החורשה בגבעה: נדפס לראשונה 1947

אפרים חוזר לאספסת: נדפס לראשונה 1938

ערימת הדשן: נדפס לראשונה 1963

הנמלט: נדפס לראשונה 1971

חבקוק: נדפס לראשונה 1971

סיפור שלא התחיל: נדפס לראשונה 1963

לזכר יחיעם

גם אם קיבל המחבר וקיים בסיפורו כמה דברים כפי שהיו, לא קיבל על עצמו להתנהל לפי איזו כרוניקה אחת. והתיר חירות לעצמו לבדות דברים, מצבים ואנשים – עד שאלה מן הקוראים שזכרו ומהלך דברים מסוים יהיה מוּכר להם יותר – אל נא יתפשוהו במשוּגוֹת או חלילה ביחס של קלוּת־ראש אל זכר יקר לכל.

א

תחילת הדברים בלילה וסופם בעצם אותו הלילה. הרי שצריך להיחפז. העמדות אינן יציבות, הרובים אינם כתיקונם, גם האנשים נבוכים. אגב, הם מוכנים לכל. ומה בדבר אוכל, סידורי קשר ותגבורת? עוד מעט ויחשיך לגמרי. האורנים היפים הללו נוח שלא היו משהיו. חבל עליהם: ישרפום ללא רחם. ירח אילו זרח היה מיטיב כעת. טובה ממנו השמש. הרי היא שוקעת. כל שיקוּל־דעת נמעך מייד מכובד דאגה ואחריות. גם הגורן צפויה להידלק פתאום. אם יתגברו היריות יש לעזוב את העמדות בחורשה ולהתרכז בחצר ובבית למעלה, ואם יגבר הלחץ ייכנסו אנשי החצר אל הבית למטה. ואם עוד תגבר האש – אין עוד שום ברירה. הנה לכאורה כך זה. אז רק יתחיל הדבר – כשלא תהא ברירה. ובינינו לבין עצמנו: הכל תלוי במזל.

אולי לכן היה משהו מסורבל, כמעט מגוחך, בשלוש הדמויות שדידו מן המדרגות לעבר החורשה. ואילו שרגא שעוד שהה משהו אצל שקי החול שבמרפסת הדרומית, ראה היטב, באפילה היורדת, כי לא חולצתו התלויה של האחד היא כלבוש בן־חיל ולא אופן נטילת הרובה בידי השני כנטילתו של בךחיל, ולא הליכתם של כולם כששים אלי קרב: וקשה לו להתאפק מלומר: “נו, זה ככה. לא יהיה כל־כך פשוט.” ואחד שהיה שפוף לרגליו, ובעודו לועס פרוסה של ממש מלוא לוֹגמיו, דחק בלשונו ופינה מקום קטן לאמור: “נו, מה”, ופלט גלעין של זית וגם חפז מייד להלעיט ולסתום בנגיסה גסה יותר את קצת החלל שנתפנה. ואילו שרגא גילגל עדיין עיניו לצדדים רחוק מאוד מפיוס: “אם לא נקבל תגבורת…” ועוד פעם חזר המתפטם וביצר רווח בין קנה לוֵשֶט והחווה בפרוסתו: “שב ואכול קצת. הזיתים נפלאים.”

ושרגא: “כבר היו צריכים להיות כאן. הנה כבר חושך.” מעט האור שנשתייר לא הספיק אלא להחריף עקימת חוטמו של שרגא כדמות מקור דורסני: “לא שומעים כלום” – “זה הרוח באורנים,” הסביר השני בין זית לזית. ושרגא נטל רובהו: “רק שלא יקרה להם כלום. אני יורד אל העמדות.” – “ומה שם בחצר?” – “כלום. מחכים.” – “ומצב הרוח?” – “ככה. מחכים.” – “נו, כן,” הגה לאיטו היושב ולעס בשקידה.

ומייד היתה גם קומתו הארוכה־כפופה של שרגא נחפזת באפילה אל החורשה. עמדות חפורות כנגד אופק שותק וגדול שהכל אפשר בו. והחושך היורד והרוח ההומה באורנים, והבדידות, ורוב המזימות, וגם החשש הזה שאורב מסביב. רגלי שרגא מתנגפות באבנים, ומאחורי כל גזע מציץ מין “ייתכן” רב־פנים וחדל־ממשות. קצת קריר וקצת מחניק. כאילו יש מישהו אחר שיחתוך את הדברים בלעדיך. ובחפירה רבצו הללו מכווצים, משתדלים מאוד לנחש מה זה שם לפניהם. “שרגא”, אמר אחד מייד כשהשתלשל ביניהם – “אתה חייב להסביר עוד פעם, הכל התבלבל פה בחושך.” ושרגא ספק גנח ספק נשם עמוקות בטרם פתח מחדש בסיפורו: הרי הואדי, שם הגבעה, מכאן זה כך, ומכאן זה כך, והכל, ולא האמין לדברי עצמו – שכן הכל באמת אבד בתוך החשיכה והבדידות: “וזכרו להודיע מייד כל דבר לבית. וגם אין לכם הרבה כדורים.” וקשה היה לעזוב אותם כאן. שמא יטבעו בזו המבוכה השחורה. וכן אינה מרנינת לב ביותר כברת־הארץ הזו, שבין עמדה לעמדה – “חבר’ה, הכל ברור?” – “כן, רק קשה לראות.” – “נו כן,” – הזדקר שרגא וחידד כתפיו, והיה יכול בוודאי לומר משהו אחר, וחבל היה לו על עצמו ועליהם, וגם אמר: “אני יורד אל ‘שתיים’. השגיחו בואדי!” ושלח לפניו ראשו ומשך רגליו והתנגף בחשיכה ונבלע בה.

בעמדה “שתיים” קידמוהו בלחישה חטופה וסחו בהתרגשות כי אי־בזה כלבים נבחו בלי הרף, וגם אור נדלק אי מכאן אחת או שתיים, וגם חקרו לדעת מתי יקבלו אוכל, וניכר מאוד היה שעיקר כוונתם לדעת מתי יחליפו משמרות. “לכם טוב כאן – אומר שרגא – העצים דלילים כאן והמדרון קל; עיקר תפקידכם לקשר בין עמדה ‘אחת’ ו’שלוש', ולהשגיח. מים יש לכם?” אבל, כמה שהיו מי הכד קרירים טעמם היה מיושן, מעופש קצת. ונראה היה כי אם תשב רגע במנוחה ותקשיב קצת, או אפילו אם תנמנם קצת, יתבהר לך פתאום משהו, ויתהווה אז שקט בכל, שקט של מנוחה – ועד השמים וגם בארץ – ואיש לא יתערב, איש לא ירע. “רגע נראה לי כאילו הואדי ממש למטה, ורגע כאילו הוא רחוק, ואפילו כאילו אינו אלא טעות.” אמר אחד מהם, צעיר שבא אתמול. “חלקו ביניכם את הגיזרה – הציע שרגא – כל אחד ישגיח על שלו.” ושוב היה צריך לבלוע איזה מחנק או סירוב, כשקם לצאת אל “ארבע”, שכן אל “שלוש” יגיע ממילא כשיחזור.

“עמוֹד” יצא קול וציווה קצרות. “זה אני. שרגא.” חייך בעייפות לעומת החושך – “מה העניינים, אברשקה?” – “כלום. מתפקע לעשן, ואסור.” – “לעס עשב.” – “מוטב לחם, ונראה אותך: הבא, עם ריבה…” – “מה שומעים?” – "כלום. הכל בשקט. " – “כבר הגיעו?” – “לא שמעתי. איך בעמדות?” – “ככה, בערך. נראה עוד. מה סיפר לכם חסן שמה בצהריים?” – “מעשיות. אמר שבגורן הכפר מתכנסים מכל הסביבה. אמר שמכינים שקים וחבלים לקחת שלל. טען שהוא לא יירד עמם, ופתי יאמין לו.” – “נו, שמועות. ומה אומר אהרון?” – “עדיין מתעסק בכלים. אינם נפתחים גם בפטיש.” – “ככה זה.” – “מה השעה?” – “מוקדם, בערך. אני הולך אל ‘ארבע’.”

כל אותה שעה היה משהו מציק ומקרטף בכף רגלו, ככל שהשתדל בניע סמוי בתוך הנעל להיפטר מזה, שוקל בליבו אם לחלוץ את הנעל ואם לא, לפי שלפתע פתאום יכול ליפול ולרדת הדבר התלוי באויר, והוא ייתפש בנעל אחת לרגלו ואחת בידו… – ובעצם: מה אינו על רגל אחת? בכל רגע זה יכול להתחיל. אחריות כבדה כזאת. נוח היה, לו כבר היו הכל בבית האבן הזה, ולא להיות נטושים לחשיכה, בחורשה – כאן הרגשה אחרת לגמרי. אינך בטוח בנשק, אינך בטוח באנשים, אינך רואה דבר וכלום לא שומע. ואם לא תגיע התגבורת – – – כן, עתה מכיוָן שהדיח חיכּוֹ במים המעופשים – נתברר גם לו כי הוא רעב וגם עייף. “אל תחשוב יותר מדי – אמר לו אברשקה – יותר ממה שעשינו – אי אפשר לעשות.” – “כן – אמר שרגא לאברשקה – אבל נדמה לי שאת העיקר עוד לא עשינו.” – “אם לזה אתה מתכוון – אומר שרגא – זה שאני מתכוון אליו, מוטב שלא יהיה ולא יבוא.”

ונכנס לסבך העצים הצפופים וחושך רשע נטפל אליו מייד בדממה. וכשרגע נראה היה כי לעמדה לא יגיע לעד – עלה מראה אחר, מראה מדרון זה עצמו כשמטפסים ועולים בו יומם, והכל בטוח הרבה יותר. ושם למטה, בואדי, כשאדם עומד שם ומביט למעלה, ורואה כמה יפה החורשה הזו, כמה ירוקה ועבותה, וחולם לו שכיבה בטלה ומופקרת בצל הגזעים בעצם חום היום, שוכב ולועס עשב של מה־בכך, ויכול אפילו לדמות כאילו אסתרקה תהיה שם… אורנים אלה, ומעבר להם הגבעות הללו, והרחק הלאה מסילת הברזל, ועוד הרחק מזה הרים – ויש גם מין פרחים כאלה, ותמיד ירוק וצל, ובכלל מי פילל שחורשה תמימה זו תתמלא כל כך הרבה צללים, ומועקה, ודאגה, ושתהיה פתאום מיותרת כל כך… לא קל להיות קשוב להרבה צדדים בבת אחת, לחרוד מפני שפע כזה של רחשים, להיאכל בספקות מרובים כאלה, ולכתת את הרגליים וגם לדעת שאין זה מעלה ואיך־זה־מוריד, וגם שאף־על־פי־כן. מה זה עשיתי – תמה שרגא – שאני מתחרט כל־כך?…

גם בעמדה “ארבע” היו שלושה אנשים ושלושתם אחוזי תנומה, ולאחר שהשתרעו בחפירה נעשה ליבם גס, ואפילו התרגשותם כבר נסתאבה, והיו רובצים שם נובקים ולאֵי רוח. “איך זה – התרגש שרגא – מה אתכם!” – “כלום. רק עייפים. ועוד איך!” – “אבל חבר’ה!” נזף שרגא – וידע היטב כי היה נדחק ביניהם, מוצא גם הוא שקערורית נוחה, משעין ראשו על מה שיהיה, לחוץ אל חבריו וצונח לו ונרדם כלטאה בחול. – “אינני רגיל לרובה הזה – תמיד אני שוכח מה עם הנצרה.” התחטא לו אחד שקולו צרוד – “וגם אני מרגיש איך אני מצטנן יותר ויותר.” – “אתם, חבר’ה, צריכים להשגיח על הדרך אל הבאר, וזה – לא סתם.” מטיף שרגא, ומנסה איך־שהוא לחזור ולדרוך את המיתרים המרופים כולם, להפיג את השממון ואת העייפות, עד שכמעט נראה היה כאילו רוחשות כבר דמויות ועולות בשביל הסמוי. “אנחנו ככה שלשתנו מול כולם…” מבין פתאום את העניין אחר ומשקפיו מנצנצות. “כן.” לוחש שרגא. “ותבוא תגבורת?” – “צריכה לבוא.” – “ואם לא?” – “אז לא.” – “ונישאר לבד?” – “ברירה יש?” – “ש־ש!” גזר הצרוד בתוקף. משהו נפרם בלב ועיגולים סמויים התפשטו יותר ויותר והתרחקו עד אפסי־אופק, וצרצרים היו נשמעים פתאום, מחצצים בקולם כאורלוגין שיצא פרע, והצמרות נתרעשו כאילו דבר חפז וחמק מבינותם לעבר השמים, שכעת נתגלה קיומם, וקימרונם הרחוק, העליון, מעל כל הדאגות מעל כל החששות, זוהר נאמנות וקורץ בטוחות ושאננות, ועם זה במין נקיפת־לב מסותרת, כהגדת עתידות, ועוד היה גם איזה ריטון חסר משקל מנסה לטפס מן האדמה למעלה, בהתמסרות של כלות־הנפש – ומייד בטל הכל ונעשה כרגיל ואותו ממושקף אמר: “לא שמעתם?” – “לא, מה זה היה?” – “זה היה ככה… במהירות… חלף ועבר…” – ושוב התאמצו להקשיב ולא תפשו אלא פרפורו של כלום. וחשיכה ממוסמסת. תלוש ואינו יודע מה.

– “אמור שרגא, יש מספיק עמדות לצד הואדי?” – “אלה שיש.” – “ומה לצד מערב?” – “שם החצר והבית” – “ומנין יבואו?” – “על זה דוקא לא נדברנו אתם…” – “אתה חיים – אומר הממושקף לצרוד – אתה נודניק גדול, במחילה.” אלא שחיים הצרוד פסח על זה והמשיך לפטפט: “משהו חם דוקא הייתי שותה עתה.” ושוב עבר משהו בחלל וחזר ונפרט מיתר של שתיקה שקופה בגלים של צמרמורות בזו אחר זו. “יש משהו,” לחש השלישי. "משם… ביטא הצרוד. ואפשר היה לשמוע פעמונים רבים ושונים מצלצלים ועונים ומטלטלים רתתים של התרגשות, כתזוזות רוחניות נאצלות, אלא שצלצולם היה כזה שהיה ברור שלא הם המכים פעימות בחלל, ושאותם כדורים־כדורים שנתפקעו פה ושם כבועות סבון – אין הם אלא עצם מהותו החשאית של הלילה, שנתגלה עליהם. “אה – אמר הממושקף – זה כלום.” – ואותו צרוד נתברך בליבו על שהתגבר ולא סח בקול דבר מיותר והקל על עצמו בשיעול חד – דבר שהוליד מייד ערבוביה בכל מה שכבר נתגבש ונתבצר. “נו, ככה זה – אמר שרגא – אני ממשיך. בעוד כשעה יחליפו אתכם. תשגיחו על הברושים של הדרך.” – “נדמה לי שהכל יעבור בשקט,” אמר אז הצרוד בספק תמיהה ספק הצהרה.

ובאותו רגע עצמו חזר קול אחד, והתממש ועלה, נפרד מכל הקשרים, ונעשה של עצמו, והיה ברור שאינו טעות, וגם היה, משום מה, בטחון שאינו מביא רע, ושאינו מחייב לכלום לפי שעה. מין רטינה היא המזמזמת ובוחשת בתוקף במלמלות האלה של המולת האורנים – ונתפנה מקום רב בחזה, אלא שלא היה ידוע בדיוק מה לומר. ורק כשיושבים ככה מרגישים במשהו שמתבונן אליך ואתה במרכז תשומת ליבו, ושומעים אותו קול פלאי שכבר נעשה אזרח מבלי שעוד הוחלט מה יחסו אליך – מייד גם מרגישים ובעוצמה, שאת פיך כלל לא שואלים, ושלחלוטין אין כל ברירה. פתאום יש לך גם שהות רבה וגם דוחק רב. אפשר לפצות פה ולשיר משהו. ואפשר לספר בדיחה. וגם לא קשה להחשות. ואפילו לצחוק אפשר, צחוק גובל ביללה. ברור אז מאוד שאם לא הספקת הרבה דברים עד הנה – אין בכך כלום. ואם היו בליבך דברים להבא – גם זה לא־כלום. וכי הדרך האמיתית היא דוקא זו שלא שיערת מעולם ושלא הבאת במנין. אחת היא מה כן איכפת לך ומה לא. ומה שאין־ברירה, דוקא זו היא הברירה הרצויה ביותר. “מה זה?” שאל הממושקף ומייד חזר כל אחד ותמה כי יש עמו כאן גם אחרים שהוסחו לגמרי בינתיים, משום מה, מן הדעת. “וזה מתקרב…” – ממעך הצרוד קולו לחריקה יבשה. "כמו אוירון?… – מנחש השלישי – “ואולי רכבת עוברת?…” משאיר מקום לבחירה. בשמים למעלה, מתוך מישזר המחטים הריחניים, הרבה מעבר התכלת הירקרקת, היו כוכבים מפזזים על מקומם, יודעים ואינם מגידים, ואולי גאים מדי שים־לב למשהו, ורק האירו להם ופיזזו בינם לבין עצמם. וגם בכיוון הגבעות, אל עומת האפילה, בין אם תדביק את האוזן לאדמה בין אם תניע בה כמפרש ברוח – דבר לא תדע, ורק לחץ חרדה היה מוסיף ומתרגש ומכביד. “אבל מה – הגביה שרגא צוָארו לפתע – זה האוטו בא!” ומייד נזדקף כולו ודיבר ברהטה אל השלושה המשתאים, ולא שהה ונטל רגליו הארוכות לשִלחָן לחושך בהליכתו הכפופה, הכושלת מקצת וגם אמר: "הנה הם באים.“

ב

גם בבית הושלך הס לשמע הרטינה המתקרבת של האוטו. אחד, זה שנתפטם קודם בפת ובזיתים, אץ למטה אל אהרון, וכל האחרים השחיזו חושיהם עד דק. קול־יבבת־מכונה מרוסק זה, שעלה ושקע בתוך החשיכה. אולי באים חברים־לנשק, אולי צריך להיחפז ולהטמין את הנשק. על־כן חזר אותו אברשקה מעמדת הביניים ובא אל החצר להיות בתוך העניינים. עשרה אנשים בחצר המרובעת. לפאת מערב מתגבהת הגורן, אצל הזיתים הגלומים בצללים, מעבר לחומה, וגם אם יציתוה אין זה הרע מכל; לפחות לא יוכל איש לחמוק באור הגדול. שם, ממזרח, משם תיפתח הרעה: שם החורשה ניגשת עד קיר החומה, שם חלונות הרפת, ומן השער שליד המכבסה – קפיצה אחת והם בפנים, אין עוד דרך נסיגה לבית, והוא מנותק, אש מסביב, ואם לא יידעו האנשים להחזיק בחָזקה – רק אז יתחיל הדבר באמת.

מעל השער הגדול שבחצר, מערבה, אל מול הדרך. זו שבה בין השדות החשיכים, טורחת עתה חמקמקת בנפתולים המאובקים, אותה מכונית כבוית פנסים, שאפשר שהיא כזו, ואפשר שהיא אחרת – למעלה, בין מזוזת השער וגג הרעפים, מקננים להם לוין ויצחקלה כבמעון עורבים. עליהם דוקא אפשר לסמוך, ואף־על־פי־כן מציע להם אברשקה “גם לפקוח־עיניים וגם להתבונן בשכל”, ועוד הוא מתיר לעצמו רווח פורתא, לנצל הזדמנות נכספת, ומעלה אש בסיגריה הזו, שזנביתה הכבויה כבר כוססה וטופחה בפיו שעה כה ארוכה וגרויה.

“טוב”, אומר יצחקלה בצפצוף הנראה לו כלחישה מתונה. “נראה איך זה יהיה.” – “כן – עונה אברשקה – כעת זה יתחיל כנראה.” – “מֶע, בּאָבּע־מעשיות,” מחרחר לוין, ספק כחכוח ספק כעכוע, הואיל והוא אדם יסודי ומעשי, ואינו גורס מאום אלא יידיש ודברים מעטים, פשוטם כמשמעם. “כן, גם לי נדמה – ממשיך יצחקלה בלחישתו המצייצת – הלילה זה יהיה. מרגישים דבר כזה – מרגישים היטב… ומה אומר אהרון?” – “לא ראינו אותו,” מושך אברשקה כתפיו וחוסך את מנת העשן שבקרבו ואינו פולטה אלא מעט מעט, ובתוך הטבעות הוא משחיל ואומר: “להגן על מקום כזה, זה ככה. לא־כל־כך. בייחוד העמדות שבחורשה. לוּ, לפחות, היו גדורות בתיל. אפשר לעלות עליהם כמו כלום. אחד לא יידע על השני” – “ובכן, מי צריך עמדות כאלה?” – “זה ככה: הכל תלוי באנשים. או שיצליחו מאוד או שנפסיד הכל.” – “מה איכפת לנו, אברשקה, העצים, לכל־הרוחות? – ידליקו אותם? – שידליקו! את הגורן? – מילא, שידליקו. יקחו את הפרות? שיקחו וייחנקו, ואם יירו עלינו? שיירו עד שתיבשנה ידיהם – אנחנו בתוך הבית נסגור את הדלתות ונחכה לתגבורת.” הואיל ותמה הסיגריה שבפי אברשקה עד אפס קציה, לא טרח למצוא מה להשיב לו לצפצפן שלמעלה ורק אמר לו “אתה שמה, אל תבלבל,” ופנה אל עבר הרפת שבקיר המזרחי.

אמנם היו בחלונות הרפת סריגי ברזל, שתי וערב, אצבע עוביים, אלא שאברשקה חשש מאוד לטלטלם לנסיון: מוטב לפנות את הרפת ולחסום פתחה מבחוץ. חצי תריסר הפרות, או יותר, שעמדו בחשיכה היו מנשפות וגורסות ומטילות גללים וריח חריף של שלום ושל זבל מקיף הווייתן. ולהלן כאן לול התרנגולות, כל כך מיותרות כאן, ואין זמן גם להיפנות ולזבוח אחת מהן. החורשה קרובה כל כך, ומצד דרום, אל מול הבית, רק גדר כלונסאות מדולדלה, שדיוֹ בקול הברה חזקה אחד והיא נהפכת. אכן, השערים סגורים. רבש"ע, אפשר לחדור לחצר אלף פעמים ועדיין השערים סגורים. “היכן הרובה שלך?” דיבר אל פלוני שהיה צמוד בפינה ומשקיף אל עבר החורשה במסירות שבהתפשטות הגשמיות. – “אין לי " – “מה פירוש אין לי.” – “לא קיבלתי.” – “איך זה לא קיבלת?” – “לא היה מוכן עוד. כשיגמרו לנקות אותו – ילמדו אותי להשתמש בו.” – “אה־אה,” אמר אברשקה, מניד ראשו וממתח שפתיו, כדי להעמיד פנים נבונות יותר – זה ככה. ומה מעשיך כעת?” – “אני? אני צופה אני אל החורשה שמה.” – “אה, כמובן. והסתכל נא היטב ככה שמה.” עוד אחד שישב מן הצד על זיז קיר המכבסה פתח פיו ואמר: “אם רק ימתינו לנו עוד כשעה – נהיה מוכנים לגמרי. מה זה שם ההוא האוטו ששומעים, אברשקה?” – “זה אתה צבי? לא כלום. עוד מעט נראה. מה־נשמע צבי?” – “ככה, אתה רואה. אני כמעט נרדם כאן, והוא טרי וטוב כל כך.” – היטה ראשו לעומת המשקיף המסור. – “כן, מן הצד שלכם צריך להשגיח היטב.” – “נו ומה בכלל, אברשקה?” – “אנחנו קצת סגורים כאן. אבל תמיד יש לנו הבית מאחורינו.” – “אסור לאבד קשר אתו.” – “חלילה. אסור ואסור.” עקר אברשקה רגליו, וכדי להשקיע טוֹרדנות משונה שהיתה מציצה יותר ויותר, חפז להשלים ולהקיף את החצר המרובעת.

מה זה? האם זה מורך לב? נראה פתאום כאילו נכלאת כאן, או כאילו כולם עזבו והלכו להם ורק אתה נשארת כאן וממש כך נראה גם אחרת: כאילו מחוץ לחומות הללו אין שום דבר, כלום לא, ורק כאן זה מה שעוד נותר. האומנם זה שהצרצר עוד מצרצר שם, מעיד שאין זיע חשוד בקרבתו? – איכפת לצרצר המצרצר בעולם אם יש אדם אחד זוחל אצלו, אם נושא הלה רובה, או, אם יקרה מייד מה שיקרה? צרצרים המצרצרים להם, ברצף. ועוד שם הרחק נביחות תנים מנוקדות דגשי נביחות כלבים. ועוד הלאה אין כלום. והכל נורא גדול וחלול, ואין בו כלום לחלוטין. ואף־על־פי־כן יש בו הרבה מאוד, וכל מה שיש מתכוון כולו אליך, אליך, ידידי. אכן, שלמה זילברשטיין נלחץ אל קיר החומה משתדל מאוד להשקיף אל החורשה בשים־שכל, והרבה דברים מעורבבים מאוד ניבטים אליו משם, וגם מתוכו של עצמו ניבטים אליו דברים. אולי זה מין “חבָל” שהוא, או “לא כאן” שהוא, או שמא משמעו “רק לא אני” – וצריך אולי להכחיש מה שאתה באמת, ולעטות לבוש בָדוּי של אומץ על גוף בדוי של התראות, ולהבדיל מן הלילה הזה עיגול אחד שישא הוא, בסופו של דבר, בעולו של “אני” כלשהו, כאני של ודאות. ועם כל זה דיו ברשרוש אחד שלא הבחינו היטב – והכל תם ונשלם. ופתאום גם נולד והיה צורך להגיד ולומר מיליון דברים, לו רק פנה אליך מי לשאלך מה. ואילו אותו צבי שישב על הזיז לפני המכבסה, לא היה אלא מוסיף ומתנמנם וראשו משתמט־מתמוטט לו מעבר לעבר – עד שהצטבר זה הצורך ונעשה דוחק, וניתן היה להאמין כאילו גם דוחק הוא מאוד, וכאילו הכרח לומר מייד דבר איזה שיהיה, לומר ולהיגאל. שכן כל זה אינו משחק, כלל לא, ואולי בתוך־כדי רגע זה, מאחורי הקיר, מתחיל מתרחש המשהו, ומייד יפול ויארע הדבר הזה, או מייד, אולי, מי־יודע־מה, אחרת.

שלמה זילברשטיין שמע וקיבל על עצמו ובא לכאן לסייע ככל שיידרש. אמת, הכוכבים שבשמים כאן ממעל אינם מוכרים לו, ומה שעל־פני הארץ מוכר לו כשבילי־הרקיע. מעודו לא היה כאן, וספק אם יבוא יום וייצא מכאן. עומד וצופה במיטב כוח עיניו הקולטות בחשיכה ורואות דברים כה צפופים עד שחובה לעוצמן וללטוש אוזניים בחיפזון כדי להשביח חששות מתגנבים, ולהעמיד עובדות על הווייתן, ואמנם מייד מתמעטים הדברים שבשטח שכבר היה כבד ודחוס ברחש ומזימות באין רווח־פנוי – ושוב אפשר לנסות לנשום. אולם, כל אלה רק לרגע. וחוץ מזה יש מין מזג חדש, איזו התלהבות כזאת, רוחב־לב ופתחון־רגש, מין עליית־נשמה כזאת, מין ידיעה לא־מודעת שהולכת ונודעת, מין דבר שעוד רגע וכבר אפשר יהיה אפילו להגידו במלים פשוטות… כאן פיהק צבי פיהוק ממושך ולא במקומו עד מאוד ופנה ואמר בקול ניחר: “נו, ומה אתה רואה שם?” – “אין כלום.” – “שקט, מה?” – “שקט. כן”. – “שב קצת כאן, ואני אביט.” – “אם לא איכפת לך – אני יכול עוד להוסיף ולצפות – לי זה, אתה מבין, היינו הך…” – “מילא. אם רצונך דוקא… מה שמעת מספרים, נשמע בארץ?” המשיך צבי ולא המתין אלא לדבריו של עצמו: “וראית איזה גורן אספנו השנה?” – “ראיתי – עצוּמה.” – “עצומה, מה? – כלל לא רעה. ובגפרור אחד כולה אש ואיננה. עד שעושים וגומרים משהו. וברגע אחד – נגמר.” – שלמה זילברשטיין לא ידע לומר מלה הולמת את הרגע, וירדה דממה מהורהרת.

אלא שצבי שלח־פשט רגליו והמשיך לדבר, באותו קול ניחר, של מי שלא ישן דיו, של מי שרעב למדי, של מי שעייף מאוד: “אתה, אתמול באת, מחר אתה חוזר, ואנחנו כאן תמיד. מה אתה יודע כמה צרות, כמה עניינים עד שעושים כאן משהו. הייתי מספר לך פעם. מה לא ניסו כאן, מה לא שתלו כאן, מי לא עבד כאן, איזה חלומות לא חלמו כאן. וכמה הוֹרוֹת פרצו וכמה תקוות ואיך, ועל כל אחת שבע אכזבות. או, עד שמשיגים משהו ועד שמוצאים אוזן קשבת. עצות יש לכל העולם – ואנחנו צריכים לחיות כאן. אלה באו ואלה הלכו. ניסינו אנשים, ניסינו כלים, ניסינו מטעים, זיתים, יער, פלחה. ומה? אין מים. קדחו באר – עמוקה – לא תאמין: מאה ושמונים מטר, מהעמוקות שבארץ, ומים כמה? כלום. עשרה־עשרים מעוקבים לשעה עם ריח גפרית. והמשאבה וצרות בלי סוף. וחזרנו אל הבאר הערבית. מים עם עלוקות, עם טינופת, עם הכל. אם לפלחה – אין די אדמה; ואם למטעים – אין מים. הזיתים – אכזבה. השקדים מפח נפש. החברים מתקוטטים. הכל תמיד על סף הכשלון. בא החורף – אין יוצא ואין בא: בוץ. בקיץ – יובש וחום וברחש. רחוקים ובודדים. ותמיד חששות. וככה זה. וכשאתה אוסף לבסוף גורן – מתלקחת הארץ באש, השד יקח אותם. והנה אנחנו כאן כמו עכברים בחור. עכברים? ומגיפות העכברים שהיו כאן, והסדקים שבאדמה, סוס ישקע בהם! ותמיד לפקוח עין, ולשמור, לשמור מבחוץ ולשמור מבפנים. וכל אחד נדמה לו תמיד שאותו דוקא ובמיוחד מקפחים. זהו. ועכשיו שב לך כאן – וחכה לתגבורת. טוב שהספקנו למלא את הבריכה מים. גם קמח יש, ונצטרך לשחוט איזה גדי. והיער!… כך נוטעים יער? נסיונות, נסיונות. ועד מתי? אתה יודע בן כמה אני? ואנשים אינם יכולים להתגלגל כך בלי סוף. עם משפחה ועם ילדים. יכולים לומר עלינו הכל: כך, וכך, וכך – אבל לא יוכלו להגיד שלא עבדנו קשה – אלא שאפילו כך, גם זה לא־כלום. כי התוצאות היכן?” – שלמה זילברשטיין – שהיה מוזמן כנראה לענות דבר, וגם התכוון לבסוף, לאחר שמצא בפיו מלה אחת, פיו נשאר פעור – כי אותו רגע צפה עלתה רטינת האוטו, מודגשת וקרובה, ולפי יבבתה אפשר היה לקבוע כיצד היא כבר מתנדנדת במהמורות הואדי הקרוב.

מייד היה אברשקה מול השער. יצחקלה ולוין, במרומיהם, זקפו ראשיהם, והראשון הכניס כדור לקנה. ואברשקה אמר: “רק תדעו – תגידו. אסור לאבד רגע.” – “בסדר”. – “ולא לפתוח באש!” – “לא.” – “רק לפי פקודה.” – “כן.” – “ואני עומד כאן.” – “טוב.” – רטינת האוטו ההומיה היתה ממלאה כבר את כל החלל, קוּפדה המיית הרוח, נשכח הרוח והלילה והכל. “כיצד אפשר לנהוג בחשיכה כזאת?” לוחש יצחקלה ללוין. “רק מי שמכיר את הדרך.” – ולוין רק נזף “ש־ש!” והנה הם כבר במעלה הגבעה, והמכונה מטפסת ומתקשה ויבבתה מתחדדת ומתנגנת חליפות – “עוד רגע יצטרך להחליף מהלך,” סובר יצחקלה וכולו ציפיה לכך. לו הוא תחתיו היה מחליף, בדיוק כעת, וברגלו ובידו הוא מבליג על ניע קל ועצבני – “הוא מחריב את המכונה!” רותח בו רֶתַח, ואילו המכונה טירטרה והתאמצה, והמועקה שבליבו של יצחקלה מתעצמת ואי נוחיותו מתרבה, והוא מתקרטע, בולע פיקתו, עד ששומע לרווחתו כיצד מתחלפת נגינת הרטינה בהשפלה – סוף סוף! ובו ברגע פסקה המכונה ונִדמה. “כן,” עונה זה בחשאי מלמטה. ונוקפות עוד שניות של דממה מתאפקת. “מה זה?” תמה יצחקלה שנית באוזני לוין, וגם הפעם נושף זה לעומתו “ש־ש!” פסקני. “אולי הוא מוריד שם מישהו?” – הלילה הרובץ נראה פתאום כחול והחשיכה שבו היתה מובנת וכלל לא חשיכה, אלא רק מין תאורה היא שאין רואים בה למרחוק, לא מפני שלא רואים אלא מפני שהלאה ממה שרואים אין כלום מה לראות. העצים עמדו בחשאי והגגות של בנייני המשק שבקיר החומה הבהיקו מתונות, ופלא נשגב העלה הכל במכמרת שקופה אחת.

מישהו בא לאורך הקיר בחפזה וסח לאברשקה: “הם עמדו שם.” – “כן – ענה אברשקה – חזור מהר אל עמדת הגורן ואמור להם לפקוח עיניים. ייתכן שאליהם התכוונו. מהר!” ופלוני חמק כצל בין הצללים, פרט לנעליו שהיו חורקות ומתנגפות בתאוותנות. הרבה ברירות לפני אברשקה. מהן ברירות של גבורה, מהן ברירות של העזה, מהן של עורמה ואף של חריפות יתירה – וטוב מכל להמתין פורתא. צמא אכזרי לעשן־סיגריה ולמעט מים מענה גרונו. הכוכבים אמנם שינו מקומם מאז נשא עיניו אליהם לאחרונה, אלא שזה איננו אומר לו דבר על השעה. ובאותו רגע חזר והתנגן המנוע בכמה רתיחות עקרות ובאחת פוריה לבסוף, ושוב היה הקול המייבב מנסר והולך. החורשה והחצר והבית והעולם כולו מתחו נפשם, שירכבו נפשם, הושיטו מְחושים סמויים, כאשר יעשה השבלול. מה שמוכרח היה לבוא הנה הוא בא. עוד רגע או שניים. לפתע נעשה אור מסמא והמכונית הציתה פנסיה, מייד נתמלאה הדרך, העצים, הקירות, העולם כולו, הוויה חגיגית מאוד, רמזים כמוסים נחפזים־עצבניים, והכל נתפש בתוך מרוצתו, ומחריש רגע לדעת כיצד יהא הלאה, וכל הצללים הגדולים, החדשים, היו מתאפקים, סובבים נעווים, ובעוד רגע קופצים וחומקים לתוך מלכות החושך שנעשתה אטומה מרוב שחור, “הי, מי שם, חבר’ה!” יצא קול מתוך המכונית המתקרבת – וחיוך התפשט על פניו של אברשקה, ונבקע על פני יצחקלה ולוין שלמעלה, ועל הקירות והעצים – על פני החצר והבית, ועל פני העולם כולו – נו, הנה באו.

ג

“נו, זה הם” – נפוצה חיש־מהר הרינה סביב. השער הישן חרק נפתח, והמכונית התנדנדה על אבני החצר והדמימה. והחבורה שבאה הובלה בידי אברשקה שהיה חובק מותניו של אחד מהם בחיבה ובהתפעלות – אל הבית. וכשמעל המרפסת המערבית שיווע פלוני “מי־שם?” – ענהו אברשקה בעליזות: “שלנו, נתן, רק שלנו”. ואותו שנתפטם קודם בזיתים, נתן, חזר רבץ במקומו מעבר השקים ורק העיר: “אז טוב. עכשיו הכל כבר אחרת.” ירדו במדרגות, במבוא הצפוני, לקומת הקרקע, ועשרה זוגות רגליים באו בפתח ופסחו על סולם המוצב אל חור קרוע בתקרה, ובזה אחר זה נכנסו אחרי אברשקה אל החדר הסמוך. החדר היה מואר, ועששית נפט כחולת־כרס הועמסה בבת־אחת טירחה גדולה לטלטל צל אחר צל, להטיח רובו אל הקיר ומקצתו לרקע על התקרה, ולהפשיל מעל הפרצופים רעלת חשיכה, ולגלות חוטמים ועיניים, ושרטוטים רבים אחרים, אבל תחת לגמול לה לעששית קטנה זו כגמולה באו והליטוה בעשן סיגריות עד שכמעט ולא קצו חייה. אותה מתיחות, קפיציות שהעניק להם הלילה שנותר מאחור, כשטרפו נשמט ממנו, נתמוססה עתה לרחישת־לחש של רווחה רבה, והחדר היה רחב למדי אך צר מהכיל את כל ריווחת הפורקן. ועוד היו כאן רובים, ותרמילים ולא היה היכן לשבת, ולא היה טעם לשבת, כי כל אחד היה צריך לומר לכל אחד ולראות כל אחד ולנסות לחפות על כל מה שהיה שם באותה חשיכה גדולה – בהילת גיחוך גברי. קצרה ידו של אברשקה להיות שותף ואוזן ופה לעשרה לבבות: כאן לחץ יד לחיצת אבירים, וכאן טפח על שכם טפיחת דובים, והיה מחייך, ומזיע, ועישן סיגריה, וצהל אל ידידים ישנים, והתוודע אל חדשים – עד שרגע אחד נעשה רציני ואמר “מה עם אהרון – מדוע איננו יורד?” אולם ממש מייד השתלשל וירד מישהו מן הסולם, ובא החדרה ואמר “שלום חבריה!”

לא היה בקלסתרו של אהרון, שנכנס אל עיגול אור העששית, דבר יותר בולט מאלה עצמות הלחיים המשופות, שהלינו חִקְקֵי־צל מתחתן, צל שאינו אחר אלא ממש שחור. מייד אחרי כן ראית גם את השיער, וגם הוא שחור ושופע, ולאור העששית פעמים הוא שחור־כחול פעמים הוא שחור־אדום: אולם כשדיבר נשמע בקולו איזה צליל שמאחוריו היה חבוי עוד צליל אחר ומאחורי זה עוד צליל אחר, ורבים אחריו מעין ההדים הרבים שבגיא ארוך, גודֶש צלילים אחרים, שלא הוחלאו מעודם בעשן סיגריות, משהו מחמיר ומאופק, ואולי להיפך: כמעט רונן, עד שהרים קצת קולו והצלילים ההם נחבאו וקולו נעשה מתכתי: “חיכינו לכם, באתם בדיוק ברגע הנכון.” – “זאת היתה נסיעה – אל תשאלו!” דיבר בידידות זה שיצא והושיט יד אל אהרון: “כיף חאלך אהרון?” ואת כף־ידו הפנויה הגביה פרושה אצל כתפו: “אל תשאל! – זאת היתה דרך – זאת היתה נסיעה – ואיך אצלכם כאן?” – “בוודאי רעבים כהוגן, מה?” אמר אהרון והוא ארוך ורזה, וסוקר את כל הנאספים בחדר. “לא טוב שנהיה כולנו בחדר אחד, חלק יעלה למעלה. אברשקה יראה לכם.” משהו שהיה הולך ומשתכח חזר וקנה ישיבה נכבדה, ורוח מן החורשה שבחוץ חדרה בעד סריגי החלונות, להבהב את העששית שנתפייחה. “אצלנו כעת ככה: יושבים בעמדות בחורשה ובחצר. כאן בבית הרזרבה. ומתקנים נשק. חלק מן האנשים הם מתנדבים, שבאו תמול־שלשום. ירוקים לגמרי ועייפים קצת אך יוכלו לעזור. לעת עתה שקט, ואין סימנים מיוחדים בסביבה. בכל מצב קשה – הבית הוא המפלט האחרון. מייד תקבלו גם אתם הוראות.” ונעשתה שעטת רגליים, דשדוש ולחישות, ולא יצא זמן מרובה, והעששית נותרה לבדה בחדר, והכל היה כמעט כמקודם.

בחדר למעלה, על ספסל, ליד שולחן עמוס אבזרי־נשק מפורקים וסמרטוטים משומנים, ישבו אהרון ואותו אורח שאברשקה קדמוֹ בהתפעלות, וזה האחרון, יהושע שמו, כמה שסיפר לא דלה כל מה שהיה עמו לאמור, ישב וניער באצבעותיו שערו ובגדיו מן האבק, והשיר בשפתיו כל מה ששמע וידע. ראשית מה נשמע בארץ כולה. מה בירושלים, מה בחברון, במוצא, בקסטינה, היכן ירו, היכן שרפו, היכן שחטו, היכן היה חורבן גמור והיכן רק “מתיחוּת־רבה”. ומייד הוקפו השניים הוויה מעובה, מיוחדת לזמנים כאלה. ואהרון רק אמר “כן” ועוד פעם “כך” בכל פעם בהטעמה שונה, והצלילים אשר בקולו היכו הד, פעם עמוק, נוהה, ופעם מתכתי ושגור. עד־מהרה התעשת יהושע וחזר לסיפורו: את פתקתו של אהרון – קיבל. ועד שהוא אוסף ומלקט אנשים – יעצו לו רבים וכן טובים שיימלך ויחדל מנסיעה זו – “לשם מה? מקום קטן כזה – או שהם יעמדו בעצמם, או שגם אתם לא תשנו כלום.” ואחר־כך עניין האוֹטוֹ. איש לא רצה להפקיר אוטו ולאבדו בידיים. עד שקמו וחטפו אוטו, וישבו ונסעו. הנהג אינו בקי בדרך, הדרך איננה סלולה, ועל אם הדרך יושב אותו כפר מפורסם. וצריך היה גם להטמין את ה“כלים” מפני האנגלים וגם שיהיו “תחת־היד” מפני הערבים. טסו על גבי עקלקלות הדרך, וחתחתי הסמטה שבלב הכפר, בלב קהל רב ונלהב של כפריים. שזה עתה, מסתמא, הולעטו מנה עזה של ארס־להט, וחמקו איך־שהוא וכמעט יצאו למרחב, לולא נתקלו, על־יד הבאר, אותה באר הומיה ורוחשת תמיד נשים עם כדים, שעתה רחשה פרחחים ותעלולים, שאחד מהם זנק אל האוטו, ואחרים ידו בכל כוחם אבנים, וכולם צעקו, והידיים נמשכו אל ה“כלי” והבליגו בתוקף הפקודה, וקשה היה לדעת איך זה ייגמר, ואיך להיפטר מזה שקפץ ותפש בהגה וגם צעק וגם דיבר וגם דחף את הנהג ומשך בהגה, עד שהגישו את האקדח לחוטמו, והוא נשתלשל – במחילה, והונף החוצה, התחבט כמה פעמים ועמד על רגליו ועוד נטל אבן, כולו כואב ומאובק, וידה באחורי האוטו בשארית כוחו והחטיא. ובזה לא תם הכל. כי אחר־כך באו כל אותם ספק אוהלי־שיער ספק ביקתות־חימר. ספק בידואים ספק פלחים, שגמלים להם וחמורים ושוורים וצאן רב, מהם רובצים במדרון מהם מעלים גירה בואדי, ומעשה להכעיס שהדרך הרצוצה עוברת דוקא שם, הואדי מזה ותלולית הגבעה מזה, ולא די לך שאתה צפוי בניע לא זהיר אחד להחליק ולהתמוטט לואדי – ואתה רואה לפתע: הופ. עצור! מורגים וחרוצות־ברזלם למעלה, אבנים ושקי תבן מגובבים לרוחב הדרך הצרה, ובמדרון שמנגד כבר דוהרים לעומתך כמה וכמה “בנ־חיל”, כולם בקריאות־קרב ובהנף־מקלות – ובכן מה? לעצור? לרדת ולהתראות עמם (אנחנו עשרה)? לקפוץ ולעקוף בריצה? להיכנס לואדי? – כן לואדי! ירדנו לואדי. ח־ח, לא התהפכנו, כירכרנו משהו למטה בין החלוקים, והופ־לה, יצאנו למרחב, ושוב הדרך פנויה. זה היה מעשה! זה היה צחוק שצחקנו! זו היתה חרדה! איך לספר?… האם בזה נגמר הכל? כלל לא. יש עוד ואדי! האחד הגדול וכמה קטנים. ובינתיים יורד החושך. ורואים ולא רואים. והשדות חרושים, ומהמורות – ולא די בזה? לא. צריך עוד שיהיה עסק עם המכונה. כבתה פעם כבתה פעמיים. המנוע? הדלק? השד יודע. הנהג שלנו – בחור־ברזל – המציא אמצאות של שטן, וזזנו ועמדנו, וגיששנו, והפנסים כבויים כמובן, ומי יודע מה. וכמעט והגענו – ושוב עסק: כבתה המכונה…"

״כן. זה כבר היה אצלנו. חששנו אולי זה לא אתם, אלא ‘הם’. " – “נו, אתה רואה? הנה הננו!” ומייד זקפו שניהם גבותיהם כי כעת היתה נשמעת רטינת־אוטו נוסע, מדלג במהמורות, כסירה בים סוער, הלוך ונסוע בחשיכה – ומייד גם הוברר שאין זה אלא הרוח שבאורנים. ומטר ריח אורנים, בזוק יובש ואבק, ושרף־אורנים עז־ניחוח, ננער וננשב מסביב. “והנה אנו כאן,” שונה וחוזר יהושע כבוחן כל מלה מחדש. נראה לו כי משהו שכח ולא סיפר, משהו חשוב מאוד. ועל כן הוא חוזר ומפשק יד שמאלו אצל כתפו: “זה לא כל כך נעים היה שם בכפר, ושם בדרך על יד הואדי – אני צריך לומר לך – וטוב שהגענו.” – ואהרון שומע הכל ואומר: “כן, אני יכול לתאר לעצמי.” ואף־על־פי־כן אינו שבע רצון עדיין, יהושע זה, והוא מצית סיגריה ומרחיש קמטים במצחו ואומר: “סוף־סוף, הלא אתה יודע, איך זה, כי אנחנו לא סתם שוחרי הרפתקאות שכאלה אתה מבין, או ככה, אתה יודע מה?” ואהרון הניע ראשו כמה פעמים אף אמר “כן, כן. כמובן”. ויהושע לא ידע עוד מה יספר יותר ממה שסיפר. ואיך לספר שהיה חושך, ושהיתה דאגה רבה, ופשוט פחד. וכיצד היו בטוחים כולם ששטות גדולה הם עושים, ואיך היה לפנות ערב, ואיך בכפר כמעט שהיו בכל רע, ואיך קצת ככה וקצת ככה – וקשה לומר איך הלאה – וכי עוד גם עתה ליבו שלו אינו הולם כתמיד. גוץ היה יהושע ובריא מאוד, וכתפיו רחבות וצוארו שקוּט, וקולו חרוך וידיו ככפו הדוב ושעירות להלל – וכשהוא מהלך הוא גם מפזם, פזמון של הטבת הרהורים, אבל כשיש ומגיעים הדברים עד כך – הוא יודע לקפוץ בזריזות ולהטיל כל כובדו בבת אחת ולעשות מעשה, ולא אחרים ולא הוא עצמו יכולים להאמין לאחר הדברים שאכן הוא־הוא אותו הוא. ונטל כעת בידיו בריח מפורק של רובה, והפך בו והפך, ומצץ עשן סיגרייתו ואמר לבסוף: “אז ככה. ומה מעשינו כעת?”

