לזכר יחיעם

גם אם קיבל המחבר וקיים בסיפורו כמה דברים כפי שהיו, לא קיבל על עצמו להתנהל לפי איזו כרוניקה אחת. והתיר חירות לעצמו לבדות דברים, מצבים ואנשים – עד שאלה מן הקוראים שזכרו ומהלך דברים מסוים יהיה מוּכר להם יותר – אל נא יתפשוהו במשוּגוֹת או חלילה ביחס של קלוּת־ראש אל זכר יקר לכל.

 

א    🔗

תחילת הדברים בלילה וסופם בעצם אותו הלילה. הרי שצריך להיחפז. העמדות אינן יציבות, הרובים אינם כתיקונם, גם האנשים נבוכים. אגב, הם מוכנים לכל. ומה בדבר אוכל, סידורי קשר ותגבורת? עוד מעט ויחשיך לגמרי. האורנים היפים הללו נוח שלא היו משהיו. חבל עליהם: ישרפום ללא רחם. ירח אילו זרח היה מיטיב כעת. טובה ממנו השמש. הרי היא שוקעת. כל שיקוּל־דעת נמעך מייד מכובד דאגה ואחריות. גם הגורן צפויה להידלק פתאום. אם יתגברו היריות יש לעזוב את העמדות בחורשה ולהתרכז בחצר ובבית למעלה, ואם יגבר הלחץ ייכנסו אנשי החצר אל הבית למטה. ואם עוד תגבר האש – אין עוד שום ברירה. הנה לכאורה כך זה. אז רק יתחיל הדבר – כשלא תהא ברירה. ובינינו לבין עצמנו: הכל תלוי במזל.

אולי לכן היה משהו מסורבל, כמעט מגוחך, בשלוש הדמויות שדידו מן המדרגות לעבר החורשה. ואילו שרגא שעוד שהה משהו אצל שקי החול שבמרפסת הדרומית, ראה היטב, באפילה היורדת, כי לא חולצתו התלויה של האחד היא כלבוש בן־חיל ולא אופן נטילת הרובה בידי השני כנטילתו של בךחיל, ולא הליכתם של כולם כששים אלי קרב: וקשה לו להתאפק מלומר: “נו, זה ככה. לא יהיה כל־כך פשוט.” ואחד שהיה שפוף לרגליו, ובעודו לועס פרוסה של ממש מלוא לוֹגמיו, דחק בלשונו ופינה מקום קטן לאמור: “נו, מה”, ופלט גלעין של זית וגם חפז מייד להלעיט ולסתום בנגיסה גסה יותר את קצת החלל שנתפנה. ואילו שרגא גילגל עדיין עיניו לצדדים רחוק מאוד מפיוס: “אם לא נקבל תגבורת…” ועוד פעם חזר המתפטם וביצר רווח בין קנה לוֵשֶט והחווה בפרוסתו: “שב ואכול קצת. הזיתים נפלאים.”

ושרגא: “כבר היו צריכים להיות כאן. הנה כבר חושך.” מעט האור שנשתייר לא הספיק אלא להחריף עקימת חוטמו של שרגא כדמות מקור דורסני: “לא שומעים כלום” – “זה הרוח באורנים,” הסביר השני בין זית לזית. ושרגא נטל רובהו: “רק שלא יקרה להם כלום. אני יורד אל העמדות.” – “ומה שם בחצר?” – “כלום. מחכים.” – “ומצב הרוח?” – “ככה. מחכים.” – “נו, כן,” הגה לאיטו היושב ולעס בשקידה.

ומייד היתה גם קומתו הארוכה־כפופה של שרגא נחפזת באפילה אל החורשה. עמדות חפורות כנגד אופק שותק וגדול שהכל אפשר בו. והחושך היורד והרוח ההומה באורנים, והבדידות, ורוב המזימות, וגם החשש הזה שאורב מסביב. רגלי שרגא מתנגפות באבנים, ומאחורי כל גזע מציץ מין “ייתכן” רב־פנים וחדל־ממשות. קצת קריר וקצת מחניק. כאילו יש מישהו אחר שיחתוך את הדברים בלעדיך. ובחפירה רבצו הללו מכווצים, משתדלים מאוד לנחש מה זה שם לפניהם. “שרגא”, אמר אחד מייד כשהשתלשל ביניהם – “אתה חייב להסביר עוד פעם, הכל התבלבל פה בחושך.” ושרגא ספק גנח ספק נשם עמוקות בטרם פתח מחדש בסיפורו: הרי הואדי, שם הגבעה, מכאן זה כך, ומכאן זה כך, והכל, ולא האמין לדברי עצמו – שכן הכל באמת אבד בתוך החשיכה והבדידות: “וזכרו להודיע מייד כל דבר לבית. וגם אין לכם הרבה כדורים.” וקשה היה לעזוב אותם כאן. שמא יטבעו בזו המבוכה השחורה. וכן אינה מרנינת לב ביותר כברת־הארץ הזו, שבין עמדה לעמדה – “חבר’ה, הכל ברור?” – “כן, רק קשה לראות.” – “נו כן,” – הזדקר שרגא וחידד כתפיו, והיה יכול בוודאי לומר משהו אחר, וחבל היה לו על עצמו ועליהם, וגם אמר: “אני יורד אל ‘שתיים’. השגיחו בואדי!” ושלח לפניו ראשו ומשך רגליו והתנגף בחשיכה ונבלע בה.

בעמדה “שתיים” קידמוהו בלחישה חטופה וסחו בהתרגשות כי אי־בזה כלבים נבחו בלי הרף, וגם אור נדלק אי מכאן אחת או שתיים, וגם חקרו לדעת מתי יקבלו אוכל, וניכר מאוד היה שעיקר כוונתם לדעת מתי יחליפו משמרות. “לכם טוב כאן – אומר שרגא – העצים דלילים כאן והמדרון קל; עיקר תפקידכם לקשר בין עמדה ‘אחת’ ו’שלוש', ולהשגיח. מים יש לכם?” אבל, כמה שהיו מי הכד קרירים טעמם היה מיושן, מעופש קצת. ונראה היה כי אם תשב רגע במנוחה ותקשיב קצת, או אפילו אם תנמנם קצת, יתבהר לך פתאום משהו, ויתהווה אז שקט בכל, שקט של מנוחה – ועד השמים וגם בארץ – ואיש לא יתערב, איש לא ירע. “רגע נראה לי כאילו הואדי ממש למטה, ורגע כאילו הוא רחוק, ואפילו כאילו אינו אלא טעות.” אמר אחד מהם, צעיר שבא אתמול. “חלקו ביניכם את הגיזרה – הציע שרגא – כל אחד ישגיח על שלו.” ושוב היה צריך לבלוע איזה מחנק או סירוב, כשקם לצאת אל “ארבע”, שכן אל “שלוש” יגיע ממילא כשיחזור.

“עמוֹד” יצא קול וציווה קצרות. “זה אני. שרגא.” חייך בעייפות לעומת החושך – “מה העניינים, אברשקה?” – “כלום. מתפקע לעשן, ואסור.” – “לעס עשב.” – “מוטב לחם, ונראה אותך: הבא, עם ריבה…” – “מה שומעים?” – "כלום. הכל בשקט. " – “כבר הגיעו?” – “לא שמעתי. איך בעמדות?” – “ככה, בערך. נראה עוד. מה סיפר לכם חסן שמה בצהריים?” – “מעשיות. אמר שבגורן הכפר מתכנסים מכל הסביבה. אמר שמכינים שקים וחבלים לקחת שלל. טען שהוא לא יירד עמם, ופתי יאמין לו.” – “נו, שמועות. ומה אומר אהרון?” – “עדיין מתעסק בכלים. אינם נפתחים גם בפטיש.” – “ככה זה.” – “מה השעה?” – “מוקדם, בערך. אני הולך אל ‘ארבע’.”

כל אותה שעה היה משהו מציק ומקרטף בכף רגלו, ככל שהשתדל בניע סמוי בתוך הנעל להיפטר מזה, שוקל בליבו אם לחלוץ את הנעל ואם לא, לפי שלפתע פתאום יכול ליפול ולרדת הדבר התלוי באויר, והוא ייתפש בנעל אחת לרגלו ואחת בידו… – ובעצם: מה אינו על רגל אחת? בכל רגע זה יכול להתחיל. אחריות כבדה כזאת. נוח היה, לו כבר היו הכל בבית האבן הזה, ולא להיות נטושים לחשיכה, בחורשה – כאן הרגשה אחרת לגמרי. אינך בטוח בנשק, אינך בטוח באנשים, אינך רואה דבר וכלום לא שומע. ואם לא תגיע התגבורת – – – כן, עתה מכיוָן שהדיח חיכּוֹ במים המעופשים – נתברר גם לו כי הוא רעב וגם עייף. “אל תחשוב יותר מדי – אמר לו אברשקה – יותר ממה שעשינו – אי אפשר לעשות.” – “כן – אמר שרגא לאברשקה – אבל נדמה לי שאת העיקר עוד לא עשינו.” – “אם לזה אתה מתכוון – אומר שרגא – זה שאני מתכוון אליו, מוטב שלא יהיה ולא יבוא.”

ונכנס לסבך העצים הצפופים וחושך רשע נטפל אליו מייד בדממה. וכשרגע נראה היה כי לעמדה לא יגיע לעד – עלה מראה אחר, מראה מדרון זה עצמו כשמטפסים ועולים בו יומם, והכל בטוח הרבה יותר. ושם למטה, בואדי, כשאדם עומד שם ומביט למעלה, ורואה כמה יפה החורשה הזו, כמה ירוקה ועבותה, וחולם לו שכיבה בטלה ומופקרת בצל הגזעים בעצם חום היום, שוכב ולועס עשב של מה־בכך, ויכול אפילו לדמות כאילו אסתרקה תהיה שם… אורנים אלה, ומעבר להם הגבעות הללו, והרחק הלאה מסילת הברזל, ועוד הרחק מזה הרים – ויש גם מין פרחים כאלה, ותמיד ירוק וצל, ובכלל מי פילל שחורשה תמימה זו תתמלא כל כך הרבה צללים, ומועקה, ודאגה, ושתהיה פתאום מיותרת כל כך… לא קל להיות קשוב להרבה צדדים בבת אחת, לחרוד מפני שפע כזה של רחשים, להיאכל בספקות מרובים כאלה, ולכתת את הרגליים וגם לדעת שאין זה מעלה ואיך־זה־מוריד, וגם שאף־על־פי־כן. מה זה עשיתי – תמה שרגא – שאני מתחרט כל־כך?…

גם בעמדה “ארבע” היו שלושה אנשים ושלושתם אחוזי תנומה, ולאחר שהשתרעו בחפירה נעשה ליבם גס, ואפילו התרגשותם כבר נסתאבה, והיו רובצים שם נובקים ולאֵי רוח. “איך זה – התרגש שרגא – מה אתכם!” – “כלום. רק עייפים. ועוד איך!” – “אבל חבר’ה!” נזף שרגא – וידע היטב כי היה נדחק ביניהם, מוצא גם הוא שקערורית נוחה, משעין ראשו על מה שיהיה, לחוץ אל חבריו וצונח לו ונרדם כלטאה בחול. – “אינני רגיל לרובה הזה – תמיד אני שוכח מה עם הנצרה.” התחטא לו אחד שקולו צרוד – “וגם אני מרגיש איך אני מצטנן יותר ויותר.” – “אתם, חבר’ה, צריכים להשגיח על הדרך אל הבאר, וזה – לא סתם.” מטיף שרגא, ומנסה איך־שהוא לחזור ולדרוך את המיתרים המרופים כולם, להפיג את השממון ואת העייפות, עד שכמעט נראה היה כאילו רוחשות כבר דמויות ועולות בשביל הסמוי. “אנחנו ככה שלשתנו מול כולם…” מבין פתאום את העניין אחר ומשקפיו מנצנצות. “כן.” לוחש שרגא. “ותבוא תגבורת?” – “צריכה לבוא.” – “ואם לא?” – “אז לא.” – “ונישאר לבד?” – “ברירה יש?” – “ש־ש!” גזר הצרוד בתוקף. משהו נפרם בלב ועיגולים סמויים התפשטו יותר ויותר והתרחקו עד אפסי־אופק, וצרצרים היו נשמעים פתאום, מחצצים בקולם כאורלוגין שיצא פרע, והצמרות נתרעשו כאילו דבר חפז וחמק מבינותם לעבר השמים, שכעת נתגלה קיומם, וקימרונם הרחוק, העליון, מעל כל הדאגות מעל כל החששות, זוהר נאמנות וקורץ בטוחות ושאננות, ועם זה במין נקיפת־לב מסותרת, כהגדת עתידות, ועוד היה גם איזה ריטון חסר משקל מנסה לטפס מן האדמה למעלה, בהתמסרות של כלות־הנפש – ומייד בטל הכל ונעשה כרגיל ואותו ממושקף אמר: “לא שמעתם?” – “לא, מה זה היה?” – “זה היה ככה… במהירות… חלף ועבר…” – ושוב התאמצו להקשיב ולא תפשו אלא פרפורו של כלום. וחשיכה ממוסמסת. תלוש ואינו יודע מה.

– “אמור שרגא, יש מספיק עמדות לצד הואדי?” – “אלה שיש.” – “ומה לצד מערב?” – “שם החצר והבית” – “ומנין יבואו?” – “על זה דוקא לא נדברנו אתם…” – “אתה חיים – אומר הממושקף לצרוד – אתה נודניק גדול, במחילה.” אלא שחיים הצרוד פסח על זה והמשיך לפטפט: “משהו חם דוקא הייתי שותה עתה.” ושוב עבר משהו בחלל וחזר ונפרט מיתר של שתיקה שקופה בגלים של צמרמורות בזו אחר זו. “יש משהו,” לחש השלישי. "משם… ביטא הצרוד. ואפשר היה לשמוע פעמונים רבים ושונים מצלצלים ועונים ומטלטלים רתתים של התרגשות, כתזוזות רוחניות נאצלות, אלא שצלצולם היה כזה שהיה ברור שלא הם המכים פעימות בחלל, ושאותם כדורים־כדורים שנתפקעו פה ושם כבועות סבון – אין הם אלא עצם מהותו החשאית של הלילה, שנתגלה עליהם. “אה – אמר הממושקף – זה כלום.” – ואותו צרוד נתברך בליבו על שהתגבר ולא סח בקול דבר מיותר והקל על עצמו בשיעול חד – דבר שהוליד מייד ערבוביה בכל מה שכבר נתגבש ונתבצר. “נו, ככה זה – אמר שרגא – אני ממשיך. בעוד כשעה יחליפו אתכם. תשגיחו על הברושים של הדרך.” – “נדמה לי שהכל יעבור בשקט,” אמר אז הצרוד בספק תמיהה ספק הצהרה.

ובאותו רגע עצמו חזר קול אחד, והתממש ועלה, נפרד מכל הקשרים, ונעשה של עצמו, והיה ברור שאינו טעות, וגם היה, משום מה, בטחון שאינו מביא רע, ושאינו מחייב לכלום לפי שעה. מין רטינה היא המזמזמת ובוחשת בתוקף במלמלות האלה של המולת האורנים – ונתפנה מקום רב בחזה, אלא שלא היה ידוע בדיוק מה לומר. ורק כשיושבים ככה מרגישים במשהו שמתבונן אליך ואתה במרכז תשומת ליבו, ושומעים אותו קול פלאי שכבר נעשה אזרח מבלי שעוד הוחלט מה יחסו אליך – מייד גם מרגישים ובעוצמה, שאת פיך כלל לא שואלים, ושלחלוטין אין כל ברירה. פתאום יש לך גם שהות רבה וגם דוחק רב. אפשר לפצות פה ולשיר משהו. ואפשר לספר בדיחה. וגם לא קשה להחשות. ואפילו לצחוק אפשר, צחוק גובל ביללה. ברור אז מאוד שאם לא הספקת הרבה דברים עד הנה – אין בכך כלום. ואם היו בליבך דברים להבא – גם זה לא־כלום. וכי הדרך האמיתית היא דוקא זו שלא שיערת מעולם ושלא הבאת במנין. אחת היא מה כן איכפת לך ומה לא. ומה שאין־ברירה, דוקא זו היא הברירה הרצויה ביותר. “מה זה?” שאל הממושקף ומייד חזר כל אחד ותמה כי יש עמו כאן גם אחרים שהוסחו לגמרי בינתיים, משום מה, מן הדעת. “וזה מתקרב…” – ממעך הצרוד קולו לחריקה יבשה. "כמו אוירון?… – מנחש השלישי – “ואולי רכבת עוברת?…” משאיר מקום לבחירה. בשמים למעלה, מתוך מישזר המחטים הריחניים, הרבה מעבר התכלת הירקרקת, היו כוכבים מפזזים על מקומם, יודעים ואינם מגידים, ואולי גאים מדי שים־לב למשהו, ורק האירו להם ופיזזו בינם לבין עצמם. וגם בכיוון הגבעות, אל עומת האפילה, בין אם תדביק את האוזן לאדמה בין אם תניע בה כמפרש ברוח – דבר לא תדע, ורק לחץ חרדה היה מוסיף ומתרגש ומכביד. “אבל מה – הגביה שרגא צוָארו לפתע – זה האוטו בא!” ומייד נזדקף כולו ודיבר ברהטה אל השלושה המשתאים, ולא שהה ונטל רגליו הארוכות לשִלחָן לחושך בהליכתו הכפופה, הכושלת מקצת וגם אמר: "הנה הם באים.“

 

ב    🔗

גם בבית הושלך הס לשמע הרטינה המתקרבת של האוטו. אחד, זה שנתפטם קודם בפת ובזיתים, אץ למטה אל אהרון, וכל האחרים השחיזו חושיהם עד דק. קול־יבבת־מכונה מרוסק זה, שעלה ושקע בתוך החשיכה. אולי באים חברים־לנשק, אולי צריך להיחפז ולהטמין את הנשק. על־כן חזר אותו אברשקה מעמדת הביניים ובא אל החצר להיות בתוך העניינים. עשרה אנשים בחצר המרובעת. לפאת מערב מתגבהת הגורן, אצל הזיתים הגלומים בצללים, מעבר לחומה, וגם אם יציתוה אין זה הרע מכל; לפחות לא יוכל איש לחמוק באור הגדול. שם, ממזרח, משם תיפתח הרעה: שם החורשה ניגשת עד קיר החומה, שם חלונות הרפת, ומן השער שליד המכבסה – קפיצה אחת והם בפנים, אין עוד דרך נסיגה לבית, והוא מנותק, אש מסביב, ואם לא יידעו האנשים להחזיק בחָזקה – רק אז יתחיל הדבר באמת.

מעל השער הגדול שבחצר, מערבה, אל מול הדרך. זו שבה בין השדות החשיכים, טורחת עתה חמקמקת בנפתולים המאובקים, אותה מכונית כבוית פנסים, שאפשר שהיא כזו, ואפשר שהיא אחרת – למעלה, בין מזוזת השער וגג הרעפים, מקננים להם לוין ויצחקלה כבמעון עורבים. עליהם דוקא אפשר לסמוך, ואף־על־פי־כן מציע להם אברשקה “גם לפקוח־עיניים וגם להתבונן בשכל”, ועוד הוא מתיר לעצמו רווח פורתא, לנצל הזדמנות נכספת, ומעלה אש בסיגריה הזו, שזנביתה הכבויה כבר כוססה וטופחה בפיו שעה כה ארוכה וגרויה.

“טוב”, אומר יצחקלה בצפצוף הנראה לו כלחישה מתונה. “נראה איך זה יהיה.” – “כן – עונה אברשקה – כעת זה יתחיל כנראה.” – “מֶע, בּאָבּע־מעשיות,” מחרחר לוין, ספק כחכוח ספק כעכוע, הואיל והוא אדם יסודי ומעשי, ואינו גורס מאום אלא יידיש ודברים מעטים, פשוטם כמשמעם. “כן, גם לי נדמה – ממשיך יצחקלה בלחישתו המצייצת – הלילה זה יהיה. מרגישים דבר כזה – מרגישים היטב… ומה אומר אהרון?” – “לא ראינו אותו,” מושך אברשקה כתפיו וחוסך את מנת העשן שבקרבו ואינו פולטה אלא מעט מעט, ובתוך הטבעות הוא משחיל ואומר: “להגן על מקום כזה, זה ככה. לא־כל־כך. בייחוד העמדות שבחורשה. לוּ, לפחות, היו גדורות בתיל. אפשר לעלות עליהם כמו כלום. אחד לא יידע על השני” – “ובכן, מי צריך עמדות כאלה?” – “זה ככה: הכל תלוי באנשים. או שיצליחו מאוד או שנפסיד הכל.” – “מה איכפת לנו, אברשקה, העצים, לכל־הרוחות? – ידליקו אותם? – שידליקו! את הגורן? – מילא, שידליקו. יקחו את הפרות? שיקחו וייחנקו, ואם יירו עלינו? שיירו עד שתיבשנה ידיהם – אנחנו בתוך הבית נסגור את הדלתות ונחכה לתגבורת.” הואיל ותמה הסיגריה שבפי אברשקה עד אפס קציה, לא טרח למצוא מה להשיב לו לצפצפן שלמעלה ורק אמר לו “אתה שמה, אל תבלבל,” ופנה אל עבר הרפת שבקיר המזרחי.

אמנם היו בחלונות הרפת סריגי ברזל, שתי וערב, אצבע עוביים, אלא שאברשקה חשש מאוד לטלטלם לנסיון: מוטב לפנות את הרפת ולחסום פתחה מבחוץ. חצי תריסר הפרות, או יותר, שעמדו בחשיכה היו מנשפות וגורסות ומטילות גללים וריח חריף של שלום ושל זבל מקיף הווייתן. ולהלן כאן לול התרנגולות, כל כך מיותרות כאן, ואין זמן גם להיפנות ולזבוח אחת מהן. החורשה קרובה כל כך, ומצד דרום, אל מול הבית, רק גדר כלונסאות מדולדלה, שדיוֹ בקול הברה חזקה אחד והיא נהפכת. אכן, השערים סגורים. רבש"ע, אפשר לחדור לחצר אלף פעמים ועדיין השערים סגורים. “היכן הרובה שלך?” דיבר אל פלוני שהיה צמוד בפינה ומשקיף אל עבר החורשה במסירות שבהתפשטות הגשמיות. – “אין לי " – “מה פירוש אין לי.” – “לא קיבלתי.” – “איך זה לא קיבלת?” – “לא היה מוכן עוד. כשיגמרו לנקות אותו – ילמדו אותי להשתמש בו.” – “אה־אה,” אמר אברשקה, מניד ראשו וממתח שפתיו, כדי להעמיד פנים נבונות יותר – זה ככה. ומה מעשיך כעת?” – “אני? אני צופה אני אל החורשה שמה.” – “אה, כמובן. והסתכל נא היטב ככה שמה.” עוד אחד שישב מן הצד על זיז קיר המכבסה פתח פיו ואמר: “אם רק ימתינו לנו עוד כשעה – נהיה מוכנים לגמרי. מה זה שם ההוא האוטו ששומעים, אברשקה?” – “זה אתה צבי? לא כלום. עוד מעט נראה. מה־נשמע צבי?” – “ככה, אתה רואה. אני כמעט נרדם כאן, והוא טרי וטוב כל כך.” – היטה ראשו לעומת המשקיף המסור. – “כן, מן הצד שלכם צריך להשגיח היטב.” – “נו ומה בכלל, אברשקה?” – “אנחנו קצת סגורים כאן. אבל תמיד יש לנו הבית מאחורינו.” – “אסור לאבד קשר אתו.” – “חלילה. אסור ואסור.” עקר אברשקה רגליו, וכדי להשקיע טוֹרדנות משונה שהיתה מציצה יותר ויותר, חפז להשלים ולהקיף את החצר המרובעת.

מה זה? האם זה מורך לב? נראה פתאום כאילו נכלאת כאן, או כאילו כולם עזבו והלכו להם ורק אתה נשארת כאן וממש כך נראה גם אחרת: כאילו מחוץ לחומות הללו אין שום דבר, כלום לא, ורק כאן זה מה שעוד נותר. האומנם זה שהצרצר עוד מצרצר שם, מעיד שאין זיע חשוד בקרבתו? – איכפת לצרצר המצרצר בעולם אם יש אדם אחד זוחל אצלו, אם נושא הלה רובה, או, אם יקרה מייד מה שיקרה? צרצרים המצרצרים להם, ברצף. ועוד שם הרחק נביחות תנים מנוקדות דגשי נביחות כלבים. ועוד הלאה אין כלום. והכל נורא גדול וחלול, ואין בו כלום לחלוטין. ואף־על־פי־כן יש בו הרבה מאוד, וכל מה שיש מתכוון כולו אליך, אליך, ידידי. אכן, שלמה זילברשטיין נלחץ אל קיר החומה משתדל מאוד להשקיף אל החורשה בשים־שכל, והרבה דברים מעורבבים מאוד ניבטים אליו משם, וגם מתוכו של עצמו ניבטים אליו דברים. אולי זה מין “חבָל” שהוא, או “לא כאן” שהוא, או שמא משמעו “רק לא אני” – וצריך אולי להכחיש מה שאתה באמת, ולעטות לבוש בָדוּי של אומץ על גוף בדוי של התראות, ולהבדיל מן הלילה הזה עיגול אחד שישא הוא, בסופו של דבר, בעולו של “אני” כלשהו, כאני של ודאות. ועם כל זה דיו ברשרוש אחד שלא הבחינו היטב – והכל תם ונשלם. ופתאום גם נולד והיה צורך להגיד ולומר מיליון דברים, לו רק פנה אליך מי לשאלך מה. ואילו אותו צבי שישב על הזיז לפני המכבסה, לא היה אלא מוסיף ומתנמנם וראשו משתמט־מתמוטט לו מעבר לעבר – עד שהצטבר זה הצורך ונעשה דוחק, וניתן היה להאמין כאילו גם דוחק הוא מאוד, וכאילו הכרח לומר מייד דבר איזה שיהיה, לומר ולהיגאל. שכן כל זה אינו משחק, כלל לא, ואולי בתוך־כדי רגע זה, מאחורי הקיר, מתחיל מתרחש המשהו, ומייד יפול ויארע הדבר הזה, או מייד, אולי, מי־יודע־מה, אחרת.

שלמה זילברשטיין שמע וקיבל על עצמו ובא לכאן לסייע ככל שיידרש. אמת, הכוכבים שבשמים כאן ממעל אינם מוכרים לו, ומה שעל־פני הארץ מוכר לו כשבילי־הרקיע. מעודו לא היה כאן, וספק אם יבוא יום וייצא מכאן. עומד וצופה במיטב כוח עיניו הקולטות בחשיכה ורואות דברים כה צפופים עד שחובה לעוצמן וללטוש אוזניים בחיפזון כדי להשביח חששות מתגנבים, ולהעמיד עובדות על הווייתן, ואמנם מייד מתמעטים הדברים שבשטח שכבר היה כבד ודחוס ברחש ומזימות באין רווח־פנוי – ושוב אפשר לנסות לנשום. אולם, כל אלה רק לרגע. וחוץ מזה יש מין מזג חדש, איזו התלהבות כזאת, רוחב־לב ופתחון־רגש, מין עליית־נשמה כזאת, מין ידיעה לא־מודעת שהולכת ונודעת, מין דבר שעוד רגע וכבר אפשר יהיה אפילו להגידו במלים פשוטות… כאן פיהק צבי פיהוק ממושך ולא במקומו עד מאוד ופנה ואמר בקול ניחר: “נו, ומה אתה רואה שם?” – “אין כלום.” – “שקט, מה?” – “שקט. כן”. – “שב קצת כאן, ואני אביט.” – “אם לא איכפת לך – אני יכול עוד להוסיף ולצפות – לי זה, אתה מבין, היינו הך…” – “מילא. אם רצונך דוקא… מה שמעת מספרים, נשמע בארץ?” המשיך צבי ולא המתין אלא לדבריו של עצמו: “וראית איזה גורן אספנו השנה?” – “ראיתי – עצוּמה.” – “עצומה, מה? – כלל לא רעה. ובגפרור אחד כולה אש ואיננה. עד שעושים וגומרים משהו. וברגע אחד – נגמר.” – שלמה זילברשטיין לא ידע לומר מלה הולמת את הרגע, וירדה דממה מהורהרת.

אלא שצבי שלח־פשט רגליו והמשיך לדבר, באותו קול ניחר, של מי שלא ישן דיו, של מי שרעב למדי, של מי שעייף מאוד: “אתה, אתמול באת, מחר אתה חוזר, ואנחנו כאן תמיד. מה אתה יודע כמה צרות, כמה עניינים עד שעושים כאן משהו. הייתי מספר לך פעם. מה לא ניסו כאן, מה לא שתלו כאן, מי לא עבד כאן, איזה חלומות לא חלמו כאן. וכמה הוֹרוֹת פרצו וכמה תקוות ואיך, ועל כל אחת שבע אכזבות. או, עד שמשיגים משהו ועד שמוצאים אוזן קשבת. עצות יש לכל העולם – ואנחנו צריכים לחיות כאן. אלה באו ואלה הלכו. ניסינו אנשים, ניסינו כלים, ניסינו מטעים, זיתים, יער, פלחה. ומה? אין מים. קדחו באר – עמוקה – לא תאמין: מאה ושמונים מטר, מהעמוקות שבארץ, ומים כמה? כלום. עשרה־עשרים מעוקבים לשעה עם ריח גפרית. והמשאבה וצרות בלי סוף. וחזרנו אל הבאר הערבית. מים עם עלוקות, עם טינופת, עם הכל. אם לפלחה – אין די אדמה; ואם למטעים – אין מים. הזיתים – אכזבה. השקדים מפח נפש. החברים מתקוטטים. הכל תמיד על סף הכשלון. בא החורף – אין יוצא ואין בא: בוץ. בקיץ – יובש וחום וברחש. רחוקים ובודדים. ותמיד חששות. וככה זה. וכשאתה אוסף לבסוף גורן – מתלקחת הארץ באש, השד יקח אותם. והנה אנחנו כאן כמו עכברים בחור. עכברים? ומגיפות העכברים שהיו כאן, והסדקים שבאדמה, סוס ישקע בהם! ותמיד לפקוח עין, ולשמור, לשמור מבחוץ ולשמור מבפנים. וכל אחד נדמה לו תמיד שאותו דוקא ובמיוחד מקפחים. זהו. ועכשיו שב לך כאן – וחכה לתגבורת. טוב שהספקנו למלא את הבריכה מים. גם קמח יש, ונצטרך לשחוט איזה גדי. והיער!… כך נוטעים יער? נסיונות, נסיונות. ועד מתי? אתה יודע בן כמה אני? ואנשים אינם יכולים להתגלגל כך בלי סוף. עם משפחה ועם ילדים. יכולים לומר עלינו הכל: כך, וכך, וכך – אבל לא יוכלו להגיד שלא עבדנו קשה – אלא שאפילו כך, גם זה לא־כלום. כי התוצאות היכן?” – שלמה זילברשטיין – שהיה מוזמן כנראה לענות דבר, וגם התכוון לבסוף, לאחר שמצא בפיו מלה אחת, פיו נשאר פעור – כי אותו רגע צפה עלתה רטינת האוטו, מודגשת וקרובה, ולפי יבבתה אפשר היה לקבוע כיצד היא כבר מתנדנדת במהמורות הואדי הקרוב.

מייד היה אברשקה מול השער. יצחקלה ולוין, במרומיהם, זקפו ראשיהם, והראשון הכניס כדור לקנה. ואברשקה אמר: “רק תדעו – תגידו. אסור לאבד רגע.” – “בסדר”. – “ולא לפתוח באש!” – “לא.” – “רק לפי פקודה.” – “כן.” – “ואני עומד כאן.” – “טוב.” – רטינת האוטו ההומיה היתה ממלאה כבר את כל החלל, קוּפדה המיית הרוח, נשכח הרוח והלילה והכל. “כיצד אפשר לנהוג בחשיכה כזאת?” לוחש יצחקלה ללוין. “רק מי שמכיר את הדרך.” – ולוין רק נזף “ש־ש!” והנה הם כבר במעלה הגבעה, והמכונה מטפסת ומתקשה ויבבתה מתחדדת ומתנגנת חליפות – “עוד רגע יצטרך להחליף מהלך,” סובר יצחקלה וכולו ציפיה לכך. לו הוא תחתיו היה מחליף, בדיוק כעת, וברגלו ובידו הוא מבליג על ניע קל ועצבני – “הוא מחריב את המכונה!” רותח בו רֶתַח, ואילו המכונה טירטרה והתאמצה, והמועקה שבליבו של יצחקלה מתעצמת ואי נוחיותו מתרבה, והוא מתקרטע, בולע פיקתו, עד ששומע לרווחתו כיצד מתחלפת נגינת הרטינה בהשפלה – סוף סוף! ובו ברגע פסקה המכונה ונִדמה. “כן,” עונה זה בחשאי מלמטה. ונוקפות עוד שניות של דממה מתאפקת. “מה זה?” תמה יצחקלה שנית באוזני לוין, וגם הפעם נושף זה לעומתו “ש־ש!” פסקני. “אולי הוא מוריד שם מישהו?” – הלילה הרובץ נראה פתאום כחול והחשיכה שבו היתה מובנת וכלל לא חשיכה, אלא רק מין תאורה היא שאין רואים בה למרחוק, לא מפני שלא רואים אלא מפני שהלאה ממה שרואים אין כלום מה לראות. העצים עמדו בחשאי והגגות של בנייני המשק שבקיר החומה הבהיקו מתונות, ופלא נשגב העלה הכל במכמרת שקופה אחת.

מישהו בא לאורך הקיר בחפזה וסח לאברשקה: “הם עמדו שם.” – “כן – ענה אברשקה – חזור מהר אל עמדת הגורן ואמור להם לפקוח עיניים. ייתכן שאליהם התכוונו. מהר!” ופלוני חמק כצל בין הצללים, פרט לנעליו שהיו חורקות ומתנגפות בתאוותנות. הרבה ברירות לפני אברשקה. מהן ברירות של גבורה, מהן ברירות של העזה, מהן של עורמה ואף של חריפות יתירה – וטוב מכל להמתין פורתא. צמא אכזרי לעשן־סיגריה ולמעט מים מענה גרונו. הכוכבים אמנם שינו מקומם מאז נשא עיניו אליהם לאחרונה, אלא שזה איננו אומר לו דבר על השעה. ובאותו רגע חזר והתנגן המנוע בכמה רתיחות עקרות ובאחת פוריה לבסוף, ושוב היה הקול המייבב מנסר והולך. החורשה והחצר והבית והעולם כולו מתחו נפשם, שירכבו נפשם, הושיטו מְחושים סמויים, כאשר יעשה השבלול. מה שמוכרח היה לבוא הנה הוא בא. עוד רגע או שניים. לפתע נעשה אור מסמא והמכונית הציתה פנסיה, מייד נתמלאה הדרך, העצים, הקירות, העולם כולו, הוויה חגיגית מאוד, רמזים כמוסים נחפזים־עצבניים, והכל נתפש בתוך מרוצתו, ומחריש רגע לדעת כיצד יהא הלאה, וכל הצללים הגדולים, החדשים, היו מתאפקים, סובבים נעווים, ובעוד רגע קופצים וחומקים לתוך מלכות החושך שנעשתה אטומה מרוב שחור, “הי, מי שם, חבר’ה!” יצא קול מתוך המכונית המתקרבת – וחיוך התפשט על פניו של אברשקה, ונבקע על פני יצחקלה ולוין שלמעלה, ועל הקירות והעצים – על פני החצר והבית, ועל פני העולם כולו – נו, הנה באו.

 

ג    🔗

“נו, זה הם” – נפוצה חיש־מהר הרינה סביב. השער הישן חרק נפתח, והמכונית התנדנדה על אבני החצר והדמימה. והחבורה שבאה הובלה בידי אברשקה שהיה חובק מותניו של אחד מהם בחיבה ובהתפעלות – אל הבית. וכשמעל המרפסת המערבית שיווע פלוני “מי־שם?” – ענהו אברשקה בעליזות: “שלנו, נתן, רק שלנו”. ואותו שנתפטם קודם בזיתים, נתן, חזר רבץ במקומו מעבר השקים ורק העיר: “אז טוב. עכשיו הכל כבר אחרת.” ירדו במדרגות, במבוא הצפוני, לקומת הקרקע, ועשרה זוגות רגליים באו בפתח ופסחו על סולם המוצב אל חור קרוע בתקרה, ובזה אחר זה נכנסו אחרי אברשקה אל החדר הסמוך. החדר היה מואר, ועששית נפט כחולת־כרס הועמסה בבת־אחת טירחה גדולה לטלטל צל אחר צל, להטיח רובו אל הקיר ומקצתו לרקע על התקרה, ולהפשיל מעל הפרצופים רעלת חשיכה, ולגלות חוטמים ועיניים, ושרטוטים רבים אחרים, אבל תחת לגמול לה לעששית קטנה זו כגמולה באו והליטוה בעשן סיגריות עד שכמעט ולא קצו חייה. אותה מתיחות, קפיציות שהעניק להם הלילה שנותר מאחור, כשטרפו נשמט ממנו, נתמוססה עתה לרחישת־לחש של רווחה רבה, והחדר היה רחב למדי אך צר מהכיל את כל ריווחת הפורקן. ועוד היו כאן רובים, ותרמילים ולא היה היכן לשבת, ולא היה טעם לשבת, כי כל אחד היה צריך לומר לכל אחד ולראות כל אחד ולנסות לחפות על כל מה שהיה שם באותה חשיכה גדולה – בהילת גיחוך גברי. קצרה ידו של אברשקה להיות שותף ואוזן ופה לעשרה לבבות: כאן לחץ יד לחיצת אבירים, וכאן טפח על שכם טפיחת דובים, והיה מחייך, ומזיע, ועישן סיגריה, וצהל אל ידידים ישנים, והתוודע אל חדשים – עד שרגע אחד נעשה רציני ואמר “מה עם אהרון – מדוע איננו יורד?” אולם ממש מייד השתלשל וירד מישהו מן הסולם, ובא החדרה ואמר “שלום חבריה!”

לא היה בקלסתרו של אהרון, שנכנס אל עיגול אור העששית, דבר יותר בולט מאלה עצמות הלחיים המשופות, שהלינו חִקְקֵי־צל מתחתן, צל שאינו אחר אלא ממש שחור. מייד אחרי כן ראית גם את השיער, וגם הוא שחור ושופע, ולאור העששית פעמים הוא שחור־כחול פעמים הוא שחור־אדום: אולם כשדיבר נשמע בקולו איזה צליל שמאחוריו היה חבוי עוד צליל אחר ומאחורי זה עוד צליל אחר, ורבים אחריו מעין ההדים הרבים שבגיא ארוך, גודֶש צלילים אחרים, שלא הוחלאו מעודם בעשן סיגריות, משהו מחמיר ומאופק, ואולי להיפך: כמעט רונן, עד שהרים קצת קולו והצלילים ההם נחבאו וקולו נעשה מתכתי: “חיכינו לכם, באתם בדיוק ברגע הנכון.” – “זאת היתה נסיעה – אל תשאלו!” דיבר בידידות זה שיצא והושיט יד אל אהרון: “כיף חאלך אהרון?” ואת כף־ידו הפנויה הגביה פרושה אצל כתפו: “אל תשאל! – זאת היתה דרך – זאת היתה נסיעה – ואיך אצלכם כאן?” – “בוודאי רעבים כהוגן, מה?” אמר אהרון והוא ארוך ורזה, וסוקר את כל הנאספים בחדר. “לא טוב שנהיה כולנו בחדר אחד, חלק יעלה למעלה. אברשקה יראה לכם.” משהו שהיה הולך ומשתכח חזר וקנה ישיבה נכבדה, ורוח מן החורשה שבחוץ חדרה בעד סריגי החלונות, להבהב את העששית שנתפייחה. “אצלנו כעת ככה: יושבים בעמדות בחורשה ובחצר. כאן בבית הרזרבה. ומתקנים נשק. חלק מן האנשים הם מתנדבים, שבאו תמול־שלשום. ירוקים לגמרי ועייפים קצת אך יוכלו לעזור. לעת עתה שקט, ואין סימנים מיוחדים בסביבה. בכל מצב קשה – הבית הוא המפלט האחרון. מייד תקבלו גם אתם הוראות.” ונעשתה שעטת רגליים, דשדוש ולחישות, ולא יצא זמן מרובה, והעששית נותרה לבדה בחדר, והכל היה כמעט כמקודם.

בחדר למעלה, על ספסל, ליד שולחן עמוס אבזרי־נשק מפורקים וסמרטוטים משומנים, ישבו אהרון ואותו אורח שאברשקה קדמוֹ בהתפעלות, וזה האחרון, יהושע שמו, כמה שסיפר לא דלה כל מה שהיה עמו לאמור, ישב וניער באצבעותיו שערו ובגדיו מן האבק, והשיר בשפתיו כל מה ששמע וידע. ראשית מה נשמע בארץ כולה. מה בירושלים, מה בחברון, במוצא, בקסטינה, היכן ירו, היכן שרפו, היכן שחטו, היכן היה חורבן גמור והיכן רק “מתיחוּת־רבה”. ומייד הוקפו השניים הוויה מעובה, מיוחדת לזמנים כאלה. ואהרון רק אמר “כן” ועוד פעם “כך” בכל פעם בהטעמה שונה, והצלילים אשר בקולו היכו הד, פעם עמוק, נוהה, ופעם מתכתי ושגור. עד־מהרה התעשת יהושע וחזר לסיפורו: את פתקתו של אהרון – קיבל. ועד שהוא אוסף ומלקט אנשים – יעצו לו רבים וכן טובים שיימלך ויחדל מנסיעה זו – “לשם מה? מקום קטן כזה – או שהם יעמדו בעצמם, או שגם אתם לא תשנו כלום.” ואחר־כך עניין האוֹטוֹ. איש לא רצה להפקיר אוטו ולאבדו בידיים. עד שקמו וחטפו אוטו, וישבו ונסעו. הנהג אינו בקי בדרך, הדרך איננה סלולה, ועל אם הדרך יושב אותו כפר מפורסם. וצריך היה גם להטמין את ה“כלים” מפני האנגלים וגם שיהיו “תחת־היד” מפני הערבים. טסו על גבי עקלקלות הדרך, וחתחתי הסמטה שבלב הכפר, בלב קהל רב ונלהב של כפריים. שזה עתה, מסתמא, הולעטו מנה עזה של ארס־להט, וחמקו איך־שהוא וכמעט יצאו למרחב, לולא נתקלו, על־יד הבאר, אותה באר הומיה ורוחשת תמיד נשים עם כדים, שעתה רחשה פרחחים ותעלולים, שאחד מהם זנק אל האוטו, ואחרים ידו בכל כוחם אבנים, וכולם צעקו, והידיים נמשכו אל ה“כלי” והבליגו בתוקף הפקודה, וקשה היה לדעת איך זה ייגמר, ואיך להיפטר מזה שקפץ ותפש בהגה וגם צעק וגם דיבר וגם דחף את הנהג ומשך בהגה, עד שהגישו את האקדח לחוטמו, והוא נשתלשל – במחילה, והונף החוצה, התחבט כמה פעמים ועמד על רגליו ועוד נטל אבן, כולו כואב ומאובק, וידה באחורי האוטו בשארית כוחו והחטיא. ובזה לא תם הכל. כי אחר־כך באו כל אותם ספק אוהלי־שיער ספק ביקתות־חימר. ספק בידואים ספק פלחים, שגמלים להם וחמורים ושוורים וצאן רב, מהם רובצים במדרון מהם מעלים גירה בואדי, ומעשה להכעיס שהדרך הרצוצה עוברת דוקא שם, הואדי מזה ותלולית הגבעה מזה, ולא די לך שאתה צפוי בניע לא זהיר אחד להחליק ולהתמוטט לואדי – ואתה רואה לפתע: הופ. עצור! מורגים וחרוצות־ברזלם למעלה, אבנים ושקי תבן מגובבים לרוחב הדרך הצרה, ובמדרון שמנגד כבר דוהרים לעומתך כמה וכמה “בנ־חיל”, כולם בקריאות־קרב ובהנף־מקלות – ובכן מה? לעצור? לרדת ולהתראות עמם (אנחנו עשרה)? לקפוץ ולעקוף בריצה? להיכנס לואדי? – כן לואדי! ירדנו לואדי. ח־ח, לא התהפכנו, כירכרנו משהו למטה בין החלוקים, והופ־לה, יצאנו למרחב, ושוב הדרך פנויה. זה היה מעשה! זה היה צחוק שצחקנו! זו היתה חרדה! איך לספר?… האם בזה נגמר הכל? כלל לא. יש עוד ואדי! האחד הגדול וכמה קטנים. ובינתיים יורד החושך. ורואים ולא רואים. והשדות חרושים, ומהמורות – ולא די בזה? לא. צריך עוד שיהיה עסק עם המכונה. כבתה פעם כבתה פעמיים. המנוע? הדלק? השד יודע. הנהג שלנו – בחור־ברזל – המציא אמצאות של שטן, וזזנו ועמדנו, וגיששנו, והפנסים כבויים כמובן, ומי יודע מה. וכמעט והגענו – ושוב עסק: כבתה המכונה…"

״כן. זה כבר היה אצלנו. חששנו אולי זה לא אתם, אלא ‘הם’. " – “נו, אתה רואה? הנה הננו!” ומייד זקפו שניהם גבותיהם כי כעת היתה נשמעת רטינת־אוטו נוסע, מדלג במהמורות, כסירה בים סוער, הלוך ונסוע בחשיכה – ומייד גם הוברר שאין זה אלא הרוח שבאורנים. ומטר ריח אורנים, בזוק יובש ואבק, ושרף־אורנים עז־ניחוח, ננער וננשב מסביב. “והנה אנו כאן,” שונה וחוזר יהושע כבוחן כל מלה מחדש. נראה לו כי משהו שכח ולא סיפר, משהו חשוב מאוד. ועל כן הוא חוזר ומפשק יד שמאלו אצל כתפו: “זה לא כל כך נעים היה שם בכפר, ושם בדרך על יד הואדי – אני צריך לומר לך – וטוב שהגענו.” – ואהרון שומע הכל ואומר: “כן, אני יכול לתאר לעצמי.” ואף־על־פי־כן אינו שבע רצון עדיין, יהושע זה, והוא מצית סיגריה ומרחיש קמטים במצחו ואומר: “סוף־סוף, הלא אתה יודע, איך זה, כי אנחנו לא סתם שוחרי הרפתקאות שכאלה אתה מבין, או ככה, אתה יודע מה?” ואהרון הניע ראשו כמה פעמים אף אמר “כן, כן. כמובן”. ויהושע לא ידע עוד מה יספר יותר ממה שסיפר. ואיך לספר שהיה חושך, ושהיתה דאגה רבה, ופשוט פחד. וכיצד היו בטוחים כולם ששטות גדולה הם עושים, ואיך היה לפנות ערב, ואיך בכפר כמעט שהיו בכל רע, ואיך קצת ככה וקצת ככה – וקשה לומר איך הלאה – וכי עוד גם עתה ליבו שלו אינו הולם כתמיד. גוץ היה יהושע ובריא מאוד, וכתפיו רחבות וצוארו שקוּט, וקולו חרוך וידיו ככפו הדוב ושעירות להלל – וכשהוא מהלך הוא גם מפזם, פזמון של הטבת הרהורים, אבל כשיש ומגיעים הדברים עד כך – הוא יודע לקפוץ בזריזות ולהטיל כל כובדו בבת אחת ולעשות מעשה, ולא אחרים ולא הוא עצמו יכולים להאמין לאחר הדברים שאכן הוא־הוא אותו הוא. ונטל כעת בידיו בריח מפורק של רובה, והפך בו והפך, ומצץ עשן סיגרייתו ואמר לבסוף: “אז ככה. ומה מעשינו כעת?”

