ראיתיו יושב על הספסל בכניסה של בית־הכנסת הגדול אשר בשכונת זיכרון־משה בירושלים, בין מנחה למעריב. כשעברתי לידו, שמעתיו ממלמל פסוק מן התהילים: “ה', העלית מן שאול נפשי. חייתני מיורדי בור”. מוכר היה לי, כשם שהיכירוהו כל באי בית המדרש ואחרים, שהשכימו לפתחו ובאו אליו למשרדו, מי לבקשת הלואה בלי ריבית ומי למשהו אחר: נותן הוא ביד רחבה לצדקה, לעזרה לחולים עניים, לתמיכה לרבנים חסרי אמצעים ונושא בהוצאות שעורי תורה לעם, שניתנו, בעזרתו, באופן מאורגן במקומות שונים בעיר בכל ערב, לכל החפץ להשתתף בהם. רק אמש היה הרוח החיה במסיבת סיום מסכת “ברכות” וטיפל במו ידיו בהכנות לסעודה ונישאר, לאחר מכן, לבדו, להדיח את הכלים, לנקות ולסדר.
כשראני, ביקשני לשבת לידו וניכנסנו בשיחה ערה על תכלית החיים ועל מוסדות הצדקה והחסד בעיר הקודש. מעיניין לעיניין שאלתיו על מקום מוצאו ועל עברו. אמרתי, כי יש לי הרגשה שעברו עליו חיים רועשים עד הגיעו הלום, ולאחר שהפצרתי בו לספר מדוע עזב את אמריקה העשירה ובא לחיות כאן חיים פשוטים, נעתר לי וסיפר את סיפורו בתכלית הפשטות. הוא נולד לפני כששים שנה בפולין והתפרנס יחד עם אחיו, שהיה יותר צעיר ממנו, בחייטות, המקצוע שעבר להם בירושה מאביהם. יום אחד התיישב בדעתו, והחליט להגר לארצות־הברית. הוא מכר את כל אשר לו, קנה כרטיס זול באונייה שהפליגה לניו־יורק ונסע.
באמריקה שלח ידו בעסקים שונים, הצליח והתעשר. הוא נשא אשה ונולדו לו ילדים אשר למדו בבתי־ספר יקרים ודיברו בלשון המדינה. במשך הזמן הסתגל למנהגי הארץ, כרסו גדלה ותפחה, שבע נחת מעצמו ושכח את עברו ואת אחיו העני שנישאר בפולין עני ומרוד ומטופל במשפחה גדולה.
ויהי היום והאח העני צריך היה להשיא את בתו אשר הגיעה לפירקה, ולא היה לו הכסף הדרוש לנדוניה וצרכי החתונה. מה לא יעשה אדם במצבו? הוא ניסה להשיג את הכסף באופנים שונים, אולם המעט שעלה בידו לקבץ, דמה לטיפה בים מול ההוצאות הצפויות. כשאחיו העשיר, אשר מעבר לים, לא הראה סימני־חיים ולא שלח כל מענה, לא יכל יעקב, האח העני, לראות בצערן של אשתו ובתו, נטל קצת כסף לכרטיס־אוניה זול ולהוצאות ונסע גם הוא לאמריקה.
וכך, ביום בהיר אחד, עלה במדרגות הרחבות המובילות לכניסה הראשית בביתו הגדול והמפואר של אחיו בעיר ניו־יורק. למשרת, שפתח את הדלת והביט בו בתמיהה, אמר שהוא יעקב, אחיו של בעל הבית. המשרת אמר לו להמתין, והלך וחזר להודיע שבעל הבית, אשר במקום שמואל קראו לו עתה “סם”, אומר שלא ידוע לו שם כזה, ואין לו בכלל אחים.
נקל לתאר את השתוממותו של יעקב המיסכן. הוא דחף הצידה את המשרת ונכנס פנימה, ומה התרגש בראותו בטרקלין את אחיו יושב על כסא מרגוע ומעיין בעיתונים כשבפיו תקוע סיגר גדול וספל קפה מהביל לפניו.