ולכך המתין אהרון. ישבו ונועצו. בשעות אחרי הצהריים ראו בדרכים המובילות אל הכפר הסמוך עַם רב שנהרו בשניים־שניים ובשלושה־שלושה וגם נשים וטף. במשקפת הישנה הבחינו באסיפה שבכיכר הגורן. ואחר־כך גם הגיעה לשם מכונית קטנה ששהתה כמה ששהתה וחזרה ונעלמה באבק. ובליל אמש הואר לפתע כל האופק: הציתו את היישוב שמעבר לגבעות. בא רץ לבקש עזרה – והשיבו פניו ריקם: את מי ישלחו? והבוקר באו שתי מכוניות ולקחו אותם העירה ממקלטם שמצאו אצל שֵׁיך אחד הגון וידיד, וצירפו אז אליהם את הנשים, הילדים והחולים שהיו כאן בגבעה. פלא גדול הוא שעדיין לא אירע כלום. אלה העמדות שבחורשה חלשות הן, ועשויות להינתק: הרעיון שבהן נבון, אלא שאין גדר תיל. אבל הגורן, כשתידלק, עשויה להשיב את כל העשן והחום אל החצר והבית – שזהו כיוון הרוח. וגם אין לך מקום מועד לפורענות יותר מן החורשה המזרחית. ומה עוד? שיש כאן אנשים שעדיין אינם יודעים להחזיק נשק וצריך לאַמנם, ושיש כאן נשק שצריך עוד להתקינו לאחר שהוצא ממחבואו הממושך, מימי המלחמה, וגם רימונים ותחמושת, וצריך לסדר ולהתאים הכל. ושהכל סביב כל־כך יבש, והימים כל־כך חמים, שלהי ימי הקציר, ימי הבציר בתוקפם, הגרנות כבר נאספו, העבודה בשדות, שלנו ושלהם, פחתה, והלילות כה חשיכים הם, וממש בכל רגע יכול הדבר להתחיל.

אברשקה שהציץ ראשו ב“הארוחה מוכנה” – נדחה ב“עוד רגע” – כי חבורת התגבורת אינה יכולה לשבת כאן ימים רבים, על צד האמת אינה יכולה לשהות כאן כלום, ואם לא יארע דבר בלילה, הם יחזרו בבוקר, וישתדלו שאחרים יבואו. ויהושע היה מסכן מאוד, ובכל קוצר־קומתו השתדל מאוד, ובכל עוצמת כתפיו התאמץ – שלא ייראה הכרח זה כהשתמטות מצדו. לבסוף גם נמצא בידו חוט דק אחד, שתלש אי־כאן, והוא פתלו בין בוהן לאצבע בעדינות ובזהירות מתמיהה לגבר ממדיו, וקמטי־מצחו האדימו כצלקת: “לפי שעה ניכנס אנחנו לעמדות ואתם תנוחו קצת.” – “כן”, השיבוֹ אהרון וחייך אליו בעיניו, עד שהשכיל יהושע, ואת אותו “אבל” הגיוני מאוד, שהיה מוכן בפיו, בלע והעיר אחרת: “אם הם יבואו – יבואו רבים, בבת־אחת.” – “כן – השיב אהרון – רבים יבואו: קרוב לוודאי שישרפו את הגורן ואת החורשה, אולי גם יתפרצו לחצר – אך הבית יישאר תמיד. הכל הכל עד הבית הזה.” – “ואז?” – “מי יודע. הם חזקים עד שיתחילו, כשיתחילו נלך אנחנו ונחזק.” – “כיצד?” – “בחוסר־הברירה. להם הדרך הביתה קלה ופתוחה יותר מדי, ולנו אין לאן להסתלק.”

אל מול פני יהושע היה חלון, ועל סף החלון התנדנדה קלות בת־רוח זעירה – רכובה על־גבי ענף של קזוארינה, שבחשיכה היתה ניכרת ככתם כהה יותר – והיתה בה איזו עצבות אמהית, איזה חרדה של אם לשוב בנה, ואולי גם ניחומים מקווים, וההרגשה היתה: “למה לכם כל זה, הוי בני אדם…” ואותו אהרון המשיך – “הגורן הבוערת תיראה למרחוק. היא תהיה למשואת־אזעקה. בעודם סוגרים עלינו, חייבים אז שלנו לבוא מבחוץ ולמחצם.” – “אַה־אַה” אומר יהושע ומתחיל להבין משהו, וליבו מנחש ומסרב. איך זה, כשאדם נתון יום יום לטירחתו, ונוטל בידיו אלה חליפות מושכות, קלשון, חרמש, עטינים, טוּריה, או פת־לחם, איך אפשר לשער אז כי עוד נכונו לו מעשי־ילדות כה רציניים וכה מיותרים? “ואתה בטוח שיבואו לעזרה?” – “נשתדל להחזיק מעמד עד אז”. – “ובמה תעמוד נגדם?” עתה רחש צליל אחד בקולו של אהרון ולאחריו עוד צליל ושיפעת הצלילים פיכו סביב קולו השקט כל־כך. כהמיית דבורים בצהרי יום זיו – "בוא אראה לך " – ובדברו הקיף את השולחן והסיר את השק, ומתחתיו היו כמה תריסרי רימונים, מהם ערוכים, מהם בתוך עריכתם. “לכל חלון אתן כמה שנוכל להכין, ונראה מי יוכל להתקרב.”

מאחורי אהרון הוטל צל, ועל השולחן היה עיגול מועט של אור, וידיו של אהרון, גרומות וארוכות, טיפלו במנגנון ההדלקה, והבריגו אותו לאיטו, ואוקיינוס של חרדות, כהתייפחות תינוק באמצע הלילה באין איש בבית, הילך אימים ותוגות בחוץ, ורק ידיו של אהרון היו מוארות והבריגו לאיטן את מנגנון ההדלקה בכל הדיוק והזהירות הדרושה. נותרו ליהושע כמה דברים מקודם לומר, והיו לו כמה דברים נוספים לומר, ותחת כל אלה לחש: “נו, טוב, נצטרך כשנחזור – לסדר גם את זה.” – וכל כמה שהתאפק, בלע לבסוף רוקו. אלא שכאן נכנס אברשקה ובידיו כמה פרוסות ותחת בית־שחיו ובכיסו מלפפונים ועגבניות – ושם על השולחן וגיחך: “אם לא תאכלו מייד – לא יישאר לכם.” וליהושע רווח לפתע מאוד. פתאום ידע כי אין שום דבר נורא או נבצר, וכי כך זה ואין מפלט ונצטרך לחזור עתה על־פני כל אותה דרך ארוכה ומשובשת, לאסוף שם אנשים (את מי?), ושוב לחזור לכאן… ועל זה לבנות תכניות של ממש?… אלא שאהרון שצלילי קולו הרחיקו העליפו, בעודו תוחב “אצבע” של חומר־מפוצץ ל“חבית”, קרא כנראה מחשבות אלה ואמר: “לא יהושע, חביבי, איש לא יבוא יותר ממה שבאתם אַתם. אני יודע, כוונתי היא שנחזיק מעמד עד שיאור היום. הערבים האלה אינם נלחמים לאור יומם. וגם האנגלים יגיעו. אין זו תכנית בטוחה – אבל זאת היא התכנית היחידה. אין זו ישועה גם למחר – אך יש בזה ישועה להיום”. חקקי לסתותיו היו שקועים בצל, ושערו היה שחור־אדום, ויהושע לעס מלפפון והשתדל מאוד להביא סדר בליבו.

שוב הציץ אברשקה: "אני יוצא אל החצר.“ – ואהרון אמר לו: “את אנשי התגבורת תוביל אל שרגא ויחליפו את אנשי העמדות.” – ואברשקה עוד הביט חליפות מאהרון אל יהושע וריחרח משהו באויר, והניע ראשו ונפטר, ודמותו הבריאה, המאוששת מביאה עמה חיוך של רווחה. “הכל תלוי בנס,” פולט יהושע ואומר וחש כי הפעם אמר דברים, שלוש מלים עיקריות. ושוב הציצה מן החלון צללית הקזוארינה המתמכרת בחשיכה לאיוושות קטנות ודגדגניות, שחלפו ופסקו, ועוד רגע ונשמע גם קול צרצר שחצב לו מכיתות־מכיתות מן הדממה החשיכה, בקצב קבוע, ובהתלהבות לא־מובנת, וגג הבית שבחצר התגלה, ומאחוריו רחשה־נשמה החורשה, עלה ורדת, כחזה שעיר, ועוד הלאה היו קצת כוכבים ופס חיוור לאורך הגבעות שבאופק – ואיזה מאמץ היה טבוע בכל, כמין הבלגה, כמין פרכוס של נחנק המתכוון לשווע, ונלחם על נפשו. ועם כל זה גם כמין – איך לומר – עולם גדול כל־כך ושקט כל־כך ולא איכפת עד מאוד, וככה זה. על אדן החלון, זה הסף הרחב, הקריר, היה מוטל שק חול, ובחצר היה עובר מישהו בחשיכה ורגליו מתנגפות לו, והכל היה מאזין־מאזין. יהושע מחזיר פניו אל החדר, פרוסתו האחרונה נבלעת, והוא משתף ידיו העסקניות במלאכת ההכנות. ושוב היתה דממה. המרצפות האדומות של החדר, תקרתו הגבוהה, השולחן הזה, המנורה המוּסכה, הצללים השורצים בכל, כלטאים גמלוניים, האפשרות ששחיקת־יתר של החומר המפוצץ עלולה לפוצץ את הכל – הכל חָבר להוויה אחת, של איזו תכלית, לכמין “לשם־מה” מסוים מאוד, כל־כך מסוים שאתה שוכח בו ברגע לשם־מה. משהו מעיק ומשהו הכרחי, משהו זר מאוד ומשהו שכולך בו, ובעיקר, אכן איך־ברירה.

בריח אחר בריח פורק בידיו העבות של יהושע, שגבן מצמיח צמר רב, והכל שומן ומורק, ועוד מעט אפשר יהיה לקרוא לטירונים ולאמנם; ואילו אהרון עסק בפצצותיו כמכהן בקודש – ואין יודע מה מעבר לפרצוף המוצל הזה. היה חם. יתושים בחשו ותיזזו בזמזומם השרקני, ואותו צרצר שבחוץ קצב מקצָבו נפעם ומסור, וליבו כולו למלאכתו. ולרגעים כבר היה נדמה שאין צורך להשלים עם שום דבר קשה לפי שהכל פשוט כל־כך, שאינו לא טוב ולא רע, ולא כך ולא כך, אלא רק ככה כפי שהוא. וכל־כך ברור היו נראים לפני יהושע לפתע הזיתים המכודרים שנגלו כשבאו לכאן בעיקוף הדרך, משניצתו הפנסים, זיתים כסופים, מהודרים בתפארת־זית רענן, אילנות אילנות כדוריים, ורק בצילו של כל אחד רבץ הפחד, וגם ברווח שביניהם ארב החשד, אבל בתוך תוכם היה פורח משהו אחר וסודי מאוד. ואולי בעוד רגע, בדממה הגדולה הזאת, תצוף מחדש ותעלה ההרגשה המופלאה הזאת לתוך־תוכו, הרגשה כה מיוחדת, כה מוזרה וחדשה ונעימה־לא־נעימה, טכבר היה בדעתו לומר משהו אל אהרון – אלא שפתאום היתה יריה ואחריה עוד אחת.

ד

שרגא עייף מאוד. כבר שני לילות לא ישן כל צורכו. וצולע מחמת הצרור, חוד המסמר, או משהו, שהטריד בתוך הנעל עד הנפש – דישדש ובא ועלה במדרגות המרפסת המערבית. “שרגא?” קדמוֹ מעבר שקי החול אותו נתן, זה שהתפטם קודם בזיתיו, ושרגא ענה: “ממ.” – “מה, אתה ככה?” תהה נתן והיה מסביר פנים – “חם!” התאונן הבא. – “מה, עכשיו כבר טוב, איזה ברחש היה ביום – את כל העור גירדתי מעלי: לא היתה מנוחה.” – “כן גם ברחש. והכל הכל.” שרגא היה צמא, וגם רעב, ועייף יותר מכל. נטל ושקע תחתיו אצל השקים, גם הוא כשק שמוט. ידבר מי שידבר, ילך מי שילך, הוא אינו זז. אצל פישפש החצר היו שני דקלים, אחד נמוך מרעהו, וכפותיהם הסורחות, המוצאות אף בחשיכה איזה הבהקה שאפשר ליטול ולהבהיקה, כאילו מקרבן היה נובע האור, רישרשו להן באי התחשבות גמורה, כשייכות לעולם אחר. ונתן אמר: “נו כן, נראה מה יהיה עכשיו.” ואילו שרגא כבר היה על עברי פי נחרה, לולא חזקה עליו עוד הכרה אחת שעליו לחלוץ את הנעל המציקה.

אז שקל נתן ומצא שאין לך שעת כושר נאה מזו כדי להביע ולרנן בחשאי שיר־זמר שצלילו השלישי הזכיר לו שיר אחר, יפה יותר. וקל־מהרה סטה גם ממנו ובא לזמזום צולח חדש, דולף־טורד, וזה הביאו כנראה להתרוממות הלב, ולכמיהה צורבת, עד שחזר ושקל ומצא שאין לך שעת כושר נאה מזו לדברים שבמופשט, במופלא, ובנשגב, ומייד שינס מותניו, תפף באצבע על כתפו של שרגא, האובד בין פקפוק לתנומה, וזקף אותה אצבע למרומים שבין הגג לעצים, ואמר בלחש: “זה נכון מה שמספרים שכל כוכב הוא עולם? הנה שם – כל כוכב הוא עולם! מה?…” ואם תמצא לומר הרי פעמים גם מעשה חליצת־נעל יהא משהו של־ערך, חלוֹץ ועסות, ומשש וחטט בין ולבין, בהתפנקות מסותרת ובהתמסרות גלויה, משל כאילו הנאה אסורה, או כמתוך סלידה מתוקה – ונעשה רחום וניחא עד התרפקות, עד כמעט ביטוי־פורקן ללב אילם. ושרגא חלץ נעלו. ואילו מפתח הבית יצא אז אל המרפסת אחד ואחריו אחרים וקולו של אברשקה פנה אל החשיכה בספק־קל: “נתן? – אנחנו יוצאים לעמדות.” טפח להם הלילה והיכם בצחותו, בחשכתו ובחששות מתחדשים. ושרגא בעצם־תוך החיטוט, כדרכן של הנאות אסורות תמיד, נתפש ונחרד ונחפז לקום, והנעל בידו, ואמר: “אברשקה? זה אתה? נו, הנה, ומה?” ואברשקה גם ענה לו: “אותך דוקא חיפשתי שרגא – הנה הם לפניך!” ושחה אל המעקה המבוצר, והשקיף מתוך נשימות מתרחבות אל הגבעות הרחוקות, ובדק כל מה שרואים מן החורשה, ונעץ מבט בחצר, מעבר לדקלים המרשרשים ובוהקים, וחזר ופנה אל שרגא הנבוך, ולפני שהספיק לומר לו, נפלו אותן שתי היריות, אחת ועוד אחת.

שרגא ידע שצריך למהר ולאמור מלה, פקודה, ורק לא ידע מה, גם כאילו “סוף־סוף” גנוז, גם כאילו “מה־זה־לכל־הרוחות”, וגם “מה־צריך־לעשות־לכל־הרוחות”, אבל גם מין “אני־מן־הצד” ועוד גם “נו, ובכן־מה?”, אלא שכל אלה היו קצת אחר־כך, וסמוך־מייד ליריה שחו כל העומדים ארצה, ונתן, להיפך, הזדקף ממקומו להציץ, מעל הבחורים שעדיין לא הרהיבו להתיר אבריהם מתוך פקעת הערימה שצברו גופותיהם, ואילו שרגא, במאמץ תקע רגלו בנעל, ונחפז לרוץ במלמלו “העמדות שלי!”… אז נגע אברשקה בכתפי שניים ואמר: “בואו אחרי”, והורה לאחד להישאר כאן עם נתן, ולאחרים רמז להמתין בפנים, ונחפזו במדרגות אל החצר – ורק עתה קרא נתן “אברשקה, מנין זה?” – “הגורן!” השיב קול מן הלילה, והצעדים נחפזו אל הפישפש. ועוד רגע והם אצל השער, ואברשקה רוחש בחפזה: "יצחקלה, לוין – מה זה? – “טינופת, אמו ואביו! רצה ל’דליק ת’גורן!” – “מי?” – “יריתי בו.” – “היה אחד?” – “שניים.” – “נו?” – “כלום. פתאום אני רואה על־יד הגורן מישהו. יצא מן האדמה. הראיתי ללוין. והוא מייד הכניס כדור והרביץ. ואני אחריו. אז ראינו איך הוא בורח, ואחריו שני. לא פגענו. זה היה בן־רגע.” – “לאן ברחו?” – “לאן? ברחו להם. עוד רגע והיה לנו שמח, הו־הו!” – “טוב, מייד אחזור.” ויצא עם אותם השניים. “אתם חבר’ה יודעים להחזיק רובה?” – והם ידעו וגם החליפו מהרה את שני הטירונים שנשלחו הביתה כדי שילמדום חיש־מהר, ואחד מן השניים אינו כי אם שלמה זילברשטיין.

ושלמה זילברשטיין היה נפעם מאוד, הוא וידיו ורגליו, והעצים והבתים והשמים והלילה והכל. כאילו משהו הגיע ועדיין אין יודעים מהו, אבל משהו שמן הנמנע להפסיקו. מדגדגת בלב אַווה קוסמת להציץ ולדעת מה יהיה ומכביד בו בלב הפחד, ממה שמציץ ובא, כאן ורחוק בבת־אחת. כמעט ואין כלום חוצץ בין בשרך־עצמך ובין עצם המאורעות. משחק הצללים על מרצפת החצר, ברק ברז הרפת, המיית ההתרגשות, כבישת הפחד ושׂאתוֹ, שֶקק הקזוארינות ורשרוש הדקלים, וגם מבע הכוכבים המתאמצים לומר משהו, וייתכן גם שהם כבר צועקים, אלא שעדיין לא הגיע, עם הרטט המיוחד שב“קוראים לך!” שהיה בהליכתו אחרי אברשקה ועוד הרבה, ופתאום ולפתע, אגב לכתו חרש שמע כיצד השעון שעל־גב ידו החל מתקתק קולנית, או אולי לא השעון הוא, מין דפיקות, כאלה שאולי הן שנקראות “גורליות” או כדומה, והבית הזה היה נטוע עיקש ומחריש, והמרפסת הקלועה ושזורה צללים שותקים, וברווח שבין פישפש החצר והבית נעשיתָ מופקר פתאום, ומרגיש שאין כלום משני עבריך שיחפה עליך, ויהיה לך למסתור, ושבוודאי גם כמה וכמה קני רובים כבר ממש מתכוונים אליך, וכבר נמלים רוחשות מתחת לכותונת ובצד הקיבה אתה אפילו חש את המקום המועד לפגיעת הכדור בעוד קל, בעוד־מה, בעוד כלום, ושותקים, ומתגברים, ואיש לא יחשוב לך זאת לגבורה. ונכנסו פנימה.

שרגא, ביש־גדא, חזר וקירטע בחפזון (המסמר בעינו נשאר), אל עמדה “שלוש” וכמעט שלא נפנה לשים־לב אל אותו חשש עיוור וצונן השוכן בכניסה לחורשה, כשקפץ ונפל ביניהם ופרט פריטה צווחנית בליבם. “אתם בסדר?” ירד עליהם לטבּעם בלחישת רחמי־אם עזים. – “מה זה היה, שרגא?” – “שתי יריות.” – “למה?” – “מה פירוש למה?” – “קרה משהו?” – שאלה עצבנית הקוצרת עצבנות גוברת ואווה להצטופף יחדיו. – “לא קרה כלום, אבל מי יודע מה יקרה עוד… אתה יודע…” וכאן המשיך שרגא בשטף, כפי הניתן בנסיבות מיוחדות אלה, ודיבר הרבה, והסביר ושאל ותירץ, ותכופות קשה היה לדעת את מי הוא מחרף בסינון, לפי שמי חכם ויידע שרק מסמר הוא בנעל? טוב לו כאן בין אלה השלושה, ורק יניחו נא לו לשבת בשלום, לא לנוע ולא לפסוע, ואפילו יירו עליהם, הכל יהיה לטובה, שהרי הם כל־כך יחד, כל־כך אנשים חברים, אנשים אחים, אתה וארבעתכם אחד, אחד נושם וכבר ארבעתכם נושפים, ונראה שמעולם לא אהב אדם שלושה אנשים כאשר כולם כאן אוהבים מאוד – ועד דמעות. מין התרגשות יש בשרגא, מין “רמסוני־ברגליים־אחים”, ופעמת־לב נרגשת שסופה עצבות גדולה, שמכרעת הכל, את העייפות, את ההתרגשות, את הפחד, ואת האהבה החטופה. עד שאיש לא תמה כשנטל שרגא לשונו לפתע ודמם באמצע דבריו וחדל. מפתיע היה רק שאין המשך ליריות, כי בתחתית הלב היתה תשוקה כמעט תביעה להמשך הדברים, לצאת מן הבינתיים הזה. וכך קרה ששלושה רובים ביצבצו מן החפירה, לפניהם חשיכה עם אורנים, ומאחוריהם ארבע דמויות מחרישות ואפלות, ורגע לפני שחזר שרגא והתעשת לקום ולשאת בתפקידו – נזכר וידע כי יותר ממה שנוקב המסמר ברגלו נוקב בליבו רצון אחר, אליה, אל אסתרקה, הה אסתרקה שלו, ולוּ היתה זו עתה בזרועותיו… אלוהים!

וגם עתה כשיצא שרגא אל עמדה “שתיים” ואל “אחת” ושלח את יעקב אל “ארבע” להוציא משם את הטירונים, אחד אחד, להביאם הביתה, ולחזור עם אנשי התגבורת ולהדריכם בהן, גם עתה הוסיפו והטרידוהו אותן שתי תחושות נוקרות: המסמר שבנעל, והצמא שבדם. ובעודו משלח את יעקב, מצא לומר לו: “מה עם פנינה שלך?” – “כלום. נסעה הבוקר עם אורילה.” – “לאן?” – “אל אחותה בעיר. טוב שהספיקו בעוד מועד.” – אשה, אשה, מריח שרגא ריחה בכל, וחיוך מביט אליו ומלווהו בעין, בלכתו ככה בחשיכה, זו שנדקרה בשתי יריות חולפות. אח, אסתרקה – ואילו יעקב פנה והלך אל עמדה “ארבע”, נזכר כיצד עלו פנינה ואורילה לאוטו המשא העמוס פליטים, חפצים, מבוכה, דאגה ובכי־כבוש. ועד שהאוטו זז עדיין היא עומדת אצלו ומביטה בו, ושותקת ולא רוצה שיישאר. “פנינה, אבל אני מוכרח!” והיא מתייפחת ומנסה לכבוש עצמה: “הם יגמרו אתכם כאן אחת־שתיים. בוא יעקב, בוא אתנו, בוא אתי, אל תשאיר אותי ככה, אמור גם להם שיבואו… תסע אתי – מה יש במקום הזה? בין כה וכה ישרפו הכל!” – וכשהוא מוסיף ומחריש וצר לו עד מוות, היא מתמלאת רציחה: “אם עם־ישראל חפץ במקום הזה שישלח הנה אנשים. מדוע רק עלינו ניטל הכל והם פטורים?” ולבסוף: “אם ככה גם אני נשארת. וגם אורילה נשאר כאן.” והוא מתעורר: “לא, לא, פנינה. אתם חייבים לנסוע!” – “למה אנחנו ולא אתה?” – “לי יש כאן מה לעשות, ולכם לא.” והיא: “יעקב, אני מתחננת, אחד פחות אחד יותר כאן, ואני מה אעשה בלעדיך, אם לך יקרה כאן משהו… אני הולכת אל אהרון, אני לא אתן, ולא איכפת לי שום דבר.” וכך וכך, ולבסוף התייפחה תמרורים, ואורילה בכה, ועל האוטו נפתחו מעיינות דמע, ולבסוף נכנעה, והחרישה, ועלתה על האוטו, ונסעו להם, נסעו להם באבק ובחום, ודבר לא נאמר, וגם שלום לא אמרה, והכל נגמר לא כדרך שצריך היה לכאורה.

עצוֹר! היכן עמדה “ארבע” – מה זה כאן? שחה והציץ לעברים: גזעי אורנים מלחשים לחש באותו לחש שלוחש רחוב זר ליתום תועה, ומי זה, ומה הצל שעל ידו? רובץ ולוטש עיניו? ואחר, משום מה, נחה דעתו. וכמה פסיעות והנה לפניו שקע כהה, ועוד הקפה זהירה ומתונה, ואין ספק, הנה עמדה “ארבע” – וגם קול צרוד ונסער היה מרחש לעומתו: “מי שם, מנַיִן באת? עוד רגע וירינו!” – והכל היה עומד להיגמר שוב לא כדרך שצריך היה. האין זה מצחיק מאוד, מגוחך להשחית? בעל הקול הצרוד, ועוד אחד שמשקפיו מנצנצות, ואחר שלישי זקרו צוָאריהם, שלשתם כאחד, וכל מה שסח להם ניכר היה שאינם מאמינים לו, וחושדים בו כי מעלים הוא מהם דבר, עד שכמעט שסירב השלישי שבהם ללכת עמו אל הבית, לולא עודדו הצרוד: “תראה מה העניינים שם ותבוא להגיד.” ויצאו לנדוד בדממה אל הבית, ומייד היו שניהם משחק לגלי הלילה, כפקק בקצף השיבולת. ונראה היה כאילו נתון האויר בכלי־ענקים, ומישהו מטלטלו לאיטו ומוליכו אנה ואנה בתנודות חרישיות, או כאילו באמת היכה בתוף אותו פלאי הרחק־הרחק, ואפס־הַדָיו ניטלטלו ובאו הנה בדיממת כחול־לילה־ירקרק, עם נקודות כוכבים בזוקים, נעים ונדים בקצב הגדול, החרישי, האיטי הזה.

גם שני הבחורים מעמדה “אחת” ומעמדה “שתיים”, ששרגא ניהל אותם אל הבית, ושאחד מהם, צעיר שבא אתמול, היה משום־מה עליז ביותר, עד שצריך היה להזכיר לו היכן הוא נמצא, והשני שלא הצטיין בשום דבר, פרט למבטא רוסי כשדיבר ולא שתק – גם שני הבחורים האלה טבלו טבילה בחורשה הלילית, ויצאו לבסוף ובאו אל הבית, ודרך המבוא הצפוני ירדו למטה, ופסחו על הסולם, ונכנסו אל החדר הצדדי, שעששית כחולת כרס האירה בו ורידדה כבר כחצי־תריסר צללים על הכתלים, לבד מצללים של־מה־בכך שהיו רועים בחירוּת ומטיילים בקירות, ומעל החלונות, ובכל קרן זוית כה וכה. וגם עתה כמקודם, כיון שהיו קירות עבים סביבם, נצטמצמו הדפנות סביב כל נפש, והכל התלחשו בהרווחה רבה ובהנאה גלויה, גוברת ועולה, עם צחוק כבוש, עם מלילת רגליים וקול שיעול, כמעט ברמה, עד ששוב נזפו בהם: “חבר’ה, מה זה!” ועוד רגע וכבר היו רובים מוכנסים פנימה, עם שמנם וריחם הרוֹבי, ונתנדפה החוּכה, ורצינות מפוקחת היתה בכל, רצינות כזאת, שמתחתיה, חרף־כל, נשאר גרעין של לא־ניחא, כשל מי שיושב באומץ לפני רופא־השיניים. ולמה אין מגיד מה היו אותן שתי היריות, ולמה אין יודע כמה יימשך הכל ככה, ומה פשר כל הדברים שפשר אין להם? ומייד אמר מישהו “הקשיבו” ואברשקה היה עומד ביניהם אוחז רובה בידיו: “זה הרובה האנגלי. זה גבו וזה גחונו. הנה שמורת ההדק ובתוכה ההדק עצמו.” ושוב עלו על הדעת ימים כשלאדם היה בית, ובבית עוד היו אבא ואמא וגם מורה בבית־הספר, והכל נראה היה כאילו קל כל־כך, קל ומאיר כבועות סבוֹן, וגם רחוק כל כך, לא רק משום שבאמת רחוק. שלמה זילברשטיין הבין הכל, פרט לכמה סברות דקות בנוגע לבריח, ופרט לאותה שעה שהיה צריך לקחת בידו את הרובה ולבצע הלכה למעשה, כמה כללים שנשמעו פשוטים להפליא. ואילו אותו צעיר מעמדה “שתיים”, כבר היה עוזר על יד אברשקה ומתרגל את הבחור החששן מעמדה “ארבע” בטעינת המחסנית ופריקתה. “כזה כדור קטן – וגומר את כל החיים!” התלהב אותו עוזר, ושלמה זילברשטיין החזיק לו טובה על רוחב ראייתו. “אתם צוחקים, – קירקר שחורות זה שמעמדה “ארבע” – ואיש מכם אינו יודע מה יקרה לו” – וגם זו היתה אמת שהיתה מונחת בכליותיו של שלמה זילברשטיין ואולי גם באלה של עוד אחד או שניים מן הנוכחים. “לי לא יקרה כלום, אני בטוח!” אמר העוזר. “מה יש?” שאל אברשקה – “זהו. אני מתחתן בשבוע הבא – חי חי!… ולא ייעשה כך במקומנו… חי חי!…” – “וגם לי לא יקרה דבר – אמר פלוני, בחור צהבהב ובעל פּיקה – שכן אני מפרנס הורים בחוץ לארץ.” – “ולי לא יאונה כל רע – אמר שלמה זילברשטיין בחריפות – פשוט מפני שאינני רוצה – ה־ה!” – “נשארתי אני לבדי – מגחך אברשקה – נראה שאני נבחרתי… מה? ח־ח!” היחידי שצחוקו היה צלול עתה היה אברשקה עצמו, לפי שהשאָר הפטירו מין העוויה־תפלה, ולא ידעו מה יאמרו. “אולם, קודם־כל, תדעו להחזיק נשק בידיים,” אמר אברשקה, וקרץ כדי להרים את מצב הרוח, וראשון היה עוזרו, שפתח את הבריח ונעלו כראוי ולחץ כראוי על ההדק לחיצה אחת ו“סחט” את השניה והיתה יריה. מה ? מזוית הקיר עלה ענן קל של אבק והיה ריח של אבק־שריפה. וכשחזר הדם לעורקים חפזו המחשבות, ומה אילו… אילו… אלא שאברשקה התנער ראשון, תפש את הרובה שסרח, חלץ את התרמיל המעשן, והניע ראשו כמה וכמה פעמים. “נו, נו,” אמר, “נו, נו.”

ה

נתן, שבמרפסת המערבית, המבוצרת, חזר מן הבית וראה וידע דברים רבים ושונים, ובהם שאינם אלא לצנועים בלבד, והיה מוכן לספר הכל, לו רק נמצא למי. ואילו ליהושע שהיה עומד עדיין אצל אדן החלון, ניבט אל החשיכה ואל ענף הקזוארינה, כמבקש הבהרה לסברתו והחלטה לליבו, היה לכאורה הכל ברור מאוד: זה יתחיל עוד מעט. ויש לעשות מעשה. שתי היריות שמקודם אומרות כי “הם” כבר מוכנים, והיריה האחת שנפלטה בבית אומרת שאצלנו עדיין לא־מוכנים. רגע אתה נזכר בטירונים האלה, נרגשים ומגושמים – ומתייאש, ורגע אתה נזכר באברשקה ובשרגא וביצחקלה ובלוין ובצבי וביעקב – ומתאושש. אולם ברור אתה יודע שמוּשם עליך עתה החלטית לקום ולחזור, לנסוע ולנסות להביא תגבורת נוספת – אם תחפוץ ואם תחדל. כל אותה דרך ארוכה ונוראה, חשיכה ומרטטת, גם אדישה וגם ממתינה לך, ואין לדעת דבר. ובמרחק פסיעותיים, מעבר לשולחן, יושב בתוך חוג אור היה אהרון מרכיב בזהירות רבה “כלי”, ומלוא פניו משובש מישבָץ צללים אילמים, צל צל מחריש בגומתו, וקולו הקרוב כל־כך אמר: “אז מה יהושע, רבות מחשבות…” – “כן,” עונה יהושע בשלהי רוגז וביכורי פיוס – “קשה להחליט, מה?” – “כבר מוחלט. צריך לקחת ולעשות.” – “מה אוכל אותך, יהושע?” – “אח. לא־כלום.” – “ולמה אתה ככה?” – “ככה? לא. זה שטויות, זה גמור.” הוא יעשה ואפילו שבע יתחרט, מייד. או אחר־כך, עשה יעשה. ואהרון: "כמעט שגמרנו כאן, בוא נצא לבקר את העמדות.“

וכשאדם יוצא החוצה, הוא יוצא אל ריווחת קרירות וגם אל מועקה סתומה. ובעוד רגע מתבדה הקרירות והלילה החם מטביע הכל בהתרגשות מופלאה. ומייד נעשית המרפסת צרה מדי, ונעשה חשק לרגליים ליטול ולרדת ולהפליג הלאה, ונוטלים ויורדים מדרגה או שתיים ויושבים. אם הבית היה פולט חומו הכמוס, או הלילה היה משיב בכנפו חוֹם מרחקים, או השמים הליטו בדוק־צמרי חם – דבר היה רובץ על הלב ומדכדך. וכמו תמיד דוקא כעת מבינים דברים רבים ושונים, ובעיקר מבינים שכל מה שהיה עד עתה מובן־מאוד, אינו מובן עוד כל־כך, ואם לחזור על עצם הדברים הוא זוכר עתה את דרך השדות החוצה לרגלי הגבעה את מסילת הברזל, ליד פרדס אחד, וביניהם כברה אחת של חול טובעני, שאפשר להיתקע בו וסוף. או, אם ממשיכים לאורך מסילת הברזל ורק אחר־כך… אלא שמכאן צריך לעבור בתוך הכפר, ממש אצל הבאר… אפשר גם לעקוף את הכפר, אם רק לא חרשו שם את השדה… יש ובלילה כזה זוכה אדם במשהו, משהו מועט־קל, אבל גבוה מאוד, ויש גם שבלילה כזה הוא מפסיד הכל באחת. ואפשר גם לנסוע ישר ישר עד הכביש הראשי – בצפון… אולם כל זה טוב למדי ליום – ליום ולא ללילה… אבל אם לנסוע צריך לצאת מייד, כי בעוד רגע – אי אפשר לדעת… ובעוד רגע חרקה המרפסת מצעדים, ומישהו וראשו בשמים, אמר חרש – “יהושע? אתה עייף מאוד, לא?” כל כך למעלה היה פלוני עד שיהושע, אותו יהושע הבריא והמוצק, פלח מימים רבים, חש עצמו קטן ורחום, ראוי ליד של חיבה, הרגשה כה מדגדגת, נעימה־לא־נעימה, מין צירוף מחוספס שכזה, אם תובן־נא הכוונה. ואהרון ירד כמה מדרגות וישב, עד שנהפך יהושע עליון ממנו, ובלא להודות רווח לליבו מקצת. “אתה עדיין במחשבות?” חוזר ולוחש אהרון ומביט ניכחו וסוקר הכל ומחשב לו, כנראה, חשבונות משלו – “מחשבות? אומר לך משהו: שאל אותי קודם בחור אחד, ‘איך זה קרה? – שאל – למה הערבים כאלה שונאים לנו?… ולמה עלינו להיסגר כאן בפחד, ולא לישון ולא לעבוד ורק לפחוד? איך זה’?” – “כן?” – הגיד הצל שעל המדרגות למטה – “ועוד אמר לי: ‘מה עשינו שהארץ כאילו אינה יכולה להכיל אותנו עוד’?” – “כן?” – “בדרך, בחול, בכביש, יורים בך, ואתה מתחמק, ובורח ונס – מה זה – כל הארץ רודפת אותך… אין לך מקום בה… סחור סחור כפושעים, נמלטים אנחנו – – – למה?…”

ואהרון אמר ועודנו צופה ניכחו: “ואתה. מה אמרת?” – “אני? אני אמרתי ככה: אין ברירה. הם צריכים לדעת שיש כאן מקום לנו ולהם. – אמרתי לו – ואמרתי שאין כאן על הגבעה שום דבר מיוחד שצריך לשמור עליו בכל מחיר – והראיתי על החורשה ועל הגבעה – חוץ ממה שזאת היא החורשה שלנו והמקום שלנו. ואחר־כך שאל מדוע אם ככה אנו בודדים כל כך כאן, 'למה – אמר – אין חומה של המון אנשים כאן לחומה? איש לא היה מעז להתקרב לו ידע שרבים כאן – למה הבדידות הזאת?” – “ומה ענית לו?” – “כלום. אמרתי שככה זה. אנחנו בודדים. מעטים. ואמרתי לו עוד, שגם איננו בודדים כל־כך. אבל לא קל להביא לכאן אנשים – אמרתי – וכולם מסתכלים בנו מכל הצדדים, מכל הארץ. אבל, אתה יודע…” – "אתה חושב שאין לנו די כוח לעמוד כאן בפני ההתקפה? – “לבדנו? ככה?… זה יהיה ככה… אתה יודע… לא קל!…” – “קל? בוודאי שלא. אבל אם לא יארע משהו יוצא מן הכלל, ואם לא נאבד את הראש.” – “אינך חושב איפוא שצריך תגבורת נוספת?” – “כעת המקום קטן ודי מלא. אבל לחצר ולעמדות שבחורשה, להן אני חושש.” ושוב קם אהרון והיה גבוה, “התגבורת צריכה לבוא מאחוריהם – כשהם יתקיפו – ולהכות בהם מעורפם…” ונפנה וירד, ואחריו, רחב מאוד, טיפס וירד יהושע.

ירדו ועברו את הרחבה ונכנסו לחצר, ומייד התגלגל ובא עליהם אברשקה. זה עתה לחש וסיפר צבי לאברשקה מעשה באותו אהרון: איך רכב על הסוסה לתחנה, איך ירו עליו פתאום, איך פגעו בחגורת האוכף, איך ירד אהרון בתוך היריות ותיקן במנוחה, ואיך חזר וקפץ ודהר. וגם על לוין סיפר, וכנראה עיקם אפילו שפתיו בחושך, ואמר כי לוין הוא עץ, בול־עץ, ספר לו הלצה, דגדג אותו, רקוד לפניו והוא כעץ, בול־עץ! – ומצויד בידיעות טריות אלה הדריך אברשקה את השניים, והוליכם אל עמדת הגורן, שבדופן מוסך־המכונות, מתחת לגג הפחים, שכולה אבק, קורים נושנים, ריח קש בלה, ושמן עם נפט, ומן הצד כמה מקצרות, מחרשות וגרוטאות וטראקטור עתיק, ושממון משונה – שכעת בלילה קצת מתרכך בצללים – ואילו הצופה שמעל אותו גג פחים, אינו אחר אלא ממש שלמה זילברשטיין, והפעם יש רובה בידיו, כלי שגם מוסיף עוז כזה, וגם חששות שונים בחזה. ועומדים איתו. ואין שואלים דבר, ואין הוא שואל דבר. ומייד כשיסתלקו מכאן יחזור לשרבב ראשו אל האפילה, שציבורים ציבורים של חשיכה נועעים בה, והם, כנראה, אילנות, זיתים, או מה. ורע מכל הוא מה שמתנועע בין הציבורים הללו, כי הרי אין מה שיכול להתנועע, אם רק לא גלי אויר שחור, או עיני עצמו המשוטטות, ואולי… מסוכנת מכל היא הגורן הזו, זהבהבה־אפלה, מבהיקה רשפים, או גחליליות, או מה, זו הגורן שעתידה להישרף, ושהוא יחייב ראשו עליה. אולם, חוץ מכל אלה, דומה שאם רק יצליח לשרבב צוָארו ולהאריכו קמעה, יתגלה עליו משהו שאין לו שֵם אחר אלא “נפלא”. משהו נפלא. אם רק יצליח לשרבב למדי צוארו לתוך החשיכה, בין הקיר והחורשה, משהו שלא היה אתמול, ולא נודע שלשום, אף כי היה כסוּף ורצוי גם תמול־שלשום, – וכל זה מזוּג ומהוּל בתוך תחושה נפלאה, מין אהבה כזאת, כליון או ערגה, או משהו, שתמיד עומדים על סיפּוֹ, ולפעמים גם מעיזים לעבור, אלא שאז כמובן מקיצים באחת, ונפשך בך ריקה ושוקקה. האפילה עודנה זזה, ובגורן עדיין ניצוצות־לא־ניצוצות מנצנצים בהתלהבות.

עברו השלושה את הרפת, האזינו לחששות אברשקה, ונועצו עוד, וחזרו ובאו אל השער המערבי, ויצחקלה עייף מרוב שתיקה, ירד אז אליהם, בניגוד לכל ההוראות, והיה נכון ללחוץ ידו של כל אחד ולשאול לשלומו, ולספר מצידו על מיחוּשיו שלוֹ, ולהתאונן על שותפו לוין שהוא ספק ישן ספק חרש ספק פגר־מת. וכל כך רע עליו ליבו של יצחקלה, עד שהללו כשפנו להם בקיצור אל הבית, או אל העמדות שבחורשה, או להשד יודע, טיפס ברטינה אל קן הנשרים שלו, ובהחלטה אכזרית ישב וטילטל את הנשר השני שהיה מוטל אפרקדן וחרטומו למרומים הגבוהים, עיניו עצומות, ונשימותיו קצובות וכלום לא איכפת לו, ולא עוד אלא שאפילו אינו מעמיד פנים, תיפח רוחו, למרות צילה של שַׂחֶקֶת־ממזרית. “אתה ישן, לוין?” והלה נשף משהו בחוטמו. “ואני רוצה לשאול אותך משהו, לוין?” – “נו?” – “מה אתה ישן או שומע? אמור לי… כן, אמור לי בבקשה” – "נו, וואָס?“ – “לוין, מי צריך את כל זה – האם העולם הגדול לא די גדול עד שצריך להתעקש דוקא על מקום אחד – כשיש מיליון מקומות אחרים פתוחים, חפשיים, עם בני אדם הגונים וטובים, שאפשר לדבר איתם ולצחוק, ואם לא זה, יהיה זה, ואם לא כאן יהיה שם – מה?” – “בּאבּע מעשיות.” ענה לוין.

יצחקלה שותק רגע. ואינו יכול לשתוק רגע. – “לא יודע איך זה ייגמר,” הוא רוטן ומושך חוטמו בקפידה. – “איז וואָס?” אומר לוין אמירה שאינה מעידה אלא שאינו ישן. – “אנחנו נשב כאן ונשב כאן. הארץ תהיה שם ואנחנו נשב כאן.” – “מ־ה־ממ!” חזר הלה ונתפהק בשוויון־נפש. – “איכפת לי שיהיה גם לאחרים איכפת שאני כאן.” – “אה.” – “מדוע זה אני צריך להיות כאן? מדוע זה דוקא אלי באים לקרוא כשיש צורך: יצחקלה קום! הגבעה בסכנה, העמק בסכנה, ויצחקלה הולך לגבעה, הולך לעמק, לא ישן ולא אוכל, מפקיר נפשו, ביתו, עבודתו, הכל – והסוף מה? אם נעמוד על נפשנו כאן – הרי שהגבעה בכלל ניצחה. ואם יצחקלה יפול – זה לא כלום, זה 'רק־אחד־נפל” – “אַזוי איז דאָס.” – “עם ישראל! אבל אני טוב כמו אחרים. ואם הם טובים בשביל לשבת בבית, אני רוצה שיידעו כולם שאני כאן ולא הם; ושאני כאן לא מפני ששלחו אותי הנה, ולא מפני שזה טוב שאהיה פה, או שזה חלוצי, שזאת גבורה, יקח האופל, אלא שאני פה מפני שהאחרים לא באו, משתמטים, מיוחסים כאלה – ואני מכיר אותם ושונא אותם יותר מאשר את אלה שמייד יירוּ עלינו.”