ולכך המתין אהרון. ישבו ונועצו. בשעות אחרי הצהריים ראו בדרכים המובילות אל הכפר הסמוך עַם רב שנהרו בשניים־שניים ובשלושה־שלושה וגם נשים וטף. במשקפת הישנה הבחינו באסיפה שבכיכר הגורן. ואחר־כך גם הגיעה לשם מכונית קטנה ששהתה כמה ששהתה וחזרה ונעלמה באבק. ובליל אמש הואר לפתע כל האופק: הציתו את היישוב שמעבר לגבעות. בא רץ לבקש עזרה – והשיבו פניו ריקם: את מי ישלחו? והבוקר באו שתי מכוניות ולקחו אותם העירה ממקלטם שמצאו אצל שֵׁיך אחד הגון וידיד, וצירפו אז אליהם את הנשים, הילדים והחולים שהיו כאן בגבעה. פלא גדול הוא שעדיין לא אירע כלום. אלה העמדות שבחורשה חלשות הן, ועשויות להינתק: הרעיון שבהן נבון, אלא שאין גדר תיל. אבל הגורן, כשתידלק, עשויה להשיב את כל העשן והחום אל החצר והבית – שזהו כיוון הרוח. וגם אין לך מקום מועד לפורענות יותר מן החורשה המזרחית. ומה עוד? שיש כאן אנשים שעדיין אינם יודעים להחזיק נשק וצריך לאַמנם, ושיש כאן נשק שצריך עוד להתקינו לאחר שהוצא ממחבואו הממושך, מימי המלחמה, וגם רימונים ותחמושת, וצריך לסדר ולהתאים הכל. ושהכל סביב כל־כך יבש, והימים כל־כך חמים, שלהי ימי הקציר, ימי הבציר בתוקפם, הגרנות כבר נאספו, העבודה בשדות, שלנו ושלהם, פחתה, והלילות כה חשיכים הם, וממש בכל רגע יכול הדבר להתחיל.

אברשקה שהציץ ראשו ב“הארוחה מוכנה” – נדחה ב“עוד רגע” – כי חבורת התגבורת אינה יכולה לשבת כאן ימים רבים, על צד האמת אינה יכולה לשהות כאן כלום, ואם לא יארע דבר בלילה, הם יחזרו בבוקר, וישתדלו שאחרים יבואו. ויהושע היה מסכן מאוד, ובכל קוצר־קומתו השתדל מאוד, ובכל עוצמת כתפיו התאמץ – שלא ייראה הכרח זה כהשתמטות מצדו. לבסוף גם נמצא בידו חוט דק אחד, שתלש אי־כאן, והוא פתלו בין בוהן לאצבע בעדינות ובזהירות מתמיהה לגבר ממדיו, וקמטי־מצחו האדימו כצלקת: “לפי שעה ניכנס אנחנו לעמדות ואתם תנוחו קצת.” – “כן”, השיבוֹ אהרון וחייך אליו בעיניו, עד שהשכיל יהושע, ואת אותו “אבל” הגיוני מאוד, שהיה מוכן בפיו, בלע והעיר אחרת: “אם הם יבואו – יבואו רבים, בבת־אחת.” – “כן – השיב אהרון – רבים יבואו: קרוב לוודאי שישרפו את הגורן ואת החורשה, אולי גם יתפרצו לחצר – אך הבית יישאר תמיד. הכל הכל עד הבית הזה.” – “ואז?” – “מי יודע. הם חזקים עד שיתחילו, כשיתחילו נלך אנחנו ונחזק.” – “כיצד?” – “בחוסר־הברירה. להם הדרך הביתה קלה ופתוחה יותר מדי, ולנו אין לאן להסתלק.”

אל מול פני יהושע היה חלון, ועל סף החלון התנדנדה קלות בת־רוח זעירה – רכובה על־גבי ענף של קזוארינה, שבחשיכה היתה ניכרת ככתם כהה יותר – והיתה בה איזו עצבות אמהית, איזה חרדה של אם לשוב בנה, ואולי גם ניחומים מקווים, וההרגשה היתה: “למה לכם כל זה, הוי בני אדם…” ואותו אהרון המשיך – “הגורן הבוערת תיראה למרחוק. היא תהיה למשואת־אזעקה. בעודם סוגרים עלינו, חייבים אז שלנו לבוא מבחוץ ולמחצם.” – “אַה־אַה” אומר יהושע ומתחיל להבין משהו, וליבו מנחש ומסרב. איך זה, כשאדם נתון יום יום לטירחתו, ונוטל בידיו אלה חליפות מושכות, קלשון, חרמש, עטינים, טוּריה, או פת־לחם, איך אפשר לשער אז כי עוד נכונו לו מעשי־ילדות כה רציניים וכה מיותרים? “ואתה בטוח שיבואו לעזרה?” – “נשתדל להחזיק מעמד עד אז”. – “ובמה תעמוד נגדם?” עתה רחש צליל אחד בקולו של אהרון ולאחריו עוד צליל ושיפעת הצלילים פיכו סביב קולו השקט כל־כך. כהמיית דבורים בצהרי יום זיו – "בוא אראה לך " – ובדברו הקיף את השולחן והסיר את השק, ומתחתיו היו כמה תריסרי רימונים, מהם ערוכים, מהם בתוך עריכתם. “לכל חלון אתן כמה שנוכל להכין, ונראה מי יוכל להתקרב.”

מאחורי אהרון הוטל צל, ועל השולחן היה עיגול מועט של אור, וידיו של אהרון, גרומות וארוכות, טיפלו במנגנון ההדלקה, והבריגו אותו לאיטו, ואוקיינוס של חרדות, כהתייפחות תינוק באמצע הלילה באין איש בבית, הילך אימים ותוגות בחוץ, ורק ידיו של אהרון היו מוארות והבריגו לאיטן את מנגנון ההדלקה בכל הדיוק והזהירות הדרושה. נותרו ליהושע כמה דברים מקודם לומר, והיו לו כמה דברים נוספים לומר, ותחת כל אלה לחש: “נו, טוב, נצטרך כשנחזור – לסדר גם את זה.” – וכל כמה שהתאפק, בלע לבסוף רוקו. אלא שכאן נכנס אברשקה ובידיו כמה פרוסות ותחת בית־שחיו ובכיסו מלפפונים ועגבניות – ושם על השולחן וגיחך: “אם לא תאכלו מייד – לא יישאר לכם.” וליהושע רווח לפתע מאוד. פתאום ידע כי אין שום דבר נורא או נבצר, וכי כך זה ואין מפלט ונצטרך לחזור עתה על־פני כל אותה דרך ארוכה ומשובשת, לאסוף שם אנשים (את מי?), ושוב לחזור לכאן… ועל זה לבנות תכניות של ממש?… אלא שאהרון שצלילי קולו הרחיקו העליפו, בעודו תוחב “אצבע” של חומר־מפוצץ ל“חבית”, קרא כנראה מחשבות אלה ואמר: “לא יהושע, חביבי, איש לא יבוא יותר ממה שבאתם אַתם. אני יודע, כוונתי היא שנחזיק מעמד עד שיאור היום. הערבים האלה אינם נלחמים לאור יומם. וגם האנגלים יגיעו. אין זו תכנית בטוחה – אבל זאת היא התכנית היחידה. אין זו ישועה גם למחר – אך יש בזה ישועה להיום”. חקקי לסתותיו היו שקועים בצל, ושערו היה שחור־אדום, ויהושע לעס מלפפון והשתדל מאוד להביא סדר בליבו.

שוב הציץ אברשקה: "אני יוצא אל החצר.“ – ואהרון אמר לו: “את אנשי התגבורת תוביל אל שרגא ויחליפו את אנשי העמדות.” – ואברשקה עוד הביט חליפות מאהרון אל יהושע וריחרח משהו באויר, והניע ראשו ונפטר, ודמותו הבריאה, המאוששת מביאה עמה חיוך של רווחה. “הכל תלוי בנס,” פולט יהושע ואומר וחש כי הפעם אמר דברים, שלוש מלים עיקריות. ושוב הציצה מן החלון צללית הקזוארינה המתמכרת בחשיכה לאיוושות קטנות ודגדגניות, שחלפו ופסקו, ועוד רגע ונשמע גם קול צרצר שחצב לו מכיתות־מכיתות מן הדממה החשיכה, בקצב קבוע, ובהתלהבות לא־מובנת, וגג הבית שבחצר התגלה, ומאחוריו רחשה־נשמה החורשה, עלה ורדת, כחזה שעיר, ועוד הלאה היו קצת כוכבים ופס חיוור לאורך הגבעות שבאופק – ואיזה מאמץ היה טבוע בכל, כמין הבלגה, כמין פרכוס של נחנק המתכוון לשווע, ונלחם על נפשו. ועם כל זה גם כמין – איך לומר – עולם גדול כל־כך ושקט כל־כך ולא איכפת עד מאוד, וככה זה. על אדן החלון, זה הסף הרחב, הקריר, היה מוטל שק חול, ובחצר היה עובר מישהו בחשיכה ורגליו מתנגפות לו, והכל היה מאזין־מאזין. יהושע מחזיר פניו אל החדר, פרוסתו האחרונה נבלעת, והוא משתף ידיו העסקניות במלאכת ההכנות. ושוב היתה דממה. המרצפות האדומות של החדר, תקרתו הגבוהה, השולחן הזה, המנורה המוּסכה, הצללים השורצים בכל, כלטאים גמלוניים, האפשרות ששחיקת־יתר של החומר המפוצץ עלולה לפוצץ את הכל – הכל חָבר להוויה אחת, של איזו תכלית, לכמין “לשם־מה” מסוים מאוד, כל־כך מסוים שאתה שוכח בו ברגע לשם־מה. משהו מעיק ומשהו הכרחי, משהו זר מאוד ומשהו שכולך בו, ובעיקר, אכן איך־ברירה.

בריח אחר בריח פורק בידיו העבות של יהושע, שגבן מצמיח צמר רב, והכל שומן ומורק, ועוד מעט אפשר יהיה לקרוא לטירונים ולאמנם; ואילו אהרון עסק בפצצותיו כמכהן בקודש – ואין יודע מה מעבר לפרצוף המוצל הזה. היה חם. יתושים בחשו ותיזזו בזמזומם השרקני, ואותו צרצר שבחוץ קצב מקצָבו נפעם ומסור, וליבו כולו למלאכתו. ולרגעים כבר היה נדמה שאין צורך להשלים עם שום דבר קשה לפי שהכל פשוט כל־כך, שאינו לא טוב ולא רע, ולא כך ולא כך, אלא רק ככה כפי שהוא. וכל־כך ברור היו נראים לפני יהושע לפתע הזיתים המכודרים שנגלו כשבאו לכאן בעיקוף הדרך, משניצתו הפנסים, זיתים כסופים, מהודרים בתפארת־זית רענן, אילנות אילנות כדוריים, ורק בצילו של כל אחד רבץ הפחד, וגם ברווח שביניהם ארב החשד, אבל בתוך תוכם היה פורח משהו אחר וסודי מאוד. ואולי בעוד רגע, בדממה הגדולה הזאת, תצוף מחדש ותעלה ההרגשה המופלאה הזאת לתוך־תוכו, הרגשה כה מיוחדת, כה מוזרה וחדשה ונעימה־לא־נעימה, טכבר היה בדעתו לומר משהו אל אהרון – אלא שפתאום היתה יריה ואחריה עוד אחת.

 

ד    🔗

שרגא עייף מאוד. כבר שני לילות לא ישן כל צורכו. וצולע מחמת הצרור, חוד המסמר, או משהו, שהטריד בתוך הנעל עד הנפש – דישדש ובא ועלה במדרגות המרפסת המערבית. “שרגא?” קדמוֹ מעבר שקי החול אותו נתן, זה שהתפטם קודם בזיתיו, ושרגא ענה: “ממ.” – “מה, אתה ככה?” תהה נתן והיה מסביר פנים – “חם!” התאונן הבא. – “מה, עכשיו כבר טוב, איזה ברחש היה ביום – את כל העור גירדתי מעלי: לא היתה מנוחה.” – “כן גם ברחש. והכל הכל.” שרגא היה צמא, וגם רעב, ועייף יותר מכל. נטל ושקע תחתיו אצל השקים, גם הוא כשק שמוט. ידבר מי שידבר, ילך מי שילך, הוא אינו זז. אצל פישפש החצר היו שני דקלים, אחד נמוך מרעהו, וכפותיהם הסורחות, המוצאות אף בחשיכה איזה הבהקה שאפשר ליטול ולהבהיקה, כאילו מקרבן היה נובע האור, רישרשו להן באי התחשבות גמורה, כשייכות לעולם אחר. ונתן אמר: “נו כן, נראה מה יהיה עכשיו.” ואילו שרגא כבר היה על עברי פי נחרה, לולא חזקה עליו עוד הכרה אחת שעליו לחלוץ את הנעל המציקה.

אז שקל נתן ומצא שאין לך שעת כושר נאה מזו כדי להביע ולרנן בחשאי שיר־זמר שצלילו השלישי הזכיר לו שיר אחר, יפה יותר. וקל־מהרה סטה גם ממנו ובא לזמזום צולח חדש, דולף־טורד, וזה הביאו כנראה להתרוממות הלב, ולכמיהה צורבת, עד שחזר ושקל ומצא שאין לך שעת כושר נאה מזו לדברים שבמופשט, במופלא, ובנשגב, ומייד שינס מותניו, תפף באצבע על כתפו של שרגא, האובד בין פקפוק לתנומה, וזקף אותה אצבע למרומים שבין הגג לעצים, ואמר בלחש: “זה נכון מה שמספרים שכל כוכב הוא עולם? הנה שם – כל כוכב הוא עולם! מה?…” ואם תמצא לומר הרי פעמים גם מעשה חליצת־נעל יהא משהו של־ערך, חלוֹץ ועסות, ומשש וחטט בין ולבין, בהתפנקות מסותרת ובהתמסרות גלויה, משל כאילו הנאה אסורה, או כמתוך סלידה מתוקה – ונעשה רחום וניחא עד התרפקות, עד כמעט ביטוי־פורקן ללב אילם. ושרגא חלץ נעלו. ואילו מפתח הבית יצא אז אל המרפסת אחד ואחריו אחרים וקולו של אברשקה פנה אל החשיכה בספק־קל: “נתן? – אנחנו יוצאים לעמדות.” טפח להם הלילה והיכם בצחותו, בחשכתו ובחששות מתחדשים. ושרגא בעצם־תוך החיטוט, כדרכן של הנאות אסורות תמיד, נתפש ונחרד ונחפז לקום, והנעל בידו, ואמר: “אברשקה? זה אתה? נו, הנה, ומה?” ואברשקה גם ענה לו: “אותך דוקא חיפשתי שרגא – הנה הם לפניך!” ושחה אל המעקה המבוצר, והשקיף מתוך נשימות מתרחבות אל הגבעות הרחוקות, ובדק כל מה שרואים מן החורשה, ונעץ מבט בחצר, מעבר לדקלים המרשרשים ובוהקים, וחזר ופנה אל שרגא הנבוך, ולפני שהספיק לומר לו, נפלו אותן שתי היריות, אחת ועוד אחת.

שרגא ידע שצריך למהר ולאמור מלה, פקודה, ורק לא ידע מה, גם כאילו “סוף־סוף” גנוז, גם כאילו “מה־זה־לכל־הרוחות”, וגם “מה־צריך־לעשות־לכל־הרוחות”, אבל גם מין “אני־מן־הצד” ועוד גם “נו, ובכן־מה?”, אלא שכל אלה היו קצת אחר־כך, וסמוך־מייד ליריה שחו כל העומדים ארצה, ונתן, להיפך, הזדקף ממקומו להציץ, מעל הבחורים שעדיין לא הרהיבו להתיר אבריהם מתוך פקעת הערימה שצברו גופותיהם, ואילו שרגא, במאמץ תקע רגלו בנעל, ונחפז לרוץ במלמלו “העמדות שלי!”… אז נגע אברשקה בכתפי שניים ואמר: “בואו אחרי”, והורה לאחד להישאר כאן עם נתן, ולאחרים רמז להמתין בפנים, ונחפזו במדרגות אל החצר – ורק עתה קרא נתן “אברשקה, מנין זה?” – “הגורן!” השיב קול מן הלילה, והצעדים נחפזו אל הפישפש. ועוד רגע והם אצל השער, ואברשקה רוחש בחפזה: "יצחקלה, לוין – מה זה? – “טינופת, אמו ואביו! רצה ל’דליק ת’גורן!” – “מי?” – “יריתי בו.” – “היה אחד?” – “שניים.” – “נו?” – “כלום. פתאום אני רואה על־יד הגורן מישהו. יצא מן האדמה. הראיתי ללוין. והוא מייד הכניס כדור והרביץ. ואני אחריו. אז ראינו איך הוא בורח, ואחריו שני. לא פגענו. זה היה בן־רגע.” – “לאן ברחו?” – “לאן? ברחו להם. עוד רגע והיה לנו שמח, הו־הו!” – “טוב, מייד אחזור.” ויצא עם אותם השניים. “אתם חבר’ה יודעים להחזיק רובה?” – והם ידעו וגם החליפו מהרה את שני הטירונים שנשלחו הביתה כדי שילמדום חיש־מהר, ואחד מן השניים אינו כי אם שלמה זילברשטיין.

ושלמה זילברשטיין היה נפעם מאוד, הוא וידיו ורגליו, והעצים והבתים והשמים והלילה והכל. כאילו משהו הגיע ועדיין אין יודעים מהו, אבל משהו שמן הנמנע להפסיקו. מדגדגת בלב אַווה קוסמת להציץ ולדעת מה יהיה ומכביד בו בלב הפחד, ממה שמציץ ובא, כאן ורחוק בבת־אחת. כמעט ואין כלום חוצץ בין בשרך־עצמך ובין עצם המאורעות. משחק הצללים על מרצפת החצר, ברק ברז הרפת, המיית ההתרגשות, כבישת הפחד ושׂאתוֹ, שֶקק הקזוארינות ורשרוש הדקלים, וגם מבע הכוכבים המתאמצים לומר משהו, וייתכן גם שהם כבר צועקים, אלא שעדיין לא הגיע, עם הרטט המיוחד שב“קוראים לך!” שהיה בהליכתו אחרי אברשקה ועוד הרבה, ופתאום ולפתע, אגב לכתו חרש שמע כיצד השעון שעל־גב ידו החל מתקתק קולנית, או אולי לא השעון הוא, מין דפיקות, כאלה שאולי הן שנקראות “גורליות” או כדומה, והבית הזה היה נטוע עיקש ומחריש, והמרפסת הקלועה ושזורה צללים שותקים, וברווח שבין פישפש החצר והבית נעשיתָ מופקר פתאום, ומרגיש שאין כלום משני עבריך שיחפה עליך, ויהיה לך למסתור, ושבוודאי גם כמה וכמה קני רובים כבר ממש מתכוונים אליך, וכבר נמלים רוחשות מתחת לכותונת ובצד הקיבה אתה אפילו חש את המקום המועד לפגיעת הכדור בעוד קל, בעוד־מה, בעוד כלום, ושותקים, ומתגברים, ואיש לא יחשוב לך זאת לגבורה. ונכנסו פנימה.

שרגא, ביש־גדא, חזר וקירטע בחפזון (המסמר בעינו נשאר), אל עמדה “שלוש” וכמעט שלא נפנה לשים־לב אל אותו חשש עיוור וצונן השוכן בכניסה לחורשה, כשקפץ ונפל ביניהם ופרט פריטה צווחנית בליבם. “אתם בסדר?” ירד עליהם לטבּעם בלחישת רחמי־אם עזים. – “מה זה היה, שרגא?” – “שתי יריות.” – “למה?” – “מה פירוש למה?” – “קרה משהו?” – שאלה עצבנית הקוצרת עצבנות גוברת ואווה להצטופף יחדיו. – “לא קרה כלום, אבל מי יודע מה יקרה עוד… אתה יודע…” וכאן המשיך שרגא בשטף, כפי הניתן בנסיבות מיוחדות אלה, ודיבר הרבה, והסביר ושאל ותירץ, ותכופות קשה היה לדעת את מי הוא מחרף בסינון, לפי שמי חכם ויידע שרק מסמר הוא בנעל? טוב לו כאן בין אלה השלושה, ורק יניחו נא לו לשבת בשלום, לא לנוע ולא לפסוע, ואפילו יירו עליהם, הכל יהיה לטובה, שהרי הם כל־כך יחד, כל־כך אנשים חברים, אנשים אחים, אתה וארבעתכם אחד, אחד נושם וכבר ארבעתכם נושפים, ונראה שמעולם לא אהב אדם שלושה אנשים כאשר כולם כאן אוהבים מאוד – ועד דמעות. מין התרגשות יש בשרגא, מין “רמסוני־ברגליים־אחים”, ופעמת־לב נרגשת שסופה עצבות גדולה, שמכרעת הכל, את העייפות, את ההתרגשות, את הפחד, ואת האהבה החטופה. עד שאיש לא תמה כשנטל שרגא לשונו לפתע ודמם באמצע דבריו וחדל. מפתיע היה רק שאין המשך ליריות, כי בתחתית הלב היתה תשוקה כמעט תביעה להמשך הדברים, לצאת מן הבינתיים הזה. וכך קרה ששלושה רובים ביצבצו מן החפירה, לפניהם חשיכה עם אורנים, ומאחוריהם ארבע דמויות מחרישות ואפלות, ורגע לפני שחזר שרגא והתעשת לקום ולשאת בתפקידו – נזכר וידע כי יותר ממה שנוקב המסמר ברגלו נוקב בליבו רצון אחר, אליה, אל אסתרקה, הה אסתרקה שלו, ולוּ היתה זו עתה בזרועותיו… אלוהים!

וגם עתה כשיצא שרגא אל עמדה “שתיים” ואל “אחת” ושלח את יעקב אל “ארבע” להוציא משם את הטירונים, אחד אחד, להביאם הביתה, ולחזור עם אנשי התגבורת ולהדריכם בהן, גם עתה הוסיפו והטרידוהו אותן שתי תחושות נוקרות: המסמר שבנעל, והצמא שבדם. ובעודו משלח את יעקב, מצא לומר לו: “מה עם פנינה שלך?” – “כלום. נסעה הבוקר עם אורילה.” – “לאן?” – “אל אחותה בעיר. טוב שהספיקו בעוד מועד.” – אשה, אשה, מריח שרגא ריחה בכל, וחיוך מביט אליו ומלווהו בעין, בלכתו ככה בחשיכה, זו שנדקרה בשתי יריות חולפות. אח, אסתרקה – ואילו יעקב פנה והלך אל עמדה “ארבע”, נזכר כיצד עלו פנינה ואורילה לאוטו המשא העמוס פליטים, חפצים, מבוכה, דאגה ובכי־כבוש. ועד שהאוטו זז עדיין היא עומדת אצלו ומביטה בו, ושותקת ולא רוצה שיישאר. “פנינה, אבל אני מוכרח!” והיא מתייפחת ומנסה לכבוש עצמה: “הם יגמרו אתכם כאן אחת־שתיים. בוא יעקב, בוא אתנו, בוא אתי, אל תשאיר אותי ככה, אמור גם להם שיבואו… תסע אתי – מה יש במקום הזה? בין כה וכה ישרפו הכל!” – וכשהוא מוסיף ומחריש וצר לו עד מוות, היא מתמלאת רציחה: “אם עם־ישראל חפץ במקום הזה שישלח הנה אנשים. מדוע רק עלינו ניטל הכל והם פטורים?” ולבסוף: “אם ככה גם אני נשארת. וגם אורילה נשאר כאן.” והוא מתעורר: “לא, לא, פנינה. אתם חייבים לנסוע!” – “למה אנחנו ולא אתה?” – “לי יש כאן מה לעשות, ולכם לא.” והיא: “יעקב, אני מתחננת, אחד פחות אחד יותר כאן, ואני מה אעשה בלעדיך, אם לך יקרה כאן משהו… אני הולכת אל אהרון, אני לא אתן, ולא איכפת לי שום דבר.” וכך וכך, ולבסוף התייפחה תמרורים, ואורילה בכה, ועל האוטו נפתחו מעיינות דמע, ולבסוף נכנעה, והחרישה, ועלתה על האוטו, ונסעו להם, נסעו להם באבק ובחום, ודבר לא נאמר, וגם שלום לא אמרה, והכל נגמר לא כדרך שצריך היה לכאורה.

עצוֹר! היכן עמדה “ארבע” – מה זה כאן? שחה והציץ לעברים: גזעי אורנים מלחשים לחש באותו לחש שלוחש רחוב זר ליתום תועה, ומי זה, ומה הצל שעל ידו? רובץ ולוטש עיניו? ואחר, משום מה, נחה דעתו. וכמה פסיעות והנה לפניו שקע כהה, ועוד הקפה זהירה ומתונה, ואין ספק, הנה עמדה “ארבע” – וגם קול צרוד ונסער היה מרחש לעומתו: “מי שם, מנַיִן באת? עוד רגע וירינו!” – והכל היה עומד להיגמר שוב לא כדרך שצריך היה. האין זה מצחיק מאוד, מגוחך להשחית? בעל הקול הצרוד, ועוד אחד שמשקפיו מנצנצות, ואחר שלישי זקרו צוָאריהם, שלשתם כאחד, וכל מה שסח להם ניכר היה שאינם מאמינים לו, וחושדים בו כי מעלים הוא מהם דבר, עד שכמעט שסירב השלישי שבהם ללכת עמו אל הבית, לולא עודדו הצרוד: “תראה מה העניינים שם ותבוא להגיד.” ויצאו לנדוד בדממה אל הבית, ומייד היו שניהם משחק לגלי הלילה, כפקק בקצף השיבולת. ונראה היה כאילו נתון האויר בכלי־ענקים, ומישהו מטלטלו לאיטו ומוליכו אנה ואנה בתנודות חרישיות, או כאילו באמת היכה בתוף אותו פלאי הרחק־הרחק, ואפס־הַדָיו ניטלטלו ובאו הנה בדיממת כחול־לילה־ירקרק, עם נקודות כוכבים בזוקים, נעים ונדים בקצב הגדול, החרישי, האיטי הזה.

גם שני הבחורים מעמדה “אחת” ומעמדה “שתיים”, ששרגא ניהל אותם אל הבית, ושאחד מהם, צעיר שבא אתמול, היה משום־מה עליז ביותר, עד שצריך היה להזכיר לו היכן הוא נמצא, והשני שלא הצטיין בשום דבר, פרט למבטא רוסי כשדיבר ולא שתק – גם שני הבחורים האלה טבלו טבילה בחורשה הלילית, ויצאו לבסוף ובאו אל הבית, ודרך המבוא הצפוני ירדו למטה, ופסחו על הסולם, ונכנסו אל החדר הצדדי, שעששית כחולת כרס האירה בו ורידדה כבר כחצי־תריסר צללים על הכתלים, לבד מצללים של־מה־בכך שהיו רועים בחירוּת ומטיילים בקירות, ומעל החלונות, ובכל קרן זוית כה וכה. וגם עתה כמקודם, כיון שהיו קירות עבים סביבם, נצטמצמו הדפנות סביב כל נפש, והכל התלחשו בהרווחה רבה ובהנאה גלויה, גוברת ועולה, עם צחוק כבוש, עם מלילת רגליים וקול שיעול, כמעט ברמה, עד ששוב נזפו בהם: “חבר’ה, מה זה!” ועוד רגע וכבר היו רובים מוכנסים פנימה, עם שמנם וריחם הרוֹבי, ונתנדפה החוּכה, ורצינות מפוקחת היתה בכל, רצינות כזאת, שמתחתיה, חרף־כל, נשאר גרעין של לא־ניחא, כשל מי שיושב באומץ לפני רופא־השיניים. ולמה אין מגיד מה היו אותן שתי היריות, ולמה אין יודע כמה יימשך הכל ככה, ומה פשר כל הדברים שפשר אין להם? ומייד אמר מישהו “הקשיבו” ואברשקה היה עומד ביניהם אוחז רובה בידיו: “זה הרובה האנגלי. זה גבו וזה גחונו. הנה שמורת ההדק ובתוכה ההדק עצמו.” ושוב עלו על הדעת ימים כשלאדם היה בית, ובבית עוד היו אבא ואמא וגם מורה בבית־הספר, והכל נראה היה כאילו קל כל־כך, קל ומאיר כבועות סבוֹן, וגם רחוק כל כך, לא רק משום שבאמת רחוק. שלמה זילברשטיין הבין הכל, פרט לכמה סברות דקות בנוגע לבריח, ופרט לאותה שעה שהיה צריך לקחת בידו את הרובה ולבצע הלכה למעשה, כמה כללים שנשמעו פשוטים להפליא. ואילו אותו צעיר מעמדה “שתיים”, כבר היה עוזר על יד אברשקה ומתרגל את הבחור החששן מעמדה “ארבע” בטעינת המחסנית ופריקתה. “כזה כדור קטן – וגומר את כל החיים!” התלהב אותו עוזר, ושלמה זילברשטיין החזיק לו טובה על רוחב ראייתו. “אתם צוחקים, – קירקר שחורות זה שמעמדה “ארבע” – ואיש מכם אינו יודע מה יקרה לו” – וגם זו היתה אמת שהיתה מונחת בכליותיו של שלמה זילברשטיין ואולי גם באלה של עוד אחד או שניים מן הנוכחים. “לי לא יקרה כלום, אני בטוח!” אמר העוזר. “מה יש?” שאל אברשקה – “זהו. אני מתחתן בשבוע הבא – חי חי!… ולא ייעשה כך במקומנו… חי חי!…” – “וגם לי לא יקרה דבר – אמר פלוני, בחור צהבהב ובעל פּיקה – שכן אני מפרנס הורים בחוץ לארץ.” – “ולי לא יאונה כל רע – אמר שלמה זילברשטיין בחריפות – פשוט מפני שאינני רוצה – ה־ה!” – “נשארתי אני לבדי – מגחך אברשקה – נראה שאני נבחרתי… מה? ח־ח!” היחידי שצחוקו היה צלול עתה היה אברשקה עצמו, לפי שהשאָר הפטירו מין העוויה־תפלה, ולא ידעו מה יאמרו. “אולם, קודם־כל, תדעו להחזיק נשק בידיים,” אמר אברשקה, וקרץ כדי להרים את מצב הרוח, וראשון היה עוזרו, שפתח את הבריח ונעלו כראוי ולחץ כראוי על ההדק לחיצה אחת ו“סחט” את השניה והיתה יריה. מה ? מזוית הקיר עלה ענן קל של אבק והיה ריח של אבק־שריפה. וכשחזר הדם לעורקים חפזו המחשבות, ומה אילו… אילו… אלא שאברשקה התנער ראשון, תפש את הרובה שסרח, חלץ את התרמיל המעשן, והניע ראשו כמה וכמה פעמים. “נו, נו,” אמר, “נו, נו.”

 

ה    🔗

נתן, שבמרפסת המערבית, המבוצרת, חזר מן הבית וראה וידע דברים רבים ושונים, ובהם שאינם אלא לצנועים בלבד, והיה מוכן לספר הכל, לו רק נמצא למי. ואילו ליהושע שהיה עומד עדיין אצל אדן החלון, ניבט אל החשיכה ואל ענף הקזוארינה, כמבקש הבהרה לסברתו והחלטה לליבו, היה לכאורה הכל ברור מאוד: זה יתחיל עוד מעט. ויש לעשות מעשה. שתי היריות שמקודם אומרות כי “הם” כבר מוכנים, והיריה האחת שנפלטה בבית אומרת שאצלנו עדיין לא־מוכנים. רגע אתה נזכר בטירונים האלה, נרגשים ומגושמים – ומתייאש, ורגע אתה נזכר באברשקה ובשרגא וביצחקלה ובלוין ובצבי וביעקב – ומתאושש. אולם ברור אתה יודע שמוּשם עליך עתה החלטית לקום ולחזור, לנסוע ולנסות להביא תגבורת נוספת – אם תחפוץ ואם תחדל. כל אותה דרך ארוכה ונוראה, חשיכה ומרטטת, גם אדישה וגם ממתינה לך, ואין לדעת דבר. ובמרחק פסיעותיים, מעבר לשולחן, יושב בתוך חוג אור היה אהרון מרכיב בזהירות רבה “כלי”, ומלוא פניו משובש מישבָץ צללים אילמים, צל צל מחריש בגומתו, וקולו הקרוב כל־כך אמר: “אז מה יהושע, רבות מחשבות…” – “כן,” עונה יהושע בשלהי רוגז וביכורי פיוס – “קשה להחליט, מה?” – “כבר מוחלט. צריך לקחת ולעשות.” – “מה אוכל אותך, יהושע?” – “אח. לא־כלום.” – “ולמה אתה ככה?” – “ככה? לא. זה שטויות, זה גמור.” הוא יעשה ואפילו שבע יתחרט, מייד. או אחר־כך, עשה יעשה. ואהרון: "כמעט שגמרנו כאן, בוא נצא לבקר את העמדות.“

וכשאדם יוצא החוצה, הוא יוצא אל ריווחת קרירות וגם אל מועקה סתומה. ובעוד רגע מתבדה הקרירות והלילה החם מטביע הכל בהתרגשות מופלאה. ומייד נעשית המרפסת צרה מדי, ונעשה חשק לרגליים ליטול ולרדת ולהפליג הלאה, ונוטלים ויורדים מדרגה או שתיים ויושבים. אם הבית היה פולט חומו הכמוס, או הלילה היה משיב בכנפו חוֹם מרחקים, או השמים הליטו בדוק־צמרי חם – דבר היה רובץ על הלב ומדכדך. וכמו תמיד דוקא כעת מבינים דברים רבים ושונים, ובעיקר מבינים שכל מה שהיה עד עתה מובן־מאוד, אינו מובן עוד כל־כך, ואם לחזור על עצם הדברים הוא זוכר עתה את דרך השדות החוצה לרגלי הגבעה את מסילת הברזל, ליד פרדס אחד, וביניהם כברה אחת של חול טובעני, שאפשר להיתקע בו וסוף. או, אם ממשיכים לאורך מסילת הברזל ורק אחר־כך… אלא שמכאן צריך לעבור בתוך הכפר, ממש אצל הבאר… אפשר גם לעקוף את הכפר, אם רק לא חרשו שם את השדה… יש ובלילה כזה זוכה אדם במשהו, משהו מועט־קל, אבל גבוה מאוד, ויש גם שבלילה כזה הוא מפסיד הכל באחת. ואפשר גם לנסוע ישר ישר עד הכביש הראשי – בצפון… אולם כל זה טוב למדי ליום – ליום ולא ללילה… אבל אם לנסוע צריך לצאת מייד, כי בעוד רגע – אי אפשר לדעת… ובעוד רגע חרקה המרפסת מצעדים, ומישהו וראשו בשמים, אמר חרש – “יהושע? אתה עייף מאוד, לא?” כל כך למעלה היה פלוני עד שיהושע, אותו יהושע הבריא והמוצק, פלח מימים רבים, חש עצמו קטן ורחום, ראוי ליד של חיבה, הרגשה כה מדגדגת, נעימה־לא־נעימה, מין צירוף מחוספס שכזה, אם תובן־נא הכוונה. ואהרון ירד כמה מדרגות וישב, עד שנהפך יהושע עליון ממנו, ובלא להודות רווח לליבו מקצת. “אתה עדיין במחשבות?” חוזר ולוחש אהרון ומביט ניכחו וסוקר הכל ומחשב לו, כנראה, חשבונות משלו – “מחשבות? אומר לך משהו: שאל אותי קודם בחור אחד, ‘איך זה קרה? – שאל – למה הערבים כאלה שונאים לנו?… ולמה עלינו להיסגר כאן בפחד, ולא לישון ולא לעבוד ורק לפחוד? איך זה’?” – “כן?” – הגיד הצל שעל המדרגות למטה – “ועוד אמר לי: ‘מה עשינו שהארץ כאילו אינה יכולה להכיל אותנו עוד’?” – “כן?” – “בדרך, בחול, בכביש, יורים בך, ואתה מתחמק, ובורח ונס – מה זה – כל הארץ רודפת אותך… אין לך מקום בה… סחור סחור כפושעים, נמלטים אנחנו – – – למה?…”

ואהרון אמר ועודנו צופה ניכחו: “ואתה. מה אמרת?” – “אני? אני אמרתי ככה: אין ברירה. הם צריכים לדעת שיש כאן מקום לנו ולהם. – אמרתי לו – ואמרתי שאין כאן על הגבעה שום דבר מיוחד שצריך לשמור עליו בכל מחיר – והראיתי על החורשה ועל הגבעה – חוץ ממה שזאת היא החורשה שלנו והמקום שלנו. ואחר־כך שאל מדוע אם ככה אנו בודדים כל כך כאן, 'למה – אמר – אין חומה של המון אנשים כאן לחומה? איש לא היה מעז להתקרב לו ידע שרבים כאן – למה הבדידות הזאת?” – “ומה ענית לו?” – “כלום. אמרתי שככה זה. אנחנו בודדים. מעטים. ואמרתי לו עוד, שגם איננו בודדים כל־כך. אבל לא קל להביא לכאן אנשים – אמרתי – וכולם מסתכלים בנו מכל הצדדים, מכל הארץ. אבל, אתה יודע…” – "אתה חושב שאין לנו די כוח לעמוד כאן בפני ההתקפה? – “לבדנו? ככה?… זה יהיה ככה… אתה יודע… לא קל!…” – “קל? בוודאי שלא. אבל אם לא יארע משהו יוצא מן הכלל, ואם לא נאבד את הראש.” – “אינך חושב איפוא שצריך תגבורת נוספת?” – “כעת המקום קטן ודי מלא. אבל לחצר ולעמדות שבחורשה, להן אני חושש.” ושוב קם אהרון והיה גבוה, “התגבורת צריכה לבוא מאחוריהם – כשהם יתקיפו – ולהכות בהם מעורפם…” ונפנה וירד, ואחריו, רחב מאוד, טיפס וירד יהושע.

ירדו ועברו את הרחבה ונכנסו לחצר, ומייד התגלגל ובא עליהם אברשקה. זה עתה לחש וסיפר צבי לאברשקה מעשה באותו אהרון: איך רכב על הסוסה לתחנה, איך ירו עליו פתאום, איך פגעו בחגורת האוכף, איך ירד אהרון בתוך היריות ותיקן במנוחה, ואיך חזר וקפץ ודהר. וגם על לוין סיפר, וכנראה עיקם אפילו שפתיו בחושך, ואמר כי לוין הוא עץ, בול־עץ, ספר לו הלצה, דגדג אותו, רקוד לפניו והוא כעץ, בול־עץ! – ומצויד בידיעות טריות אלה הדריך אברשקה את השניים, והוליכם אל עמדת הגורן, שבדופן מוסך־המכונות, מתחת לגג הפחים, שכולה אבק, קורים נושנים, ריח קש בלה, ושמן עם נפט, ומן הצד כמה מקצרות, מחרשות וגרוטאות וטראקטור עתיק, ושממון משונה – שכעת בלילה קצת מתרכך בצללים – ואילו הצופה שמעל אותו גג פחים, אינו אחר אלא ממש שלמה זילברשטיין, והפעם יש רובה בידיו, כלי שגם מוסיף עוז כזה, וגם חששות שונים בחזה. ועומדים איתו. ואין שואלים דבר, ואין הוא שואל דבר. ומייד כשיסתלקו מכאן יחזור לשרבב ראשו אל האפילה, שציבורים ציבורים של חשיכה נועעים בה, והם, כנראה, אילנות, זיתים, או מה. ורע מכל הוא מה שמתנועע בין הציבורים הללו, כי הרי אין מה שיכול להתנועע, אם רק לא גלי אויר שחור, או עיני עצמו המשוטטות, ואולי… מסוכנת מכל היא הגורן הזו, זהבהבה־אפלה, מבהיקה רשפים, או גחליליות, או מה, זו הגורן שעתידה להישרף, ושהוא יחייב ראשו עליה. אולם, חוץ מכל אלה, דומה שאם רק יצליח לשרבב צוָארו ולהאריכו קמעה, יתגלה עליו משהו שאין לו שֵם אחר אלא “נפלא”. משהו נפלא. אם רק יצליח לשרבב למדי צוארו לתוך החשיכה, בין הקיר והחורשה, משהו שלא היה אתמול, ולא נודע שלשום, אף כי היה כסוּף ורצוי גם תמול־שלשום, – וכל זה מזוּג ומהוּל בתוך תחושה נפלאה, מין אהבה כזאת, כליון או ערגה, או משהו, שתמיד עומדים על סיפּוֹ, ולפעמים גם מעיזים לעבור, אלא שאז כמובן מקיצים באחת, ונפשך בך ריקה ושוקקה. האפילה עודנה זזה, ובגורן עדיין ניצוצות־לא־ניצוצות מנצנצים בהתלהבות.

עברו השלושה את הרפת, האזינו לחששות אברשקה, ונועצו עוד, וחזרו ובאו אל השער המערבי, ויצחקלה עייף מרוב שתיקה, ירד אז אליהם, בניגוד לכל ההוראות, והיה נכון ללחוץ ידו של כל אחד ולשאול לשלומו, ולספר מצידו על מיחוּשיו שלוֹ, ולהתאונן על שותפו לוין שהוא ספק ישן ספק חרש ספק פגר־מת. וכל כך רע עליו ליבו של יצחקלה, עד שהללו כשפנו להם בקיצור אל הבית, או אל העמדות שבחורשה, או להשד יודע, טיפס ברטינה אל קן הנשרים שלו, ובהחלטה אכזרית ישב וטילטל את הנשר השני שהיה מוטל אפרקדן וחרטומו למרומים הגבוהים, עיניו עצומות, ונשימותיו קצובות וכלום לא איכפת לו, ולא עוד אלא שאפילו אינו מעמיד פנים, תיפח רוחו, למרות צילה של שַׂחֶקֶת־ממזרית. “אתה ישן, לוין?” והלה נשף משהו בחוטמו. “ואני רוצה לשאול אותך משהו, לוין?” – “נו?” – “מה אתה ישן או שומע? אמור לי… כן, אמור לי בבקשה” – "נו, וואָס?“ – “לוין, מי צריך את כל זה – האם העולם הגדול לא די גדול עד שצריך להתעקש דוקא על מקום אחד – כשיש מיליון מקומות אחרים פתוחים, חפשיים, עם בני אדם הגונים וטובים, שאפשר לדבר איתם ולצחוק, ואם לא זה, יהיה זה, ואם לא כאן יהיה שם – מה?” – “בּאבּע מעשיות.” ענה לוין.

