שנת תש"ח, בין פסח לעצרת, והימים ימי מלחמת הקוממיות והמצור על ירושלים. קרבות היו נטושים במקומות שונים בעיר ובמבואה ותושביה, מזי רעב ומרוטי העצבים, עמדו בגבורה עילאית ובאומץ־לב, מול הפולשים הערביים ועוזריהם, שבאו להרוג ולהשמיד ולבוז בז. למגינים היהודים היה הביטחון המלא בה' אלקי ישראל שהפעם יחוס על שארית פליטת עמו, האוד המוצל, ויעמוד לימין אלה העוסקים בביניין הארץ ומכשירים אותה לקליטת אחיהם, שרידי השואה, מן הגולה השותתת דמם.
לאחר שהצליחו הערבים לכבוש את הרובע היהודי, בעיר העתיקה, ולהחריבה, הפנו את כל כוחם לעבר העיר החדשה, המאוכלסת יהודים. בעוד שבעיתונות העולם ובתחנות רדיו שונות, הושמעו דברי הרהב של השליט הירדני, שהבטיח כי בעוד ימים מיספר יגיעו חייליו לכיכר־ציון שבלב ירושלים, ניתכו פגזי־תותחים למכביר על העיר שעשו שמות בקרב האוכלוסיה האזרחית, מבלי להבחין בחולים, זקנים, נשים וטף.
במוצאי־שבת חדר פגז לבית אחותי והרג אותה עם בעלה וילדתה האחת בעוד שהילדה השניה נפצעה מרסיסים ברגלה ונלקחה לבית החולים. בשל המצב הדחוק בבית החולים, שניפגעי ההפצצות הובאו אליהם בהמונים, הוצאה משם למחרת בבוקר והובאה לביתי. השכבתיה במיטה כשאשתי משגיחה עליה, והלכתי לחנות המכולת, שבו היתה רשומה עם הוריה לקבל עבורה את הלחם הקלוקל אשר הוקצב במנות זעומות לתושבים. החנות היתה בשכונה מרוחקת וצריך הייתי לעבור, בדרכי, על פני שדה ריק, דבר שהגדיל את הסכנה מפני הכדורים התועים והפגזים המתפוצצים. כידוע שבשטח ריק גדולים הסיכויים להיפגע מבשטח בנוי, כך שמיהרתי לחצות את השדה ולהתקרב אל הבתים שבעברו השני.
כשעברתי בשטח של עצי־זיית, שמעתי קול קורא לי:
“רבי יהודי, רבי יהודי – לאן אתה נחפז?”
הפניתי את ראשי וראיתי יהודי זקן עומד ליד אחד העצים ומביט עלי.
“מה שמך?”, שאלני כשהתקרבתי אליו.
אמרתי לו את שם משפחתי.
הוא ניפנף במטה, שהחזיק בידו, באי שביעת רצון:
“לא שם משפחתך! – מה שמך בישראל?”
אמרתי לו את שמי הפרטי. הפעם ניראה כי נחה דעתו. הפנה את ראשו הצידה והירהר קצת, אחר החזיר מבטו אלי, אמר איזה פסוק שהיה קשור עם שמי והוסיף:
“לא צריך לברוח מפני הסכנה – צריך לברוח מפני החטאים”.
הסכמתי עמו וסיפרתי לו על האסון שקרה אמש למשפחת אחותי. סיימתי באומרי כי ממהר אני לחנות לקבל את המנות המגיעות ליתומה.
“לך לשלום”, אמר, “וזכור כי יש לברוח רק מהעוונות”. כשהתרחקתי פסיעות מיספר, קרא אלי שנית:
“בימים אלה יביא ה' שמחה במעונך ותנוחם מיגונך”.
הוא הניף את מטהו לאות פרידה ואני עניתי בתנועת ראש.
חלפו ימים מיספר ונולדה בתי, אשר היתה לנו כקרן־אור בימים הרעים ההם. קראנו לה בשם חיה, כשם אחותי שנהרגה, ובילדה זו מצאנו ניחומים מאסוני הכבד, כדברי הזקן.
בשל ידיעותי בלשון הערבית, הופקדתי, באותו זמן, לשמור על שבויים ערביים ומהם למדתי כי יהודי זקן הירבה להפיל בהם חללים. הם סיפרו כי הוא היה נוהג, מפעם־לפעם, להרים את מטהו כלפי מעלה, ובאותו רגע היו רבים מהם ניפגעים ונופלים. הם כיוונו אליו את אש רוביהם ומיקלעיהם וראה פלא – שום כדור לא פגע בו! על חיילי האויב נפלו אימה ופחד והם נסוגו בהשאירם מאחוריהם חללים, פצועים ושבויים.
חקרתי כמה מהם על אודות זקן מופלא זה ומתשובותיהם גדלה סקרנותי והלכה. למדתי מהם כי הזקן היה עובר מעמדה יהודית אחת לאחרת ובעת שהותו באחת מהן, היה מתרחש נס ושום כדור, או פגז, לא היה מצליח לפגוע בה. שאלתים בנוגע למראהו וללבושו, ותשובותיהם היו כי היה זה יהודי זקן ונמוך קומה, בעל זקן לבן ומהיר תנועה, לבוש מעיל אפור וארוך ובשעה שהניע, בידו האחת, את מטהו נהג להחזיק בידו השניה באבנטו.
נוכחתי לדעת, כי יהודי זקן זה לא היה אחר, כי אם אותו זקן שפגשני בשדה בעת שמיהרתי, אז, להביא לבת־אחותי את מנת הלחם שלה. לתמהוני, נודע לי, מפי כמה שבויים, כי באותו זמן, ממש, שראוהו החיילים הערביים ליד רמת־רחל, בדרום העיר, ראוהו חיילים ערביים אחרים ליד הר־ציון וגם בשכונת שיך־ג’ראח – הוא, למרבה הפליאה, נלחם, בעת ובעונה אחת, במקומות שונים ומרוחקים זה לזה.
לאחר מכן גדלה השתוממותי עוד יותר, כי גם בקרבות בנגב נחלו הערבים תבוסות וגם שם סיפרו השבויים, שנפלי בידינו, סיפורים נפלאים על אודות שלושה יהודים זקנים שהפילו עליהם את מוראם. המעניין, שבירושלים נראה לערבים יהודי זקן אחד. ואילו בנגב ראו שלושה זקנים שדמו זה לזה להפליא.
תקפני רצון עז לפגוש שנית את הזקן המיסתורי. חזרתי למקום בו פגשתיו לראשונה, בשדה, ועברתיו לאורכו ולרוחבו, כשאני סוקר ובודק את עצי הזיית; חיפשתיו ברחובות העיר, בשווקים ובבתי־הכנסת – ולשוא. לא מצאתיו בשום מקום. חקרתי את חברי ואת האנשים אשר היו בעמדות שתוארו ע"י השבויים הערביים, אך הסתבר כי איש, מבין אנשינו, לא הבחין בו. היחידים שראוהו, היו חיילי האויב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.