– “נוּ, איז וואָס טוּט מען?” – “מה עושים? מתפקעים. זה מה שעושים. שוטה הוא יצחקלה זה שלפניך, שוטה הוא. יצחקלה אינו טוב לשום דבר אלא לשליחות. שולחים אותו הנה שולחים אותו שמה, ופעם ישלח הוא את האחרים, ולכל הרוחות, כולם – יקחם האופל!” – “נו, נו, שאַ־שַא.” – “איזה שאַ מי שאַ! – נתרתח כבר יצחקלה, ולחישתו הפכה שריקה צרודה, שכבר הדאיגה מסביב כמה וכמה לבבות של שומרים קשובים – אני אומר לך שככה זה לא יהיה. יבואו כולם מצפון ומדרום וילקקו עפר רגלי שאעשה משהו! אני אצא לעשות בשביל עצמי, כמותם, אני אקח בשביל עצמי, אני אעשה עתה עסקים, אני אבלה זמני בנעימים – ואפנה להם את מקומי להיות גיבורי־ישראל – בבקשה, הגבעה הזאת שלי ממש כמו שלהם, ואם להם לא איכפת שתישרף הגבעה, מה זה איכפת לי – אלא שאם להם גם לא איכפת שאיזה יצחקלה יפּול כאן בשבילם – ליצחקלה זה דוקא איכפת מאוד! אתה שומע, ואני… רגע: מה זה שם!…”

כי שם, בדרום־מערב, התלקח פתאום כל האופק, והאדים, והתרומם ושיווע למרחקים: “הצילו, בני־אדם, הצילו!” כאילו הונף באחת מצבוע נוטף שָׁשׁר על פאתי־אופק, או כאילו מבול דם נפתח שם מארץ אל שמים: בבת־אחת נתנשא זוהר אדמדם על כל פאתי־אופק. “ובכן, זה ככה.” אומר יצחקלה – ומבין כי הכל, באמת הכל אחרת. “שריפה!” אומר לוין. “זה גורן,” משיב יצחקלה. נמלים פשטו בקיבתו ובליבו, אינו יודע אם חם אם קר, מאוד מבקש בתוכו ליטול דלי ולרוץ, וצר כאן מאוד על הגג. “היכן זה?” הוא שואל וגם נוקב מייד כמה שמות של מקומות רחוקים. משהו שהיה רחוק מאוד נעשה קרוב מאוד. משהו שהיה ספק נעשה ודאי. ונפלו מחיצות ואתה מופקר לכל רע. העולם נעשה קטן כל־כך. בנקל אפשר להחליק ולצנוח אל בלי־מה. אולם יצחקלה אינו אלא אומר שוב: “הנה, ככה זה.” ומחפש מסביב, בודק בעיניו הכל, ומתמהמה אצל הגורן, וחוזר והופך מבטו אל הבית ואל החצר ושוב נעצר אצל עמוד האש, שהיה זוהר שם במנוחה, לא כסומק זריחה, ולא כארגמן שקיעה, אלא רק כסימך־רע, וכאותות של דם. אי־שם מתחת ליפעת הנוגה ההוא – הרחק הרחק יש גם יריות, הרחק הרחק יש גם צעקות, הרחק הרחק יש התכתשות גדולה – ולא שומעים כאן ולא רואים כאן אלא כמו בעד תחושות מעיים ובריקנות מוצצת חזה. כל חמתו של יצחקלה על לוין פגה – אין לו זולתו דבר־יקר בעולם. גם שלמה זילברשטיין, במקומו שאצל הסככה, היה רוצה שיהיה מישהו על־ידו, וגם לרוץ להודיע למישהו וגם לשאול, אלא שנדמה לו שאסור לעזוב את מקומו, והרובה שבידו אינו נחנק רק משום שרובים אינם נחנקים, ובכל זאת אפשר שמייד תיסחט ממנו יריה, לולא היה היורה חושש מיריות, ועיניו מוקסמות למראה הזוהר האדום, ועוד משהו שאולי הוא המראה הנכסף שמתגלה לאדם, לבסוף, כשמצליח לשרבב ראשו עד מעבר מזה. צבי שאצל המכבסה והשער המזרחי ידע בבירור מנין האש, וידע היכן שם הגורן, וידע כמה קשה שם וכמה אין שם די אנשים להגנה, וכמה מרובים מהם הם אלה שהדליקו את הגורן וכעת שוסים להם פרות ועופות, כרים וכסתות, ושואגים בהנאת חיית־סוּגר שנתפרצה, ונוצות ודם ויללות ויריות, וחבל מאוד על אותה גורן – גורן נאה היתה. כזו שזוכים לה אחת לשבע שנים. וגם נתן שעל המרפסת המערבית, גם הוא ידע מה פשר האש, והסביר ליאיר, שנמצא פתאום חבר טוב, יודע ומבין, אדם נכון במקומו הנכון. "עכשיו הגיע תורנו, – אומר נתן. – אמש שרפו שם, והלילה חיכיתי: אנחנו או הם, כעת הגיע תורנו.״ גם אהרון גם יהושע, עדיין לא שבו מן החורשה – ואין לו למי להודיע, ודווקא מדגדג בו הצורך להודיע. ולפתע פתאום היו יללות מקרוב. מיצהלות ויבבות בערבוביה צורמת. אלא שאלה היו תנים, ומייד גם נבחו כלבים. ואסור להסב עין מימין, משמאל, ומאחור, כי הפעם באמת אין אתה יודע מנין תיפתח הרעה. וגם הנה שומעים כבר צעדים. “מישהו בא!” – “מי שם?” שואג מישהו בקול שלולא היה לחש, היה קול מאיים מאוד, אבל מייד נתפייס: “שרגא? אתה? בוא תראה איזה אש!” – “אש?” נבעת זה שדישדש בקושי מלמטה – "הוּ־הוּ – כהוגן! – עד חצי השמים!״

ו

שרגא נשען אל המעקה, מושך כתפיים, מניע ראש והאודם דולק בעיניו. פעמיים או שלוש כבר פתח פיו ולא עלה בידו לומר מלה. מסך שחור לפניו, ועליו כתם ארגמן מתנשא מעל אמירי אילנות מחטניים. או, אולי כאילו האדמה עד למרחקי איך־שיעור, ומעבר למרחקים מתנופפות השלהבות. משהו שמחייב את כולם. חוץ ממך. כי אתה מחוץ. כי אתה אינך אלא רק שעון כאן אל המעקה. ואין כאן משלך אלא העייפות. כי נפשך מרה עליך. וגם כי אינך מאמין שהעמדות שבחורשה יחזיקו מעמד, ויודע שכל מה שטרחתם וסידרתם במאמצים ובמסירות – ערכוֹ מאפע, והבּוֹק יִבּוֹק בדחיפה ראשונה. ואתה יודע, וחבריך, אפילו אינם מגידים, כי הגורן תישרף, וכי הכל יישרף וייהרס, ורק אין יודע בכמה קרבנות אדם. ואין זה פחד, ולא תבוסנוּת. אלא ידיעת האמת בלבד. כשם שאמת היא שעייף הוא. כשם שאמת גדולה היא ההתרגשות הבוערת בקרבו, וקוראת קריאת־אחים לבערה שמרחוק. התרגשות שמתחת האפילה הגדולה, מעבר לקהות האטומה, כזו שמשמעה לא מושמע, ושאפשר גם שאינה אלא פשוט: אסתרקה. וזה מייבש גרונו כחמסין, ועד כפות רגליו. מין המיית לב מין בחילה וגם קוצר־רוח, אבל גם שעמום רב לכל מה שאינו בתחום הארגמן הזה. שרגא עייף מאוד.

כשהתעשת שרגא וחזר ממרחקים מדומדמים, ואולי אפילו פשוט כשהקיץ מתנומה שבמאונך, תמה מאוד למראה אנשים רבים שעמדו סביבו והתלחשו בכובד ראש, וכל הווייתם היתה מוזרה, מופשטת מאוד, ישנם ואינם, טרודים ובדולים ממנו, באיזה משהו מרוחק כל־כך ולא איכפתי מאוד – שלהם, כנראה, היה דוקא איכפתי מאוד. ועדיין היה שם נתן שגחן על שקי המעקה, וגם אותו בחור שמִן התגבורת, זקוף כתורן, וכן היו שם אהרון ויהושע הרחב וכבד הנשימה ואברשקה עם רובהו, ועוד מישהו ספק מוכר ספק זר – ועמדו כאן, והרגיזו בקיומם, בחשיבותם, בלחישתם, מתחזים ליודעים דברים. ואילו אותו בחור שאינו מוכר, פצה פיו ואמר בעוז: “ימים טרופים הגיעו לנו.” – ואברשקה פטר דקלום אמיץ זה במכה אחת: “שקט!” אמר לו צחיח ויבש. אלא שנתן לא נרגע וביקש ואף מצא פורקן לליבו. “שורפים ושורפים – אמר – לעזאזל, שורפים ושורפים!” ושוב דימה אותו בחור קל־שפתיים כי נרמז לו בזה לשאת דברים, וגם לא חס על טובו: “נעמוד – אמר – במבחן. ביתנו בלהבות, אני אומר, נדבך על…” וגם הפעם גזר אברשקה “שתוק” נוקשה, ואופק הארגמן חזר ודיבר לבדו. “הייתי אוכל משהו,” רטן כעת נתן. ושוב דימה אותו בחור חסוד שנרמז לו בזה אות־פתיחתא, אלא שהקדימוהו ושאלוהו על הרימונים שבעמדתו, ונתערבבה עליו דעתו, ומילמל: “מנין לי לדעת?” ודוקא מלה אחרונה זו הזכירה לו פסוק נאה מן הפסוקים הנאים, או פזמון יפה מן הפזמונות היפים, וכבר התכוון לפטור הכל כמאמר חז"ל – וגם זה עלה לבטלה כי אברשקה הקדים ושלחו בקיצור לעמדה “לספור ולדעת”. ואהרון ויהושע נכנסו הביתה ונתן טפח על כתפי שרגא: “בוא ניכנס” ואילו שרגא היה על שפתיו “לכו־לעזאזל” צהוב־משטמה, וביגיעה מרובה רטן: “רק עוד רגע.”

טובע לאחר שכבר פירכס והתלבט לשוא להיחָלץ, מגיע רגע והוא חדל, וכמעט מקבל על עצמו, וכשהגיע שרגא עד כדי כך, נגע בו מישהו ואמר: “כולם כבר נכנסו פנימה”, ושרגא ראה לפניו את אותו שמן התגבורת, בן־זוגו של נתן – “נכנסו, מה?” הימהם שרגא. “יש לנו ענבים נפלאים,” – חזר ואמר אותו יאיר והושיט לו כמה אשכולות דלילים ולחים. מקצתם סדוקים. מקצתם אפילו מעוכים – אולם היו מתקתקים. קרים, מרפאים, מביאים שלום. "מנַיִן הענבים?״ היה ראשו של שרגא מתפקח קצת מעלפנו – “פה בארגז הזה” – "ולי נתן סיפר רק על זיתים! – “ח־ח, נתן!” – “חה, חה, ארגז סידר לו ושתק, חה־חה… זיתים הציע לי… ואולי גם אבטיח יש שם?” “ח־ח – שחק יאיר – פשפש במעיו” – “ולפחות עם לחם. אתה אוהב לחם וענבים?” – “לחם עם אבטיח טוב יותר!” – “לא רע. ואבטיח לאחר ארוחה שמנה… חה־חה…” שרגא שפף על הרצפה, ויאיר ניצב עליו. ואותה אש רחוקה נגסה רבע כיכר הרקיע מאחורי גבם, והיתה, לאט־לאט, לחלק טבעי מן הלילה, מן ההוויה הרגילה. “אתה נשוי?” – הפתיע שרגא בעצם פליטת חרצן וזג לעוּס – “נשוי? לא.” – “בכלל לא?” – “לא.” – “מה זה?” – “למה אתה שואל?” – “אה? סתם. באמת. לי יש בחורה. נחמדה מאוד. שער שחור ועיניים שחורות.” – “ממ.” – "אבל אהבת פעם אשה?״ – “הו, כן. ח־ח” – “זהו. ואני כבר התחלתי לחשוב עליך. מזמן?” – “כן. ככה” – "יפָה? – “ח־ח… נו… אני…” – “נו, והיא? כלומר: והיא אותך?” – “אח, זה היה משכבר… ונגמר.” – "חבל. טוב שיש לאדם מישהי. וטוב יותר כשהיא אתו… קדחת פעם? – "כן. מזמן – “כי זה כמו בקדחת. כשמתקיפה… ובילבול הראש… ואחר כך… גם אצלך היה כך?” – “המ… כן.” – “אל תתבייש חביבי. מה יש להתבייש? כי מה לא מגיע לבן־אדם… ולי יש הרגשה… נדמה לי שעוד מעט יתחיל.”

“חשוב רגע – המשיך שרגא ברציפות־שוקקת – יורים על עמדה ‘אחת’ או על ‘שתיים’ – מה עושים אנשי ‘שלוש’? – מתבלבלים. ישיבו אש? יהרגו את חבריהם. לא ישיבו? ימותו מפחד. יתגברו על הפחד? איך? ירוצו אל הבית? ואתה כאן בטוח שעמדה ‘שלוש’ תפושה ועמדה ‘שלוש’ כבר ריקה. לך התרוצץ אז ביער, ביריות, וברר מה קרה – והחצר? הנה, שורפים את הגורן – ומה? כעת זה רק מתחיל: לאן? ומה? מחליטים לחזור לבית. אבל על המעבר אל הבית יורים כעת ומכסים אותו באש. ובכן? הנה לך. מה צריך? גבורה? סבלנות? יש לך רק עצבנות. וזה הכל.” – “אינך מפריז? נצטרך לעמוד שתיים־שלוש שעות עד שיבואו לעזרתנו. ומספיק שהאלה יותקפו משני צדדים… – “יבואו? מי יבוא? מנין יבואו? מי שהיה יכול לבוא כבר בא. וחסל. אל תשלה את נפשך. אנחנו בודדים ונישאר בודדים”. – “אתה שוכח ש’הם' מפחדים מאתנו הרבה יותר.” – “על זה אין לבנות הגנה. מה עבודתך שלך?”־ בניין. בנאי” ־ “בנאי? חשבתי שדוקא חקלאי.” – "הייתי פעם. למה אתה שואל? – “ככה סתם. זה בסדר: גם אני הייתי פועל בניין. תמיד זה ככה. רק פלחים, בנאים, ושכאלה באים הנה. טוב. אכנס אליהם”. התרומם שרגא בכבדות. היה חם מאוד, ולפאת מערב אותה אדמומיות, וחסר היה כל־כך הרבה דברים, שלו גם נפתחו השמים הדוממים לא היה ידוע מה לבקש מהם, פרט אולי לשם הכולל: אסתרקה. "כמה זמן בוערת גורן? שאל שרגא וגם השיב: “בוערת עד שנגמרת, עד הסוף.”

אברשקה דיבר. יהושע עמד אצל החלון, ואהרון ישב אל השולחן, ושרגא בא ונשען אל משקוף הדלת ליד נתן. אברשקה אמר: “עם עוד כמה אנשים הייתי שם מארב בקירבת הבאר, משם בוודאי יבואו, זה ידהים אותם, זה יזהיר אתכם, בידנו תהיה היזמה.” – ויושבי החדר שתקו, והמתינו, מיותר היה לומר שאין זה בא בחשבון. אברשקה חזר ודיבר:“להימלט אל הבית נוכל תמיד”. ונתן אמר: “אם לא יילך בחורשה נחזור לבית: אם לא יילך בחצר ניסוג לבית: ואם לא יִילך בבית אין עוד לאן”. אלא שזה בוודאי היה מיותר. אז העביר אהרון ידו בשערו שהיה שחור־כחלחל, ושובל הדים נלווה רחף על כל הגה “מה דעתך שרגא?” – ולשרגא נעשה חמוץ מאוד. כי הכול יודעים מה בפיו להגיד, וכי הגד לא יגיד זאת. “דעתי? נישאר ככה כמו שאנחנו. אני אשב בחורשה, אברשקה בחצר, ואתם עם הרזרבה כאן בבית. וזה הכל.” – וכל־כך ברור היה בחדר שבאמת אין מה לעשות ואין מה לשנות, עד שיהושע ידע כי הגיע תורו. “לא – אמר – לא. כך אי־אפשר. כשתבער הגורן הזאת, צריכים להיות במקום מן המקומות אנשים שירוצו לכאן מייד. ואני אביא אותם.” ושוב היתה שתיקה, אך שתיקה אחרת. אברשקה אמר: “שתסעו לכם כעת בחזרה?” – “לא – אמר יהושע – לא כולם אלא רק אני והנהג.” – “מה? – נחרד שרגא והבין את הכל – שגעון! לא ניתן לך. הנה שם בוערת אש – אתה סבור שמישהו נסע אליהם? איש לא. רואים מרחוק ומבקשים שלא תיגש הרעה אליהם. הגעתם הנה בנס. שוב דרך הכפר ההוא, ובחזרה?” – “אינני יודע – אמר יהושע – דרך אחרת אין. אתה יודע. והערבים לא יבואו לכאן שניים שלושה, ולא עשרה וגם לא עשרות – מאות יבואו, מאות אני אומר לכם, מאות ואולי גם אלפים, עם שקים ועם גמלים, לשלול ולבוז, הם נשיהם וטפם, כפרים שלמים יבואו לכאן: הציד קל והשלל רב ורק עזרה מבחוץ תוכל לעזור” – “באיזה דרך אתה מתכוון לנסוע?” אומר אהרון וקולו מתכתי, מדויק ועניני מאוד. – “לאורך מסילת הברזל, ישר ישר, ורק אצל הפרדסים שמאלה.” – “ואין שם חולות?” – “אבל אין כפרים”. – “תסע עם חמישה אנשים”. – "לא. אסור להוציא מכאן אף אחד. לשם־כך אני נוסע! יהושע התקרב אל השולחן והמנורה הטילה את צל סנטרו על מלוא פרצופו. “רק תן לי ‘כלי’, אהרון”.

כל מה שהיה להגיד הגיע עד השפתיים ונתייבש באפס ניד־לשון. נכמרו רחמים בחדר. על הכל, ובכלל, וגם על מישהו מיוחד. האם צריך עוד להסביר, או להזהיר, או, אולי, לצעוק, לדפוק בשולחן? טוב היה אילו פתח כעת מישהו ואמר מלה יפה, ולפחות אילו סיבב פני הדברים שלא ייראה הכל כטקס של עקידה. ואולם יהושע היה כבר מעבר מזה והגיע לכלל בטחון והחלטה. “אני יוצא עתה. אגיע העירה בעוד שעה – שעה ומחצה, אם ילך הכל כשורה. אשהה שם כשעה ונחזור לכאן. כמה זה? ארבע־חמש שעות? זה כבר יהיה לפנות בוקר. ואשתדל להביא יותר מתריסר, כפליים או ככה, ועם נשק. ורק שלא נפגוש בדרך באנגלים. גם הם. או, אולי ישלחו לכאן מכונית משוריינת ומקלע? נראה. נתייעץ. מקווה שהלילה יעבור ככה. עד למחר בערב נהיה מוכנים הרבה יותר, מה? וככה זה. נו, זזנו.” אברשקה ושרגא יצאו למרפסת הצפונית וישבו במדרגות. יהושע עוד נשאר עם אהרון. היתה אפילה חמה. הארגמן עדיין ישב שם במקומו. ואת מעט הקרירות שקלט החזה הפך הארגמן לחלחלה עצבנית. הקזוארינה לא רחשה, הדקלים לא רישרשו, ורק הבהיקו בחשאי, בשפת חשאי שבינם לבין הכוכבים העייפים, מעבר למעטה האֵד. “נו, אברשקה.” אומר שרגא. “נו, כן.” השיבו אברשקה. “על־ יד הפסים, נדמה לי, חרוש”. – “לא. רק מעבר מזה.” – “חולות תחוחים?” – “נסתדר. אנשים, חוששני, לא נמצא.” – “גם שלנו כאן צריכים שינה כלשהי.” – “וארוחה טובה אחת.” – “גדי, או כמה תרנגולות.” – “החורשה הזאת שלך קצת מסובכת.” – מה עוד אפשר לעשות. גם האפילה שתקה כך. והאילנות ניצבו כך. ומה לא היה כך? ואחר כך אמר שרגא: “הוא חברמן יהושע. לא הזקין.” – “הוא בסדר.” – “רק שלא ייתקע בחול.” – “רק שלא ייתקל ב’הם' בצאתו מכאן.” – “הם ישימו לב שמישהו נסע – וזה יוכל לשמש להם סימן להתחיל” – “הם יכולים גם להמתין לו בדרך”. – “צריך להוציא קדימה משמר.” – “טוב, אני אצא.” – “אתה חזור לחורשה, ואני אצא אתו.” – “הגד אברשקה, אמור גלויות, איך אתה רואה?” – “אותנו כאן?” – “אותנו כאן.” – "זה ככה… אם נעמוד באפתעת ההתחלה – ההמשך אולי קל יותר – “ואני אומר לך – אברשקה – אני אומר לך – שיש לי כאן, בלב או השד יודע היכן, משהו, טוב, לא חשוב, אתה מבין… משהו צריך… אתה מבין: לזוז קצת… וצר כל־כך מסביב…”

ועוד פעם חרקה המרפסת ויהושע הרחב אינפף בנשימות עמוסות, מעין “הללויה הללויה”, מין פזמון כזה, והגיע אל השניים ואמר: ״טוב. זזנו, חבר’ה?" וירדו בזה אחר זה, ועברו את המעבר המפולש אל שני עבריו, והשוקע בגוויעה אל תוך החורשה מכאן ומכאן, ודרך הפישפש שבגדר העלובה, באו אל החצר ואל האוטו. ומייד היתה החצר כולה רגישה, קשובה וערה מאוד. ואברשקה קיבץ את צבי ואת יצחקלה ואת שלמה זילברשטיין ועוד אחד מן התגבורת: “אנחנו נצא כמשמר לפני האוטו”, וליבו של שלמה זילברשטיין נתקע לו בלועו ומיאונים ירדו מעורפו עד ברכיו. רגע הביט סביבו אל החושך ואל העצמים המעטים הנראים, בניינים ואילנות וכוכבים בודדים ועכורים, כמי שנפרד מן העולם; ורגע הביט אל האוטו שהמולה עסקנית שקקה סביבו בידיעת עניין אחד שממנו הוא דוקא סמוי, ורגע ארוך גם אל רובהו ובפקפוק גובר והולך. “תראו – לחש אברשקה – נצא מסביב, נעבור לאורך החומה המערבית, נבדוק, נלך מעבר לדרך בזיתים, נגיע עד הסיבוב, נשכב, יעבור האוטו בדרך השדה, ונחזור מעבר מזה. – תכניסו כדור לקנה וסגרו נצרה.” ומייד תכף רשרוש מתכת ונקישת פלדה חשאית, ולולא בלעו אל קרבו היה ליבו של שלמה זילברשטיין נופל החוצה ואיננו. ושוב שירבבה החורשה אשר בגבעה צואר ארוך ארוך ומיצמצה בעיניים חוששות אל כל עבריה החתומים, ופיקפקה איך מכל האפשרויות לאין־סוף תיתכן בממש. שרגא בא אצל יהושע וכף ידו הולכת לפניו: "שלום חבר ולהתראות! ולחץ ידו בעוצמה ופיקפק מתי יאה לנתקה ולהחזירה, ורצה לומר עוד משהו ונמלך ואמר לאהרון: “אני חוזר לחורשה”, וכבר כפף גבו ושירך פסיעותיו, פיסח משהו, והלך. “אנחנו מוכנים,” אמר אברשקה אל אהרון והביט אל יהושע. וזה הושיט ידו: “להתראות אברשקה, ואל תדאג. תחזרו כשנעבור את הסיבוב. ואתה אברשקה אל תחפש לך גבורות, מה?” – “ח־ח. זה בסדר” – “שלום” – “להתראות לפנות בוקר” – ואברשקה גיחך, והאפילה גיחכה, ועיגול רחב מאוד גיחך מסביב, וגם הכוכבים קרצו. אלא שאיש לא הבין עוד לקריצתם. “אחרי,” אמר אברשקה ונטלו ויצאו בזה אחר זה, חרקו פה ושם בצרורות, ואינם.

ההליכה מעבר לקיר יש בה הכל. ופחד יותר מכל, פחד עד להקיא. וגם בחוץ יש הכל ואין שום דבר אחד בטוח. עצי החורשה מתאפקים, וטווח־כמה־צעדים מתאפק, והחום הדומם מתאפק ובגרונו של שלמה זילברשטיין חנוקה צעקה מרה. ידוע כי יש מקומות שצוות בני־אדם כי יהלכו יחדיו, ייפרדו לפתאום ואחד מהם יזונב ויאבד: שלמה זילברשטיין חושש להיות מזונב וממאן להיות אובד. וגם יש ויד עלולה לזנוק מן החשיכה ולתפוש לה טרף. הכל קרוב וגם רחוק כל־כך, והמרחקים מתעים, והניחושים מַשלים, ואף יש ואבן קטנה שואגת פתאום מתחת לרגל: הו, הושע־נא! ורק אז הכיר לדעת כי הגיעו עד השער המערבי, ובבהירות רבה ובפה ציחה, תפש אז כי כל אותו תוהו־לא־דרך שומם לא היה אלא רק אותם שלושים הצעדים שמן הבריכה ועד השער. וכי מעתה גם קיר החומה יישאר מאחור, וכי רק עתה הנה יתחיל הדבר באמת. כתמים שחורים מאוד רבצו על האדמה: גוויות אדם, אם רק לא בולי עץ ישנים, או משהו. אורן אחד החלה רוח מעטה מתייפחת בין מחטיו, ומשהו נע במרומי צמרתו, ואחריו נעו עוד אורנים. והמולה של תוגה, כאותה תוגה שבסיפורי־מעשיות בשחר ימי אדם, בית־שח, אם חולה, בפינה קודח ילד, ואבא לא ישוב, המולה של תוגה נשמה על נפשות כל האורנים. אפילו הרשרוש היבש של הדקלים הגיע לכאן, או שאלה הם כבר הדקלים של שדרת הדרך הצפונית. אם רק לא דקלי מחוז־אין־פשר הם. מייד היו הרגליים חופזות כולן כאחת, איוושו קוצים יבשים וניערו מעליהם ריח אבק וניחוח קיץ עייף. וכשנשא שלמה זילברשטיין עיניו ראה והנה באמת נותר לו יחיד ולבד. אבוד עדי אובד, ובאותו כהרף־עין שראה כך בבירור – גם ראה כי יחיד הוא בולט על סביבותיו והתמוטט בבהלה אל האדמה אל בין חבריו. עתה היתה שביעות־רצון. לשכב על האדמה זה כבר אחרת, ואם אין לה לאדמה לב בתוכה – מי זה איפוא תופף תפיפות כאלה מול חזהו? הו, אפשר להגיד הרבה והרבה על שכיבה על הארכה בלילה. אולם איך לומר כלל מה שיש בתוך־בתוך, ודוקא זה העיקר. יש מקום עתה לכל המצבים המתמשכים מאליהם, ואין שום מקום לשינוי, ולמה קם שם מישהו – אברשקה – (אברשקה אברשקה – מתרפק הלב באותה נגינה ישנה ידועה – אברשקה, אברשקה, קח אותי…) – ואחריו קמו הכל, וחזרו להרים ולהוריד רגל אחר רגל להרים חיש־קל ולהוריד קֶמַע־אט. זיתים ניצבו עליהם. מרחוק מרחוק פָרץ אור חד ומַקרין מתוך נקב שנִבעה במסך האפלה, אור רחוק־רחוק: אור שלו. ועוד זיתים. ערימות צללים. כנפיים טפחו במסורבל. מטען תנומות היה תלוי בריסים, ניד אחד ואתה נרדם, אם רק אין זה כבר החלום גופו. ומי הם חבריך אלה שאצלך? מה אתה יודע עליהם, מה להם ולך, דמויות־צללים נבוביות וחדלות־קלסתר? זיתים וזיתים. רבבות עלים התכדרו, ומשהו ניצנץ וארב וזמם והתפנתר, ובו בזמן גם פייס: בואו חֲסו בצילי. התחיל להבהיר בין הזיתים, והשדה הגדול התגלה, גלוח למשעי וזהבהב. גבול החורשה. ומה? בטוחה הדרך? – מה לומר?

שדה גדול לאלוהים. שדה כזה – לא ישכון בו רע. אופקים בהירים, ובפאתם אדמומית כזו שאינה יכולה להבליג, מתייפחת וטוענת ומספרת סיפור תוגות ישן באוזניו החירשות של העולם האדיש, החשוק, השותק. ובין מיצרי כרם הזיתים והדרך מכאן והאופק שמאידך, זלפו זלפו ניצוצות טהורים, נשימות נשימות עמוקות, והגידו ברורות כי גם זו אמת היא, ונא לא לשכוח: אמת אחת אפיים. והזדקפה עתה רטינת אוטו מתוך החצר, וכשמפנים ראש לשם, מתברר כי כל מה שמאחור הוא ישות חמורה, קפדנית, כנוסה לעצמה, ונקה לא יינקה הקָרֵב. כגון טירת קדומים אימתנית שקיסוס הזמן חיפה מוצאותיה. קול! לא כלום. שדה זהוב ובוהק, ובמרחקיו, או מעבר להם, פער חמור פיו ונער, וניער הרבה חששות, וסיפר כי אכן גם מחר תזרח השמש, וכי שום דבר שבעולם אינו החלטי. כמה טוב לאכול חביתה על סלט עגבניות ומלפפונים ולשתות תה חם ולחם בריבה. צרצרים ערכו מיתריהם, אי כאן, ניסו כה וכה, ופתחו מייד במקהלת פרועה, ועוד מין חי תמוה, ואפשר שכרוכיה שמו, פתח בצוויחה טורדת, מין ניסור שכזה, גבוה, חודר וגם חגיגי מאוד. אברשקה, כמה טוב לאדם שאברשקה אחיו, או לאם שאברשקה הוא בנה, ועוד יותר כמה טוב לאשה שאברשקה הוא אישה. לו היה תחתיה היה דבק בו – והחיים כולם מעשה צהלה. רטינת האוטו התרוממה, שער חרק, בריחים הוסעו, והאוטו התריע. כעת לנסוע לבד אל העולם הגדול הזה. יהושע שיושב אצל הנהג, ויש בלב שניהם אותה תזמורת קטנה שיש בליבו של טייס מתחיל כשהוא ממריא וניתק מן הקרקע, בליבו של צולל כשהוא שוקע לראשונה וצולל, או בלב אסיר כשהוא נמלט. ואז נזכר יהושע ותוקע ראשו בחלון, ומבקש בין הזיתים דבר אחד, ושמא חזון אבוד, אלא שכרגיל גם הפעם, היה רק ידוע שיש דבר ועוד היה ידוע, מה שידוע משכבר, כי שנית לא יתגלה הדבר הזה. ואחר־כך אווש האוטו בנפתול הדרך והעלה אבק לילי, והיה נדמה כאילו מישהו מן הנוסעים, או אולי להיפך: מן הרובצים במשמר, שמע, או ביטא, “להתראות” שכזה, אתה יודע איך, והאוטו גישש לפנים אל הדרך החוַרוורת, החשיכה, שצריך היה להבטיח ולהאמין שלא תבגוד עד קצה אורכה. ומה עתה? עתה ירדה הבדידות. כשחברך נוסע, מפליג אל סכנות, ואתה נשאר, בדידות יורדת וניצבת עליך, אצלך, מביטה אלך הצד, ושותקת. היפנו גבם וחזרו, ואותו מישהו נמשך ובא עמהם, ונכנסו בין הזיתים והברושים שמעבר, ומישהו הלך אחריהם, וקרבו אל החצר, ועדיין אותו מישהו נמשך ומחריש ובא עמהם, שחור, אפלולי, סתום וחורש דברים. ולבסוף כבר הם בחצר. ומעתה הכל היינר־הך כמעט. חזרו איש למקומו. ועוד היתה טירדה קטנה שבהחזרת הסדר על כנו. והיו קצת דיבורים. ונעליים שחקו, וכדורים נפרקו והאבנים חרקו. ועוד רגע ותם הבלבול, מי שנעלם – נעלם, והכל שב להיות כשהיה. ואברשקה שירבב שרוולוֹ למחות זיעה מעל מצחו. ותר בליבו מקום סתר לעשן סיגריה וקול מבוהל נשמע וזכור היה כי במבטא רוסי חריף: “אש! חבר’ה, אש בגורן!”

ז

מי לא ראה גורן בוערת? אכן אנחנו כולנו נשרפים הננו. מייד נפלה הברה, עוברת בוזקת מקצה אל קצה: “הנה זה בא!” – “וזה כבר ככה?” תנסה לעמוד נפש על נפשה ולהשתעשע בתקוה – “כן. זה כבר ככה.” עונה הלילה, והעשן, והאור המתנפץ. – “ואין להשיב עוד?” – מתפלל מישהו בעצימת עיניים – “לא. אין להשיב עוד” עונים צללים חדשים שנולדו מקרוב, ועודם מגששים ועולים, ואורות חדשים שמגיחים, וקלסתרים כבויים שנתגלו בנוגה המהבהב. ועל החצר, ועל הבית, ועל כל החורשה אשר בגבעה יצאה פיסת־יד ורשמה חטופות, בחפז ובקשי־עורף: "מתחיל מתחיל מתחיל! וגם יד־נעלמה נשלחה אל פעמון־אזעקה. אותו פעמון סמוי, שהיכה בשמים והיכה בארץ, ובתוככי הלב היכה: “אש, אש, אש בגורן!” ולולא התרחש אותה שעה שאון חפז־שֶׁקֶק – היה־היה תלוי אז דוקא שקט, שקט משיק לחומה ארוכה וישרה, קו לאין גבול, חומת צרצרים מאופק עד אופק, כולם אומרים צרצוּר, שרים ונוסעים בשדרת צרצורים בתוך השקט – לולא היה שאון חפז־שקק.

אברשקה אינו פנוי, הוא כבר אצל השער: “לוין, מה אצלך שמה?” – “אוטו־אַזוֹי” משיב עליו צינה לוין הצופה בלהבה. “ראית משהו, יש משהו?” ולוין לא השיב דבר, אם כי אפשר מאוד שמשך לו שם בכתפיו, אולי אפילו הפטיר “נְטְץ” לשלילה מוחלטת – “שמע נא לוין, אתה שמה. תפקח עיניים!” עלתה חמתו של אברשקה, וכבר הוא אצל הרפת, והשניים שמן התגבורת היו תלויים בקיר החומה, ומציצים ראשיהם לראות ולחזות ביפעת הדליקה וסקרנותם הורישה חובתם, נושא שאברשקה עשאו כמין חומר כשהטיח בהם שניים־שלושה משפטים קצרים, פטורים מפירוש. על הסככה היה שלמה זילברשטיין במקומו וביקש עצה דחופה: מה עם הניצרה – להניחה כך או כך? וצבי שאצל שער המזרח אמר לאברשקה: “אתה רואה: הגורן שלנו.”

וכל־כל זה בתוך שניות, לפי שבין הצעקה, “אש בגורן” ובין היריה הראשונה לא היה אלא, כנראה, עד כמה שזכור, כהרף עין. אך משתיפול יריה אחת בטח כי מייד תבואנה עוד. עדיין הן יריות בודדות, אך כבר שרקניות וקטלניות ככל הראוי. יריה וצליף, מיכוַת שוט ומפל אויר, וגוש של פחד, גוש ריקני כזה, צף וצולל חליפות, ואין לדעת מה מוטל עליך: להתכופף לבוא בסדקים, או לירות, לצעוק, לחשוב מחשבות, או מה – ומייד היו כדורים שורקים מעל ראשך, שורקים ועוברים, באותה שריקה של כדורים שאינה דומה לכלום אלא לכדורים השורקים ועוברים מעל הראש. ובין הכדורים נעשה רגע מקום פנוי בחצר, וקולו של אברשקה היה טוען את החלל: “לא לענות להם, לא לענות”! וכבר הוא אצל שומרי הרפת הפחזנים: “חסכו כל כדור מן החמישים שלכם, ולא לקלוע בלי לפגוע. בנתם?” ומשם סבב ובא אצל שלמה זילברשטיין ושותפו שעמו: "לא הגורן! הם הדליקו מכאן כדי לעלות מצד שני. אל תתבלבלו. ולצבי שאצל המכבסה ולשכנו אמר: “חבר’ה, שימו לב, הם ירצו לתפוש את המעבר אל הבית.” ומייד אצל השער שמאידך, במערב: “מה אצלך, יצחקלה?” – “אני רואה!” – ענה זה בהתלהבות. “מה אתה רואה?” – “את אש היריות שלהם אני רואה!” ולא הועילה הערתו של לוין: “הייס בּלוּט” ולא כלום. כי אברשקה עצמו טיפם ועלה למעלה והגורן הגדולה הלמה אישון עינו, ובטנה רוחשת להבות, ועוד באה הרוח לעשות געש־אש, סדום־ועמורה, עוד רגע, מייד־מייד. ונעשה רצון לחדול, רק לשבת ולהביט בה באש הענקית הזו, בתפארת הגורן הבוערת, ובכל כוחה האדיר של האש המזנקת מתהום לוהטת ואפלה, ומתלקחת באור לבן ואדום ומהדיפה גדודי עשן וענני גיצים, ובין הזיתים התפוצצו פתאום שלוש־ארבע אִשים זעירות ונמרצות, עם צליפת שריקה רועמת והמון צללים שהתמרטטו תשושים פה ושם. “כלום, זה לא כלום. אתם רק השגיחו”. הסביר אברשקה וקפץ למטה.

מי יבטיח לשלמה זילברשטיין שאותם הניצוצות, אותם ספק רשפים ספק גחליליות, שראה מקודם (מתי היה מקודם זה?). לא היו פטר־האש, שהטילו הללו וחמקו לברוח? ולמה שתק. ולמה תחת להזעיק ישב לו ופייט מזמור ל“נפלא” המתגלה לאדם מעבר מזה בשעות עליית הנשמה? אברשקה היה נחפז, הצביע היכן האויב, ופסק ברורות: “תכוון היטב, והשתדל לפגוע בכל יריה.” וזה דוקא היה משונה. כי התברר אז כי זאת הפעם צריך יהיה להגיע לכלל יריה ברובה הזה, ולירות ולכוון, שים־לב, ממש, ולפגוע, ולהרוג. זה שהוא עצמו צפוי לפגיעה היה ברור יותר ויותר משוער מראש. הרווח הזה, העצום, שבין למעלה ולמטה, זה החלל המעושן ואדמדם, היה עמוס כולו אשכולות צללים, מבכירים בחפזון, בשלים ונושרים, ומתפוצצים כשלפוחיות. והיה דבר בשלמה זילברשטיין שנשימותיו נתקלו בו. ריפרפו קצת. נרעדו, וכבר איך־שהוא. והכל היה על קצה חודו של משהו גבוה ומחודד, תנועה אחת ואתה נשמט ומרסק עצמותיך. ואין עוד דרך. אין כל דרך. האם ראה יהושע את האש? – יחזור, ימשיך? טוב שאין בליבו של שלמה זילברשטיין אלא ריקוּת, שאם לא כן. היה כל דבר אחר שבתוך ליבו, ואפילו חלמיש־צור מתפוצץ לפלצות.

“אברשקה…” תסס פתאום קול מאצל הרפת. “הם, באים…”

ומייד, בעד סריגי הרפת, ומבעד הקשות הלב, נראו בחורשה כמה צללים, צללים שאינם צללים, שורצים כאלה ומתגנבים, נגלים ונעלמים, וכל פסיעה שלהם מלווה פעימת לב הצופה. “ארורים – חירחר חנוקות מישהו – לו נפלו בידי…” ואילו פרה אחת, מן השבע שברפת, הטילה אז גללים במטח טופח ולח, ואמרה: “לאט לכם, לאט חברים!” ופלוני השומר נדחק אל האשנב והוציא רובהו וחירחר: “להרביץ־אברשקה?” – “חכה – שיתקרבו קצת.” אסור לרובה לרעוד כשמכוונים בו. לכוון בחשכת הלילה. הבלגה עצורה ורוטטת. מייד חזרו החושים וקלטו מה שנתרחש מאחור: חזיזי נֶפֶץ ונוגה להַט. והחצר כולה היתה כנוסה לתוכה, אפשר שהיא אומרת מזמורי תהילים, ואולי רק ממצמצת עם כל יריה ומכווצת זנבה, כסוסה הזו שכאן, שזקפה אוזניה, תללה שפתי ארובות נחיריה, והקשתה עכוזה בפינתה שלה, כולה רתת. אברשקה כבר ראה שבעה מהם, אולם ייתכן שהם כפליים, כשם שייתכן שאינם אלא רק שניים. הגרון ציחה, יבש כחרס. “טוב – אומר אברשקה – סבלנות חבר׳ה, אל תתפרצו לפני הזמן. אני אגש אל צבי”. אמר והתפרץ החוצה אל צבי: “מכאן – לחש חטופות – שמרו היטב, וכשתתחיל תתאמו את האש עם הרפת.” הרוח נשבה וטילטלה עשן לחצר. אור סיוט נפל על הבית, על הדקלים, ועל הקזוארינות שלפניו, ומאחוריו חשיכה צפופה שבעתיים, שחורה כתהום אטומה, מעל לאותה חורשה שמעבר לבית.

ובחורשה הזו שמעבר לבית, דידה שרגא בחפזון מכאיב אל עמדה מספר “שתיים”. “חבר’ה – הרחיש בעודו מתקרב ובא אליהם – חבר׳ה, מה אצלכם?” – "אנחנו כאן, שרגא!״ צייצו האפרוחים כשחזרה הדוגרת לבסוף. – “מה נשמע אצלכם?” – “אצלנו מתוח מאוד!” – אמר אחד מהם וארבעה זוגות עיניים הונפו תנופה על חידת גיזרת האופק שלפניהם, ולא העלו דבר. תֶפֶף היריות מאחור ניעור רגע ושוב דעך, והיה למשחק של “זוג־או־פרט”. ושוב התעבו היריות והיו סמיכות עד כדי שאדם נלחץ בכל כוחו להיטמן בעפר. להתרדד ורק לחשוב איך נמלטים. ופתע קפצה ויצאה זעקת זוועה מחרידה, קפצה כחנית מוחצת, צנחה כמארה מקפיאה את הדם: “א־ה־ה־ה!” ובור של דממה־מקשיבה נִכרֶה מסביב. ולב של אמא אץ־רץ מהרה לכאן, ולב של אשה שהזהירה ודיברה לחינם, ולב של ילד קטון, תמים וחמוד, ואמרו הכל: “אח” בתוך־תוכי חוּבם והמתינו עוד רגע שלם וארוך. לשמוע ולדעת את זו הזעקה, שלא חזרה עוד ושלא תחזור עוד. והיריות, זוג או פרט, שרקו והתנפצו כה וכה, בעקשנות אווילית. “אני הולך אל ‘שלוש’” אמר שרגא וריחם מאוד על עצמו, כשהשאיר מאחוריו שלושה אפרוחים מרחמים על עצמם מאוד־מאוד.

כשירד שרגא לעמדה “שלוש”, ירדה גם הפוגת־אש קלה. והעולם מיהר וחטף ופלט נשימה כבושה, ומיהר וחטף וכבש נשימה חדשה. משהו הלך ונתהווה, משהו כבד ומכריע. ואי־ידיעה היה אופף וחונק הכל. בוץ של אי־ידיעה. שטובעים בו כשמנסים להיחלץ. והיה כמו שאון של ים, ים סוער שהולך להציף גבולי חבל. "מקיפים אותנו ידע והבין פתאום אחד ונחפז לשתוק, אלא שכבר איחר, וניגע את האחרים בחששות נאלחים. ריח עשן היה צונח כל הזמן כבדות. אדיש עד להתפקע והופר אותך לעכבר־במלכודת. והשקט היה מכביר והולך, והמבוכה מתעבית בשכרון, והכל מעורבב מאוד. לוּ נבקע פתאום הרקיע, והעצים היו משתחוים, וסולם היה מוצב ארצה – לא היה אדם נפתע; ואולי גם היה מושיט יד אל יד אחרת, רכה, ממש עתה, באמצע, ומניח להם לכל בני האדם ללכת ולעשות כחפצם ולקחת להם מה שיחמדו: קחו לכם בני־כלבים – זִללו והימקו! ושרגא כובש פיקתו ועונה לאמור: “טוב. צריך לזוז.” – “אני שומע משם – תשמעו” רהט אחד והצביע בידו לעבר שריקה גבוהה שהתיזה את חודה של הדממה המתאפקת. ענפים אחדים חרקו ונשברו אי־כאן. והרוח גם היא החלה מהמה בכבדות בצמרות. גוש עשן מואר זחל כעת ויצא מעבר גג הבית והחל זע מפליג חגיגית, ונוגה חולני נפל ממנו על העצים, ומן העצים נטף עכורות למטה. אך מאַחֵז עיניים, לֵאֶה, מועם כנחושת שמי בצורת. – ונעשתה בדידות פתאום, בדידות עד טירוף. שלושה אנשים בתוך מחפורת של מה־בכך, ערימת חול של כלום, וכל העולם נוטל ופוסע כבר אליהם, לקראתם, עולה ישר עליהם. וקריאות התרוממו כעת, קריאות גסות. ויריות אחדות. “עליהוּם!” שאג הלילה השחור, “עליהוּם!” ענתה החורשה, "עליהוּם!״ הטיחו היריות מעברים.

“שרגא!” קרא קול פתאום אי־מזה בחורשה, “שרגא!” – “אני בא!” לחש שרגא ונרתע, הדף בבוהנו את ניצרת האקדח, ויצא, ותחב את דמותו הארוכה והכפופה אל תוך דמדומי האורה העכורה־האדמדמת, ונעלם בתוך הצללים־לא־צללים. האור־לא־אור. וסמיך מייד קמה המבוכה ועמדה בשתי רגליה והיתה משוטטת בין העמדות, ומסביבן, ובוחשת בשובלה את שארית ההגיון והטעם. בעמדה זו כבר היה נראה בבירור כאילו הכל כבר היה גמור ומוגמר. ובעמדה אחרת היה כאילו עדיין יש שהות־מה עד שתפצה האדמה פיה – ממש שהות כדי לנוס. ואין יודע איך עברה הרינה לפתע כי בעמדה “אחת” נשמעו אנחות, ויש פצועים, ודם שפוך – ואיך היה מובן אז כי הבית כבר נכבש, וחוץ ממך ומשני סימני השאלה שאצלך לא נותר עוד מגן על מה שהיה פעם החורשה אשר בגבעה. “חבר’ה מה אתכם?” נזף שרגא בעמדה “ארבע”, “מה זה אתכם אני שואל?” – “לא יודעים. יורים עלינו”, אמר צרוד אחד. – “עליכם? יורים על החצר. כאן אין להם מה לחפש ורק את הדרך אל הבאר.” צעקות ויריות עלו מעבר החצר, צעקות עידוד וקריאות קרב. והאש האירה גוש עשן ומעבר לו חשיכה כפולה ומכופלת, בלי כוכב, בלי רקיע בלי כלום. “רק אחרי שנפתיעם במארב, יסתיים תפקידנו ונוכל לחזור, או כשיקרבו אל הבית. ובכלל: העמדה שלכם – מצוינת.” – והכל נעשה אז שפיר וכמעט תקין, עד שלא נטל שרגא ועזבם, ומייד חזר ונתמוטט הבטחון והיה ליאוש קודר. בעמדה “שלוש” היו האנשים שקטים, ויעקב הודיע כי לפי שעה אין מה להודיע. כאן אפשר היה לנוח, ולשאוף רוח, אלא שצריך היה למהר לעמדה “שתיים”. ובעמדה זו, עוד בטרם ירד ביניהם, נצטופפו הכל לקראתו וכמעט נאחזו בו: “שרגא, עמדה ‘אחת’ חוסלה!” – “מה פירוש חוסלה?” – “אין שם איש.” – “מה קרה?” – “לא יודעים. אין שם איש. שרגא!” – "אולי הסתלקו אל הבית? – “לא יודעים. אין שם איש.” – "מִנַין לכם שאין שם איש?״ – “ככה. הנה. תשמע, תקשיב: אין שם איש”. – “נו, כן. אתם עייפים כבר, חבר’ה, אבל, תבינו: היריות האלה הן סתם. הם אינם מעזים להתקרב”. – “אינם מעזים?” – “לא, ויעזו נא. יש לנו רובים. יש לנו כדורים. יש לנו רימונים, ויש לנו… ושיעזו!” – “אתה מדבר ברצינות או רק סתם?” – “מה סתם? ומדוע אתה יושב במקומך. מי מכם צופה אל הואדי? די, למקומות!” ואילו עמדה ‘אחת’ היתה בסדר גמור. ואפילו קצת משועממת, משועממת מרוב מתיחות, התרגשות שמעבר למתיחות, הגובלת באדישות. וככה זה היה כששוב עבר רחש מוזר: היריות נפסקו.