יצחקלה שותק רגע. ואינו יכול לשתוק רגע. – “לא יודע איך זה ייגמר,” הוא רוטן ומושך חוטמו בקפידה. – “איז וואָס?” אומר לוין אמירה שאינה מעידה אלא שאינו ישן. – “אנחנו נשב כאן ונשב כאן. הארץ תהיה שם ואנחנו נשב כאן.” – “מ־ה־ממ!” חזר הלה ונתפהק בשוויון־נפש. – “איכפת לי שיהיה גם לאחרים איכפת שאני כאן.” – “אה.” – “מדוע זה אני צריך להיות כאן? מדוע זה דוקא אלי באים לקרוא כשיש צורך: יצחקלה קום! הגבעה בסכנה, העמק בסכנה, ויצחקלה הולך לגבעה, הולך לעמק, לא ישן ולא אוכל, מפקיר נפשו, ביתו, עבודתו, הכל – והסוף מה? אם נעמוד על נפשנו כאן – הרי שהגבעה בכלל ניצחה. ואם יצחקלה יפול – זה לא כלום, זה 'רק־אחד־נפל” – “אַזוי איז דאָס.” – “עם ישראל! אבל אני טוב כמו אחרים. ואם הם טובים בשביל לשבת בבית, אני רוצה שיידעו כולם שאני כאן ולא הם; ושאני כאן לא מפני ששלחו אותי הנה, ולא מפני שזה טוב שאהיה פה, או שזה חלוצי, שזאת גבורה, יקח האופל, אלא שאני פה מפני שהאחרים לא באו, משתמטים, מיוחסים כאלה – ואני מכיר אותם ושונא אותם יותר מאשר את אלה שמייד יירוּ עלינו.”

– “נוּ, איז וואָס טוּט מען?” – “מה עושים? מתפקעים. זה מה שעושים. שוטה הוא יצחקלה זה שלפניך, שוטה הוא. יצחקלה אינו טוב לשום דבר אלא לשליחות. שולחים אותו הנה שולחים אותו שמה, ופעם ישלח הוא את האחרים, ולכל הרוחות, כולם – יקחם האופל!” – “נו, נו, שאַ־שַא.” – “איזה שאַ מי שאַ! – נתרתח כבר יצחקלה, ולחישתו הפכה שריקה צרודה, שכבר הדאיגה מסביב כמה וכמה לבבות של שומרים קשובים – אני אומר לך שככה זה לא יהיה. יבואו כולם מצפון ומדרום וילקקו עפר רגלי שאעשה משהו! אני אצא לעשות בשביל עצמי, כמותם, אני אקח בשביל עצמי, אני אעשה עתה עסקים, אני אבלה זמני בנעימים – ואפנה להם את מקומי להיות גיבורי־ישראל – בבקשה, הגבעה הזאת שלי ממש כמו שלהם, ואם להם לא איכפת שתישרף הגבעה, מה זה איכפת לי – אלא שאם להם גם לא איכפת שאיזה יצחקלה יפּול כאן בשבילם – ליצחקלה זה דוקא איכפת מאוד! אתה שומע, ואני… רגע: מה זה שם!…”

כי שם, בדרום־מערב, התלקח פתאום כל האופק, והאדים, והתרומם ושיווע למרחקים: “הצילו, בני־אדם, הצילו!” כאילו הונף באחת מצבוע נוטף שָׁשׁר על פאתי־אופק, או כאילו מבול דם נפתח שם מארץ אל שמים: בבת־אחת נתנשא זוהר אדמדם על כל פאתי־אופק. “ובכן, זה ככה.” אומר יצחקלה – ומבין כי הכל, באמת הכל אחרת. “שריפה!” אומר לוין. “זה גורן,” משיב יצחקלה. נמלים פשטו בקיבתו ובליבו, אינו יודע אם חם אם קר, מאוד מבקש בתוכו ליטול דלי ולרוץ, וצר כאן מאוד על הגג. “היכן זה?” הוא שואל וגם נוקב מייד כמה שמות של מקומות רחוקים. משהו שהיה רחוק מאוד נעשה קרוב מאוד. משהו שהיה ספק נעשה ודאי. ונפלו מחיצות ואתה מופקר לכל רע. העולם נעשה קטן כל־כך. בנקל אפשר להחליק ולצנוח אל בלי־מה. אולם יצחקלה אינו אלא אומר שוב: “הנה, ככה זה.” ומחפש מסביב, בודק בעיניו הכל, ומתמהמה אצל הגורן, וחוזר והופך מבטו אל הבית ואל החצר ושוב נעצר אצל עמוד האש, שהיה זוהר שם במנוחה, לא כסומק זריחה, ולא כארגמן שקיעה, אלא רק כסימך־רע, וכאותות של דם. אי־שם מתחת ליפעת הנוגה ההוא – הרחק הרחק יש גם יריות, הרחק הרחק יש גם צעקות, הרחק הרחק יש התכתשות גדולה – ולא שומעים כאן ולא רואים כאן אלא כמו בעד תחושות מעיים ובריקנות מוצצת חזה. כל חמתו של יצחקלה על לוין פגה – אין לו זולתו דבר־יקר בעולם. גם שלמה זילברשטיין, במקומו שאצל הסככה, היה רוצה שיהיה מישהו על־ידו, וגם לרוץ להודיע למישהו וגם לשאול, אלא שנדמה לו שאסור לעזוב את מקומו, והרובה שבידו אינו נחנק רק משום שרובים אינם נחנקים, ובכל זאת אפשר שמייד תיסחט ממנו יריה, לולא היה היורה חושש מיריות, ועיניו מוקסמות למראה הזוהר האדום, ועוד משהו שאולי הוא המראה הנכסף שמתגלה לאדם, לבסוף, כשמצליח לשרבב ראשו עד מעבר מזה. צבי שאצל המכבסה והשער המזרחי ידע בבירור מנין האש, וידע היכן שם הגורן, וידע כמה קשה שם וכמה אין שם די אנשים להגנה, וכמה מרובים מהם הם אלה שהדליקו את הגורן וכעת שוסים להם פרות ועופות, כרים וכסתות, ושואגים בהנאת חיית־סוּגר שנתפרצה, ונוצות ודם ויללות ויריות, וחבל מאוד על אותה גורן – גורן נאה היתה. כזו שזוכים לה אחת לשבע שנים. וגם נתן שעל המרפסת המערבית, גם הוא ידע מה פשר האש, והסביר ליאיר, שנמצא פתאום חבר טוב, יודע ומבין, אדם נכון במקומו הנכון. "עכשיו הגיע תורנו, – אומר נתן. – אמש שרפו שם, והלילה חיכיתי: אנחנו או הם, כעת הגיע תורנו.״ גם אהרון גם יהושע, עדיין לא שבו מן החורשה – ואין לו למי להודיע, ודווקא מדגדג בו הצורך להודיע. ולפתע פתאום היו יללות מקרוב. מיצהלות ויבבות בערבוביה צורמת. אלא שאלה היו תנים, ומייד גם נבחו כלבים. ואסור להסב עין מימין, משמאל, ומאחור, כי הפעם באמת אין אתה יודע מנין תיפתח הרעה. וגם הנה שומעים כבר צעדים. “מישהו בא!” – “מי שם?” שואג מישהו בקול שלולא היה לחש, היה קול מאיים מאוד, אבל מייד נתפייס: “שרגא? אתה? בוא תראה איזה אש!” – “אש?” נבעת זה שדישדש בקושי מלמטה – "הוּ־הוּ – כהוגן! – עד חצי השמים!״

 

ו    🔗

שרגא נשען אל המעקה, מושך כתפיים, מניע ראש והאודם דולק בעיניו. פעמיים או שלוש כבר פתח פיו ולא עלה בידו לומר מלה. מסך שחור לפניו, ועליו כתם ארגמן מתנשא מעל אמירי אילנות מחטניים. או, אולי כאילו האדמה עד למרחקי איך־שיעור, ומעבר למרחקים מתנופפות השלהבות. משהו שמחייב את כולם. חוץ ממך. כי אתה מחוץ. כי אתה אינך אלא רק שעון כאן אל המעקה. ואין כאן משלך אלא העייפות. כי נפשך מרה עליך. וגם כי אינך מאמין שהעמדות שבחורשה יחזיקו מעמד, ויודע שכל מה שטרחתם וסידרתם במאמצים ובמסירות – ערכוֹ מאפע, והבּוֹק יִבּוֹק בדחיפה ראשונה. ואתה יודע, וחבריך, אפילו אינם מגידים, כי הגורן תישרף, וכי הכל יישרף וייהרס, ורק אין יודע בכמה קרבנות אדם. ואין זה פחד, ולא תבוסנוּת. אלא ידיעת האמת בלבד. כשם שאמת היא שעייף הוא. כשם שאמת גדולה היא ההתרגשות הבוערת בקרבו, וקוראת קריאת־אחים לבערה שמרחוק. התרגשות שמתחת האפילה הגדולה, מעבר לקהות האטומה, כזו שמשמעה לא מושמע, ושאפשר גם שאינה אלא פשוט: אסתרקה. וזה מייבש גרונו כחמסין, ועד כפות רגליו. מין המיית לב מין בחילה וגם קוצר־רוח, אבל גם שעמום רב לכל מה שאינו בתחום הארגמן הזה. שרגא עייף מאוד.

כשהתעשת שרגא וחזר ממרחקים מדומדמים, ואולי אפילו פשוט כשהקיץ מתנומה שבמאונך, תמה מאוד למראה אנשים רבים שעמדו סביבו והתלחשו בכובד ראש, וכל הווייתם היתה מוזרה, מופשטת מאוד, ישנם ואינם, טרודים ובדולים ממנו, באיזה משהו מרוחק כל־כך ולא איכפתי מאוד – שלהם, כנראה, היה דוקא איכפתי מאוד. ועדיין היה שם נתן שגחן על שקי המעקה, וגם אותו בחור שמִן התגבורת, זקוף כתורן, וכן היו שם אהרון ויהושע הרחב וכבד הנשימה ואברשקה עם רובהו, ועוד מישהו ספק מוכר ספק זר – ועמדו כאן, והרגיזו בקיומם, בחשיבותם, בלחישתם, מתחזים ליודעים דברים. ואילו אותו בחור שאינו מוכר, פצה פיו ואמר בעוז: “ימים טרופים הגיעו לנו.” – ואברשקה פטר דקלום אמיץ זה במכה אחת: “שקט!” אמר לו צחיח ויבש. אלא שנתן לא נרגע וביקש ואף מצא פורקן לליבו. “שורפים ושורפים – אמר – לעזאזל, שורפים ושורפים!” ושוב דימה אותו בחור קל־שפתיים כי נרמז לו בזה לשאת דברים, וגם לא חס על טובו: “נעמוד – אמר – במבחן. ביתנו בלהבות, אני אומר, נדבך על…” וגם הפעם גזר אברשקה “שתוק” נוקשה, ואופק הארגמן חזר ודיבר לבדו. “הייתי אוכל משהו,” רטן כעת נתן. ושוב דימה אותו בחור חסוד שנרמז לו בזה אות־פתיחתא, אלא שהקדימוהו ושאלוהו על הרימונים שבעמדתו, ונתערבבה עליו דעתו, ומילמל: “מנין לי לדעת?” ודוקא מלה אחרונה זו הזכירה לו פסוק נאה מן הפסוקים הנאים, או פזמון יפה מן הפזמונות היפים, וכבר התכוון לפטור הכל כמאמר חז"ל – וגם זה עלה לבטלה כי אברשקה הקדים ושלחו בקיצור לעמדה “לספור ולדעת”. ואהרון ויהושע נכנסו הביתה ונתן טפח על כתפי שרגא: “בוא ניכנס” ואילו שרגא היה על שפתיו “לכו־לעזאזל” צהוב־משטמה, וביגיעה מרובה רטן: “רק עוד רגע.”

טובע לאחר שכבר פירכס והתלבט לשוא להיחָלץ, מגיע רגע והוא חדל, וכמעט מקבל על עצמו, וכשהגיע שרגא עד כדי כך, נגע בו מישהו ואמר: “כולם כבר נכנסו פנימה”, ושרגא ראה לפניו את אותו שמן התגבורת, בן־זוגו של נתן – “נכנסו, מה?” הימהם שרגא. “יש לנו ענבים נפלאים,” – חזר ואמר אותו יאיר והושיט לו כמה אשכולות דלילים ולחים. מקצתם סדוקים. מקצתם אפילו מעוכים – אולם היו מתקתקים. קרים, מרפאים, מביאים שלום. "מנַיִן הענבים?״ היה ראשו של שרגא מתפקח קצת מעלפנו – “פה בארגז הזה” – "ולי נתן סיפר רק על זיתים! – “ח־ח, נתן!” – “חה, חה, ארגז סידר לו ושתק, חה־חה… זיתים הציע לי… ואולי גם אבטיח יש שם?” “ח־ח – שחק יאיר – פשפש במעיו” – “ולפחות עם לחם. אתה אוהב לחם וענבים?” – “לחם עם אבטיח טוב יותר!” – “לא רע. ואבטיח לאחר ארוחה שמנה… חה־חה…” שרגא שפף על הרצפה, ויאיר ניצב עליו. ואותה אש רחוקה נגסה רבע כיכר הרקיע מאחורי גבם, והיתה, לאט־לאט, לחלק טבעי מן הלילה, מן ההוויה הרגילה. “אתה נשוי?” – הפתיע שרגא בעצם פליטת חרצן וזג לעוּס – “נשוי? לא.” – “בכלל לא?” – “לא.” – “מה זה?” – “למה אתה שואל?” – “אה? סתם. באמת. לי יש בחורה. נחמדה מאוד. שער שחור ועיניים שחורות.” – “ממ.” – "אבל אהבת פעם אשה?״ – “הו, כן. ח־ח” – “זהו. ואני כבר התחלתי לחשוב עליך. מזמן?” – “כן. ככה” – "יפָה? – “ח־ח… נו… אני…” – “נו, והיא? כלומר: והיא אותך?” – “אח, זה היה משכבר… ונגמר.” – "חבל. טוב שיש לאדם מישהי. וטוב יותר כשהיא אתו… קדחת פעם? – "כן. מזמן – “כי זה כמו בקדחת. כשמתקיפה… ובילבול הראש… ואחר כך… גם אצלך היה כך?” – “המ… כן.” – “אל תתבייש חביבי. מה יש להתבייש? כי מה לא מגיע לבן־אדם… ולי יש הרגשה… נדמה לי שעוד מעט יתחיל.”

“חשוב רגע – המשיך שרגא ברציפות־שוקקת – יורים על עמדה ‘אחת’ או על ‘שתיים’ – מה עושים אנשי ‘שלוש’? – מתבלבלים. ישיבו אש? יהרגו את חבריהם. לא ישיבו? ימותו מפחד. יתגברו על הפחד? איך? ירוצו אל הבית? ואתה כאן בטוח שעמדה ‘שלוש’ תפושה ועמדה ‘שלוש’ כבר ריקה. לך התרוצץ אז ביער, ביריות, וברר מה קרה – והחצר? הנה, שורפים את הגורן – ומה? כעת זה רק מתחיל: לאן? ומה? מחליטים לחזור לבית. אבל על המעבר אל הבית יורים כעת ומכסים אותו באש. ובכן? הנה לך. מה צריך? גבורה? סבלנות? יש לך רק עצבנות. וזה הכל.” – “אינך מפריז? נצטרך לעמוד שתיים־שלוש שעות עד שיבואו לעזרתנו. ומספיק שהאלה יותקפו משני צדדים… – “יבואו? מי יבוא? מנין יבואו? מי שהיה יכול לבוא כבר בא. וחסל. אל תשלה את נפשך. אנחנו בודדים ונישאר בודדים”. – “אתה שוכח ש’הם' מפחדים מאתנו הרבה יותר.” – “על זה אין לבנות הגנה. מה עבודתך שלך?”־ בניין. בנאי” ־ “בנאי? חשבתי שדוקא חקלאי.” – "הייתי פעם. למה אתה שואל? – “ככה סתם. זה בסדר: גם אני הייתי פועל בניין. תמיד זה ככה. רק פלחים, בנאים, ושכאלה באים הנה. טוב. אכנס אליהם”. התרומם שרגא בכבדות. היה חם מאוד, ולפאת מערב אותה אדמומיות, וחסר היה כל־כך הרבה דברים, שלו גם נפתחו השמים הדוממים לא היה ידוע מה לבקש מהם, פרט אולי לשם הכולל: אסתרקה. "כמה זמן בוערת גורן? שאל שרגא וגם השיב: “בוערת עד שנגמרת, עד הסוף.”

אברשקה דיבר. יהושע עמד אצל החלון, ואהרון ישב אל השולחן, ושרגא בא ונשען אל משקוף הדלת ליד נתן. אברשקה אמר: “עם עוד כמה אנשים הייתי שם מארב בקירבת הבאר, משם בוודאי יבואו, זה ידהים אותם, זה יזהיר אתכם, בידנו תהיה היזמה.” – ויושבי החדר שתקו, והמתינו, מיותר היה לומר שאין זה בא בחשבון. אברשקה חזר ודיבר:“להימלט אל הבית נוכל תמיד”. ונתן אמר: “אם לא יילך בחורשה נחזור לבית: אם לא יילך בחצר ניסוג לבית: ואם לא יִילך בבית אין עוד לאן”. אלא שזה בוודאי היה מיותר. אז העביר אהרון ידו בשערו שהיה שחור־כחלחל, ושובל הדים נלווה רחף על כל הגה “מה דעתך שרגא?” – ולשרגא נעשה חמוץ מאוד. כי הכול יודעים מה בפיו להגיד, וכי הגד לא יגיד זאת. “דעתי? נישאר ככה כמו שאנחנו. אני אשב בחורשה, אברשקה בחצר, ואתם עם הרזרבה כאן בבית. וזה הכל.” – וכל־כך ברור היה בחדר שבאמת אין מה לעשות ואין מה לשנות, עד שיהושע ידע כי הגיע תורו. “לא – אמר – לא. כך אי־אפשר. כשתבער הגורן הזאת, צריכים להיות במקום מן המקומות אנשים שירוצו לכאן מייד. ואני אביא אותם.” ושוב היתה שתיקה, אך שתיקה אחרת. אברשקה אמר: “שתסעו לכם כעת בחזרה?” – “לא – אמר יהושע – לא כולם אלא רק אני והנהג.” – “מה? – נחרד שרגא והבין את הכל – שגעון! לא ניתן לך. הנה שם בוערת אש – אתה סבור שמישהו נסע אליהם? איש לא. רואים מרחוק ומבקשים שלא תיגש הרעה אליהם. הגעתם הנה בנס. שוב דרך הכפר ההוא, ובחזרה?” – “אינני יודע – אמר יהושע – דרך אחרת אין. אתה יודע. והערבים לא יבואו לכאן שניים שלושה, ולא עשרה וגם לא עשרות – מאות יבואו, מאות אני אומר לכם, מאות ואולי גם אלפים, עם שקים ועם גמלים, לשלול ולבוז, הם נשיהם וטפם, כפרים שלמים יבואו לכאן: הציד קל והשלל רב ורק עזרה מבחוץ תוכל לעזור” – “באיזה דרך אתה מתכוון לנסוע?” אומר אהרון וקולו מתכתי, מדויק ועניני מאוד. – “לאורך מסילת הברזל, ישר ישר, ורק אצל הפרדסים שמאלה.” – “ואין שם חולות?” – “אבל אין כפרים”. – “תסע עם חמישה אנשים”. – "לא. אסור להוציא מכאן אף אחד. לשם־כך אני נוסע! יהושע התקרב אל השולחן והמנורה הטילה את צל סנטרו על מלוא פרצופו. “רק תן לי ‘כלי’, אהרון”.

כל מה שהיה להגיד הגיע עד השפתיים ונתייבש באפס ניד־לשון. נכמרו רחמים בחדר. על הכל, ובכלל, וגם על מישהו מיוחד. האם צריך עוד להסביר, או להזהיר, או, אולי, לצעוק, לדפוק בשולחן? טוב היה אילו פתח כעת מישהו ואמר מלה יפה, ולפחות אילו סיבב פני הדברים שלא ייראה הכל כטקס של עקידה. ואולם יהושע היה כבר מעבר מזה והגיע לכלל בטחון והחלטה. “אני יוצא עתה. אגיע העירה בעוד שעה – שעה ומחצה, אם ילך הכל כשורה. אשהה שם כשעה ונחזור לכאן. כמה זה? ארבע־חמש שעות? זה כבר יהיה לפנות בוקר. ואשתדל להביא יותר מתריסר, כפליים או ככה, ועם נשק. ורק שלא נפגוש בדרך באנגלים. גם הם. או, אולי ישלחו לכאן מכונית משוריינת ומקלע? נראה. נתייעץ. מקווה שהלילה יעבור ככה. עד למחר בערב נהיה מוכנים הרבה יותר, מה? וככה זה. נו, זזנו.” אברשקה ושרגא יצאו למרפסת הצפונית וישבו במדרגות. יהושע עוד נשאר עם אהרון. היתה אפילה חמה. הארגמן עדיין ישב שם במקומו. ואת מעט הקרירות שקלט החזה הפך הארגמן לחלחלה עצבנית. הקזוארינה לא רחשה, הדקלים לא רישרשו, ורק הבהיקו בחשאי, בשפת חשאי שבינם לבין הכוכבים העייפים, מעבר למעטה האֵד. “נו, אברשקה.” אומר שרגא. “נו, כן.” השיבו אברשקה. “על־ יד הפסים, נדמה לי, חרוש”. – “לא. רק מעבר מזה.” – “חולות תחוחים?” – “נסתדר. אנשים, חוששני, לא נמצא.” – “גם שלנו כאן צריכים שינה כלשהי.” – “וארוחה טובה אחת.” – “גדי, או כמה תרנגולות.” – “החורשה הזאת שלך קצת מסובכת.” – מה עוד אפשר לעשות. גם האפילה שתקה כך. והאילנות ניצבו כך. ומה לא היה כך? ואחר כך אמר שרגא: “הוא חברמן יהושע. לא הזקין.” – “הוא בסדר.” – “רק שלא ייתקע בחול.” – “רק שלא ייתקל ב’הם' בצאתו מכאן.” – “הם ישימו לב שמישהו נסע – וזה יוכל לשמש להם סימן להתחיל” – “הם יכולים גם להמתין לו בדרך”. – “צריך להוציא קדימה משמר.” – “טוב, אני אצא.” – “אתה חזור לחורשה, ואני אצא אתו.” – “הגד אברשקה, אמור גלויות, איך אתה רואה?” – “אותנו כאן?” – “אותנו כאן.” – "זה ככה… אם נעמוד באפתעת ההתחלה – ההמשך אולי קל יותר – “ואני אומר לך – אברשקה – אני אומר לך – שיש לי כאן, בלב או השד יודע היכן, משהו, טוב, לא חשוב, אתה מבין… משהו צריך… אתה מבין: לזוז קצת… וצר כל־כך מסביב…”

ועוד פעם חרקה המרפסת ויהושע הרחב אינפף בנשימות עמוסות, מעין “הללויה הללויה”, מין פזמון כזה, והגיע אל השניים ואמר: ״טוב. זזנו, חבר’ה?" וירדו בזה אחר זה, ועברו את המעבר המפולש אל שני עבריו, והשוקע בגוויעה אל תוך החורשה מכאן ומכאן, ודרך הפישפש שבגדר העלובה, באו אל החצר ואל האוטו. ומייד היתה החצר כולה רגישה, קשובה וערה מאוד. ואברשקה קיבץ את צבי ואת יצחקלה ואת שלמה זילברשטיין ועוד אחד מן התגבורת: “אנחנו נצא כמשמר לפני האוטו”, וליבו של שלמה זילברשטיין נתקע לו בלועו ומיאונים ירדו מעורפו עד ברכיו. רגע הביט סביבו אל החושך ואל העצמים המעטים הנראים, בניינים ואילנות וכוכבים בודדים ועכורים, כמי שנפרד מן העולם; ורגע הביט אל האוטו שהמולה עסקנית שקקה סביבו בידיעת עניין אחד שממנו הוא דוקא סמוי, ורגע ארוך גם אל רובהו ובפקפוק גובר והולך. “תראו – לחש אברשקה – נצא מסביב, נעבור לאורך החומה המערבית, נבדוק, נלך מעבר לדרך בזיתים, נגיע עד הסיבוב, נשכב, יעבור האוטו בדרך השדה, ונחזור מעבר מזה. – תכניסו כדור לקנה וסגרו נצרה.” ומייד תכף רשרוש מתכת ונקישת פלדה חשאית, ולולא בלעו אל קרבו היה ליבו של שלמה זילברשטיין נופל החוצה ואיננו. ושוב שירבבה החורשה אשר בגבעה צואר ארוך ארוך ומיצמצה בעיניים חוששות אל כל עבריה החתומים, ופיקפקה איך מכל האפשרויות לאין־סוף תיתכן בממש. שרגא בא אצל יהושע וכף ידו הולכת לפניו: "שלום חבר ולהתראות! ולחץ ידו בעוצמה ופיקפק מתי יאה לנתקה ולהחזירה, ורצה לומר עוד משהו ונמלך ואמר לאהרון: “אני חוזר לחורשה”, וכבר כפף גבו ושירך פסיעותיו, פיסח משהו, והלך. “אנחנו מוכנים,” אמר אברשקה אל אהרון והביט אל יהושע. וזה הושיט ידו: “להתראות אברשקה, ואל תדאג. תחזרו כשנעבור את הסיבוב. ואתה אברשקה אל תחפש לך גבורות, מה?” – “ח־ח. זה בסדר” – “שלום” – “להתראות לפנות בוקר” – ואברשקה גיחך, והאפילה גיחכה, ועיגול רחב מאוד גיחך מסביב, וגם הכוכבים קרצו. אלא שאיש לא הבין עוד לקריצתם. “אחרי,” אמר אברשקה ונטלו ויצאו בזה אחר זה, חרקו פה ושם בצרורות, ואינם.

ההליכה מעבר לקיר יש בה הכל. ופחד יותר מכל, פחד עד להקיא. וגם בחוץ יש הכל ואין שום דבר אחד בטוח. עצי החורשה מתאפקים, וטווח־כמה־צעדים מתאפק, והחום הדומם מתאפק ובגרונו של שלמה זילברשטיין חנוקה צעקה מרה. ידוע כי יש מקומות שצוות בני־אדם כי יהלכו יחדיו, ייפרדו לפתאום ואחד מהם יזונב ויאבד: שלמה זילברשטיין חושש להיות מזונב וממאן להיות אובד. וגם יש ויד עלולה לזנוק מן החשיכה ולתפוש לה טרף. הכל קרוב וגם רחוק כל־כך, והמרחקים מתעים, והניחושים מַשלים, ואף יש ואבן קטנה שואגת פתאום מתחת לרגל: הו, הושע־נא! ורק אז הכיר לדעת כי הגיעו עד השער המערבי, ובבהירות רבה ובפה ציחה, תפש אז כי כל אותו תוהו־לא־דרך שומם לא היה אלא רק אותם שלושים הצעדים שמן הבריכה ועד השער. וכי מעתה גם קיר החומה יישאר מאחור, וכי רק עתה הנה יתחיל הדבר באמת. כתמים שחורים מאוד רבצו על האדמה: גוויות אדם, אם רק לא בולי עץ ישנים, או משהו. אורן אחד החלה רוח מעטה מתייפחת בין מחטיו, ומשהו נע במרומי צמרתו, ואחריו נעו עוד אורנים. והמולה של תוגה, כאותה תוגה שבסיפורי־מעשיות בשחר ימי אדם, בית־שח, אם חולה, בפינה קודח ילד, ואבא לא ישוב, המולה של תוגה נשמה על נפשות כל האורנים. אפילו הרשרוש היבש של הדקלים הגיע לכאן, או שאלה הם כבר הדקלים של שדרת הדרך הצפונית. אם רק לא דקלי מחוז־אין־פשר הם. מייד היו הרגליים חופזות כולן כאחת, איוושו קוצים יבשים וניערו מעליהם ריח אבק וניחוח קיץ עייף. וכשנשא שלמה זילברשטיין עיניו ראה והנה באמת נותר לו יחיד ולבד. אבוד עדי אובד, ובאותו כהרף־עין שראה כך בבירור – גם ראה כי יחיד הוא בולט על סביבותיו והתמוטט בבהלה אל האדמה אל בין חבריו. עתה היתה שביעות־רצון. לשכב על האדמה זה כבר אחרת, ואם אין לה לאדמה לב בתוכה – מי זה איפוא תופף תפיפות כאלה מול חזהו? הו, אפשר להגיד הרבה והרבה על שכיבה על הארכה בלילה. אולם איך לומר כלל מה שיש בתוך־בתוך, ודוקא זה העיקר. יש מקום עתה לכל המצבים המתמשכים מאליהם, ואין שום מקום לשינוי, ולמה קם שם מישהו – אברשקה – (אברשקה אברשקה – מתרפק הלב באותה נגינה ישנה ידועה – אברשקה, אברשקה, קח אותי…) – ואחריו קמו הכל, וחזרו להרים ולהוריד רגל אחר רגל להרים חיש־קל ולהוריד קֶמַע־אט. זיתים ניצבו עליהם. מרחוק מרחוק פָרץ אור חד ומַקרין מתוך נקב שנִבעה במסך האפלה, אור רחוק־רחוק: אור שלו. ועוד זיתים. ערימות צללים. כנפיים טפחו במסורבל. מטען תנומות היה תלוי בריסים, ניד אחד ואתה נרדם, אם רק אין זה כבר החלום גופו. ומי הם חבריך אלה שאצלך? מה אתה יודע עליהם, מה להם ולך, דמויות־צללים נבוביות וחדלות־קלסתר? זיתים וזיתים. רבבות עלים התכדרו, ומשהו ניצנץ וארב וזמם והתפנתר, ובו בזמן גם פייס: בואו חֲסו בצילי. התחיל להבהיר בין הזיתים, והשדה הגדול התגלה, גלוח למשעי וזהבהב. גבול החורשה. ומה? בטוחה הדרך? – מה לומר?

שדה גדול לאלוהים. שדה כזה – לא ישכון בו רע. אופקים בהירים, ובפאתם אדמומית כזו שאינה יכולה להבליג, מתייפחת וטוענת ומספרת סיפור תוגות ישן באוזניו החירשות של העולם האדיש, החשוק, השותק. ובין מיצרי כרם הזיתים והדרך מכאן והאופק שמאידך, זלפו זלפו ניצוצות טהורים, נשימות נשימות עמוקות, והגידו ברורות כי גם זו אמת היא, ונא לא לשכוח: אמת אחת אפיים. והזדקפה עתה רטינת אוטו מתוך החצר, וכשמפנים ראש לשם, מתברר כי כל מה שמאחור הוא ישות חמורה, קפדנית, כנוסה לעצמה, ונקה לא יינקה הקָרֵב. כגון טירת קדומים אימתנית שקיסוס הזמן חיפה מוצאותיה. קול! לא כלום. שדה זהוב ובוהק, ובמרחקיו, או מעבר להם, פער חמור פיו ונער, וניער הרבה חששות, וסיפר כי אכן גם מחר תזרח השמש, וכי שום דבר שבעולם אינו החלטי. כמה טוב לאכול חביתה על סלט עגבניות ומלפפונים ולשתות תה חם ולחם בריבה. צרצרים ערכו מיתריהם, אי כאן, ניסו כה וכה, ופתחו מייד במקהלת פרועה, ועוד מין חי תמוה, ואפשר שכרוכיה שמו, פתח בצוויחה טורדת, מין ניסור שכזה, גבוה, חודר וגם חגיגי מאוד. אברשקה, כמה טוב לאדם שאברשקה אחיו, או לאם שאברשקה הוא בנה, ועוד יותר כמה טוב לאשה שאברשקה הוא אישה. לו היה תחתיה היה דבק בו – והחיים כולם מעשה צהלה. רטינת האוטו התרוממה, שער חרק, בריחים הוסעו, והאוטו התריע. כעת לנסוע לבד אל העולם הגדול הזה. יהושע שיושב אצל הנהג, ויש בלב שניהם אותה תזמורת קטנה שיש בליבו של טייס מתחיל כשהוא ממריא וניתק מן הקרקע, בליבו של צולל כשהוא שוקע לראשונה וצולל, או בלב אסיר כשהוא נמלט. ואז נזכר יהושע ותוקע ראשו בחלון, ומבקש בין הזיתים דבר אחד, ושמא חזון אבוד, אלא שכרגיל גם הפעם, היה רק ידוע שיש דבר ועוד היה ידוע, מה שידוע משכבר, כי שנית לא יתגלה הדבר הזה. ואחר־כך אווש האוטו בנפתול הדרך והעלה אבק לילי, והיה נדמה כאילו מישהו מן הנוסעים, או אולי להיפך: מן הרובצים במשמר, שמע, או ביטא, “להתראות” שכזה, אתה יודע איך, והאוטו גישש לפנים אל הדרך החוַרוורת, החשיכה, שצריך היה להבטיח ולהאמין שלא תבגוד עד קצה אורכה. ומה עתה? עתה ירדה הבדידות. כשחברך נוסע, מפליג אל סכנות, ואתה נשאר, בדידות יורדת וניצבת עליך, אצלך, מביטה אלך הצד, ושותקת. היפנו גבם וחזרו, ואותו מישהו נמשך ובא עמהם, ונכנסו בין הזיתים והברושים שמעבר, ומישהו הלך אחריהם, וקרבו אל החצר, ועדיין אותו מישהו נמשך ומחריש ובא עמהם, שחור, אפלולי, סתום וחורש דברים. ולבסוף כבר הם בחצר. ומעתה הכל היינר־הך כמעט. חזרו איש למקומו. ועוד היתה טירדה קטנה שבהחזרת הסדר על כנו. והיו קצת דיבורים. ונעליים שחקו, וכדורים נפרקו והאבנים חרקו. ועוד רגע ותם הבלבול, מי שנעלם – נעלם, והכל שב להיות כשהיה. ואברשקה שירבב שרוולוֹ למחות זיעה מעל מצחו. ותר בליבו מקום סתר לעשן סיגריה וקול מבוהל נשמע וזכור היה כי במבטא רוסי חריף: “אש! חבר’ה, אש בגורן!”

 

ז    🔗

מי לא ראה גורן בוערת? אכן אנחנו כולנו נשרפים הננו. מייד נפלה הברה, עוברת בוזקת מקצה אל קצה: “הנה זה בא!” – “וזה כבר ככה?” תנסה לעמוד נפש על נפשה ולהשתעשע בתקוה – “כן. זה כבר ככה.” עונה הלילה, והעשן, והאור המתנפץ. – “ואין להשיב עוד?” – מתפלל מישהו בעצימת עיניים – “לא. אין להשיב עוד” עונים צללים חדשים שנולדו מקרוב, ועודם מגששים ועולים, ואורות חדשים שמגיחים, וקלסתרים כבויים שנתגלו בנוגה המהבהב. ועל החצר, ועל הבית, ועל כל החורשה אשר בגבעה יצאה פיסת־יד ורשמה חטופות, בחפז ובקשי־עורף: "מתחיל מתחיל מתחיל! וגם יד־נעלמה נשלחה אל פעמון־אזעקה. אותו פעמון סמוי, שהיכה בשמים והיכה בארץ, ובתוככי הלב היכה: “אש, אש, אש בגורן!” ולולא התרחש אותה שעה שאון חפז־שֶׁקֶק – היה־היה תלוי אז דוקא שקט, שקט משיק לחומה ארוכה וישרה, קו לאין גבול, חומת צרצרים מאופק עד אופק, כולם אומרים צרצוּר, שרים ונוסעים בשדרת צרצורים בתוך השקט – לולא היה שאון חפז־שקק.

אברשקה אינו פנוי, הוא כבר אצל השער: “לוין, מה אצלך שמה?” – “אוטו־אַזוֹי” משיב עליו צינה לוין הצופה בלהבה. “ראית משהו, יש משהו?” ולוין לא השיב דבר, אם כי אפשר מאוד שמשך לו שם בכתפיו, אולי אפילו הפטיר “נְטְץ” לשלילה מוחלטת – “שמע נא לוין, אתה שמה. תפקח עיניים!” עלתה חמתו של אברשקה, וכבר הוא אצל הרפת, והשניים שמן התגבורת היו תלויים בקיר החומה, ומציצים ראשיהם לראות ולחזות ביפעת הדליקה וסקרנותם הורישה חובתם, נושא שאברשקה עשאו כמין חומר כשהטיח בהם שניים־שלושה משפטים קצרים, פטורים מפירוש. על הסככה היה שלמה זילברשטיין במקומו וביקש עצה דחופה: מה עם הניצרה – להניחה כך או כך? וצבי שאצל שער המזרח אמר לאברשקה: “אתה רואה: הגורן שלנו.”

וכל־כל זה בתוך שניות, לפי שבין הצעקה, “אש בגורן” ובין היריה הראשונה לא היה אלא, כנראה, עד כמה שזכור, כהרף עין. אך משתיפול יריה אחת בטח כי מייד תבואנה עוד. עדיין הן יריות בודדות, אך כבר שרקניות וקטלניות ככל הראוי. יריה וצליף, מיכוַת שוט ומפל אויר, וגוש של פחד, גוש ריקני כזה, צף וצולל חליפות, ואין לדעת מה מוטל עליך: להתכופף לבוא בסדקים, או לירות, לצעוק, לחשוב מחשבות, או מה – ומייד היו כדורים שורקים מעל ראשך, שורקים ועוברים, באותה שריקה של כדורים שאינה דומה לכלום אלא לכדורים השורקים ועוברים מעל הראש. ובין הכדורים נעשה רגע מקום פנוי בחצר, וקולו של אברשקה היה טוען את החלל: “לא לענות להם, לא לענות”! וכבר הוא אצל שומרי הרפת הפחזנים: “חסכו כל כדור מן החמישים שלכם, ולא לקלוע בלי לפגוע. בנתם?” ומשם סבב ובא אצל שלמה זילברשטיין ושותפו שעמו: "לא הגורן! הם הדליקו מכאן כדי לעלות מצד שני. אל תתבלבלו. ולצבי שאצל המכבסה ולשכנו אמר: “חבר’ה, שימו לב, הם ירצו לתפוש את המעבר אל הבית.” ומייד אצל השער שמאידך, במערב: “מה אצלך, יצחקלה?” – “אני רואה!” – ענה זה בהתלהבות. “מה אתה רואה?” – “את אש היריות שלהם אני רואה!” ולא הועילה הערתו של לוין: “הייס בּלוּט” ולא כלום. כי אברשקה עצמו טיפם ועלה למעלה והגורן הגדולה הלמה אישון עינו, ובטנה רוחשת להבות, ועוד באה הרוח לעשות געש־אש, סדום־ועמורה, עוד רגע, מייד־מייד. ונעשה רצון לחדול, רק לשבת ולהביט בה באש הענקית הזו, בתפארת הגורן הבוערת, ובכל כוחה האדיר של האש המזנקת מתהום לוהטת ואפלה, ומתלקחת באור לבן ואדום ומהדיפה גדודי עשן וענני גיצים, ובין הזיתים התפוצצו פתאום שלוש־ארבע אִשים זעירות ונמרצות, עם צליפת שריקה רועמת והמון צללים שהתמרטטו תשושים פה ושם. “כלום, זה לא כלום. אתם רק השגיחו”. הסביר אברשקה וקפץ למטה.

מי יבטיח לשלמה זילברשטיין שאותם הניצוצות, אותם ספק רשפים ספק גחליליות, שראה מקודם (מתי היה מקודם זה?). לא היו פטר־האש, שהטילו הללו וחמקו לברוח? ולמה שתק. ולמה תחת להזעיק ישב לו ופייט מזמור ל“נפלא” המתגלה לאדם מעבר מזה בשעות עליית הנשמה? אברשקה היה נחפז, הצביע היכן האויב, ופסק ברורות: “תכוון היטב, והשתדל לפגוע בכל יריה.” וזה דוקא היה משונה. כי התברר אז כי זאת הפעם צריך יהיה להגיע לכלל יריה ברובה הזה, ולירות ולכוון, שים־לב, ממש, ולפגוע, ולהרוג. זה שהוא עצמו צפוי לפגיעה היה ברור יותר ויותר משוער מראש. הרווח הזה, העצום, שבין למעלה ולמטה, זה החלל המעושן ואדמדם, היה עמוס כולו אשכולות צללים, מבכירים בחפזון, בשלים ונושרים, ומתפוצצים כשלפוחיות. והיה דבר בשלמה זילברשטיין שנשימותיו נתקלו בו. ריפרפו קצת. נרעדו, וכבר איך־שהוא. והכל היה על קצה חודו של משהו גבוה ומחודד, תנועה אחת ואתה נשמט ומרסק עצמותיך. ואין עוד דרך. אין כל דרך. האם ראה יהושע את האש? – יחזור, ימשיך? טוב שאין בליבו של שלמה זילברשטיין אלא ריקוּת, שאם לא כן. היה כל דבר אחר שבתוך ליבו, ואפילו חלמיש־צור מתפוצץ לפלצות.

“אברשקה…” תסס פתאום קול מאצל הרפת. “הם, באים…”

ומייד, בעד סריגי הרפת, ומבעד הקשות הלב, נראו בחורשה כמה צללים, צללים שאינם צללים, שורצים כאלה ומתגנבים, נגלים ונעלמים, וכל פסיעה שלהם מלווה פעימת לב הצופה. “ארורים – חירחר חנוקות מישהו – לו נפלו בידי…” ואילו פרה אחת, מן השבע שברפת, הטילה אז גללים במטח טופח ולח, ואמרה: “לאט לכם, לאט חברים!” ופלוני השומר נדחק אל האשנב והוציא רובהו וחירחר: “להרביץ־אברשקה?” – “חכה – שיתקרבו קצת.” אסור לרובה לרעוד כשמכוונים בו. לכוון בחשכת הלילה. הבלגה עצורה ורוטטת. מייד חזרו החושים וקלטו מה שנתרחש מאחור: חזיזי נֶפֶץ ונוגה להַט. והחצר כולה היתה כנוסה לתוכה, אפשר שהיא אומרת מזמורי תהילים, ואולי רק ממצמצת עם כל יריה ומכווצת זנבה, כסוסה הזו שכאן, שזקפה אוזניה, תללה שפתי ארובות נחיריה, והקשתה עכוזה בפינתה שלה, כולה רתת. אברשקה כבר ראה שבעה מהם, אולם ייתכן שהם כפליים, כשם שייתכן שאינם אלא רק שניים. הגרון ציחה, יבש כחרס. “טוב – אומר אברשקה – סבלנות חבר׳ה, אל תתפרצו לפני הזמן. אני אגש אל צבי”. אמר והתפרץ החוצה אל צבי: “מכאן – לחש חטופות – שמרו היטב, וכשתתחיל תתאמו את האש עם הרפת.” הרוח נשבה וטילטלה עשן לחצר. אור סיוט נפל על הבית, על הדקלים, ועל הקזוארינות שלפניו, ומאחוריו חשיכה צפופה שבעתיים, שחורה כתהום אטומה, מעל לאותה חורשה שמעבר לבית.

ובחורשה הזו שמעבר לבית, דידה שרגא בחפזון מכאיב אל עמדה מספר “שתיים”. “חבר’ה – הרחיש בעודו מתקרב ובא אליהם – חבר׳ה, מה אצלכם?” – "אנחנו כאן, שרגא!״ צייצו האפרוחים כשחזרה הדוגרת לבסוף. – “מה נשמע אצלכם?” – “אצלנו מתוח מאוד!” – אמר אחד מהם וארבעה זוגות עיניים הונפו תנופה על חידת גיזרת האופק שלפניהם, ולא העלו דבר. תֶפֶף היריות מאחור ניעור רגע ושוב דעך, והיה למשחק של “זוג־או־פרט”. ושוב התעבו היריות והיו סמיכות עד כדי שאדם נלחץ בכל כוחו להיטמן בעפר. להתרדד ורק לחשוב איך נמלטים. ופתע קפצה ויצאה זעקת זוועה מחרידה, קפצה כחנית מוחצת, צנחה כמארה מקפיאה את הדם: “א־ה־ה־ה!” ובור של דממה־מקשיבה נִכרֶה מסביב. ולב של אמא אץ־רץ מהרה לכאן, ולב של אשה שהזהירה ודיברה לחינם, ולב של ילד קטון, תמים וחמוד, ואמרו הכל: “אח” בתוך־תוכי חוּבם והמתינו עוד רגע שלם וארוך. לשמוע ולדעת את זו הזעקה, שלא חזרה עוד ושלא תחזור עוד. והיריות, זוג או פרט, שרקו והתנפצו כה וכה, בעקשנות אווילית. “אני הולך אל ‘שלוש’” אמר שרגא וריחם מאוד על עצמו, כשהשאיר מאחוריו שלושה אפרוחים מרחמים על עצמם מאוד־מאוד.

