצלחה, מתחילים העיניינים לזוז וכל המיכשולים זזים הצידה, וכך הלך ר' שמעון ושיגשג, והוא הלך והתעשר מיום־ליום, ועלה מעלה־מעלה עד שהפך, במשך זמן קצר, לעתיר הנכסים הגדול ביותר במחוז.

ההיפך היה עם ר' חיים־משה העשיר. תקופה קצרה לאחר יום־כיפור נודע לו, כי אונייה שהובילה מיטען גדול של עצים, השייכים לו, טבעה. שבועות מיספר לאחר־מכן עלה באש סניף של בית־מיסחרו באחת מערי המחוז, בעוד שסכומי הביטוח היו קטנים. המהלומות מן השמיים ניתכו עליו בזו־אחר־זו ובהיותו אדם פיקח ונבון הבין כי משהו לא כשורה עמו, ועל־כן סר אל הרבי, הוא האדמו"ר הצדיק, סיפר לו על־אודות ירידתו הכלכלית, שבאה באופן פיתאומי, ובלתי־צפוי, ושאל לדעתו.

הזכיר הרבי את דברי חז“ל, שאם צרה מתרגשת ובאה על האדם, שיפשפש במעשיו, ואמר לו להיזכר בכל מה שעשה במשך השנה הקודמת ויספר כל דבר, שעלול היה להיות גורם לעונש מן השמיים. ישב ר' חיים־משה אצל הרבי והתאמץ להעלות נישכחות. הוא ניזכר במשהו וסיפרו לרבי, אולם הרבי אמר כי לא זוהי הסיבה. כעבור זמן ניזכר ר' חיים־משה בעוד מיקרה וגם כאן אמר הרבי כי דבר זה לא יכול לשמש סיבה. הוסיף ר' חיים־משה לדלות מיקרים ומעשים שהיו בשנה שחלפה, ואילו הרבי בשלו – לא זוהי הסיבה. לבסוף אמר ר' חיים־משה, כי, בעצם, לא נישאר דבר שלא הזכיר, חוץ מפרט קטן, שאינו מיחס לו חשיבות יתירה והוא סיפר לרבי את המעשה בערב יום־כיפור, שחבירו העני ביקש ממנו קמצוץ טבק־הרחה, בדיוק בעת שהיה באמצע ה”תפילה־זכה", והשיב איפוא את פניו ריקם. כששמע הרבי את כל הסיפור, קפץ ממקומו וקרא:

“זוהי הסיבה!”

כשהוסיף ר' חיים־משה ואמר, כי אותו עני, ר' שמעון, התחיל לשגשג ולהתעשר, בד־בבד עם ירידתו הוא, קבע הרבי, ללא כל שמץ של ספק, כי זהו שקבעו בשמיים. בעבור קמצוץ הטבק שסירב העשיר לתת לעני, התחלפו היוצרות – העשיר יהפך לעני, ואילו לרשות העני יועבר כל רכושו של העשיר. הסביר האדמו“ר לר' חיים־משה, כי הקב”ה מקפיד מאוד בשעה שנישמעת זעקת חלכאים־ונידכאים ובוודאי שאז קפצו מלאכי־השרת ממקומותיהם ונוצרה התרגשות במרומים, וכך, ללא־כל־ספק, יצא, באותו יום־כיפור, גזר הדין בשמיים, כי מצבם של ר' חיים־משה ור' שמעון יוחלף זה־בזה – העני יהפך לעשיר ולהיפך, העשיר יהפך לעני.

 

ד.    🔗

בכה ר' חיים־משה וביקש עצה מן הרבי, כיצד לתקן את המעוות. ענה הרבי, כי אין מה לעשות בעיניין זה הואיל וזוהי גזירה מן השמיים, שניגזרה בעצם יום־הכיפורים, אולם, בכל־זאת, יש לו להשיאו עצה לא כל־כך טובה, ברם זוהי העצה האחת והיחידה שיש לו. הדרך האחת והיחידה, אמר הרבי, היא שר' חיים־משה ישתדל לתפוס את ר' שמעון ברגע שיהא עסוק וטרוד ויבקש ממנו קמצוץ־טבק. במיקרה שהלה יענה בשלילה ויסרב לתת לו, יוכל, אז, ר' חיים־משה לפרוש את כפיו כלפי מעלה ולטעון, שהנה גם ר' שמעון לא נתן לו קמצוץ־טבק ולכן מבקש הוא מה' יתברך, שיעשה דין־צדק ויבטל את פסק־הדין מיום־הכיפורים – קמצוץ־טבק לעומת קמצוץ־טבק כך, שכעת שווים הם בהתנהגותם, ומצבם יכול לחזור לקדמותו.