ואחר־כך התחילו היריות על החורשה, בבת אחת, מן הואדי, בשריקה פולחת אל עבר הבית. ורוח אחרת היתה. “זהו, עכשיו אנחנו” ידעה החורשה. ופורקן בא לקפיץ הגדוש, ושלוָה ירדה על ארבע העמדות. “טוב שחושך כאן – לחש צרודות אחד מאנשי העמדות – והאור מאחורינו.” – “כן, – השיב לו ממושקף אחד – כעת זה בא.” – “הולכים הולכים” לחש אחר בעמדה אחרת. ומול עמדה ‘אחת’ צצה לפתע דמות זריזה, דמות ברורה של “זהו־זה” מתרוממת לעברם בשיפוע, בין הסלעים. והכל היה אז לפתע כמעט חגיגי, חדש, לא דאגה ולא חרטה, לא תמול ולא שלשום, ולא שום דבר, אלא חדש, טרי מאוד. “זה כבר ממש”, וכאילו נפתחו אפשרויות חדשות, ורק צריך שלא יימשך כל זה הרבה זמן, ויישאר הכל על פסגתו. מייד נתגלו עוד ארבעה־חמישה צללים מחרישים ומחליקים למעלה, בזה אחר זה, נבלעים בצללים אחרים ובגזעי העצים, ועם זה ברורים ככאב. ותוך כדי כך, לחש שרגא “עכשיו” והתרומם והטיל מה שהיה באגרופו בתוך הקבוצה הזו, ועוד רגע ונבקע העולם בחזיז ברק־רעם, וריח אבק־שריפה, ואשד אויר שחזר ונשפך אל הריקנות שנתהוותה. ומעמדה סמוכה נתפצחו אז יריות ומישהו, כמה פסיעות מנגד, פסע פסיעה מפקפקת, וצעד צעד כושל, וחג־מט קצת ונעלם. באוזן מהמה צליל מיתר דק, כשל יתוש מנסר, ובלב מכה תוף מהומת רגשות בשרניים, גלמניים ובו בזמן גם מופשטים מאוד. ותוך־כדי־כך, ניצנץ ניצוץ ממול ושריקת כדור בזקה בזוועה וחלפה אצל החוטם, זו שריקה אחת שמבזיקה כאילו אצל כל חוטם במיוחד, וישר אליו. עתה כשהתפוצץ השקט לרסיסי רסיסים, כשאפשר היה לרכוש ולצעוק, התפרץ אל תוך ידי רצון כבוש זה כמה וכמה, איווי מובלג וחשוק, לעשות הכל, מה שמותר ומה שאסור, אלוהים שבשמים. להתפרע בן־חורין. ומותר לצחוק. מותר להתנועע, מותר לנשום אויר, מותר להפר את כל הקשרים הקודמים, וכל קשר שהוא, כעת אתה לא בן, אתה לא אח, אינך בעל לאשה ולא אב לילדים. כעת אתה – אתה הוא, אדם בעולם, אדם בעל עולם, בעל חיים, בעל חיים יקרים, ומרוכז ונפעם יושב בעמדה, עם רובה ביד, מסביב צעקות ויריות, שומר את חייך היפים, הנפלאים, המרוממים עד אין מלה. לא, אין מלה, אין דיבור, אין צחוק ואין תנועה, רק יושב ושומר ומכוון כמה שאפשר, לא מפני שאתה רוצה להרוג, או מפני שאתה חפץ לעצור מישהו, או מה, אלא מפני שאתה חי. טבעת קטנה לך בחזה ובתוכה יקרת חייך. כאילו נולד מחדש. כאילו חי מהתחלה. זה פה אינו עשן של כביסה בחצר אמא, וגם לא עשן של אפיה בתנור באותה חצר, ואינו קוצים מבוערים בשדה, אלא הוא עשן של חורבן, ושל מלחמה לחיים. ושרגא בעמדה ‘אחת’ יודע אז כי העמדות שבחורשה עשו את שלהן וסיימו את משימתן: מניעת התקפת פתע מן הואדי. וכעת צריך להחזיר ולחזור בשלום. לבוא פנימה ולשמור ולהישמר היטב עד שתבוא התגבורת, או עד שתזרח השמש, או עד שייפלו השמים על הארץ. אלי שבשמים – ויעבור נא גם זה בשלום!

מה זה חיי אדם? צחוק! נוטלים וחיים אותם, בהפקר, בחירוּת. “אתם כאן – אומר שרגא לאנשי ‘אחת’ – אני קופץ אל ‘שתיים’, תמתינו רגע, ורוצו מייד אל הבית, נחפה עליכם באש אם יהיה צורך. ובריצה חבריה!” – וכנראה גם חייך אליהם, אולם נשוק לא נשק להם. “טוב!” – אמר אחד. ושרגא התכופף והתעגל ורץ אל החשיכה המתעלפת עדיין, ועוד רגע וגם שלוש דמויות התרוממו והתכופפו, קרטע וחפוֹז, ונעלמו גם הן. “ש־ש…!” אמר שרגא כשרצו אנשי ‘שתיים’ לומר לו – “ש־ש־ש..! רק רגע” – חביות ריקות של זמן התגלגלו כבדות, ומשאבה בגרון ניפחה לה בלחץ גבוה, וכבר אי־אפשר להתנפח עוד: “בס־ד־ר!” נשמעה בת־קול כבושה – “נו!” פלט שרגא מחסן גדול מריאותיו. ואחר כך זזו אנשי ‘שתיים’ נרגשים מאוד ועצבניים מאוד, עד כדי כך שלא יכלו להתנועע לאיטם, וכיון שהאחד מהם פרץ בריצה, קמו ורצו אחריו האחרים, רצו כל עוד נשמתם בם. ושוב תהום עצבנית, שחשים בה איך השיער מלבין – “בסדר!” ניצל ליבו של שרגא מהצטמק, לאחר ההתכווצות המטריפה, כווץ וסחוֹט, כווץ והתבוֹסס.

ולבסוף כשישב שרגא ב’שלוש' הגיע גם תורם של ‘ארבע’ לחמוק. ‘שלוש’ היא עמדה שטוב לשהות בה ולהמתין בה, טוב עד הרגע שמתחילים חבלי הלידה. עד ששלושת בני ‘ארבע’ יבואו אל הבית הכהה. ושוב היה לחץ שיניים ושוב שתיקה קופאת, ופתאום נעורו יריות. מיכוות חשמל חלפה ב’שלוש': עליהם? – “שלושה כדורים – ציווה שרגא – אש!” והיתה קצת רווחה כדי שתבוא הכבדה מעיקה שבעתיים אחריה. ושוב היו יריות. וברור נשמע איך ענף נשבר, וגוף אחד נפל, ואין סוף דומיית־דאגה. וככה נמשכה הציפיה, נמשכו היריות – “שרגא!” ניסר אז קול צרוד. “זה כלום, שרגא!” ושרגא חייך מאוד, הפעם בוודאי ובגלוי, והבריקו שיניו, אפילו אם ביום לא היו לכנרת כדי־כך, והעביר את שרוולו על פרצופו “אני־אומר־לכם.” ולוּ רק היה מרחב יותר אפשר היה לצאת במחול ריקוד הכרס ריקוד היפוך־הגולגולת וכל כיוצא בזה. “עכשיו אתם!” אמר שרגא. “זוזו ואני אחפה”. – “לא חבר, גם אני אתך, ואתם שניכם זוזו!” אמר יעקב בקול פשוט כל־כך שלא היה טעם להתווכח.

“טוב שפנינה שלך נסעה מכאן, מה?” אמר שרגא ליעקב. – “כן, טוב מאוד”. – “ולי חבל שאסתרקה שלי איננה פה. אם ככה ייגמר הכל – הרי זה בחסד.” – “‘הם’ עדיין פה בין הסלעים” – “מילא. אינך יודע כמה טוב לי כשכולם כבר בבית.” – “כן.” – “החורשה, בכל זאת, לא הכזיבה. מה השעה עתה?” – “קרוב לחצות אני חושב. יורים כבר כשעה.” – “כן. בלי סוף.” – “חכה, עוד לא גמרנו.” – “היית יכול לנסוע יחד עם פנינה, לא?” – “כן, גם אתה היית יכול לסגת ראשון אל הבית.” – “כן… חֶ־חֶ.” והחורשה היתה תמימה מאוד. אילנות תמימים, ואדמה תמימה, ושלווה כל־כך הרחבה, ורק העשן האדום לא היה תמים. וקולות לא פסקו. קולות כה וכה, נעו זעו, קיללו, התאספו ונפרדו. וגם אנחות נשמעו כעת היטב. לא הרחק. אנחות כאלה, ומתייפחות. וצרצר קטן אחד שדימה כי אפשר כבר להמשיך, ופצה פיו וקרא בצהלה, בתוך כל המלחמה, והקשיב, וקרא עוד פעם, ולא נענה, ונמלך והחריש במקומו שלו. ועוד היו כמה וכמה תמיהות, ועוד כמה וכמה רגשות שאין להם לפי־שעה מוצא. “שרגא – אמר יעקב – אתה מפחד?” – “מפחד? זאת אומרת… אני נרגש…” – “ואני מפחד. ואם יקרה לי משהו, מוטב שעד הסוף. אתה מבין. או ככה או ככה. ואינני יודע אם תבין… היא נסעה ואני נשארתי. היא או החורשה. ואני נשארתי… אתה מבין?” – “מה זה אתך? כלום לא יקרה לך!” – “מי יודע” – "חדל. אני אומר לך – “ושרגא. אם…אז תלך אליה…” – “חדל. אתה רעב בוודאי” שוב קמו יריות, תפף דחוף. יריות חדשות זעזוע חדש. ומתברר מה היה חסר עד כה. “הם יכולים לשרוף גם את החורשה,” אמר יעקב ומולל כמה מחטים יבשות, מחטי אורן ריחניות, שטוב שיש לילות שכל־כך טוב להתגלגל עליהן. “נו, בוא, נזוז.” כעת היתה פתאום החורשה נכריה. בדידות כזו עוד לא חשו. מין צהוב פשה באויר. מין אבק, מין “מה לכם כאן.” מיואש, ואומלל. וזזו, והתקרבו, והאור שמעבר לבית התרומם והתגלה, והיתה מנוּשמת נשיבה לוהטת של עשן. צללים ענקיים שנטלטלו כה וכה, כמשמשים באולם נטוש. ואחד בלתי נראה, חמק והסתתר מעבר כל זיז, מעבר כל רחש, ורגע היה נראה לא כך, אלא כאילו אתה עומד כאן, ורק סביבך הולך והולך הכל, לאן הולך הכל?

ח

היטב אחזה האש בגורן, הקיפה סביב סביב. ממילא עולה הזרוע להצל על הפרצוף ממטח הלהט והעפעפיים נחרכות לריח הלהבות. כליל עשן בהיר זָרם, רגע צהוב עכור, ורגע חום שקוף, וגם פתילי אש אדומה־צהובה פזיזים נשזרו כדי רגע, פורחים וניתקים, עם גיצים מתבקעים, והתבן לאחר שאוּכּל נתהבהב לחוטים לבנים, שיוצאים נרגשים בריקוד המונים; אלא שהקצב המשתנה מתחלף כל־כך עד שלא ניתן להם אלא רק לדדות ולנתר בערבוביה, מסמיקים ומחווירים, ונחשולי החום מציפים, וכבר עמוד אש צומח לגובה, מיתמר, מבשיל, מכביד ונכפף וניטש לארץ, והרוח שוב כונפת אותו, ומנשבת בו ומפיצה; ועוד זה ניתק ותלתלים חדשים פורצים, וקנוקנותיהם הרותחות משתרגות על בלימה לוהטת ופרועה, זועקות זעקה גדולה למרחב, זעקה שהיתה כבושה בהם ימים רבים, כשעוד צמחו בשדה והשמש עליהם, ונמוגות בעשן, ובאור הגדול, המרקד, היוקד, ובנפץ הקש הבולע הכל, עד שמשתיק גם את היריות ואת הצעקות, הצעקות, בייחוד הצעקות, אלה שנשמעות כבר, ואחרות שעוד יש צורך לצעוק. לצעוק ולרוץ לכבות, להציל, הוי בני אדם: שריפה, שריפה, היזעקו ובואו, היעזקו ובואו – ראו מה קורה כאן! ועם זה אתה משותק, ובלב כתוֹף צופה חוזה בכל פריחת גוני הלבלוב והכמישה, אודם ושקיעה, ושלכת, ותהומות חשיכים, בתוך־תוך לוען של הלהבות: הוי בני אדם, מה קורה כאן!

הַקָשַׁת יריה צולפת החזירה את שרגא ויעקב מתדהמתם המוקסמת לזעזוע של התרגשות אחרת – “ככה זה” אומר שרגא אמירה, והכינו עצמם לרוץ אל המרפסת המערבית. עייפות התגנבה מבין צללי הגזעים, אל בין צללי הספקות, עייפה כלבית עם בדידות כלבית. ושחוחים התגנבו אל המרפסת. נתן היה שם שקוע בין השקים שעל המעקה: “אני עוד לא יריתי כלום, יבוא אחד מהם ואדפוק אותו!” סינן בשיניים חשוקות. ועם כל זה מייד הישרה הבית הרגשה כשל מי שעלה מדופן רעועה שבּים אל סירה צפופה כשהאניה בוערת ממול. הבית, עב הקירות. וצריך היה לספר מייד למישהו הכל, לספר הרבה והכל, אתה יודע, כשבאים הביתה, ומנורה מקבלת פניך, ואפילו היא כהת אור ועל הרצפה. ואילו הקירות היו שטופים נוגה תוסס, עסוק בשלו. מייד חפזו השניים הראשונים מעמדה ‘שלוש’ ואמרו: “והיכן אנשי ‘ארבע’? בבית אינם.” ושרגא זוכר מייד ובבהירות נפץ ענף נשבר ומפל גוף וקריאה צרודה: “שרגא זה כלום!” כל זמן שאתה בחוץ – אתה בחוץ. אולם להיות בפנים ולחזור ולצאת החוצה – זה כבר דבר אחר. זעום גבות נפנה שרגא ויוצא למרפסת ואומר דבר לנתן, ומתכופף מאוד, במופרז, וגולש ויורד במדרגות, עם זה הפחד הגדול, המעוקב, שאין לו גבול. פוסע אילו פסיעות. מחניק. כל מה שהיה פעם בטוח, קרקע, כעת רק טלטול של מיחושים. ואחר כך, לפתע, מטו רגליו, וצנח נפל תחתיו בתוך העפר והקוצים. לא שום דבר: ורק לא, לא ולא. “שרגא”! האיר קול חרישי מאוד ולבבי מאוד, קול כיוצא החוצה בטרם אור־בוקר בעוד טל, “אתה עייף, חביבי? ואולי תשתה כוס תה – יש תה על הפתילה – ואולי תתפשט ותשכב לנוח קצת, במיטה”, והחלונות פתוחים, ובחוץ קרירות, ומישהו בחדר השני קורא בספר, לאור המנורה, והופך דף, זה אתה אבא? אבא שלי אתה הוא זה? כמה זה יפה לישון ובחדר השני יושב אבא וקורא בספר, קורא והופך לו דף. “גם מחר יש יום, שרגא, תספיק לעשות את השאר מחר, תישן חביבי!” אומר הקול המוכר, היבשני, יבשני למי שאינו יודע שקולו של אבא הוא זה. “שרגא!” חזר וגוַע הקול הזה, “שרגא!” עולה קול צרוד ומהסס שיצא אי בזה מארץ: “שרגא? – פיקפק החושך הצרוד – אנחנו כאן!”… – “מה אתם כאן?” – “זה ככה – חטפתי קצת ברגל…” ביטא הצרוד. “הם נשארו אתי והגענו לאט לאט.” – “כהוגן?” לוחש שרגא, מיושב בדעתו קצת, ומתחרט קצת ונכלם – “א… אינני יודע…” והיו הארבעה רבוצים על בטנם, קני קש וקוצים מדגדגים בהם, ובצמרות העצים הלך נוגה אדום. ומשום מה נתחשק מאוד לשרגא לומר: “בּוּ־וּ־וּ!…” ולשחק קצת בדובים, ולצחוק ולפטור כל זה במעשה משובה, ולהזכיר להם מה שאין ספק ולציין כי מה ששכחו דוקא זה העיקר, ולא כמו שנראה להם כאילו יש דברים נכבדים יותר מזחילה זו שבילדות. “טוב! – אמר שרגא – בואו אתם אחרי, ואתה – ללכת אתה יכול? – בוא איתי.” ופלוני לא ידע כיצד ראוי לו לבוא, ונתמך בשרגא עד המרפסת ושם בסיועו של נתן, שלבש חגיגיות יתירה, שכן אין לך חגיגי מפצוע, והעלוהו למעלה. ושרגא חזר בפעם השלישית אל החורשה: “כעת, בריצה!” והם חפזו, ואחד, כמדומה שרגא, הטיח רגלו בגידמת עץ כרות, וקילל, מתנשמים ומזיעים, חזרו לאור הלהבות, וקפצו במעלות ונכנסו החדרה, כאילו השיגום רודפיהם עד הפתח.

בית־רֶגֶל אחד היה שטוף דם, הפצע היה שטחי, ואילו הוויכוח העמיק: אם מרסיס אבן או מנתיז כדור? “אין כאן עזרה ראשונה?” תמה שרגא ונתן השיב: “אברשקה הוא העזרה־הראשונה. הוא רפתן, מטפל בבעלי־חיים.” ובתוך כך רחצו וחבשו את הפצע ומראה הדם הוסיף משלו כשהמתינו לבאות. כי היריות כאילו חדלו, או שקול נפץ הגורן המשולהבת החריש הכל. כתמי אור הבליחו כירכרו על הקירות. שפפו על הרצפה ופילו בשקדנות את הקוצים את שׂיכיו המנוולים של זרעון הגזרזוּר ואת אונקלי התרמילים הסלילניים של אספסת־הבר החביוניים, שנאחזו בבגדים, בשיער הידיים והרגליים, בגרביים, ונתחבו, ונצמדו, והטרידו מלבד כמה קוצים של חשבונות, שאותם גם לפלות אי אפשר. מייד נמצאו גם סיגריות; ובעוד הם פולטים עשן רווחה ונופש – ירד שרגא אל אהרון. “שרגא עייף כמו חמור” העיר אחד, "נו, כן, מתרוצץ כמו כלב״ ענה אחר. – “כשאתה מתרוצץ אינך יודע כלום” חזר ואמר הראשון ומשקפיו התלקחו. “פתאום הם יורים, פתאום אתה יורה, פתאום אתה רץ ופתאום אתה בבית…” – “דפקנו שם כמה מהם, אין ספק!” התלהב אחר. “יופי” נענה לו הקודם והשיב עשן שביעות־רצון. ומישהו אמר “מי יודע מה השעה?” ונפלה שתיקה. כל מה שהיה עד עתה לא היה אלא פתיחה למה שיבוא עוד עתה. והצרוד שנפצע לא נאנח ואמר: “איך שהוא, עוד אוכל להביא תועלת.” כדרך גיבור שאינו מטריד אחרים. ואינו יודע כעת להחליט מה טוב ומה ראוי ומה נדרש ממנו. גם לא למה חדלו היריות, ומה אחרי הגורן, ולא אם כל מה שאירע עד עתה הוא הצלחה או כשלון, אם זו “עמידה בפני צר” או “הדיפת הצר”; אם יריות כאלה הן “מטר יריות” או הן רק “כמה יריות” – ואולי הכל כאן רק מקרה קל־ערך, ורק אתם, הנפחדים, רואים צל הרים כהרים. הכל מולט עשן ואתה כל כך עייף. וקשה לדעת כלום.

וכאן בא בפתח אהרון וצל ארוך לצידו ואמר בקול חרישי: “בואו אעמיד אתכם במקומות” ולקח שניים אחר שניים אל החלונות, והראה לכל זוג את גיזרתו, וציין מה הם העצמים החשיכים הגלמיים שלפניהם, שאפשר שהם כל כך הרבה דברים שונים, וכל מיני כך־או־לא, ואמר: “אלה הקזוארינות ועד הכתם הלבן: הבאר. ושם, החצר, ועד החרוב, זה חרוב הוא, ומעבר לזה ‘שטח מת’, שצריך לבדוק היטב.” וכל הדברים האלה היו עמומים־מוארים באור מתעתע, והכל מאחוריהם כבר איבד ישותו וטבע במין בוץ חוורוור, עם צללים רומשים ושורצים ומתעוותים. ולאחר שנתפשו החלונות לאורך כותל דרום ומזרח, יצא עוד זוג אחד אל נתן ויאיר שבמרפסת. ויאיר זה, שמבטו לא מש מן האש ונשאב לתוכה. כאילו הרחק הרחיק מך הדברים וכאילו בא אל הדברים עצמם, או אלוהים יודע מה. לעומת נתן, שמעולם לא השחית מבטים אל כלום שבעולם, ורק רטן – “את מי שלחו אלינו? – עוד שני ‘קאליקערס’!” וגם הצרוד, התמלא גבורה כל כך, עד שקפץ והתעלם מפצעו והתנדב ויצא אל המרפסת המערבית עשוי־לבלי־חת – אלא שחזר וחש כאבים בסובך שוקו לשמע ריטונו זה של נתן, וגם אמר לממושקף שאצלו: “יש כאלה שעושים משהו, ויש כאלה שיודעים לדבר!” ואילו הממושקף הזה היה כולו נפעם: “איזה אש, ריבונו של עולם, איזה אש!” ולנתן ניתן כבר עניין לענות בו: “צד מערב. חברה. צריך לשמור על הדרך, על החורשה ועל הבית. וצריך, כמו שאומרים, לראות ולא להיראות, ואל תדאגו כי אני עמכם!” והראה להם היכן “לתפוש עמדה” ולא הניח וגזר למנות את מלאי הכדורים, וגם הטיף להם: "ואסור להיות עייפים, אחד נח ואחד פוקח עין, ומתחלפים ואחר־כך סיים בהתעוררות: “ונראה להם! ואני אתן לכם תיכף ענבים!” וכך השתפר מצב הרוח, עד שאין לך יפה לשעה זו משורר את השיר: “תה־ואורז־יש־בסין” ומכאן, בגלל צליל אחד, אל השיר “וטהר ליבנו”, ואפילו טפף קצת ברגליו כל כמה שיהא הדבר משונה בנסיבות אלה.

אולם יאיר הזה השותק כגולם היה “מנדנד לו על העצבים”, סבר נתן, עד שבתוקף הכוח המסור לרשותו נשלח הלה להחליף את “הפצוע” ולהישאר שם תחתיו, ולהתנחם במה שבכך הוא “עולה בדרגה” ונושא באחריות “בעמדה הרצינית” הנ"ל. והצרוד הפצוע שקירטע וחזר אליו, דוקא היה איש כלבבו. “אתה נתן – אמר הלה בקולו המרוסק – צריך להסביר לי כל מה שכאן. אני לא מבין כלום. היו יריות. ויש אש. ואין יריות, ויש יריות. ומה כל זה, והכל!” – ונתן אמר: “טוב. שב. קח ענבים. נפלאים. קרים. אני הצפנתי אותם. קח עוד. איך הפצע שלך? מה כאן, אתה שואל, אני אסביר לך.” וכך התברר כי החצר לאחר שעמדה בפני ההתקפה הראשונה, ניסו לעקפה מן החורשה, וכשהופתעו גם שם ינסו כעת דרך חדשה, משמע: להפריד בין הבית והחצר, ובין החורשה והבית. בין החורשה והבית כבר לא חשוב: אתם כבר בבית. אולם המעבר מן הבית לחצר, זה מה שעומד עתה על הפרק. וגם לא הבית אלא החצר. שם יש פרות ופרדות, סוסים ותרנגולות, ושקים ומכשירים, ומחרשות ושלל לרוב. הגורן הבוערת מאירה להם הכל. התגבורת, אם תבוא, תהיה כאן רק בעוד שעתיים שלוש, הרי שלא נשאר להם אלא רק זמן קצר ותיכף יתחילו. אנחנו כאן בדיוק ממול. ולפי שעה אפשר לאכול ענבים “ו…שש… שתוק: גם תאנים יש, אל תספר, יופי – אני אומר לך – סמוך עלי!” כזאת וכזאת אילף נתן ומפעם לפעם אף היה נוגע בברכו של הצרוד, ומביט בו ברצינות ובחומרה כזאת, שעל־אף שחלקה עלה בתוהו בגלל החושך, הנה עצם המבט – כבר היה מטיל חידודין בבשרו של הצרוד, ולא העז להשיב רוחו עד שהלה היה פולט לבסוף חרצני ענביו בניע אדיש וחוזר להרצות. ואילו שלוש ארבע פסיעות מהם, בין השקים, היו יאיר והממושקף שרויים בעובי החשיכה, לאחר שסיפורו של האחרון, סיפור מגומגם, נרגש, רצוף סימני שאלה ונקודות לרוב, ונמשך ונמשך בהפסקות גדולות, ונרגשות והדממה, או אולי זו היא איוושת הגורן הבוערת ומתנפצת רצופות, היתה מתנפלת וכובשת כל שתיקה קלה, כל מבוכה, כל המתנה של קשב. או מובטח לך שהלז, מלאך המוות, אינו עומד ומשחיז חרמשו, כאן, בסמוך, בין העצים הללו, ממש ליד הבית, משחיז וחושף שיניו ומקבל נחת?

“לא, כלל אינני בטוח! – אמר שרגא בתוך הבית אל אהרון – הם לא יסתלקו לפני שיטרפו טרף.” – “הם לא יסתלקו – עונה אהרון בשיגרה – אבל הם ישלמו. אם נישמר מפזיזות – אין סיבה שיורע מצבנו.” – “כמה הם כאן?” – “הרבה. הרבה מאוד. ולמטה ממתינים כנראה עוד רבים לתורם.” – “כן. והגורן שלנו –” – “שיערנו ככה מראש.” – “שיערנו. אבל… חבל כל־כך…” – “הלוואי שלא יותר מזה.” – “לא האמנתי שנצא כל־כך פשוט מן החורשה… עוד מעט חצות, והלילה עובר, והכל מאחורינו!” – “כך, כך.” והציצו רגע שניהם בחלון, וכאילו זז עבר שם דבר מן הדברים. “אני יורד למטה להכין. תן רימונים לכל חלון. בעת תורה של החצר. פקח עין.” – “בסדר”. – “ואינך עייף קצת שרגא?” – “לא. זה כלום. כמה זמן זה כבר?” – “שעתיים ומשהו – אמר אהרון וקולו הושפל קצת ונטען בנות קול – כל שעה כבבת־עין, מה?” ויצא. ושרגא פיהק אז והעביר כף ידו מדבלולי בלוריתו דרך מצחו התלול, אל שמורות עיניו ומיעך בהן קצת, וקינח זיעה מעל עוקץ חרטומו, ואת זיפי שפמו, ואת פיו המפרכס בפיהוקו, וכמו אותה טירה נמה שניעורה לצהלת האביר – ככה התעורר כל מקום בפרצוף לאחר שנגעה בו היד והקיץ, ושוב רואה אדם ונושם ומתלקק, וחסר רק עוד דבר טוב אחד, לו נמצא כזה, והיה עתה טוב יותר. ואפשר גם לשבת קצת, ואולי גם לחלוץ את הנעל ולהיפטר מן העינוי הארור שבה, ולסדר את הכל, כיהודיה כשתמה מלאכתה ביום שישי בין־השמשות. ועמד וכפף ראשו ושמט כתפיו ונשקף החוצה ולא היה מהרהר ולא הוזה ולא מפזם אלא מחריש ומביט. החצר המוארה בלהבות. מתיחות עמוסה. והכל כה קפיצי, ערוך לזינוק, ועדיין מתאמץ להבליג. עוד רגע, עוד רגע, מייד… לא. עוד לא. צרצרים הסתדרו בשורה בתוך המבוכה, ופרצו בשירה, הברה ארוכה וקצרה, ושתי קצרות וארוכה מאוד, כמין איתות לחלל העולם, כמין בשורות, אולי הציצו וראו משהו, ואולי גם הם סומים ואינם רואים, ורק חורקים רגליהם בפרק כנפי החפייה שבגבם, ומולידים פציחים דקים מאוד וגבוהים מאוד וזכוכיתיים מאוד, שבריריים כקרום של כפור. לא. לא מובן. כלום לא מובן. שרגא מושך כתפיו ומנער עצמו ויוצא לסובב בחלונות.

“נו, מה?” אמר שרגא אצל החלון הראשון. – “כלום, ככה,” ענו לו. ולשרגא נעשה אז תיאבון רב לדברים שבפילוסופיה: “אתם רואים, חברים, למרות הכל, לא נורא, ככה, הנה!” וחשב עוד משהו ואמר: “נו, כן… ומה רואים אצלכם מן החלון? – “לא רואים ולא שומעים.” ־ “לא? מה?” – ובאוזן קם זמזום גבוה, אלא שגם זה, כנראה, אינו אלא רק שירת הצרצרים שמעבר מזה. “קחו לכם רימונים, אם יגיעו סמוך לבית.” כשאדם מוציא ומוסר רימון לחברו אין זה בדיוק כאילו הוציא ומסר לו עגבניה או מלפפון, אלא זה אחרת. ואמנם בחדר השני, האמצעי, אצל הגזוזרת הקטנה, נרתע זה שפשט יד לקבל ואמר: “היכן לשים אותו?” – “שים כאן – אמר שרגא – הוא שקט מאוד כשלא מרגיזים אותו – ח־ח… את המנורה אפשר לכבות, הדליקו לנו אור גדול למדי… אבל, מילא, שתדלוק, מי יודע מה יהיה.” ובחדר הבא, הסמוך למרפסת המערבית, היה אחד מן השניים אותו יעקב, ויעקב אמר: “טוב שכבר הגענו לבית, לא? היתה מדרגה אחת, והנה כבר השניה.” ־ “זה נכון, ממדרגה למדרגה” – “לא. זה לא כל־כך נכון, כי לי נראה שהכל מתהווה מאליו, בלעדיך, בלי התאמצות שלך, בלי התחשבות בך. לא זריזות נדרשת ולא גבורה ולא סבלנות – אלא רק שלא להילבט בין רגליו של מה שבא־בא. מצחיק לעשות תכניות. לעבור כאילו ממדרגה למדרגה. משלב לשלב. כאילו מישהו שואל את פיך. הכל רק כאילו, לא באמת” – “למה אתה חושב ככה?” – “אינני יודע. ככה נראה לי. ועוד חשבתי: אנחנו תמיד רק המכשירים ונדמה לנו שאנו המכונאים. ובאמת לא שווים הרבה. אני חי כאן כמה שנים וראיתי. סוף סוף מי אנחנו? לא פועלים טובים, וגם לא שומרים טובים, ואינני יודע אם גם חברים טובים. בקושי מבינים זה את זה. וככה זה. הכל לא יסודי. רק כמעט. סביב כל עץ יש עזובה. סביב כל אדם בדידות רבה. ומה שאתה רוצה לא חשוב וממה שאתה עושה יוצא רק קצת. וככה… ככה נראה לי.” – “הספקת לחשוב קצת בתוך הבהלה הזאת. מה?” – “הספקתי קצת… אבל אני אינני מאמין.” – “במה אינך מאמין?” – “הייתי יכול גם לא להישאר כאן. אבל זה, אתה יודע, היה יותר גרוע. וקודם, כשרצנו בחורשה, אחרונים, היה שם פתאום רגע אחד, שהיה נדמה לי משהו, כמין, איך לומר, כאילו זה כבר מעבר לפקפוק. כאילו אמר: בן אדם. כך נכון! אתה רואה… ואחר־כך האש – הגורן הבוערת – ואיך לומר. זה היה כאילו מן התנ”ך… לא יודע… משהו מוכרח יהיה להתחיל… ואני מחכה… ועדיין לא־כלום, עומד כאן ומחכה שאולי יתחיל…” ואותו רגע היתה יריה אחת, ומייד אחריה עוד יריות רבות, סמיכות. צולפות, הוממות. וזעזוע עבר, רטט של התכופפות, ומשנהו תקף רצון לעצום עיניים ולירות בבת־אחת את כל חמישים הכדורים שבאשפתך: “הרי לך – אמר שרגא – הנה זה מתחיל: המדרגה השניה.”

הפעם לא פתחו באש אלא משהקריבו מאוד. ירו מן החורשה על החלונות הדרומיים, ירו מן החורשה על החלונות המזרחיים, ירו מן החורשה אל המרפסת המערבית וירו מן החורשה אל החצר. האויר נסרק בצווחה מלובנת, ונקישות קהות הוטחו בקירות, ולעתים חתך תיזוּז וחלף בחלל החדרים. ונוגה האש שעל הקירות שקע כל הזמן ועלה בשלוה חגיגית כמקודם. ואחר־כך נשמעו גם צעקות, יללות שירת קרב, ועוד פעם תחתוּח, וגם קול הכאות עמום עלה, כקול טמבור או תוף, וגם נשים היו בזה וצווחו ביללות תזזית, ובאצבע בפה הגבירו חיילים, ורק אחר־כך אפשר היה להבחין בקבוצות קבוצות יורים מפוזרות סביב הבית שבחורשה, עד שנתבדרו מן הבולמוס האחד והיו לסירוגין, מכאן ומכאן, בשניים ובשלושה ובאחד, ובעשרה, ובהפסקות. והבית היה מחריש כל אותה העת: "שיירו כמה שירצו – אתם שִתקו!״ אמר שרגא כשנדד מחלון אל חלון: “תנו להם. כלב נובח אינו נושך.” ובחלון אחר: “כוונתם לתרנגולות שבחצר, וכאן רק לבלבל את המוח.” ועוד באחר: “אתם רעבים, מה? כבר מכינים משהו.” ועוד: “אין דבר חביבי. כל אחד מאתנו התרגש בהתחלה, וזה עובר.” – “כך טוב: מכאן אתה רואה את כל הגיזרה.” – “שמעתם? זה רובה יווני: דופק כמו תותח; ואת הכדור אפשר לתפוש במעופו ולהטיל בחזרה: וזה ‘קוֹלְט’ ארוך; והנה זה, ראו: כדור זורח מרובה גרמני. פלא שלא הביאו גם קשת וחצים.” – “לא, לא! אתה היזהר! ההוא שמה צלף טוב כנראה. אתה מציץ והוא פוגע. תציץ ככה – אתה רואה: הו!” – “ובינתיים הלילה עובר לו – סבלנות חביבי!” – “שרגא, תן כבר לירות, אי אפשר לחכות” – “תחכה, תחכה” – “זה בוער כבר באצבעות!” – “לקק אותן קצת” – “עזוב: כמו עכברים אנו – וכבר צריך לעשות משהו!” – “כן, ואתה עושה בדיוק מה שצריך: סבלנות!” וכך הלך ונדד לו שרגא ויצא אל החלון הבודד שבצפון. אל מול החצר. יצא ולכאורה מלא בטחון ואֶיל. וזלזל צפוף של הבוגנביליה שלמטה הציץ שלֵו ורישרש. ושהה קצת, צופה ומביט אל החצר. החצר… החצר… לומר את האמת – טוב לך שאתה כאן וקירות הבית לך מחסה אבל מן הראוי דוקא לרצות להיות עמם בחצר המופקרת, וקשה להודות בכך, ורק טוב שלא יניחו לו לצאת מן הבית אליהם. כמה זמן עוד תבער הגורן? ומה יהושע, איך הצליח אלוהים דרכו? יריה אחת חלפה בסמוך. יריות אינן מתיישנות. כל יריה ראשונה היא. והזעזוע תמיד כבתחילה (ומשונה הוא הצורך: שתבוא כבר השניה!). ולמעשה: אין כתפיים אחרות להטיל עליהן. וכל כמה שאין דרך טובה, אין דרך טובה ממנה, וזה ככה. שלהבות יצאו במחולות ברוח המתרגשת ובאה, העשן הזה, המימי, השקוף הצהוב עכור, כזרמי טין בנחל, או כאדווֹת קיץ, וריח הקליה והחריכה עולה, וצר מאוד ורב הלחץ, והיריות מתנפצות אחת ואחת, וההוויה כולה מכנסת ומשקיטה צואר אל הכתפיים. – ויעבור נא בשלום, יעבור נא בשלום, ריבון העולמים!

ט

כל כמה שהשיבה הרוח את עשן הגורן הבוערת ואת חוּמה לעבר הזיתים, עדיין היה החום המלהט בחצר קשה מנשוא. עבר החצר המרוחק היה מואר מנוגה האש, ועבר החצר הקרוב לגורן היה אטום בחשיכה כפולת שבע. והכל, כל בניין, כל אבן שבחצר, כל רעף שבגג, נראו חדשים, בערבוביית הצללים והאורות, אחוזי קסם – משוכללים לתכליתם ומוגמרים. ואולי אין כל זה אלא בגלל מה שעתיד וצפוי לחצר הזאת מייד, הכל תלוי בשערה. התקפה באה והתקפה יוצאת עד שנראה כאילו כך היה מעולם. מכבר יורים ומציצים, וחוזרים לכוף ראש בחלחלה שבדחיפה פנימית כששורק ובא כדור חולף. ומכבר היה זה כשהגיע אברשקה אל שלמה זילברשטיין והציץ ואמר לו: “לשם,תירה לשם!” והלה שהה קצת ולבסוף נחמלטה יריה למקום שנתמלטה וקשה לשער כמה אץ־רץ ליבו ומוחו עד שלא נפלט הכדור – קל מאוד להגיד: “תירה!” ואילו עתה כבר היה יורה בבקיאות לבד מעצימת־העיניים, והכתף שהלכה והכאיבה. מכבר היה שפחזני הרפת הודיעו שהמתקרבים נפוצו, וכי ראו בעליל שניים או שלושה (שניים בשבועה ובאלה, ושלושה ב“הן־צדק” בלבד) נופלים, ומכבר גם חזרו והודיעו שהנה אחרים באים ומתקרבים. מכבר הודיע זה שאצל הבריכה, שבקרן החצר, כי אנשי החורשה חזרו אל הבית, והבליע אל קרבו, והחזיק טובה לעצמו על כוחו, מה שעלה בדעתו מתחילה, כי אין אלה אלא “ההם” שהתפרצו אל הבית, השם ירחם! מכבר הכל כך, גם אין לשער איך היה אפשר אחרת, ולכאורה נדמה כי אין עוד מה שיפתיע. וכבר באה עת. וצבי שאצל שער המכבסה, מקום שהלך ונעשה מרכז היריות, היה מקדיר והולך מרגע לרגע, ולאברשקה אמר. כשהגיע זה אליו פעם מן הפעמים המרובות: “שמע־נא, אתה מתרוצץ יותר מדי – לא ייצא לך כלום אם יפגעו בך!” – “כלום, חוץ, מן הנשמה…” – “אתה מתחכם, ואני אומר לך שתיזהר!” וכשזה הסתלק פנה אל בן זוגו שאצלו: “כואב הלב, בחיי, אני יושב ומביט אל הגורן, אני יורה ומביט אל הגורן, אני מסתובב ומביט אל הגורן. אתה יודע, גורן זה לא קוצים וקש. גורן זה עבודה. זה ראשית השנה וזה אחרית השנה. הכל. ואתה יושב ומביט איך זה נחרב לעיניך!” ולא יתחיל לספר כעת מה משמע, כאן, בשדות החורשה אשר בגבעה, להוציא גורן מן הארץ, והכל והכל, מזרע עד קציר. גם בקן העורבים של יצחקלה ולוין אין נחת. גם משום שנראה להם שהכל מתגלגל במדרון, וגם משום שהיריות באות מאחוריהם, ואילו השקים ערוכים להכעיס מלפניהם, ואולי גם מפני שיצחקלה יודע מה חושב לוין שאינו אומר ולא כלום, וכוונתו היא: הרוח! – כי הנה תתחלף הרוח, תלבה את האש ותשיב את העשן אל החצר, והחצר תישטף להבות, והבהמות והעופות ייחנקו והכל יסתיים, אלא שלוין מחריש מאוד ויצחקלה מרבה לפטפט, אם יש לו שומע ואם לא, וככה הוא אומר לפני שנפסקו דבריו: “מזל של כלבים, כמה מאות צעדים מכאן העולם כולו שקט וחפשי, אפשר לשכב לישון. אפשר לשבת לאכול, ואפשר לצפצף על הכל, וכאן חייך מרגיזים פתאום אותם, ונתאספו הנה סביב סביב כדי לחטוף לך אותם, תיפח רוחם!” וכל משך הזמן הזה הוא מגרד שומה אחת שעל רגלו, בנין הפקרות של עוז, שיש לה כאילו לאמור כך: יריות ועשן והכל, ושומה קטנה אחת שברגל – שווים. ורק צר שחוץ מלוין הקרוש ואחוז שממון אין מי שיעיד כיצד הופכת בתחבולה פשוטה זו ההתרגשות העצבנית, להתנהגות של קור־רוח, וכל זה כאמור, עד שנפסקו דבריו לפתע בברד מתחדש של יריות. “הפעם זה ממש!” אמר יצחקלה ונדם לבסוף.

וזה היה ממש. ברד יריות מתנפצות, אש רובים ואקדחים, משפת הזיתים מכאן, ומגבול החורשה מכאן. הגורן הבוערת סינוורה את העיניים אך עיני המתקיפים מעבר מזה סוּנוורו בוודאי הרבה יותר, וזו מקצת נחמה. הם התפתלו כה וכה וחיפשו מקום נוח ליריה ואנשי החצר שמרו תנועתם והבליגו הבליגו הבליגו. ומאוד. ואז הורגש לפתע כי משהו חדש הולך ומתחולל, דבר שמקורם לא היה ושהנה הוא נולד והולך, ומישהו קרא: “ראו, הביטו!” ולא מן המכבסה צעקו, כי משם אי־אפשר היה לראות, ואף לא מן הבריכה, ואולי הם היו השניים שברפת, שהתרוצצו בין החלונות, וכל אחד מהם חורת בלבבו ציון למספר ה“השכבות” שהשכיב, וה“דפיקות” שדפק, וכבר הגיעו בהתלהבותם לסכום עגלגל ונאה; ואולי היה זה אפילו שלמה זילברשטיין, שמעמדתו שלו, אם לא להביא בחשבון את אור הלהבות המסמא, ואת החום העצום והמחניק ששאב מבשרו פלגי זיעה והתרגשות, אפשר היה לראות, בהצצה מן הצד, בתוך שיפעת כל התחושות והמחשבות, שפתאום בתוך כדי הרהרו כי כל האנשים האלה שמתחילה לא נראו אלא כצירוף מקרי וסתמי של בחורים, והנה הם לפתע, בתוקף הדברים והזמן, עומדים מבוררים בקפידה במקומם הראוי, כל אחד במשבצתוֹ, שטבע־הדברים כביכול, קבע לו, ואין לתאר כיצד אפשר היה אחרת מאשר ככה בדיוק – ובעודו הוגה מחשבה מסובכת וידועה זו, אפשר שהוא זה שקפץ ושיווע; או אולי יצחקלה שמעל השער, הוא זה שראה ממרומיו בבירור, והכריז למטה במפורש, מין בשורה שחוששים לשמוע עד כדי שמשתוקקים כבר להיות מעבר שמיעתה, – קשה לדעת מי זה ששיווע קול גדול “ראו הביטו!” כזו שכולם הפנו עיניהם מייד אל המקום, ושם היו שתי משואות, או שני לפידים, או שני כתמי אש מבליחה ומעשנת נישאים והולכים בעמק שבין שדרת הדקלים ובין שדרת האקליפטוסים שנתקלפן ונתגלן מן החשיכה, מעבר לגבול הזיתים והלאה, וביניהם היתה דמות שחורה, ומאחוריה כתם צפוף כהה ורוחש, שאינו אלא המון, המון גדול ונע, כעדר נוהר, כזרם צפוף, ושירת נהמה עלתה, שירה שהיא נהמת המון צפוף צועד בלילה, לפידים לפניו ומנהיג לפניו – וכציפור שעיני הנחש הקסימוה ואין בה עוז להניד כנף – כך פשה שיתוק באלה שצפו במחזה עד ששכחו כי אינו מחזה, ועד שאברשקה הסתער: ״מה אתכם! אש! שלושה, ארבעה… לא, כל החמישה: חמישה כדורים, אש (ולכוון היטב!), אַ – ש!" – שאג אברשקה מעומקי ריאתו באי התחשבות בגרונו, במין שכרון ובטחון – “הרביצו! לפידים ישאו להם, שירים ישירו להם, ‘סינימה’ יעשו כאן – לא אצלנו, לא אצלנו! צירחו בני כלבה, צירחו – גונבי תרנגולות, שמחה תהיה לכם – התקרבו ונראה לכם משׁהו, נטעים אתכם טעם, הרביצו בהם, חבריה, אל תחוסו!” כך היה נואם ושואג, ומתרוצץ, ומצביע, ומלהיב, והוא אדם אחר, חדש, סוחף לחוש שהנה באה השעה, ולא להיות עייף, ולא לחשוב מחשבות, ולא לתת לשום דבר להשתלט או להסיח את הדעת ורק לעשות את המושם, ורק לתפוש ולרכב על הרגע שהגיע: החצר עמוד תעמוד!

השהות הזאת שבין היעלם ההמון ובין היגלותו מחדש סביב החצר ומול הבית וסביבו, היתה שהות של שכרון, שנדמה היה בה כאילו ניתנו המושכות בידיך ואתה הנוהג וגם כאילו ניתקו המושכות מעליך ואתה נסחף בלי טעם, ובאורח פלא, כמתוך סהרוריות, ניצל מריסוק אברים, ועל כן מעז ומסתכן עוד יותר. שוב אין זה משחק עיוור במחבואים וביריות של הטרדה, אלא הם אנשים שנתגלו כמטחווי פרצוף מואר, מטפחת התגלתה, ושפם, ובגד שכנפיו מופשלים לאחור, ומישהו שהניף יד וקרא ושלח ופקד, ומרוצתם מתלולית אל תלולית על הרגבים שבין הזיתים, נופלים ויורים, וצועקים, ומקבלים הוראות, וגם איך אחד מהם הניח פתאום יד על חזהו ונפנף בשניה, וגנח, וצנח, והתרומם, וצעק, ונפל, והתפלש, וסחבוהו והוא משווע בקול צורם ומסמרר, אם יש לך פנאי לסמרמורות. ואחד היה ביניהם שעמד ונקב בשם המפורש בהתלהבות, וקולו חותך, קולו בגבול כוחו, והוא לא נראה, ורק חובט בשם אלוהיו את העולם, ואת המאמינים: “אללה, אללה, אללה.” צבי שמאחורי השער הצליח גם להכיר כמה פרצופים מן הכפרים השכנים, וידע והורה לשכנו והצביע ונקב שמותיהם, אלא שבן־זוגו היה משותק למחצה מאימה כיון שכדור עמד בלוע רובהו לא נבלע ולא נפלט, ונראה לו הדבר כמי שעומד בידיים ריקות ממול הפר המסתער. ואילו שניים שלושה, ובתוכם גם שכנו של שלמה זילברשטיין נקראו אל הרפת, נשענים אל חלון מסורג, ואברשקה ניהל משם את האש, ויעץ, וקרא, וכאוד מתיז גיצים ניתזו ממנו ונפוצו כוחות מתלקחים: "שמור עליו, על ההוא, כן, ואתה הרבץ אל בין השקמים, כך יפה, חכו רגע, תנו לו, שיתקרב, הופלה – ככה! וכשנותר שלמה זילברשטיין לבדו בעמדו תחמץ לבו עד כדי שהיה נכון להשליך את הרובה ליטול רגליים ולנום ולקרוא בלא בושה אל אמא ואל אבא או אל האלוהים שבשמים, ורק לא להישאר ככה, כאן, לבד: לא, לא להישאר כאן די, מספיק כבר, אנא, שייגמר!… כמה מאושרים כל האנשים שבעולם שאינם כאן ואינם יודעים זאת. לא, מי שנמצא כאן לא יהיה עוד כמקודם, אדם אחד מסתיים כעת ואחר מתחיל ערכם של הדברים אחר, והכל אחרת, ונמאס כאן, ריבון העולם, נמאס עד להשחית. משהו עבר בחלל, ואש הגורן התפתלה קצת, הרוח היתה מתפרעת והאש נפרעת, ומחלפותיה מסתכסכות, ופקפוק רב הוטל בכל. הו, לצווח, לצווח, לשווע ולנוס מכאן. ועוד רגע חזרה שלוה, שלוה קהה, מין עלפון קצר של עיניים בוהות ורוח נובקת. מן הצד שלו, מעבר הגורן, לא ירו, ורק אל החומה המזרחית, אל הרפת, חזקה ההסתערות. ואין לך רגע קשה מזה – לשבת ולראות איך אחרים עומדים באש, ולא לדעת ולא להבין, ורק לצפות ולחכות לבשורה. ברצון היה קופץ ויורד ומתערב בין היורים, ברצון היה, כן, היה מקריב עצמו, ורק שייגמר, רק שייגמר הכל!