כשירד שרגא לעמדה “שלוש”, ירדה גם הפוגת־אש קלה. והעולם מיהר וחטף ופלט נשימה כבושה, ומיהר וחטף וכבש נשימה חדשה. משהו הלך ונתהווה, משהו כבד ומכריע. ואי־ידיעה היה אופף וחונק הכל. בוץ של אי־ידיעה. שטובעים בו כשמנסים להיחלץ. והיה כמו שאון של ים, ים סוער שהולך להציף גבולי חבל. "מקיפים אותנו ידע והבין פתאום אחד ונחפז לשתוק, אלא שכבר איחר, וניגע את האחרים בחששות נאלחים. ריח עשן היה צונח כל הזמן כבדות. אדיש עד להתפקע והופר אותך לעכבר־במלכודת. והשקט היה מכביר והולך, והמבוכה מתעבית בשכרון, והכל מעורבב מאוד. לוּ נבקע פתאום הרקיע, והעצים היו משתחוים, וסולם היה מוצב ארצה – לא היה אדם נפתע; ואולי גם היה מושיט יד אל יד אחרת, רכה, ממש עתה, באמצע, ומניח להם לכל בני האדם ללכת ולעשות כחפצם ולקחת להם מה שיחמדו: קחו לכם בני־כלבים – זִללו והימקו! ושרגא כובש פיקתו ועונה לאמור: “טוב. צריך לזוז.” – “אני שומע משם – תשמעו” רהט אחד והצביע בידו לעבר שריקה גבוהה שהתיזה את חודה של הדממה המתאפקת. ענפים אחדים חרקו ונשברו אי־כאן. והרוח גם היא החלה מהמה בכבדות בצמרות. גוש עשן מואר זחל כעת ויצא מעבר גג הבית והחל זע מפליג חגיגית, ונוגה חולני נפל ממנו על העצים, ומן העצים נטף עכורות למטה. אך מאַחֵז עיניים, לֵאֶה, מועם כנחושת שמי בצורת. – ונעשתה בדידות פתאום, בדידות עד טירוף. שלושה אנשים בתוך מחפורת של מה־בכך, ערימת חול של כלום, וכל העולם נוטל ופוסע כבר אליהם, לקראתם, עולה ישר עליהם. וקריאות התרוממו כעת, קריאות גסות. ויריות אחדות. “עליהוּם!” שאג הלילה השחור, “עליהוּם!” ענתה החורשה, "עליהוּם!״ הטיחו היריות מעברים.

“שרגא!” קרא קול פתאום אי־מזה בחורשה, “שרגא!” – “אני בא!” לחש שרגא ונרתע, הדף בבוהנו את ניצרת האקדח, ויצא, ותחב את דמותו הארוכה והכפופה אל תוך דמדומי האורה העכורה־האדמדמת, ונעלם בתוך הצללים־לא־צללים. האור־לא־אור. וסמיך מייד קמה המבוכה ועמדה בשתי רגליה והיתה משוטטת בין העמדות, ומסביבן, ובוחשת בשובלה את שארית ההגיון והטעם. בעמדה זו כבר היה נראה בבירור כאילו הכל כבר היה גמור ומוגמר. ובעמדה אחרת היה כאילו עדיין יש שהות־מה עד שתפצה האדמה פיה – ממש שהות כדי לנוס. ואין יודע איך עברה הרינה לפתע כי בעמדה “אחת” נשמעו אנחות, ויש פצועים, ודם שפוך – ואיך היה מובן אז כי הבית כבר נכבש, וחוץ ממך ומשני סימני השאלה שאצלך לא נותר עוד מגן על מה שהיה פעם החורשה אשר בגבעה. “חבר’ה מה אתכם?” נזף שרגא בעמדה “ארבע”, “מה זה אתכם אני שואל?” – “לא יודעים. יורים עלינו”, אמר צרוד אחד. – “עליכם? יורים על החצר. כאן אין להם מה לחפש ורק את הדרך אל הבאר.” צעקות ויריות עלו מעבר החצר, צעקות עידוד וקריאות קרב. והאש האירה גוש עשן ומעבר לו חשיכה כפולה ומכופלת, בלי כוכב, בלי רקיע בלי כלום. “רק אחרי שנפתיעם במארב, יסתיים תפקידנו ונוכל לחזור, או כשיקרבו אל הבית. ובכלל: העמדה שלכם – מצוינת.” – והכל נעשה אז שפיר וכמעט תקין, עד שלא נטל שרגא ועזבם, ומייד חזר ונתמוטט הבטחון והיה ליאוש קודר. בעמדה “שלוש” היו האנשים שקטים, ויעקב הודיע כי לפי שעה אין מה להודיע. כאן אפשר היה לנוח, ולשאוף רוח, אלא שצריך היה למהר לעמדה “שתיים”. ובעמדה זו, עוד בטרם ירד ביניהם, נצטופפו הכל לקראתו וכמעט נאחזו בו: “שרגא, עמדה ‘אחת’ חוסלה!” – “מה פירוש חוסלה?” – “אין שם איש.” – “מה קרה?” – “לא יודעים. אין שם איש. שרגא!” – "אולי הסתלקו אל הבית? – “לא יודעים. אין שם איש.” – "מִנַין לכם שאין שם איש?״ – “ככה. הנה. תשמע, תקשיב: אין שם איש”. – “נו, כן. אתם עייפים כבר, חבר’ה, אבל, תבינו: היריות האלה הן סתם. הם אינם מעזים להתקרב”. – “אינם מעזים?” – “לא, ויעזו נא. יש לנו רובים. יש לנו כדורים. יש לנו רימונים, ויש לנו… ושיעזו!” – “אתה מדבר ברצינות או רק סתם?” – “מה סתם? ומדוע אתה יושב במקומך. מי מכם צופה אל הואדי? די, למקומות!” ואילו עמדה ‘אחת’ היתה בסדר גמור. ואפילו קצת משועממת, משועממת מרוב מתיחות, התרגשות שמעבר למתיחות, הגובלת באדישות. וככה זה היה כששוב עבר רחש מוזר: היריות נפסקו.

ואחר־כך התחילו היריות על החורשה, בבת אחת, מן הואדי, בשריקה פולחת אל עבר הבית. ורוח אחרת היתה. “זהו, עכשיו אנחנו” ידעה החורשה. ופורקן בא לקפיץ הגדוש, ושלוָה ירדה על ארבע העמדות. “טוב שחושך כאן – לחש צרודות אחד מאנשי העמדות – והאור מאחורינו.” – “כן, – השיב לו ממושקף אחד – כעת זה בא.” – “הולכים הולכים” לחש אחר בעמדה אחרת. ומול עמדה ‘אחת’ צצה לפתע דמות זריזה, דמות ברורה של “זהו־זה” מתרוממת לעברם בשיפוע, בין הסלעים. והכל היה אז לפתע כמעט חגיגי, חדש, לא דאגה ולא חרטה, לא תמול ולא שלשום, ולא שום דבר, אלא חדש, טרי מאוד. “זה כבר ממש”, וכאילו נפתחו אפשרויות חדשות, ורק צריך שלא יימשך כל זה הרבה זמן, ויישאר הכל על פסגתו. מייד נתגלו עוד ארבעה־חמישה צללים מחרישים ומחליקים למעלה, בזה אחר זה, נבלעים בצללים אחרים ובגזעי העצים, ועם זה ברורים ככאב. ותוך כדי כך, לחש שרגא “עכשיו” והתרומם והטיל מה שהיה באגרופו בתוך הקבוצה הזו, ועוד רגע ונבקע העולם בחזיז ברק־רעם, וריח אבק־שריפה, ואשד אויר שחזר ונשפך אל הריקנות שנתהוותה. ומעמדה סמוכה נתפצחו אז יריות ומישהו, כמה פסיעות מנגד, פסע פסיעה מפקפקת, וצעד צעד כושל, וחג־מט קצת ונעלם. באוזן מהמה צליל מיתר דק, כשל יתוש מנסר, ובלב מכה תוף מהומת רגשות בשרניים, גלמניים ובו בזמן גם מופשטים מאוד. ותוך־כדי־כך, ניצנץ ניצוץ ממול ושריקת כדור בזקה בזוועה וחלפה אצל החוטם, זו שריקה אחת שמבזיקה כאילו אצל כל חוטם במיוחד, וישר אליו. עתה כשהתפוצץ השקט לרסיסי רסיסים, כשאפשר היה לרכוש ולצעוק, התפרץ אל תוך ידי רצון כבוש זה כמה וכמה, איווי מובלג וחשוק, לעשות הכל, מה שמותר ומה שאסור, אלוהים שבשמים. להתפרע בן־חורין. ומותר לצחוק. מותר להתנועע, מותר לנשום אויר, מותר להפר את כל הקשרים הקודמים, וכל קשר שהוא, כעת אתה לא בן, אתה לא אח, אינך בעל לאשה ולא אב לילדים. כעת אתה – אתה הוא, אדם בעולם, אדם בעל עולם, בעל חיים, בעל חיים יקרים, ומרוכז ונפעם יושב בעמדה, עם רובה ביד, מסביב צעקות ויריות, שומר את חייך היפים, הנפלאים, המרוממים עד אין מלה. לא, אין מלה, אין דיבור, אין צחוק ואין תנועה, רק יושב ושומר ומכוון כמה שאפשר, לא מפני שאתה רוצה להרוג, או מפני שאתה חפץ לעצור מישהו, או מה, אלא מפני שאתה חי. טבעת קטנה לך בחזה ובתוכה יקרת חייך. כאילו נולד מחדש. כאילו חי מהתחלה. זה פה אינו עשן של כביסה בחצר אמא, וגם לא עשן של אפיה בתנור באותה חצר, ואינו קוצים מבוערים בשדה, אלא הוא עשן של חורבן, ושל מלחמה לחיים. ושרגא בעמדה ‘אחת’ יודע אז כי העמדות שבחורשה עשו את שלהן וסיימו את משימתן: מניעת התקפת פתע מן הואדי. וכעת צריך להחזיר ולחזור בשלום. לבוא פנימה ולשמור ולהישמר היטב עד שתבוא התגבורת, או עד שתזרח השמש, או עד שייפלו השמים על הארץ. אלי שבשמים – ויעבור נא גם זה בשלום!

מה זה חיי אדם? צחוק! נוטלים וחיים אותם, בהפקר, בחירוּת. “אתם כאן – אומר שרגא לאנשי ‘אחת’ – אני קופץ אל ‘שתיים’, תמתינו רגע, ורוצו מייד אל הבית, נחפה עליכם באש אם יהיה צורך. ובריצה חבריה!” – וכנראה גם חייך אליהם, אולם נשוק לא נשק להם. “טוב!” – אמר אחד. ושרגא התכופף והתעגל ורץ אל החשיכה המתעלפת עדיין, ועוד רגע וגם שלוש דמויות התרוממו והתכופפו, קרטע וחפוֹז, ונעלמו גם הן. “ש־ש…!” אמר שרגא כשרצו אנשי ‘שתיים’ לומר לו – “ש־ש־ש..! רק רגע” – חביות ריקות של זמן התגלגלו כבדות, ומשאבה בגרון ניפחה לה בלחץ גבוה, וכבר אי־אפשר להתנפח עוד: “בס־ד־ר!” נשמעה בת־קול כבושה – “נו!” פלט שרגא מחסן גדול מריאותיו. ואחר כך זזו אנשי ‘שתיים’ נרגשים מאוד ועצבניים מאוד, עד כדי כך שלא יכלו להתנועע לאיטם, וכיון שהאחד מהם פרץ בריצה, קמו ורצו אחריו האחרים, רצו כל עוד נשמתם בם. ושוב תהום עצבנית, שחשים בה איך השיער מלבין – “בסדר!” ניצל ליבו של שרגא מהצטמק, לאחר ההתכווצות המטריפה, כווץ וסחוֹט, כווץ והתבוֹסס.

ולבסוף כשישב שרגא ב’שלוש' הגיע גם תורם של ‘ארבע’ לחמוק. ‘שלוש’ היא עמדה שטוב לשהות בה ולהמתין בה, טוב עד הרגע שמתחילים חבלי הלידה. עד ששלושת בני ‘ארבע’ יבואו אל הבית הכהה. ושוב היה לחץ שיניים ושוב שתיקה קופאת, ופתאום נעורו יריות. מיכוות חשמל חלפה ב’שלוש': עליהם? – “שלושה כדורים – ציווה שרגא – אש!” והיתה קצת רווחה כדי שתבוא הכבדה מעיקה שבעתיים אחריה. ושוב היו יריות. וברור נשמע איך ענף נשבר, וגוף אחד נפל, ואין סוף דומיית־דאגה. וככה נמשכה הציפיה, נמשכו היריות – “שרגא!” ניסר אז קול צרוד. “זה כלום, שרגא!” ושרגא חייך מאוד, הפעם בוודאי ובגלוי, והבריקו שיניו, אפילו אם ביום לא היו לכנרת כדי־כך, והעביר את שרוולו על פרצופו “אני־אומר־לכם.” ולוּ רק היה מרחב יותר אפשר היה לצאת במחול ריקוד הכרס ריקוד היפוך־הגולגולת וכל כיוצא בזה. “עכשיו אתם!” אמר שרגא. “זוזו ואני אחפה”. – “לא חבר, גם אני אתך, ואתם שניכם זוזו!” אמר יעקב בקול פשוט כל־כך שלא היה טעם להתווכח.

“טוב שפנינה שלך נסעה מכאן, מה?” אמר שרגא ליעקב. – “כן, טוב מאוד”. – “ולי חבל שאסתרקה שלי איננה פה. אם ככה ייגמר הכל – הרי זה בחסד.” – “‘הם’ עדיין פה בין הסלעים” – “מילא. אינך יודע כמה טוב לי כשכולם כבר בבית.” – “כן.” – “החורשה, בכל זאת, לא הכזיבה. מה השעה עתה?” – “קרוב לחצות אני חושב. יורים כבר כשעה.” – “כן. בלי סוף.” – “חכה, עוד לא גמרנו.” – “היית יכול לנסוע יחד עם פנינה, לא?” – “כן, גם אתה היית יכול לסגת ראשון אל הבית.” – “כן… חֶ־חֶ.” והחורשה היתה תמימה מאוד. אילנות תמימים, ואדמה תמימה, ושלווה כל־כך הרחבה, ורק העשן האדום לא היה תמים. וקולות לא פסקו. קולות כה וכה, נעו זעו, קיללו, התאספו ונפרדו. וגם אנחות נשמעו כעת היטב. לא הרחק. אנחות כאלה, ומתייפחות. וצרצר קטן אחד שדימה כי אפשר כבר להמשיך, ופצה פיו וקרא בצהלה, בתוך כל המלחמה, והקשיב, וקרא עוד פעם, ולא נענה, ונמלך והחריש במקומו שלו. ועוד היו כמה וכמה תמיהות, ועוד כמה וכמה רגשות שאין להם לפי־שעה מוצא. “שרגא – אמר יעקב – אתה מפחד?” – “מפחד? זאת אומרת… אני נרגש…” – “ואני מפחד. ואם יקרה לי משהו, מוטב שעד הסוף. אתה מבין. או ככה או ככה. ואינני יודע אם תבין… היא נסעה ואני נשארתי. היא או החורשה. ואני נשארתי… אתה מבין?” – “מה זה אתך? כלום לא יקרה לך!” – “מי יודע” – "חדל. אני אומר לך – “ושרגא. אם…אז תלך אליה…” – “חדל. אתה רעב בוודאי” שוב קמו יריות, תפף דחוף. יריות חדשות זעזוע חדש. ומתברר מה היה חסר עד כה. “הם יכולים לשרוף גם את החורשה,” אמר יעקב ומולל כמה מחטים יבשות, מחטי אורן ריחניות, שטוב שיש לילות שכל־כך טוב להתגלגל עליהן. “נו, בוא, נזוז.” כעת היתה פתאום החורשה נכריה. בדידות כזו עוד לא חשו. מין צהוב פשה באויר. מין אבק, מין “מה לכם כאן.” מיואש, ואומלל. וזזו, והתקרבו, והאור שמעבר לבית התרומם והתגלה, והיתה מנוּשמת נשיבה לוהטת של עשן. צללים ענקיים שנטלטלו כה וכה, כמשמשים באולם נטוש. ואחד בלתי נראה, חמק והסתתר מעבר כל זיז, מעבר כל רחש, ורגע היה נראה לא כך, אלא כאילו אתה עומד כאן, ורק סביבך הולך והולך הכל, לאן הולך הכל?

 

ח    🔗

היטב אחזה האש בגורן, הקיפה סביב סביב. ממילא עולה הזרוע להצל על הפרצוף ממטח הלהט והעפעפיים נחרכות לריח הלהבות. כליל עשן בהיר זָרם, רגע צהוב עכור, ורגע חום שקוף, וגם פתילי אש אדומה־צהובה פזיזים נשזרו כדי רגע, פורחים וניתקים, עם גיצים מתבקעים, והתבן לאחר שאוּכּל נתהבהב לחוטים לבנים, שיוצאים נרגשים בריקוד המונים; אלא שהקצב המשתנה מתחלף כל־כך עד שלא ניתן להם אלא רק לדדות ולנתר בערבוביה, מסמיקים ומחווירים, ונחשולי החום מציפים, וכבר עמוד אש צומח לגובה, מיתמר, מבשיל, מכביד ונכפף וניטש לארץ, והרוח שוב כונפת אותו, ומנשבת בו ומפיצה; ועוד זה ניתק ותלתלים חדשים פורצים, וקנוקנותיהם הרותחות משתרגות על בלימה לוהטת ופרועה, זועקות זעקה גדולה למרחב, זעקה שהיתה כבושה בהם ימים רבים, כשעוד צמחו בשדה והשמש עליהם, ונמוגות בעשן, ובאור הגדול, המרקד, היוקד, ובנפץ הקש הבולע הכל, עד שמשתיק גם את היריות ואת הצעקות, הצעקות, בייחוד הצעקות, אלה שנשמעות כבר, ואחרות שעוד יש צורך לצעוק. לצעוק ולרוץ לכבות, להציל, הוי בני אדם: שריפה, שריפה, היזעקו ובואו, היעזקו ובואו – ראו מה קורה כאן! ועם זה אתה משותק, ובלב כתוֹף צופה חוזה בכל פריחת גוני הלבלוב והכמישה, אודם ושקיעה, ושלכת, ותהומות חשיכים, בתוך־תוך לוען של הלהבות: הוי בני אדם, מה קורה כאן!

הַקָשַׁת יריה צולפת החזירה את שרגא ויעקב מתדהמתם המוקסמת לזעזוע של התרגשות אחרת – “ככה זה” אומר שרגא אמירה, והכינו עצמם לרוץ אל המרפסת המערבית. עייפות התגנבה מבין צללי הגזעים, אל בין צללי הספקות, עייפה כלבית עם בדידות כלבית. ושחוחים התגנבו אל המרפסת. נתן היה שם שקוע בין השקים שעל המעקה: “אני עוד לא יריתי כלום, יבוא אחד מהם ואדפוק אותו!” סינן בשיניים חשוקות. ועם כל זה מייד הישרה הבית הרגשה כשל מי שעלה מדופן רעועה שבּים אל סירה צפופה כשהאניה בוערת ממול. הבית, עב הקירות. וצריך היה לספר מייד למישהו הכל, לספר הרבה והכל, אתה יודע, כשבאים הביתה, ומנורה מקבלת פניך, ואפילו היא כהת אור ועל הרצפה. ואילו הקירות היו שטופים נוגה תוסס, עסוק בשלו. מייד חפזו השניים הראשונים מעמדה ‘שלוש’ ואמרו: “והיכן אנשי ‘ארבע’? בבית אינם.” ושרגא זוכר מייד ובבהירות נפץ ענף נשבר ומפל גוף וקריאה צרודה: “שרגא זה כלום!” כל זמן שאתה בחוץ – אתה בחוץ. אולם להיות בפנים ולחזור ולצאת החוצה – זה כבר דבר אחר. זעום גבות נפנה שרגא ויוצא למרפסת ואומר דבר לנתן, ומתכופף מאוד, במופרז, וגולש ויורד במדרגות, עם זה הפחד הגדול, המעוקב, שאין לו גבול. פוסע אילו פסיעות. מחניק. כל מה שהיה פעם בטוח, קרקע, כעת רק טלטול של מיחושים. ואחר כך, לפתע, מטו רגליו, וצנח נפל תחתיו בתוך העפר והקוצים. לא שום דבר: ורק לא, לא ולא. “שרגא”! האיר קול חרישי מאוד ולבבי מאוד, קול כיוצא החוצה בטרם אור־בוקר בעוד טל, “אתה עייף, חביבי? ואולי תשתה כוס תה – יש תה על הפתילה – ואולי תתפשט ותשכב לנוח קצת, במיטה”, והחלונות פתוחים, ובחוץ קרירות, ומישהו בחדר השני קורא בספר, לאור המנורה, והופך דף, זה אתה אבא? אבא שלי אתה הוא זה? כמה זה יפה לישון ובחדר השני יושב אבא וקורא בספר, קורא והופך לו דף. “גם מחר יש יום, שרגא, תספיק לעשות את השאר מחר, תישן חביבי!” אומר הקול המוכר, היבשני, יבשני למי שאינו יודע שקולו של אבא הוא זה. “שרגא!” חזר וגוַע הקול הזה, “שרגא!” עולה קול צרוד ומהסס שיצא אי בזה מארץ: “שרגא? – פיקפק החושך הצרוד – אנחנו כאן!”… – “מה אתם כאן?” – “זה ככה – חטפתי קצת ברגל…” ביטא הצרוד. “הם נשארו אתי והגענו לאט לאט.” – “כהוגן?” לוחש שרגא, מיושב בדעתו קצת, ומתחרט קצת ונכלם – “א… אינני יודע…” והיו הארבעה רבוצים על בטנם, קני קש וקוצים מדגדגים בהם, ובצמרות העצים הלך נוגה אדום. ומשום מה נתחשק מאוד לשרגא לומר: “בּוּ־וּ־וּ!…” ולשחק קצת בדובים, ולצחוק ולפטור כל זה במעשה משובה, ולהזכיר להם מה שאין ספק ולציין כי מה ששכחו דוקא זה העיקר, ולא כמו שנראה להם כאילו יש דברים נכבדים יותר מזחילה זו שבילדות. “טוב! – אמר שרגא – בואו אתם אחרי, ואתה – ללכת אתה יכול? – בוא איתי.” ופלוני לא ידע כיצד ראוי לו לבוא, ונתמך בשרגא עד המרפסת ושם בסיועו של נתן, שלבש חגיגיות יתירה, שכן אין לך חגיגי מפצוע, והעלוהו למעלה. ושרגא חזר בפעם השלישית אל החורשה: “כעת, בריצה!” והם חפזו, ואחד, כמדומה שרגא, הטיח רגלו בגידמת עץ כרות, וקילל, מתנשמים ומזיעים, חזרו לאור הלהבות, וקפצו במעלות ונכנסו החדרה, כאילו השיגום רודפיהם עד הפתח.

בית־רֶגֶל אחד היה שטוף דם, הפצע היה שטחי, ואילו הוויכוח העמיק: אם מרסיס אבן או מנתיז כדור? “אין כאן עזרה ראשונה?” תמה שרגא ונתן השיב: “אברשקה הוא העזרה־הראשונה. הוא רפתן, מטפל בבעלי־חיים.” ובתוך כך רחצו וחבשו את הפצע ומראה הדם הוסיף משלו כשהמתינו לבאות. כי היריות כאילו חדלו, או שקול נפץ הגורן המשולהבת החריש הכל. כתמי אור הבליחו כירכרו על הקירות. שפפו על הרצפה ופילו בשקדנות את הקוצים את שׂיכיו המנוולים של זרעון הגזרזוּר ואת אונקלי התרמילים הסלילניים של אספסת־הבר החביוניים, שנאחזו בבגדים, בשיער הידיים והרגליים, בגרביים, ונתחבו, ונצמדו, והטרידו מלבד כמה קוצים של חשבונות, שאותם גם לפלות אי אפשר. מייד נמצאו גם סיגריות; ובעוד הם פולטים עשן רווחה ונופש – ירד שרגא אל אהרון. “שרגא עייף כמו חמור” העיר אחד, "נו, כן, מתרוצץ כמו כלב״ ענה אחר. – “כשאתה מתרוצץ אינך יודע כלום” חזר ואמר הראשון ומשקפיו התלקחו. “פתאום הם יורים, פתאום אתה יורה, פתאום אתה רץ ופתאום אתה בבית…” – “דפקנו שם כמה מהם, אין ספק!” התלהב אחר. “יופי” נענה לו הקודם והשיב עשן שביעות־רצון. ומישהו אמר “מי יודע מה השעה?” ונפלה שתיקה. כל מה שהיה עד עתה לא היה אלא פתיחה למה שיבוא עוד עתה. והצרוד שנפצע לא נאנח ואמר: “איך שהוא, עוד אוכל להביא תועלת.” כדרך גיבור שאינו מטריד אחרים. ואינו יודע כעת להחליט מה טוב ומה ראוי ומה נדרש ממנו. גם לא למה חדלו היריות, ומה אחרי הגורן, ולא אם כל מה שאירע עד עתה הוא הצלחה או כשלון, אם זו “עמידה בפני צר” או “הדיפת הצר”; אם יריות כאלה הן “מטר יריות” או הן רק “כמה יריות” – ואולי הכל כאן רק מקרה קל־ערך, ורק אתם, הנפחדים, רואים צל הרים כהרים. הכל מולט עשן ואתה כל כך עייף. וקשה לדעת כלום.

וכאן בא בפתח אהרון וצל ארוך לצידו ואמר בקול חרישי: “בואו אעמיד אתכם במקומות” ולקח שניים אחר שניים אל החלונות, והראה לכל זוג את גיזרתו, וציין מה הם העצמים החשיכים הגלמיים שלפניהם, שאפשר שהם כל כך הרבה דברים שונים, וכל מיני כך־או־לא, ואמר: “אלה הקזוארינות ועד הכתם הלבן: הבאר. ושם, החצר, ועד החרוב, זה חרוב הוא, ומעבר לזה ‘שטח מת’, שצריך לבדוק היטב.” וכל הדברים האלה היו עמומים־מוארים באור מתעתע, והכל מאחוריהם כבר איבד ישותו וטבע במין בוץ חוורוור, עם צללים רומשים ושורצים ומתעוותים. ולאחר שנתפשו החלונות לאורך כותל דרום ומזרח, יצא עוד זוג אחד אל נתן ויאיר שבמרפסת. ויאיר זה, שמבטו לא מש מן האש ונשאב לתוכה. כאילו הרחק הרחיק מך הדברים וכאילו בא אל הדברים עצמם, או אלוהים יודע מה. לעומת נתן, שמעולם לא השחית מבטים אל כלום שבעולם, ורק רטן – “את מי שלחו אלינו? – עוד שני ‘קאליקערס’!” וגם הצרוד, התמלא גבורה כל כך, עד שקפץ והתעלם מפצעו והתנדב ויצא אל המרפסת המערבית עשוי־לבלי־חת – אלא שחזר וחש כאבים בסובך שוקו לשמע ריטונו זה של נתן, וגם אמר לממושקף שאצלו: “יש כאלה שעושים משהו, ויש כאלה שיודעים לדבר!” ואילו הממושקף הזה היה כולו נפעם: “איזה אש, ריבונו של עולם, איזה אש!” ולנתן ניתן כבר עניין לענות בו: “צד מערב. חברה. צריך לשמור על הדרך, על החורשה ועל הבית. וצריך, כמו שאומרים, לראות ולא להיראות, ואל תדאגו כי אני עמכם!” והראה להם היכן “לתפוש עמדה” ולא הניח וגזר למנות את מלאי הכדורים, וגם הטיף להם: "ואסור להיות עייפים, אחד נח ואחד פוקח עין, ומתחלפים ואחר־כך סיים בהתעוררות: “ונראה להם! ואני אתן לכם תיכף ענבים!” וכך השתפר מצב הרוח, עד שאין לך יפה לשעה זו משורר את השיר: “תה־ואורז־יש־בסין” ומכאן, בגלל צליל אחד, אל השיר “וטהר ליבנו”, ואפילו טפף קצת ברגליו כל כמה שיהא הדבר משונה בנסיבות אלה.

אולם יאיר הזה השותק כגולם היה “מנדנד לו על העצבים”, סבר נתן, עד שבתוקף הכוח המסור לרשותו נשלח הלה להחליף את “הפצוע” ולהישאר שם תחתיו, ולהתנחם במה שבכך הוא “עולה בדרגה” ונושא באחריות “בעמדה הרצינית” הנ"ל. והצרוד הפצוע שקירטע וחזר אליו, דוקא היה איש כלבבו. “אתה נתן – אמר הלה בקולו המרוסק – צריך להסביר לי כל מה שכאן. אני לא מבין כלום. היו יריות. ויש אש. ואין יריות, ויש יריות. ומה כל זה, והכל!” – ונתן אמר: “טוב. שב. קח ענבים. נפלאים. קרים. אני הצפנתי אותם. קח עוד. איך הפצע שלך? מה כאן, אתה שואל, אני אסביר לך.” וכך התברר כי החצר לאחר שעמדה בפני ההתקפה הראשונה, ניסו לעקפה מן החורשה, וכשהופתעו גם שם ינסו כעת דרך חדשה, משמע: להפריד בין הבית והחצר, ובין החורשה והבית. בין החורשה והבית כבר לא חשוב: אתם כבר בבית. אולם המעבר מן הבית לחצר, זה מה שעומד עתה על הפרק. וגם לא הבית אלא החצר. שם יש פרות ופרדות, סוסים ותרנגולות, ושקים ומכשירים, ומחרשות ושלל לרוב. הגורן הבוערת מאירה להם הכל. התגבורת, אם תבוא, תהיה כאן רק בעוד שעתיים שלוש, הרי שלא נשאר להם אלא רק זמן קצר ותיכף יתחילו. אנחנו כאן בדיוק ממול. ולפי שעה אפשר לאכול ענבים “ו…שש… שתוק: גם תאנים יש, אל תספר, יופי – אני אומר לך – סמוך עלי!” כזאת וכזאת אילף נתן ומפעם לפעם אף היה נוגע בברכו של הצרוד, ומביט בו ברצינות ובחומרה כזאת, שעל־אף שחלקה עלה בתוהו בגלל החושך, הנה עצם המבט – כבר היה מטיל חידודין בבשרו של הצרוד, ולא העז להשיב רוחו עד שהלה היה פולט לבסוף חרצני ענביו בניע אדיש וחוזר להרצות. ואילו שלוש ארבע פסיעות מהם, בין השקים, היו יאיר והממושקף שרויים בעובי החשיכה, לאחר שסיפורו של האחרון, סיפור מגומגם, נרגש, רצוף סימני שאלה ונקודות לרוב, ונמשך ונמשך בהפסקות גדולות, ונרגשות והדממה, או אולי זו היא איוושת הגורן הבוערת ומתנפצת רצופות, היתה מתנפלת וכובשת כל שתיקה קלה, כל מבוכה, כל המתנה של קשב. או מובטח לך שהלז, מלאך המוות, אינו עומד ומשחיז חרמשו, כאן, בסמוך, בין העצים הללו, ממש ליד הבית, משחיז וחושף שיניו ומקבל נחת?

“לא, כלל אינני בטוח! – אמר שרגא בתוך הבית אל אהרון – הם לא יסתלקו לפני שיטרפו טרף.” – “הם לא יסתלקו – עונה אהרון בשיגרה – אבל הם ישלמו. אם נישמר מפזיזות – אין סיבה שיורע מצבנו.” – “כמה הם כאן?” – “הרבה. הרבה מאוד. ולמטה ממתינים כנראה עוד רבים לתורם.” – “כן. והגורן שלנו –” – “שיערנו ככה מראש.” – “שיערנו. אבל… חבל כל־כך…” – “הלוואי שלא יותר מזה.” – “לא האמנתי שנצא כל־כך פשוט מן החורשה… עוד מעט חצות, והלילה עובר, והכל מאחורינו!” – “כך, כך.” והציצו רגע שניהם בחלון, וכאילו זז עבר שם דבר מן הדברים. “אני יורד למטה להכין. תן רימונים לכל חלון. בעת תורה של החצר. פקח עין.” – “בסדר”. – “ואינך עייף קצת שרגא?” – “לא. זה כלום. כמה זמן זה כבר?” – “שעתיים ומשהו – אמר אהרון וקולו הושפל קצת ונטען בנות קול – כל שעה כבבת־עין, מה?” ויצא. ושרגא פיהק אז והעביר כף ידו מדבלולי בלוריתו דרך מצחו התלול, אל שמורות עיניו ומיעך בהן קצת, וקינח זיעה מעל עוקץ חרטומו, ואת זיפי שפמו, ואת פיו המפרכס בפיהוקו, וכמו אותה טירה נמה שניעורה לצהלת האביר – ככה התעורר כל מקום בפרצוף לאחר שנגעה בו היד והקיץ, ושוב רואה אדם ונושם ומתלקק, וחסר רק עוד דבר טוב אחד, לו נמצא כזה, והיה עתה טוב יותר. ואפשר גם לשבת קצת, ואולי גם לחלוץ את הנעל ולהיפטר מן העינוי הארור שבה, ולסדר את הכל, כיהודיה כשתמה מלאכתה ביום שישי בין־השמשות. ועמד וכפף ראשו ושמט כתפיו ונשקף החוצה ולא היה מהרהר ולא הוזה ולא מפזם אלא מחריש ומביט. החצר המוארה בלהבות. מתיחות עמוסה. והכל כה קפיצי, ערוך לזינוק, ועדיין מתאמץ להבליג. עוד רגע, עוד רגע, מייד… לא. עוד לא. צרצרים הסתדרו בשורה בתוך המבוכה, ופרצו בשירה, הברה ארוכה וקצרה, ושתי קצרות וארוכה מאוד, כמין איתות לחלל העולם, כמין בשורות, אולי הציצו וראו משהו, ואולי גם הם סומים ואינם רואים, ורק חורקים רגליהם בפרק כנפי החפייה שבגבם, ומולידים פציחים דקים מאוד וגבוהים מאוד וזכוכיתיים מאוד, שבריריים כקרום של כפור. לא. לא מובן. כלום לא מובן. שרגא מושך כתפיו ומנער עצמו ויוצא לסובב בחלונות.

“נו, מה?” אמר שרגא אצל החלון הראשון. – “כלום, ככה,” ענו לו. ולשרגא נעשה אז תיאבון רב לדברים שבפילוסופיה: “אתם רואים, חברים, למרות הכל, לא נורא, ככה, הנה!” וחשב עוד משהו ואמר: “נו, כן… ומה רואים אצלכם מן החלון? – “לא רואים ולא שומעים.” ־ “לא? מה?” – ובאוזן קם זמזום גבוה, אלא שגם זה, כנראה, אינו אלא רק שירת הצרצרים שמעבר מזה. “קחו לכם רימונים, אם יגיעו סמוך לבית.” כשאדם מוציא ומוסר רימון לחברו אין זה בדיוק כאילו הוציא ומסר לו עגבניה או מלפפון, אלא זה אחרת. ואמנם בחדר השני, האמצעי, אצל הגזוזרת הקטנה, נרתע זה שפשט יד לקבל ואמר: “היכן לשים אותו?” – “שים כאן – אמר שרגא – הוא שקט מאוד כשלא מרגיזים אותו – ח־ח… את המנורה אפשר לכבות, הדליקו לנו אור גדול למדי… אבל, מילא, שתדלוק, מי יודע מה יהיה.” ובחדר הבא, הסמוך למרפסת המערבית, היה אחד מן השניים אותו יעקב, ויעקב אמר: “טוב שכבר הגענו לבית, לא? היתה מדרגה אחת, והנה כבר השניה.” ־ “זה נכון, ממדרגה למדרגה” – “לא. זה לא כל־כך נכון, כי לי נראה שהכל מתהווה מאליו, בלעדיך, בלי התאמצות שלך, בלי התחשבות בך. לא זריזות נדרשת ולא גבורה ולא סבלנות – אלא רק שלא להילבט בין רגליו של מה שבא־בא. מצחיק לעשות תכניות. לעבור כאילו ממדרגה למדרגה. משלב לשלב. כאילו מישהו שואל את פיך. הכל רק כאילו, לא באמת” – “למה אתה חושב ככה?” – “אינני יודע. ככה נראה לי. ועוד חשבתי: אנחנו תמיד רק המכשירים ונדמה לנו שאנו המכונאים. ובאמת לא שווים הרבה. אני חי כאן כמה שנים וראיתי. סוף סוף מי אנחנו? לא פועלים טובים, וגם לא שומרים טובים, ואינני יודע אם גם חברים טובים. בקושי מבינים זה את זה. וככה זה. הכל לא יסודי. רק כמעט. סביב כל עץ יש עזובה. סביב כל אדם בדידות רבה. ומה שאתה רוצה לא חשוב וממה שאתה עושה יוצא רק קצת. וככה… ככה נראה לי.” – “הספקת לחשוב קצת בתוך הבהלה הזאת. מה?” – “הספקתי קצת… אבל אני אינני מאמין.” – “במה אינך מאמין?” – “הייתי יכול גם לא להישאר כאן. אבל זה, אתה יודע, היה יותר גרוע. וקודם, כשרצנו בחורשה, אחרונים, היה שם פתאום רגע אחד, שהיה נדמה לי משהו, כמין, איך לומר, כאילו זה כבר מעבר לפקפוק. כאילו אמר: בן אדם. כך נכון! אתה רואה… ואחר־כך האש – הגורן הבוערת – ואיך לומר. זה היה כאילו מן התנ”ך… לא יודע… משהו מוכרח יהיה להתחיל… ואני מחכה… ועדיין לא־כלום, עומד כאן ומחכה שאולי יתחיל…” ואותו רגע היתה יריה אחת, ומייד אחריה עוד יריות רבות, סמיכות. צולפות, הוממות. וזעזוע עבר, רטט של התכופפות, ומשנהו תקף רצון לעצום עיניים ולירות בבת־אחת את כל חמישים הכדורים שבאשפתך: “הרי לך – אמר שרגא – הנה זה מתחיל: המדרגה השניה.”

הפעם לא פתחו באש אלא משהקריבו מאוד. ירו מן החורשה על החלונות הדרומיים, ירו מן החורשה על החלונות המזרחיים, ירו מן החורשה אל המרפסת המערבית וירו מן החורשה אל החצר. האויר נסרק בצווחה מלובנת, ונקישות קהות הוטחו בקירות, ולעתים חתך תיזוּז וחלף בחלל החדרים. ונוגה האש שעל הקירות שקע כל הזמן ועלה בשלוה חגיגית כמקודם. ואחר־כך נשמעו גם צעקות, יללות שירת קרב, ועוד פעם תחתוּח, וגם קול הכאות עמום עלה, כקול טמבור או תוף, וגם נשים היו בזה וצווחו ביללות תזזית, ובאצבע בפה הגבירו חיילים, ורק אחר־כך אפשר היה להבחין בקבוצות קבוצות יורים מפוזרות סביב הבית שבחורשה, עד שנתבדרו מן הבולמוס האחד והיו לסירוגין, מכאן ומכאן, בשניים ובשלושה ובאחד, ובעשרה, ובהפסקות. והבית היה מחריש כל אותה העת: "שיירו כמה שירצו – אתם שִתקו!״ אמר שרגא כשנדד מחלון אל חלון: “תנו להם. כלב נובח אינו נושך.” ובחלון אחר: “כוונתם לתרנגולות שבחצר, וכאן רק לבלבל את המוח.” ועוד באחר: “אתם רעבים, מה? כבר מכינים משהו.” ועוד: “אין דבר חביבי. כל אחד מאתנו התרגש בהתחלה, וזה עובר.” – “כך טוב: מכאן אתה רואה את כל הגיזרה.” – “שמעתם? זה רובה יווני: דופק כמו תותח; ואת הכדור אפשר לתפוש במעופו ולהטיל בחזרה: וזה ‘קוֹלְט’ ארוך; והנה זה, ראו: כדור זורח מרובה גרמני. פלא שלא הביאו גם קשת וחצים.” – “לא, לא! אתה היזהר! ההוא שמה צלף טוב כנראה. אתה מציץ והוא פוגע. תציץ ככה – אתה רואה: הו!” – “ובינתיים הלילה עובר לו – סבלנות חביבי!” – “שרגא, תן כבר לירות, אי אפשר לחכות” – “תחכה, תחכה” – “זה בוער כבר באצבעות!” – “לקק אותן קצת” – “עזוב: כמו עכברים אנו – וכבר צריך לעשות משהו!” – “כן, ואתה עושה בדיוק מה שצריך: סבלנות!” וכך הלך ונדד לו שרגא ויצא אל החלון הבודד שבצפון. אל מול החצר. יצא ולכאורה מלא בטחון ואֶיל. וזלזל צפוף של הבוגנביליה שלמטה הציץ שלֵו ורישרש. ושהה קצת, צופה ומביט אל החצר. החצר… החצר… לומר את האמת – טוב לך שאתה כאן וקירות הבית לך מחסה אבל מן הראוי דוקא לרצות להיות עמם בחצר המופקרת, וקשה להודות בכך, ורק טוב שלא יניחו לו לצאת מן הבית אליהם. כמה זמן עוד תבער הגורן? ומה יהושע, איך הצליח אלוהים דרכו? יריה אחת חלפה בסמוך. יריות אינן מתיישנות. כל יריה ראשונה היא. והזעזוע תמיד כבתחילה (ומשונה הוא הצורך: שתבוא כבר השניה!). ולמעשה: אין כתפיים אחרות להטיל עליהן. וכל כמה שאין דרך טובה, אין דרך טובה ממנה, וזה ככה. שלהבות יצאו במחולות ברוח המתרגשת ובאה, העשן הזה, המימי, השקוף הצהוב עכור, כזרמי טין בנחל, או כאדווֹת קיץ, וריח הקליה והחריכה עולה, וצר מאוד ורב הלחץ, והיריות מתנפצות אחת ואחת, וההוויה כולה מכנסת ומשקיטה צואר אל הכתפיים. – ויעבור נא בשלום, יעבור נא בשלום, ריבון העולמים!

 

ט    🔗

כל כמה שהשיבה הרוח את עשן הגורן הבוערת ואת חוּמה לעבר הזיתים, עדיין היה החום המלהט בחצר קשה מנשוא. עבר החצר המרוחק היה מואר מנוגה האש, ועבר החצר הקרוב לגורן היה אטום בחשיכה כפולת שבע. והכל, כל בניין, כל אבן שבחצר, כל רעף שבגג, נראו חדשים, בערבוביית הצללים והאורות, אחוזי קסם – משוכללים לתכליתם ומוגמרים. ואולי אין כל זה אלא בגלל מה שעתיד וצפוי לחצר הזאת מייד, הכל תלוי בשערה. התקפה באה והתקפה יוצאת עד שנראה כאילו כך היה מעולם. מכבר יורים ומציצים, וחוזרים לכוף ראש בחלחלה שבדחיפה פנימית כששורק ובא כדור חולף. ומכבר היה זה כשהגיע אברשקה אל שלמה זילברשטיין והציץ ואמר לו: “לשם,תירה לשם!” והלה שהה קצת ולבסוף נחמלטה יריה למקום שנתמלטה וקשה לשער כמה אץ־רץ ליבו ומוחו עד שלא נפלט הכדור – קל מאוד להגיד: “תירה!” ואילו עתה כבר היה יורה בבקיאות לבד מעצימת־העיניים, והכתף שהלכה והכאיבה. מכבר היה שפחזני הרפת הודיעו שהמתקרבים נפוצו, וכי ראו בעליל שניים או שלושה (שניים בשבועה ובאלה, ושלושה ב“הן־צדק” בלבד) נופלים, ומכבר גם חזרו והודיעו שהנה אחרים באים ומתקרבים. מכבר הודיע זה שאצל הבריכה, שבקרן החצר, כי אנשי החורשה חזרו אל הבית, והבליע אל קרבו, והחזיק טובה לעצמו על כוחו, מה שעלה בדעתו מתחילה, כי אין אלה אלא “ההם” שהתפרצו אל הבית, השם ירחם! מכבר הכל כך, גם אין לשער איך היה אפשר אחרת, ולכאורה נדמה כי אין עוד מה שיפתיע. וכבר באה עת. וצבי שאצל שער המכבסה, מקום שהלך ונעשה מרכז היריות, היה מקדיר והולך מרגע לרגע, ולאברשקה אמר. כשהגיע זה אליו פעם מן הפעמים המרובות: “שמע־נא, אתה מתרוצץ יותר מדי – לא ייצא לך כלום אם יפגעו בך!” – “כלום, חוץ, מן הנשמה…” – “אתה מתחכם, ואני אומר לך שתיזהר!” וכשזה הסתלק פנה אל בן זוגו שאצלו: “כואב הלב, בחיי, אני יושב ומביט אל הגורן, אני יורה ומביט אל הגורן, אני מסתובב ומביט אל הגורן. אתה יודע, גורן זה לא קוצים וקש. גורן זה עבודה. זה ראשית השנה וזה אחרית השנה. הכל. ואתה יושב ומביט איך זה נחרב לעיניך!” ולא יתחיל לספר כעת מה משמע, כאן, בשדות החורשה אשר בגבעה, להוציא גורן מן הארץ, והכל והכל, מזרע עד קציר. גם בקן העורבים של יצחקלה ולוין אין נחת. גם משום שנראה להם שהכל מתגלגל במדרון, וגם משום שהיריות באות מאחוריהם, ואילו השקים ערוכים להכעיס מלפניהם, ואולי גם מפני שיצחקלה יודע מה חושב לוין שאינו אומר ולא כלום, וכוונתו היא: הרוח! – כי הנה תתחלף הרוח, תלבה את האש ותשיב את העשן אל החצר, והחצר תישטף להבות, והבהמות והעופות ייחנקו והכל יסתיים, אלא שלוין מחריש מאוד ויצחקלה מרבה לפטפט, אם יש לו שומע ואם לא, וככה הוא אומר לפני שנפסקו דבריו: “מזל של כלבים, כמה מאות צעדים מכאן העולם כולו שקט וחפשי, אפשר לשכב לישון. אפשר לשבת לאכול, ואפשר לצפצף על הכל, וכאן חייך מרגיזים פתאום אותם, ונתאספו הנה סביב סביב כדי לחטוף לך אותם, תיפח רוחם!” וכל משך הזמן הזה הוא מגרד שומה אחת שעל רגלו, בנין הפקרות של עוז, שיש לה כאילו לאמור כך: יריות ועשן והכל, ושומה קטנה אחת שברגל – שווים. ורק צר שחוץ מלוין הקרוש ואחוז שממון אין מי שיעיד כיצד הופכת בתחבולה פשוטה זו ההתרגשות העצבנית, להתנהגות של קור־רוח, וכל זה כאמור, עד שנפסקו דבריו לפתע בברד מתחדש של יריות. “הפעם זה ממש!” אמר יצחקלה ונדם לבסוף.