המתין איפוא ר' חיים־משה להזדמנות וציפה, באורך־רוח, לרגע מתאים ופעם אחת הצליח למצוא את ר' שמעון כשהוא עסוק וטרוד מאוד. הוא ניגש אליו, דחפו במרפקו ושאל:

“אולי אפשר לקבל ממך קצת טבק?”

ר' שמעון לא ניטרד והשיב במאור־פנים:

“בבקשה!”

הוא הוציא את קופסת הטבק שלו וכיבדו בקמצוץ־טבק…

 

ה.    🔗

יום רדף יום, ושנה רדפה שנה, ובכל פעם מנסה היה ר' חיים־משה את חבירו, ר' שמעון, ומבקש ממנו קמצוץ־טבק. ברור, שהוא ניצל הזדמנויות כאלה, שהלה טרוד היה ביותר וגדולים היו הסיכויים שהוא ידחה את ר' חיים־משה ויאמר לו: “אין לי פנאי עכשיו – אתן לך טבק בפעם אחרת”. ר' שמעון, האיש שהתעשר, אדם סבלני היה ובעל אורך־רוח ומידות נעלות, כך, שמעולם לא ענה בסירוב או בקפדנות, ובינתיים התרושש ר' חיים־משה כליל והפך לאביון פושט־יד.

יום אחד עמד ר' שמעון, העשיר, להשיא את בתו. החתן היה בנו של המרא־דאתרא – רבה של העיר. לכבוד המאורע הגדול הוזמנו אורחים וקרואים רבים, נעשו הכנות מרובות והעיר צהלה ושמחה. לפני החופה והקידושין הלכו יחדיו, שלובי־זרוע, המחותן, ר' שמעון מיודענו, והרב. בשעת ה“שבע־ברכות”, כאשר מסדר הקידושין קרא, מן הכתב, את הכתובה, וכשהמחותן, ר' שמעון, שקוע היה, ראשו־ורובו, בעינייני החתונה, נידחק, לפתע, ר' חיים־משה הקבצן, הוא העשיר הגדול לשעבר, וניגש אל ר' שמעון. הוא דחפו בחוסר נימוס ודרך־ארץ ושאל:

“האם אפשר לקבל קצת טבק?”

המחותן העשיר לא הקפיד.

“בבקשה!” ענה והושיט את קופסת הטבק…

ר' חיים־משה לא יכול עוד לשאת את מצבו והוא נפל מתעלף.

 

ו.    🔗

קמה בהלה והמולה, ואילו הקהל המופתע נאסף מסביב לר' חיים־משה, ששכב על הריצפה במצב של התעלפות. שני המחותנים, רב העיר ור' שמעון, מיהרו להושיט לו עזרה. הם הרימוהו, הביאוהו פנימה והשכיבוהו על ספה ולאחר שטיפלו בו, הצליחו להשיב אליו את רוחו ולבקשתו השקוהו קצת מים קרים. לשאלתם, מה היה הגורם להתעלפותו, ישב מיודענו המיסכן וסיפר להם את כל הסיפור – מתחילתו ועד סופו.

השתוממו הרב ור' שמעון, מחותנו העשיר, ומיהרו שלושתם, במרכבה, לביתו של האדמו“ר, אותו הרבי אשר הסביר לר' חיים־משה, בזמנו, את סיבת התרוששותו. הם סיפרו לאדמו”ר את הקורות אותם באותו יום, ואת אשר אירע לר' חיים־משה, ומייד ביקש ר' שמעון העשיר לאמר משהו. הוא הציע, כי יתן, מרצונו, את מחצית הונו ורכושו לחבירו, ר' חיים־משה, יסלח וימחל לו על אותו מיקרה בבית־הכנסת, ביום־הכיפורים, ובכך יראו את כל העיניין כמחוסל.

וכך עשו.