“מי אתה ומה רצונך?” קרא לעבר יעקב.
יעקב התקרב אליו והושיט לו את ידו.
“אחי שמואל, האינך מכירני?”
פניו של שמואל האדימו.
“מה אתה סח? אין לי אחים ואיני מכירך”. בהצביעו על המשרת, שמיהר בעקבות האח אשר פלש לבית, איים על אחיו שיצווה להשליכו החוצה אם לא יזדרז לצאת בעצמו.
“טוב”, אמר האח הצעיר כשקולו משתנה ממפח־נפש, “יהא כך! הנני הולך ויבושם לך. אולם, זאת עליך לדעת: בעוד יומיים מות תמות!”
הוא כילה את דבריו, פנה על עקביו, יצא וטרק את הדלת מאחוריו.
שמואל נשאר יושב על כסא הנוח. תחילה היה נירגש, אולם בהדרגה חזר אל שלוותו הנפשית ושמח על שניפטר מהטרדן, אחיו, שבא ממרחקים להפריע את מנוחתו ולהוציא ממנו כסף, כי זאת יש לדעת שמידת הקמצנות גדלה והולכת בד־בבד עם גדול רכושו של האדם.
עברו שעות מיספר, ושמואל החל להרגיש מתחת לסף־הכרתו באי־נוחות. דבריו האחרונים של אחיו, שיצאו מפיו בחימה, שבהם בישר לו כי בעוד יומיים ימות, הפרו מפעם לפעם את שיווי־משקלו הנפשי. אמנם, בשנות שהותו באמריקה הפך לאדם “מתקדם” וחדל להאמין ב“שטויות”, אבל, בכל־זאת, את ארוחת הצוהריים אכל ללא תיאבון וסיימה מהר. הוא פנה להתעסקויותיו השונות, עבר על חשבונותיו, סיכם וסידר עיניינים שונים, אבל משהו החל לכרסם בליבו ולא מצא מרגוע לעצמו. לבסוף קם ולבש את מעילו ומיגבעתו ההדורה ויצא לחפש את יעקב, אחיו הצעיר.
לאחר שלא מצאו ברחובות הסמוכים, עלה בדעתו שיתכן מאוד כי אחיו ניכנס לבית־הכנסת, כי היכן יכול יהודי להיכנס? בזאת לא טעה – אחיו ישב בבית־הכנסת וקרא בספר תהילים.
הוא מיהר אליו וקרא:
“שלום עליכם יעקב!”
לאחר שלחצו ידיים, התנצל על כל אשר קרה, ביקש ממנו פעמים ללא ספור סליחה ומחילה, והחזירו אליו לביתו. הוא החזיקו זמן ניכר, האכילו והשקהו ונתן לו כסף רב עבור הכנסת־כלה לבתו ולהוצאותיו, העניק לו מתנות רבות ומלבושים לו ולבני־ביתו ושילחו בכבוד.
לפני הפרדם איש מעל אחיו, שאל שמואל את אחיו:
“אמור נא לי יעקב, חביבי, מדוע אמרת לי אז כי בעוד יומיים אמות?”
חיוך רחב התפשט על פניו של האח הצעיר.
“כשהפלגתי באונייה לאמריקה”, אמר, “חלה אחד הנוסעים באמצע הדרך. הרופא קבע שהחולה ימות בעוד יומיים. הרופא הוסיף כי יש לו סימן בדוק ומנוסה: אדם שהגיע במחלתו למצב בו אינו מכיר את קרוביו ומכריו, סופו למות בעוד ארבעים ושמונה שעות…”
שניהם צחקו וניפרדו בהתרגשות רבה, לאחר מכן ישב שמואל ועשה את חשבון הנפש שלו. אומנם בפולין חי בעוני, חיי חרפה, אבל היה יהודי טוב והלך בדרכי אבותיו הישרים. פה, באמריקה, עשה חייל רב, הגדיל את רכושו למימדים עצומים, חי, פחות־או־יותר, חיי שיוויון בין הגויים. אכל, לבש ונהג בהרחבת הדעת והרגיש טוב. בניו, שהתחנכו בחופש בבתי־ספר גבוהים, גדלו באוירה נוחה, כשהאחד מהם עורך־דין מפורסם, השני שופט והשלישי רופא. בעצם, מה חסר לו? ובכל זאת! בכל זאת, חסר משהו עיקרי.