וזה היה ממש. ברד יריות מתנפצות, אש רובים ואקדחים, משפת הזיתים מכאן, ומגבול החורשה מכאן. הגורן הבוערת סינוורה את העיניים אך עיני המתקיפים מעבר מזה סוּנוורו בוודאי הרבה יותר, וזו מקצת נחמה. הם התפתלו כה וכה וחיפשו מקום נוח ליריה ואנשי החצר שמרו תנועתם והבליגו הבליגו הבליגו. ומאוד. ואז הורגש לפתע כי משהו חדש הולך ומתחולל, דבר שמקורם לא היה ושהנה הוא נולד והולך, ומישהו קרא: “ראו, הביטו!” ולא מן המכבסה צעקו, כי משם אי־אפשר היה לראות, ואף לא מן הבריכה, ואולי הם היו השניים שברפת, שהתרוצצו בין החלונות, וכל אחד מהם חורת בלבבו ציון למספר ה“השכבות” שהשכיב, וה“דפיקות” שדפק, וכבר הגיעו בהתלהבותם לסכום עגלגל ונאה; ואולי היה זה אפילו שלמה זילברשטיין, שמעמדתו שלו, אם לא להביא בחשבון את אור הלהבות המסמא, ואת החום העצום והמחניק ששאב מבשרו פלגי זיעה והתרגשות, אפשר היה לראות, בהצצה מן הצד, בתוך שיפעת כל התחושות והמחשבות, שפתאום בתוך כדי הרהרו כי כל האנשים האלה שמתחילה לא נראו אלא כצירוף מקרי וסתמי של בחורים, והנה הם לפתע, בתוקף הדברים והזמן, עומדים מבוררים בקפידה במקומם הראוי, כל אחד במשבצתוֹ, שטבע־הדברים כביכול, קבע לו, ואין לתאר כיצד אפשר היה אחרת מאשר ככה בדיוק – ובעודו הוגה מחשבה מסובכת וידועה זו, אפשר שהוא זה שקפץ ושיווע; או אולי יצחקלה שמעל השער, הוא זה שראה ממרומיו בבירור, והכריז למטה במפורש, מין בשורה שחוששים לשמוע עד כדי שמשתוקקים כבר להיות מעבר שמיעתה, – קשה לדעת מי זה ששיווע קול גדול “ראו הביטו!” כזו שכולם הפנו עיניהם מייד אל המקום, ושם היו שתי משואות, או שני לפידים, או שני כתמי אש מבליחה ומעשנת נישאים והולכים בעמק שבין שדרת הדקלים ובין שדרת האקליפטוסים שנתקלפן ונתגלן מן החשיכה, מעבר לגבול הזיתים והלאה, וביניהם היתה דמות שחורה, ומאחוריה כתם צפוף כהה ורוחש, שאינו אלא המון, המון גדול ונע, כעדר נוהר, כזרם צפוף, ושירת נהמה עלתה, שירה שהיא נהמת המון צפוף צועד בלילה, לפידים לפניו ומנהיג לפניו – וכציפור שעיני הנחש הקסימוה ואין בה עוז להניד כנף – כך פשה שיתוק באלה שצפו במחזה עד ששכחו כי אינו מחזה, ועד שאברשקה הסתער: ״מה אתכם! אש! שלושה, ארבעה… לא, כל החמישה: חמישה כדורים, אש (ולכוון היטב!), אַ – ש!" – שאג אברשקה מעומקי ריאתו באי התחשבות בגרונו, במין שכרון ובטחון – “הרביצו! לפידים ישאו להם, שירים ישירו להם, ‘סינימה’ יעשו כאן – לא אצלנו, לא אצלנו! צירחו בני כלבה, צירחו – גונבי תרנגולות, שמחה תהיה לכם – התקרבו ונראה לכם משׁהו, נטעים אתכם טעם, הרביצו בהם, חבריה, אל תחוסו!” כך היה נואם ושואג, ומתרוצץ, ומצביע, ומלהיב, והוא אדם אחר, חדש, סוחף לחוש שהנה באה השעה, ולא להיות עייף, ולא לחשוב מחשבות, ולא לתת לשום דבר להשתלט או להסיח את הדעת ורק לעשות את המושם, ורק לתפוש ולרכב על הרגע שהגיע: החצר עמוד תעמוד!

השהות הזאת שבין היעלם ההמון ובין היגלותו מחדש סביב החצר ומול הבית וסביבו, היתה שהות של שכרון, שנדמה היה בה כאילו ניתנו המושכות בידיך ואתה הנוהג וגם כאילו ניתקו המושכות מעליך ואתה נסחף בלי טעם, ובאורח פלא, כמתוך סהרוריות, ניצל מריסוק אברים, ועל כן מעז ומסתכן עוד יותר. שוב אין זה משחק עיוור במחבואים וביריות של הטרדה, אלא הם אנשים שנתגלו כמטחווי פרצוף מואר, מטפחת התגלתה, ושפם, ובגד שכנפיו מופשלים לאחור, ומישהו שהניף יד וקרא ושלח ופקד, ומרוצתם מתלולית אל תלולית על הרגבים שבין הזיתים, נופלים ויורים, וצועקים, ומקבלים הוראות, וגם איך אחד מהם הניח פתאום יד על חזהו ונפנף בשניה, וגנח, וצנח, והתרומם, וצעק, ונפל, והתפלש, וסחבוהו והוא משווע בקול צורם ומסמרר, אם יש לך פנאי לסמרמורות. ואחד היה ביניהם שעמד ונקב בשם המפורש בהתלהבות, וקולו חותך, קולו בגבול כוחו, והוא לא נראה, ורק חובט בשם אלוהיו את העולם, ואת המאמינים: “אללה, אללה, אללה.” צבי שמאחורי השער הצליח גם להכיר כמה פרצופים מן הכפרים השכנים, וידע והורה לשכנו והצביע ונקב שמותיהם, אלא שבן־זוגו היה משותק למחצה מאימה כיון שכדור עמד בלוע רובהו לא נבלע ולא נפלט, ונראה לו הדבר כמי שעומד בידיים ריקות ממול הפר המסתער. ואילו שניים שלושה, ובתוכם גם שכנו של שלמה זילברשטיין נקראו אל הרפת, נשענים אל חלון מסורג, ואברשקה ניהל משם את האש, ויעץ, וקרא, וכאוד מתיז גיצים ניתזו ממנו ונפוצו כוחות מתלקחים: "שמור עליו, על ההוא, כן, ואתה הרבץ אל בין השקמים, כך יפה, חכו רגע, תנו לו, שיתקרב, הופלה – ככה! וכשנותר שלמה זילברשטיין לבדו בעמדו תחמץ לבו עד כדי שהיה נכון להשליך את הרובה ליטול רגליים ולנום ולקרוא בלא בושה אל אמא ואל אבא או אל האלוהים שבשמים, ורק לא להישאר ככה, כאן, לבד: לא, לא להישאר כאן די, מספיק כבר, אנא, שייגמר!… כמה מאושרים כל האנשים שבעולם שאינם כאן ואינם יודעים זאת. לא, מי שנמצא כאן לא יהיה עוד כמקודם, אדם אחד מסתיים כעת ואחר מתחיל ערכם של הדברים אחר, והכל אחרת, ונמאס כאן, ריבון העולם, נמאס עד להשחית. משהו עבר בחלל, ואש הגורן התפתלה קצת, הרוח היתה מתפרעת והאש נפרעת, ומחלפותיה מסתכסכות, ופקפוק רב הוטל בכל. הו, לצווח, לצווח, לשווע ולנוס מכאן. ועוד רגע חזרה שלוה, שלוה קהה, מין עלפון קצר של עיניים בוהות ורוח נובקת. מן הצד שלו, מעבר הגורן, לא ירו, ורק אל החומה המזרחית, אל הרפת, חזקה ההסתערות. ואין לך רגע קשה מזה – לשבת ולראות איך אחרים עומדים באש, ולא לדעת ולא להבין, ורק לצפות ולחכות לבשורה. ברצון היה קופץ ויורד ומתערב בין היורים, ברצון היה, כן, היה מקריב עצמו, ורק שייגמר, רק שייגמר הכל!

גם יצחקלה לא יכול היה להתאפק ולהישאר בעמדתו השותקת. והתכחש לחובתו וקפץ וירד. “לרגע אחד אקפוץ ואחזור!” אמר ורץ אל השער שממול, אצל המכבסה, והגיע אל צבי והציץ בשער, והושיע את החלכה שנשתבש ברובהו – “פשוט בועטים כהוגן בבריח והוא נפתח!” אמר ועשה. וכשראה ממולו בחשיכה המדומדמת דמות כהה, צוָח: “הנה!” וירה אחת ושתיים, ונשם ונשף, ואמר לצבי “אצלכם זה חם, כהוגן!” – “מכונת־יריה, זעק, מיקלע אילו היה לי כעת”, ואחר כך, באי־חשק ברור עמד לחזור למקומו, והסתכל באש הגורן "הרוח מתחלפת – עסק ביש!״ וצבי הפנה גביניו העבותים שעיניים לא נראו מתחתיהן וסינן “זו כבר לא גורן – רק ערימת אפר ארורה!” ויצחקלה פסע וחזר, ורצה לירות עוד פעם וחזקה עליך אשמתו וחזר וטיפס אל לוין: “לנו אין מזל – מן הצד שלנו שקט.” – ולוין הביט בו בשאט ונחר: “טיפש!” ואותו שאצל הכריכה שאג פתאום לעבר הבית: “נתן! רצים אל המרפסת!” אלא שזה היה רק חמור מבוהל שדהר בייאוש ופקעת חבלים נגררת אחריו ואחר כך נכרכה הפקעת סביב גזע וצוארו נכפף לפתע, והתגלגל החל נחנק, ומחרחר ובועט, ונוהק, והיה מרגיז ומחריד מאוד והיה גם חשק לרוץ ולהושיע אותו וגם מין תאווה גדושה: “שייחנק לו בן־הכלב!” כחמור כבעליו. “כך יפה!” המשיך אברשקה ברפת: “נראה לאן יפנו כעת!” האש קצת רפתה ורק אֵילו יריות חבטו, ובייחוד מאצל גזע שיקמה ענפה, שבזמן אחר היתה מפליאה בשקט צורתה מול חַוַרוָרוּת השמים שכאילו חלל ענקי נתפנה שם לעומתם כארובה, בהירה בתחתיתה וכהה ואין־סופית בגבהיה, שם מתחת השיקמה ירה מישהו, ויריותיו גיששו בחלונות וריסים ניתזו, ועיניו של אחד מלאו אבק ופיו שיעול. “חכו, אני אגמור אתו מצד אחר,” – אמר אברשקה, ורץ החוצה, וטיפס אל שלמה זילברשטיין וציין ברהטה את גזע השיקמה וירו בזה אחר זה ואותו פלוני נמלך בדעתו, וירה לעברם אחת ועוד אחת, ואחר, משום מה, נשתתק עת רבה. “הרגנו אותו?!” שואל חנוק שלמה זילברשטיין, את אברשקה: “השד יודע – שמור עליו, אני חוזר למטה.” ושוב נותר לו הלז לבדו, והוא נסער נטבל ונמשה בציצית ראש בקדחת ובצינה, ולתוך ערבוביית רגשותיו נפל דבר חדש שאיננו מתעכל בנקל לגמרי. “אח, אברשקה – נתרפק ליבו הגלמוד – אברשקה, כמה זה אחרת כשאתה כאן!” אלא מאחר שניתן לו כעת עניין לעקוב ולארוב, נעשתה המתיחות אחרת, שימושית, תכליתית, תעלה מכוּונת למים פורצים. ואילו אחר־כך, אין יודע איך, התגנבה החרדה בחשאי וחדרה בבהירות והתגלתה במפתיע כשהיא כבר בתוך תוכך. ושלמה זילברשטיין הרגיש כי הבגדים שעל בשרו רחבים הם, וגופו בתוכם דק ומתלבט, ולא ניחא, כל־כך לא ניחא ונראה אז בבירור כי הרעה לא תיעצר ואין עוד מה שיעצרנה. הגורן מהבהבת ומתנפצת בלהט, ועשנה נבוך ואינו יודע אנה יפול בכובדו המחניק. וזיעה פורצת, זיעת לב של אסון, מיוחדה במינה, ומין מזג נפש שבו נודרים נדרים, מתחננים, פוצים פה, ומבטיחים הכל, ומצפים ומצפים למופת, לנס שיארע, בהרף־עין הבא, והרגעים גדולים ורחבים ושטוחים מאוד, ואין לראות מראשו של זה את סופו של זה, ונכרתה לומר תפילה, להתחנן ולבקש לפני מי שיש בידו לתת. ככה: תן לנו לילה שקט. הו תן לנו שלום. לשכב בשלום, ולקום בשלום. מנסר לו בראש דבר כזה:

תן נא לנו לילה שקט

הו תן לנו לילה שקט

עשה לנו לילה שקט

הו תן לנו לילה שקט!

– “הוי, הדליקו את החורשה!” צוַח מישהו. והפעם ברור: יצחקלה, קם ועמד ונטה אצבע – “הנה שמה!” וכל הפעמונים, שכבר נכונו להירגע ונתדלדלו תשושים בעצלתיים, נטרפו עליהם ענבליהם, התהפכו והרעישו בכל חזה עד שהחרישו הכל – כי מה: אש סביב! אם חשב אברשקה כך או אחרת לא נודע, אך הוא התכוון לשאת קול ולקרוא על פני החצר והעולם קריאה עזה, ותחת זה אמר למישהו שעמד אצלו, או לחלל האויר הסמוך אליו: “אין דבר, לא כלום… ותראו עוד…” ומיהר אל שער המכבסה להשקיף ולראות. אולם אם הזיד נבט התקוה כי טעות היא – באו מייד קול פרץ צהלה ויריות אחרות מן החורשה שתיזזו בקדחתנות וקטמו את הנבט, וסיפרו בבטחון כי אין זה אלא ממש כך. וכבר היה החוטם מדמה לקלוט ניחוח שרף אורנים וריח מחטים שרופות – מייד התפקח אברשקה: “נו, כן.” אמר לצבי וזה ענה: “הדליקו, מה?” – “הדליקו.” – “נו ומה?” – “לא כלום. הדליקו – הדליקו” – “ומה עכשיו?” – “לא כלום. כמו קודם. כמה כדורים עוד יש לכם?” – “עוד שלושה־ארבעה מלאים” – “נצטרך לקבל מן הבית, או לחזור כשייגמר.” – “והחצר?” – “נעשה מה שנוכל.” ואברשקה נחפז אל יתר האנשים, ובדק והדריך, ופירק מעל ליבו של כל אחד מקצת מן העודף, והשפיע בִּטחה, ונהנה מן השקט וההפוגה שבאש, ובזוויות עיניו ארב לעשן הקל שהסתלסל מאוֹדם מעבר לבית בחורשה. כי הכל זורם והולך, ואיש לא יוכל להינבא ולדעת מה. גם לא כי יש, אולי, ביניהם אחד שמונו לו ימיו והנה הוא מסיים את רבע השעה האחרון בחייו. עשרה אנשים הם בחצר. ראויים ללטיפה. לקפה חם, למלת חיבה, לפחות ללגימת מים קרים: ולאחר שתשו כוחותיהם, ועצביהם, נתברר כי הנה זה עתה צריך להתחיל. וכמה טוב שאפשר לכעוס על מישהו, ויהא זה על אברשקה, או לצחוק על משהו, ויהא זה בגלל אברשקה, כשהוא מוכיח לך בהעוויה אחת שאין יפה לשעה זו אלא צחוק מעט. רק יצחקלה היה אגוז קשה. יצחקלה עמד במריו: “טינופת, אני אומר לך, ואין מה לעשות, נחזור הביתה ונחכה לאור היום ולתגבורת.” פיו היה מלא אָלה וקללה – פרות ותרנגולות – חרץ בסינון – מה איכפת הפרות, מה איכפּת החצר, מה איכפת החורשה? – שם בחוץ מאה אנשים, מאתיים, אלף, השד יודע כמה, וכאן עשרה אנשים מפקירים עצמם בעבור תרנגולות וקש – לעזאזל! – להיכנס הביתה צריך ולהמתין מאחורי הקירות העבים עד הסוף, ואין צורך להתעקש – “או אולי תחכה שיבוא מישהו להגיד לך תודה, ויתפעל מגבורתך?!” – עשינו מה שיכולנו ויפה מאוד – וכבר מספיק. או צריך קודם שמישהו יחטוף כדור – “קרבן חסר לנו, דמנו שיישפך בשביל החצר המחורבנת הזאת!” לוין הטיל עיניו ביצחקלה, ופיטר שפתיו, והניע ידו בבוז גלוי כמי שאומר: הנח לו, קשקשן! – מה שהעלה את חמת יצחקלה להשחית: “דם חסר לנו! שיפּול כאן מישהו! בלי זה לא! כל המקום הזה היה כשלון, כשלון כל חייו, וככשלון ייגמרו חייו – ואני אומר…” – “די – אמר לו אברשקה – אמרת. רד משם בטרם נפגעת. אחליף אותך כמישהו אחר.” ויצחקלה הסתבך לגמרי ואיך שהוא מצא ואמר: “אין צורך מישהו אחר, גם אני די טוב לכך… ואם טינוֹפת – טינופת עד הסוף…”

את הרפת פּינה אברשקה לפי שעה, ושלח שניים מאנשיה אל צבי, ושניים אל הגדר הרעועה שמדרום, ושלמה זילברשטיין צווה לפקוח עין גם לצפון וגם למזרח, ובן זוגו שהוחזר אליו עתה פתח ואמר אליו לפתע, בהטעמה רוסית חריפה: “אברשקה – הוא חברמן.” ושלמה זילברשטיין נשבע בחובו לומר לאברשקה, כשיבוא אליו שנית, לומר לו ולהגיד פשוט וגלוי: “אברשקה אתה, כך וכך, אחא יקר! כי הלא כך ידברו אנשים אחים, כך ראוי לאנשים שסייגים ומחיצות נפלו ביניהם, שכבר התגברו על כל השיגרה והבושה והמוסר השכיח, אחים גלויים ופתוחים, כי אם גם עתה לא לדבר נכון – מתי יגיע תורה של מלת אמת אחת? – “אחא אברשקה. כך וכך!” ולחייך אליו. אל הבחור הגדול, שריח הטבק עולה ממנו וריח הזיעה, רחוק מכל הזיות ורק שופע טוב – ומי יודע עד היכן היה אפשר להגיע בהתלהבות, לולא עלתה אש החורשה והיתה מתנפצת ומעשנת במחטים הירוקות שבאמירים, ובמחטים היבשות שבקרקע, וריח אורנים, ניחוח שרף, ועשן קשה, היה מכביד מתמעך ונפזר ברוח שנשיבתה גברה עד כדי כך, שהעשן של הגורן התחיל גוחן יותר ויותר ופקפוקיו הפכו החלטה ברורה: להציף את החצר! והחום המוטח לעברם היה צורב יותר ויותר, הלחיים נִקלו והגרון סלד מעשן, ובעיניים צרבו דמעות: צא והשגח מה נעשה גם בצפון וגם במזרח! בנייני המשק הישנים הללו שבחצר! כמה צער דומם ניבט בהם, מבקש רחמים סביב. יופי של עדנת יסורים. כידי אמא שנתחמצו במטבח. איך ידיים מאמינות חצבו יסודותיהם, איך הקימו קומתם בחומר ובאבן, גם טייחו וסיידו בסיד, ולבבות מקווים ומסוגפים הסתופפו בתוכם, ותמיד עוד היה להם: יבואו ימים טובים, קצרים ימי הרעה וימי אדם רבים. באיזו עין צרה היו מדברים בבניינים אלה: קטנים הם, עלובים הם, דחוקים הם, וכמה מבינים עתה מה שלא הבינו עד כה, איזה יופי של שלוָה בהם, איזו אמת של שלום בצניעותם התמה, אבן מקיר תשתוק, ושתיקתה כתוכחה אילמת מכאיבה עד דמעות – רבש”ע והכל יעלה באש – לבנייני המשק הישנים האלה אין בית לנוס אליו ככלות הכל. רטינה היתה מתלבטת באויר, כשנחלי העשן הצהוב, המחניק והחלוד ירדו ושטפו את החצר, כהתחזק הרוח, והסתלסלו מדובללים ונרדפים למעלה, כשֶפַחתה. “כשהייתי בבית – כלל לא תיארתי לעצמי שזה ככה,” אמר שלמה זילברשטיין, ורעהו, אם משום שכבר הפיק קודם שלוש מלים, אם משום שהלחישה אבדה בנפץ האש העשנה – לא נענה בכלום, או אפשר שאינו מבין מה פשר “ככה”. – “ככה – מוסיף שלמה זילברשטיין – זה החיים – מי ידע שהחיים הם כאלה… בין אש דולקת מלפנים ומאחור.”

“כן – אמר אברשקה לארבעה שאצל השער של צבי, בין המכבסה והמחלבה – הדליקו. ומה ידליקו עוד? – אין להם מה להדליק. תם כוחם.” אבל את צבי לא תלהיב במו מלים עזות: “כל זה אינו אלא הכנה למה שעוד יבוא. ראה תראה.” – “מילא, גם אנו הכנו להם משהו – ראה תראה.” – “כבר חצות,” אמר מישהו ופיהק עד דמעות פיהוק עצוב ועייף מאוד. – “עברנו מחצית הדרך איך־שהוא,” אמר אותו ברנש אפלולי והוסיף: “אני כבר רעב כהוגן.” ואולם שלהבות החורשה אכלו וליחכו בעצלתיים, כמתפנקות, והתרוממו אצל הגזעים, תהו עליהם, טיפסו קצת למעלה, צנחו, התלכדו, הפכו רמץ, וחזרו והתנערו, רגישות מאוד לחפץ הרוח: אכן, הרוח היתה שקטה, דרומית מערבית, סתמית מאוד, של חצות, סתווית, והיטתה קלות את העשן לפאת צפון מזרח, מה שהפחית לבית את הסכנה מן החורשה, ומה שהירבה וליבה את עשן הגורן אל החצר, את המחנק ואת קוצר הרוח. “מילא כשיורים – יורים, אבל כשמחכים ומחכים…” רטן אחד מן השניים שהיו קודם ברפת ופרצופו תחוב בין חרכי שער הברזל ושואב מן המתכת צינת־מה. ואחר כך היתה שתיקה והכל שקדו לחפש ולבלוש, ואדני הגזעים היו מתעתעים ותדיר נדמה היה שאין זה פשוט כל כך, וכי אינך בטוח אם הלז שמנגד אינו אדם, וגם על כך מחפים באדישות גוברת, ומעמידים פנים כאילו אין זו אלא מלאכה רגילה, ומסתייעים מאוד בתחושה העיוורת והנאמנה שחבריך שלך עמדך הם. פלוני נאנח מחזה מלא ואנחתו מובנה מאוד: "כל־כך קטנים אנו, כל כך חלשים… ומי יודע אם לא נעצרו מחוגי הזמן. והכל יישאר כך לעולמים, לנצח, ואין תקה שישונה דבר, והשממון היה מכביד והולך, עד ששריטה כלשהי או משב רוח, או נדנוד צל, הבעיתו וטלטלו עד עומקי הכרם, והעלו את הסברה המחרישה שם כל העת כאבן בכליות, כי עדיין חייך על כף המאזניים, וכי גזר הדין הנה זה ייחרץ. “זה כבר נמשך שלוש או ארבע שעות,” לְאַט חרש אותו פלוני שלא מצא לוֹ מנוח והידק ראשו אל חלקת מתכת חדשה, עודנה בצינתה. והיה מובן כי מה שאמר אינו אלא: נתקענו ואין מפלט. מוקפים סביב סביב. קילומטרים רבים לכאן ולכאן אין מי שיחשוב עליך. אולי במרחקים רואים את האש, אך מתנחמים שהיא רחוקה. “כן, –פתח אברשקה מוצא למים העכורים – החלק הקשה אולי מאחורינו. ובעוד שלוש ארבע שעות יהיה אור. מתי זורחת השמש, צבי?”

לא יצאו אלא דקות מעטות בלבד ונצטלצל משהו, כקונכיה אצל האוזן, וחשד נתעבה, עד שנתכווצו ונתקמרו אצבעות הרגליים. וזה שמיעך פרצופו אל חרכי השער בלע את רוקו קולנית. לא היה שום אות של ממש, ובלב כבר היו כל האותות המבשרים. אין לנחש בכוכבים הנעתמים בעשן ובלהבות, אין לנחש בעבים, שאפשר ועודם קיימים מעבר לדוק הדחוס וזורם של עשן חם והם מהלכים הלאה הלאה ואין כלום נוגע בהם, אפשר גם לנחש בעלים, אלא שהם רדופי־אש, במה עוד אפשר לנחש? – אתה מתפקק כמעט משיפעת ניחושים. ונחש גדול, פתן גלילי ועבה של עשן, התכופף לפתע, והמיט גווֹ הסלילני, באפם קול ובצחוק רע לב, ולחש בנשיפה צורבת ודחס כל ריאה, וכשהתרומם הותיר אחריו שיעוּלים צרודים ופיח, וגיצים אחדים מהבהבים על פניה הסטוּפים של החצר. “חבל על הבהמות ברפת – אמר צבי – הן תיחנקנה…” – “נכון – אמר אברשקה – נוציא אותן לחצר ומשם לאורווה על יד הבריכה.” ואברשקה ושניים עמו יצאו אל הרפת. קול שרשרת מצלצלת, רקיעות והמולה, עלו מן הרפת החשיכה, ופרה אחת נהמה נהימה דקה של אימה. ואצל הפתח היה צריך רגע להתעשת, להתגבר על איזה מורך, או על מבוכה, שהרי אינך יודע מה שם ברפת החשיכה – ונכנסו וראו בדידי עשן, מִשזר שקוף זורם בעד האשנבים, והפרות זעו נרגשות ונהמו דקות, ועד שאתה ניגש לפתוח את השרשרות רובצת עליך תדהמת־מה. באצבעות עצבניות אתה מחליק על עורה של הפרה, וזו נכמרת למגעך ומפנה אליך את ראשה הגדול ואת עיניה הגדולות ואומרת: “טוב שבאת, אני נורא נפחדת!” וכשאתה נושא עיניך אתה נדהם למראה כמה אנשים נדהמים מעבר מזה הלוטשים בך עיניים, ובטרם ידעת כי ליבך מת בקרבך, בטרם העזת להפנות ראש אל חבריך שמאחור, או לטלטל אצבע, ובעוד רק חפץ אחד קיים: לשחות ולנוס, וחפץ שני היה… כבר הניף אברשקה בקת רובהו והרביץ על ראשו של אחד מהם, ושאג: “אַטלָע יא כּלבּ!” ומייד נצטרפו גם השניים שמאחוריו, בחשיכה, ברפת המעושנת בין הפרות, ואילו אותם שלושה ארבעה כופפו קומתם ופרצו בעד פירצה שבקיר (הקיר המחורבן של הרפת המחורבנת!), ומבחוץ ביצבץ קנה רובה דרך השריגים וירה ומילא את החלל שאון מחריש – “תפסתי אחד!” שאג אברשקה ורגע כמימרא החליק הלה ונחלץ מידיו וזנק בעד הפרץ, ועוד יריה חלפה בין הגופות באפילה, אברשקה גחן אל הפירצה, והציץ החוצה ועוד הספיק לירות פעמיים אחרי הנמלטים. “חבר’ה – אמר לאחוריו – התירו את הבהמות ואני אשמור.” כמה מרביץ הלב. ובחוץ איזה מרחב. איזה מרחב. קיר החומה הֵצֵל מחום הגורן, והיה קריר, ועשבים אחדים גם נוצצו מטל, והלב היה מרביץ בחזה – את הפירצה צריך לסתום. במה? בקרשים? צחוק! לשמור על הרפת מבחוץ. יציתו את הגג והחצר תהיה מאכולת אש. להישאר ברפת הריקה. טוב. נראה. איזה מרחב בחוץ. ומה בחורשה? אש. אש שלווה. אפשר תדעך מאליה. הו, הנה הוא כבר בחוץ! איזה חור קירקרו להם כאן! ושמא, בכל זאת, לצאת אחריהם? להפתיעם, לעשות משהו, לעזאזל. “נו מה שם?” אמר לאחוריו – “בסדר, זאת האחרונה.” השיבו לו. כן, צריך לשמור על השכל. אכן, עם עוד כמה אנשים היה יוצא ומקיף ואורב להם, וכשיתקרבו קצת היה מרביץ בהם מאחור. נפלא! אבל, מה אפשר לעשות בעשרה אנשים? תכנית יפה ונועזת. ואולי בכל זאת? אסור להתמהמה! מרחב נפלא כזה, וקריר וחפשי!

“נגמר!” אמרו מן החצר, ואברשקה יצא אליהם וגל עשן לביד קדמוֹ עד שנצטמקו פניו, ונראה היה כאילו לא הגורן היא אלא החצר עצמה, האדמה, החלל שמעליה, פולטים עשן זה. נהמת האש היתה עבה, נמוכה ושוקקת, כקול משק בליעה מרובה, או כנפץ ענפים מתפצחים. – “אברשקה!” הגיע קול מן העשן הלבנבן המסריח טחוב, כצחנת תבּוּן. ומסתרח פוזל וצהוב עיניים, ואברשקה זקף גבותיו ואץ אל אותם השניים שעדיין ישבו על הגג – “רדו משם הנה!” קרא והשתדל להבליג על השיעול, והשניים הללו ירדו בפחזות, כושלים קצת, ובטשטוש המימי של שיבולת העשן היו מתכעכעים וגורפים חוטמם ורוקקים – “מין עשן ואיזה חום!” התנצל שלמה זילברשטיין. ואברשקה חייך אליו. – “נו כן – שם כבר מבושל כהוגן – תשגיחו על פתח הרפת, אתה שם! ככה.” געיה ממושכת ומתייבבת בסופה עלתה, ואברשקה נחפז: “יצחקלה, לוין! רדו ובואו אתי.” שתי תכניות יש בלב ורק לא ידוע עוד מה קודם. בחורים נפלאים כאלה – איתם באש ובמים! מן השער של צבי טירטרו יריות. “אל אשנבי הרפת!” ויצחקלה ולוין אצו לשם, “וגם אתה והשני” צעק אל שלמה זילברשטיין ושותפו, ורץ ובא עמם מתנשם. שפת החורשה היתה מוארה, מן השקמים ועד האורנים, וברנשים מרובים נטרדו שם, והתרוצצו, וזחלו והעפילו לקראתם, מאגפם השמאלי הרבו לירות, וגם מימין המטירו אש, והללו שבתווך השתדלו לנוע בקפיצות, רוץ ונפול, זחוֹל ושאוֹג, ומפח נשימתם, דומה היה, מהלך על לחייך שלך, צחנת־זיעה עבשה. “הקשיבו! כשיגיעו עד האבן הזאת – כולנו יחד!” רק רגע קטן לפניך. ואת הרגע צריך לחיות. לא כלום ורק לחיות את הרגע הזה. חזק. בבטן מכווצת, ובחזה מתוח, ובראש מעורפל ובידיים משורגות – מושמת עליך רק חובת קשב. בהצצה אחת מן הצד נראה אברשקה ופניו נוצצים מזיעה בתוך אפלולית הרפת המהבהבת וקווצת שיער חרמשית דבוקה בזיעה אל מצחו. “אש!” פלט אברשקה והיבְעָה שיניו – וחמשת הרובים נתרוקנו ביבבה, ומייד קמה מבוכה אצל הסלע, אחד מהם נתיישר ופער פיו ושיווע, עוד שניים התרוממו כדי־מה, התהפכו לאחוריהם וחמקו, והיתר נצמדו לקרקע, ואחד ביניהם קילל בכל כוחו – וכאן באה היריה השניה, וגם מן השער של צבי הבינו מה כאן ושלחו שניים שלושה מטחים, אלא שגם הכדורים כבר היו מתופפים על אשנבי הרפת וטסו צפופים בחללה וצריך היה לכוף את הראש. “אל הפירצה! – פקד אברשקה – שידפקו קצת על חלונות ריקים!” מן הפירצה נראה כיצד נסוג האגף התיכוני מהתפרצותו, וגררו עמם כמה נפגעים אל מעבה החורשה, ואחד נשאר מיושב אצל הסלע ושיווע שוועות לא־אנוש מקפיאות דם. “תיכף נשתיק אותו,” אמר יצחקלה וירה בו והלה הסתחרר והתמוטט בפרכוס. אך מאצל השקמים עוד הוסיפו לירות על האשנבים ושוב פנו וירו עליהם פעם ושתיים, עד שהסבו את האש אליהם עצמם. – "החוצה – קרא אברשקה – אל צבי!״ והמתין אחרון עד שחזרו ויצאו לחצר, ושירבב בזהירות את ראשו בעד לפירצה, ושוב נשם אויר של חוץ (כדור חלף בסמוך) – והיה כליוֹן חריף בלב אל החופש שבחוץ, אל האויר הרחב, אל השדות, אל הגבעות והמדרונות, לרוץ, לרוץ. ככה… והתרומם ונכנס ובא אחריהם. שיפודים לוהטים נקבו את מלמלות העשן הצהבהב חיוור שמעל הראש. משחק ממושך ועלוב הוא. יש עתה מין חום בלב – ואין לכאורה מה שיעצור, בחום כזה אפשר לרוץ ולקפוץ ולטפס אל הרקיע. תרנגולות נחרדות מן הרפת אצו חפזו בקרקור של אימה ובטפחות כנפיים: בלבול שכזה – רגזו התרנגולות – ובאמצע הלילה! ריח העשן התדחס ונצטמג, ככה יכולה הגורן לתמר גם שבוע ימים. “אברשקה, הסככה!” צווח מישהו כשהגיע אל השער. ומאחור, בגלל הגיצים, נראה היה איך תלתלי־אש וקנוקנות עשן צעיר, נאחזו בחיפוף העץ שעל גג הסככה. זו שהיתה מירבצו של שלמה זילברשטיין. “לעזאזל,” אמר מישהו, “החצר אבודה!” וכבר נתמלאו הרגליים קפיצים: להימלט להשליך הכל לתת ידיים על הראש ולהימלט, להיות לפליטה – “החצר לא אבודה. והחצר לעולם לא תאבד! ברור? אין שם מה שיבער – יעשן קצת וחסל. ואנחנו ממשיכים. אתם שמה אל תרפו מן השקמים. ואתם השניים, התכופפו קצת מתחת לשער. יריות נמוכות אין כמוֹתן. ולחסוך כדורים”. – “לוּ בא כעת האוטו…” התפלל בליבו מישהו. “אולי לצעוק קצת – כמותם – וירווח!” חרק שיניים אחר. וצבי אמר אז: “חבל על הבהמות והעופות.” ובו ברגע היטוּ הכל אוזן – וכמה שנדמה היה קודם שלמעלה מזה אין להתרגש – תקפה התרגשות – התרגשות של יום הדין הגדול, והשיער נסתמר ודרך הכתפיים אל הזרועות ואל אמות הידיים עבר גל, ושקט ירד נפל, ואין יריות, והעשן פרש כנפיים וניסק למעלה, והיתה איזה רוח אחרת, ומן הבית נשמע קול ברור ומתכתי: “אברשקה! חזרו כולכם אל הבית!”

 

י    🔗

דמעות עמדו בעיניו של שלמה זילברשטיין. איך להסביר? – לחזור – עתה… גוש התדרדר ונמס והלך בכל העורקים, ואברשקה זקף ראשו, והיה חשוק שיניים, ואת התלתל הדבוק אל מצחו סילק למעלה: “טוב!” אמר אברשקה, מין “טוב” שכזה, “טוב” שצעק ודפק באגרוף: לעזאזל! חצר לא עוזבים. נחנקים ולא עוזבים. שיישרף הכל ולא עוזבים. כמה ימי חיי אדם? וחצר עומדת לעד. וכי מה זה? חצר! – “טוב – אמר אברשקה – נחזור.” – “אתם – נפנה אברשקה לעומדים אצל השער, קצת נכלמים, קצת מעודדים, קצת חוששים, וקצת נבוכים, – אתם אל תזוזו משם, אתה כאן תצפה לאחור, ואתם יורים אל פאת החורשה, עד שידביקו חוטמם בעפר, ואחד אחד נקפוץ ונעבור את המעבר מכאן לשם.” – “ואיך עוברים, אברשקה?” נצמד אליו אחד – "פשוט, מתכופפים ורצים.״ אכן, זה ברור למדי, ולא ניחא עד מאוד. “זוחלים לאורך הגדר עד הפישפש, וכאן מזנקים ורצים, ותרוצו, הלשון בחוץ ותרוצו!” כן, ברור למדי לעזאזל, “ורצים…” מילמל מישהו וליקלק שפתיו – "ורצים – השיב אברשקה וסקרו במרוכז – לכוון רובה צריך ארבע שניות, וכשאדם רץ, ועד שמבחינים בו, ובלילה… – וכל הדרך כולה אינה אלא כעשרים צעד – רצים ועוברים בחטף!״ אחד מהם חש בתחושה חריפה: “כך כבר היה פעם!” ואחר צץ בתוכו רוגז קשה על דבר מן הדברים, וקשה היה לשתוק. “טוב, מי הראשון?” היתה בסיסת רגליים, היתה התקרטעות, צעד לאחור, או כוונה לכך, ולא ניחא עד מאוד. “אתה – צא!” פסק אברשקה ונגע בכתפו של אחד מהם, מעמדת הרפת: “אני? נתחלחל הלה וליקלק שפתיו כדי משהו – אני?… טוב…” והיה נראה כאילו אמור היה לצאת להיפרד מרעיו, לצווֹת לביתו, או משהו, אלא שהתגבר והחריש ושחה וגלש לאורך הגדר השפלה, והיו שם שני דקלים תמירים, אחד גוץ מרעהו, והדקל הגבוה פרש כפותיו ורישרש בהן נושא עיניו למרום וסח בלאט אל ראשו המרשרש של חברו הנמוך: “ראה תראה – דקלוֹן – ראה תראה כעת!” וכפות שניהם רישרשו ברטט למרום. וכשהגיע הבחור אל הפישפש ביקש בנפשו שהות לחשוב קצת, או לתכן תכניות, או רק להבין, אלא שמייד ניחתה הפקודה: “אש!” ורעם מחומש היכה, והוא כאילו גוף זר היה נישא על רגליו, נטל ודהר בנשימה אחת וכבר הגיע לפילוש שמתחת מדרגות המרפסת הצפונית: הגיע!

“פס, בסך הכל? לא נורא!” אמר בן זוגו של הקודם, וכבר היה שופף בצלע הגדר נכון לפקודה “צא”. – “יש לי עוד חמישה כדורים, אברשקה,” אמר אז צבי. – “אם כך, רק אתם תירו, צבי ולוין, כשירוץ.” והלה ששפף כארנבת פיקפק: “מה, רק שניים יירו?” בהטעמה האומרת: לי יש אשה, ובנים יש לי, ואוי ואבוי אם יקרה לי דבר – וטענה חריפה זו שבכרסו עלתה והלכה וכבר הגיעה אל הגרון. – “שניים יספיקו. אם יהיה צורך נרבה באש,” דיבר אברשקה והשיב את התלתל שצנח אל פרעות שערו הסבוך, ושלמה זילברשטיין השתאה, כשצידד אליו עיניו, כאוהבת אל אַבירה. ״טוב אנסה…" קיבלה על עצמה את הדין הארנבת – “אתה אל תנסה – איזה נסיונות לך! תרוץ ותגיע ונגמר!” ופלוני הגביה עכוזו והשפיל את ראשו (מי יראה אותך כשאתה אינך רואה!), שיגש רגליו, וגנח, והרובה שבידו היה מיותר כל כך, ובאמצע הדרך רפס על כרסו, והחליף כוח, וחזר והתגבה עד שהגיע אל הפישפש שהדקלים זקופים אצלו, והינומת עשן חוורוָרה מתנשבת בכפותיהם הזולפות לעבריהן, ברוב אצבעותיהן הנוטפות סיבים מדובללים, וברור נראה אז שאת כפות אשתקד, הצונחות ותלויות למטה לא גזמו שנים רבות – איזו הזנחה! – הירהר בריגשת לב. עצם רגע עיניו, כמשנן בליבו, או כמי שקופץ לראשונה המימה. “אש!” אמר אברשקה, והוא קם (רק שלא אמעד! – הספיק עוד להרהר בחוֹפז). ונשא רגליו וחפז ופסיעותיים לפני הפילוש קילקלו נעליו ומעדו והוא התמוטט וצנח והתדרדר על פני ששת המדרגות של הכניסה, והדקל הגבוה תופף על שכם הנמוך: זה עוד לא כלום: עוד ראה תראה!

עתה נמלך אברשקה בליבו לשלוח שניים כאחד ולקצר את הפרשה. ואותו שאצל הבריכה וזה שהיה שותפו של צבי נשלחו אל הפישפש, ומייד כשהרעימה היריה דידו עברו את המעבר המפולש והגיעו. הרי שזה פשוט מן המשוער. הבה ישולח עתה אחד, ואותו שמבטאו הרוסי חריף נשלח אל הפישפש, והפעם: גם לא יחפו באש – חבל על הכדורים! “תרוץ – אמר לו אברשקה – אל תביט ימין ושמאל ותעבור בשלום.” והלה כשהגיע אל הפישפש נשא עיניו סביב, והדקלים רישרשו תעלומות מעל ראשו, וגם בקזוארינות שאצל הבית המתה הרוח המעושנת, ורמזה דבר, והבית הקודר פרש זרועות רחומות וזימן לבוא בצל קורתו הבטוחה. “אחת שתיים – אמר בליבו (ובלי שום מיבטא) – לרוץ ונגמר!” ודחף עצמו ורץ ויריה אחת ואחריה עוד אחת נתבזקו אז לפתע ונקבו את חלל המעבר שבין הבית והחצר, ואותו בחור כינס צוָארו אל בין כתפיו, ועיקם גבו, ושלח רגליו במהירות וכשהגיע אל הפילוש חתכה עוד יריה אחת את מקפא האויר והנשימה העצורה מסביב, ומתנשם ונפעם נצמד הלה אל קיר הפילוש, מאמין ולא מאמין למה שאירע. האם אלה דיבורים כבושים שנדחפו בעיי רוח כבולה והם מפרכסים בשיפולי הגרון, או אולי זו פקעת זכרונות, מטען שלם, שנתפרקו כריכותיה הסדורות, בתוך כדי שתיים־שלוש שניות אלה, זכר כל מה שיפה וטוב ושאפשר היה לאבדו, של כל מה שהותחל ועוד לא נסתיים, ואולי אלה אלא הקיווּיים והרצונות והחשקים הדחויים, ושאין טעם שיהיו דחויים – וגם אפשר שמשהו אחר היה כאן שהתלבט בשיפולי הלוע, ורק שפתיים למודות הַחָשק ידעו לאטום בולמוס אדיר כזה, ואותו שמבטאו רוסי כופף קומתו וחשוק שפתיים ירד במדרגות ובא לבית. לא לחינם היו עתה היריות מזווית הגדר, לחינם גם פתחו אש מחלון הבית למעלה – כבר נחשפנו. יורים על זוית הגדר, משיבים אש בחוצפה אל חלון הבית: ותעבור נא עתה!