 

ז.    🔗

ר' חיים־משה חזר איפוא לימי הזוהר שלו ומאז ניזהר מאוד לנהוג בעניים ובאביונים בסבלנות יתירה. הוא הודה לה' על חסדו והקדיש את עצמו לתורה ולמעשים־טובים. פעם אחת עלה בלבו רעיון למכור את כל אשר לו ולעלות לארץ הקדושה, ארץ־ישראל, לבלות בה את שארית ימיו ולהקבר בה. אמר ועשה ובאחד הימים עלה על אונייה שהביאתו לנמל חיפה ומשם המשיך מייד לעיר־הקודש, ירושלים, והתיישב בעיר העתיקה, בקירבת־מקום לכותל־המערבי.

הוא פיזר ממון רב לצורכי־צדקה ומיצוות ובילה הרבה מזמנו בבית־המידרש וליד הכותל־המערבי, שם שפך דמעות והתחנן אל הקב"ה, שיחיש את בוא הגאולה השלימה. לילה אחד חלם, והנה הוא עומד על הר־ציון, ליד שער־ציון, והוא שומע קול, שבא מלמטה ומלמעלה:

“ר' חיים־משה, ר' חיים־משה, אבקשך לבוא לבית זה שממולך, שבו קבור אני. שם תדליק נר ותקרא מספר התהלים אשר חיברתי”.

התעורר ר' חיים־משה משנתו, כשהוא מושפע מן החלום ולבו הלם בו מרוב התרגשות. הוא מיהר ל“כותל” והתפלל “שחרית” במיניין הקבוע, שהיה שם, ואח"כ ביקש מן השמש שיובילהו להר־ציון, כי עד אז לא היה שם. הוא הסתכל בתמיהה על שער־ציון ועל כל הסביבה ומרגע־לרגע גבר תמהונו – הסביבה לא היתה זרה לו, הגם שזאת היתה הפעם הראשונה בחייו שביקר פה. בחלומו ראה את אשר רואה הוא עתה – ממש!

מאותו יום נהג לבוא ולשלם לשומר הערבי את דמי הכניסה שגבה עבור הכניסה לקברו של המלך דוד.

 

ח.    🔗

לפני מילחמת העולם השניה ערכו הערביים, תושבי הארץ, פרעות ביהודים והיחסים עמם ניתחדדו מאוד. בשל סכנת־נפשות ופיקוח־נפש לא היתה אפשרות לבקר לא בכותל־המערבי ולא בקבר המלך דוד, שעל הר־ציון, ונפשו של ר' חיים־משה ניתרוקנה מתוכנה. הכותל־המערבי, שריד בית־המיקדש, מחמדנו, המקום שבו בחר ריבון־כל־העולמים למקום מישכנו, נישאר שומם, ואילו הרחבה שלפניו, ששם היו מתאספים יהודים, קדושי־עליון, לשפוך את שיחם לפני קונם, ריקה היתה מאדם. גם לקיברו של המלך דוד, נעים־זמירות־ישראל, לא הניחו שונאי ישראל לעלות והנפש עגומה היתה.

מכל־מקום, מילחמת־העולם השניה פרצה, מלווה בשואה הנוראה באירופה, ואחרי־כן קיים הקב“ה את הבטחתו לעמו, כפי שנאמר בפרשת “האזינו”: “וכיפר אדמתו עמו”, והוא החל להחזיר את בני־ישראל לארצם ולמולדתם, אשר נתן להם, וכפי שכתוב בתורתו הקדושה נותן הוא לעמו את הארץ, שיעד להם, בהדרגה והגם שהעיר העתיקה, עם מקום המיקדש, נישארה עוד בידי בני־ישמעאל, עד לעת־מצוא, הנה עמדה זכותו של המלך דוד, עליו־השלום, והר־ציון, שבו נימצא קברו, היה בין המקומות אשר הקב”ה הוציא מידי הגויים ונתנו, כבר מעתה, לישראל.

 

ט.    🔗

מתהלך איפוא ר' חיים־משה בשטח הר־ציון ומרגיש עצמו כדג במיים. עצם העובדה, שהאתר הקדוש הזה נימצא בקירבת־מקום להר־הבית, מרגיעה את נפשו והוא מבלה הרבה מזמנו על המיצפה ומסתכל בעורגה על הכותל־המערבי ומקום המיקדש הנימצאים בטווח ראייתו.

הוא הפך לעסקן ציבורי ולגבאי של אתר זה וקשר קישרי ידידות חזקים עם הממונה על ההר, המעריך מאוד אנשים מסוגו, שהוא מכנה אותם: “זיקני ההר”.