גם יצחקלה לא יכול היה להתאפק ולהישאר בעמדתו השותקת. והתכחש לחובתו וקפץ וירד. “לרגע אחד אקפוץ ואחזור!” אמר ורץ אל השער שממול, אצל המכבסה, והגיע אל צבי והציץ בשער, והושיע את החלכה שנשתבש ברובהו – “פשוט בועטים כהוגן בבריח והוא נפתח!” אמר ועשה. וכשראה ממולו בחשיכה המדומדמת דמות כהה, צוָח: “הנה!” וירה אחת ושתיים, ונשם ונשף, ואמר לצבי “אצלכם זה חם, כהוגן!” – “מכונת־יריה, זעק, מיקלע אילו היה לי כעת”, ואחר כך, באי־חשק ברור עמד לחזור למקומו, והסתכל באש הגורן "הרוח מתחלפת – עסק ביש!״ וצבי הפנה גביניו העבותים שעיניים לא נראו מתחתיהן וסינן “זו כבר לא גורן – רק ערימת אפר ארורה!” ויצחקלה פסע וחזר, ורצה לירות עוד פעם וחזקה עליך אשמתו וחזר וטיפס אל לוין: “לנו אין מזל – מן הצד שלנו שקט.” – ולוין הביט בו בשאט ונחר: “טיפש!” ואותו שאצל הכריכה שאג פתאום לעבר הבית: “נתן! רצים אל המרפסת!” אלא שזה היה רק חמור מבוהל שדהר בייאוש ופקעת חבלים נגררת אחריו ואחר כך נכרכה הפקעת סביב גזע וצוארו נכפף לפתע, והתגלגל החל נחנק, ומחרחר ובועט, ונוהק, והיה מרגיז ומחריד מאוד והיה גם חשק לרוץ ולהושיע אותו וגם מין תאווה גדושה: “שייחנק לו בן־הכלב!” כחמור כבעליו. “כך יפה!” המשיך אברשקה ברפת: “נראה לאן יפנו כעת!” האש קצת רפתה ורק אֵילו יריות חבטו, ובייחוד מאצל גזע שיקמה ענפה, שבזמן אחר היתה מפליאה בשקט צורתה מול חַוַרוָרוּת השמים שכאילו חלל ענקי נתפנה שם לעומתם כארובה, בהירה בתחתיתה וכהה ואין־סופית בגבהיה, שם מתחת השיקמה ירה מישהו, ויריותיו גיששו בחלונות וריסים ניתזו, ועיניו של אחד מלאו אבק ופיו שיעול. “חכו, אני אגמור אתו מצד אחר,” – אמר אברשקה, ורץ החוצה, וטיפס אל שלמה זילברשטיין וציין ברהטה את גזע השיקמה וירו בזה אחר זה ואותו פלוני נמלך בדעתו, וירה לעברם אחת ועוד אחת, ואחר, משום מה, נשתתק עת רבה. “הרגנו אותו?!” שואל חנוק שלמה זילברשטיין, את אברשקה: “השד יודע – שמור עליו, אני חוזר למטה.” ושוב נותר לו הלז לבדו, והוא נסער נטבל ונמשה בציצית ראש בקדחת ובצינה, ולתוך ערבוביית רגשותיו נפל דבר חדש שאיננו מתעכל בנקל לגמרי. “אח, אברשקה – נתרפק ליבו הגלמוד – אברשקה, כמה זה אחרת כשאתה כאן!” אלא מאחר שניתן לו כעת עניין לעקוב ולארוב, נעשתה המתיחות אחרת, שימושית, תכליתית, תעלה מכוּונת למים פורצים. ואילו אחר־כך, אין יודע איך, התגנבה החרדה בחשאי וחדרה בבהירות והתגלתה במפתיע כשהיא כבר בתוך תוכך. ושלמה זילברשטיין הרגיש כי הבגדים שעל בשרו רחבים הם, וגופו בתוכם דק ומתלבט, ולא ניחא, כל־כך לא ניחא ונראה אז בבירור כי הרעה לא תיעצר ואין עוד מה שיעצרנה. הגורן מהבהבת ומתנפצת בלהט, ועשנה נבוך ואינו יודע אנה יפול בכובדו המחניק. וזיעה פורצת, זיעת לב של אסון, מיוחדה במינה, ומין מזג נפש שבו נודרים נדרים, מתחננים, פוצים פה, ומבטיחים הכל, ומצפים ומצפים למופת, לנס שיארע, בהרף־עין הבא, והרגעים גדולים ורחבים ושטוחים מאוד, ואין לראות מראשו של זה את סופו של זה, ונכרתה לומר תפילה, להתחנן ולבקש לפני מי שיש בידו לתת. ככה: תן לנו לילה שקט. הו תן לנו שלום. לשכב בשלום, ולקום בשלום. מנסר לו בראש דבר כזה:

תן נא לנו לילה שקט

הו תן לנו לילה שקט

עשה לנו לילה שקט

הו תן לנו לילה שקט!

– “הוי, הדליקו את החורשה!” צוַח מישהו. והפעם ברור: יצחקלה, קם ועמד ונטה אצבע – “הנה שמה!” וכל הפעמונים, שכבר נכונו להירגע ונתדלדלו תשושים בעצלתיים, נטרפו עליהם ענבליהם, התהפכו והרעישו בכל חזה עד שהחרישו הכל – כי מה: אש סביב! אם חשב אברשקה כך או אחרת לא נודע, אך הוא התכוון לשאת קול ולקרוא על פני החצר והעולם קריאה עזה, ותחת זה אמר למישהו שעמד אצלו, או לחלל האויר הסמוך אליו: “אין דבר, לא כלום… ותראו עוד…” ומיהר אל שער המכבסה להשקיף ולראות. אולם אם הזיד נבט התקוה כי טעות היא – באו מייד קול פרץ צהלה ויריות אחרות מן החורשה שתיזזו בקדחתנות וקטמו את הנבט, וסיפרו בבטחון כי אין זה אלא ממש כך. וכבר היה החוטם מדמה לקלוט ניחוח שרף אורנים וריח מחטים שרופות – מייד התפקח אברשקה: “נו, כן.” אמר לצבי וזה ענה: “הדליקו, מה?” – “הדליקו.” – “נו ומה?” – “לא כלום. הדליקו – הדליקו” – “ומה עכשיו?” – “לא כלום. כמו קודם. כמה כדורים עוד יש לכם?” – “עוד שלושה־ארבעה מלאים” – “נצטרך לקבל מן הבית, או לחזור כשייגמר.” – “והחצר?” – “נעשה מה שנוכל.” ואברשקה נחפז אל יתר האנשים, ובדק והדריך, ופירק מעל ליבו של כל אחד מקצת מן העודף, והשפיע בִּטחה, ונהנה מן השקט וההפוגה שבאש, ובזוויות עיניו ארב לעשן הקל שהסתלסל מאוֹדם מעבר לבית בחורשה. כי הכל זורם והולך, ואיש לא יוכל להינבא ולדעת מה. גם לא כי יש, אולי, ביניהם אחד שמונו לו ימיו והנה הוא מסיים את רבע השעה האחרון בחייו. עשרה אנשים הם בחצר. ראויים ללטיפה. לקפה חם, למלת חיבה, לפחות ללגימת מים קרים: ולאחר שתשו כוחותיהם, ועצביהם, נתברר כי הנה זה עתה צריך להתחיל. וכמה טוב שאפשר לכעוס על מישהו, ויהא זה על אברשקה, או לצחוק על משהו, ויהא זה בגלל אברשקה, כשהוא מוכיח לך בהעוויה אחת שאין יפה לשעה זו אלא צחוק מעט. רק יצחקלה היה אגוז קשה. יצחקלה עמד במריו: “טינופת, אני אומר לך, ואין מה לעשות, נחזור הביתה ונחכה לאור היום ולתגבורת.” פיו היה מלא אָלה וקללה – פרות ותרנגולות – חרץ בסינון – מה איכפת הפרות, מה איכפּת החצר, מה איכפת החורשה? – שם בחוץ מאה אנשים, מאתיים, אלף, השד יודע כמה, וכאן עשרה אנשים מפקירים עצמם בעבור תרנגולות וקש – לעזאזל! – להיכנס הביתה צריך ולהמתין מאחורי הקירות העבים עד הסוף, ואין צורך להתעקש – “או אולי תחכה שיבוא מישהו להגיד לך תודה, ויתפעל מגבורתך?!” – עשינו מה שיכולנו ויפה מאוד – וכבר מספיק. או צריך קודם שמישהו יחטוף כדור – “קרבן חסר לנו, דמנו שיישפך בשביל החצר המחורבנת הזאת!” לוין הטיל עיניו ביצחקלה, ופיטר שפתיו, והניע ידו בבוז גלוי כמי שאומר: הנח לו, קשקשן! – מה שהעלה את חמת יצחקלה להשחית: “דם חסר לנו! שיפּול כאן מישהו! בלי זה לא! כל המקום הזה היה כשלון, כשלון כל חייו, וככשלון ייגמרו חייו – ואני אומר…” – “די – אמר לו אברשקה – אמרת. רד משם בטרם נפגעת. אחליף אותך כמישהו אחר.” ויצחקלה הסתבך לגמרי ואיך שהוא מצא ואמר: “אין צורך מישהו אחר, גם אני די טוב לכך… ואם טינוֹפת – טינופת עד הסוף…”

את הרפת פּינה אברשקה לפי שעה, ושלח שניים מאנשיה אל צבי, ושניים אל הגדר הרעועה שמדרום, ושלמה זילברשטיין צווה לפקוח עין גם לצפון וגם למזרח, ובן זוגו שהוחזר אליו עתה פתח ואמר אליו לפתע, בהטעמה רוסית חריפה: “אברשקה – הוא חברמן.” ושלמה זילברשטיין נשבע בחובו לומר לאברשקה, כשיבוא אליו שנית, לומר לו ולהגיד פשוט וגלוי: “אברשקה אתה, כך וכך, אחא יקר! כי הלא כך ידברו אנשים אחים, כך ראוי לאנשים שסייגים ומחיצות נפלו ביניהם, שכבר התגברו על כל השיגרה והבושה והמוסר השכיח, אחים גלויים ופתוחים, כי אם גם עתה לא לדבר נכון – מתי יגיע תורה של מלת אמת אחת? – “אחא אברשקה. כך וכך!” ולחייך אליו. אל הבחור הגדול, שריח הטבק עולה ממנו וריח הזיעה, רחוק מכל הזיות ורק שופע טוב – ומי יודע עד היכן היה אפשר להגיע בהתלהבות, לולא עלתה אש החורשה והיתה מתנפצת ומעשנת במחטים הירוקות שבאמירים, ובמחטים היבשות שבקרקע, וריח אורנים, ניחוח שרף, ועשן קשה, היה מכביד מתמעך ונפזר ברוח שנשיבתה גברה עד כדי כך, שהעשן של הגורן התחיל גוחן יותר ויותר ופקפוקיו הפכו החלטה ברורה: להציף את החצר! והחום המוטח לעברם היה צורב יותר ויותר, הלחיים נִקלו והגרון סלד מעשן, ובעיניים צרבו דמעות: צא והשגח מה נעשה גם בצפון וגם במזרח! בנייני המשק הישנים הללו שבחצר! כמה צער דומם ניבט בהם, מבקש רחמים סביב. יופי של עדנת יסורים. כידי אמא שנתחמצו במטבח. איך ידיים מאמינות חצבו יסודותיהם, איך הקימו קומתם בחומר ובאבן, גם טייחו וסיידו בסיד, ולבבות מקווים ומסוגפים הסתופפו בתוכם, ותמיד עוד היה להם: יבואו ימים טובים, קצרים ימי הרעה וימי אדם רבים. באיזו עין צרה היו מדברים בבניינים אלה: קטנים הם, עלובים הם, דחוקים הם, וכמה מבינים עתה מה שלא הבינו עד כה, איזה יופי של שלוָה בהם, איזו אמת של שלום בצניעותם התמה, אבן מקיר תשתוק, ושתיקתה כתוכחה אילמת מכאיבה עד דמעות – רבש”ע והכל יעלה באש – לבנייני המשק הישנים האלה אין בית לנוס אליו ככלות הכל. רטינה היתה מתלבטת באויר, כשנחלי העשן הצהוב, המחניק והחלוד ירדו ושטפו את החצר, כהתחזק הרוח, והסתלסלו מדובללים ונרדפים למעלה, כשֶפַחתה. “כשהייתי בבית – כלל לא תיארתי לעצמי שזה ככה,” אמר שלמה זילברשטיין, ורעהו, אם משום שכבר הפיק קודם שלוש מלים, אם משום שהלחישה אבדה בנפץ האש העשנה – לא נענה בכלום, או אפשר שאינו מבין מה פשר “ככה”. – “ככה – מוסיף שלמה זילברשטיין – זה החיים – מי ידע שהחיים הם כאלה… בין אש דולקת מלפנים ומאחור.”

“כן – אמר אברשקה לארבעה שאצל השער של צבי, בין המכבסה והמחלבה – הדליקו. ומה ידליקו עוד? – אין להם מה להדליק. תם כוחם.” אבל את צבי לא תלהיב במו מלים עזות: “כל זה אינו אלא הכנה למה שעוד יבוא. ראה תראה.” – “מילא, גם אנו הכנו להם משהו – ראה תראה.” – “כבר חצות,” אמר מישהו ופיהק עד דמעות פיהוק עצוב ועייף מאוד. – “עברנו מחצית הדרך איך־שהוא,” אמר אותו ברנש אפלולי והוסיף: “אני כבר רעב כהוגן.” ואולם שלהבות החורשה אכלו וליחכו בעצלתיים, כמתפנקות, והתרוממו אצל הגזעים, תהו עליהם, טיפסו קצת למעלה, צנחו, התלכדו, הפכו רמץ, וחזרו והתנערו, רגישות מאוד לחפץ הרוח: אכן, הרוח היתה שקטה, דרומית מערבית, סתמית מאוד, של חצות, סתווית, והיטתה קלות את העשן לפאת צפון מזרח, מה שהפחית לבית את הסכנה מן החורשה, ומה שהירבה וליבה את עשן הגורן אל החצר, את המחנק ואת קוצר הרוח. “מילא כשיורים – יורים, אבל כשמחכים ומחכים…” רטן אחד מן השניים שהיו קודם ברפת ופרצופו תחוב בין חרכי שער הברזל ושואב מן המתכת צינת־מה. ואחר כך היתה שתיקה והכל שקדו לחפש ולבלוש, ואדני הגזעים היו מתעתעים ותדיר נדמה היה שאין זה פשוט כל כך, וכי אינך בטוח אם הלז שמנגד אינו אדם, וגם על כך מחפים באדישות גוברת, ומעמידים פנים כאילו אין זו אלא מלאכה רגילה, ומסתייעים מאוד בתחושה העיוורת והנאמנה שחבריך שלך עמדך הם. פלוני נאנח מחזה מלא ואנחתו מובנה מאוד: "כל־כך קטנים אנו, כל כך חלשים… ומי יודע אם לא נעצרו מחוגי הזמן. והכל יישאר כך לעולמים, לנצח, ואין תקה שישונה דבר, והשממון היה מכביד והולך, עד ששריטה כלשהי או משב רוח, או נדנוד צל, הבעיתו וטלטלו עד עומקי הכרם, והעלו את הסברה המחרישה שם כל העת כאבן בכליות, כי עדיין חייך על כף המאזניים, וכי גזר הדין הנה זה ייחרץ. “זה כבר נמשך שלוש או ארבע שעות,” לְאַט חרש אותו פלוני שלא מצא לוֹ מנוח והידק ראשו אל חלקת מתכת חדשה, עודנה בצינתה. והיה מובן כי מה שאמר אינו אלא: נתקענו ואין מפלט. מוקפים סביב סביב. קילומטרים רבים לכאן ולכאן אין מי שיחשוב עליך. אולי במרחקים רואים את האש, אך מתנחמים שהיא רחוקה. “כן, –פתח אברשקה מוצא למים העכורים – החלק הקשה אולי מאחורינו. ובעוד שלוש ארבע שעות יהיה אור. מתי זורחת השמש, צבי?”

לא יצאו אלא דקות מעטות בלבד ונצטלצל משהו, כקונכיה אצל האוזן, וחשד נתעבה, עד שנתכווצו ונתקמרו אצבעות הרגליים. וזה שמיעך פרצופו אל חרכי השער בלע את רוקו קולנית. לא היה שום אות של ממש, ובלב כבר היו כל האותות המבשרים. אין לנחש בכוכבים הנעתמים בעשן ובלהבות, אין לנחש בעבים, שאפשר ועודם קיימים מעבר לדוק הדחוס וזורם של עשן חם והם מהלכים הלאה הלאה ואין כלום נוגע בהם, אפשר גם לנחש בעלים, אלא שהם רדופי־אש, במה עוד אפשר לנחש? – אתה מתפקק כמעט משיפעת ניחושים. ונחש גדול, פתן גלילי ועבה של עשן, התכופף לפתע, והמיט גווֹ הסלילני, באפם קול ובצחוק רע לב, ולחש בנשיפה צורבת ודחס כל ריאה, וכשהתרומם הותיר אחריו שיעוּלים צרודים ופיח, וגיצים אחדים מהבהבים על פניה הסטוּפים של החצר. “חבל על הבהמות ברפת – אמר צבי – הן תיחנקנה…” – “נכון – אמר אברשקה – נוציא אותן לחצר ומשם לאורווה על יד הבריכה.” ואברשקה ושניים עמו יצאו אל הרפת. קול שרשרת מצלצלת, רקיעות והמולה, עלו מן הרפת החשיכה, ופרה אחת נהמה נהימה דקה של אימה. ואצל הפתח היה צריך רגע להתעשת, להתגבר על איזה מורך, או על מבוכה, שהרי אינך יודע מה שם ברפת החשיכה – ונכנסו וראו בדידי עשן, מִשזר שקוף זורם בעד האשנבים, והפרות זעו נרגשות ונהמו דקות, ועד שאתה ניגש לפתוח את השרשרות רובצת עליך תדהמת־מה. באצבעות עצבניות אתה מחליק על עורה של הפרה, וזו נכמרת למגעך ומפנה אליך את ראשה הגדול ואת עיניה הגדולות ואומרת: “טוב שבאת, אני נורא נפחדת!” וכשאתה נושא עיניך אתה נדהם למראה כמה אנשים נדהמים מעבר מזה הלוטשים בך עיניים, ובטרם ידעת כי ליבך מת בקרבך, בטרם העזת להפנות ראש אל חבריך שמאחור, או לטלטל אצבע, ובעוד רק חפץ אחד קיים: לשחות ולנוס, וחפץ שני היה… כבר הניף אברשקה בקת רובהו והרביץ על ראשו של אחד מהם, ושאג: “אַטלָע יא כּלבּ!” ומייד נצטרפו גם השניים שמאחוריו, בחשיכה, ברפת המעושנת בין הפרות, ואילו אותם שלושה ארבעה כופפו קומתם ופרצו בעד פירצה שבקיר (הקיר המחורבן של הרפת המחורבנת!), ומבחוץ ביצבץ קנה רובה דרך השריגים וירה ומילא את החלל שאון מחריש – “תפסתי אחד!” שאג אברשקה ורגע כמימרא החליק הלה ונחלץ מידיו וזנק בעד הפרץ, ועוד יריה חלפה בין הגופות באפילה, אברשקה גחן אל הפירצה, והציץ החוצה ועוד הספיק לירות פעמיים אחרי הנמלטים. “חבר’ה – אמר לאחוריו – התירו את הבהמות ואני אשמור.” כמה מרביץ הלב. ובחוץ איזה מרחב. איזה מרחב. קיר החומה הֵצֵל מחום הגורן, והיה קריר, ועשבים אחדים גם נוצצו מטל, והלב היה מרביץ בחזה – את הפירצה צריך לסתום. במה? בקרשים? צחוק! לשמור על הרפת מבחוץ. יציתו את הגג והחצר תהיה מאכולת אש. להישאר ברפת הריקה. טוב. נראה. איזה מרחב בחוץ. ומה בחורשה? אש. אש שלווה. אפשר תדעך מאליה. הו, הנה הוא כבר בחוץ! איזה חור קירקרו להם כאן! ושמא, בכל זאת, לצאת אחריהם? להפתיעם, לעשות משהו, לעזאזל. “נו מה שם?” אמר לאחוריו – “בסדר, זאת האחרונה.” השיבו לו. כן, צריך לשמור על השכל. אכן, עם עוד כמה אנשים היה יוצא ומקיף ואורב להם, וכשיתקרבו קצת היה מרביץ בהם מאחור. נפלא! אבל, מה אפשר לעשות בעשרה אנשים? תכנית יפה ונועזת. ואולי בכל זאת? אסור להתמהמה! מרחב נפלא כזה, וקריר וחפשי!

“נגמר!” אמרו מן החצר, ואברשקה יצא אליהם וגל עשן לביד קדמוֹ עד שנצטמקו פניו, ונראה היה כאילו לא הגורן היא אלא החצר עצמה, האדמה, החלל שמעליה, פולטים עשן זה. נהמת האש היתה עבה, נמוכה ושוקקת, כקול משק בליעה מרובה, או כנפץ ענפים מתפצחים. – “אברשקה!” הגיע קול מן העשן הלבנבן המסריח טחוב, כצחנת תבּוּן. ומסתרח פוזל וצהוב עיניים, ואברשקה זקף גבותיו ואץ אל אותם השניים שעדיין ישבו על הגג – “רדו משם הנה!” קרא והשתדל להבליג על השיעול, והשניים הללו ירדו בפחזות, כושלים קצת, ובטשטוש המימי של שיבולת העשן היו מתכעכעים וגורפים חוטמם ורוקקים – “מין עשן ואיזה חום!” התנצל שלמה זילברשטיין. ואברשקה חייך אליו. – “נו כן – שם כבר מבושל כהוגן – תשגיחו על פתח הרפת, אתה שם! ככה.” געיה ממושכת ומתייבבת בסופה עלתה, ואברשקה נחפז: “יצחקלה, לוין! רדו ובואו אתי.” שתי תכניות יש בלב ורק לא ידוע עוד מה קודם. בחורים נפלאים כאלה – איתם באש ובמים! מן השער של צבי טירטרו יריות. “אל אשנבי הרפת!” ויצחקלה ולוין אצו לשם, “וגם אתה והשני” צעק אל שלמה זילברשטיין ושותפו, ורץ ובא עמם מתנשם. שפת החורשה היתה מוארה, מן השקמים ועד האורנים, וברנשים מרובים נטרדו שם, והתרוצצו, וזחלו והעפילו לקראתם, מאגפם השמאלי הרבו לירות, וגם מימין המטירו אש, והללו שבתווך השתדלו לנוע בקפיצות, רוץ ונפול, זחוֹל ושאוֹג, ומפח נשימתם, דומה היה, מהלך על לחייך שלך, צחנת־זיעה עבשה. “הקשיבו! כשיגיעו עד האבן הזאת – כולנו יחד!” רק רגע קטן לפניך. ואת הרגע צריך לחיות. לא כלום ורק לחיות את הרגע הזה. חזק. בבטן מכווצת, ובחזה מתוח, ובראש מעורפל ובידיים משורגות – מושמת עליך רק חובת קשב. בהצצה אחת מן הצד נראה אברשקה ופניו נוצצים מזיעה בתוך אפלולית הרפת המהבהבת וקווצת שיער חרמשית דבוקה בזיעה אל מצחו. “אש!” פלט אברשקה והיבְעָה שיניו – וחמשת הרובים נתרוקנו ביבבה, ומייד קמה מבוכה אצל הסלע, אחד מהם נתיישר ופער פיו ושיווע, עוד שניים התרוממו כדי־מה, התהפכו לאחוריהם וחמקו, והיתר נצמדו לקרקע, ואחד ביניהם קילל בכל כוחו – וכאן באה היריה השניה, וגם מן השער של צבי הבינו מה כאן ושלחו שניים שלושה מטחים, אלא שגם הכדורים כבר היו מתופפים על אשנבי הרפת וטסו צפופים בחללה וצריך היה לכוף את הראש. “אל הפירצה! – פקד אברשקה – שידפקו קצת על חלונות ריקים!” מן הפירצה נראה כיצד נסוג האגף התיכוני מהתפרצותו, וגררו עמם כמה נפגעים אל מעבה החורשה, ואחד נשאר מיושב אצל הסלע ושיווע שוועות לא־אנוש מקפיאות דם. “תיכף נשתיק אותו,” אמר יצחקלה וירה בו והלה הסתחרר והתמוטט בפרכוס. אך מאצל השקמים עוד הוסיפו לירות על האשנבים ושוב פנו וירו עליהם פעם ושתיים, עד שהסבו את האש אליהם עצמם. – "החוצה – קרא אברשקה – אל צבי!״ והמתין אחרון עד שחזרו ויצאו לחצר, ושירבב בזהירות את ראשו בעד לפירצה, ושוב נשם אויר של חוץ (כדור חלף בסמוך) – והיה כליוֹן חריף בלב אל החופש שבחוץ, אל האויר הרחב, אל השדות, אל הגבעות והמדרונות, לרוץ, לרוץ. ככה… והתרומם ונכנס ובא אחריהם. שיפודים לוהטים נקבו את מלמלות העשן הצהבהב חיוור שמעל הראש. משחק ממושך ועלוב הוא. יש עתה מין חום בלב – ואין לכאורה מה שיעצור, בחום כזה אפשר לרוץ ולקפוץ ולטפס אל הרקיע. תרנגולות נחרדות מן הרפת אצו חפזו בקרקור של אימה ובטפחות כנפיים: בלבול שכזה – רגזו התרנגולות – ובאמצע הלילה! ריח העשן התדחס ונצטמג, ככה יכולה הגורן לתמר גם שבוע ימים. “אברשקה, הסככה!” צווח מישהו כשהגיע אל השער. ומאחור, בגלל הגיצים, נראה היה איך תלתלי־אש וקנוקנות עשן צעיר, נאחזו בחיפוף העץ שעל גג הסככה. זו שהיתה מירבצו של שלמה זילברשטיין. “לעזאזל,” אמר מישהו, “החצר אבודה!” וכבר נתמלאו הרגליים קפיצים: להימלט להשליך הכל לתת ידיים על הראש ולהימלט, להיות לפליטה – “החצר לא אבודה. והחצר לעולם לא תאבד! ברור? אין שם מה שיבער – יעשן קצת וחסל. ואנחנו ממשיכים. אתם שמה אל תרפו מן השקמים. ואתם השניים, התכופפו קצת מתחת לשער. יריות נמוכות אין כמוֹתן. ולחסוך כדורים”. – “לוּ בא כעת האוטו…” התפלל בליבו מישהו. “אולי לצעוק קצת – כמותם – וירווח!” חרק שיניים אחר. וצבי אמר אז: “חבל על הבהמות והעופות.” ובו ברגע היטוּ הכל אוזן – וכמה שנדמה היה קודם שלמעלה מזה אין להתרגש – תקפה התרגשות – התרגשות של יום הדין הגדול, והשיער נסתמר ודרך הכתפיים אל הזרועות ואל אמות הידיים עבר גל, ושקט ירד נפל, ואין יריות, והעשן פרש כנפיים וניסק למעלה, והיתה איזה רוח אחרת, ומן הבית נשמע קול ברור ומתכתי: “אברשקה! חזרו כולכם אל הבית!”

י

דמעות עמדו בעיניו של שלמה זילברשטיין. איך להסביר? – לחזור – עתה… גוש התדרדר ונמס והלך בכל העורקים, ואברשקה זקף ראשו, והיה חשוק שיניים, ואת התלתל הדבוק אל מצחו סילק למעלה: “טוב!” אמר אברשקה, מין “טוב” שכזה, “טוב” שצעק ודפק באגרוף: לעזאזל! חצר לא עוזבים. נחנקים ולא עוזבים. שיישרף הכל ולא עוזבים. כמה ימי חיי אדם? וחצר עומדת לעד. וכי מה זה? חצר! – “טוב – אמר אברשקה – נחזור.” – “אתם – נפנה אברשקה לעומדים אצל השער, קצת נכלמים, קצת מעודדים, קצת חוששים, וקצת נבוכים, – אתם אל תזוזו משם, אתה כאן תצפה לאחור, ואתם יורים אל פאת החורשה, עד שידביקו חוטמם בעפר, ואחד אחד נקפוץ ונעבור את המעבר מכאן לשם.” – “ואיך עוברים, אברשקה?” נצמד אליו אחד – "פשוט, מתכופפים ורצים.״ אכן, זה ברור למדי, ולא ניחא עד מאוד. “זוחלים לאורך הגדר עד הפישפש, וכאן מזנקים ורצים, ותרוצו, הלשון בחוץ ותרוצו!” כן, ברור למדי לעזאזל, “ורצים…” מילמל מישהו וליקלק שפתיו – "ורצים – השיב אברשקה וסקרו במרוכז – לכוון רובה צריך ארבע שניות, וכשאדם רץ, ועד שמבחינים בו, ובלילה… – וכל הדרך כולה אינה אלא כעשרים צעד – רצים ועוברים בחטף!״ אחד מהם חש בתחושה חריפה: “כך כבר היה פעם!” ואחר צץ בתוכו רוגז קשה על דבר מן הדברים, וקשה היה לשתוק. “טוב, מי הראשון?” היתה בסיסת רגליים, היתה התקרטעות, צעד לאחור, או כוונה לכך, ולא ניחא עד מאוד. “אתה – צא!” פסק אברשקה ונגע בכתפו של אחד מהם, מעמדת הרפת: “אני? נתחלחל הלה וליקלק שפתיו כדי משהו – אני?… טוב…” והיה נראה כאילו אמור היה לצאת להיפרד מרעיו, לצווֹת לביתו, או משהו, אלא שהתגבר והחריש ושחה וגלש לאורך הגדר השפלה, והיו שם שני דקלים תמירים, אחד גוץ מרעהו, והדקל הגבוה פרש כפותיו ורישרש בהן נושא עיניו למרום וסח בלאט אל ראשו המרשרש של חברו הנמוך: “ראה תראה – דקלוֹן – ראה תראה כעת!” וכפות שניהם רישרשו ברטט למרום. וכשהגיע הבחור אל הפישפש ביקש בנפשו שהות לחשוב קצת, או לתכן תכניות, או רק להבין, אלא שמייד ניחתה הפקודה: “אש!” ורעם מחומש היכה, והוא כאילו גוף זר היה נישא על רגליו, נטל ודהר בנשימה אחת וכבר הגיע לפילוש שמתחת מדרגות המרפסת הצפונית: הגיע!

“פס, בסך הכל? לא נורא!” אמר בן זוגו של הקודם, וכבר היה שופף בצלע הגדר נכון לפקודה “צא”. – “יש לי עוד חמישה כדורים, אברשקה,” אמר אז צבי. – “אם כך, רק אתם תירו, צבי ולוין, כשירוץ.” והלה ששפף כארנבת פיקפק: “מה, רק שניים יירו?” בהטעמה האומרת: לי יש אשה, ובנים יש לי, ואוי ואבוי אם יקרה לי דבר – וטענה חריפה זו שבכרסו עלתה והלכה וכבר הגיעה אל הגרון. – “שניים יספיקו. אם יהיה צורך נרבה באש,” דיבר אברשקה והשיב את התלתל שצנח אל פרעות שערו הסבוך, ושלמה זילברשטיין השתאה, כשצידד אליו עיניו, כאוהבת אל אַבירה. ״טוב אנסה…" קיבלה על עצמה את הדין הארנבת – “אתה אל תנסה – איזה נסיונות לך! תרוץ ותגיע ונגמר!” ופלוני הגביה עכוזו והשפיל את ראשו (מי יראה אותך כשאתה אינך רואה!), שיגש רגליו, וגנח, והרובה שבידו היה מיותר כל כך, ובאמצע הדרך רפס על כרסו, והחליף כוח, וחזר והתגבה עד שהגיע אל הפישפש שהדקלים זקופים אצלו, והינומת עשן חוורוָרה מתנשבת בכפותיהם הזולפות לעבריהן, ברוב אצבעותיהן הנוטפות סיבים מדובללים, וברור נראה אז שאת כפות אשתקד, הצונחות ותלויות למטה לא גזמו שנים רבות – איזו הזנחה! – הירהר בריגשת לב. עצם רגע עיניו, כמשנן בליבו, או כמי שקופץ לראשונה המימה. “אש!” אמר אברשקה, והוא קם (רק שלא אמעד! – הספיק עוד להרהר בחוֹפז). ונשא רגליו וחפז ופסיעותיים לפני הפילוש קילקלו נעליו ומעדו והוא התמוטט וצנח והתדרדר על פני ששת המדרגות של הכניסה, והדקל הגבוה תופף על שכם הנמוך: זה עוד לא כלום: עוד ראה תראה!

עתה נמלך אברשקה בליבו לשלוח שניים כאחד ולקצר את הפרשה. ואותו שאצל הבריכה וזה שהיה שותפו של צבי נשלחו אל הפישפש, ומייד כשהרעימה היריה דידו עברו את המעבר המפולש והגיעו. הרי שזה פשוט מן המשוער. הבה ישולח עתה אחד, ואותו שמבטאו הרוסי חריף נשלח אל הפישפש, והפעם: גם לא יחפו באש – חבל על הכדורים! “תרוץ – אמר לו אברשקה – אל תביט ימין ושמאל ותעבור בשלום.” והלה כשהגיע אל הפישפש נשא עיניו סביב, והדקלים רישרשו תעלומות מעל ראשו, וגם בקזוארינות שאצל הבית המתה הרוח המעושנת, ורמזה דבר, והבית הקודר פרש זרועות רחומות וזימן לבוא בצל קורתו הבטוחה. “אחת שתיים – אמר בליבו (ובלי שום מיבטא) – לרוץ ונגמר!” ודחף עצמו ורץ ויריה אחת ואחריה עוד אחת נתבזקו אז לפתע ונקבו את חלל המעבר שבין הבית והחצר, ואותו בחור כינס צוָארו אל בין כתפיו, ועיקם גבו, ושלח רגליו במהירות וכשהגיע אל הפילוש חתכה עוד יריה אחת את מקפא האויר והנשימה העצורה מסביב, ומתנשם ונפעם נצמד הלה אל קיר הפילוש, מאמין ולא מאמין למה שאירע. האם אלה דיבורים כבושים שנדחפו בעיי רוח כבולה והם מפרכסים בשיפולי הגרון, או אולי זו פקעת זכרונות, מטען שלם, שנתפרקו כריכותיה הסדורות, בתוך כדי שתיים־שלוש שניות אלה, זכר כל מה שיפה וטוב ושאפשר היה לאבדו, של כל מה שהותחל ועוד לא נסתיים, ואולי אלה אלא הקיווּיים והרצונות והחשקים הדחויים, ושאין טעם שיהיו דחויים – וגם אפשר שמשהו אחר היה כאן שהתלבט בשיפולי הלוע, ורק שפתיים למודות הַחָשק ידעו לאטום בולמוס אדיר כזה, ואותו שמבטאו רוסי כופף קומתו וחשוק שפתיים ירד במדרגות ובא לבית. לא לחינם היו עתה היריות מזווית הגדר, לחינם גם פתחו אש מחלון הבית למעלה – כבר נחשפנו. יורים על זוית הגדר, משיבים אש בחוצפה אל חלון הבית: ותעבור נא עתה!

אין לך מועט מן המעבר מכאן לשם, ואין לך קשה מעשותו חי, הרי שזה באמת המעבר מכאן לשם. “לא כלום – אמר אברשקה – יירו קצת עד שיסתאב עליהם, ואז נעבור. אתה יצחקלה בוא אתי ונתפוש בחצר תרנגולות אחדות ונביא הביתה.” חיפוף הסככה עדיין בער לאט ובלחש, והגורן שמעבר החומה הטילה גושים גושים של חום צהבהב ובזוי, וייתכן גם שהללו חזרו וחדרו אל הרפת, וכל החצר כולה, שעד עתה היתה בית וקרקע וארבע רוחות השמים – היתה כעת מוזרה, מהלכת אימה, ועיניה, ככל שעיניים לה, נעשו כעיני פרה, כשהיא עקודה הפוכת גרון והמאכלת מונפת עליה, ואין היא יכולה כלום אלא להביט בעיניה בלבד. זזו השניים על ראשי אצבעותיהם, פסוע והסב עיניים, טיפסו על השער המערבי והציצו וראו כיצד נאכלה כבר כמחצית הגורן וקרבה עדיין רוחש לַבּות אש ותופת גועשת, והזיתים שמאחוריה היו גלויים, מוארים, צרובים, ועוד הלאה רחוק היתה איזו בהירות תלויה, ואתה נזכר פתאום שלילה עתה, פשוט לילה, ואיננו, כמו שנראה היה, דמדומים על כוכב מוזר, או בין־שמשות סיוטי, מין שעה שאינה יום ואינה לילה אלא שעה ארוכה סתם – פשוט: לילה סביב. וגורן בוערת אצל החצר, והחצר תיעזב, ואין תקוה לשלושים לעמוד בפני מאות. “יצחקלה – אמר אברשקה כשחזרו וירדו והציתו איש מחצית הסיגריה ותלו עיניים לפניהם – כעת אתה תעבור. ותעבור עם התרנגולות ביד. תעבור כדי שיראו שזה כלום לעבור, ותעבור לך…” – “אני?” – “ממ… נו.” – “אתה רואה. דוקא עכשיו מתחיל הדבר ודוקא עכשיו כבר עייפים מאוד.” – “כן.” – “ואגיד לך משהו: שחית פעם בים? הרחק, הרחק עד שנדמה שכבר לא תוכל לחזור, ואז אתה מתעקש ושוחה עוד קצת, יותר רחוק, הלאה, ומה שיהיה בחזרה – לעזאזל מה שיהיה בחזרה – שחית פעם ככה רחוק בים? ככה אני מרגיש עכשיו…” עוד מציצה אחת והתיזו את הסיגריות, ודרסו אותן בעקב (שלא תפרוץ שריפה!) ועל מוט אחד בחצר רבצו נים ולא נים כמה תרנגולות רוטנות, ונתרעשו מאוד, והריעו והיכו כנף, צרחו בגרון קרוּע, ומלוקות צוָאר ונוטפות דם היו תלויות בידי יצחקלה, פטורות מן הכל, מן החצר, מן הלילה, ומכובדן של עצמן, וחזרו וניגשו אל הגדר, והדם שעל ידי יצחקלה וחזהו התופף, ושתיקתו הקשה, ותורו שהגיע, חברוּ יחד, ולא היתה ברירה אלא לבלוע את הרוק. “אני יוצא,” לא יכול אחר־כך יצחקלה עוד לכלכל ואמר. "אנחנו שומרים,״ אמר לו אברשקה. ושוב נזכר יצחקלה כי ברוחק מאות צעדים בלבד, אפשר להיות פטורים מכל זה, והכל שם פתוח, ויש מיליון ברירות, לכאורה. לא חביבי, לך אין עוד ברירה. והגיע אל הפישפש, והדקלים המרשרשים פתחו ושחו בשפת אנוש (תאמין או לא תאמין), שחו וסיפרו לילד אחד, היושב אל מפתן ביתו, עייף, ככלות היום, כשזיקי שלהבת היום פתוכים בזיקי עצבת חשיכה, ועוד מעט יקראו לאכול, ועוד מעט יהיה אחרת, ועדיין אין זה אחרת, והרי זה אחרת ולא אחרת: והיתה פעם אחת בת מלכה, יפהפיה, מאין כמוה… תרנגולת אחת הרטיטה לפתע בתוך ידו, וקשה לדעת מנין ולאן היה כיוון זרם החיים שנע ביד האוחזת את התרנגולות, נטל ואימצן אל לוח ליבו (עדיין חמות הן), ופזל לשני העברים והיה נכון מאוד לסוב ולפנות ולרוץ בחזרה אל החצר ולצעוק: שגעון! לא ארוץ! ויצא בפסיעה קטנה, ועוד אחת, ונטל ורץ ודהר, וזנק, ויריה נשמעה, יריה מכוונת אליו, אליו לבדו, אליו מכל העולם, אליו כאל בחיר לב, כאל המזומן לה – אלא שיצחקלה כבר דלג וירד בשש המדרגות שבפילוש. דקל אל דקל רישרש ורישרש.

“הנה נשארנו ארבעתנו,” אמר צבי. “מספר זוגי זה טוב! – הודיע אברשקה במאור פנים – זוכרים את תיבת נח? הנה תיבת נח שלנו!” הצביע לעבר הבית. כי מה הם עשרים צעד? לא. עשרים צעד הם הרבה. עשרים צעד הם הכל. רק מעבר לצעד העשרים תתחיל לחיות, ואם שמה לא תגיע – לא תגיע עוד לשום דבר. חבל עליך. “מה הם רוצים מאתנו?” תופף לבו של שלמה זילברשטיין ואף שהרגיש כמה הרבה שטות יש בשאלה הוא מוסיף: "מה עשינו להם, מה הרעוֹנוּ להם?״ בכמעט אותו ניגון בכייני של אז: “ויהיה סוף עצוב, אמא?” והוא יודע זאת היטב. "חבל לי על החצר – מוסיף צבי – רק זה היינו חסרים על כל ימי הטובה שלה. – “חכה – אמר אברשקה והשקיף מעבר לשלבי הגדר – עוד לא תם, להיפך: כעת זה רק זז.” – “מי זז?” – “מי? החצר. כעת תראה. אחר הדברים האלה תתחיל החצר לזוז, לחיות, ואתה (פנה אל שלמה זילברשטיין) תתחיל להתכונן לעבור.” וזה האחרון שפף בצד הגדר. איזה נשמה נתן לו האלוהים? אין הוא יודע אם הכל נגמר, אין הוא יודע אם זה רק מתחיל, גם אינו יודע אם הרגע הזה רגע גדול הוא אם קטן, ואפילו אינו יודע שיודע הוא משהו, אלא שמעבר לדפיקות שבחזהו, בעד העשן ובעד האש והחשיכה, הוא מתאמץ, על יד הגדר הרופפת, חומת אבנים שפלה ועליה כלונסאות עץ ישנות תקועות שוממות, והוא מתאמץ שלא להחמיץ ולהיות כפי שמחכים ממנו. אברשקה עודנו צופה בין הכלונסאות וסח למקוטעין עם צבי שלא מצא לו מנוח. כמה הוא אוהב את אברשקה כמה ראוי לאדם להיות כמוהו כמה ראוי הוא להערצה, כמה חיים יש בו, כמה אי אפשר לתאר איך היה כאן בלעדיו. “צא!” אמר אברשקה לשלמה זילברשטיין, והתקרב אליו וחייך, וטפח על גבו ואמר לו: “זה ככה אצלנו, מה?” ושלמה זילברשטיין לחן בקרביו והלחן נאמר במלים הסובבות סחור סחור תמונה ברורה: שמש צהריים במקום שאין בו כלום אלא אור שמש של צהריים, ותן לנו לילה שקט, ותן לנו לילה שקט, רק תן לנו לילה שקט – וערבוביה היתה בליבו, בראשו, בידיו וברגליו, זחל על חזהו ובברכיו הקיש הדופק, והגיע אל הפישפש, ורק עוד עתה לפניו עשרים הצעדים, כברת־ארץ זו שמתבוננים בה רבים. או, אולי לזחול? ואולי לבקש מאברשקה שיניח ויעברו שניהם יחדיו לבסוף? ולא כלום. כלום כך היא נראית שעתו האחרונה של אדם? והיכן מראה כל ימי חייו שעובר בחטף ובהיעלם ברגעים אחרונים – כפי שמספרים בעלי־נסיון? נטל והזדקף. להיות זקוף, דבר הוא שאין יודעים להעריכו כראוי. כבר הגיע זמן. והרי זה פשוט כל כך: רצים וחסל. ושלמה זילברשטיין שירבב ראשו, והחל פוסע, והחיש, ורץ, וכל יריה לא נשמעה, או אולי לא שומעים אז את היריה, ורץ, ועוד לפני שהגיע – ידע כי הגיע. ודי. אח, ריבונו של עולם!

“לוין – אמר אברשקה – אתה!” – “מילא!” ענה לוין, ושלה מכיסו כובע מהוּה, “קאשקט” ישן, וחבש לראשו, ומשך רגליו בכבדות וחזר ופנה אליהם ואמר: "אל תעשו רעש!״ והפטיר בידו, והרים את רובהו וכתפו, ורטן עוד משהו בעבי קולו, ואיש לא הבין, ויצא, ושרך פסיעות מרושלות והגיע אל הדקלים של הפישפש, והביט סביבו, ומשך את מצחיית הכובע, ואחז בקת הרובה בידו המסורבלת כדי שלא יתלבט, ופתח בריצה. וריצתו, כל כמה שתמוה שיכול הוא לרוץ, עצם ריצתו אומרת ברור: הכל נחרב, הכל נשרף, ולמה עוד לשבת כאן? יאיר הבוקר ונסתלק, עשו אתם כחפצכם, אני את שלי כבר סיימתי. די. ירו בו בלוין, והוא הניע ידו השמאלית כטורד זבוב, או דבורה, וכופף ראשו יותר, וכשהגיע אל הפילוש, ונכנס, תקפו שיעול עז, ועוד ברדתו במדרגות הוסיף והשתעל קשות.

ופתע היה רעש מחריד ולא צפוי: הסככה כיון שנאכלה תושבתה עם החיפוף, נתמוטטה תחתיה בשאגת פחים. “הרי לך – רטן צבי צרודות – עכשיו תחוסל החצר.” והשער המערבי החל גם הוא גונח לפתע, כאילו הרסו לפרצוֹ. “לא חברים – דיבר אברשקה – דרך השער לא תיכנסו. הנה תראו…” ובטרם ידע צבי פשר, היה אברשקה אצל השער ושלף את אקדחו, וגחן על כרסו, אל מתחת השער ההומה, וברווח הצר שבין האדמה לשער, שירבב אקדחו וירה כה וכה אל רגלי העומדים, ומייד עלו מעבר השער זעקות שבר וקללות, ואילו אברשקה כבר היה כאן, משיב את התלתל הצונח אל תוך פרעות השיער, ובעיניים נוצצות אמר לצבי: “הסתלק אתה אל הבית אחת ושתיים.” – “ואתה?” – "אני אחריך " – “בוא מייד.” – “כן, אני עוד אספיק.” – "אח, אברשקה, כמה כואב הלב – לכם זה כאן כל מיני דברים, ולי זה הגורן שלנו… והכל… אח… אמר והתקדם. – “חכה – קרא אברשקה – תן את הרובה, מוטב שיהיה לי רובה.” על יד הדקלים השניים, התעכב צבי והביט אל אברשקה, וזה נשא קולו וקרא אל הבית: “חבריה – תנו אש! אנחנו עוברים!” ונצמד אל הגדר אף הוא פתח באש, כדי שלא יורגש שכבר תמו היורים. אולם אז נפתח כנגדם ברד משתולל של יריות, בכל עוז. אל המעבר, אל הבית, לאויר. ומעבר השער עדיין שיווע מישהו “יא־אמא, יא־אמא!” – “חכה!” אחז אברשקה בידו של צבי. וכרעו שניהם ליד הפישפש. מחלונות הבית המטירו אש. ופתאום היו יורים גם מן הקומה התחתונה של הבית ונשמע “ככה טוב!” – “ככה טוב – שנה אברשקה – נלמד אותם מה זה בית שלנו!” – וכשחזרו יריותיהם להיות לסירוגין, אמר לצבי: “מה שיהיה – יהיה, בחצר כבר אסור להישאר: רוץ!” וצבי גחוּן הרים שתי כפות ידיו מעבר ללחייו כאוטם אָזניו, ויצא, וחזר מייד – כי שוב נפתחה האש. “לא נותנים לצאת,” – אמר צבי וליבו התנשם. “עכשיו! – אמר אברשקה – ותעבור לך בין הכדורים: רוץ!” וצבי יצא ורץ וגם הגיע.