אין לך מועט מן המעבר מכאן לשם, ואין לך קשה מעשותו חי, הרי שזה באמת המעבר מכאן לשם. “לא כלום – אמר אברשקה – יירו קצת עד שיסתאב עליהם, ואז נעבור. אתה יצחקלה בוא אתי ונתפוש בחצר תרנגולות אחדות ונביא הביתה.” חיפוף הסככה עדיין בער לאט ובלחש, והגורן שמעבר החומה הטילה גושים גושים של חום צהבהב ובזוי, וייתכן גם שהללו חזרו וחדרו אל הרפת, וכל החצר כולה, שעד עתה היתה בית וקרקע וארבע רוחות השמים – היתה כעת מוזרה, מהלכת אימה, ועיניה, ככל שעיניים לה, נעשו כעיני פרה, כשהיא עקודה הפוכת גרון והמאכלת מונפת עליה, ואין היא יכולה כלום אלא להביט בעיניה בלבד. זזו השניים על ראשי אצבעותיהם, פסוע והסב עיניים, טיפסו על השער המערבי והציצו וראו כיצד נאכלה כבר כמחצית הגורן וקרבה עדיין רוחש לַבּות אש ותופת גועשת, והזיתים שמאחוריה היו גלויים, מוארים, צרובים, ועוד הלאה רחוק היתה איזו בהירות תלויה, ואתה נזכר פתאום שלילה עתה, פשוט לילה, ואיננו, כמו שנראה היה, דמדומים על כוכב מוזר, או בין־שמשות סיוטי, מין שעה שאינה יום ואינה לילה אלא שעה ארוכה סתם – פשוט: לילה סביב. וגורן בוערת אצל החצר, והחצר תיעזב, ואין תקוה לשלושים לעמוד בפני מאות. “יצחקלה – אמר אברשקה כשחזרו וירדו והציתו איש מחצית הסיגריה ותלו עיניים לפניהם – כעת אתה תעבור. ותעבור עם התרנגולות ביד. תעבור כדי שיראו שזה כלום לעבור, ותעבור לך…” – “אני?” – “ממ… נו.” – “אתה רואה. דוקא עכשיו מתחיל הדבר ודוקא עכשיו כבר עייפים מאוד.” – “כן.” – “ואגיד לך משהו: שחית פעם בים? הרחק, הרחק עד שנדמה שכבר לא תוכל לחזור, ואז אתה מתעקש ושוחה עוד קצת, יותר רחוק, הלאה, ומה שיהיה בחזרה – לעזאזל מה שיהיה בחזרה – שחית פעם ככה רחוק בים? ככה אני מרגיש עכשיו…” עוד מציצה אחת והתיזו את הסיגריות, ודרסו אותן בעקב (שלא תפרוץ שריפה!) ועל מוט אחד בחצר רבצו נים ולא נים כמה תרנגולות רוטנות, ונתרעשו מאוד, והריעו והיכו כנף, צרחו בגרון קרוּע, ומלוקות צוָאר ונוטפות דם היו תלויות בידי יצחקלה, פטורות מן הכל, מן החצר, מן הלילה, ומכובדן של עצמן, וחזרו וניגשו אל הגדר, והדם שעל ידי יצחקלה וחזהו התופף, ושתיקתו הקשה, ותורו שהגיע, חברוּ יחד, ולא היתה ברירה אלא לבלוע את הרוק. “אני יוצא,” לא יכול אחר־כך יצחקלה עוד לכלכל ואמר. "אנחנו שומרים,״ אמר לו אברשקה. ושוב נזכר יצחקלה כי ברוחק מאות צעדים בלבד, אפשר להיות פטורים מכל זה, והכל שם פתוח, ויש מיליון ברירות, לכאורה. לא חביבי, לך אין עוד ברירה. והגיע אל הפישפש, והדקלים המרשרשים פתחו ושחו בשפת אנוש (תאמין או לא תאמין), שחו וסיפרו לילד אחד, היושב אל מפתן ביתו, עייף, ככלות היום, כשזיקי שלהבת היום פתוכים בזיקי עצבת חשיכה, ועוד מעט יקראו לאכול, ועוד מעט יהיה אחרת, ועדיין אין זה אחרת, והרי זה אחרת ולא אחרת: והיתה פעם אחת בת מלכה, יפהפיה, מאין כמוה… תרנגולת אחת הרטיטה לפתע בתוך ידו, וקשה לדעת מנין ולאן היה כיוון זרם החיים שנע ביד האוחזת את התרנגולות, נטל ואימצן אל לוח ליבו (עדיין חמות הן), ופזל לשני העברים והיה נכון מאוד לסוב ולפנות ולרוץ בחזרה אל החצר ולצעוק: שגעון! לא ארוץ! ויצא בפסיעה קטנה, ועוד אחת, ונטל ורץ ודהר, וזנק, ויריה נשמעה, יריה מכוונת אליו, אליו לבדו, אליו מכל העולם, אליו כאל בחיר לב, כאל המזומן לה – אלא שיצחקלה כבר דלג וירד בשש המדרגות שבפילוש. דקל אל דקל רישרש ורישרש.

“הנה נשארנו ארבעתנו,” אמר צבי. “מספר זוגי זה טוב! – הודיע אברשקה במאור פנים – זוכרים את תיבת נח? הנה תיבת נח שלנו!” הצביע לעבר הבית. כי מה הם עשרים צעד? לא. עשרים צעד הם הרבה. עשרים צעד הם הכל. רק מעבר לצעד העשרים תתחיל לחיות, ואם שמה לא תגיע – לא תגיע עוד לשום דבר. חבל עליך. “מה הם רוצים מאתנו?” תופף לבו של שלמה זילברשטיין ואף שהרגיש כמה הרבה שטות יש בשאלה הוא מוסיף: "מה עשינו להם, מה הרעוֹנוּ להם?״ בכמעט אותו ניגון בכייני של אז: “ויהיה סוף עצוב, אמא?” והוא יודע זאת היטב. "חבל לי על החצר – מוסיף צבי – רק זה היינו חסרים על כל ימי הטובה שלה. – “חכה – אמר אברשקה והשקיף מעבר לשלבי הגדר – עוד לא תם, להיפך: כעת זה רק זז.” – “מי זז?” – “מי? החצר. כעת תראה. אחר הדברים האלה תתחיל החצר לזוז, לחיות, ואתה (פנה אל שלמה זילברשטיין) תתחיל להתכונן לעבור.” וזה האחרון שפף בצד הגדר. איזה נשמה נתן לו האלוהים? אין הוא יודע אם הכל נגמר, אין הוא יודע אם זה רק מתחיל, גם אינו יודע אם הרגע הזה רגע גדול הוא אם קטן, ואפילו אינו יודע שיודע הוא משהו, אלא שמעבר לדפיקות שבחזהו, בעד העשן ובעד האש והחשיכה, הוא מתאמץ, על יד הגדר הרופפת, חומת אבנים שפלה ועליה כלונסאות עץ ישנות תקועות שוממות, והוא מתאמץ שלא להחמיץ ולהיות כפי שמחכים ממנו. אברשקה עודנו צופה בין הכלונסאות וסח למקוטעין עם צבי שלא מצא לו מנוח. כמה הוא אוהב את אברשקה כמה ראוי לאדם להיות כמוהו כמה ראוי הוא להערצה, כמה חיים יש בו, כמה אי אפשר לתאר איך היה כאן בלעדיו. “צא!” אמר אברשקה לשלמה זילברשטיין, והתקרב אליו וחייך, וטפח על גבו ואמר לו: “זה ככה אצלנו, מה?” ושלמה זילברשטיין לחן בקרביו והלחן נאמר במלים הסובבות סחור סחור תמונה ברורה: שמש צהריים במקום שאין בו כלום אלא אור שמש של צהריים, ותן לנו לילה שקט, ותן לנו לילה שקט, רק תן לנו לילה שקט – וערבוביה היתה בליבו, בראשו, בידיו וברגליו, זחל על חזהו ובברכיו הקיש הדופק, והגיע אל הפישפש, ורק עוד עתה לפניו עשרים הצעדים, כברת־ארץ זו שמתבוננים בה רבים. או, אולי לזחול? ואולי לבקש מאברשקה שיניח ויעברו שניהם יחדיו לבסוף? ולא כלום. כלום כך היא נראית שעתו האחרונה של אדם? והיכן מראה כל ימי חייו שעובר בחטף ובהיעלם ברגעים אחרונים – כפי שמספרים בעלי־נסיון? נטל והזדקף. להיות זקוף, דבר הוא שאין יודעים להעריכו כראוי. כבר הגיע זמן. והרי זה פשוט כל כך: רצים וחסל. ושלמה זילברשטיין שירבב ראשו, והחל פוסע, והחיש, ורץ, וכל יריה לא נשמעה, או אולי לא שומעים אז את היריה, ורץ, ועוד לפני שהגיע – ידע כי הגיע. ודי. אח, ריבונו של עולם!

“לוין – אמר אברשקה – אתה!” – “מילא!” ענה לוין, ושלה מכיסו כובע מהוּה, “קאשקט” ישן, וחבש לראשו, ומשך רגליו בכבדות וחזר ופנה אליהם ואמר: "אל תעשו רעש!״ והפטיר בידו, והרים את רובהו וכתפו, ורטן עוד משהו בעבי קולו, ואיש לא הבין, ויצא, ושרך פסיעות מרושלות והגיע אל הדקלים של הפישפש, והביט סביבו, ומשך את מצחיית הכובע, ואחז בקת הרובה בידו המסורבלת כדי שלא יתלבט, ופתח בריצה. וריצתו, כל כמה שתמוה שיכול הוא לרוץ, עצם ריצתו אומרת ברור: הכל נחרב, הכל נשרף, ולמה עוד לשבת כאן? יאיר הבוקר ונסתלק, עשו אתם כחפצכם, אני את שלי כבר סיימתי. די. ירו בו בלוין, והוא הניע ידו השמאלית כטורד זבוב, או דבורה, וכופף ראשו יותר, וכשהגיע אל הפילוש, ונכנס, תקפו שיעול עז, ועוד ברדתו במדרגות הוסיף והשתעל קשות.

ופתע היה רעש מחריד ולא צפוי: הסככה כיון שנאכלה תושבתה עם החיפוף, נתמוטטה תחתיה בשאגת פחים. “הרי לך – רטן צבי צרודות – עכשיו תחוסל החצר.” והשער המערבי החל גם הוא גונח לפתע, כאילו הרסו לפרצוֹ. “לא חברים – דיבר אברשקה – דרך השער לא תיכנסו. הנה תראו…” ובטרם ידע צבי פשר, היה אברשקה אצל השער ושלף את אקדחו, וגחן על כרסו, אל מתחת השער ההומה, וברווח הצר שבין האדמה לשער, שירבב אקדחו וירה כה וכה אל רגלי העומדים, ומייד עלו מעבר השער זעקות שבר וקללות, ואילו אברשקה כבר היה כאן, משיב את התלתל הצונח אל תוך פרעות השיער, ובעיניים נוצצות אמר לצבי: “הסתלק אתה אל הבית אחת ושתיים.” – “ואתה?” – "אני אחריך " – “בוא מייד.” – “כן, אני עוד אספיק.” – "אח, אברשקה, כמה כואב הלב – לכם זה כאן כל מיני דברים, ולי זה הגורן שלנו… והכל… אח… אמר והתקדם. – “חכה – קרא אברשקה – תן את הרובה, מוטב שיהיה לי רובה.” על יד הדקלים השניים, התעכב צבי והביט אל אברשקה, וזה נשא קולו וקרא אל הבית: “חבריה – תנו אש! אנחנו עוברים!” ונצמד אל הגדר אף הוא פתח באש, כדי שלא יורגש שכבר תמו היורים. אולם אז נפתח כנגדם ברד משתולל של יריות, בכל עוז. אל המעבר, אל הבית, לאויר. ומעבר השער עדיין שיווע מישהו “יא־אמא, יא־אמא!” – “חכה!” אחז אברשקה בידו של צבי. וכרעו שניהם ליד הפישפש. מחלונות הבית המטירו אש. ופתאום היו יורים גם מן הקומה התחתונה של הבית ונשמע “ככה טוב!” – “ככה טוב – שנה אברשקה – נלמד אותם מה זה בית שלנו!” – וכשחזרו יריותיהם להיות לסירוגין, אמר לצבי: “מה שיהיה – יהיה, בחצר כבר אסור להישאר: רוץ!” וצבי גחוּן הרים שתי כפות ידיו מעבר ללחייו כאוטם אָזניו, ויצא, וחזר מייד – כי שוב נפתחה האש. “לא נותנים לצאת,” – אמר צבי וליבו התנשם. “עכשיו! – אמר אברשקה – ותעבור לך בין הכדורים: רוץ!” וצבי יצא ורץ וגם הגיע.

“וכעת אנחנו, אברשקה! – דיבר אברשקה וגם גיחך אל עצמו – ורק עוד סיבוב אחרון בחצר,” ויצא לאורך הכותל הצפוני, ועבר את המכבסה, והציץ אל מעבר השער (אח, המרחב שבחוץ – חיים יפים וקרירים!), ועבר את המחלבה, ואת המחסן שמעליו חדרי מגורים, וביתר מתינות סר אל הרפת והציץ פנימה – חושך – מדגדג קצת במעיים, וסבב מהרה, מתגבר על עצמו, ועבר את המחסן הקטן, ואת הסככה המעשנת והרומצת (האין שם למטה נפט, או משהו?), והמשיך הלאה, וכבר קיצר, ונטה בעצבנות אל סככת הטראקטורים, ובקפנדריה אל השער המערבי, ועמד רגע, ופסח עליו בחפזה, ומול האורווה התעכב, וכדי להתעודד, עמד שם והציץ פנימה לראות את בעלי החיים ושמע המולה קלה, וכדי להרגיע את לבו גם הטיל שמה את מימיו, והרגיש הקלת מה; והמשיך דרך הבריכה שבקרן החצר – וחזר אל הגדר אל מול הבית. וזה הבית היה נראה נישא גבוה. חזק. טירה מרובעת. והאורנים סביבו היו מלחשים. והקזוארינות. ואש היתה בזגוגיות שמשותיו. ובזכוכית הכחולה שבמשקוף הפתח היו הנצנוצים מוזרים כמכושפים. הנה כך היא החצר. ואש יוקדת בתוכו. היה קופץ עתה על פני החצר להתהולל – הוא כאן יחידי והכל אפשר! ואולי עוד ייצא כעת לבדו החוצה וישטה במתקיפים – מה יעשו לו? לא טוב להיסגר בבית, תמיד טוב להיות מתנועע. שייסגרו אחרים ואנחנו נתנוֹעע! שיפעת אונים רגשה בעורקיו. צחוק: הכל אפשר! יש כאלה החושבים על דבר אחד פעמיים, יש כאלה החוששים לקפוץ אל סכנה, יש כאלה המושכים ברסן כשהסוס עליז קצת – או הופכים וסובבים את ידית האופנוע כשזה כבר התפרץ לגמא ארץ – והרי כעת זה רק מתחיל! כשהכל תלוּי בשערה, כשהנועז קורץ עין, כשאתה חפשי לשחרר את כל הכוחות כולם – ולקחת ולתת עד הסוף, עד תום, ולחטוף ולשתות בבת אחת, והכל ובנשימה אחת! וכי מה זה לרכב על סוס או על אופנוע אם לא לטוּס עד כלות הכוחות, ולטבול ברוח, והרוח תעבור, בכותוֹנת, בגב, בשיער, בגוף, בנשימה, חופש, אתה יודע, חופש במרחב… לפתח חפשי את כל הכוחות, ויהיה מה, חיים של ויהי מה, כי ככה זה לחיות! וחזר והשיב את התלתל הצונח והציץ מבין הדקלים לכאן ולכאן. חבל על החצר. אולם אין בכך כלום, אין זו אלא התחלה – וכעת מתבקש ההמשך, המשך יפה, עולה, גבוה, כובש ומתנשא – טפח אברשקה בכף ידו על הקורה המחוספסת של הדקל וזה שעה בכפותיו שלו למקום, וראה כנראה דבר בשמי השמיים, לפי שגם רַשְרֵש לא רישרש. הוֹ, ככה זה, ככה זה הכל… הציץ אברשקה, ויצא ורץ.

 

יא    🔗

שרגא שהשקיף בעד פתח הפילוש, והיה מקבל כל אחד שהגיע במאור פנים, מצביע על הסולם וחוזר וסובל עד שהגיע אחר, ראה איך יצא אברשקה ורץ, ואיך הספיק לרוץ כמה פסיעות ואיך תפס פתאום בידיו את צידו השמאלי ורץ עוד שלוש פסיעות והתמוטט. רק אחר כך הוברר כי גם היתה יריה, ואחדות בזו אחר זו. עוד התרומם אברשקה וירה פעם ברובה, והתקשה כנראה בבריח, והוציא אקדחו וירה גם בו פעם אחת, וניסה לקום וחזר ונפל. אז התפרץ שרגא ויצא ותפסו באצילי ידיו ומשכו לאחור בתוך היריות, וגררו לפילוש ומי שהוא סייע בידיו והכניסוהו לחדר. ועדיין נשם, והניח ידו על בטנו ודובב “זה כאן… אני גמור” ומתחת ידו שתת דם, ומתחת לראשים הכפופים עליו באבדן־עצה חלפה יצאה נשמתו. ואיננו עוד אברשקה. לאיטו הזדקף שרגא, ועל המבטים האחוזים בו השיב במשיכת כתפיים ונשף בחוטמו וסבב ונסוג לאפילה. והיו כמה רגעים, רגעים מתגבבים והולכים, וערבוביה נערמת מכבידה ורובצת, עד שחזר שרגא ומנורת הנפט בידו והאיר בה, ועד שהציגה למראשותיו ואמר: “ככה זה… אברשקה…” מי בוכה? בוכה? אין בוכה, אנחנו לא בוכים. (הוי אמא יקרה, רחוקה, מררי כעת בבכי אמא, מררי אמא אַת בבכי, לא יקום עוד אברשקה, לא יקום עוד, לא). “מה זה כאן?” דיבר אהרון שטיפס וירד בסולם וניגש והציץ: "מה? אברשקה!״ כעת פתאום הובן הדבר, והדמעות נקוו. אבל אנחנו לא נבכה. היתה אימת קפאון. חולצתו של אברשקה היתה בשיפוליה, אצל החגורה, כולה דם, והחולצה כה חיה, כה יום־יומית, והקמטים שנתקמטה של חיים הם. חולצה כלל לא מתה. ורק הגוף היה קריש, כל כך… וכל כך לגמרי… פתאום! לא להאמין. מה אתם יודעים על פתאום! ואין דבר לומר ואין מאום, ושותקים.

מתחילה נדהמת ההכרה וצועק הלב הרגש, כשנצרד זה מתחילה ההכרה מתעוררת, וגם הצעדים האלה המתקרבים מבחוץ מוכרים כל כך… לא… לא הוא. אהרון כרע לידו, מישש דופקו, היטה אוזן אל ליבו (חזה ריקני כזה), והיה רגע ונדמה כאילו נע משהו, שיפולי כרסו, או גבה שבעין, אך הראש היה שמוט לאחור – אותה שמיטה הפוכה, סופית. ואהרון קם. “ככה זה – אמר וחשק שפתיו ועוד הוסיף חרש – כל אחד למקומו.” וארבעת חמשת האנשים שהיו בחדר הקטן פסעו לאחור וכשהגיעו לאפילה שבזוית חמקו איש לעברו, ונותרו אהרון ושרגא ואור המנורה מעל הגוף המפיג חוּמוֹ.

“כל כך פתאום… – אמר שרגא – רץ, כמעט כמעט, ופתאום.” – “תמיד זה פתאום,” ענה אהרון – “הוא היה כזה בחור…” התחיל שרגא ואהרון נכנס לדבריו: “הישאר אתה למטה ואני עולה. כעת זה רק מתחיל.” כל זה, והכל, כמה אין מלה הולמת. וזה הדבר שהיה מדובר עליו תמיד – כמה אינו ככה. ואין להשיב, אין לתקן, אין, ולא כלום, ולעולם… שרגא כפף ראשו, נעתק משהו וחזר ופנה, ושוב נדמה היה רגע כאילו נתנשם המוטל בנשימה עמוקה… ואימה תקפה, פחד כתהום נפערת. ולא עוד אלא שכבר נתחדשו היריות ואין לך אלא להיחפז אל החלונות, ושוב לירות. והכל כמקודם. לו נמצא מישהו שהיה צועק ולא שותק, צועק, ובדמעות, וצוֹוח, שחבל־חבל. שרע הדבר, ושעוול הדבר, ושלא טוב ככה – אילו ידעת מה כן טוב ומה לא. ובצעדים המעטים שעד החלון שיגשג עד להכביד החשק אל דבר שאין בו כלום מכל מה שיש כאן עתה, אלא כולו אחרת לגמרי, רחוק, ושונה, וטוב, ויפה, משמע: אסתרקה. גון קולה כשהיא נוטלת את עתון הבוקר שנתחב בתריס ונושאת עיניה ומכריזה מה שמצאה בעתון, ויש בחדר ספק אפלולית ספק אורה משכימה, ואפשר לגחך אליה מעל כוס התה כשבסל ארוזה כבר ארוחת היום וצריך לצאת לעבוד; אבל איך תיראה אסתרקה כשתפתח את עתון הבוקר ותראה – – – מת! יש אנשים שעדיין אינם יודעים… כולם כבר יודעים. כולם רציניים ועוזרים לו לשרגא לדבר היטב לעניין, כשאמר: “יורים כל הזמן.” ועוד אמר: “אבל לחצר לא ייכנסו. ימותו ולא ייכנסו!” ולא היה צורך בזה, הכל ידעו ולא ידעו כל מה שידע ולא ידע הוא. “למעלה הענפים מסתירים, ומכאן רואים הכל – חזר ודיבר שרגא לעניין שאיננו עיקרו של עניין. – נוכל להטיל רימון או שניים כשיתקרבו”. “נפל”, מלה כל כך ידועה וכל כך ריקה. ואין זה כל מיני דברים. אלא זה כמו שזה ישנו עתה. “אני עולה למעלה,” אמר שרגא מתפקע מצורך לראות, או לומר, או לעבור על פני משהו, שעדיין לא מאמינים בו, או מה – ובלבד שלצאת, להסתובב רגע.

אינך יכול להגיע אל הסולם בחדר הכניסה מבלי שתעבור שוב על ידו. וכרוח מתנשבת המנסה להפשיל וילון, היתה מפעם לפעם ההכרה כמעט מתקרבת להבין משהו שאיננו מובן, מבינה וצונחת, מתנשבת ופוסקת.

ורגע היה משווע מבפנים קול שידוע שרק מקצת מקצתה של אמת בו, משווע ואומר כי… לא כלום – מליצות נדושות; ורגע קפץ ושיווע קול אחר, ונראה היה שהוא יותר אמת, ואמר שצריך לכרות כאן בור ולטמון בו את המת עם השפתיים הפעורות קצת והראש המתולתל השמוט מתוח הגרון ומובלט הסנטר. גם למעלה כבר יודעים הכל ומחרישים מאוד. ורק יעקב לא ידע להתנהג: “זה נכון שרגא?” התגבר יעקב על קולו. ״כן, נכון." – “ו…נגמר?” – “נגמר.” וחזרו לעיין עוד בחלון החשך. ואחר כך אמר שרגא: ״ממ. ככה זה." – “ועדיין לא נגמר…” – “כן זה יימשך ויימשך.” – “ומה אתה חושב?״ – “לא חושב כלום.” – “זה שעדיין אנו עומדים כאן – טוב ממאה מחשבות.” – “ככה?” – “בערך. ככה.” – “וצריך, כמו שאומרים, להתאזר, להתאזר צריך, אח, אני אומר לך!” ונדמה היה לכאורה שיש לתת יד ביד, כולנו, כל הנמצאים כאן, ולצאת ולשיר “הללויה” וללכת אל העולם וידינו אחוזות ולהמשיך כך בהרגשה המופלאה הזאת, באחוה המיוחדה הזו, במין ה”כמעט מובן״ לא מובן זה. “אני מחפש את אהרון,” הצטדד לפתע שרגא ומש ויצא לבקשו. לו היה כאן אברשקה ליטול ממנו עצה טובה איך להיות בלי אברשקה.

“צריך להכין אוכל. האנשים רעבים,” אמר אהרון וכל הד לא נספח לדבריו, זולת ההד שבליבך. "יש כמה תרנגולות שהביאו מן החצר, יש לחם, יש עגבניות – תוכל, שרגא, לסדר אוכל?״ – ושרגא הלך אל המרפסת המערבית ומצא שם את נתן, ועל יד הגזוזרת הדרומית הקטנה היה גם יצחקלה, ואין לך יפים משניים אלה להתקנת סעודה. ולולא איזה חלל ריק שבלב שאפילו מלאכת־רעים כזו אינה עשויה לפקקו היטב – ייתכן שלא היה נראה הכל נואש כל כך. נתן פישפש ומצא באחת הפינות פרימוס וסיר גדול, שָׁפַת על האש ואמר: יאכלו משהוּ, ישתו קצת תה והכל יהיה אחרת. עודנו טורח בעגבניות השיב יצחקלה: “ככה אמרתי כל הזמן – לו רק שמעו לי.” – "מה אמרת כל הזמן?״ חתר נתן אל השורש. – “הכל. הזהרתי ולא שמעו לי. אפשר היה לעזוב את החצר לפני שעה־שעתיים. אז היה עוד המעבר פתוח כמו כלום.” ונתן פיהק ארוכות. ושרגא שעדיין שהה שם ממורטט ומטושטש התנער אז ואמר: “זוחלים ונזהרים וזוחלים לפני שחוטפים את הכדור, כל כך הרבה הכנות…” – אבל נתן פסק לו פסוקו מניה וביה: “ככה זה”. שלא הועיל לשרגא ובפיזור־נפש שילב ידיו מאחוריו והוסיף ושוטט בחדר עלה ורדת. דברים הכבידו על קצה לשונו, ולא נסתייע לו, כי היריות נתגברו והוא כופף קומתו ושלח רגליו ויצא ורק מילמל מעט: “נדמה להם כעת שהחצר שלהם,” ונראה שלעולם אי־אפשר יהיה לומר באמת מה שקורה עתה, לכאורה, שעדיין קרוב כל־כך וכבר כל־כך רחוק. והאמירות הללו כולן מה יוצא מהן? ולא די לך בערפל העייפות, במהומה שבחוץ, הנה גם מין גל, חימה של תיעוב, תאווה לשבור ולהרוס ולנקום, אינך יודע במי, אינך יודע במה, ואולי רק לפרוש ולהתכנס בקרן־זוית קטנה ומיוחדת שלך, ולשכב על הארץ ולהתכווץ ולהרגיש איך השרירים מפשירים מעלפון הכאב, ולהיתפס להלך רוח רק־של־עצמך, פרטי בהחלט, ולהתמסר למעט־מעט זה, מעט־מעט יקר זה, שאפשר, שוב לשם הקיצור, לכנותו פשוט: אסתרקה. מישהו חלף בריצה על פני החדר ושני רובים בידיו. להתגבר, להתאזר, ולדחות לעזאזל את כל המסובך, ולדעת ולזכור שמאתנו נפל אחד ומאתם כבר נפלו אחדים, והמוות עדיין כאן, וזו מלחמה על הקיום, על ההיאחזות, ושאם אתה נאחז כאן או נשמט – אין זה רק מזלך של עצמך, אלא גם של רבים אחרים, פה ושם, בנקודות בודדות ובארץ כולה, ייאחזו כמוך או יישמטו, ובזה יש משהו, כשנזכרים שיש עוד כמוך, ושלא שכחו אותך, ושהדבר שאתה עושה וחייך שלך קשורים ואחוזים יחד, לולא שאין כל אלה, אלא מליצות. ורק חמוץ בלב, אלהים, חמוץ כל כך, מעבר לכל, מעבר לכל מיני דברים, וצריך להסתיר היטב, כי אתה בין אנשים המאמינים ומסתכלים בך, וכי, חוץ מזה, “הם” אל החצר לא ייכנסו, ייפחו חייך והם לא ייכנסו, ולכל הרוחות.

שרגא יורד בסולם, וכל מה שיכול מוחו של אדם להרהר מטולטל לכל עבר, ובמקום שנתפנה מתמשך אותו השקט שמקיף את אברשקה השוכב, והמנורה שלמראשותיו, וההרגשה כי הזרם זורם בחזקה והחופים תלולים, ולא תעבור אלא תיסחף, עד שתיתקע במקום שתיתקע.

ניגש אל החלון והציץ באור המתעתע, וחזר ותפס את החוט שנעלם וידע מה שידעו גם השלושה האחרים שכאן, ידיעה מוצקה אחת, שקשה לומר מה היא או לכנותה בשם, אבל ידיעה כזו שיש בה מרפא והתאוששות וחפץ להיות עקשן. “כבר מכינים אוכל,” אמר להם שרגא וחש כי אמר את העיקר. שכן מה משמע רע? אלא כשאתה רוצה להתעקש ואינך יכול. “ותכינו את הרימונים.” – אמר ונטל בזהירות את הפצץ והשחילו אל תא החבית והבריגו לאט ובנחת מבליגה, ממשש בציפורן האגודל את ראש השפשוף המחוספס.

כמובן, היו פעם גם קשרים אחרים, פלוני יש לו אשה ובן, ולפלוני ידיד־נפש, ואין עתה שום קשר אלא רק גופך עם אלה שסביבך, ואין אתמול, ואין היה־היה, ויש רק עתה, עתה מוחשי, חסר סוף, ועדיין עומדים, ועדיין יורים, ויש כדורים, ומייד יהיה גם אוכל לאכול, ואל החצר הזאת איש לא ייכנס, וככה זה החיים. לא עוד חששות, לא עוד חשבונות, והכל מותר, ונפשך בכפך וחייך חופש. ומי שחושב על מה שעתיד להיות, ועל מה שיהיה אחר כך, לא יודע כלום, ועל מה ממתין לך ואם לא תצטרף אליו, אל זה שמוטל בחדר הסמוך. למות? כלל לא נורא. לנפול ולמות בסך־הכל. וכלל לא נורא. אתה נכון לכל. ורק יתקרבו הנה, תטיל בהם רימון. “מכאן רואים יותר מאשר מלמעלה,” התרחבה דעתו של שרגא, וענו לו: ״רואים מצוין." והלחש הזה היה בריא, והיה גופו של ענין. צללים התנדנדו בחלל. אבל אין כלום מעבר מזה. הכל־הכל כאן הוא. ועוד מעט ותהיה רווחה כזו שלא איכפת בה אם יימשך כך ויימשך, עוד יום, או עוד שבוע, כמה שיימשך, אין זה מפחיד. רקוק, חביבי, על כל מיני העצבנות והעצבות ועשה את הדברים הפשוטים, והמוכרחים. וזה הכל. פתאום ויש גל אויר צונן נושב מבין סחבות העשן הסורחות. וטוב לשאוף אויר צונן. לחוש בכל אברי הגוף, וגם ברעב שישנו (כבר מכינים אוכל!); וטוב לאכול, ולעזאזל, ולא לזכור שמאחורי הקיר מוטל אחד, ומעבר הקיר מזה מוטלים אחדים משלהם, השד יודע אם נאה או לא, אבל זה ככה, באמת, זה ככה, ומה עוד? אילו רק העשן הזה לא היה, כל כך מיותר העשן, מכאיב ראש, מצחין נשמה, אינו מניח אפילו להתאושש מתוך צלילות. ממש כך יש תמיד, כשאתה כבר מוכן גם להשלים ולקבל עליך – מייד מתברר כי הכל בחפזון ובזיעה, ובאבק, וגם מסריח, ובכלל לא טוב – וכל אותם הדברים הנישאים – לשד ולשחת.

ברור שכוונתם לפינת החצר, ודרך הגדר הדחויה – פנימה. אז יפתחו את שני השערים, אז תקיף האש את הבית, ותעמוד לכלותו. ואילו רימון אחד שייקלע מדויק אל אותה פינה שאצל הגדר, יחולל נפלאות. הנהו יושב הרימון הזה בכף היד, משבצותיו החקוקות בו חבוקות, וגורל האדם החקוק בכף היד דבוק־אחוז בגורל האדם המשורטט במשבצות שיתרסקו וירסקו, יד גדולה כזו, היודעת להחזיק במעדר, ולהוליך פרד ולהורידו בעקלקלות הואדי, ומשכילה לחזק ברגים ולהתאים להם מברג, וגם יודעת, רכות ונרגשות, היכן עגוליות עדנה אצל אסתרקה, יד לטפנית, ויד אגרוף, ויד לופתת את הרימון המשובץ ממול קופסת הגפרורים, ובתנועה חריפה וקצרה שוחקת זה בזה, ומתחזקת להבליג עוד כמה שניות לאחר שפורצת בליחת האש התוססת, ואז מניפה וקולעת אל מעבר לחלון, ביצת־ברזל זו הלוחשת, ומונה שתיים־שלוש־ארבע ורעד רועם בהתלקחות לבנה, וחרף מה שעברו כבר מאז רבבות שנים, עדיין יש בלב האדם ובידיו וברגליו תרועת־צייד: לרוץ מייד אחריה בצעקות סדום ולפשוט ולחתוך ולקרקף או להיות במקום ההרג, ולאכול את לב הנופל או לטבול בדמו או משהו. מישהו מן הצד אמר: “נהדר!” – ובפינת הגדר בתוך הצל והאור היתה התרוצצות פוחתת ודממה קשה, ואחר כך גנח שם מישהו ואמר: "אה־הה״ ממושך ומרגיז מאוד. שעליה אמר מישהו: “שייחנק לו!” והמתיחות המקשרת את הגרון עם הקיבה, היתה קשובה מאוד וגם ענתה בקול הֵד סמוי וסתום.

וטוב מכל אילו היה בבית הזה מישהו, אחד לפחות, לא אתה כמובן, שיודע מה כל זה. וגם שלא להיהרג! שיפגע הכדור ביד או ברגל או בכל מקום ורק לא במקום שמתים. כל כך חבל למות, אילו רק ידעת! “אה, הם לא פיללו למנה גדושה כזאת!” נהנה שם מישהו על יד החלון. “זה עצום!” – “ובכל זאת – אמר אחר – אינם מסתלקים, נטפלו כמו קרציות.” והראשון הוסיף: “אנחנו כבר זזנו וזזנו ולנו אין עוד לאן לזוז – עכשיו בהכרח יזוזו הם מכאן, ולכל הרוחות!” – “איך יקבלו פניהם בכפר? חמש שעות ואפילו לא תרנגולת אחת – פשוט בושה להם לחזור!” התפעל אותו המתפעל, שבהסתכלות מדוקדקת יותר מתברר שאינו אלא זה שהצטיין כל־כך קודם כשהתאמנו ברובים. אלא שפתאום עלה קול מן החוץ ואמר ברור: “חַוַאג’ה, בּחיאַת אַללה, מוֹיֶיה!” וזה היה אולי האחד שנפגע בפינת הגדר וזחל עד מתחת לחלונות והתייפח כאן בשארית כוחו, פצוע־בטן בוודאי, וביקש מים. עד זעזוע נתרעשו הארבעה מקול פתאום זה מתחת לחלון שחזר והגה נכאים: “מים – חואג’ה, הוי, מים!” וכל כך פשוט הוא לכאורה לרוץ ולתת לו מים כאשר שאל, ולומר לו: “שתה קצת, היכן הפצע?” או משהו כזה, שכן מה לו עוד, מה לו ולבית, מה לו עוד ולעולם, רק מעט אור־חייו הולך ותם לו, וזה הצורך הדוחק והתמים במים. “אח־אח – נתגנח שוב – מוייה!” ואלה שבפנים מיהרו והעמידו פנים, כרגיל, בתחילה, כאילו לא שמעו דבר, ואחר־כך כאילו זבוב טורד אצל אוזנם, ואחר־כך כאילו אין זה עסקם, ושוב אחר־כך בהתקרטעות ובסינון חרפות: "ממי באת, חמור, לבקש מים?״ – “אין זו אלא עורמה למשוך מישהו החוצה.” – “הייתי נותן לו ורק שישתוק שם!” ועוד מיני תחבולות קטנות. וכשהיה נדמה שנתקבלה התפילה והלה נשתתק, חזר וחירחר מחדש: “מ־י־ם, הוי, קצת מי־ים!” בתחנונים מוצצים שאין מה לעשות כנגדם אלא להיפטר מהם. מייד שלושה הרהורים משתרגים: להרביץ בו כדור, ודי – לתת לו קצת מים, ודי – וללכת אל חדר אחר, ודי – ואילו מייד נתקבלה התפילה בדרך אחרת: היריות נתחדשו, ואדם פונה אליהן. ואחר־כך, משהטילו רימון שני אל אותה פינה עצמה, שהללו חזרו ועטו עליה בעקשנות חמומה, וצעקות עלו, ומן החלון שלמעלה קראו כי אחדים כבר נכנסו לחצר, וירו בהם לאור הלהבות, והיתה המולה, ועוד רימון הוטל מן החלונות שלמעלה בידיים אמונות לרוחק שלושים־ארבעים צעד אל תוך שער המכבסה, שהתאמצו הללו לפתחו, והיתה שם מהפכה כזו, שאתה שוכח מציאות עצמך – ואחר כך, בהפוגה קלה אחת, היה תמוה מאוד, ומרגיז מאוד, ופוגע מאוד לחזור ולשמוע בהפוגה זו אותה טרוניה מתייפחת: “חואג’ה, מים, מ־י־ם!”

ואם לא די בכל האש שישנה, הנה עוד הספיקו המתקיפים, כשראו שלא תהא תפארתם בחצר, להצית את המחסן שבין המכבסה והרפת ולאור הלהבות החדשות ירו קצת וחזרו אל החורשה ללקק את פצעיהם. כדור אחד נתקל בשק והותז הצדה ופגע בכותל ונשר בכבדות על אותו נלהב שנרתע: “טפו לעזאזל – אמר ומישש בבשרו – ראיתם?״ ועוד היה לו לומר: “כמעט שספגתי אותו… היה גומר אתי!” והיה לו גם לומר יותר מזה, אלא שמאחורי הכותל חזר הקול וגנח במכאוב: “מ־י־ם!” ונראה שאינו מסתפק בזה שהכל בסכנה, שאתה תשוש ועייף, שכבר קרה מה שקרה, ושכבר נפל מי שנפל, נראה לו בייסוריו שאין עוד אלא ייסוריו מזה, ומים מעבר הקיר מזה, ואנא: חי־העיניים וחי האל! – תנו מים לאיש הפצוע! – “שרגא – אמר אז אחד מן השניים שהיו קודם ברפת – אצא ואתן לו מים.” – “משוגע – זעק הנלהב – ישקה אותו מי ששלָחוֹ הנה, ישתה כעת מן הלגימה שלו!” – “לפצועי בטן – מצא שרגא מוצא של כבוד – אסור לתת מים!” – “ואתם בטוחים – חזר וטען אותו נלהב – שלא הוא שיָרה באברשקה! ומה היה מביא לך אילו אתה שכבת אצל ביתו פצוע? – כדור היה מביא לך!” – “אח – יה אללה – אח־ח” יבב הקול בחוץ “מ־י־ם!” – “נכניס אותו אל המדרגות, ישכב שם!” – הוסיף להתלבט אותו שֶׁמִן הרפת – “או נקרא לאחד מהם שיסחב אותו אליהם.” – “אין מה לדבּר – גזר שרגא – החוצה אי־אפשר לצאת. הכל קשה גם זה קשה.” – “הי! – נשמע מלמעלה קול קורא – מישהו מכם יבוא לקחת את האוכל.” – “לך אתה,” פנה שרגא אל אותו רחמן שלא היה לו מנוח, וזה ענה: ״טוב. אבל אני מוותר על מנתי. מצד אחד אברשקה ומצד אחד זה, ולשבת לאכול!” – וכשחזר ובא וריח התרנגולות החרוכות עוטר לו עִיגול מתרחב, ובכיסיו עגבניות ומלפפונים ומתחת אצילי ידיו כיכר לחם, שכח מייד את נדרו, ועמדו הכל לכרסם ולהציץ בחלון, לכרסם ולא להרהר בכלום, לכרסם בתאוותנות, ללעוס, לשבוע, וצריך להיות קישח, וגם הנה אנו קישחים, ומתרגלים לכל דבר, ואם לא מתרגלים חייבים להתרגל, או אפשר תיארת לך ארוחה אחרת, ונוף אחר, ודרכים אחרות – לא: אוכלים ככה, וחיים ככה, וצובטים נתח בשר, וגוללים אחריו עגבניה, ונוגסים במלפפון, והכל חורק תחת השן, טבול ברוק ובניתוזים, וסותמים בלחם כל העוויה של פקפוק, והידיים אינן נותנות שהות – “בלי מחשבות חברים” סחות הידיים המפטמות, “ובלי עניינים, חברים!” מסכימים המלתעות והניבים והחותכות, “והעיקר להיות שבע!” עולה לבסוף גיהוק קל.

כיון שנתמשכה ההפוגה היו האוזניים צוללות באין מנוחה. וכבר צדו מן הדממה המשונה שבחוץ קולו של צרצר אחד, ועוד אחד, מאותם הצרצרים שכלום לא איכפת להם, מלבד שירתם של עצמם, ומסונוורים בגלי זמרה, לא ראו ולא שמעו ורק פרקו מעל לבם עוד ועוד ועוד ממה שנכבש ונאצר, ומסתבר מתוך־כך איך בעוד אתה מתרוצץ ומשבש דרכים, סובבת לה תבל במעגלותיה האדישים, הצודקים, השלמים בתכלית.

ושרגא, שאותם שני החריצים שחורשים לחיי כל אדם מעברי חוטמו אל סנטרו היו אצלו עמוקים יותר, חתוכים מזויות העיניים ועד הפרידם את הסנטר לגוש לבדו, ונלווּ להם סניפים אחדים, וסניפי סניפים אצל הפה, הרקות והמצח, – שרגא צר היה לו החדר לפסיעות עלה ורדת, חוץ ממה שפסיעות־סוגר כאלה רק מרגיזות את האחרים, ויש כבר צורך כל־כך גדול שיהיה כבר אחרת, שייפתח פתח כלשהו… ועם זה אתה מתיירא שלא יעלה מחדש הקול הכואב לבקש מים, וכבר מייד מאוס בעיניך התיאבון, אותו צורך מזוהם להיות שבע, ופנה ויצא אל החלון הנשקף אל החורשה: מתי זה היתה כל פרשת החורשה? דורות! ומעבר החורשה השדות. נראה שלא כל העולם הוא חורשה, חצר ובית. יש גם שדות. יש עמקים. והרים, וישובים, וערים, והמוני אדם. אי־שם. ויש שמים מעל כל זה. כמעט ונשכחו השמים מלב. ומעבר לשלושת אלפי הדונם שלנו יש עוד רבבות דונם אחרים, חרושים, קצורים, נטושים, מפולגים בואדיות, ומצמיחים אילנות, ושנה אחר שנה יוצאים וחורשים בהם, יוצאים ושוהים כל היום בשדה, ומתייבשים בשמש, ומקווים לשנה שלאחריה. ויש לילות רחבים, רחבים וריקניים כל כך, ודממה זורמת תחתיהם, בקושי תמצא עם מי לדבר. וגם לדבר אינך יודע. אתה פותח פיך ודיבור של ממש, של אמת, של מה שהוא רצונך – לא יעלה. פעמים, בשדה, באמצע העבודה, כשמתיישרים רגע, וכבר רוצים להתכופף, נדמה, משום־מה, שיש משהו למעלה, ושוהים להביט רגע, ורואים שאין כלום, אפילו לא ענן, וכל כך היה נדמה שהיה שם משהו, ואפילו יותר מנדמה, וכי זה היה משהו דוקא־חשוב, ונושאים ומבקשים סביב, ומצלים על העיניים ביד, ומחפשים, ולא כלום, ומדוע היה נדמה כל־כך? ורק קצת תמהון, או לא תמהון אלא משהו אחר, ככה… כל־כך קרוב לדבר, כל־כך אֵצל, כפשׂע בינך ובין הידיעה האמיתית, ובאמת מה? באמת לא כלום, נדמה היה, ואין זה אלא בלבול־מוח. וככה זה… מלים מלים… מלים לרוב, לחזק ידיים רפות של אחרים, ברכיים כושלות של זולתך, ובשביל עצמך יש הרגשת מועקה. יש אברשקה שכבר איננו. יש חצר שנשרפה. יש חורשה שנמלטו ממנה והיא מעשנת. (פחות אחד). יש שלושת אלפי דונם מיואשים. יש שלושים אנשים סגורים בבית. יש תחמושת פוחתת. יש סירה קטנה וסערה גוברת. ויש רצון גדול שלא להיות כאן, ויש ידיעה קטנה וברורה שאין לך מפלט מהיות כאן. שתי הרגשות הן: אחת של פלא־פלאים, ואחת של קשיי קשיים. אחת אין בה לא ספק ולא שאלה ואחת כולה עייפות וסלידה ורצון שייגמר. וזה עלול להימשך ולהימשך. ואגב, היינו מוכנים גם להרבה יותר מזה. ובכל זאת: לוּ אך רגע כפשׂע, ואברשקה היה חי. שנייה! ולא הספיק. מעולם לא הספיק כל־כך הרבה בבת־אחת. כבר שתיים אחר חצות. האש בחורשה דועכת. מה הם זוממים להם עתה? לילה ארוך שכזה. מעֵבר לריח העשן יש גם ריח אחר, ריח קשה, ריח זוועה, ואפשר שהוא ריחו של הדם. או כמו עץ. כשצומח שוכחים שצומח הוא, כל כך הוא צומח – וכשנכרת, נבהלים כמה ריק מקומו, כמה חסר… או, שמא זה ריח הסתיו הממשמש־ובא… סתיו, חורף, גשם… אלוהים שבשמים.