הנה כל ה“תענוג” הזה יחלוף ויגוז במהירות, כצל. הוא ימות ויקבר, ומן הכל לא ישאר בידיו מאומה. בעולם הבא לא יתחשבו בכל הישגיו באמריקה. להיפך, נתון יתן את הדין על אי קיום המיצוות, על חינוך בלתי־מתאים לבניו, על ביטול תורה ועוד. הוא ניזכר בדברי קוהלת, המלך הנבון, שאמר: “מה יתרון לאדם בכל עמלו?” וניזכר שהעולם הזה הוא פרוזדור לחיי הנצח ובו נישלחים בני־האדם לתקופה קצרה למען נסותם, והעיקר הוא קיום מיצוות ה' יתברך. בחזרנו לעולם הנצח ישאלו אותנו אם עשינו את רצונו של הקדוש־ברוך־הוא וגרמנו לו קורת־רוח. יבדקו כל מעשה ומעשה שלנו, יראו אם יש בו משום מיצווה או עבירה.
בסיכום, מצא שמואל כי ימיו ברובם עברו עליו בהבל ורעות־רוח וליבו היה רע עליו. הוא ניסה לחזור בתשובה ולתקן את המעוות בחייו. נתן צדקה, למד תורה והתאמץ לקיים את מיצוות ה' יתברך. בערוב ימיו לאחר נישואי בניו ובנותיו, ובמות עליו אשת נעוריו, עלה לארץ הקדושה.
עד כאן סיפר לי האמריקאני את סיפור חייו. הבנתי מדוע לא המשיך. עניו וצנוע היה ולא חפץ לדבר על מעשיו במשך שמונה־עשרה שנה, מיום עלותו ארצה.
*
ברחוב מאה־שערים, בירושלים, ליד בתי הונגריה, מתנוסס לתיפארה ביניין גדול ומעל לכניסה הראשית חרוט באבני הביניין באותיות גדולות:
הוועד המייסד של מפעלי התורה
*
חברת גמילות חסדים לכל דכפין
*
האגודה לעזרה לחולים עניים
*
מפעלי צדקה וחסד
ביניין זה, על מוסדותיו, שייך לר' שמואל, החוזר בתשובה האמריקאני. הוא דחה בשתי ידיים הצעות חוזרות ונישנות מצד תעשיינים וסוחרים שביקשוהו להשתתף בעסקיהם. אחת החליט, להתקרב יותר־ויותר אל ריבון העולמים. הכרתו בבורא העולם גדלה והולכת ולאחרונה גידל גם זקן והוא מדבר בנחת וביראת הכבוד אל החלכאים הפונים אליו ועוזר לכל במתן עצה והדרכה, בנתינת הלואה ללא כל ריבית ותורם ביד רחבה. הוא מקבל קהל במשך כל שעות היום והלילה פרט לעתים שהוא הולך לאכול, או להתפלל וללמוד, וכמובן שאינו מקבל כל שכר.
בזמן האחרון כואב הוא את כאב עמו, בראותו את המריבות בשל חילולי השבת בכביש המריבה, הנמצא לא הרחק ממנו. משקיף הוא על הנעשה, מרים את ראשו כלפי מעלה פורש את ידיו ומתחנן:
“ה' אלקי ישראל! אנא סלח נא כי לכל העם בשגגה. החש נא את התגשמות נבואות נביאיך והשב נא את לב העם כולו אליך…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.