“וכעת אנחנו, אברשקה! – דיבר אברשקה וגם גיחך אל עצמו – ורק עוד סיבוב אחרון בחצר,” ויצא לאורך הכותל הצפוני, ועבר את המכבסה, והציץ אל מעבר השער (אח, המרחב שבחוץ – חיים יפים וקרירים!), ועבר את המחלבה, ואת המחסן שמעליו חדרי מגורים, וביתר מתינות סר אל הרפת והציץ פנימה – חושך – מדגדג קצת במעיים, וסבב מהרה, מתגבר על עצמו, ועבר את המחסן הקטן, ואת הסככה המעשנת והרומצת (האין שם למטה נפט, או משהו?), והמשיך הלאה, וכבר קיצר, ונטה בעצבנות אל סככת הטראקטורים, ובקפנדריה אל השער המערבי, ועמד רגע, ופסח עליו בחפזה, ומול האורווה התעכב, וכדי להתעודד, עמד שם והציץ פנימה לראות את בעלי החיים ושמע המולה קלה, וכדי להרגיע את לבו גם הטיל שמה את מימיו, והרגיש הקלת מה; והמשיך דרך הבריכה שבקרן החצר – וחזר אל הגדר אל מול הבית. וזה הבית היה נראה נישא גבוה. חזק. טירה מרובעת. והאורנים סביבו היו מלחשים. והקזוארינות. ואש היתה בזגוגיות שמשותיו. ובזכוכית הכחולה שבמשקוף הפתח היו הנצנוצים מוזרים כמכושפים. הנה כך היא החצר. ואש יוקדת בתוכו. היה קופץ עתה על פני החצר להתהולל – הוא כאן יחידי והכל אפשר! ואולי עוד ייצא כעת לבדו החוצה וישטה במתקיפים – מה יעשו לו? לא טוב להיסגר בבית, תמיד טוב להיות מתנועע. שייסגרו אחרים ואנחנו נתנוֹעע! שיפעת אונים רגשה בעורקיו. צחוק: הכל אפשר! יש כאלה החושבים על דבר אחד פעמיים, יש כאלה החוששים לקפוץ אל סכנה, יש כאלה המושכים ברסן כשהסוס עליז קצת – או הופכים וסובבים את ידית האופנוע כשזה כבר התפרץ לגמא ארץ – והרי כעת זה רק מתחיל! כשהכל תלוּי בשערה, כשהנועז קורץ עין, כשאתה חפשי לשחרר את כל הכוחות כולם – ולקחת ולתת עד הסוף, עד תום, ולחטוף ולשתות בבת אחת, והכל ובנשימה אחת! וכי מה זה לרכב על סוס או על אופנוע אם לא לטוּס עד כלות הכוחות, ולטבול ברוח, והרוח תעבור, בכותוֹנת, בגב, בשיער, בגוף, בנשימה, חופש, אתה יודע, חופש במרחב… לפתח חפשי את כל הכוחות, ויהיה מה, חיים של ויהי מה, כי ככה זה לחיות! וחזר והשיב את התלתל הצונח והציץ מבין הדקלים לכאן ולכאן. חבל על החצר. אולם אין בכך כלום, אין זו אלא התחלה – וכעת מתבקש ההמשך, המשך יפה, עולה, גבוה, כובש ומתנשא – טפח אברשקה בכף ידו על הקורה המחוספסת של הדקל וזה שעה בכפותיו שלו למקום, וראה כנראה דבר בשמי השמיים, לפי שגם רַשְרֵש לא רישרש. הוֹ, ככה זה, ככה זה הכל… הציץ אברשקה, ויצא ורץ.

יא

שרגא שהשקיף בעד פתח הפילוש, והיה מקבל כל אחד שהגיע במאור פנים, מצביע על הסולם וחוזר וסובל עד שהגיע אחר, ראה איך יצא אברשקה ורץ, ואיך הספיק לרוץ כמה פסיעות ואיך תפס פתאום בידיו את צידו השמאלי ורץ עוד שלוש פסיעות והתמוטט. רק אחר כך הוברר כי גם היתה יריה, ואחדות בזו אחר זו. עוד התרומם אברשקה וירה פעם ברובה, והתקשה כנראה בבריח, והוציא אקדחו וירה גם בו פעם אחת, וניסה לקום וחזר ונפל. אז התפרץ שרגא ויצא ותפסו באצילי ידיו ומשכו לאחור בתוך היריות, וגררו לפילוש ומי שהוא סייע בידיו והכניסוהו לחדר. ועדיין נשם, והניח ידו על בטנו ודובב “זה כאן… אני גמור” ומתחת ידו שתת דם, ומתחת לראשים הכפופים עליו באבדן־עצה חלפה יצאה נשמתו. ואיננו עוד אברשקה. לאיטו הזדקף שרגא, ועל המבטים האחוזים בו השיב במשיכת כתפיים ונשף בחוטמו וסבב ונסוג לאפילה. והיו כמה רגעים, רגעים מתגבבים והולכים, וערבוביה נערמת מכבידה ורובצת, עד שחזר שרגא ומנורת הנפט בידו והאיר בה, ועד שהציגה למראשותיו ואמר: “ככה זה… אברשקה…” מי בוכה? בוכה? אין בוכה, אנחנו לא בוכים. (הוי אמא יקרה, רחוקה, מררי כעת בבכי אמא, מררי אמא אַת בבכי, לא יקום עוד אברשקה, לא יקום עוד, לא). “מה זה כאן?” דיבר אהרון שטיפס וירד בסולם וניגש והציץ: "מה? אברשקה!״ כעת פתאום הובן הדבר, והדמעות נקוו. אבל אנחנו לא נבכה. היתה אימת קפאון. חולצתו של אברשקה היתה בשיפוליה, אצל החגורה, כולה דם, והחולצה כה חיה, כה יום־יומית, והקמטים שנתקמטה של חיים הם. חולצה כלל לא מתה. ורק הגוף היה קריש, כל כך… וכל כך לגמרי… פתאום! לא להאמין. מה אתם יודעים על פתאום! ואין דבר לומר ואין מאום, ושותקים.

מתחילה נדהמת ההכרה וצועק הלב הרגש, כשנצרד זה מתחילה ההכרה מתעוררת, וגם הצעדים האלה המתקרבים מבחוץ מוכרים כל כך… לא… לא הוא. אהרון כרע לידו, מישש דופקו, היטה אוזן אל ליבו (חזה ריקני כזה), והיה רגע ונדמה כאילו נע משהו, שיפולי כרסו, או גבה שבעין, אך הראש היה שמוט לאחור – אותה שמיטה הפוכה, סופית. ואהרון קם. “ככה זה – אמר וחשק שפתיו ועוד הוסיף חרש – כל אחד למקומו.” וארבעת חמשת האנשים שהיו בחדר הקטן פסעו לאחור וכשהגיעו לאפילה שבזוית חמקו איש לעברו, ונותרו אהרון ושרגא ואור המנורה מעל הגוף המפיג חוּמוֹ.

“כל כך פתאום… – אמר שרגא – רץ, כמעט כמעט, ופתאום.” – “תמיד זה פתאום,” ענה אהרון – “הוא היה כזה בחור…” התחיל שרגא ואהרון נכנס לדבריו: “הישאר אתה למטה ואני עולה. כעת זה רק מתחיל.” כל זה, והכל, כמה אין מלה הולמת. וזה הדבר שהיה מדובר עליו תמיד – כמה אינו ככה. ואין להשיב, אין לתקן, אין, ולא כלום, ולעולם… שרגא כפף ראשו, נעתק משהו וחזר ופנה, ושוב נדמה היה רגע כאילו נתנשם המוטל בנשימה עמוקה… ואימה תקפה, פחד כתהום נפערת. ולא עוד אלא שכבר נתחדשו היריות ואין לך אלא להיחפז אל החלונות, ושוב לירות. והכל כמקודם. לו נמצא מישהו שהיה צועק ולא שותק, צועק, ובדמעות, וצוֹוח, שחבל־חבל. שרע הדבר, ושעוול הדבר, ושלא טוב ככה – אילו ידעת מה כן טוב ומה לא. ובצעדים המעטים שעד החלון שיגשג עד להכביד החשק אל דבר שאין בו כלום מכל מה שיש כאן עתה, אלא כולו אחרת לגמרי, רחוק, ושונה, וטוב, ויפה, משמע: אסתרקה. גון קולה כשהיא נוטלת את עתון הבוקר שנתחב בתריס ונושאת עיניה ומכריזה מה שמצאה בעתון, ויש בחדר ספק אפלולית ספק אורה משכימה, ואפשר לגחך אליה מעל כוס התה כשבסל ארוזה כבר ארוחת היום וצריך לצאת לעבוד; אבל איך תיראה אסתרקה כשתפתח את עתון הבוקר ותראה – – – מת! יש אנשים שעדיין אינם יודעים… כולם כבר יודעים. כולם רציניים ועוזרים לו לשרגא לדבר היטב לעניין, כשאמר: “יורים כל הזמן.” ועוד אמר: “אבל לחצר לא ייכנסו. ימותו ולא ייכנסו!” ולא היה צורך בזה, הכל ידעו ולא ידעו כל מה שידע ולא ידע הוא. “למעלה הענפים מסתירים, ומכאן רואים הכל – חזר ודיבר שרגא לעניין שאיננו עיקרו של עניין. – נוכל להטיל רימון או שניים כשיתקרבו”. “נפל”, מלה כל כך ידועה וכל כך ריקה. ואין זה כל מיני דברים. אלא זה כמו שזה ישנו עתה. “אני עולה למעלה,” אמר שרגא מתפקע מצורך לראות, או לומר, או לעבור על פני משהו, שעדיין לא מאמינים בו, או מה – ובלבד שלצאת, להסתובב רגע.

אינך יכול להגיע אל הסולם בחדר הכניסה מבלי שתעבור שוב על ידו. וכרוח מתנשבת המנסה להפשיל וילון, היתה מפעם לפעם ההכרה כמעט מתקרבת להבין משהו שאיננו מובן, מבינה וצונחת, מתנשבת ופוסקת.

ורגע היה משווע מבפנים קול שידוע שרק מקצת מקצתה של אמת בו, משווע ואומר כי… לא כלום – מליצות נדושות; ורגע קפץ ושיווע קול אחר, ונראה היה שהוא יותר אמת, ואמר שצריך לכרות כאן בור ולטמון בו את המת עם השפתיים הפעורות קצת והראש המתולתל השמוט מתוח הגרון ומובלט הסנטר. גם למעלה כבר יודעים הכל ומחרישים מאוד. ורק יעקב לא ידע להתנהג: “זה נכון שרגא?” התגבר יעקב על קולו. ״כן, נכון." – “ו…נגמר?” – “נגמר.” וחזרו לעיין עוד בחלון החשך. ואחר כך אמר שרגא: ״ממ. ככה זה." – “ועדיין לא נגמר…” – “כן זה יימשך ויימשך.” – “ומה אתה חושב?״ – “לא חושב כלום.” – “זה שעדיין אנו עומדים כאן – טוב ממאה מחשבות.” – “ככה?” – “בערך. ככה.” – “וצריך, כמו שאומרים, להתאזר, להתאזר צריך, אח, אני אומר לך!” ונדמה היה לכאורה שיש לתת יד ביד, כולנו, כל הנמצאים כאן, ולצאת ולשיר “הללויה” וללכת אל העולם וידינו אחוזות ולהמשיך כך בהרגשה המופלאה הזאת, באחוה המיוחדה הזו, במין ה”כמעט מובן״ לא מובן זה. “אני מחפש את אהרון,” הצטדד לפתע שרגא ומש ויצא לבקשו. לו היה כאן אברשקה ליטול ממנו עצה טובה איך להיות בלי אברשקה.

“צריך להכין אוכל. האנשים רעבים,” אמר אהרון וכל הד לא נספח לדבריו, זולת ההד שבליבך. "יש כמה תרנגולות שהביאו מן החצר, יש לחם, יש עגבניות – תוכל, שרגא, לסדר אוכל?״ – ושרגא הלך אל המרפסת המערבית ומצא שם את נתן, ועל יד הגזוזרת הדרומית הקטנה היה גם יצחקלה, ואין לך יפים משניים אלה להתקנת סעודה. ולולא איזה חלל ריק שבלב שאפילו מלאכת־רעים כזו אינה עשויה לפקקו היטב – ייתכן שלא היה נראה הכל נואש כל כך. נתן פישפש ומצא באחת הפינות פרימוס וסיר גדול, שָׁפַת על האש ואמר: יאכלו משהוּ, ישתו קצת תה והכל יהיה אחרת. עודנו טורח בעגבניות השיב יצחקלה: “ככה אמרתי כל הזמן – לו רק שמעו לי.” – "מה אמרת כל הזמן?״ חתר נתן אל השורש. – “הכל. הזהרתי ולא שמעו לי. אפשר היה לעזוב את החצר לפני שעה־שעתיים. אז היה עוד המעבר פתוח כמו כלום.” ונתן פיהק ארוכות. ושרגא שעדיין שהה שם ממורטט ומטושטש התנער אז ואמר: “זוחלים ונזהרים וזוחלים לפני שחוטפים את הכדור, כל כך הרבה הכנות…” – אבל נתן פסק לו פסוקו מניה וביה: “ככה זה”. שלא הועיל לשרגא ובפיזור־נפש שילב ידיו מאחוריו והוסיף ושוטט בחדר עלה ורדת. דברים הכבידו על קצה לשונו, ולא נסתייע לו, כי היריות נתגברו והוא כופף קומתו ושלח רגליו ויצא ורק מילמל מעט: “נדמה להם כעת שהחצר שלהם,” ונראה שלעולם אי־אפשר יהיה לומר באמת מה שקורה עתה, לכאורה, שעדיין קרוב כל־כך וכבר כל־כך רחוק. והאמירות הללו כולן מה יוצא מהן? ולא די לך בערפל העייפות, במהומה שבחוץ, הנה גם מין גל, חימה של תיעוב, תאווה לשבור ולהרוס ולנקום, אינך יודע במי, אינך יודע במה, ואולי רק לפרוש ולהתכנס בקרן־זוית קטנה ומיוחדת שלך, ולשכב על הארץ ולהתכווץ ולהרגיש איך השרירים מפשירים מעלפון הכאב, ולהיתפס להלך רוח רק־של־עצמך, פרטי בהחלט, ולהתמסר למעט־מעט זה, מעט־מעט יקר זה, שאפשר, שוב לשם הקיצור, לכנותו פשוט: אסתרקה. מישהו חלף בריצה על פני החדר ושני רובים בידיו. להתגבר, להתאזר, ולדחות לעזאזל את כל המסובך, ולדעת ולזכור שמאתנו נפל אחד ומאתם כבר נפלו אחדים, והמוות עדיין כאן, וזו מלחמה על הקיום, על ההיאחזות, ושאם אתה נאחז כאן או נשמט – אין זה רק מזלך של עצמך, אלא גם של רבים אחרים, פה ושם, בנקודות בודדות ובארץ כולה, ייאחזו כמוך או יישמטו, ובזה יש משהו, כשנזכרים שיש עוד כמוך, ושלא שכחו אותך, ושהדבר שאתה עושה וחייך שלך קשורים ואחוזים יחד, לולא שאין כל אלה, אלא מליצות. ורק חמוץ בלב, אלהים, חמוץ כל כך, מעבר לכל, מעבר לכל מיני דברים, וצריך להסתיר היטב, כי אתה בין אנשים המאמינים ומסתכלים בך, וכי, חוץ מזה, “הם” אל החצר לא ייכנסו, ייפחו חייך והם לא ייכנסו, ולכל הרוחות.

שרגא יורד בסולם, וכל מה שיכול מוחו של אדם להרהר מטולטל לכל עבר, ובמקום שנתפנה מתמשך אותו השקט שמקיף את אברשקה השוכב, והמנורה שלמראשותיו, וההרגשה כי הזרם זורם בחזקה והחופים תלולים, ולא תעבור אלא תיסחף, עד שתיתקע במקום שתיתקע.

ניגש אל החלון והציץ באור המתעתע, וחזר ותפס את החוט שנעלם וידע מה שידעו גם השלושה האחרים שכאן, ידיעה מוצקה אחת, שקשה לומר מה היא או לכנותה בשם, אבל ידיעה כזו שיש בה מרפא והתאוששות וחפץ להיות עקשן. “כבר מכינים אוכל,” אמר להם שרגא וחש כי אמר את העיקר. שכן מה משמע רע? אלא כשאתה רוצה להתעקש ואינך יכול. “ותכינו את הרימונים.” – אמר ונטל בזהירות את הפצץ והשחילו אל תא החבית והבריגו לאט ובנחת מבליגה, ממשש בציפורן האגודל את ראש השפשוף המחוספס.

כמובן, היו פעם גם קשרים אחרים, פלוני יש לו אשה ובן, ולפלוני ידיד־נפש, ואין עתה שום קשר אלא רק גופך עם אלה שסביבך, ואין אתמול, ואין היה־היה, ויש רק עתה, עתה מוחשי, חסר סוף, ועדיין עומדים, ועדיין יורים, ויש כדורים, ומייד יהיה גם אוכל לאכול, ואל החצר הזאת איש לא ייכנס, וככה זה החיים. לא עוד חששות, לא עוד חשבונות, והכל מותר, ונפשך בכפך וחייך חופש. ומי שחושב על מה שעתיד להיות, ועל מה שיהיה אחר כך, לא יודע כלום, ועל מה ממתין לך ואם לא תצטרף אליו, אל זה שמוטל בחדר הסמוך. למות? כלל לא נורא. לנפול ולמות בסך־הכל. וכלל לא נורא. אתה נכון לכל. ורק יתקרבו הנה, תטיל בהם רימון. “מכאן רואים יותר מאשר מלמעלה,” התרחבה דעתו של שרגא, וענו לו: ״רואים מצוין." והלחש הזה היה בריא, והיה גופו של ענין. צללים התנדנדו בחלל. אבל אין כלום מעבר מזה. הכל־הכל כאן הוא. ועוד מעט ותהיה רווחה כזו שלא איכפת בה אם יימשך כך ויימשך, עוד יום, או עוד שבוע, כמה שיימשך, אין זה מפחיד. רקוק, חביבי, על כל מיני העצבנות והעצבות ועשה את הדברים הפשוטים, והמוכרחים. וזה הכל. פתאום ויש גל אויר צונן נושב מבין סחבות העשן הסורחות. וטוב לשאוף אויר צונן. לחוש בכל אברי הגוף, וגם ברעב שישנו (כבר מכינים אוכל!); וטוב לאכול, ולעזאזל, ולא לזכור שמאחורי הקיר מוטל אחד, ומעבר הקיר מזה מוטלים אחדים משלהם, השד יודע אם נאה או לא, אבל זה ככה, באמת, זה ככה, ומה עוד? אילו רק העשן הזה לא היה, כל כך מיותר העשן, מכאיב ראש, מצחין נשמה, אינו מניח אפילו להתאושש מתוך צלילות. ממש כך יש תמיד, כשאתה כבר מוכן גם להשלים ולקבל עליך – מייד מתברר כי הכל בחפזון ובזיעה, ובאבק, וגם מסריח, ובכלל לא טוב – וכל אותם הדברים הנישאים – לשד ולשחת.

ברור שכוונתם לפינת החצר, ודרך הגדר הדחויה – פנימה. אז יפתחו את שני השערים, אז תקיף האש את הבית, ותעמוד לכלותו. ואילו רימון אחד שייקלע מדויק אל אותה פינה שאצל הגדר, יחולל נפלאות. הנהו יושב הרימון הזה בכף היד, משבצותיו החקוקות בו חבוקות, וגורל האדם החקוק בכף היד דבוק־אחוז בגורל האדם המשורטט במשבצות שיתרסקו וירסקו, יד גדולה כזו, היודעת להחזיק במעדר, ולהוליך פרד ולהורידו בעקלקלות הואדי, ומשכילה לחזק ברגים ולהתאים להם מברג, וגם יודעת, רכות ונרגשות, היכן עגוליות עדנה אצל אסתרקה, יד לטפנית, ויד אגרוף, ויד לופתת את הרימון המשובץ ממול קופסת הגפרורים, ובתנועה חריפה וקצרה שוחקת זה בזה, ומתחזקת להבליג עוד כמה שניות לאחר שפורצת בליחת האש התוססת, ואז מניפה וקולעת אל מעבר לחלון, ביצת־ברזל זו הלוחשת, ומונה שתיים־שלוש־ארבע ורעד רועם בהתלקחות לבנה, וחרף מה שעברו כבר מאז רבבות שנים, עדיין יש בלב האדם ובידיו וברגליו תרועת־צייד: לרוץ מייד אחריה בצעקות סדום ולפשוט ולחתוך ולקרקף או להיות במקום ההרג, ולאכול את לב הנופל או לטבול בדמו או משהו. מישהו מן הצד אמר: “נהדר!” – ובפינת הגדר בתוך הצל והאור היתה התרוצצות פוחתת ודממה קשה, ואחר כך גנח שם מישהו ואמר: "אה־הה״ ממושך ומרגיז מאוד. שעליה אמר מישהו: “שייחנק לו!” והמתיחות המקשרת את הגרון עם הקיבה, היתה קשובה מאוד וגם ענתה בקול הֵד סמוי וסתום.

וטוב מכל אילו היה בבית הזה מישהו, אחד לפחות, לא אתה כמובן, שיודע מה כל זה. וגם שלא להיהרג! שיפגע הכדור ביד או ברגל או בכל מקום ורק לא במקום שמתים. כל כך חבל למות, אילו רק ידעת! “אה, הם לא פיללו למנה גדושה כזאת!” נהנה שם מישהו על יד החלון. “זה עצום!” – “ובכל זאת – אמר אחר – אינם מסתלקים, נטפלו כמו קרציות.” והראשון הוסיף: “אנחנו כבר זזנו וזזנו ולנו אין עוד לאן לזוז – עכשיו בהכרח יזוזו הם מכאן, ולכל הרוחות!” – “איך יקבלו פניהם בכפר? חמש שעות ואפילו לא תרנגולת אחת – פשוט בושה להם לחזור!” התפעל אותו המתפעל, שבהסתכלות מדוקדקת יותר מתברר שאינו אלא זה שהצטיין כל־כך קודם כשהתאמנו ברובים. אלא שפתאום עלה קול מן החוץ ואמר ברור: “חַוַאג’ה, בּחיאַת אַללה, מוֹיֶיה!” וזה היה אולי האחד שנפגע בפינת הגדר וזחל עד מתחת לחלונות והתייפח כאן בשארית כוחו, פצוע־בטן בוודאי, וביקש מים. עד זעזוע נתרעשו הארבעה מקול פתאום זה מתחת לחלון שחזר והגה נכאים: “מים – חואג’ה, הוי, מים!” וכל כך פשוט הוא לכאורה לרוץ ולתת לו מים כאשר שאל, ולומר לו: “שתה קצת, היכן הפצע?” או משהו כזה, שכן מה לו עוד, מה לו ולבית, מה לו עוד ולעולם, רק מעט אור־חייו הולך ותם לו, וזה הצורך הדוחק והתמים במים. “אח־אח – נתגנח שוב – מוייה!” ואלה שבפנים מיהרו והעמידו פנים, כרגיל, בתחילה, כאילו לא שמעו דבר, ואחר־כך כאילו זבוב טורד אצל אוזנם, ואחר־כך כאילו אין זה עסקם, ושוב אחר־כך בהתקרטעות ובסינון חרפות: "ממי באת, חמור, לבקש מים?״ – “אין זו אלא עורמה למשוך מישהו החוצה.” – “הייתי נותן לו ורק שישתוק שם!” ועוד מיני תחבולות קטנות. וכשהיה נדמה שנתקבלה התפילה והלה נשתתק, חזר וחירחר מחדש: “מ־י־ם, הוי, קצת מי־ים!” בתחנונים מוצצים שאין מה לעשות כנגדם אלא להיפטר מהם. מייד שלושה הרהורים משתרגים: להרביץ בו כדור, ודי – לתת לו קצת מים, ודי – וללכת אל חדר אחר, ודי – ואילו מייד נתקבלה התפילה בדרך אחרת: היריות נתחדשו, ואדם פונה אליהן. ואחר־כך, משהטילו רימון שני אל אותה פינה עצמה, שהללו חזרו ועטו עליה בעקשנות חמומה, וצעקות עלו, ומן החלון שלמעלה קראו כי אחדים כבר נכנסו לחצר, וירו בהם לאור הלהבות, והיתה המולה, ועוד רימון הוטל מן החלונות שלמעלה בידיים אמונות לרוחק שלושים־ארבעים צעד אל תוך שער המכבסה, שהתאמצו הללו לפתחו, והיתה שם מהפכה כזו, שאתה שוכח מציאות עצמך – ואחר כך, בהפוגה קלה אחת, היה תמוה מאוד, ומרגיז מאוד, ופוגע מאוד לחזור ולשמוע בהפוגה זו אותה טרוניה מתייפחת: “חואג’ה, מים, מ־י־ם!”

ואם לא די בכל האש שישנה, הנה עוד הספיקו המתקיפים, כשראו שלא תהא תפארתם בחצר, להצית את המחסן שבין המכבסה והרפת ולאור הלהבות החדשות ירו קצת וחזרו אל החורשה ללקק את פצעיהם. כדור אחד נתקל בשק והותז הצדה ופגע בכותל ונשר בכבדות על אותו נלהב שנרתע: “טפו לעזאזל – אמר ומישש בבשרו – ראיתם?״ ועוד היה לו לומר: “כמעט שספגתי אותו… היה גומר אתי!” והיה לו גם לומר יותר מזה, אלא שמאחורי הכותל חזר הקול וגנח במכאוב: “מ־י־ם!” ונראה שאינו מסתפק בזה שהכל בסכנה, שאתה תשוש ועייף, שכבר קרה מה שקרה, ושכבר נפל מי שנפל, נראה לו בייסוריו שאין עוד אלא ייסוריו מזה, ומים מעבר הקיר מזה, ואנא: חי־העיניים וחי האל! – תנו מים לאיש הפצוע! – “שרגא – אמר אז אחד מן השניים שהיו קודם ברפת – אצא ואתן לו מים.” – “משוגע – זעק הנלהב – ישקה אותו מי ששלָחוֹ הנה, ישתה כעת מן הלגימה שלו!” – “לפצועי בטן – מצא שרגא מוצא של כבוד – אסור לתת מים!” – “ואתם בטוחים – חזר וטען אותו נלהב – שלא הוא שיָרה באברשקה! ומה היה מביא לך אילו אתה שכבת אצל ביתו פצוע? – כדור היה מביא לך!” – “אח – יה אללה – אח־ח” יבב הקול בחוץ “מ־י־ם!” – “נכניס אותו אל המדרגות, ישכב שם!” – הוסיף להתלבט אותו שֶׁמִן הרפת – “או נקרא לאחד מהם שיסחב אותו אליהם.” – “אין מה לדבּר – גזר שרגא – החוצה אי־אפשר לצאת. הכל קשה גם זה קשה.” – “הי! – נשמע מלמעלה קול קורא – מישהו מכם יבוא לקחת את האוכל.” – “לך אתה,” פנה שרגא אל אותו רחמן שלא היה לו מנוח, וזה ענה: ״טוב. אבל אני מוותר על מנתי. מצד אחד אברשקה ומצד אחד זה, ולשבת לאכול!” – וכשחזר ובא וריח התרנגולות החרוכות עוטר לו עִיגול מתרחב, ובכיסיו עגבניות ומלפפונים ומתחת אצילי ידיו כיכר לחם, שכח מייד את נדרו, ועמדו הכל לכרסם ולהציץ בחלון, לכרסם ולא להרהר בכלום, לכרסם בתאוותנות, ללעוס, לשבוע, וצריך להיות קישח, וגם הנה אנו קישחים, ומתרגלים לכל דבר, ואם לא מתרגלים חייבים להתרגל, או אפשר תיארת לך ארוחה אחרת, ונוף אחר, ודרכים אחרות – לא: אוכלים ככה, וחיים ככה, וצובטים נתח בשר, וגוללים אחריו עגבניה, ונוגסים במלפפון, והכל חורק תחת השן, טבול ברוק ובניתוזים, וסותמים בלחם כל העוויה של פקפוק, והידיים אינן נותנות שהות – “בלי מחשבות חברים” סחות הידיים המפטמות, “ובלי עניינים, חברים!” מסכימים המלתעות והניבים והחותכות, “והעיקר להיות שבע!” עולה לבסוף גיהוק קל.

כיון שנתמשכה ההפוגה היו האוזניים צוללות באין מנוחה. וכבר צדו מן הדממה המשונה שבחוץ קולו של צרצר אחד, ועוד אחד, מאותם הצרצרים שכלום לא איכפת להם, מלבד שירתם של עצמם, ומסונוורים בגלי זמרה, לא ראו ולא שמעו ורק פרקו מעל לבם עוד ועוד ועוד ממה שנכבש ונאצר, ומסתבר מתוך־כך איך בעוד אתה מתרוצץ ומשבש דרכים, סובבת לה תבל במעגלותיה האדישים, הצודקים, השלמים בתכלית.

ושרגא, שאותם שני החריצים שחורשים לחיי כל אדם מעברי חוטמו אל סנטרו היו אצלו עמוקים יותר, חתוכים מזויות העיניים ועד הפרידם את הסנטר לגוש לבדו, ונלווּ להם סניפים אחדים, וסניפי סניפים אצל הפה, הרקות והמצח, – שרגא צר היה לו החדר לפסיעות עלה ורדת, חוץ ממה שפסיעות־סוגר כאלה רק מרגיזות את האחרים, ויש כבר צורך כל־כך גדול שיהיה כבר אחרת, שייפתח פתח כלשהו… ועם זה אתה מתיירא שלא יעלה מחדש הקול הכואב לבקש מים, וכבר מייד מאוס בעיניך התיאבון, אותו צורך מזוהם להיות שבע, ופנה ויצא אל החלון הנשקף אל החורשה: מתי זה היתה כל פרשת החורשה? דורות! ומעבר החורשה השדות. נראה שלא כל העולם הוא חורשה, חצר ובית. יש גם שדות. יש עמקים. והרים, וישובים, וערים, והמוני אדם. אי־שם. ויש שמים מעל כל זה. כמעט ונשכחו השמים מלב. ומעבר לשלושת אלפי הדונם שלנו יש עוד רבבות דונם אחרים, חרושים, קצורים, נטושים, מפולגים בואדיות, ומצמיחים אילנות, ושנה אחר שנה יוצאים וחורשים בהם, יוצאים ושוהים כל היום בשדה, ומתייבשים בשמש, ומקווים לשנה שלאחריה. ויש לילות רחבים, רחבים וריקניים כל כך, ודממה זורמת תחתיהם, בקושי תמצא עם מי לדבר. וגם לדבר אינך יודע. אתה פותח פיך ודיבור של ממש, של אמת, של מה שהוא רצונך – לא יעלה. פעמים, בשדה, באמצע העבודה, כשמתיישרים רגע, וכבר רוצים להתכופף, נדמה, משום־מה, שיש משהו למעלה, ושוהים להביט רגע, ורואים שאין כלום, אפילו לא ענן, וכל כך היה נדמה שהיה שם משהו, ואפילו יותר מנדמה, וכי זה היה משהו דוקא־חשוב, ונושאים ומבקשים סביב, ומצלים על העיניים ביד, ומחפשים, ולא כלום, ומדוע היה נדמה כל־כך? ורק קצת תמהון, או לא תמהון אלא משהו אחר, ככה… כל־כך קרוב לדבר, כל־כך אֵצל, כפשׂע בינך ובין הידיעה האמיתית, ובאמת מה? באמת לא כלום, נדמה היה, ואין זה אלא בלבול־מוח. וככה זה… מלים מלים… מלים לרוב, לחזק ידיים רפות של אחרים, ברכיים כושלות של זולתך, ובשביל עצמך יש הרגשת מועקה. יש אברשקה שכבר איננו. יש חצר שנשרפה. יש חורשה שנמלטו ממנה והיא מעשנת. (פחות אחד). יש שלושת אלפי דונם מיואשים. יש שלושים אנשים סגורים בבית. יש תחמושת פוחתת. יש סירה קטנה וסערה גוברת. ויש רצון גדול שלא להיות כאן, ויש ידיעה קטנה וברורה שאין לך מפלט מהיות כאן. שתי הרגשות הן: אחת של פלא־פלאים, ואחת של קשיי קשיים. אחת אין בה לא ספק ולא שאלה ואחת כולה עייפות וסלידה ורצון שייגמר. וזה עלול להימשך ולהימשך. ואגב, היינו מוכנים גם להרבה יותר מזה. ובכל זאת: לוּ אך רגע כפשׂע, ואברשקה היה חי. שנייה! ולא הספיק. מעולם לא הספיק כל־כך הרבה בבת־אחת. כבר שתיים אחר חצות. האש בחורשה דועכת. מה הם זוממים להם עתה? לילה ארוך שכזה. מעֵבר לריח העשן יש גם ריח אחר, ריח קשה, ריח זוועה, ואפשר שהוא ריחו של הדם. או כמו עץ. כשצומח שוכחים שצומח הוא, כל כך הוא צומח – וכשנכרת, נבהלים כמה ריק מקומו, כמה חסר… או, שמא זה ריח הסתיו הממשמש־ובא… סתיו, חורף, גשם… אלוהים שבשמים.

כמו יד רשעה המטלטלת מתוך שינה עזה, כך בקעה ועלתה מחדש הגניחה המתחננת שמבחוץ: “חואג’ה – מים!” – "שרגא! – פתח הבחור שמן הרפת – הוא מתחיל עוד פעם!״ – “נו, הוא לא ימשיך הרבה זמן,” ניחמו שרגא, והלה לטש עיניו מזועזע: “לא, אינני יכול לסבול את זה – אני מתפוצץ!” – “אתה תשמח שזה הוא מיילל שם ולא אתה,” ענה לו נרגש הבחור הנלהב ואילו שרגא פרש אצבעותיו אצל אוזנו והניען קלות: “נו, נו, זה יעבור, יעבור,” ופרה נפחדת געתה אז געיות קצרות וצורמות וקילקלה את כל כוונותיו הטובות, ולא נותר לשרגא אלא לסיים: "זה יעבור, אני אומר לך, הכל יעבור.״ וברגע זה אירעו שני דברים – מבחוץ נתחדשו היריות בתוקף, ומלמעלה למטה ירד אז קול מכריז: “אוטו, אוטו בא הֵנָה!”

יב

נתן שעל המרפסת המערבית נשא עיניו ותר מעבר ללהבות הגורן והחצר, תוך כדי שביקש ראָיה מחכימה לטובת רעהו הצרוד שאצלו, שנתפש לפקפוקים ולספקות בעניינים פשוטים כל־כך עד שמסתבר שכבר אינו מקבל כל מה שנתן קובע כחוק וכסוף־פסוק, ואדרבה: מתווכח, מתמרמר ואינו מוותר – "בעצמנו – טען – לא ניפטר מהם.״ ועד שנשא נתן עיניו סביב לתור מעבר ללהבות הגורן והחצר ראָיה מחכימה וניצחת – ראה לפתע סילון אור זהוב מעל אחת הגבעות הרחוקות. “אוטו! – קרא נתן – אוטו בא הנה!” ואותו סילון־אור זהוב הבהיק פעם ופעמיים וצלל ואבד ואם לא היה מקסם־שוא, הופע־יופיע בעוד־מה על ראש הגבעה הבאה: הבית כולו עומד מכוּוץ־לב וזקוף־צואר. אולם אם רצית להביא סדר בתוך מהומת סימני השאלה והקריאה ששולחו בליבך חפשי – הנה היריות קנאתניות הן – לא יניחו להיפנות אל אחרוֹת על פניהן. הפעם הערימו לירות מעֵבר החורשה כדי להסיח לשם עיקרה של האש ולהתפרץ לחצר, והפעם גם השכילו שלא לסנוור עיניהם בעשן ובאור והיטיבו לקלוע אל כל חלון – ועם כל זה מעֵבר כל חלון, היו צופים אל האור הזהוב שעל הגבעות מעבר ללהבות. ונתן אמר לחברו: “בחיי, יהושע הוא ‘אַייזן’!” – "כבר הם באים?״ הצריד חברו עד לכאב גרונו של נתן. – “בוודאי! לא ראית את האור?” – "ויירדו ויקיפו אותם כאן?״ התפעל הצרוד מחכמת הקרב שכבר נוססת בו. – “יקיפו ועוד איך? כמו עכברים! עכשיו אפשר יהיה גם לאכול את התאנים, לא כדאי להצפינן, בין כך יתעפשו. קח קצת, תאנים נפלאות באמת, יקיפו – בוודאי – ונראה להם!” – “ולמה להם אור הפנסים?” – "אור! בוודאי אור, אלא מה רצית? יש בידיהם, כנראה, משהו, שנותן בטחון בלב, ה־ה!״ וכבר היה צר לו מאוד לנתן על המרפסת, והצרוד הלז נראה פחוּת מכדי־שיחה. “פקח עין והביט חזק! ואני אראה מה שם” – הצביע אל הפינה של יאיר ומייד גם התכופף וניתר אליה ואמר: "תיכף ומייד גיליתי את האור – ותיכף ומייד ידעתי שזה יהושע. הרי שגמרנו את מעשינו כאן, מה? ויאיר אמר אז: “ואתה בטוח שאין אלה ה’הם'?” – “ה’הם‘? – מי ה’הם’? אה, כלומר ה’הם'! חכה רגע. מה פתאום? האנגלים, אתה אומר, רגע אחד: אני צריך להביט עוד פעם.” והשקיף לשם כדי רגע שלם במבט כבד והניע ראשו, וחזר וניתר, כפוף הרבה יותר, אל פינתו שלו, המבוצרת. ויאיר חזר ונפנה אל הממושקף שלו, שכבר היו משיחים יחדיו שעה ארוכה, ונתגלה שדוקא מאותם המעטים הוא שיודעים דברים וליבם הומה, ושגם אם חסרות מלים, הם מרגישים ומתבוננים בדברים, ושיש בטחון במחיצתם, ככל שהסתבר ליאיר יותר ויותר. וגם כי נפשו של אדם שלושה קרומים מחפים עליה, קרום למעלה מקרום, וזה שכלפי חוץ יבשני הוא כרגיל, מופנה אל שמש ואל רוח, ומתחתיו – וזו שכבה לחה יותר – רובד של הפקרות, של פחזנות ושחצנות ונכונות לבצבץ מתחת ליבשנות שלמעלה עם כל סחיפת קרקע; ועוד מתחת, תחוּח יותר ועמוק יותר, קרום של חברוּת שוקטה לשעת סכנה; ואילו מתחת לשלוש שכבות מסוימות אלה, ולעומק לא ישוער, רבוצים מרבצי רגשות שחוץ מהרבה צדדים אחרים עיקרם הוא: פחד גדול, והביתה. ועד שלא ייחשפו הקרומים שלמעלה לא יפרוץ הפחד הזה שלמטה. ואפשר עוד לירות, להסתובב, לדבר, לחכות, לאכול ולהיות כנדרש; ואילו יאיר חש היטב כיצד נאבק הממושקף שעמו על הקרום האחרון הזה, כיצד הוא חושש שהנה בוקעת ומציצה השוועה האחרונה: הביתה, די כבר, אי אפשר עוד; וגם איך, לפעמים, נעצרת השוועה בשפל־קול ומנצנצת בפספסי זכרונות עדינים, בנהיית נפש מתרפקת: אולי אל שמֵי סתיו לעת שקיעה, אולי אל בוקר־שבת בלב החורף, ואולי אל צהרי קיץ טהור וכחול נושא רוחות קלות, כפירות בטנא, ואיך גם בתוך כל אחד מימים יפים אלה מהלכת לה איזו פלונית שהיא, וכשהיא מחייכת נקרע בך הלב, וכשהיא שותקת אתה שר הימנונות, וכשהיא עוברת־הולכת אתה נמתח אליה, כמעט וניתק.

“קשה לשער – אמר יאיר – ששלנו יעלו אור בפנסים.” – “ובכן מה?” – “אינני יודע.” – “עסק ביש, מה?” – “נראה.” – “אולי בכל זאת יהושע?” – “אולי.” ולאחר שהחשה קצת חזר הממושקף ואמר חרש: “אתה יודע, מעולם לא הייתי כאן, ונראה לי כאילו תמיד אני כאן. כששלחו אותנו הנה (מתי זה היה? בסך הכל אתמול!…), תיארנו כל מיני דברים, מעשי גבוּרוֹת, התלהבות, ולא תיארנו לעצמנו שזה כך… שזה חושך, שהגורן מעשנת, שיש מין ערבוביה, איך לומר, ובלבול כזה, והכל הולך מאליו, בלעדיך, ושאתה כל כך קטן, וגם שאפשר לפחד כל כך… ושהגבורה היחידה היא רק לא לצעוק. להתאַפק ולא לצעוק… איך, אתה חושב, ייגמר הכל כאן?” – “לא כמו שפיללנו.” – “מה כוונתך?” – “כמו שעד כה. מאליו. מכוח הגורל. " – “גורל? לא חשבתי על זה… אבל אני מרגיש שחסר איזה דבר…” – “חופש חסר לנו. סגוּר אתה בבית. והבית בחורשה, והחורשה ביריות ובאש, במקום להיות בחוץ, בתימרון, בניידוּת כלואים כאן ונסה לצאת כעת.” – “לצאת? האם נצטרך לצאת כעת?” – “לא. אינני יודע.” – “חבל על המקום הזה, מקום יפה כל כך, לא?” – “אני אוהב את המקום הזה. עבדתי כאן פעם.” – “יפה מסביב, מה?” – ״כן. מאוד. היינו חולים הרבה, קדחת, טיפוס, ועוד, וכשהייתי מחלים הייתי אוהב לצאת, קצת חולה וקצת בריא, אל מעבר לחורשה, לעבר הואדי, אתה יודע.” – “הוֹ, כן?” – “ושם מין עולם אחר. פתוח רק לעבר ההרים. והייתי שוכב לי ומתבונן שעות ארוכות. ההרים שכאן רגישים לאור השמש. מחליפים גווניהם והולכים, צבע פושט, וצבע בא…” – “כן, זה יפה.” – “פעמים זו תכלת קלה ושקופה, ופעמים זה כחול עמוק של ים, לעתים הם חוּמים, ולעתים אינם אלא עכוּרים, ויש שהיו בהירים, כל־כך, מתוארים בחריפות, וכל וַאדי כל צלע בולטים ומסומנים, אתה יודע…” – “כן, אני יודע.” – “בבוקר היו גוונים ירקרקים וכחולים, טריים מאוד, כלחם חם מן התנור, בצהריים הכל חוּם ותכלת, ולערב נעשים ורודים וסגולים, וחרישיים, שקטים מאוד. רחוקים מאוד. משחק נרגש ואטי ומתמיד – ובייחוד כשאתה ממשיך במבטך כמי שרץ על מנת לקפוץ לגובה… אפילו תיכננתי תכנית, למשל, להשקאָה ענקית, של כל האזור הזה, לפלג פלגים ולהצמיח צמחים. ורציתי להשיג סוס ולדהוֹר שמה, וכל כמה ששהיתי כאן, לא נזדמן לי מעולם להגיע אליהם – והם עדיין בגדר חלום של ימי ההחלמה…” – “חלומות… בבוקר אדם שואל עצמו: אדם אחד, מה יש לך? לאָן? והייתי קם לעבודה.” – “ואני אוהב חופש, כזה חופש,” – אמר יאיר וחש כי כל־כך עוד לא אמר מימיו, והיה מאוד לא נוח וגם נוח להפליא. כמו מי שמתחיל לתפוס לאָן הם הדברים – ושומע אז את תרועות הסיום. וגם הממושקף הטוב רצה אולי להגיד מה הוא אוהב ביותר – אלא שנתן קרא אז בנצחון: “הנה האור – האוטו נוסע ישר אלינו!”

אחד אחר אחד, יצאו מן הבית אל המרפסת אהרון ושרגא, לצפות אל האור הזהוב שהתגלה מחדש על אחת הגבעות הרחוקות, מרצד במהמורות, רגע הוא עיניים יוקדות ורגע אלומת־אור שלוחה בגישוש, עד שחזר ושקע באחד העמקים בטרם יופיע על גבעה אחרת סמוכה יותר. “הגורן' שלנו – אמר שרגא – זירזה אותם.” – “אינך סבור שהם קצת מקדימים? – התערב נתן – וגם האור שבפנסים?” – ולהגיע אל הבית לא כל כך קל – הוסיף שרגא קודר – כבר ראינו." – “צריך להתכונן – אמר אהרון – שרגא, עבור וציין בידי מי נשק ‘כשר’ ונצטרך לשלוח מישהו, כשיתקרב האוטו, לבדוק את זהותו מראש.” – “לשלוח אחד החוצה?” – נרתע נתן. – “כן, עד פינת החצר, להציץ בשער ולדעת.״ – “ומי ילך לך?” – “אחד מאתנו.” – “לצאת מן הבית כעת, ללכת עד הבריכה ולהציץ, ולחזור?…” – “כן.” – “זה קצת… אני אומר…” – ואהרן השיב לו: ״אין ברירה. אנו עלולים ליפול בפח.” אותו רגע חזר האור וצץ, קודם אל פאתי שמים ואחר נבקע בקרן שלוחה עולה ויורדת. אָכן, בכל עת יפה האור – מלבד בעת שאינו יפה. הדבר כבר מתחיל להיות כבד במעיים. מצד דרום נמשכו היריות לסירוגין רווּחים, ובמין עגמה מחלחלת, כתפיפות של אֵבל, עולם גדול כזה. ושוב שקע האור מעבר לגבעות. ואור הגורן והאש במחסן שבחצר – התנפצו ושבו לזלול את מנתם האבוסה. “ואני אומר שזה יהושע, תראה! והכל יהיה טוב!” התעורר נתן ודיבר אל הצרוד לאחר שאהרון חזר ונכנס הביתה קמוץ־שפתיים – ואותו צרוד קירקר: “עדיין הסוף רחוק.”