כמו יד רשעה המטלטלת מתוך שינה עזה, כך בקעה ועלתה מחדש הגניחה המתחננת שמבחוץ: “חואג’ה – מים!” – "שרגא! – פתח הבחור שמן הרפת – הוא מתחיל עוד פעם!״ – “נו, הוא לא ימשיך הרבה זמן,” ניחמו שרגא, והלה לטש עיניו מזועזע: “לא, אינני יכול לסבול את זה – אני מתפוצץ!” – “אתה תשמח שזה הוא מיילל שם ולא אתה,” ענה לו נרגש הבחור הנלהב ואילו שרגא פרש אצבעותיו אצל אוזנו והניען קלות: “נו, נו, זה יעבור, יעבור,” ופרה נפחדת געתה אז געיות קצרות וצורמות וקילקלה את כל כוונותיו הטובות, ולא נותר לשרגא אלא לסיים: "זה יעבור, אני אומר לך, הכל יעבור.״ וברגע זה אירעו שני דברים – מבחוץ נתחדשו היריות בתוקף, ומלמעלה למטה ירד אז קול מכריז: “אוטו, אוטו בא הֵנָה!”

 

יב    🔗

נתן שעל המרפסת המערבית נשא עיניו ותר מעבר ללהבות הגורן והחצר, תוך כדי שביקש ראָיה מחכימה לטובת רעהו הצרוד שאצלו, שנתפש לפקפוקים ולספקות בעניינים פשוטים כל־כך עד שמסתבר שכבר אינו מקבל כל מה שנתן קובע כחוק וכסוף־פסוק, ואדרבה: מתווכח, מתמרמר ואינו מוותר – "בעצמנו – טען – לא ניפטר מהם.״ ועד שנשא נתן עיניו סביב לתור מעבר ללהבות הגורן והחצר ראָיה מחכימה וניצחת – ראה לפתע סילון אור זהוב מעל אחת הגבעות הרחוקות. “אוטו! – קרא נתן – אוטו בא הנה!” ואותו סילון־אור זהוב הבהיק פעם ופעמיים וצלל ואבד ואם לא היה מקסם־שוא, הופע־יופיע בעוד־מה על ראש הגבעה הבאה: הבית כולו עומד מכוּוץ־לב וזקוף־צואר. אולם אם רצית להביא סדר בתוך מהומת סימני השאלה והקריאה ששולחו בליבך חפשי – הנה היריות קנאתניות הן – לא יניחו להיפנות אל אחרוֹת על פניהן. הפעם הערימו לירות מעֵבר החורשה כדי להסיח לשם עיקרה של האש ולהתפרץ לחצר, והפעם גם השכילו שלא לסנוור עיניהם בעשן ובאור והיטיבו לקלוע אל כל חלון – ועם כל זה מעֵבר כל חלון, היו צופים אל האור הזהוב שעל הגבעות מעבר ללהבות. ונתן אמר לחברו: “בחיי, יהושע הוא ‘אַייזן’!” – "כבר הם באים?״ הצריד חברו עד לכאב גרונו של נתן. – “בוודאי! לא ראית את האור?” – "ויירדו ויקיפו אותם כאן?״ התפעל הצרוד מחכמת הקרב שכבר נוססת בו. – “יקיפו ועוד איך? כמו עכברים! עכשיו אפשר יהיה גם לאכול את התאנים, לא כדאי להצפינן, בין כך יתעפשו. קח קצת, תאנים נפלאות באמת, יקיפו – בוודאי – ונראה להם!” – “ולמה להם אור הפנסים?” – "אור! בוודאי אור, אלא מה רצית? יש בידיהם, כנראה, משהו, שנותן בטחון בלב, ה־ה!״ וכבר היה צר לו מאוד לנתן על המרפסת, והצרוד הלז נראה פחוּת מכדי־שיחה. “פקח עין והביט חזק! ואני אראה מה שם” – הצביע אל הפינה של יאיר ומייד גם התכופף וניתר אליה ואמר: "תיכף ומייד גיליתי את האור – ותיכף ומייד ידעתי שזה יהושע. הרי שגמרנו את מעשינו כאן, מה? ויאיר אמר אז: “ואתה בטוח שאין אלה ה’הם'?” – “ה’הם‘? – מי ה’הם’? אה, כלומר ה’הם'! חכה רגע. מה פתאום? האנגלים, אתה אומר, רגע אחד: אני צריך להביט עוד פעם.” והשקיף לשם כדי רגע שלם במבט כבד והניע ראשו, וחזר וניתר, כפוף הרבה יותר, אל פינתו שלו, המבוצרת. ויאיר חזר ונפנה אל הממושקף שלו, שכבר היו משיחים יחדיו שעה ארוכה, ונתגלה שדוקא מאותם המעטים הוא שיודעים דברים וליבם הומה, ושגם אם חסרות מלים, הם מרגישים ומתבוננים בדברים, ושיש בטחון במחיצתם, ככל שהסתבר ליאיר יותר ויותר. וגם כי נפשו של אדם שלושה קרומים מחפים עליה, קרום למעלה מקרום, וזה שכלפי חוץ יבשני הוא כרגיל, מופנה אל שמש ואל רוח, ומתחתיו – וזו שכבה לחה יותר – רובד של הפקרות, של פחזנות ושחצנות ונכונות לבצבץ מתחת ליבשנות שלמעלה עם כל סחיפת קרקע; ועוד מתחת, תחוּח יותר ועמוק יותר, קרום של חברוּת שוקטה לשעת סכנה; ואילו מתחת לשלוש שכבות מסוימות אלה, ולעומק לא ישוער, רבוצים מרבצי רגשות שחוץ מהרבה צדדים אחרים עיקרם הוא: פחד גדול, והביתה. ועד שלא ייחשפו הקרומים שלמעלה לא יפרוץ הפחד הזה שלמטה. ואפשר עוד לירות, להסתובב, לדבר, לחכות, לאכול ולהיות כנדרש; ואילו יאיר חש היטב כיצד נאבק הממושקף שעמו על הקרום האחרון הזה, כיצד הוא חושש שהנה בוקעת ומציצה השוועה האחרונה: הביתה, די כבר, אי אפשר עוד; וגם איך, לפעמים, נעצרת השוועה בשפל־קול ומנצנצת בפספסי זכרונות עדינים, בנהיית נפש מתרפקת: אולי אל שמֵי סתיו לעת שקיעה, אולי אל בוקר־שבת בלב החורף, ואולי אל צהרי קיץ טהור וכחול נושא רוחות קלות, כפירות בטנא, ואיך גם בתוך כל אחד מימים יפים אלה מהלכת לה איזו פלונית שהיא, וכשהיא מחייכת נקרע בך הלב, וכשהיא שותקת אתה שר הימנונות, וכשהיא עוברת־הולכת אתה נמתח אליה, כמעט וניתק.

“קשה לשער – אמר יאיר – ששלנו יעלו אור בפנסים.” – “ובכן מה?” – “אינני יודע.” – “עסק ביש, מה?” – “נראה.” – “אולי בכל זאת יהושע?” – “אולי.” ולאחר שהחשה קצת חזר הממושקף ואמר חרש: “אתה יודע, מעולם לא הייתי כאן, ונראה לי כאילו תמיד אני כאן. כששלחו אותנו הנה (מתי זה היה? בסך הכל אתמול!…), תיארנו כל מיני דברים, מעשי גבוּרוֹת, התלהבות, ולא תיארנו לעצמנו שזה כך… שזה חושך, שהגורן מעשנת, שיש מין ערבוביה, איך לומר, ובלבול כזה, והכל הולך מאליו, בלעדיך, ושאתה כל כך קטן, וגם שאפשר לפחד כל כך… ושהגבורה היחידה היא רק לא לצעוק. להתאַפק ולא לצעוק… איך, אתה חושב, ייגמר הכל כאן?” – “לא כמו שפיללנו.” – “מה כוונתך?” – “כמו שעד כה. מאליו. מכוח הגורל. " – “גורל? לא חשבתי על זה… אבל אני מרגיש שחסר איזה דבר…” – “חופש חסר לנו. סגוּר אתה בבית. והבית בחורשה, והחורשה ביריות ובאש, במקום להיות בחוץ, בתימרון, בניידוּת כלואים כאן ונסה לצאת כעת.” – “לצאת? האם נצטרך לצאת כעת?” – “לא. אינני יודע.” – “חבל על המקום הזה, מקום יפה כל כך, לא?” – “אני אוהב את המקום הזה. עבדתי כאן פעם.” – “יפה מסביב, מה?” – ״כן. מאוד. היינו חולים הרבה, קדחת, טיפוס, ועוד, וכשהייתי מחלים הייתי אוהב לצאת, קצת חולה וקצת בריא, אל מעבר לחורשה, לעבר הואדי, אתה יודע.” – “הוֹ, כן?” – “ושם מין עולם אחר. פתוח רק לעבר ההרים. והייתי שוכב לי ומתבונן שעות ארוכות. ההרים שכאן רגישים לאור השמש. מחליפים גווניהם והולכים, צבע פושט, וצבע בא…” – “כן, זה יפה.” – “פעמים זו תכלת קלה ושקופה, ופעמים זה כחול עמוק של ים, לעתים הם חוּמים, ולעתים אינם אלא עכוּרים, ויש שהיו בהירים, כל־כך, מתוארים בחריפות, וכל וַאדי כל צלע בולטים ומסומנים, אתה יודע…” – “כן, אני יודע.” – “בבוקר היו גוונים ירקרקים וכחולים, טריים מאוד, כלחם חם מן התנור, בצהריים הכל חוּם ותכלת, ולערב נעשים ורודים וסגולים, וחרישיים, שקטים מאוד. רחוקים מאוד. משחק נרגש ואטי ומתמיד – ובייחוד כשאתה ממשיך במבטך כמי שרץ על מנת לקפוץ לגובה… אפילו תיכננתי תכנית, למשל, להשקאָה ענקית, של כל האזור הזה, לפלג פלגים ולהצמיח צמחים. ורציתי להשיג סוס ולדהוֹר שמה, וכל כמה ששהיתי כאן, לא נזדמן לי מעולם להגיע אליהם – והם עדיין בגדר חלום של ימי ההחלמה…” – “חלומות… בבוקר אדם שואל עצמו: אדם אחד, מה יש לך? לאָן? והייתי קם לעבודה.” – “ואני אוהב חופש, כזה חופש,” – אמר יאיר וחש כי כל־כך עוד לא אמר מימיו, והיה מאוד לא נוח וגם נוח להפליא. כמו מי שמתחיל לתפוס לאָן הם הדברים – ושומע אז את תרועות הסיום. וגם הממושקף הטוב רצה אולי להגיד מה הוא אוהב ביותר – אלא שנתן קרא אז בנצחון: “הנה האור – האוטו נוסע ישר אלינו!”

אחד אחר אחד, יצאו מן הבית אל המרפסת אהרון ושרגא, לצפות אל האור הזהוב שהתגלה מחדש על אחת הגבעות הרחוקות, מרצד במהמורות, רגע הוא עיניים יוקדות ורגע אלומת־אור שלוחה בגישוש, עד שחזר ושקע באחד העמקים בטרם יופיע על גבעה אחרת סמוכה יותר. “הגורן' שלנו – אמר שרגא – זירזה אותם.” – “אינך סבור שהם קצת מקדימים? – התערב נתן – וגם האור שבפנסים?” – ולהגיע אל הבית לא כל כך קל – הוסיף שרגא קודר – כבר ראינו." – “צריך להתכונן – אמר אהרון – שרגא, עבור וציין בידי מי נשק ‘כשר’ ונצטרך לשלוח מישהו, כשיתקרב האוטו, לבדוק את זהותו מראש.” – “לשלוח אחד החוצה?” – נרתע נתן. – “כן, עד פינת החצר, להציץ בשער ולדעת.״ – “ומי ילך לך?” – “אחד מאתנו.” – “לצאת מן הבית כעת, ללכת עד הבריכה ולהציץ, ולחזור?…” – “כן.” – “זה קצת… אני אומר…” – ואהרן השיב לו: ״אין ברירה. אנו עלולים ליפול בפח.” אותו רגע חזר האור וצץ, קודם אל פאתי שמים ואחר נבקע בקרן שלוחה עולה ויורדת. אָכן, בכל עת יפה האור – מלבד בעת שאינו יפה. הדבר כבר מתחיל להיות כבד במעיים. מצד דרום נמשכו היריות לסירוגין רווּחים, ובמין עגמה מחלחלת, כתפיפות של אֵבל, עולם גדול כזה. ושוב שקע האור מעבר לגבעות. ואור הגורן והאש במחסן שבחצר – התנפצו ושבו לזלול את מנתם האבוסה. “ואני אומר שזה יהושע, תראה! והכל יהיה טוב!” התעורר נתן ודיבר אל הצרוד לאחר שאהרון חזר ונכנס הביתה קמוץ־שפתיים – ואותו צרוד קירקר: “עדיין הסוף רחוק.”

לילה חם. הרוח שקטה. דבר לא זז, הכל המתין. “שיבואו כבר!״ רגש הצרוד והידס כה וכה. “לאט, חביבי, לאט לך! – ניחמו נתן – קח תאנים ואכול.” – “נתן, קוראים לך!” דיבר מישהו מפתח הבית. ונתן תלה מבט רב בצרוד ושהה רגע ואמר: “לעזאזל, מה רוצים שם? אַל תחכה, אכוֹל בעצמך.” ויצא ונכנס הביתה. ואילו כשבא אותו בחור שליח לקרוא ליעקב ששהה בודד אצל חלון דרומי אחד, נראה היה לו כאילו נרדם הלה על משמרתו ואמר: “יעקב, אתה ישן? עייף מה? בוא, קוראים לך!” ויעקב נתן בו עיניים מוזרות: “קוראים לי? מי קורא לי?” – “מה אתה ככה? אהרון קורא לך!” – “הוֹ, ככה, אני בא,” אמר והזדקף כליל והעביר ידיו בתוך גדש השיער המתפרע על מצחו ועדיין לא פסח על מה שאירע לו זה עתה. שכן מן החלון שלו הציצו אורנים מצונפים זה בזה, כעדר רחלים נרעשות, ומוארים מן הצד מנוגה אודים שזה לא־כבר בערו, ומנוגה רמץ המחטים. ובין הגזעים, על סלע בהיר אחד, שטוף רחשי צל־ואור היה כתם שחור מקופל ואין הוא אלא גווייתו של אחד שנפגע בכדור משלו. וכל כמה שהופכים עיניים וצופים סביב, ומרחיבים גיזרה לכאן ולכאן, אי אפשר שלא לחזור ולהיתקל בכתם השחור הזה. ורק יש שהיה מתרומם לפתע, זה שנפל, ועומד, כדי רגע שלם… ויש גם שהיה נעלם לגמרי והסלע כולו רק לבן ובהיר, ויש אפילו ששוכחים לבדוק את הסלע הזה והעין נחפזת אז בפקפוק־של־בטחון, ובמרוץ של גוויעה, בתשוקת זוכה־בגורל… וכהרף־עין חריף זה מַסעיר אחר כך רגעים רבים אחריו, נרגשים והומים. ואחר כך נמצא מוצא קטן: “אולי פגעו בו מחלון אחר…” ונמצאו לזה גם תרפ”ט ראָיוֹת נרגשות, אלא שהשעה היתה מתמשכת והולכת, והכל נשתקע, ושוב לא היה איכפת דבר. אדישות נוקשה קרמה קליפתה סביב, ויעקב מציץ רגע בחלון מעבר לשק החוֹל, וחוזר ותוקע מצחו בשק ופוקח עיניו אל חשכתו. אלא שהשׂק מתקמר לעומתו ומושיט עצמו, ולבד מן הקושי הרי הוא רֵעַ יקר מאוד. אפשר להיסמך על כתפיו, אפשר ללטף קצהו, לחטט באצבע בתוך נקב אחד ולמשש את העפר שבתוכו וליצור פלגוֹן חוֹל זעיר שייזח כאשד קטן אל כף היד, ובדגדוג. ואין זה שייך לאדם ואין זה מפריע לאיש וזה רק של־עצמו בלבד בתוך החושך. ושוב נושאים את העיניים – והחורשה הצפופה, והאורנים הסמוכים, והסלע הלבן והכתם שעליו, והפינות המהבהבות באדמומית הכל מתחבר לנקיפת־לב, לנקיפת־לב אחרת, לא של חרדה ולא של אֵימה, כי־אם של ערגת לב, של המיית לב, וחוזרים ומהדקים את המצח אל השק והידיים נשלחות אל כתפי הרֵע הטוב לאַמצן, ובבת־אחת נזכרים בכתפיה של פנינה, ובקרירות המגרה של עוֹרה, ובעגלגלות הכתפיים, הענוגות והחסונות, עד כדי – שחוזרים ופוקחים עיניים, והאורנים שממול, המוארים קלוֹת והחשוכים עמוקות, אינם זעים, וגם הם מחכים שיקרה משהו. וכשחזר המצח אל השק והעיניים לראות בחשיכה הסמוכה והזרועות להיתמך בגוף העפר לבוש האריג הגס – שבמגע קסם חזר לתיקונו ושוב היה כתפיים גמישות ורכות עוטות משי לטפני קריר – פתחה פנינה ואמרה: “יעקב אַל תישאר כאן. לא אתן לך להישאר!” והקול החי והמַמרה הזה פתח והזכיר רבות מימים מקדם, מימי ההתחלה, מימי ראשית האהבה, הביישנית, הנוגה, מימי אותם הכרכורים המסורבלים חסרי המזל, וחבל להיזכר בכל זה, ומוטב לדלג ולהיזכר ברוך הכתפיים המלאות הקרירות, הבהירות כפּוּך של כרכום בראשית החורף, או משהו, ולהציץ בחלון ולראות דבר שהוא שם ואפשר איננו שם, ולהתחזק במראה הידידים האורנים, שתמיד הם נאמנים, שסולחים לכל המשוגות, וחיוך שמור להם, לשעה האחרונה, ועדיין אינם מחייכים ורק תקועים ושותקים. “אל תישאר כאן – אני קוראת לך, מתחננת וקוראת לך!” – וכאן מצאוֹ אותו בחור שליח ואמר לו: “קוראים לך!” ויעקב העביר ידיו בשערו שנתפרע על מצחוֹ, ויצא ובא אל חדר שהיו בו אנשים, ואחד מכולם דיבר והדברים היו, כנראה, חמורים למדי, ואגב, גם ריקים למדי.

“אתה אהרון, לא תצא מן הבית, אין מה לדבר! – אמר שם מישהו, נתן כמובן – ייצא הוא, ייצא זה, אצא אני, מישהו ייצא – אתה לא תצא!” שכן אחד צריך לצאת כעת החוצה אל כתף החומה, ליד הבריכה, מרחק שלושים וחמישה צעד, ולצפות משם אל השער ולדעת מי זה האוטו – ואחד זה חייב להיות בן־בית, בקי ומנוסה, בשעת הצורך גם יודע לדבר, לשאול ולענות. ובתוך כדי התמתחות כל העורקים והוורידים והמיתרים והגידים שבגוף והדגדוג שבכרסו של כל אחד מהם, ידע יעקב כי הוא יהא האחד שייצא החוצה, ויחד עם זה ידע בבהירות כי פנינה צדקה תמיד וצדקה גם הפעם, – ושאסור לו לומר כעת מה שיאמר: “אהרון, אני אצא לשם.” דיבוּר כל כך מובן, ופשוט, ובמקומו, וכראוי, עד שלא נצטרכו לומר כלום, לפי שידוע היה שאין יפה ממנו לתפקיד זה. "טוב – אמר אהרון – אתה תלך לנו.״

ירד בסולם, חצה את חלל החדר שאברשקה והמנורה למראשותיו מוטלים בו חלל, אותו חלל שותק עם ריח הדם או ריח אחר או דממה אחרת – ופנה שמאלה והגיע אל המרתף שמתחת למרפסת המערבית, לעבר הבריכה שבקרן החצר, ברוחק שלושים וחמישה צעדים, ולהמתין כאן עד שיתקרב האוטו. מובן שאין דרך חזרה. ומובן שאין זו אלא התפרצות של שטות. יכול היה לשתוק. יכול היה ללכת אדם אחר, רווק, חפשי, או מה. שטות? ואולי תאווה לסבל, או ככה? באותה עקשנות להחזיק כאן במשך שלוש שנים את פנינה שלו, כאן בגבעה הרחוקה הזאת, את פנינה העדינה, ענוגת העצבים, הרגישה, הרגישה לריח זיעה, רגישה לטעם אוכל, רגישה למראה השולחן, לחום, לצפיפות ורגישה לקולניות או לגסות־הפה עד שהיתה נטענת והולכת מרירות ושתיקה ועלבון, ומביטה בו באין־אומר וחותכת ליבו, והוא לא ידע במה להצטיין זולת בעקשנותו – “כאן יהיה יפה פנינה, ועוד יהיה יפה יותר פנינה, ואנשים כמותנו יפים מאוד למקום הזה!” ואורילה הקטן, ומחלותיו, והדלות. והשממה, והישימון הזה, ולשבת מצומצמים ומנותקים ומתקוטטים, ולהילחם בייאוש, בתלאות העבודה, באדמה הפראית, בחוסר־המים המחליא, כמו חמור ולהתעקש כי אדם אינו יכול להמיר אדמה באדמה, כי אדם נקלט באדמה אחת ונלחם להכות בה שורש. וכי השדות האלה טובים, והזיתים, והגבעות, ושקיעות החמה, ורוחות הצהריים, וניחוח הגשם הראשון. ורק בחדר הקטן שלהם לא היה מה להשיב לפנינה השותקת. ולבסוף היה ברור מאוד – או פנינה או הגבעה.

“אתה מוכן? – אמר אהרון – אַל תרוץ! לאט לאט. אנחנו שומרים עליך.” יריה עמוּמה היכתה הד במרתף. "אם שלנו הם תקפוץ ותפתח להם, אם אנגלים או מה, תעכב.״ ויעקב הניע ראשו באפלולית. “תן את הרובה וקח את האקדח. הוא טעון וכדור בקנה.” והחליפו בחשיכה את הכלים ויד נגעה ביד, ואהרון אמר: “אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים.” ויעקב השיב לו: “זה בסדר.” ואולי היה צריך לומר עוד משהו או לומר כל זה אחרת, או שרק נדמה ככה – “ולאט לך.” – “בסדר.” – “צא.” ושני האנשים הציצו מן המבוא אל המעַבר שהיה רצוף נגוהות קלים, שטיח בהיר ומפוספס, ורק מנגד החשיכו מאוד החורשה וקיר הבריכה. מן החצר היו אורות שוקעים ועולים, והגורן תימרה בלי סוף עשן אדום. ותרנגול קרא פתאום מן החצר. והמציאות חזרה להיות מוחשית. “עוד מעט יעלה השחר,” לחש אהרון והדים העליפו קולו. “כן,” אמר יעקב והתכופף והשתטח על האדמה, וספג את ההרגשה שמעניק מגע באדמה. זחל משהו והמתין. מן החלון שלמעלה נשמע אז קול; “זה אתה יעקב?” – “כן,” ענה ולא הסב ראשו. “אתה הולך לבריכה?” – “כן,” השיב והקשיב. “חזור! אַל תלך! חזור אני אומר לך!” והיתה תקיפות בקול הזה שמן החלון שלמעלה. "מי זה?״ שאל יעקב. – “זה אני יצחקלה. חזור, אני אומר לך.” – “לא!” ענה יעקב ומשך זרועותיו ודחה ברגליו וזחל והתקדם משהו ושוב שהה. “למה לך? חזור! אני אומר לך!” קרא יצחקלה וכעס היה בקולו ותוכחה, וגם עצב. ויעקב הרכין ראשו ופירכס וזחל הלאה.

"הנה, אבא שלך זוחל, לוחש יעקב כמעט בעליצות ומביט נכחו. מתחת לצמרות האורנים רבצו ערימות חשיכה אטומות. מאחורי הבית היו היריות מחרידות למקוטעין. וממול בין חילופי צל ואור של הגדר מימין, ובין החלל האפל ונצור־הלב משמאל – התרומם קיר הבריכה. ואתה שטוח על הקרקע בין הצרורות הקטנים, חוף אחד הרחק מאחוריך ואחר הרחק מלפניך. שומעים את תפיפות הלב. יריה חולפת. יש מאחוֹרַי שלושים, אורילה, ושלחו השלושים אחד, את אבא שלך. וכדור לא יפגע בו. שלושים, חביבי, הם יותר מאחד, אורילה שלי. כמה צעדים עוד? כשמפנים ראש, רואים צללית זקוּפה. מתבוננים בך מן החלונות: אתה שליחם. יריה התפצחה מן החורשה והכדור עבר בשריקה רועדת ועמומה ונתקע היכן שהוא. בשמלה תפוחת שרוולים, קלילה־ריחפה גמישה ועליזת־חן, בחושניות קורעת לב, קלה כנוצה ושופעת יופי עד דמעות. ועד העמידה באוטו המלא פליטים, ואורילה המתייפח בצידה. והנה כבר הבריכה, וסוללת העפר מעברה המערבי. התרומם על ברכיו, כרע לפני הכותל, ונצמד אל הכותל, והזדקף, ועתה עט עליו ותקפו הפחד. חשוף וגלוי לכל צד. רק בקושי דיבר אל ליבו: זה לא אתה כאן, זה מישהו כאן, זה רק מישהו סתם, אל תפחד מישהו, זה לא אני. נאחז בשפת הבריכה והתרומם על מרפקיו וטיפס ועלה למעלה וזחל על שוליה אל הפינה המוצלת ביותר ושם שהה, שרוּע מלוֹא קומתו. למטה במים האפלולים ראה פתאום שמים וכוכבים, וכשנשא עיניו ראה כי אמנם נגלו למעלה, בכחול השמים הרחוק, כוכבים גדולים ומבהיקים, כאלה שנגלים רק לרפתנים בדרך לחליבה ראשונה.

אבל, מן החצר כבר נידף ריח מקום שלאחר חורבן. משוּאות המחסן, ומפוֹלת הסככה, ועזובת החצר, ועשן־הגורן. ורק הבית שמאחור, שהיה כה מבוצר, כה תקוע באדמה – הזכיר שעדיין חיים וממשיכים. וגם השמים שהתגלו בנקיונם, והכוכבים שבהם, ושלמטה במים, הזכירו שממשיכים ושכלום לא נגמר. ורק קשה לשכב ולהמתין. נולד אז רצון לעשות משהו החלטי, נחרץ, או אולי לנוס בחזרה הביתה ולצעוק: אי־אפשר.

עוד קליע תזז באויר בזמזום זעוף. לפעמים, בשעות בוקר, בקיץ כשעומדים רגע, שומעים פתאום בשדה זמזום בלתי פוסק מפי חרקים שונים, תוזזים בשפע חיים, ובשפע טירדה, בעוצמה לא־פיללת, ועושים חשק גדול לחיות, ולעבוד, ולפתוח תלמים ולזרז את הבהמה, ולהיות פעיל בעולם היפה. יריות אחדות היו תכופות ומן הבית ענו להם כנראה. האוטו יגיע עד השער, נוגה הגורן יספיק כדי לראות. הבטוֹן קצת לח וקצת קריר ואין כמוהו למצח עייף. התרנגול הזה שבחצר חזר ונשא קולו וקרא, ונראה שהיה מחכה לקריאתו של זה שאחריו במחזור, מן הכפר השכן, ולאחר שהיה קלה ובהתאמצות נדמה כאילו אמנם כבר הגיעה. ואם במעגלות קריאות הגבר של השכמה אין כל חדש, מסתבר כי כל שינוי יסודי לא אירע בעולם. כלי מלא חרדות אתה. וטוב מכל לשעה זו – שלא לחשוב מחשבות. לחדול מהן. לא להצטער ולא להיזהר ורק שיעבור הזמן. לשתק את החשיבה, ולא להתערב במהלך הזמן, ושיעבור לו זה, שיעבור לו בשקט, להיות כבהמת דיש בגורן. והכל יעבור מאליו. גם בלעדיך.

ולפתע כבר נשמעה נהימת האוטו, רטינה מתייפחת ועולה, כדי רגע שלם, ואחר שקעה ונבלעה. וגם התברר שכבר אין יריות. וכנראה שגם הם ממתינים לאוטו הזה. מבט בבריכה מגלה שהיא שקטה, רוגעת, קרירה וטובה. כאילו באמת כלום לא נורא, כאילו באמת תיכף יאור היום וייגמר הכל. אותה הרגשה מופלאה שמשהו צריך להתחיל מייד, דבר שחיכו וציפּו לו כל כך, שהתגברו למענו והבליגו – הרגשה כזו היתה מהלכת על שפת הבריכה, קופצת למים הקרים, מתרוממת לעבר השמים הצעירים, עם הכוכבים העגולים כמטבעות, הרגשה מפזזת כה וכה, וחוזרת ויושבת על קצה החוטם, ועל שפת הלב, והכל כל־כך, כל־כך, שמי יודע אם אין הרגשה רחוקה ומיוחדה זו – אלא פשוט: כעת ייגמר הכל, ו…

אור הפנסים, והנה גם המכונית עצמה, וכבר היא נעצרת אצל השער, והם צופרים שיפתחו להם. דלת במכונית נפתחה. אחד, רחב גרם, יצא. ואחריו אחר. פנסי האוטו כבו. מייד האירה אש הגורן והתגלה: 'הם! – “לעזאזל!” רוטן יעקב ושכח את כל ההרגשות ואת כל המחשבות ואת כל המופלא, וזחל לאחוריו, וקפץ מן הבריכה, הביט רגע כה וכה, ורץ בטפיפה שעל קצה האצבעות אל הבית, ונפל כמעט אל זרועותיו של אהרון: “משטרה!” רהט יעקב. “כך!” ענה אהרון. "כמה הם?״ – “מעט. אולי שישה.” – “הכרת אחד מהם?” – "לא שמתי לב.״ – “חזור ותהה על קנקנם – בינתיים נעשה כאן ‘כשר’. אַל תכניס את האוטו לחצר.” ויעקב ניער בהסח־דעת את עצמו מן האבק שדבק בו בזחילתו, וקינח במטפחת את מצחו, ואולי גם מליבו העביר דבר, וחזר ויצא בהליכה חרישית אל הבריכה, טרוד מכדי שים־לב לסכנות. אָכן, היה שם אותו קצין מפורסם מן העיירה הסמוכה, אותו עבדול־רחמן השמן, שני שוטרים עמו ושלושה־ארבעה חיילים בריטים. וניכר היה שאינם יודעים בדיוק כיצד לנהוג, ולפיכך גם הדליקו סיגריות, גם הצטופפו בצל, וגם צפרו בצופר המכונית. “מי שם!” נשא יעקב קולו. “שוטרים,” ענה לו עבדול רחמן. וכשהקיף יעקב את החומה ובא אליהם, פנה אליו הלה מייד: “באנו לראות מה אצלכם, לילך בטוב!” הושיט לו יד. “ברוך בואך – אמר יעקב – אהלן וסהלן, אצלנו, אתם רואים: שרפו את הגורן.” – “אָכן, בני כלבים – ומה כעת?” – “נעוז באלוהים.” – “ונפגעים?” – “אחד נפגע.” – “אחד? ומשלהם?” – “אחדים.” – "עתה נשמור אנחנו עליכם.״ – “אתם? ברוכים הבאים. שמרו גם על האוטו שלכם, שלא ירעו לו השובבים בחפזונם.” – “עדיין יורים?…” – “יורים. ומבקשים מטרה נכבדה.” רק בקושי הבליג על החשק להתל בהם קצת. עתה יצא בראש והם אחריו, וכל כמה שדעתו היתה בדוחה, היו הם הולכים ונעשים כבדים וחוששים, ומאורעות הלילה שהיו בחלל נעצו בהם חניתות מושחזות, מרגיזות.

בפתח הפלוש המתין אהרון, ובידוֹ המנורה, ונטל והכניסם לחדר צדדי, ושם ישבו סביב המנורה על הרצפה. ושוב התאושש אותו קצין עבדול־רחמן והחל משוחח בנעימות רבה, כאילו לא התכוון בבואו אלא לשיחת־רעים זו, ובאגב ביקש לדעת כמה הם כאן, וכמה רובים להם, ואיך היו הדברים, ואילו אהרון הסביר לו בפשטות שעליו לחזור למקומו כל עוד לא איחר מן המועד, את החיילים יוכל להשאיר, והוא ואנשיו, במחילה, יחזרו. אלא שהקצין סבר להיפך: על החיילים האנגלים אין לו שליטה; והואיל ומעתה כבר יהיה שקט (וסמוך עלי!), ישאיר את השוטרים השניים, והם לבדם… וכאן התחדשו היריות. ונראה שנוכחו בחוץ שאין מה לחשוש עוד, ושוב טסו כדורים במיכוות שריקה ובצליפות מרגיזות – והחדשים מקרוב־באו, היה להם זה מרעיש מאוד. ועוד רגע נהימת האוטו חזרה ועלתה, רחוש והמוֹת, וצפור פעם ושתיים, ונשמע כיצד הוא נוסע ומרחיק בבהלה. ואחד מלמעלה ירד בסולם ובא אל אהרון: ״האוטו הסתלק – ניסו לגשת אליהם…" – “עסק ביש, כעת לא ניפטר מהם,” סינן יעקב, ואהרון אמר: “אין דבר. אלה לא יוכלו להזיק לנו.” ואותו קצין עבדול־רחמן השמן, התמלא פתאום עוז וגבורה ואמר: “צריך לומר להם כמה מלים נבונות – יידעו הכלבים שאני כאן!” והתרומם והתקרב אל עבר חלון הפונה אל החורשה ונשא קולו: “הי – אתם! שמעו אלי וישמע אליכם אלוהים: אני כאן, השוטר עבדול־רחמן, ואני השוטר עבדול־רחמן מתרה בכם בטוב: לכו הביתה!” ההפתעה שבקולו הנישא בדיממת החורשה הולידה מתחילה רחשי שקט שנהפכו עד מהרה לקולות קוראים ומשיבים וצפצופים וטענות, ויללות לעג, וזעם, ופרץ יריות אל אותו חלון שמאחוריו עמד הנואם, ועלתה אז חמתו כשם שעלה פחדו, חיש קל התכופף וציווה לאחד משוטריו לעבור לחלון אחר ולקרוא אותה קריאה גדולה עצמה, ועדיין, מן הרצפה, לא נח ולא שקט, מילא פיו אָלָה וקללה – “גונבי עופות,” קרא להם בחמת־רוּח, מנה ותיאר לפניהם את יום הדין המזומן להם, הן למחר והן לעולם האמת, התקצף ונשבע לפניהם שעוד יזכרו זכור היטב, הם וזרעם, את הלילה הזה, ואותו, את השוטר עבדול־רחמן – וההמון שבחוץ שעד עתה רק יריותיו העידו על קיומו, ענה לו בצהלה, ובקללה תחת קללה, ובבוז גדול. ולבסוף נס ליחוֹ של איש־החיל וחדל, והביט בבקשת עצה ובחמת־רוח עצורה אל אהרון. אז חזר ועלה קול אחר, קול נשכח, קול גניחה שבאיבוד עשתונות: “חואג’ה, מ־י־ם!” עד כדי שנהיה קר, השיער סמר, והלב התפלץ, ואהרון הניע ראשו ואמר בלאט: “קח, אדוני, מעט מים ותחבושת וצא אליו.” – “שימוּת לו הכלב בן הזנונים!” ענה לו זה בנחרת זעף, והוסיף לרטון שלשלת קללות, זו אוחזת בעקבה של זו.

“אולי נשב במקום אחר?” שאל בשפה רפה כשהתחיל תופש שאוֹי לו מבחוץ ואוֹי לו מבפנים, ושלא נוֹתר לו אלא למצוא חן ולשבת מן הצד. "הנה השוטרים שלי והחיילים – הם יסייעו לכם!״ ואהרון נטל את המנורה ויצא, ובזה אחר זה יצאו הנותרים, ואחד החיילים שראה אז את אברשקה מוטל על הארץ בתוך שלולית הדם – נלפת, ואמר משהו בלשונו אל חבריו, ושחה, וביקש את המנורה, והוציא מכיסו תחבושת צבאית, ורק אחר־כך כשנוכח שאין זה אלא גמור ומגומר, ועדיין, כנראה, עומד עליו צליל התחינה למים, ואחוּז בכל מה שהיה מקודם, בשעת לילה קצרה זו, הסיר כובעו וכמוהו גם רעיו, ואמר משהו המעיד כי מצטער הוא באמת. ופתאום התגלה כי החדר הצר מלא אנשים, וגם על הסולם הניצב אל החור שבתקרה עמדו אחדים, ובפתחי החדר, והיתה הקשבה רבה, ואברשקה בתוך חוּג שוֹקט, וגופו הבריא, החסון היה צמוד בכובדו אל הרצפה, ושלולית הדם הקרוש סביב בטנו. גוף אל גוף נצטפפו האנשים, ריח הזיעה גבר, נשימות־נשימות עלו, אחד נאנח קלוֹת, פלוני התקרטע, ונעל נשחקה, וסימנים עלובים אלה היו כל העדות לחיים. בעוד שחדלון־סימן־החיים היה מקיף ומנַצח, גוף כבד ריקן מדמוֹ, ריק מנשמה, וכבד מכל. דומה שלא נשארו אנשים בחלונות וכי כולם היו כאן. היריות היו רפות. כלל לא חשובות. והשתיקה נמשכה והכבידה. והידיעה היתה רק אחת: שכולם כאן. ועודו מביט אל פני אברשקה הקרושות הבין אהרון כנראה, דבר, והלך והבינוֹ יותר ויותר, ופתח חרש ודיבר, וקולו כשהיה נתפש היכה גלים, וזיעזע בהפרת השקט, עד כדי שבטרם נתפש מה דיבר כבר היו דמעות בעיניים, אולם היבבה המתייפחת פרצה רק אחר־כך, וכך דיבר ואמר: “הנה כולנו כאן. כל אחד חשב – אולי אני? ולא פיללנו שדוקא אברשקה. אמרנו הוא גם יחבוש פצעים. ופצעיו שלוֹ לא נחבשו. אנחנו איננו חיילים. אין בנוּ מומחים למלחמה. אבל כשהיה צריך לעשות, עשינו. אנחנו פועלים פשוטים, עד הרגע האחרון לא ידענו לשאת נשק, ואם ידענו להילחם ככה – גם זה משהו. החורשה שרופה, והגורן שרופה, וכעת גם החצר שרופה. אבל הגבעה קיימת ואנחנו קיימים. זה לא רק חיינו שלנו, זה גם חיי אנשים רחוקים מכאן, וגם אלה שאש הגורן שלנו לא נראית אצלם. ויותר מזה אין מה לומר.” וכאן נשמעה אותה יבבה חנוּקה מתייפחת, ובכי מדביק אחרים, פורץ גדרים חשוּקים, שנצמדו לשוא במאמץ, מעבר ליכולת הבלגה – ושלמה זילברשטיין הסתובב אל הקיר וכתפיו רעדו, ולא יועיל כוח הרצון, ולא השיניים שהתחשקו, ולא הבושה מפּני אחרים. ואהרון, שלחייו הצלוּ תחתיהן ושערוֹ היה שחור־אדום והמנורה בידיו, הרים קצת את המנורה כדי שייטיב לראות ואמר: “חדל. מספיק. יש לפנינו דברים לעשות.” ופנה אל האחרים, הדוממים, שהמבוכה דבקה בהם, ואמר להם – “למטה יישארו כל בעלי הנשק ה’כשר'. והאחרים יעלו למעלה, אל תתנו להפריע לכם. פקחוּ עיניים היטב. למקומות.”

 

יג    🔗

“מסתובבים בחצר!” עלתה קריאה מחלון אחד. “לעזאזל – אמר שרגא – נטפלו… בידיים ריקות אינם רוצים לחזור לביתם…” וראו איך שם בחצר נחפזו הללו כל עוד נשמה־באַפם לפתוח את השער של המכבסה ואחדים פשטו בחצר לתפוש עמדות ולפתוח באש. “אסור לאבד זמן – חזר שרגא ואמר לצבי – איך מטילים רימון עד־לשם מבין סריגי החלון? וגם צבי סבר שנמנע הדבר. ״אז נפתח באש, כל אחד יבחר לו אחד.” ולאחר שהטיחו כבר פעם ושתיים, אמר שרגא: ״זה לא זה, תראו מה שאעשה –" ונטל רימון אחר וערך אותו בזהירות נחפזת ונטל רגליו ורץ אל המרפסת המערבית והבעית את נתן ואת רעהו מאוד: “מה העניינים, שרגא?” – “אצלכם יש מרחב – ורק שלא ייתקל בדקלים הללו.” – ״ארבעים מטר טובים?…" פיקפק נתן. – “מילא – אמר שרגא – שיתפוצץ גבוה.” ומייד הצית את הרימון, שהה רגע ואחזו בוער, לקָרֵב מועד התפוצצותו, נטה יד שמאל אל השער, וידָהו בימין במסלול תלוּל, ועוד טרם הגיע זה אל הארץ התפוצץ ברעם אדיר, ובמשך כדי־כלום היה כוכב־אלף־קצוות לבן מסמא ושואג, ואחריו דממה צוללת מאוד, והתרגשות מרטיטה. ״יופי – אמר נתן – יופי! בחיי!" בחצר קמה ערבוביה, זחילה ושריצה. אחדים ניסו לפרוץ מעֵבר השער החוצה, אחדים באיבוד עשתונות רצו אל פתחי הרפת הפתוחה, ואחרים שמו נפשם בכפם, ורצו לעומת הבית (שניים התמוטטו תוך ריצתם, קרסו, צנחו והתעוותו על מרצפת החצר, ליד הגדר, וקשה לראות בהם!), זנקו ונמלטו ככל שנשאום רגליהם. ובתוך העמדה שהיתה קודם עמדתם של יצחקלה ולוין התבצר לו עז נפש אחד וירה אל המרפסת המערבית, וביריה הראשונה גם פגע בצרוד ושרט את בשר זרועו והלה נרתע ואמר: “עוד פעם אני!” והיה נבהל כל כך, שנתן תמך בו בחיבה והוליכו והכניסו הביתה והשקהו מים מן הכד ואמר לו “שב קצת – תחליף כוח”. ואילו אלה שחמקו דרך הרפת חיפו על כשלונם במעשה־להכעיס והציתו את גג הרפת, להוסיף נופך של להבות צעירות על אלה הדועכות. “הרביצו בהם!” זעק מן החלון אותו קצין בהתרגשות של צופה במרוץ סוסים, “הרביצו בהם, בני הכלבים!” והחיילים שהתפזרו אל החלונות ירו קצובות באקדחי הקולט שלהם, ולעסו גומי בשיניהם. והשוטרים השניים הודיעו שכדוריהם תמו תוך חמש דקות, ב“פאנטאזיה” גדולה, וביקשו נוספים, הרי שכולנו בבית אחים־לנשק. ואולם, כעת, כנראה, חרה אפם של התוקפים, ויריותיהם היו סורקות את החלל, ומגששות בברד על הכתלים, פולטות בצוָחה דרך החלונות, וזגוגיות אחדות של המשקופים נתפצחו, ואי אפשר היה להגביה ראש. אז התפרצו והקריבו יותר, ואחרים אפילו ניגשו סמוך עד כדי שחסו ב“שטח המת” שמתחת לחלונות. “אתם כאן – קרא אהרון בחדר אחד אל הכורעים אצל החלונות – קפצו למטה, אחרי!” ונחפזו לרדת בסולם, בבהלה שאינה הולמת את עיגול־האור שאברשקה היה שרוי בו, ובשפיפה נמוכה הגיעו אל החלונות, ושלמה זילברשטיין ראה את זה שממולו סמוך כל־כך, פרחח צעיר, כבן שמונה עשרה, גלוי ראש, מתנשם, ועל אצבע בידו המושטת היתה טבעת גדולה מאוד ומבריקה מאוד, עד שלא קמה בו רוח לירות בו שכן אין זה אלא רצח, והיתה לו רווחה גדולה בליבו וגם השתנקות אכזרית בגרונו כשראה והנה הבחור נופל לאחוריו נפגע ביריית מישהו זולתו, והוא חורק שן במכאוב ואחוז בולמוס של צעקה שאינה נפלטת. ואהרון אמר: “התכופפו!” והטיל החוצה עוד רימון מתלקח בתסיסה, וזה התנפץ כה סמוך אליהם עד שנדמה היה שנקרע עור התוף באוזניים וקרום האצטומכא בכרס. “הישארו כאן ופקחו עיניים!” פקד אהרון וחזר במרוצה לטפס בסולם ועלה למעלה ובא אצל הצרוד הפצוע. “אין לי מזל!” התאונן הלה וצידד מבט חיוור אל זרועו השטופה דם. ואהרון הוציא אולר וביתק את אריג השרוול, והדיח את הזרוע במים. “כואב?” שאל בשפל קול מרגיע. "נורא!״ התחטא הצרוד בשברי קולו. “הרם את היד – הנע בה אנה ואנה – נו, העצם שלמה: אין מה לחשוש!” ונטל אגד חבישה וכרך על הפצע כרוֹך היטב. “אתה יכול להישאר כאן,” אמר לו בידידות. – “לא – ענה הצרוד שהיה קצת נכלם מבהלתו – אני חוזר למקומי!”