לילה חם. הרוח שקטה. דבר לא זז, הכל המתין. “שיבואו כבר!״ רגש הצרוד והידס כה וכה. “לאט, חביבי, לאט לך! – ניחמו נתן – קח תאנים ואכול.” – “נתן, קוראים לך!” דיבר מישהו מפתח הבית. ונתן תלה מבט רב בצרוד ושהה רגע ואמר: “לעזאזל, מה רוצים שם? אַל תחכה, אכוֹל בעצמך.” ויצא ונכנס הביתה. ואילו כשבא אותו בחור שליח לקרוא ליעקב ששהה בודד אצל חלון דרומי אחד, נראה היה לו כאילו נרדם הלה על משמרתו ואמר: “יעקב, אתה ישן? עייף מה? בוא, קוראים לך!” ויעקב נתן בו עיניים מוזרות: “קוראים לי? מי קורא לי?” – “מה אתה ככה? אהרון קורא לך!” – “הוֹ, ככה, אני בא,” אמר והזדקף כליל והעביר ידיו בתוך גדש השיער המתפרע על מצחו ועדיין לא פסח על מה שאירע לו זה עתה. שכן מן החלון שלו הציצו אורנים מצונפים זה בזה, כעדר רחלים נרעשות, ומוארים מן הצד מנוגה אודים שזה לא־כבר בערו, ומנוגה רמץ המחטים. ובין הגזעים, על סלע בהיר אחד, שטוף רחשי צל־ואור היה כתם שחור מקופל ואין הוא אלא גווייתו של אחד שנפגע בכדור משלו. וכל כמה שהופכים עיניים וצופים סביב, ומרחיבים גיזרה לכאן ולכאן, אי אפשר שלא לחזור ולהיתקל בכתם השחור הזה. ורק יש שהיה מתרומם לפתע, זה שנפל, ועומד, כדי רגע שלם… ויש גם שהיה נעלם לגמרי והסלע כולו רק לבן ובהיר, ויש אפילו ששוכחים לבדוק את הסלע הזה והעין נחפזת אז בפקפוק־של־בטחון, ובמרוץ של גוויעה, בתשוקת זוכה־בגורל… וכהרף־עין חריף זה מַסעיר אחר כך רגעים רבים אחריו, נרגשים והומים. ואחר כך נמצא מוצא קטן: “אולי פגעו בו מחלון אחר…” ונמצאו לזה גם תרפ”ט ראָיוֹת נרגשות, אלא שהשעה היתה מתמשכת והולכת, והכל נשתקע, ושוב לא היה איכפת דבר. אדישות נוקשה קרמה קליפתה סביב, ויעקב מציץ רגע בחלון מעבר לשק החוֹל, וחוזר ותוקע מצחו בשק ופוקח עיניו אל חשכתו. אלא שהשׂק מתקמר לעומתו ומושיט עצמו, ולבד מן הקושי הרי הוא רֵעַ יקר מאוד. אפשר להיסמך על כתפיו, אפשר ללטף קצהו, לחטט באצבע בתוך נקב אחד ולמשש את העפר שבתוכו וליצור פלגוֹן חוֹל זעיר שייזח כאשד קטן אל כף היד, ובדגדוג. ואין זה שייך לאדם ואין זה מפריע לאיש וזה רק של־עצמו בלבד בתוך החושך. ושוב נושאים את העיניים – והחורשה הצפופה, והאורנים הסמוכים, והסלע הלבן והכתם שעליו, והפינות המהבהבות באדמומית הכל מתחבר לנקיפת־לב, לנקיפת־לב אחרת, לא של חרדה ולא של אֵימה, כי־אם של ערגת לב, של המיית לב, וחוזרים ומהדקים את המצח אל השק והידיים נשלחות אל כתפי הרֵע הטוב לאַמצן, ובבת־אחת נזכרים בכתפיה של פנינה, ובקרירות המגרה של עוֹרה, ובעגלגלות הכתפיים, הענוגות והחסונות, עד כדי – שחוזרים ופוקחים עיניים, והאורנים שממול, המוארים קלוֹת והחשוכים עמוקות, אינם זעים, וגם הם מחכים שיקרה משהו. וכשחזר המצח אל השק והעיניים לראות בחשיכה הסמוכה והזרועות להיתמך בגוף העפר לבוש האריג הגס – שבמגע קסם חזר לתיקונו ושוב היה כתפיים גמישות ורכות עוטות משי לטפני קריר – פתחה פנינה ואמרה: “יעקב אַל תישאר כאן. לא אתן לך להישאר!” והקול החי והמַמרה הזה פתח והזכיר רבות מימים מקדם, מימי ההתחלה, מימי ראשית האהבה, הביישנית, הנוגה, מימי אותם הכרכורים המסורבלים חסרי המזל, וחבל להיזכר בכל זה, ומוטב לדלג ולהיזכר ברוך הכתפיים המלאות הקרירות, הבהירות כפּוּך של כרכום בראשית החורף, או משהו, ולהציץ בחלון ולראות דבר שהוא שם ואפשר איננו שם, ולהתחזק במראה הידידים האורנים, שתמיד הם נאמנים, שסולחים לכל המשוגות, וחיוך שמור להם, לשעה האחרונה, ועדיין אינם מחייכים ורק תקועים ושותקים. “אל תישאר כאן – אני קוראת לך, מתחננת וקוראת לך!” – וכאן מצאוֹ אותו בחור שליח ואמר לו: “קוראים לך!” ויעקב העביר ידיו בשערו שנתפרע על מצחוֹ, ויצא ובא אל חדר שהיו בו אנשים, ואחד מכולם דיבר והדברים היו, כנראה, חמורים למדי, ואגב, גם ריקים למדי.

“אתה אהרון, לא תצא מן הבית, אין מה לדבר! – אמר שם מישהו, נתן כמובן – ייצא הוא, ייצא זה, אצא אני, מישהו ייצא – אתה לא תצא!” שכן אחד צריך לצאת כעת החוצה אל כתף החומה, ליד הבריכה, מרחק שלושים וחמישה צעד, ולצפות משם אל השער ולדעת מי זה האוטו – ואחד זה חייב להיות בן־בית, בקי ומנוסה, בשעת הצורך גם יודע לדבר, לשאול ולענות. ובתוך כדי התמתחות כל העורקים והוורידים והמיתרים והגידים שבגוף והדגדוג שבכרסו של כל אחד מהם, ידע יעקב כי הוא יהא האחד שייצא החוצה, ויחד עם זה ידע בבהירות כי פנינה צדקה תמיד וצדקה גם הפעם, – ושאסור לו לומר כעת מה שיאמר: “אהרון, אני אצא לשם.” דיבוּר כל כך מובן, ופשוט, ובמקומו, וכראוי, עד שלא נצטרכו לומר כלום, לפי שידוע היה שאין יפה ממנו לתפקיד זה. "טוב – אמר אהרון – אתה תלך לנו.״

ירד בסולם, חצה את חלל החדר שאברשקה והמנורה למראשותיו מוטלים בו חלל, אותו חלל שותק עם ריח הדם או ריח אחר או דממה אחרת – ופנה שמאלה והגיע אל המרתף שמתחת למרפסת המערבית, לעבר הבריכה שבקרן החצר, ברוחק שלושים וחמישה צעדים, ולהמתין כאן עד שיתקרב האוטו. מובן שאין דרך חזרה. ומובן שאין זו אלא התפרצות של שטות. יכול היה לשתוק. יכול היה ללכת אדם אחר, רווק, חפשי, או מה. שטות? ואולי תאווה לסבל, או ככה? באותה עקשנות להחזיק כאן במשך שלוש שנים את פנינה שלו, כאן בגבעה הרחוקה הזאת, את פנינה העדינה, ענוגת העצבים, הרגישה, הרגישה לריח זיעה, רגישה לטעם אוכל, רגישה למראה השולחן, לחום, לצפיפות ורגישה לקולניות או לגסות־הפה עד שהיתה נטענת והולכת מרירות ושתיקה ועלבון, ומביטה בו באין־אומר וחותכת ליבו, והוא לא ידע במה להצטיין זולת בעקשנותו – “כאן יהיה יפה פנינה, ועוד יהיה יפה יותר פנינה, ואנשים כמותנו יפים מאוד למקום הזה!” ואורילה הקטן, ומחלותיו, והדלות. והשממה, והישימון הזה, ולשבת מצומצמים ומנותקים ומתקוטטים, ולהילחם בייאוש, בתלאות העבודה, באדמה הפראית, בחוסר־המים המחליא, כמו חמור ולהתעקש כי אדם אינו יכול להמיר אדמה באדמה, כי אדם נקלט באדמה אחת ונלחם להכות בה שורש. וכי השדות האלה טובים, והזיתים, והגבעות, ושקיעות החמה, ורוחות הצהריים, וניחוח הגשם הראשון. ורק בחדר הקטן שלהם לא היה מה להשיב לפנינה השותקת. ולבסוף היה ברור מאוד – או פנינה או הגבעה.

“אתה מוכן? – אמר אהרון – אַל תרוץ! לאט לאט. אנחנו שומרים עליך.” יריה עמוּמה היכתה הד במרתף. "אם שלנו הם תקפוץ ותפתח להם, אם אנגלים או מה, תעכב.״ ויעקב הניע ראשו באפלולית. “תן את הרובה וקח את האקדח. הוא טעון וכדור בקנה.” והחליפו בחשיכה את הכלים ויד נגעה ביד, ואהרון אמר: “אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים.” ויעקב השיב לו: “זה בסדר.” ואולי היה צריך לומר עוד משהו או לומר כל זה אחרת, או שרק נדמה ככה – “ולאט לך.” – “בסדר.” – “צא.” ושני האנשים הציצו מן המבוא אל המעַבר שהיה רצוף נגוהות קלים, שטיח בהיר ומפוספס, ורק מנגד החשיכו מאוד החורשה וקיר הבריכה. מן החצר היו אורות שוקעים ועולים, והגורן תימרה בלי סוף עשן אדום. ותרנגול קרא פתאום מן החצר. והמציאות חזרה להיות מוחשית. “עוד מעט יעלה השחר,” לחש אהרון והדים העליפו קולו. “כן,” אמר יעקב והתכופף והשתטח על האדמה, וספג את ההרגשה שמעניק מגע באדמה. זחל משהו והמתין. מן החלון שלמעלה נשמע אז קול; “זה אתה יעקב?” – “כן,” ענה ולא הסב ראשו. “אתה הולך לבריכה?” – “כן,” השיב והקשיב. “חזור! אַל תלך! חזור אני אומר לך!” והיתה תקיפות בקול הזה שמן החלון שלמעלה. "מי זה?״ שאל יעקב. – “זה אני יצחקלה. חזור, אני אומר לך.” – “לא!” ענה יעקב ומשך זרועותיו ודחה ברגליו וזחל והתקדם משהו ושוב שהה. “למה לך? חזור! אני אומר לך!” קרא יצחקלה וכעס היה בקולו ותוכחה, וגם עצב. ויעקב הרכין ראשו ופירכס וזחל הלאה.

"הנה, אבא שלך זוחל, לוחש יעקב כמעט בעליצות ומביט נכחו. מתחת לצמרות האורנים רבצו ערימות חשיכה אטומות. מאחורי הבית היו היריות מחרידות למקוטעין. וממול בין חילופי צל ואור של הגדר מימין, ובין החלל האפל ונצור־הלב משמאל – התרומם קיר הבריכה. ואתה שטוח על הקרקע בין הצרורות הקטנים, חוף אחד הרחק מאחוריך ואחר הרחק מלפניך. שומעים את תפיפות הלב. יריה חולפת. יש מאחוֹרַי שלושים, אורילה, ושלחו השלושים אחד, את אבא שלך. וכדור לא יפגע בו. שלושים, חביבי, הם יותר מאחד, אורילה שלי. כמה צעדים עוד? כשמפנים ראש, רואים צללית זקוּפה. מתבוננים בך מן החלונות: אתה שליחם. יריה התפצחה מן החורשה והכדור עבר בשריקה רועדת ועמומה ונתקע היכן שהוא. בשמלה תפוחת שרוולים, קלילה־ריחפה גמישה ועליזת־חן, בחושניות קורעת לב, קלה כנוצה ושופעת יופי עד דמעות. ועד העמידה באוטו המלא פליטים, ואורילה המתייפח בצידה. והנה כבר הבריכה, וסוללת העפר מעברה המערבי. התרומם על ברכיו, כרע לפני הכותל, ונצמד אל הכותל, והזדקף, ועתה עט עליו ותקפו הפחד. חשוף וגלוי לכל צד. רק בקושי דיבר אל ליבו: זה לא אתה כאן, זה מישהו כאן, זה רק מישהו סתם, אל תפחד מישהו, זה לא אני. נאחז בשפת הבריכה והתרומם על מרפקיו וטיפס ועלה למעלה וזחל על שוליה אל הפינה המוצלת ביותר ושם שהה, שרוּע מלוֹא קומתו. למטה במים האפלולים ראה פתאום שמים וכוכבים, וכשנשא עיניו ראה כי אמנם נגלו למעלה, בכחול השמים הרחוק, כוכבים גדולים ומבהיקים, כאלה שנגלים רק לרפתנים בדרך לחליבה ראשונה.

אבל, מן החצר כבר נידף ריח מקום שלאחר חורבן. משוּאות המחסן, ומפוֹלת הסככה, ועזובת החצר, ועשן־הגורן. ורק הבית שמאחור, שהיה כה מבוצר, כה תקוע באדמה – הזכיר שעדיין חיים וממשיכים. וגם השמים שהתגלו בנקיונם, והכוכבים שבהם, ושלמטה במים, הזכירו שממשיכים ושכלום לא נגמר. ורק קשה לשכב ולהמתין. נולד אז רצון לעשות משהו החלטי, נחרץ, או אולי לנוס בחזרה הביתה ולצעוק: אי־אפשר.

עוד קליע תזז באויר בזמזום זעוף. לפעמים, בשעות בוקר, בקיץ כשעומדים רגע, שומעים פתאום בשדה זמזום בלתי פוסק מפי חרקים שונים, תוזזים בשפע חיים, ובשפע טירדה, בעוצמה לא־פיללת, ועושים חשק גדול לחיות, ולעבוד, ולפתוח תלמים ולזרז את הבהמה, ולהיות פעיל בעולם היפה. יריות אחדות היו תכופות ומן הבית ענו להם כנראה. האוטו יגיע עד השער, נוגה הגורן יספיק כדי לראות. הבטוֹן קצת לח וקצת קריר ואין כמוהו למצח עייף. התרנגול הזה שבחצר חזר ונשא קולו וקרא, ונראה שהיה מחכה לקריאתו של זה שאחריו במחזור, מן הכפר השכן, ולאחר שהיה קלה ובהתאמצות נדמה כאילו אמנם כבר הגיעה. ואם במעגלות קריאות הגבר של השכמה אין כל חדש, מסתבר כי כל שינוי יסודי לא אירע בעולם. כלי מלא חרדות אתה. וטוב מכל לשעה זו – שלא לחשוב מחשבות. לחדול מהן. לא להצטער ולא להיזהר ורק שיעבור הזמן. לשתק את החשיבה, ולא להתערב במהלך הזמן, ושיעבור לו זה, שיעבור לו בשקט, להיות כבהמת דיש בגורן. והכל יעבור מאליו. גם בלעדיך.

ולפתע כבר נשמעה נהימת האוטו, רטינה מתייפחת ועולה, כדי רגע שלם, ואחר שקעה ונבלעה. וגם התברר שכבר אין יריות. וכנראה שגם הם ממתינים לאוטו הזה. מבט בבריכה מגלה שהיא שקטה, רוגעת, קרירה וטובה. כאילו באמת כלום לא נורא, כאילו באמת תיכף יאור היום וייגמר הכל. אותה הרגשה מופלאה שמשהו צריך להתחיל מייד, דבר שחיכו וציפּו לו כל כך, שהתגברו למענו והבליגו – הרגשה כזו היתה מהלכת על שפת הבריכה, קופצת למים הקרים, מתרוממת לעבר השמים הצעירים, עם הכוכבים העגולים כמטבעות, הרגשה מפזזת כה וכה, וחוזרת ויושבת על קצה החוטם, ועל שפת הלב, והכל כל־כך, כל־כך, שמי יודע אם אין הרגשה רחוקה ומיוחדה זו – אלא פשוט: כעת ייגמר הכל, ו…

אור הפנסים, והנה גם המכונית עצמה, וכבר היא נעצרת אצל השער, והם צופרים שיפתחו להם. דלת במכונית נפתחה. אחד, רחב גרם, יצא. ואחריו אחר. פנסי האוטו כבו. מייד האירה אש הגורן והתגלה: 'הם! – “לעזאזל!” רוטן יעקב ושכח את כל ההרגשות ואת כל המחשבות ואת כל המופלא, וזחל לאחוריו, וקפץ מן הבריכה, הביט רגע כה וכה, ורץ בטפיפה שעל קצה האצבעות אל הבית, ונפל כמעט אל זרועותיו של אהרון: “משטרה!” רהט יעקב. “כך!” ענה אהרון. "כמה הם?״ – “מעט. אולי שישה.” – “הכרת אחד מהם?” – "לא שמתי לב.״ – “חזור ותהה על קנקנם – בינתיים נעשה כאן ‘כשר’. אַל תכניס את האוטו לחצר.” ויעקב ניער בהסח־דעת את עצמו מן האבק שדבק בו בזחילתו, וקינח במטפחת את מצחו, ואולי גם מליבו העביר דבר, וחזר ויצא בהליכה חרישית אל הבריכה, טרוד מכדי שים־לב לסכנות. אָכן, היה שם אותו קצין מפורסם מן העיירה הסמוכה, אותו עבדול־רחמן השמן, שני שוטרים עמו ושלושה־ארבעה חיילים בריטים. וניכר היה שאינם יודעים בדיוק כיצד לנהוג, ולפיכך גם הדליקו סיגריות, גם הצטופפו בצל, וגם צפרו בצופר המכונית. “מי שם!” נשא יעקב קולו. “שוטרים,” ענה לו עבדול רחמן. וכשהקיף יעקב את החומה ובא אליהם, פנה אליו הלה מייד: “באנו לראות מה אצלכם, לילך בטוב!” הושיט לו יד. “ברוך בואך – אמר יעקב – אהלן וסהלן, אצלנו, אתם רואים: שרפו את הגורן.” – “אָכן, בני כלבים – ומה כעת?” – “נעוז באלוהים.” – “ונפגעים?” – “אחד נפגע.” – “אחד? ומשלהם?” – “אחדים.” – "עתה נשמור אנחנו עליכם.״ – “אתם? ברוכים הבאים. שמרו גם על האוטו שלכם, שלא ירעו לו השובבים בחפזונם.” – “עדיין יורים?…” – “יורים. ומבקשים מטרה נכבדה.” רק בקושי הבליג על החשק להתל בהם קצת. עתה יצא בראש והם אחריו, וכל כמה שדעתו היתה בדוחה, היו הם הולכים ונעשים כבדים וחוששים, ומאורעות הלילה שהיו בחלל נעצו בהם חניתות מושחזות, מרגיזות.

בפתח הפלוש המתין אהרון, ובידוֹ המנורה, ונטל והכניסם לחדר צדדי, ושם ישבו סביב המנורה על הרצפה. ושוב התאושש אותו קצין עבדול־רחמן והחל משוחח בנעימות רבה, כאילו לא התכוון בבואו אלא לשיחת־רעים זו, ובאגב ביקש לדעת כמה הם כאן, וכמה רובים להם, ואיך היו הדברים, ואילו אהרון הסביר לו בפשטות שעליו לחזור למקומו כל עוד לא איחר מן המועד, את החיילים יוכל להשאיר, והוא ואנשיו, במחילה, יחזרו. אלא שהקצין סבר להיפך: על החיילים האנגלים אין לו שליטה; והואיל ומעתה כבר יהיה שקט (וסמוך עלי!), ישאיר את השוטרים השניים, והם לבדם… וכאן התחדשו היריות. ונראה שנוכחו בחוץ שאין מה לחשוש עוד, ושוב טסו כדורים במיכוות שריקה ובצליפות מרגיזות – והחדשים מקרוב־באו, היה להם זה מרעיש מאוד. ועוד רגע נהימת האוטו חזרה ועלתה, רחוש והמוֹת, וצפור פעם ושתיים, ונשמע כיצד הוא נוסע ומרחיק בבהלה. ואחד מלמעלה ירד בסולם ובא אל אהרון: ״האוטו הסתלק – ניסו לגשת אליהם…" – “עסק ביש, כעת לא ניפטר מהם,” סינן יעקב, ואהרון אמר: “אין דבר. אלה לא יוכלו להזיק לנו.” ואותו קצין עבדול־רחמן השמן, התמלא פתאום עוז וגבורה ואמר: “צריך לומר להם כמה מלים נבונות – יידעו הכלבים שאני כאן!” והתרומם והתקרב אל עבר חלון הפונה אל החורשה ונשא קולו: “הי – אתם! שמעו אלי וישמע אליכם אלוהים: אני כאן, השוטר עבדול־רחמן, ואני השוטר עבדול־רחמן מתרה בכם בטוב: לכו הביתה!” ההפתעה שבקולו הנישא בדיממת החורשה הולידה מתחילה רחשי שקט שנהפכו עד מהרה לקולות קוראים ומשיבים וצפצופים וטענות, ויללות לעג, וזעם, ופרץ יריות אל אותו חלון שמאחוריו עמד הנואם, ועלתה אז חמתו כשם שעלה פחדו, חיש קל התכופף וציווה לאחד משוטריו לעבור לחלון אחר ולקרוא אותה קריאה גדולה עצמה, ועדיין, מן הרצפה, לא נח ולא שקט, מילא פיו אָלָה וקללה – “גונבי עופות,” קרא להם בחמת־רוּח, מנה ותיאר לפניהם את יום הדין המזומן להם, הן למחר והן לעולם האמת, התקצף ונשבע לפניהם שעוד יזכרו זכור היטב, הם וזרעם, את הלילה הזה, ואותו, את השוטר עבדול־רחמן – וההמון שבחוץ שעד עתה רק יריותיו העידו על קיומו, ענה לו בצהלה, ובקללה תחת קללה, ובבוז גדול. ולבסוף נס ליחוֹ של איש־החיל וחדל, והביט בבקשת עצה ובחמת־רוח עצורה אל אהרון. אז חזר ועלה קול אחר, קול נשכח, קול גניחה שבאיבוד עשתונות: “חואג’ה, מ־י־ם!” עד כדי שנהיה קר, השיער סמר, והלב התפלץ, ואהרון הניע ראשו ואמר בלאט: “קח, אדוני, מעט מים ותחבושת וצא אליו.” – “שימוּת לו הכלב בן הזנונים!” ענה לו זה בנחרת זעף, והוסיף לרטון שלשלת קללות, זו אוחזת בעקבה של זו.

“אולי נשב במקום אחר?” שאל בשפה רפה כשהתחיל תופש שאוֹי לו מבחוץ ואוֹי לו מבפנים, ושלא נוֹתר לו אלא למצוא חן ולשבת מן הצד. "הנה השוטרים שלי והחיילים – הם יסייעו לכם!״ ואהרון נטל את המנורה ויצא, ובזה אחר זה יצאו הנותרים, ואחד החיילים שראה אז את אברשקה מוטל על הארץ בתוך שלולית הדם – נלפת, ואמר משהו בלשונו אל חבריו, ושחה, וביקש את המנורה, והוציא מכיסו תחבושת צבאית, ורק אחר־כך כשנוכח שאין זה אלא גמור ומגומר, ועדיין, כנראה, עומד עליו צליל התחינה למים, ואחוּז בכל מה שהיה מקודם, בשעת לילה קצרה זו, הסיר כובעו וכמוהו גם רעיו, ואמר משהו המעיד כי מצטער הוא באמת. ופתאום התגלה כי החדר הצר מלא אנשים, וגם על הסולם הניצב אל החור שבתקרה עמדו אחדים, ובפתחי החדר, והיתה הקשבה רבה, ואברשקה בתוך חוּג שוֹקט, וגופו הבריא, החסון היה צמוד בכובדו אל הרצפה, ושלולית הדם הקרוש סביב בטנו. גוף אל גוף נצטפפו האנשים, ריח הזיעה גבר, נשימות־נשימות עלו, אחד נאנח קלוֹת, פלוני התקרטע, ונעל נשחקה, וסימנים עלובים אלה היו כל העדות לחיים. בעוד שחדלון־סימן־החיים היה מקיף ומנַצח, גוף כבד ריקן מדמוֹ, ריק מנשמה, וכבד מכל. דומה שלא נשארו אנשים בחלונות וכי כולם היו כאן. היריות היו רפות. כלל לא חשובות. והשתיקה נמשכה והכבידה. והידיעה היתה רק אחת: שכולם כאן. ועודו מביט אל פני אברשקה הקרושות הבין אהרון כנראה, דבר, והלך והבינוֹ יותר ויותר, ופתח חרש ודיבר, וקולו כשהיה נתפש היכה גלים, וזיעזע בהפרת השקט, עד כדי שבטרם נתפש מה דיבר כבר היו דמעות בעיניים, אולם היבבה המתייפחת פרצה רק אחר־כך, וכך דיבר ואמר: “הנה כולנו כאן. כל אחד חשב – אולי אני? ולא פיללנו שדוקא אברשקה. אמרנו הוא גם יחבוש פצעים. ופצעיו שלוֹ לא נחבשו. אנחנו איננו חיילים. אין בנוּ מומחים למלחמה. אבל כשהיה צריך לעשות, עשינו. אנחנו פועלים פשוטים, עד הרגע האחרון לא ידענו לשאת נשק, ואם ידענו להילחם ככה – גם זה משהו. החורשה שרופה, והגורן שרופה, וכעת גם החצר שרופה. אבל הגבעה קיימת ואנחנו קיימים. זה לא רק חיינו שלנו, זה גם חיי אנשים רחוקים מכאן, וגם אלה שאש הגורן שלנו לא נראית אצלם. ויותר מזה אין מה לומר.” וכאן נשמעה אותה יבבה חנוּקה מתייפחת, ובכי מדביק אחרים, פורץ גדרים חשוּקים, שנצמדו לשוא במאמץ, מעבר ליכולת הבלגה – ושלמה זילברשטיין הסתובב אל הקיר וכתפיו רעדו, ולא יועיל כוח הרצון, ולא השיניים שהתחשקו, ולא הבושה מפּני אחרים. ואהרון, שלחייו הצלוּ תחתיהן ושערוֹ היה שחור־אדום והמנורה בידיו, הרים קצת את המנורה כדי שייטיב לראות ואמר: “חדל. מספיק. יש לפנינו דברים לעשות.” ופנה אל האחרים, הדוממים, שהמבוכה דבקה בהם, ואמר להם – “למטה יישארו כל בעלי הנשק ה’כשר'. והאחרים יעלו למעלה, אל תתנו להפריע לכם. פקחוּ עיניים היטב. למקומות.”

יג

“מסתובבים בחצר!” עלתה קריאה מחלון אחד. “לעזאזל – אמר שרגא – נטפלו… בידיים ריקות אינם רוצים לחזור לביתם…” וראו איך שם בחצר נחפזו הללו כל עוד נשמה־באַפם לפתוח את השער של המכבסה ואחדים פשטו בחצר לתפוש עמדות ולפתוח באש. “אסור לאבד זמן – חזר שרגא ואמר לצבי – איך מטילים רימון עד־לשם מבין סריגי החלון? וגם צבי סבר שנמנע הדבר. ״אז נפתח באש, כל אחד יבחר לו אחד.” ולאחר שהטיחו כבר פעם ושתיים, אמר שרגא: ״זה לא זה, תראו מה שאעשה –" ונטל רימון אחר וערך אותו בזהירות נחפזת ונטל רגליו ורץ אל המרפסת המערבית והבעית את נתן ואת רעהו מאוד: “מה העניינים, שרגא?” – “אצלכם יש מרחב – ורק שלא ייתקל בדקלים הללו.” – ״ארבעים מטר טובים?…" פיקפק נתן. – “מילא – אמר שרגא – שיתפוצץ גבוה.” ומייד הצית את הרימון, שהה רגע ואחזו בוער, לקָרֵב מועד התפוצצותו, נטה יד שמאל אל השער, וידָהו בימין במסלול תלוּל, ועוד טרם הגיע זה אל הארץ התפוצץ ברעם אדיר, ובמשך כדי־כלום היה כוכב־אלף־קצוות לבן מסמא ושואג, ואחריו דממה צוללת מאוד, והתרגשות מרטיטה. ״יופי – אמר נתן – יופי! בחיי!" בחצר קמה ערבוביה, זחילה ושריצה. אחדים ניסו לפרוץ מעֵבר השער החוצה, אחדים באיבוד עשתונות רצו אל פתחי הרפת הפתוחה, ואחרים שמו נפשם בכפם, ורצו לעומת הבית (שניים התמוטטו תוך ריצתם, קרסו, צנחו והתעוותו על מרצפת החצר, ליד הגדר, וקשה לראות בהם!), זנקו ונמלטו ככל שנשאום רגליהם. ובתוך העמדה שהיתה קודם עמדתם של יצחקלה ולוין התבצר לו עז נפש אחד וירה אל המרפסת המערבית, וביריה הראשונה גם פגע בצרוד ושרט את בשר זרועו והלה נרתע ואמר: “עוד פעם אני!” והיה נבהל כל כך, שנתן תמך בו בחיבה והוליכו והכניסו הביתה והשקהו מים מן הכד ואמר לו “שב קצת – תחליף כוח”. ואילו אלה שחמקו דרך הרפת חיפו על כשלונם במעשה־להכעיס והציתו את גג הרפת, להוסיף נופך של להבות צעירות על אלה הדועכות. “הרביצו בהם!” זעק מן החלון אותו קצין בהתרגשות של צופה במרוץ סוסים, “הרביצו בהם, בני הכלבים!” והחיילים שהתפזרו אל החלונות ירו קצובות באקדחי הקולט שלהם, ולעסו גומי בשיניהם. והשוטרים השניים הודיעו שכדוריהם תמו תוך חמש דקות, ב“פאנטאזיה” גדולה, וביקשו נוספים, הרי שכולנו בבית אחים־לנשק. ואולם, כעת, כנראה, חרה אפם של התוקפים, ויריותיהם היו סורקות את החלל, ומגששות בברד על הכתלים, פולטות בצוָחה דרך החלונות, וזגוגיות אחדות של המשקופים נתפצחו, ואי אפשר היה להגביה ראש. אז התפרצו והקריבו יותר, ואחרים אפילו ניגשו סמוך עד כדי שחסו ב“שטח המת” שמתחת לחלונות. “אתם כאן – קרא אהרון בחדר אחד אל הכורעים אצל החלונות – קפצו למטה, אחרי!” ונחפזו לרדת בסולם, בבהלה שאינה הולמת את עיגול־האור שאברשקה היה שרוי בו, ובשפיפה נמוכה הגיעו אל החלונות, ושלמה זילברשטיין ראה את זה שממולו סמוך כל־כך, פרחח צעיר, כבן שמונה עשרה, גלוי ראש, מתנשם, ועל אצבע בידו המושטת היתה טבעת גדולה מאוד ומבריקה מאוד, עד שלא קמה בו רוח לירות בו שכן אין זה אלא רצח, והיתה לו רווחה גדולה בליבו וגם השתנקות אכזרית בגרונו כשראה והנה הבחור נופל לאחוריו נפגע ביריית מישהו זולתו, והוא חורק שן במכאוב ואחוז בולמוס של צעקה שאינה נפלטת. ואהרון אמר: “התכופפו!” והטיל החוצה עוד רימון מתלקח בתסיסה, וזה התנפץ כה סמוך אליהם עד שנדמה היה שנקרע עור התוף באוזניים וקרום האצטומכא בכרס. “הישארו כאן ופקחו עיניים!” פקד אהרון וחזר במרוצה לטפס בסולם ועלה למעלה ובא אצל הצרוד הפצוע. “אין לי מזל!” התאונן הלה וצידד מבט חיוור אל זרועו השטופה דם. ואהרון הוציא אולר וביתק את אריג השרוול, והדיח את הזרוע במים. “כואב?” שאל בשפל קול מרגיע. "נורא!״ התחטא הצרוד בשברי קולו. “הרם את היד – הנע בה אנה ואנה – נו, העצם שלמה: אין מה לחשוש!” ונטל אגד חבישה וכרך על הפצע כרוֹך היטב. “אתה יכול להישאר כאן,” אמר לו בידידות. – “לא – ענה הצרוד שהיה קצת נכלם מבהלתו – אני חוזר למקומי!”

לבסוף שככה עוצמת ההתקפה ודוכיָה פג. ושוב הוברר מאוד כי העולם במהלכו, והלילה במציאותו, וחבלי הבוקר המתקרב – אמיתיים הם יותר מכל הרעש, הפחד והכדורים השורקים. אותה נשימה טהורה המעבירה ספוג רטוב על כל הרע, עד שקל לנשום, ולקוות, ואפילו סתם לשקוט. עצום עיניך חבר, השען גב, וחכה קצת, חכה קמעה. עוד מעט יתחילו רוחות רפות לזוז בחלל, וזה יפשיר לאט ויתמוגג, ואלוהים שבשמים יטוֹל מכחולו, ויערבב את כל הצבעים על לוחו, וימשח כל עצם מחדש, צבעים לא שזפתם עוד השמש, והכל יהיה תינוקי מאוד, וליבו טוב עליו מאוד. סוסים יירתמו לעגלה, כוס תה תילגם בחדר האוכל, והדרך תהא מרובצת פלומת טל, והאדים הדקים שעל פני השדות יעלו לאט־לאט ויעידו בשבועה כי זו היא האמת של החיים. שרגא פוכר עיניו ומהדק היטב, וכשנוטל אצבעותיו, משוטטים כמה קווים ודמויות מתוזזות לפניו וקשה קצת להבחין היכן תעתועי העין והיכן תחומי המציאות. עוקרים והולכים לאט־לאט. באים אל אחד שעומד נתמך בשקי החלון, קשוב קצת ויגע קצת, כמי שמגיע אל תחנת המולדת ברכבת שלפנות בוקר לאחר נסיעת כל הלילה. ושותקים על ידו. מביטים יחד בחלון. וכל מה שהיה כאן זה־עתה, נראה כבר רחוק כל־כך, ישן וחסר ערך. דבר חדש כאילו מתפקע ונובט לאטו. ואותו חבר פונה מעבר כתפו ואומר: “זה אתה שרגא?” – “כן, יצחקלה.” ואפילו אם יש משהו לומר לא אומרים, וחסים להפריע דבר מן הדברים בתוך התהוותו. ולבסוף אומר יצחקלה – “אז הלילה עובר.” – “עובר, כן.” – “אינני יכול לתאר לעצמי את מחר.” – והוא צובט בלחיי עצמו בהסח־דעת, ומבקש כנראה לומר דבר מסובך, ואומר בינתיים: “כעת כבר לא חם.” – “לא, כעת טוב.” – “נדמה לי שגמרנו, מה?” – "כבר הגיעה עת.״ – “נו, ועכשיו?” – “אולי כבר יחזרו לביתם, ויחזרו ריקם.” – “ואנחנו?” – “אנחנו? כן, אנחנו… חבל לי – אילו רק ידעת…” – “ומה הלאה אתנו?” – “נראה.” – “מה פירוש? נישאר כאן? יבואו להחליף אותנו? ויהושע? מה יהיה אברשקה… – אח! לא! מה אתי! – שרגא?” – “אתה שואל כאילו מישהו יודע.” – “האם אפשר שמחכה לנו עוד לילה כזה?” – “אפשר? מי יודע. אבל…” – “מה אבל? עוד פעם אנחנו? אותם השלושים!” – “יש ברירה אחרת?” – “הכל רק עלינו? תמיד עלינו?” – “למה אתה שואל? אינך יודע?” – “כן אני יודע. אח. האם בכלל נצא מכאן פעם? האם נהיה עוד פעם פשוט בני־אדם שעובדים פשוט וחיים פשוט – חמוץ לי בנשמה. שרגא!” הדקלים השניים שבמסגרת החלון, אחד עד מותני רעהו, אלה שכבר ראו בימיהם כה וכה, מראות יום ומראות לילה, הבהיקו בנוגה כה מוכר עד שאין לך דבר קרוב לנוגה רך זה מצחות צוָארה של אסתרקה. ואפילו אם אין הקשר גלוי בין מה שדיבר זה עתה לבין מה שפתח שרגא ואמר, אין בכך כלום לפי שזו אמת גדולה: “אתה מכיר את אסתרקה שלי? כבר לא נערה, ועדיין נחמדה כזאת!”

אותו תרנגול אוויל היה מתלהב מפעם לפעם וקורא לפי כל הטעמים והדקדוקים של ימים כתיקונם, כאילו לא היה כלום בינתיים. וכל קריאה מקריאתו חותכת בנפשו של צבי. חותכת ומאשרת כי הכל נחרב. הכל הכל, הנה עולה בלהבות לעיניך, מעבר לחלונות הבית. האש שברפת, עשנה הלך וזחל ונסחב אל האורווה, אל שש הפרות, שתי הפרדות, הסוסה האחת והעופות שנדחקו. ועומד אדם מול החצר, שומע את קריאות הגבר, קולט את רקיעות הפרסות, וליבו יוצא אל נהמת־פרה לא־נרגעת אחת, שכן הגיע כבר זמן חליבתה, או שמא אלה ייסורי היחנקה בעשן? בהמות אינן יודעות להושיע עצמן כשהן סגורות. חובה לפתוח להן, שיסתובבו בחצר. ומצד אחר סכנה שמא ייפגעו שם. השחר אינו רחוק; היום יזרח והבהמות תהיינה חנוקות עשן? צבי נמלך בדעתו, ומוכן גם לעשות, וגורר נעליו הכבדות, המתנגפות בהליכתן, הליכה כושלת באין לה רגבי שדה, ובא אל אהרון: “שמע־נא אהרון – הוא אומר ומשתדל שמתוך שהצביע כל העת לעבר החצר, תודגש בקשתו – אצא ואוציא את הבהמות. אפתח את הדלת וייצאו אל האויר.” – “כעת? לצאת החוצה?” – “כן, רק אפתח להן ואחזור. לא אשאר לחלוב.” – “לא חבר, אי אפשר.” – “זה ‘יקח’ רק רגע אחד. תבין: אלה בעלי חיים.” – “אני יודע.” – “מה פירוש ׳אני יודע'?” – “פירושו שאין בידינו לעשות כלום.” – “הנה אני מוכן לעשות. אני ועוד אחד, לא: אני לבדי – רק אצא ואחזור!” – “שמע צבי, מאחורי הכותל שלנו שמה, שוכב אחד ומבקש מעט מים להחיות נפשו – אדם לא פרה – ולא יוצאים אליו.” – “אבל הוא לא שלנו…” – “שלנו? מה אתה סח? על ‘שלנו’ ו’לא שלנו' אנו מדברים? הפרות שלך אינן שלי. לי אין אף דונם אחד אדמה כאן, אפילו לא עץ. ואני כאן אף־על־פי־כן!” – “מה זה שייך?” – “זה שייך הרבה מאוד.” – "ובכן לא לצאת?״ – “לא.” – “והן ייחנקו?” – “אולי. ואתה את חייך הצלת.” – “אתה אינך יודע מה זה משק!” – “אני יודע מה זה אדם.” – “אתה אינך יודע מה זה כל מה שיש כאן, איך השיגו אותו, אתה אינך יודע מה זה בהמה, מה זה לגדל אותה, מה זה לגדל אותה כאן, מה זה הכל. לך כל זה ‘ככה’. ובשביל מה נשארנו כאן והתעקשנו? כעת תיעזב הגבעה הזאת; עוד מקום שממה, ואני…” וצבי כופף קומתו וגרר נעליו הכבדות, שזבל דבוק בהן לעולם, ופרש ויצא למקום שיצא.

מחוץ לכתלים היה קריר יותר ויותר. וטל החל מנצנץ ורועף, ומבית היה חם, וריח זיעה חמוץ היה תלוי בו. כאילו מחיצה היתה בחלון בין עולם החוץ ועולם הבית. וכשאומרים עולם החוץ אין מתכוונים לחורשה, אפילו לא לשדות שמעבריה, אלא, לעולם, ממש. בממדים של הרים וגיאיות, ימים ויבשות, שמפליגים ויוצאים אליהם, בחופש ובשלום. החוצה, החוצה, רוגש ליבו של שרגא ומפרכס פרכוס גדול מזה, כל־כך, שיפה יותר לאדם שיסתפק ורק יאמר: “החוצה־החוצה”. והוא כופף קומתו ושולח רגליו והן מפגרות קצת, מדשדשות ובאות מאחור, ופונה לצאת החוצה, משמע, אל המרפסת המערבית. ובדרך, בעודו מדדה, פוסח קצת על רגל אחת, ראה את יעקב אצל החלון שחוי על השק שלו – וסר אליו לרגע ואמר לו: “יעקב, התפללתי בעדך קודם כשהיית בחוץ.” – “כן?” – “כן. וזה לא יימשך עוד הרבה זמן?” – “אני עוד אצטרך לשלם על הלילה הזה – אמר שרגא – פנינה לא תוותר – אינך מכיר אותה…” – “מה? פנינה תשמח כשתבוא שלם ובריא, היא תיפול על צואריך… מה זה אתך, תבוא תראה איך תפגוש אסתרקה אותי!… ח־ח! באמת. בוא נצא למרפסת.” – הכתפיים רעדו משחשו באויר הצונן שבחוץ, אויר שפוי ורך ולילי כל־כך, כולו אומר צורך באהבה. ריח העשן תיבל את הצינה, כמו לעת אפיית הלחם ב“תבּון”. החצר העלובה היתה מפויחת עשן, ולהבות הציצו מעברה המזרחי. חצר עלובה כזאת. זה אחרת כשיוצאים רגע החוצה לשאוף רוח, שכן אם להתעלם משתי יריות דחופות שהתנפצו והזכירו כי הכל עוד נמשך, הרי כך הוא טעמו של שלום. “נו ואיך אתה?” הסביר שרגא פניו אל הצרוד שישב אצל שקי המעקה. “לי עוד יש יד אחת ורגל אחת בלי כדורים,” ענה זה ברוח בדוחה הנוססת באלה העשויים לבלי־חת ונתן הוסיף: “מזל, כי ראש, למשל, יש רק אחד… חה־חה!” – “לך זה צחוק!” התקדר בבת־אחת הצרוד, וקולו היה חרוך לגמרי. “בדרך כלל – יצא שרגא לפשר – עשינו כל מה שאפשר.” – “חוץ ממה שלא היה נכון!” ענה נתן וגם טפח על ברכו של הצרוד, וזה נרתע בסלידה: “עזוב, זאת הרגל!” – “אוח, לא רציתי – הצטדק נתן – אינך מתבלבל לפעמים איזה רגל היא?…” – “הנח לו נתן – חזר שרגא והתערב – מה היה לא נכון? ראשית כל ההתבצרות בבית. צריך היה לעשות הכל כדי להישאר בחוץ.” – "לזה צריך הכנות: להתחפר, למתוח תיל ועוד,״ השיב יעקב במצח מקומט ועיניים תלויות באש החצר. “לו היה בכוחנו – המשיך שרגא – להוציא כוח החוצה, הרחק עד צומת הדרכים, למשל, לא לתת להם להתאסף…” – “אני אומר לכם מה – התערב נתן – צריך היה להדליק להם את הגורן שלהם מייד כשהדליקו את שלנו, צריך היה לירות על כפרם מייד כשהם ירו על שלנו, שירגישו היטב כי דמם בראשם, ושדמנו שלנו איננו הפקר, ושאין כאן פרנסה קלה.” – "גם אברשקה אמר כך,״ הצריד הצרוד ונתן הגביר חיילים: "לו היו בידינו כלי נשק רציניים: מכונות יריה, מקלעים, כוח־אש גדול כנגד מספרנו הקטן – היה מדגדג להם קצת במעיים! ואילו שלנו למדו לירות רק במשך ההתקפה. לא כל הכלים היו טובים, ולא כל הידיים טובות לכלים… הצרוד, שחש עצמו נרמז במשהו, חפז שוב וקירקר: “אבל לא כל כך גרועות בשביל לחטוף כדורים!…” – “ובעיקר הבדידות הזאת – אמר שרגא – חוסר הקשר. לו אני במקומם, הייתי מניח מוקש או שניים בדרך העפר – ונגמר: אין יוצא ואין בא.” – "וגם העצים מפריעים – לא המיש יעקב עיניו מן החצר הבוערת – והאש מסנוורת את העיניים, כל מה שהיה כאן נשרף, מן הגורן ועד הטראקטור שבסככה – הנהו בוער!״ הצביע לעבר עמוד עשן שחור כבד חמוקים ונפתולים, שקלח בזינוק גועש מן הסככה, ונחשול חדש של חום התפשט, ולולא היה מחנק אחר בלב היה נחנק הלב מהתפעלות שלמראה נשגב. גם יאיר ניגש עתה אל המעקה והציץ לדעת מה פשר הלהבה העצומה ואמר: “הטראקטור הישן – פעם עבדתי בו כאן.״ ויעקב הניע ראשו – ״ואני עבדתי בו עוד שלשום, חרשתי את השלף במדרון.” – “טראקטור זקן כבר היה…” – “זקן מאוד ותשוש כזה, ומי פילל שככה יעלה באחריתו.” – “אח, בכלל, מי פילל שככה יהיו הדברים…” התפלסף שרגא וידע כי מה שאפשר להגיד אינו זה שצריך להגיד. געיות עמומות עלו מן האורווה שבפינת החצר, געיות משוועות לשוא. פעמים פרה מיטיבה לומר מבן־אדם.

“הכל נעשה להכעיס – אמר יעקב אל החלל – הכל נעשה כדי שלא נוכל לחזור הנה, כדי שלא יהיה לאן לחזור, כדי שלא יהיה במה להתחיל, כדי לסתום אותנו עד הסוף. אבל אני אומר לכם, הגבעה הזאת לא תיעזב, ועוד ייצא ממנה פעם משהו הגון, לעזאזל, גם אנחנו קשי־עורף!” מיכל הנפט התפקע לפתע ברעש אדיר והלהבות זנקו והעשן הגושני המתפתל, השרירני, הקלוע מחלפות, פרץ ועלה בעמוד סחרחר. “זה יימשך ויימשך ויימשך,” הצריד הצרוד. “וכבר אינני יכול לתאר לעצמי איך זה כאן בלי יריות, בלי אש, בלי עשן, ושאפשר יהיה לעבור פשוט, בלי זחילה, מן הבית לחצר.” ושרגא הרגיש איך קורים נארגים ואופפים אותו, ומוסיפים ונאחזים וכורכים את כל המצטופפים בפינת המרפסת, קצתם יושבים, קצתם שחוחים, וגובה שקי־הביצור פוסק תקרה לא־נראית, ואיך נרקם כאן מִשזר של אנשים זרים שהולכים ונעשים לא זרים, ואיך חותלות אד שלפני־בוקר נתחחות ומתבדרות, וצחות צלולה של האויר עומדת בסתירה לאש וללהבות שבמרחק מה, כאילו שני עולמות מֵצַרים הם, שהולכים ומתרחקים כל אחד לעברו. שרגא אומר: “ואני אינני יכול לתאר לעצמי שנוכל באמת להתפזר איש לעברו… נתפשנו כאן, משהו קרה לנו… אתה בטוח שהחושך ייאסף והשמש תזרח?” ויאיר שעדיין לא ניתק ממראה התאבכות העשן הצמיג, השחור, שרגע הוא שליט, רגע האש משתלטת, אמר לשרגא: “בהכרח!” וחזר למקומו בפינה המרוחקת שלו. ונתן פיהק בקול, וחלץ עצמותיו ורטן משהו לעצמו או למישהו, ואמר “שילכו כבר לישון, ושיתנו גם לבני־אדם לישון.”