לבסוף שככה עוצמת ההתקפה ודוכיָה פג. ושוב הוברר מאוד כי העולם במהלכו, והלילה במציאותו, וחבלי הבוקר המתקרב – אמיתיים הם יותר מכל הרעש, הפחד והכדורים השורקים. אותה נשימה טהורה המעבירה ספוג רטוב על כל הרע, עד שקל לנשום, ולקוות, ואפילו סתם לשקוט. עצום עיניך חבר, השען גב, וחכה קצת, חכה קמעה. עוד מעט יתחילו רוחות רפות לזוז בחלל, וזה יפשיר לאט ויתמוגג, ואלוהים שבשמים יטוֹל מכחולו, ויערבב את כל הצבעים על לוחו, וימשח כל עצם מחדש, צבעים לא שזפתם עוד השמש, והכל יהיה תינוקי מאוד, וליבו טוב עליו מאוד. סוסים יירתמו לעגלה, כוס תה תילגם בחדר האוכל, והדרך תהא מרובצת פלומת טל, והאדים הדקים שעל פני השדות יעלו לאט־לאט ויעידו בשבועה כי זו היא האמת של החיים. שרגא פוכר עיניו ומהדק היטב, וכשנוטל אצבעותיו, משוטטים כמה קווים ודמויות מתוזזות לפניו וקשה קצת להבחין היכן תעתועי העין והיכן תחומי המציאות. עוקרים והולכים לאט־לאט. באים אל אחד שעומד נתמך בשקי החלון, קשוב קצת ויגע קצת, כמי שמגיע אל תחנת המולדת ברכבת שלפנות בוקר לאחר נסיעת כל הלילה. ושותקים על ידו. מביטים יחד בחלון. וכל מה שהיה כאן זה־עתה, נראה כבר רחוק כל־כך, ישן וחסר ערך. דבר חדש כאילו מתפקע ונובט לאטו. ואותו חבר פונה מעבר כתפו ואומר: “זה אתה שרגא?” – “כן, יצחקלה.” ואפילו אם יש משהו לומר לא אומרים, וחסים להפריע דבר מן הדברים בתוך התהוותו. ולבסוף אומר יצחקלה – “אז הלילה עובר.” – “עובר, כן.” – “אינני יכול לתאר לעצמי את מחר.” – והוא צובט בלחיי עצמו בהסח־דעת, ומבקש כנראה לומר דבר מסובך, ואומר בינתיים: “כעת כבר לא חם.” – “לא, כעת טוב.” – “נדמה לי שגמרנו, מה?” – "כבר הגיעה עת.״ – “נו, ועכשיו?” – “אולי כבר יחזרו לביתם, ויחזרו ריקם.” – “ואנחנו?” – “אנחנו? כן, אנחנו… חבל לי – אילו רק ידעת…” – “ומה הלאה אתנו?” – “נראה.” – “מה פירוש? נישאר כאן? יבואו להחליף אותנו? ויהושע? מה יהיה אברשקה… – אח! לא! מה אתי! – שרגא?” – “אתה שואל כאילו מישהו יודע.” – “האם אפשר שמחכה לנו עוד לילה כזה?” – “אפשר? מי יודע. אבל…” – “מה אבל? עוד פעם אנחנו? אותם השלושים!” – “יש ברירה אחרת?” – “הכל רק עלינו? תמיד עלינו?” – “למה אתה שואל? אינך יודע?” – “כן אני יודע. אח. האם בכלל נצא מכאן פעם? האם נהיה עוד פעם פשוט בני־אדם שעובדים פשוט וחיים פשוט – חמוץ לי בנשמה. שרגא!” הדקלים השניים שבמסגרת החלון, אחד עד מותני רעהו, אלה שכבר ראו בימיהם כה וכה, מראות יום ומראות לילה, הבהיקו בנוגה כה מוכר עד שאין לך דבר קרוב לנוגה רך זה מצחות צוָארה של אסתרקה. ואפילו אם אין הקשר גלוי בין מה שדיבר זה עתה לבין מה שפתח שרגא ואמר, אין בכך כלום לפי שזו אמת גדולה: “אתה מכיר את אסתרקה שלי? כבר לא נערה, ועדיין נחמדה כזאת!”

אותו תרנגול אוויל היה מתלהב מפעם לפעם וקורא לפי כל הטעמים והדקדוקים של ימים כתיקונם, כאילו לא היה כלום בינתיים. וכל קריאה מקריאתו חותכת בנפשו של צבי. חותכת ומאשרת כי הכל נחרב. הכל הכל, הנה עולה בלהבות לעיניך, מעבר לחלונות הבית. האש שברפת, עשנה הלך וזחל ונסחב אל האורווה, אל שש הפרות, שתי הפרדות, הסוסה האחת והעופות שנדחקו. ועומד אדם מול החצר, שומע את קריאות הגבר, קולט את רקיעות הפרסות, וליבו יוצא אל נהמת־פרה לא־נרגעת אחת, שכן הגיע כבר זמן חליבתה, או שמא אלה ייסורי היחנקה בעשן? בהמות אינן יודעות להושיע עצמן כשהן סגורות. חובה לפתוח להן, שיסתובבו בחצר. ומצד אחר סכנה שמא ייפגעו שם. השחר אינו רחוק; היום יזרח והבהמות תהיינה חנוקות עשן? צבי נמלך בדעתו, ומוכן גם לעשות, וגורר נעליו הכבדות, המתנגפות בהליכתן, הליכה כושלת באין לה רגבי שדה, ובא אל אהרון: “שמע־נא אהרון – הוא אומר ומשתדל שמתוך שהצביע כל העת לעבר החצר, תודגש בקשתו – אצא ואוציא את הבהמות. אפתח את הדלת וייצאו אל האויר.” – “כעת? לצאת החוצה?” – “כן, רק אפתח להן ואחזור. לא אשאר לחלוב.” – “לא חבר, אי אפשר.” – “זה ‘יקח’ רק רגע אחד. תבין: אלה בעלי חיים.” – “אני יודע.” – “מה פירוש ׳אני יודע'?” – “פירושו שאין בידינו לעשות כלום.” – “הנה אני מוכן לעשות. אני ועוד אחד, לא: אני לבדי – רק אצא ואחזור!” – “שמע צבי, מאחורי הכותל שלנו שמה, שוכב אחד ומבקש מעט מים להחיות נפשו – אדם לא פרה – ולא יוצאים אליו.” – “אבל הוא לא שלנו…” – “שלנו? מה אתה סח? על ‘שלנו’ ו’לא שלנו' אנו מדברים? הפרות שלך אינן שלי. לי אין אף דונם אחד אדמה כאן, אפילו לא עץ. ואני כאן אף־על־פי־כן!” – “מה זה שייך?” – “זה שייך הרבה מאוד.” – "ובכן לא לצאת?״ – “לא.” – “והן ייחנקו?” – “אולי. ואתה את חייך הצלת.” – “אתה אינך יודע מה זה משק!” – “אני יודע מה זה אדם.” – “אתה אינך יודע מה זה כל מה שיש כאן, איך השיגו אותו, אתה אינך יודע מה זה בהמה, מה זה לגדל אותה, מה זה לגדל אותה כאן, מה זה הכל. לך כל זה ‘ככה’. ובשביל מה נשארנו כאן והתעקשנו? כעת תיעזב הגבעה הזאת; עוד מקום שממה, ואני…” וצבי כופף קומתו וגרר נעליו הכבדות, שזבל דבוק בהן לעולם, ופרש ויצא למקום שיצא.

מחוץ לכתלים היה קריר יותר ויותר. וטל החל מנצנץ ורועף, ומבית היה חם, וריח זיעה חמוץ היה תלוי בו. כאילו מחיצה היתה בחלון בין עולם החוץ ועולם הבית. וכשאומרים עולם החוץ אין מתכוונים לחורשה, אפילו לא לשדות שמעבריה, אלא, לעולם, ממש. בממדים של הרים וגיאיות, ימים ויבשות, שמפליגים ויוצאים אליהם, בחופש ובשלום. החוצה, החוצה, רוגש ליבו של שרגא ומפרכס פרכוס גדול מזה, כל־כך, שיפה יותר לאדם שיסתפק ורק יאמר: “החוצה־החוצה”. והוא כופף קומתו ושולח רגליו והן מפגרות קצת, מדשדשות ובאות מאחור, ופונה לצאת החוצה, משמע, אל המרפסת המערבית. ובדרך, בעודו מדדה, פוסח קצת על רגל אחת, ראה את יעקב אצל החלון שחוי על השק שלו – וסר אליו לרגע ואמר לו: “יעקב, התפללתי בעדך קודם כשהיית בחוץ.” – “כן?” – “כן. וזה לא יימשך עוד הרבה זמן?” – “אני עוד אצטרך לשלם על הלילה הזה – אמר שרגא – פנינה לא תוותר – אינך מכיר אותה…” – “מה? פנינה תשמח כשתבוא שלם ובריא, היא תיפול על צואריך… מה זה אתך, תבוא תראה איך תפגוש אסתרקה אותי!… ח־ח! באמת. בוא נצא למרפסת.” – הכתפיים רעדו משחשו באויר הצונן שבחוץ, אויר שפוי ורך ולילי כל־כך, כולו אומר צורך באהבה. ריח העשן תיבל את הצינה, כמו לעת אפיית הלחם ב“תבּון”. החצר העלובה היתה מפויחת עשן, ולהבות הציצו מעברה המזרחי. חצר עלובה כזאת. זה אחרת כשיוצאים רגע החוצה לשאוף רוח, שכן אם להתעלם משתי יריות דחופות שהתנפצו והזכירו כי הכל עוד נמשך, הרי כך הוא טעמו של שלום. “נו ואיך אתה?” הסביר שרגא פניו אל הצרוד שישב אצל שקי המעקה. “לי עוד יש יד אחת ורגל אחת בלי כדורים,” ענה זה ברוח בדוחה הנוססת באלה העשויים לבלי־חת ונתן הוסיף: “מזל, כי ראש, למשל, יש רק אחד… חה־חה!” – “לך זה צחוק!” התקדר בבת־אחת הצרוד, וקולו היה חרוך לגמרי. “בדרך כלל – יצא שרגא לפשר – עשינו כל מה שאפשר.” – “חוץ ממה שלא היה נכון!” ענה נתן וגם טפח על ברכו של הצרוד, וזה נרתע בסלידה: “עזוב, זאת הרגל!” – “אוח, לא רציתי – הצטדק נתן – אינך מתבלבל לפעמים איזה רגל היא?…” – “הנח לו נתן – חזר שרגא והתערב – מה היה לא נכון? ראשית כל ההתבצרות בבית. צריך היה לעשות הכל כדי להישאר בחוץ.” – "לזה צריך הכנות: להתחפר, למתוח תיל ועוד,״ השיב יעקב במצח מקומט ועיניים תלויות באש החצר. “לו היה בכוחנו – המשיך שרגא – להוציא כוח החוצה, הרחק עד צומת הדרכים, למשל, לא לתת להם להתאסף…” – “אני אומר לכם מה – התערב נתן – צריך היה להדליק להם את הגורן שלהם מייד כשהדליקו את שלנו, צריך היה לירות על כפרם מייד כשהם ירו על שלנו, שירגישו היטב כי דמם בראשם, ושדמנו שלנו איננו הפקר, ושאין כאן פרנסה קלה.” – "גם אברשקה אמר כך,״ הצריד הצרוד ונתן הגביר חיילים: "לו היו בידינו כלי נשק רציניים: מכונות יריה, מקלעים, כוח־אש גדול כנגד מספרנו הקטן – היה מדגדג להם קצת במעיים! ואילו שלנו למדו לירות רק במשך ההתקפה. לא כל הכלים היו טובים, ולא כל הידיים טובות לכלים… הצרוד, שחש עצמו נרמז במשהו, חפז שוב וקירקר: “אבל לא כל כך גרועות בשביל לחטוף כדורים!…” – “ובעיקר הבדידות הזאת – אמר שרגא – חוסר הקשר. לו אני במקומם, הייתי מניח מוקש או שניים בדרך העפר – ונגמר: אין יוצא ואין בא.” – "וגם העצים מפריעים – לא המיש יעקב עיניו מן החצר הבוערת – והאש מסנוורת את העיניים, כל מה שהיה כאן נשרף, מן הגורן ועד הטראקטור שבסככה – הנהו בוער!״ הצביע לעבר עמוד עשן שחור כבד חמוקים ונפתולים, שקלח בזינוק גועש מן הסככה, ונחשול חדש של חום התפשט, ולולא היה מחנק אחר בלב היה נחנק הלב מהתפעלות שלמראה נשגב. גם יאיר ניגש עתה אל המעקה והציץ לדעת מה פשר הלהבה העצומה ואמר: “הטראקטור הישן – פעם עבדתי בו כאן.״ ויעקב הניע ראשו – ״ואני עבדתי בו עוד שלשום, חרשתי את השלף במדרון.” – “טראקטור זקן כבר היה…” – “זקן מאוד ותשוש כזה, ומי פילל שככה יעלה באחריתו.” – “אח, בכלל, מי פילל שככה יהיו הדברים…” התפלסף שרגא וידע כי מה שאפשר להגיד אינו זה שצריך להגיד. געיות עמומות עלו מן האורווה שבפינת החצר, געיות משוועות לשוא. פעמים פרה מיטיבה לומר מבן־אדם.

“הכל נעשה להכעיס – אמר יעקב אל החלל – הכל נעשה כדי שלא נוכל לחזור הנה, כדי שלא יהיה לאן לחזור, כדי שלא יהיה במה להתחיל, כדי לסתום אותנו עד הסוף. אבל אני אומר לכם, הגבעה הזאת לא תיעזב, ועוד ייצא ממנה פעם משהו הגון, לעזאזל, גם אנחנו קשי־עורף!” מיכל הנפט התפקע לפתע ברעש אדיר והלהבות זנקו והעשן הגושני המתפתל, השרירני, הקלוע מחלפות, פרץ ועלה בעמוד סחרחר. “זה יימשך ויימשך ויימשך,” הצריד הצרוד. “וכבר אינני יכול לתאר לעצמי איך זה כאן בלי יריות, בלי אש, בלי עשן, ושאפשר יהיה לעבור פשוט, בלי זחילה, מן הבית לחצר.” ושרגא הרגיש איך קורים נארגים ואופפים אותו, ומוסיפים ונאחזים וכורכים את כל המצטופפים בפינת המרפסת, קצתם יושבים, קצתם שחוחים, וגובה שקי־הביצור פוסק תקרה לא־נראית, ואיך נרקם כאן מִשזר של אנשים זרים שהולכים ונעשים לא זרים, ואיך חותלות אד שלפני־בוקר נתחחות ומתבדרות, וצחות צלולה של האויר עומדת בסתירה לאש וללהבות שבמרחק מה, כאילו שני עולמות מֵצַרים הם, שהולכים ומתרחקים כל אחד לעברו. שרגא אומר: “ואני אינני יכול לתאר לעצמי שנוכל באמת להתפזר איש לעברו… נתפשנו כאן, משהו קרה לנו… אתה בטוח שהחושך ייאסף והשמש תזרח?” ויאיר שעדיין לא ניתק ממראה התאבכות העשן הצמיג, השחור, שרגע הוא שליט, רגע האש משתלטת, אמר לשרגא: “בהכרח!” וחזר למקומו בפינה המרוחקת שלו. ונתן פיהק בקול, וחלץ עצמותיו ורטן משהו לעצמו או למישהו, ואמר “שילכו כבר לישון, ושיתנו גם לבני־אדם לישון.”

ויעקב פנה וחזר לבית, ואחריו שרגא, והבית היה חם, וחמיצות של זיעה היתה תלויה בו, ונים לא נים, ושלוה מחרישה, והרהורים שוטטו בין הכתלים, ואורות הבליחו מעליהם, ומישהו שתה בצמא מים מן הכד בגמיעות קולניות, ושרגא חיכה לכד, ושתה, ושאף רוח, וחזר ושתה, והשקיע לכרסו תחושות אחדות וצינן אותן במים, והיה נכון לשתות משהו טוב יותר והסתפק בכך שסקר את זה שקדם לו בכד, אדם רחב־שכם, שדיוק זהותו היה קצת מפוקפק, ונוכח כי גם זה עייף, עייף מהיות ער, עייף מחשוב מחשבות, עייף מחכות לבוקר, ואמר לו בידידות רבה: “נו, ככה זה, מה?” – ופלוני התמיה אותו מאוד כשענה לו “האוּ־דוּ־יוּ־דוּ?” ורק עתה נזכר שגם אלה בתוך הבית, ורגשי האחוה גאו בו מאוד והשתדל מאוד וסיגל לשונו למצב החדש: “אדרבה, תנק יוּ, וואָס מאַכסטוּ, כלומר: יוּ אוֹל־רייט?” וקיבלו שניהם הנאה, וגיחכו ופרשו. ושרגא המשיך לנוד בחדרי הבית וחשש לשבת שמא יירדם, וחשש לעמוד שמא יפול, ותשש מלכת כי תמו כוחותיו עד תום, אלא מאחר שכבר הולכים, ממשיכים והולכים. כל־כך לא־צפויות היו היריות שנתחדשו, נדושות וישנות ועם זה חדשות ומפעימות, והרי זו כבר חוצפה מרגיזה! ועוד פעם צליפים שורקים, ושוב עיניים נעוצות בדמדומים, וכתמיד החרדה מופגנת כאילו אינה אלא זריזות גרידא.

״ראקטה! חברה, תראו, ראקטה!" קרא פתאום קול במבטא רוסי, ועוד אחד, איזה עוד אחד: לוין, חירף בו במקום וסח: “װאָס נאָך?” ובלילה שבמסגרת החלונות ראו זיקוק לבן ויוקד שהתפרץ במרחקים ושהה קצת ונשר מתיז גיצים, כציפור ירויה את נוצותיה, וכבר ניתז זיקוק שני, ירוק, נקלע ומודיע שאיזה נגמר, כלום לא נגמר, ודוקא נמשך. ואותו קצין־שוטרים משופם עבדול־רחמן, שאוזניו היו קטופות וזנבו מדולדל, ניעור וצהל וסימר קצות שפמו ואמר אל אהרון: “אַי־איָה! הנה הם באים!” – “מי זה ‘הם’!” חקרו אהרון ועיניו שוטטו. “האוטו שנס מכאן, הזעיק את הצבא ועתה תהי התשועה!” מייד היה אהרון למעלה. “חבריה – קרא בקול שהלך בכל החדרים כולם – צבא בא אל תחביאו כלום. נמשיך ויהי־מה – רק פקחו עיניים!” – “ואולי יהושע?” עברה רינה לא־נאמרת בשפתיים כשובל הד אחרי קולו של אהרון. והיתה נכונות לעשות הכל, ולהוכיח שאין דבר נמנע בפנינו, שאותנו כבר אין לעצור, שאנחנו יכולים עוד הרבה יותר. פתאום היתה המרפסת המערבית, שעד עתה זכתה בשלוה יחסית, שטופת זמזום כדורים, וצעקות, צעקות של בטחון, של מתפרצים, של זרם מתגלגל, העלו קצף ודכי מבין העצים הסמוכים ביותר. ונתן שאג: “מאַעלש, בואו והתקרבו. התקרבו ונראה לכם!” ואחז את ידו של הצרוד ואמר: “חכה, חכה, חכה!” וגם אל יאיר התיז – “חכו!” עד שכבר היו נראות דמויות ברורות, ורק אז צווח “הרביצו – אש!” וארבע האצבעות ארבעה רמ"ח שרירים מתאפקים מאחוריהן בכבישה, נפתחו ושיחררו את היריה הקפוצה. ומנוף הבריח נחלץ וננעל באחת וגם ציווחתו של נתן “יופי!”, אלא שכבר היה קול אחר מעורב בפקעת הקולות הקיימים, קול חדש, ברור, מלהיב, פודה ומציל: ניבחת מכונת־יריה. וזו תיקתקה לה אי־כאן קרוב, ועוד זיקוק לבן התנשא והאיר הכל. והעולם כולו נעשה רגע צללים ריחופיים רועדים כנשמות שקופות. וחזרה זו לטרטר בנביחות קצרות שזרמי־אויר גדולים שוקקים ומתפרצים אחריהן במעוף לתוך האפיקים שנתרוקנו לאחר הכדורים. “הנה ככה! – התפעל נתן – יופי!” העשן, האש, החורשה, הבית – הכל היה נראה כעת ישן ובלה, כזה שאבד עליו כלח. לעומת המלה האחרונה שהנה זה הוגדה בגבורתה. שוב המטיר המקלע, צרורות־צרורות לכאן ולכאן, האצים ונושאים דבר שלטון. והצרוד. משום מה, רחש אל נתן כעת: “כן, עכשיו יידמה להם שהם ניצחו!” – “מה איכפת לך מי ניצח. הלילה נגמר!” – “חכה – הצריד פלוני – עוד אינך יודע מה.” רֶטֶן כבדני של מכונית מתקרבת ניסר ועלה. אובד מפעם לפעם באיבחות כדורי המקלע. מעורף הבית עדיין ירו, כנראה אל עורפם של הנסים. וכשהשתתק מנוע המכונית נישא ממנה קול חד: “סִיז פַיֶיר!” ואהרון ושניים עמו כבר המתינו בפילוש שלמטה: “שרגא – אמר אהרון – אני הולך לפתוח להם – הפסיקו את האש והישארו במקומות.” ויצא ועמו הקצין עבדול־רחמן השמן ועברו את המעבר החרישי שבין הבית לחצר, ואת הפישפש של הגדר הדחויה בין הדקלים השניים, וחצו את החצר ובאו אל השער המערבי, וציריו חרקו והמכונית הכבדה, המשוריינת, התנדנדה ונכנסה פנימה, ומן הצריח יצאה קרן־אור משוטטת וקול אחריה: “גוּד נַייט.” ומייד ניצתה שם סיגריה, ואישה האדומה שיחקה לה, וסבר הקול העמוק אמר כי עכשיו זה כבר אחרת, ומן הדלת האחורית, הכבדה, שנפתחה בגניחה קפץ ויצא אדם אחד והושיט יד אל אהרון לאור הלהבות הדועכות של סככת הטראקטור, ואמר משהו בהתרגשות, ולחץ ידו של אהרון, וניכר היה שדמעות בקולו (ועד כמה שהובנו דבריו דומה שהוא מעיד על עצמו), כי הוא־זה שנס קודם באוטו, והודיע למי שהודיע, ופיקפק אם ימצא כאן עוד אדם חי. וחי נפשו – שאין כמותם הבחורים שכאן, והציע סיגריה, וחייך אל עבדול־רחמן, שעטה גדלוּת, וניצב לו שוזר שפתותיו כסלח־אל־דין כשמיגר את הכופרים.

עתה שטפו ובאו הדברים במהירות וגם בלועזיות, לפי שקשה היה להבין, או להאמין, או להתערב בשטפם. אותו חייל סיפר, כי הנה באות עוד מכוניות אחריו עם חיילים, וכי הן קצת כבדות, וחושש הוא שמא יתעו (כאן שירבב את אקדח הראקטות למעלה וירה זיקוק ירוק למרומים), וחקר ודרש, וקשה היה להשיב לו גם מפני שלא הובנו שאלותיו גם משום שלא הבין מה ענו לו. וצעדו יחדיו אל הבית בקומה זקופה מתחת לדקלים הזקופים, והקזוארינה רישרשה קלות, מתוך חלום ענוג וטהור, הו, מה זה להגיע אל החוף – ידעת? הו האם ידעת דבר מושלם מהסתמנות ענפי עצים אל מול שמי הלילה, גושים כהים ומתוארים בהיקפים ענוגים ותמימים? ושרגא. למעלה, בחלון, אינו יכול להתאפק, יבבת־בכי מיטלטלת בלועו. סיוט שנתבדה, אבן שנגולה, או אלוהים יודע מה ואיך. וחש הוא איך יש צדק בעולם, העולם הישן והטוב הזה, היפתל־ייפתל ויבוא גמול ישרים, ועוד כדברים האלה רוננים בו. ואוהב הוא, וסולח הוא, ומוחל לכל, ושתי ידיו מושטות, ותרועה בליבו וצורך גדול לבכות. “אברשקה שלנו, אברשקה,” הוא מייבב אל חוּבו, ורואה את הלילה המחוויר, ואת המדורות הדועכות, ואת הפרכוס המחלחל בהוויה החגיגית, הפשוטה כלחם בריבה, הו, הידעת טעמו של שלום מה הוא! ואילו הדברים בשטפם אינם מניחים זמן גם למחשבות יפות כאלה, לפי שבאופק צצו ראקטות אחרות, וצפירות עלו ורֶטן מכוניות חוגרות כוח ומטפסות בגבעה ושולחות לפניהן סילונות זהובים עמוסי חֶרג־אבק באים ונעתמים מבין הגזעים, ורגע מתגלה כרם הזיתים בתוך מעשיו בחושך, בתוך התקפלותו לעצמו, ושירתו ששר שם. אל אלוהיו הטמירים, נחשף ליבה. לבסוף באו גם הם, הקרונות הטרטרניים, וחדלו אצל השער, והיתה המולה, ושריקה, ורגליים שועטות בריצה. קבוצה אחר קבוצה, והקיפו את החצר בשרשרת והתפזרו וקיבלו הוראות, ויריות נתפרצו, עד שחזר השקט והתגבש ועד כדי כך, שפתאום נשמע ילל תנים מרוחק. מן השדות הרחוקים, אלה שכלום לא אירע בהם וכלום לא איכפת להם.

בכוחו של אותו בחור שמיבטאו רוסי, שנתברר כי שומע הוא גם אנגלית, ואפילו מגמגם בה במיבטא כבד מאוד, ובכוחו המזורז של עבדול רחמן, ובכוחו של החייל הראשון וחבריו שכבר היו בבית מקודם, ובכוחו של הרצון הטוב הלך והתברר יותר ויותר כי הצבא בא, וניצח והשקיט וכי “האחראי” שבמקום נקרא להתייצב לפני המפקד. סיגריות הוצתו בחדרי הבית, רגליים רתוקות נער כה וכה בפקִח־קוֹחַ, קול שיחה ודברים נשמע, וחסר היה, אולי, רק קצת אורה של השמש. “לילה שלם!” אומר אחד אצל החלון לרעהו כשראשם ורובם תקרע מעבר לחלון בהנאה והם מוצצים בסיגריות בחירות. “אוף, זה לילה!” עונה לו השני.

שלמה זילברשטיין ישב וגבו אל הקיר וראשו קלוט בידיו, ומלים כוססות בליבו “אני עוד אספיק לבוא” כמין ראשית של שיר שסופו, איך שהוא, צריך להיות “ולא בא ולא הספיק”, ודמות רחבת־כתפיים וקווצה צונחת על המצח ומושבת אל פרעות השיער בתנועה אופיינית – “ולא בא ולא הספיק”. ובו־בזמן היתה אוזנו קולטת מן האילנות שמאחוריו, שלפני הבית, איזה רשרוש מתעורר, מין משק־כנפיים של עוף אחד מתעורר ומתלבט, ומזדעזע זעזועים אחרונים בתוך מתיקות השינה ובתוך חבלי היקיצה שלפני עלות השחר. ועוד חש הוא, שלמה זילברשטיין, איך מפולות־מפולות של תחושות לא־ברורות מידרדרות במעגל מצטמצם אל מרכז ליבו ומאיימות לקבור הכל חיים, מעין־מה שחשה הנמלה, אולי, כשהקרקע נשמטת תחת רגליה בחלקלקוּת מאורתו של הארינָמָל. ואל יעקב פנה ובא שרגא, שחיפש וביקש אותו בחדרים כולם, ולבסוף מצאהו שוכב על הרצפה אפרקדן וראשו נתמך על ידיו המשוּכלות מאחוריו – "מה אתה שוכב ככה?״ חרד אליו שרגא. – “כלום, שוכב קצת.” – “כן – נענה שרגא – והנה לך עוד מדרגה… איזו מדרגה היא זו עתה?”

אבל אותו מפקד לא שעה לבקשה להיכנס הביתה, מקטרת לוחשת היתה בפיו, רגלו האחת על כבש האוטו, ועל מותניו ברפיון מיוחס מידלדל האקדח בנרתיקו, והיה צונן מאוד ויהיר מאוד, ואמר אל אהרון בסיוע כל המסייעים: “אתה האחראי כאן?” – “לא.” – “ובכן מיהו?” – “אין לנו.” – “ומה אתה איפוא?” – “חבר.” (כאן כבר לעו המתרגמים והסתבכו לגמרי. והיה ברור שכלום לא ייצא מזה). – “כמה זמן נמשכה ההתקפה?” – "שבע שעות. “וכמה אתם כאן?” – “שלושים.” – “ומה יש לכם כאן?” (קשה היה להבין למה כיוון, לרכוש, לנשק, לאנשים או מה.) – “החצר, הבית והשדות.” – “נשרף הכל.” – “כמעט” – והוא סקר בעיניו סביב, ופתאום הרגשת כי קבצן אתה מאוד, וכי החצר הזאת שכל־כך התרגשתם בגללה אינה אלא כמה בקתות דלות, והמקום הזה כולו – פינה קבצנית נידחת בעולם, קוצים, כמה עצים, חצר ובית – ושוב ידעת כי לא תוכל להסביר כלום ולא ייצא מזה כלום, והלב החל מנבא שחורות, נרתע מן הבוז היהיר.

“שמע נא, מיסטר – פנה המפקד אל אהרון וקולו היה הפעם יבש לחלוטין, אם נניח שקודם היה יבש פחות – לי אין זמן, ובידי יש פקודות.” – “כן?” (אהה, הנה זה בא!) – “קחו מה שיש לכם לקחת, ועלו על המכוניות וניסע.” – “מה?!” – “עלי לקחת אתכם מזה.” – “לקחת? מה משמע ‘לקחת’?” – “זמני יקר מהשחיתוֹ לביאורים: עליכם לעלות תוך חמש דקות על המכוניות וחסל.” – “סליחה אדוני – אנחנו לא נעזוב את המקום הזה.” – “עזוב־תעזבו. אין לשלטון חיילים מיותרים כדי לשמור עליכם במקום הזה.” (עוד פעם מבט של שאט מעל החצר והבית המַחשה ממול). – "אין צורך! נשמור על עצמנו – לא ביקשנו כל סיוע.״ – “אתם? שלוש עשרות מול מאות!” – “הנה ראית, עמדנו כל הלילה.״ – “זה נקרא ‘עמדנו’? דברים בטלים: לא. עלינו רובצת האחריות לשלומכם.” – “ואף־על־פי־כן: לא נלך מכאן. כאן ביתנו.” – “שמע נא, בן אדם: פקודה היא. הבית הזה בודד הוא או לא? אנשיך מעטים או לא? שרפו לכם כבר את הכל או לא? ועלי עוד להיות בשתיים־שלוש נקודות ארורות אחרות עם קומץ עקשנים ותריסר פרות, ואגב, אתם הרגתם אנשים רבים הלילה. ידעת?” – “אפשר. אנחנו לא קראנו להם הנה.” – “מציאותכם כאן רק תוסיף להרגיז את הכפרים, בלעדיכם יירגעו מהר יותר. הארץ עוד גדולה למדי להכיל אתכם למשך זמן ידוע.” – “אני מצטער מאוד – אמר אהרון וקולו עלוף הדים, ובליבו עדיין סברה, שמא רק המתרגמים אינם מבינים לתרגם, ואין הדברים ככה באמת – אני מצטער מאוד, אדוני, איש מאתנו לא יזוז מכאן.” – “אתם מסרבים לפקודות!” (תירגם עבדול־רחמן וסמר שפמוֹ וזקף קומתו בשם הוד־מלכותו־המלך) – “כאן ביתנו, זאת חצרנו, ואלו שדותינו. ולא נעזוב אותם!” – “נלאיתי מפזמון זה: לעלות על הקרונות.” – “לא. לא נעלה!” אותו קצין הציץ בשעונו ונטל משרוקית ושרק, וחייליו אצו־הסתדרו סביבו, ומכונת־היריה על המשוריין שבחצר סבבה בשוֹפי בצריחה. חזהו של אהרון גָאָה. אגרופיו היו חשוקים. והוא הניע כתף והפטיר: “אדבר עם חברי”, והקצין, בנצנוץ מלגלג שהיה ניכר גם באפילה, חזר והציץ בשעונו ואמר: ״השעה דוחקת!”

“חבר׳ה – אמר אהרון במַעבר שבין הבית לחצר, בחצי הדרך, ונשא קולו: הם רוצים להוריד אותנו מן המקום.”

“השתגעו?” התפרץ שרגא ורץ וירד מן המדרגות ורובהו בידו ועמד אצל אהרון, וקולות קראו: “מה? עכשיו? – לא נזוז – שיילכו לעזאזל – הערסט אַמעישׂה, חולירע! – מוחלים על טובות – נַראה לו למנוול – אי אפשר: אמור לו שזה אי אפשר – מי קרא לו הנה? – הַסבירו לו, אהרון – למה אין מסבירים לו?” לרגלי הבית התלקטו כל שוכניו שירדו ויצאו בינתיים כולם, ושורה נרגשת היתה ניצבת לפני אהרון, וממולם שורת חיילים שקטים ולפניהם אותו קצין והאקדח בידיו. אלה מול אלה והנשק ביד. כשתיים סיעות של כלבים רותחות ומַבעות שיניים. צרצר פתח לו פתאום וניסר בלב קל בחרך מחרכי הגדר. הצטבר רגע שהדם זורם בו והולם בעורקים, ברקות, בעיניים. וקצת בחילה טיפסה ועלתה למעלה. שריר רטט סביב פיו של אהרון כשהניע בידו ואמר: “לא. אסור לנו, היינו מראים להם. אבל אסור לנו. זה יהיה אסון.” – “מצפצפים עליהם!” – שיווע יצחקלה. – “לך זה לא איכפת!” – קרא קול עוין אחד – וקול אחר: “אני לא אעזוב – יסחבו אותי. יש לי נשק!” – “אני נשאר כאן – צווח נתן – חברים, מי נשאר אתי!” – “נחכה לתגבורת שלנו!” – “שטות! לא לקפוץ בראש אל הקיר” – “זה איבוד־לדעת” – “לא, אין מה להפסיד!” ואהרון הרים ידו בתוך שלהבות הקריאות ואמר “שקט!” כזה, שהלב נרעד מצער, מבושה, מחרון אין־אונים ומהתייפחות מחלחלת. “חברים, אם להישאר – נישאר. מוטב. עלינו רק להחליט – ולעשות.” – “חכו רגע – התערב שרגא – נפלה כאן בוודאי איזו אי־הבנה. אולי ייסע איתם מישהו ויברר כל זה – שהרי אם לא כן… הרי לא יאומן… אברשקה וכל זה… ולצאת מן הדעת… ולהפסיד לבסוף ולהפקיר את הכל ככה?!” – “יש להם מכונת־יריה!” אמר אחד. – “שטות! – אמר יצחקלה – הם לא יעזו! רק מאיימים. להפחיד את האווזים. ואנחנו נתבהלנו.” – “צחוק! – אמר יעקב – לעזוב את המקום! מקום לא עוזבים, לא בכפיה ולא בחלָקות!”

אלא שהקצין הלה, ומקטרתו הכבויה בפיו, ניגש ובא אליהם, בנחת, וכציפורים מפני הנחש הרתיעו הכל כחצי פסיעה לאחור בהיסח־דעת, ואמר בשפתו, באותו בטחון־שליט, שאת לשונו חייבים להבין, ועל כן גם הבן־יבינו: “עצתי לכם שתעלו כבני־חורין ולא כאסירים. ארשה לכם לקחת את הנשק. נותרו רק שתי דקות. חיש־מהר!” וסקר לאטו את הניצבים, שעמדו בבגדי העבודה הבלויים שעליהם ובסבר הפגנת מובטלי־עבודה מרי נפש, וסבב וחזר אל אנשיו בצעדים נוחים. אז אמר אהרון: “נדמה לו שאנחנו כאלה שאפשר לסדר אותם. איננו יודע שאנחנו מצפצפים עליו. אבל הכוח בידיו. בלי תגבורת לא נוכל להישאר כאן. האם צריך להישבע שמייד נחזור הנה שבעתיים, בכוחות נוספים, ונראה מה יעשו לנו. אין אנו האחרונים במסדה. יש יישוב מאחורינו. ואסור להסתבך!” – “לבית הסוהר יזרקו אותנו – סמוך עליהם!” – “ועוד יתאנו אל הנשק שבידינו!” – “ראינו כבר דברים כאלה!” – “חבר, אל תרפּה ידיים, למחר אין לנו אוכל. התחמושת כבר אזלה כולה. האנשים עייפים. וכעת עוד להסתבך איתם?” – “חרפה, חרפה! – חרק שרגא שיניים – מי מילל ומי פילל!” – “שרגא הפסק! אל תרגיז!” – ואילו אהרון דיבר עתה: “בואו נקבור את אברשקה. הוא נשאר כאן.”

ואהרון חזר לפּלוּש שבבית. ואחדים נחפּזו אחריו, ונטלו בארבעה את הגוויה הקרושה שמוטת הגפיים, הקרה כל כך, קור לא יאומן, שלא מזה. ואחד הגביה את המנורה ויצא לפניהם, וירדה דממה נרגשת, מחנקת. זה או אחר חטמוּ בחוטמם. על לחיוֹ של האחד או השני, כשאור המנורה עבר עליהם, הפנינו דמעות והשפתיים היו חשוקות. ונתפנה מקום מאליו, ועבור־עברו הארבעה, ועוד אחד יצא אל החצר וחזר עם מעדר, ומישהו הביא סדין ופרש את הסדין בתוך ההליכה על אברשקה וקפליו צנחו בקווים ישרים והמנורה היבהבה ועשנה, וכן גם אור המדורה הדועכת, והדמעות כבר הלכו בגלוי, אין הגה, עמוסות, ויאיר נשא עיניו למעלה וראה את השמים החוַרוָרים־והולכים וכוכבים אחרונים שבהם צועקים בחטיפה מה שלא הספיקו בלילה הגדול, ונשך שפתיו והבליג. והלכה העדה הקטנה והמת ביניהם, והחצר רוצפה עיגול־אור קטן, נע והולך ונד, וצעדים חרקו בצרורות. עברו אצל החיילים התמהים, ואלה מהם נטלו כובעיהם והאחרים השתאו, ויצאו מן השער המערבי, אל העולם הפתוח, אל מול הזיתים, ועברו אצל המכוניות הדוממות, קרונות אפורים ומאובקים, והגיעו אצל רמץ הגורן החרבה, ממול חומת החצר, זיתים התכנפו מכאן, שקמים הצטדדו מכאן, ונעצרו.

היתה דממה ברורה, וקול מעדר מקיש באדמה־חרבה נתפצח אז, נקישה אחת ושניה, וחדל, כי קול זר התערב, חתך את הכל, ואמר: “מה הדברים האלה!” – “אנו קוברים אותו,” הסביר זה שמיבטאו רוסי. – “אין זמן לקבור מתים!” פסק אותו קצין (עבדול־רחמן, שנמצא מעבר כתפו, חפז ותירגם לערבית־עברית). – “הוא המפקד,” אמר אהרון בחשאי. – “אחת היא מי הוא,” נשף אותו מתרברב והציג עצמו אצל חוטמו של אהרון שאגרופו היה קפוץ ועל כתפו האחת זרועו הקרה של אברשקה. – “ניקח אותו עמנו,” התערב אז מישהו והציע, והלז נפנה לאותו צד: “צר לי. אני לוקח חיים ולא מתים.” – “זוז הצידה!” אמר אהרון, אך מייד נמצאה כל העדה מוקפת חיילים ורוביהם דוחקים, והלה המשיך: “שתוק. אם לקחת אותו הרי שיש לקחת גם את ההרוגים שלהם.”

אותו בחור שהמַעדר היה בידיו נמלך והתכוון להמשיך בעבודתו, באו שני חיילים עליו, תפשוהו ודחפוהו לעבר הקרון הראשון, והמעדר הוטל למרחוק, וזה קרא: "מה זה? אהרון, מה זה?״ ולא עוד אלא ששניים־שניים נטפלו אל הבחורים הנדהמים והחלו דוחפים גם אותם אל הקרונות.

“לא נשאיר אותו ככה!” – נחנק אהרון בתוך שאגה – “לא נשאיר אותו ככה!”

“אַל תתוַוכח – גזר הקצין – כאן אני המפקד ואתה תציית.” (גם זה תורגם בחריצות בידי עבדול־רחמן.)

ואהרון חשַק שיניו וסינן בדקדוק־רצח: “זוז לך, אני אומר!”

ויצאו ארבעת נושאי המת ובאו ועמדו אצל השוחה שהחלה נכרית, והורידו והניחו בזהירות. ואהרון יישר את ידי אברשקה, השיבן למקומן כראוי, ומבטו אחוז בפנים הפוכי הסנטר הללו, שנחתמו במשהו מעודן ונקי כל כך, ואמר משהו בינו לבין אברשקה בלבד, ופרש את הסדין, והניח אבנים קטנות בשוליו. ונשא עיניו והקיפן סביבו, אל הבית הדומם שמה, ואל החצר הדוממת, והמנורה היתה דולקת על הארץ למראשות המת, ועיגול קטן סביבה (מחר תפאר ביתו של אחד הפלחים), וחזר והשפיל עיניו, ומשך כתפיו בחזקה וניער עצמו, וזקר בהחלטה ראשו, ועבר כמה פסיעות, סבב ואמר ודבריו נשמעו: ״נוֹקשנו אברשקה, וככה לא יהיה…" והגיע אל הקרונות ואמר: “כולכם למעלה?”

“רגע אחד!” קרא פתאום קול ניחר, וצבי עמד אצל אהרון: “נוציא את הבהמות! יפלו בידיהם ויחיו, ולא ייסגרו כאן להיחנק.” ורץ ברגליים עייפות, כבדות, שקשה להן ללכת בלי רגבי שדה, ופתח את השער בחריקה, באותה חריקה של אורוָה כשהיא נפתחת בבוקר, כשמוציאים את הפרדות אל השוקת, ורותמים את העגלה, ושותים משהו, ויוצאים אל השדה – ומן הפתח עלתה געיה מתמרמרת ומתחטאת ופרה אחת יצאה החוצה ונטתה ראשה לעברים, ושהתה רגע, והשקיפה בתמיהה ונמלכה והטילה גלליה בטפיחה לחה.

אז הונעו המכונות. ורגליים דישדשו. והיו שֶׁקֶק ודברים. ורגע קטן אחד לפני זה, כשאכפה ההכרה שהכל כבר גמור, נעשה אז ברור מאוד שכלום לא גמור, ושבאמת אין זו אלא ההתחלה בלבד. באמת ככה. ושלמה זילברשטיין הצנוף ולחוץ בין הגופות שבקרון לא נמלט מאוזניו איך עוף אחד שלפנות בוקר, אותו עוף שהתמודד קודם על האילן, אנקור או עפרוני, ואולי יונת־בר, פתח ואמר הברה ראשונה, והבין פתאום, כנראה, את הכל, ופרש כנפיים והמריא, והתרומם, למעלה, עד ראש צמרות העצים המפשירים ומאירים בירוק חרישי, ועוד התרומם הלאה, והגביה עוּף, הרבה מעבר להם, גבוה גבוה, כל־כך גבוה, מי יודע עד היכן.

תש"ז 1947