ויעקב פנה וחזר לבית, ואחריו שרגא, והבית היה חם, וחמיצות של זיעה היתה תלויה בו, ונים לא נים, ושלוה מחרישה, והרהורים שוטטו בין הכתלים, ואורות הבליחו מעליהם, ומישהו שתה בצמא מים מן הכד בגמיעות קולניות, ושרגא חיכה לכד, ושתה, ושאף רוח, וחזר ושתה, והשקיע לכרסו תחושות אחדות וצינן אותן במים, והיה נכון לשתות משהו טוב יותר והסתפק בכך שסקר את זה שקדם לו בכד, אדם רחב־שכם, שדיוק זהותו היה קצת מפוקפק, ונוכח כי גם זה עייף, עייף מהיות ער, עייף מחשוב מחשבות, עייף מחכות לבוקר, ואמר לו בידידות רבה: “נו, ככה זה, מה?” – ופלוני התמיה אותו מאוד כשענה לו “האוּ־דוּ־יוּ־דוּ?” ורק עתה נזכר שגם אלה בתוך הבית, ורגשי האחוה גאו בו מאוד והשתדל מאוד וסיגל לשונו למצב החדש: “אדרבה, תנק יוּ, וואָס מאַכסטוּ, כלומר: יוּ אוֹל־רייט?” וקיבלו שניהם הנאה, וגיחכו ופרשו. ושרגא המשיך לנוד בחדרי הבית וחשש לשבת שמא יירדם, וחשש לעמוד שמא יפול, ותשש מלכת כי תמו כוחותיו עד תום, אלא מאחר שכבר הולכים, ממשיכים והולכים. כל־כך לא־צפויות היו היריות שנתחדשו, נדושות וישנות ועם זה חדשות ומפעימות, והרי זו כבר חוצפה מרגיזה! ועוד פעם צליפים שורקים, ושוב עיניים נעוצות בדמדומים, וכתמיד החרדה מופגנת כאילו אינה אלא זריזות גרידא.

״ראקטה! חברה, תראו, ראקטה!" קרא פתאום קול במבטא רוסי, ועוד אחד, איזה עוד אחד: לוין, חירף בו במקום וסח: “װאָס נאָך?” ובלילה שבמסגרת החלונות ראו זיקוק לבן ויוקד שהתפרץ במרחקים ושהה קצת ונשר מתיז גיצים, כציפור ירויה את נוצותיה, וכבר ניתז זיקוק שני, ירוק, נקלע ומודיע שאיזה נגמר, כלום לא נגמר, ודוקא נמשך. ואותו קצין־שוטרים משופם עבדול־רחמן, שאוזניו היו קטופות וזנבו מדולדל, ניעור וצהל וסימר קצות שפמו ואמר אל אהרון: “אַי־איָה! הנה הם באים!” – “מי זה ‘הם’!” חקרו אהרון ועיניו שוטטו. “האוטו שנס מכאן, הזעיק את הצבא ועתה תהי התשועה!” מייד היה אהרון למעלה. “חבריה – קרא בקול שהלך בכל החדרים כולם – צבא בא אל תחביאו כלום. נמשיך ויהי־מה – רק פקחו עיניים!” – “ואולי יהושע?” עברה רינה לא־נאמרת בשפתיים כשובל הד אחרי קולו של אהרון. והיתה נכונות לעשות הכל, ולהוכיח שאין דבר נמנע בפנינו, שאותנו כבר אין לעצור, שאנחנו יכולים עוד הרבה יותר. פתאום היתה המרפסת המערבית, שעד עתה זכתה בשלוה יחסית, שטופת זמזום כדורים, וצעקות, צעקות של בטחון, של מתפרצים, של זרם מתגלגל, העלו קצף ודכי מבין העצים הסמוכים ביותר. ונתן שאג: “מאַעלש, בואו והתקרבו. התקרבו ונראה לכם!” ואחז את ידו של הצרוד ואמר: “חכה, חכה, חכה!” וגם אל יאיר התיז – “חכו!” עד שכבר היו נראות דמויות ברורות, ורק אז צווח “הרביצו – אש!” וארבע האצבעות ארבעה רמ"ח שרירים מתאפקים מאחוריהן בכבישה, נפתחו ושיחררו את היריה הקפוצה. ומנוף הבריח נחלץ וננעל באחת וגם ציווחתו של נתן “יופי!”, אלא שכבר היה קול אחר מעורב בפקעת הקולות הקיימים, קול חדש, ברור, מלהיב, פודה ומציל: ניבחת מכונת־יריה. וזו תיקתקה לה אי־כאן קרוב, ועוד זיקוק לבן התנשא והאיר הכל. והעולם כולו נעשה רגע צללים ריחופיים רועדים כנשמות שקופות. וחזרה זו לטרטר בנביחות קצרות שזרמי־אויר גדולים שוקקים ומתפרצים אחריהן במעוף לתוך האפיקים שנתרוקנו לאחר הכדורים. “הנה ככה! – התפעל נתן – יופי!” העשן, האש, החורשה, הבית – הכל היה נראה כעת ישן ובלה, כזה שאבד עליו כלח. לעומת המלה האחרונה שהנה זה הוגדה בגבורתה. שוב המטיר המקלע, צרורות־צרורות לכאן ולכאן, האצים ונושאים דבר שלטון. והצרוד. משום מה, רחש אל נתן כעת: “כן, עכשיו יידמה להם שהם ניצחו!” – “מה איכפת לך מי ניצח. הלילה נגמר!” – “חכה – הצריד פלוני – עוד אינך יודע מה.” רֶטֶן כבדני של מכונית מתקרבת ניסר ועלה. אובד מפעם לפעם באיבחות כדורי המקלע. מעורף הבית עדיין ירו, כנראה אל עורפם של הנסים. וכשהשתתק מנוע המכונית נישא ממנה קול חד: “סִיז פַיֶיר!” ואהרון ושניים עמו כבר המתינו בפילוש שלמטה: “שרגא – אמר אהרון – אני הולך לפתוח להם – הפסיקו את האש והישארו במקומות.” ויצא ועמו הקצין עבדול־רחמן השמן ועברו את המעבר החרישי שבין הבית לחצר, ואת הפישפש של הגדר הדחויה בין הדקלים השניים, וחצו את החצר ובאו אל השער המערבי, וציריו חרקו והמכונית הכבדה, המשוריינת, התנדנדה ונכנסה פנימה, ומן הצריח יצאה קרן־אור משוטטת וקול אחריה: “גוּד נַייט.” ומייד ניצתה שם סיגריה, ואישה האדומה שיחקה לה, וסבר הקול העמוק אמר כי עכשיו זה כבר אחרת, ומן הדלת האחורית, הכבדה, שנפתחה בגניחה קפץ ויצא אדם אחד והושיט יד אל אהרון לאור הלהבות הדועכות של סככת הטראקטור, ואמר משהו בהתרגשות, ולחץ ידו של אהרון, וניכר היה שדמעות בקולו (ועד כמה שהובנו דבריו דומה שהוא מעיד על עצמו), כי הוא־זה שנס קודם באוטו, והודיע למי שהודיע, ופיקפק אם ימצא כאן עוד אדם חי. וחי נפשו – שאין כמותם הבחורים שכאן, והציע סיגריה, וחייך אל עבדול־רחמן, שעטה גדלוּת, וניצב לו שוזר שפתותיו כסלח־אל־דין כשמיגר את הכופרים.

עתה שטפו ובאו הדברים במהירות וגם בלועזיות, לפי שקשה היה להבין, או להאמין, או להתערב בשטפם. אותו חייל סיפר, כי הנה באות עוד מכוניות אחריו עם חיילים, וכי הן קצת כבדות, וחושש הוא שמא יתעו (כאן שירבב את אקדח הראקטות למעלה וירה זיקוק ירוק למרומים), וחקר ודרש, וקשה היה להשיב לו גם מפני שלא הובנו שאלותיו גם משום שלא הבין מה ענו לו. וצעדו יחדיו אל הבית בקומה זקופה מתחת לדקלים הזקופים, והקזוארינה רישרשה קלות, מתוך חלום ענוג וטהור, הו, מה זה להגיע אל החוף – ידעת? הו האם ידעת דבר מושלם מהסתמנות ענפי עצים אל מול שמי הלילה, גושים כהים ומתוארים בהיקפים ענוגים ותמימים? ושרגא. למעלה, בחלון, אינו יכול להתאפק, יבבת־בכי מיטלטלת בלועו. סיוט שנתבדה, אבן שנגולה, או אלוהים יודע מה ואיך. וחש הוא איך יש צדק בעולם, העולם הישן והטוב הזה, היפתל־ייפתל ויבוא גמול ישרים, ועוד כדברים האלה רוננים בו. ואוהב הוא, וסולח הוא, ומוחל לכל, ושתי ידיו מושטות, ותרועה בליבו וצורך גדול לבכות. “אברשקה שלנו, אברשקה,” הוא מייבב אל חוּבו, ורואה את הלילה המחוויר, ואת המדורות הדועכות, ואת הפרכוס המחלחל בהוויה החגיגית, הפשוטה כלחם בריבה, הו, הידעת טעמו של שלום מה הוא! ואילו הדברים בשטפם אינם מניחים זמן גם למחשבות יפות כאלה, לפי שבאופק צצו ראקטות אחרות, וצפירות עלו ורֶטן מכוניות חוגרות כוח ומטפסות בגבעה ושולחות לפניהן סילונות זהובים עמוסי חֶרג־אבק באים ונעתמים מבין הגזעים, ורגע מתגלה כרם הזיתים בתוך מעשיו בחושך, בתוך התקפלותו לעצמו, ושירתו ששר שם. אל אלוהיו הטמירים, נחשף ליבה. לבסוף באו גם הם, הקרונות הטרטרניים, וחדלו אצל השער, והיתה המולה, ושריקה, ורגליים שועטות בריצה. קבוצה אחר קבוצה, והקיפו את החצר בשרשרת והתפזרו וקיבלו הוראות, ויריות נתפרצו, עד שחזר השקט והתגבש ועד כדי כך, שפתאום נשמע ילל תנים מרוחק. מן השדות הרחוקים, אלה שכלום לא אירע בהם וכלום לא איכפת להם.

בכוחו של אותו בחור שמיבטאו רוסי, שנתברר כי שומע הוא גם אנגלית, ואפילו מגמגם בה במיבטא כבד מאוד, ובכוחו המזורז של עבדול רחמן, ובכוחו של החייל הראשון וחבריו שכבר היו בבית מקודם, ובכוחו של הרצון הטוב הלך והתברר יותר ויותר כי הצבא בא, וניצח והשקיט וכי “האחראי” שבמקום נקרא להתייצב לפני המפקד. סיגריות הוצתו בחדרי הבית, רגליים רתוקות נער כה וכה בפקִח־קוֹחַ, קול שיחה ודברים נשמע, וחסר היה, אולי, רק קצת אורה של השמש. “לילה שלם!” אומר אחד אצל החלון לרעהו כשראשם ורובם תקרע מעבר לחלון בהנאה והם מוצצים בסיגריות בחירות. “אוף, זה לילה!” עונה לו השני.

שלמה זילברשטיין ישב וגבו אל הקיר וראשו קלוט בידיו, ומלים כוססות בליבו “אני עוד אספיק לבוא” כמין ראשית של שיר שסופו, איך שהוא, צריך להיות “ולא בא ולא הספיק”, ודמות רחבת־כתפיים וקווצה צונחת על המצח ומושבת אל פרעות השיער בתנועה אופיינית – “ולא בא ולא הספיק”. ובו־בזמן היתה אוזנו קולטת מן האילנות שמאחוריו, שלפני הבית, איזה רשרוש מתעורר, מין משק־כנפיים של עוף אחד מתעורר ומתלבט, ומזדעזע זעזועים אחרונים בתוך מתיקות השינה ובתוך חבלי היקיצה שלפני עלות השחר. ועוד חש הוא, שלמה זילברשטיין, איך מפולות־מפולות של תחושות לא־ברורות מידרדרות במעגל מצטמצם אל מרכז ליבו ומאיימות לקבור הכל חיים, מעין־מה שחשה הנמלה, אולי, כשהקרקע נשמטת תחת רגליה בחלקלקוּת מאורתו של הארינָמָל. ואל יעקב פנה ובא שרגא, שחיפש וביקש אותו בחדרים כולם, ולבסוף מצאהו שוכב על הרצפה אפרקדן וראשו נתמך על ידיו המשוּכלות מאחוריו – "מה אתה שוכב ככה?״ חרד אליו שרגא. – “כלום, שוכב קצת.” – “כן – נענה שרגא – והנה לך עוד מדרגה… איזו מדרגה היא זו עתה?”

אבל אותו מפקד לא שעה לבקשה להיכנס הביתה, מקטרת לוחשת היתה בפיו, רגלו האחת על כבש האוטו, ועל מותניו ברפיון מיוחס מידלדל האקדח בנרתיקו, והיה צונן מאוד ויהיר מאוד, ואמר אל אהרון בסיוע כל המסייעים: “אתה האחראי כאן?” – “לא.” – “ובכן מיהו?” – “אין לנו.” – “ומה אתה איפוא?” – “חבר.” (כאן כבר לעו המתרגמים והסתבכו לגמרי. והיה ברור שכלום לא ייצא מזה). – “כמה זמן נמשכה ההתקפה?” – "שבע שעות. “וכמה אתם כאן?” – “שלושים.” – “ומה יש לכם כאן?” (קשה היה להבין למה כיוון, לרכוש, לנשק, לאנשים או מה.) – “החצר, הבית והשדות.” – “נשרף הכל.” – “כמעט” – והוא סקר בעיניו סביב, ופתאום הרגשת כי קבצן אתה מאוד, וכי החצר הזאת שכל־כך התרגשתם בגללה אינה אלא כמה בקתות דלות, והמקום הזה כולו – פינה קבצנית נידחת בעולם, קוצים, כמה עצים, חצר ובית – ושוב ידעת כי לא תוכל להסביר כלום ולא ייצא מזה כלום, והלב החל מנבא שחורות, נרתע מן הבוז היהיר.

“שמע נא, מיסטר – פנה המפקד אל אהרון וקולו היה הפעם יבש לחלוטין, אם נניח שקודם היה יבש פחות – לי אין זמן, ובידי יש פקודות.” – “כן?” (אהה, הנה זה בא!) – “קחו מה שיש לכם לקחת, ועלו על המכוניות וניסע.” – “מה?!” – “עלי לקחת אתכם מזה.” – “לקחת? מה משמע ‘לקחת’?” – “זמני יקר מהשחיתוֹ לביאורים: עליכם לעלות תוך חמש דקות על המכוניות וחסל.” – “סליחה אדוני – אנחנו לא נעזוב את המקום הזה.” – “עזוב־תעזבו. אין לשלטון חיילים מיותרים כדי לשמור עליכם במקום הזה.” (עוד פעם מבט של שאט מעל החצר והבית המַחשה ממול). – "אין צורך! נשמור על עצמנו – לא ביקשנו כל סיוע.״ – “אתם? שלוש עשרות מול מאות!” – “הנה ראית, עמדנו כל הלילה.״ – “זה נקרא ‘עמדנו’? דברים בטלים: לא. עלינו רובצת האחריות לשלומכם.” – “ואף־על־פי־כן: לא נלך מכאן. כאן ביתנו.” – “שמע נא, בן אדם: פקודה היא. הבית הזה בודד הוא או לא? אנשיך מעטים או לא? שרפו לכם כבר את הכל או לא? ועלי עוד להיות בשתיים־שלוש נקודות ארורות אחרות עם קומץ עקשנים ותריסר פרות, ואגב, אתם הרגתם אנשים רבים הלילה. ידעת?” – “אפשר. אנחנו לא קראנו להם הנה.” – “מציאותכם כאן רק תוסיף להרגיז את הכפרים, בלעדיכם יירגעו מהר יותר. הארץ עוד גדולה למדי להכיל אתכם למשך זמן ידוע.” – “אני מצטער מאוד – אמר אהרון וקולו עלוף הדים, ובליבו עדיין סברה, שמא רק המתרגמים אינם מבינים לתרגם, ואין הדברים ככה באמת – אני מצטער מאוד, אדוני, איש מאתנו לא יזוז מכאן.” – “אתם מסרבים לפקודות!” (תירגם עבדול־רחמן וסמר שפמוֹ וזקף קומתו בשם הוד־מלכותו־המלך) – “כאן ביתנו, זאת חצרנו, ואלו שדותינו. ולא נעזוב אותם!” – “נלאיתי מפזמון זה: לעלות על הקרונות.” – “לא. לא נעלה!” אותו קצין הציץ בשעונו ונטל משרוקית ושרק, וחייליו אצו־הסתדרו סביבו, ומכונת־היריה על המשוריין שבחצר סבבה בשוֹפי בצריחה. חזהו של אהרון גָאָה. אגרופיו היו חשוקים. והוא הניע כתף והפטיר: “אדבר עם חברי”, והקצין, בנצנוץ מלגלג שהיה ניכר גם באפילה, חזר והציץ בשעונו ואמר: ״השעה דוחקת!”

“חבר׳ה – אמר אהרון במַעבר שבין הבית לחצר, בחצי הדרך, ונשא קולו: הם רוצים להוריד אותנו מן המקום.”

“השתגעו?” התפרץ שרגא ורץ וירד מן המדרגות ורובהו בידו ועמד אצל אהרון, וקולות קראו: “מה? עכשיו? – לא נזוז – שיילכו לעזאזל – הערסט אַמעישׂה, חולירע! – מוחלים על טובות – נַראה לו למנוול – אי אפשר: אמור לו שזה אי אפשר – מי קרא לו הנה? – הַסבירו לו, אהרון – למה אין מסבירים לו?” לרגלי הבית התלקטו כל שוכניו שירדו ויצאו בינתיים כולם, ושורה נרגשת היתה ניצבת לפני אהרון, וממולם שורת חיילים שקטים ולפניהם אותו קצין והאקדח בידיו. אלה מול אלה והנשק ביד. כשתיים סיעות של כלבים רותחות ומַבעות שיניים. צרצר פתח לו פתאום וניסר בלב קל בחרך מחרכי הגדר. הצטבר רגע שהדם זורם בו והולם בעורקים, ברקות, בעיניים. וקצת בחילה טיפסה ועלתה למעלה. שריר רטט סביב פיו של אהרון כשהניע בידו ואמר: “לא. אסור לנו, היינו מראים להם. אבל אסור לנו. זה יהיה אסון.” – “מצפצפים עליהם!” – שיווע יצחקלה. – “לך זה לא איכפת!” – קרא קול עוין אחד – וקול אחר: “אני לא אעזוב – יסחבו אותי. יש לי נשק!” – “אני נשאר כאן – צווח נתן – חברים, מי נשאר אתי!” – “נחכה לתגבורת שלנו!” – “שטות! לא לקפוץ בראש אל הקיר” – “זה איבוד־לדעת” – “לא, אין מה להפסיד!” ואהרון הרים ידו בתוך שלהבות הקריאות ואמר “שקט!” כזה, שהלב נרעד מצער, מבושה, מחרון אין־אונים ומהתייפחות מחלחלת. “חברים, אם להישאר – נישאר. מוטב. עלינו רק להחליט – ולעשות.” – “חכו רגע – התערב שרגא – נפלה כאן בוודאי איזו אי־הבנה. אולי ייסע איתם מישהו ויברר כל זה – שהרי אם לא כן… הרי לא יאומן… אברשקה וכל זה… ולצאת מן הדעת… ולהפסיד לבסוף ולהפקיר את הכל ככה?!” – “יש להם מכונת־יריה!” אמר אחד. – “שטות! – אמר יצחקלה – הם לא יעזו! רק מאיימים. להפחיד את האווזים. ואנחנו נתבהלנו.” – “צחוק! – אמר יעקב – לעזוב את המקום! מקום לא עוזבים, לא בכפיה ולא בחלָקות!”

אלא שהקצין הלה, ומקטרתו הכבויה בפיו, ניגש ובא אליהם, בנחת, וכציפורים מפני הנחש הרתיעו הכל כחצי פסיעה לאחור בהיסח־דעת, ואמר בשפתו, באותו בטחון־שליט, שאת לשונו חייבים להבין, ועל כן גם הבן־יבינו: “עצתי לכם שתעלו כבני־חורין ולא כאסירים. ארשה לכם לקחת את הנשק. נותרו רק שתי דקות. חיש־מהר!” וסקר לאטו את הניצבים, שעמדו בבגדי העבודה הבלויים שעליהם ובסבר הפגנת מובטלי־עבודה מרי נפש, וסבב וחזר אל אנשיו בצעדים נוחים. אז אמר אהרון: “נדמה לו שאנחנו כאלה שאפשר לסדר אותם. איננו יודע שאנחנו מצפצפים עליו. אבל הכוח בידיו. בלי תגבורת לא נוכל להישאר כאן. האם צריך להישבע שמייד נחזור הנה שבעתיים, בכוחות נוספים, ונראה מה יעשו לנו. אין אנו האחרונים במסדה. יש יישוב מאחורינו. ואסור להסתבך!” – “לבית הסוהר יזרקו אותנו – סמוך עליהם!” – “ועוד יתאנו אל הנשק שבידינו!” – “ראינו כבר דברים כאלה!” – “חבר, אל תרפּה ידיים, למחר אין לנו אוכל. התחמושת כבר אזלה כולה. האנשים עייפים. וכעת עוד להסתבך איתם?” – “חרפה, חרפה! – חרק שרגא שיניים – מי מילל ומי פילל!” – “שרגא הפסק! אל תרגיז!” – ואילו אהרון דיבר עתה: “בואו נקבור את אברשקה. הוא נשאר כאן.”

ואהרון חזר לפּלוּש שבבית. ואחדים נחפּזו אחריו, ונטלו בארבעה את הגוויה הקרושה שמוטת הגפיים, הקרה כל כך, קור לא יאומן, שלא מזה. ואחד הגביה את המנורה ויצא לפניהם, וירדה דממה נרגשת, מחנקת. זה או אחר חטמוּ בחוטמם. על לחיוֹ של האחד או השני, כשאור המנורה עבר עליהם, הפנינו דמעות והשפתיים היו חשוקות. ונתפנה מקום מאליו, ועבור־עברו הארבעה, ועוד אחד יצא אל החצר וחזר עם מעדר, ומישהו הביא סדין ופרש את הסדין בתוך ההליכה על אברשקה וקפליו צנחו בקווים ישרים והמנורה היבהבה ועשנה, וכן גם אור המדורה הדועכת, והדמעות כבר הלכו בגלוי, אין הגה, עמוסות, ויאיר נשא עיניו למעלה וראה את השמים החוַרוָרים־והולכים וכוכבים אחרונים שבהם צועקים בחטיפה מה שלא הספיקו בלילה הגדול, ונשך שפתיו והבליג. והלכה העדה הקטנה והמת ביניהם, והחצר רוצפה עיגול־אור קטן, נע והולך ונד, וצעדים חרקו בצרורות. עברו אצל החיילים התמהים, ואלה מהם נטלו כובעיהם והאחרים השתאו, ויצאו מן השער המערבי, אל העולם הפתוח, אל מול הזיתים, ועברו אצל המכוניות הדוממות, קרונות אפורים ומאובקים, והגיעו אצל רמץ הגורן החרבה, ממול חומת החצר, זיתים התכנפו מכאן, שקמים הצטדדו מכאן, ונעצרו.

היתה דממה ברורה, וקול מעדר מקיש באדמה־חרבה נתפצח אז, נקישה אחת ושניה, וחדל, כי קול זר התערב, חתך את הכל, ואמר: “מה הדברים האלה!” – “אנו קוברים אותו,” הסביר זה שמיבטאו רוסי. – “אין זמן לקבור מתים!” פסק אותו קצין (עבדול־רחמן, שנמצא מעבר כתפו, חפז ותירגם לערבית־עברית). – “הוא המפקד,” אמר אהרון בחשאי. – “אחת היא מי הוא,” נשף אותו מתרברב והציג עצמו אצל חוטמו של אהרון שאגרופו היה קפוץ ועל כתפו האחת זרועו הקרה של אברשקה. – “ניקח אותו עמנו,” התערב אז מישהו והציע, והלז נפנה לאותו צד: “צר לי. אני לוקח חיים ולא מתים.” – “זוז הצידה!” אמר אהרון, אך מייד נמצאה כל העדה מוקפת חיילים ורוביהם דוחקים, והלה המשיך: “שתוק. אם לקחת אותו הרי שיש לקחת גם את ההרוגים שלהם.”

אותו בחור שהמַעדר היה בידיו נמלך והתכוון להמשיך בעבודתו, באו שני חיילים עליו, תפשוהו ודחפוהו לעבר הקרון הראשון, והמעדר הוטל למרחוק, וזה קרא: "מה זה? אהרון, מה זה?״ ולא עוד אלא ששניים־שניים נטפלו אל הבחורים הנדהמים והחלו דוחפים גם אותם אל הקרונות.

“לא נשאיר אותו ככה!” – נחנק אהרון בתוך שאגה – “לא נשאיר אותו ככה!”

“אַל תתוַוכח – גזר הקצין – כאן אני המפקד ואתה תציית.” (גם זה תורגם בחריצות בידי עבדול־רחמן.)

ואהרון חשַק שיניו וסינן בדקדוק־רצח: “זוז לך, אני אומר!”

ויצאו ארבעת נושאי המת ובאו ועמדו אצל השוחה שהחלה נכרית, והורידו והניחו בזהירות. ואהרון יישר את ידי אברשקה, השיבן למקומן כראוי, ומבטו אחוז בפנים הפוכי הסנטר הללו, שנחתמו במשהו מעודן ונקי כל כך, ואמר משהו בינו לבין אברשקה בלבד, ופרש את הסדין, והניח אבנים קטנות בשוליו. ונשא עיניו והקיפן סביבו, אל הבית הדומם שמה, ואל החצר הדוממת, והמנורה היתה דולקת על הארץ למראשות המת, ועיגול קטן סביבה (מחר תפאר ביתו של אחד הפלחים), וחזר והשפיל עיניו, ומשך כתפיו בחזקה וניער עצמו, וזקר בהחלטה ראשו, ועבר כמה פסיעות, סבב ואמר ודבריו נשמעו: ״נוֹקשנו אברשקה, וככה לא יהיה…" והגיע אל הקרונות ואמר: “כולכם למעלה?”

“רגע אחד!” קרא פתאום קול ניחר, וצבי עמד אצל אהרון: “נוציא את הבהמות! יפלו בידיהם ויחיו, ולא ייסגרו כאן להיחנק.” ורץ ברגליים עייפות, כבדות, שקשה להן ללכת בלי רגבי שדה, ופתח את השער בחריקה, באותה חריקה של אורוָה כשהיא נפתחת בבוקר, כשמוציאים את הפרדות אל השוקת, ורותמים את העגלה, ושותים משהו, ויוצאים אל השדה – ומן הפתח עלתה געיה מתמרמרת ומתחטאת ופרה אחת יצאה החוצה ונטתה ראשה לעברים, ושהתה רגע, והשקיפה בתמיהה ונמלכה והטילה גלליה בטפיחה לחה.

אז הונעו המכונות. ורגליים דישדשו. והיו שֶׁקֶק ודברים. ורגע קטן אחד לפני זה, כשאכפה ההכרה שהכל כבר גמור, נעשה אז ברור מאוד שכלום לא גמור, ושבאמת אין זו אלא ההתחלה בלבד. באמת ככה. ושלמה זילברשטיין הצנוף ולחוץ בין הגופות שבקרון לא נמלט מאוזניו איך עוף אחד שלפנות בוקר, אותו עוף שהתמודד קודם על האילן, אנקור או עפרוני, ואולי יונת־בר, פתח ואמר הברה ראשונה, והבין פתאום, כנראה, את הכל, ופרש כנפיים והמריא, והתרומם, למעלה, עד ראש צמרות העצים המפשירים ומאירים בירוק חרישי, ועוד התרומם הלאה, והגביה עוּף, הרבה מעבר להם, גבוה גבוה, כל־כך גבוה, מי יודע עד היכן.

תש"ז 1947

דלת חדר־האוכל היתה נפתחת בצויחה חדה ונסגרת בחבטה מאחורי הנכנסים. סינוור נוגה החשמל שהצהיר בהילתוֹ בתוך מחנה רפרפים עסקניים. הרוחות העצלניות שנתמשכו וחלפו, הפיחו קרירות מעטה ותחושת אילנות סמוכים, החדר רחב־הידיים עוד היה ריק למחצה, וגדליה, הגחוּן על לוח השולחן במטלית מסובנה וטוען את החלל החמים בפיזומו המלוּוה חריקות כיסאות נעתקים, היה נחפּז לבעֵר את שרידי ארוחת־הערב. אך הללו שכבר הסבו במחצית השולחן הרחוץ פּיזמו שאננוֹת, מהם גומעים לאִטם תה פּושר באותם הספלים הכבדים, ממלאים חלקם בניגון באנפוּף ובתפיפה שכלאחר־יד, ומהם מחלזנים טבעות־עשן נלאות והוֹזוֹת. ונימנמה השלוָה על ארבעת השולחנות הירוקים־כבדים החבוּקים טורי כיסאות ומשוחים כתום דשן, על הרצפה מבוקעת־האריחים ושחוּקת־הפּסיעות, על שלושת הקירות הבהירים המחושקים פּרסת חלונות, שמבעדם ניטלטלה קרירוּת שופעת זו של החוץ ועל השאוֹן העמום – נקישת כלים מצלצלים, נשיפת פּרימוּס תוסס וקטעי־דיבוּרים – שחדר מפתח המטבח שבקיר הרביעי, במקום שעברו ונעלמו מדיחות הכלים.

וכמה נוח לפלוני אדם רחוץ ושבע, להסב בבטלה ולזמר אותו זמר עצמו שהכל שטופים בו וכרוכים אחריו בחבוּרה וביחידוּת, זמר זה שלא פסק פה ושם כל היום, והיה נשמע ברננה, בשריקה, בריטון ובהמיה דקה, נצמד לכל מלאכה, פושט צוהל מגן־הירק, מתנגן חולם במתפרה, נגרס בפי התינוקות, נישא בין טרטור לטרטור בטרקטור המתלבט כנמלה בשיפולי השדות מפולשי־האופק, ועולה בגעייה של כלות־נפש במקלחת בין סיבון לזילוף – עד שאין פינה שלא תכיל הֵדו, ואין אדם שלא נוגע בו ולא פצה במתכוון או שלא־מדעת לזמרו כפי כוחו. וכבר היו אלף הרהורים בני־יומם נשמעים בזמר האחד, שפשט ולבש כמה וכמה פנים ונוסחאות. גדליה מקנח בינתיים את השולחן האחרון, מזדרז למראה המלאכה המסתיימת, וטפיחת דלת מתכיפה ומודיעה בצריחה על קבוצות־קבוצות הנכנסות שטופות בפטפוטן וממצמצות לעומת האור. ולטיפות־הרוח נמחות ואובדות בתוך המולת הפטט המתגבר, המצמצם את החדר ומצפף את האויר, ושברי התנועות והקולות מצטרפים להד אחד, רחב, כללי וכוורני. מדשדשים סנדלים עלה ורדת, חולצות כחולות ובהירות נתלות מעל למכנסיים בקפלים רחבים, והידיים ניתנות ברחבות בכיסים או נשלבות לאחור, ורעננות־המקלחת שביקשה להיאחז במלל קל, בתהייה לחדשות, בויכוח המלהיב את עצמו – נאבקה בצנעה במשיכה סתומה זו להישען או לשבת. עד שבּת־קולה של אותה פזימה, שלא סרה מחלל־החדר, היתה מכה גלים ונתפשת במסובין כשלהבת זו, שתחילתה מהססת וסופה להבה פורצת וקולחת בהדר. איזה מהם שפצחו רמות השפילו וגיששו אחר קול נמוך, אחרים רגשו לעומתם וציפצפו ועלו, ואלה ואלה תרים אחר בר־סמכא שינהלם מישרים, אך מיד נתאחו הקרעים, ומצא כל אחד מקומו ומתגלגלת השירה בטוחות. היו קולות קשים ומסורבלים המפלסים נתיבם בכבדות, רופסים בסלסולים הנרגשים ומכוונים עצמם בדחילו שלא לצאת דופן. והיו גם קולות בטוחים בעצמם שנישאו ברמה ואפילו אלה שקולם אינו נשמע להם מעיקרו – לא סירבו מבּמבּם ברוב הרהורים ולענות רצינות בבית־החוזר שרק “אי־אי־אי” נאמר בו, ולתלות עיניים מתרעמות באותם שנחפזו והגיעו לכלל מרוצת־אבירים, בלא התחשב שישנם המסתפקים בהגיית מלים וקצב בלבד. וכן נשתקעו בשירה, חזור ושנה ושלֵש, נמסים כנגד סלסול אחד, ומתמוגגים מן ה“ניצוץ” המסותר, ומוסיפים יתר רוך ועצבות שבהתרפקות לזמר חסידי זה, שריח ה“בית” נודף ממנו, והבל חלומות נושנים. ומה שאין הקול אומר – יביעו הידיים המתופפות, הרגל המקישה, הגֵו המתנועע בדבקות, העיניים המבקשות אחיות, ונענועי־הראש האומרים ללטף סרבול מגושם זה של ימות־חול. מהם פשטו רגליהם ברפיון, אחרים תומכים פלג־גופם בשולחן, ואחרים מגביהים ראשם ונועצים מבט סומא בתקרה ומהלכים על בהונות קולם, פרט ל“יודעי־השיר” המפורסמים בזה, שהרחיקו עצמם מכל הבלי־עולם בטרדתם להוסיף לזמרה נופך חום וליבוב.

כשנכנס אפרים נבוך תחילה, בלא למצוא לו מקום, נטפל למודעות, שעוד לפני הארוחה קראן, וריפרף כנגדן בעיניו, חמק והגיע לחלון, הוציא סיגריה במתינות, ועוד הוא עושה כה וכה וכבר נתפש לרוח־בית שאננה זו, והפיח תמרות בהפשלת־ראש ומרפקיו נתמכים באדן. וסקר מתונות לעברים, בנוחיות של משקיף מן הצד. הקולות המושכים ברנן כבר הם מסויגים ומסוימים ביותר, וזורמת לה השירה מאליה, נהירה ופושרת, וברק חדוות הבראשית ניטל ממנה. ואותו פרץ, שקולו היה מעכב את החבורה בכבדו, היה מוסיף אמנם להקיש בשולחן בפרקי אגרופו השׂעיר, אך במצחו היו רוחשים כבר קמטי־הרהורים. ושכן לו שלמקה, שראשו סרוח על ידו האחת בעוד האחרת ממשכת שלולית־תה על השולחן לנחלים מסובכים ומפותלים. ואף שׂרה זו שילבה ראשי אצבעותיה על ברכיה מתבוננת בהם בהסח־הדעת (כבר צפד וקומט עור כף־היד…). ושם שפירא ואיציק מפטירים את הניגון ועיניהם מחייכות בויתור שבחסד, ומאיר, אותו מאיר שמן הרפת, היה חותר באגודלו באויר, מלהיב עצמו ואחרים ומאריך במקום שהכל נצרדים ומתלעלעים. וכן פלוני ששתי ידיו מקישות בצמד ספלים; ואלה השלושה כאן ששרים מתחילה, וישירו כל עוד אחרים שרים, ובבוא עתם יחרישו באין תלונה ואחר יעלו בשלום על יצועם עד בוקר. אף סבא זה תקע מרפקו הרחק בשולחן, תחב כפו לתוך זקנו ופורט באצבע אחת על חטמו ומזמזם בנעימה לפי דרכו. ולהלן דוב היושב זקוף וידיו שלובות על חזהו, רציני, מקומט ומחורץ ובשערו מַבשלת שיבה (בן כמה הוא בעצם?), ושני לו אברמקה, חסר־מנוחה, מחכה לסוף השירה כדי שיוכל לכלות דבריו מקודם, והריהו שר קמעה, מפסיק, נפנה לעברים בעצבנות ומתפייס ומשקיע ראשו לבין כתפיו בהניעו ברכיו לצדדים. גם דבורקה וצפורה שקועות בשירה בתום לבב, מכנסיהן הכחולים והחולצות הבהירות נקיים ומגוהצים, שערן מסודר ומבהיק רעננות ולחות, וממש כנגדן יצחק בטלאי־התמיד על חולצתו המבודרת ברחבות, שואג ומריע, וספיח זקנו הדוקרני מוסיף לו נוי שביהירות־הפקר. והיה אפרים מוסיף ומרפרף מבטיו לכאן ולשם, רואה ואינו רואה, שומע מה שלבו סח ואינו יודע מה, קוטם אפר הסיגריה, מרגיש ברוח שהלכה על ערפו, ותמיה להמיה כבושה שהמתה בו ושאפשר אינה אלא עייפות בלבד, אחות לזו של אתמול, של אשתקד, של הרבה שנים קודמות. ברור. אימתי היה דוב זה עצמו מטיח פזמון אוקראיני בריקוע רגליים וטלטול בלורית ודש חולצה רוסית? וצפורה, אותה צפורה של ימי־הכבישים (אותם הימים!) – איך נתכנסה עתה לדמות זו המופקרת בכיסאה להרהורים? אפס גם בזה אין תמיהה. ורואה אתה לפניך פלוני זה השר, ורעהו העונה לעומתו – והנה כאלה היו מעולם, זה צביונם מתמול שלשום, בכל זמן ומקום, אף אותם הצוללים היום בהרהורים, וכי לא מחר ישירו הם, ואחרים יטפלו אל עצמם? מנהגו של עולם בכך. אך נניח לזה. ובדרך־אגב – הנה כיסא פנוי.

“איזה חום הערב – להיחנק!” פיטפט פלוני אליו בקובלנת מקורבים. “אה, כן. מחר נזיע כהוגן…” ולאמיתו של דבר, אם לדבר גלויות, הנה הוא, אפרים גופו, מה היה עליו במרוצת־שנים זו, העשויה נקיפות יום על יום שזה בא בטרם כלה זה, בשטיפה מהירה, עד שבפרק אחד מתברר שכבר מאוחר, וכל העודף שנדחה תמיד למחרת, ניסוט בינתיים אי־לשם, ומה שהיה כטפל לעיקר – רק הוא נשתייר, זה בלבד, מעשה מקשה, ובעל כרחך הוא נתון לך – ואין כל זולתו. "תהא אסיפה הערב?״ לא נח פלוני וחכך ברכיו החשופות בהנאה גלויה. “בשמונה. סידור־עבודה שנתי. אינך יודע?” ובעצם, כמעט נשכח הדבר גם מליבו – עליו להיות תקיף הערב. לא לוותר. לאחר שלוש שנים הגיע גם זמנו להחליף עבודתו, ולהתחיל משהו חדש. אולי לא? לכך זכאי כל אחד. ובאמת הגע בנפשך, להתחיל מחר בעבודה שיהא בה טירון, מתחיל, ירוק, לפשוט את הסבר הנוקשה של הותיק ולהחזיר במשהו את הנעורים כביכול, כאותו תינוק המתחכך ותוהה… לא, ברצינות: לערוך סדר־יום חדש, למלא מה שהחסיר קודם – הרי זה באמת, הרי זה… וטוב מכל לעבוד אי־בזה, במקום צל, שכן כבר צרבתהו השמש לעייפה, וכלל לא יזיק לשאוף לבסוף מעט צל… משהו משום חילוץ־עצמות והתרעננות פורתא. וחוץ מזה… כי מה יגידו החברים? עליו להיות תקיף בדעתוֹ. אלא ש… שמשום כך, דוקא משום כך כמה טוב היה לו נדחתה האסיפה. לא כעת. בפעם אחרת. הערב, דומה, עייף הוא יותר מדי, עייף מגלגל עמהם, וטוב מכל היה להתפרקד עתה במיטה, בחשיכה, ולהרהר בהרבה דברים, להרהר הפעם עד תום, או לפחות לנמנם נמנום קל.

ובינתיים החלו כיסאות חורקים ורגליים משוטטות ודיבורים הומים, והזמרה נתקפחה מעט מעט ונדחקה לזוויות, עמעמה כה וכה ובטלה לאטה, וצחוק ודיבורים הומים פרצו דרך החלונות המפולשים והדלת שנקרעה לרווחה והתגלגלו לחשיכה. אותו שמואל, “אשר־על־הפטיפון”, הגביה כבר חטמו כמי שגס לבו בכל, וכדי להראות לאותם שזימרו קודם מהי מוסיקה טובה באמת, לא איזה פעייה רכרוכית, חסרת־הוד, שהוא לא השתתף בה כלל, אלא משהו הגון וכביר – צימצם שפתיו וצייץ בהתזה מודגשת קטע מאיזו סימפוניה ידועה, בהבליעו, מבלי שאיש יקפיד על זה, מה שאין בכוח ציוצו לבצע, תחב ידיו לכיסים ועיניו שלח דוקא לאותם מקומות שברור יהא וגלוי כי באמת לא איכפת לו אם ישימו לב אליו אם לאו, שכן לעצמו ולהנאתו הקלאסית המעודנת הוא מצייץ, וטילטל ראשו בהתלהבות נעלבת לקצב מפוקפק והריהו מתלבט בחדר, נתקל בבריות, ולמרבה הרעה אין איש שם אליו לב מחמת הרגל, ואברמקה שהותרו חרצובותיו נתלה כבר בשפירא ומעמידו לעֵד על כל אותם הדברים הרבים והרעים שהוא, אברמקה, צועק עליהם מאז ומזהיר לשוא משכבר, ובפירוש הוא דורש משפירא שיענה אם נשמע כבר כזאת מעולם, וגופו אחוז עוית של צדק ופניו זורחים משעתו שהגיעה. ואילו שרה מבארת בעיניים לחות ובידיים פשוטות לדבורקה ולשלמה מדוע ולמה התפקעה מצחוק אתמול, וקולה משתחז ומתקהה חליפות ואובד כפעם בפעם בפרפורי־צחוק סוערים. והלאה ניצב אביגדור, רחב־גרם, קרח ובעל לסת פרסתית כבדה, מתעסק בצנעה בדברים שבינו לבין חטמו, שומע מה שאיציק סבור בעניין מסיק הזיתים והויכוח שנפל בינו לבין דוב בעניין זה עצמו, והאחרון מקשיב חטופות ומלווה בעיניים מחייכות את פלונית שהיתה משתטה עם תינוקה ומכרכרת עמו בדחק והלה פועה בקולו ופניו זורחות. ברם שלמקה, שנחליו נסתבכו וחזרו להיות שלולית רדודה מסוכסכת־חופים, עדיין מרטן אותו זמר עצמו בדבקות שחוחה וחרישית ובשכחת חדר ומלואו, ועל־ידו, מוקפים עשן הנמלט בפקעות נמוגות החוצה, מדגים נחום למאיר מן הרפת במועל אגודל ואצבע את גלגל המקצרה שנקע ונשתרבב מן המסגרת, ופלוני מנענע ראשו בהבנה: ״אל תחשוש שאני מן הרפת. גם בזאת ידי רב לי!" מן הצד דורש מישהו בפוליטיקה ופותח כל משפט ב“ובאשר לזאת”, ורעש מסביב ומצהלות ועסק גדול ועניין רב, ומחנות הרפרפים מתלבטים סביב האור.

ובתוך כך כבר היה אפרים עומד וסיגריה חדשה בפיו, סובב בקימוט־גבּוֹת קשה אחרי איזה חוט־הרהורים שניתק כביכול ושאסור משום־מה לאבדו למרות כל אלה ההסחות של מה בכך המבצבצות, מחמת עייפות כנראה, ומטרידות בהמיה רצופה של זבוב מתחבט בכוס. דולג הוא בפיזור־נפש על קולו היבש והמטרטר של שכנו, מעביר ידו על מצחו ודוחה איזה ענן עכור, ומצמצם עיניו ועונה מניה וביה להלז וחוזר מאליו לפשפש אחרי אותו החוט האובד, וכשהיה החום מלטף ועוטף והיובש דיגדג והצריד, וכישות־זיעה כבר נבטה בעורף, וליאות שבתנומה התגנבה וטישטשה הכל מנגד – קם לבסוף ויצא אל הכיור שבחוץ לשתות ולשאוף אויר. אלא שבדלת, כשנגע ראשו בקרירות ועיניו מיצמצו מאורה לאפלה, נתקל בקול חרישי ובגל רענן שהיכה בו:

“לישון, אפרים? לא תשתתף באסיפה?”

"נחמה? זאת את?… שלום… חם בחדר… פיטפט בקלות טובה זו והיה מוסיף משהו לו רק נזדמן לפיו, והסתפק בנפנוף דש הכותונת להודיע כמה חם. ואותה נחמה מובלעה בחושך ורק ראשה צף וטובל באור החלון, כשגרמי לחייה שוקעים בצללים ומבע־פניה הרציני מתרכך קמעה בחיוכן החשאי של העיניים ובתוגה השותקת שבשפתיים המעוצבות ענוגות וברוך השׂער השחור, עם אותה נדיפה חשאית ומבושמת של טהרה שהיתה מזכירה בוקר תכלכל ורטוב וירק דשאים רחוצי־טל, ומשעולי־אדמה ריחניים ומרובצים, ועולם שחשכת הלילה עוד לא נמוגה בו והריהי מתעלמת פה ושם.

אחר־כך כשהיו יושבים בחוץ על איזה שק ליד קרן חדר־האוכל וגבם אל החלונות המאירים שטבעות־עשן גוועו בהם, ולפניהם חומה נמוכה של הדסים גזוזים, הבל דשאים, ברושים מכודנים רבי־צללים ותעלומות־חשיכה, גגות־בתים ומלוא שמים חיים ומפרכסים בכוכבים קורנים וקורצים, עד אותם גלמי ההרים, שישותם החיורה קצת התנשאה גאות ורחוקות; אחר־כך כשכבר נאמר כל מה שהיה לכאורה לאמר ב“חדשות”, ברפיון הזה ומנגד לשמים הגאים מרוב שלוה, ואיזה בריאות מהססת היתה מזידה ומתגנבת לגוף העייף אגב מליקה ותלישה מצמר־השק ורגליים זרוקות לפנים בניחותא רבה, בעוד נחמה קושרת אצבעותיה מעבר לברכיה ומפשילה ראשה לכותל שמאחור ומשוטטת בעיניה בין צבאות־מרום, מתרעננת וגומעת אויר, נשימה נשימה בפני עצמה – היה הוא, אפרים, מתאווה לפצות פיו ולשיח במשהו אחר, שיש בו משום אותה צהלה רבה שהיה היתה פעם, שתהא זאת קולחת ושופעת מתוכו כדרך שהיא חודרת לתוכו מן החוץ, ושתהא אף אותה נחמה חשה בעליל מה מראה לו לאדם כשהוא לעצמו, בלי דוק של עייפות עכורה, באותו רנן מפרכס, בחדוה זו שמלבלבת באמרות נואלות ובגעגוע מופקר, בכל אותו אפרים שהיבלות הנקשות והקמטים הללו לא עכרוהו, וכי על כן… מה היה מתכוון לומר? או לספר משהו, צוהל דוקא, מעין ״אז, בימי הכבישים, כשהיו החבריא יוצאים בלילות…" מה?… נדיפה קלה נשבה וחלפה עם בבואה עראית של לילה בהיר, אוהלים, מנורות־רוח, ושבילים שבהר אובדים בלבנוניות, אותה ידיעה, שמימים רבים, שהלב נצבט לעומתה בערגה אוכלת, ותהום רבה נפערת פתע וצוללת סביבך בשלוה אדישה ועילאה זו. אה, מה רצה לומר?

“גמרתי היום את העבודה באספסת. נראה במה יסדרו אותי הערב… שלוש שנים הייתי ‘חציר’ניק’ ועכשיו משהו חדש,” גמר בהתחטאות שבאנחה ואותו צל חיור של אז הבליח רגע כמשהו שלא מן העניין, זר ורחוק כל־כך ותמוה ביותר. שלוש שנים – זה מספיק! – לא, אין אפרים אלא זה היושב כבד על שק שעל־יד הקיר.

זו עוד היתה שפופה בצל עצמה, ואף־על־פי־כן דיברה לעצם העניין וסקרה את קוי־האור החדים והזקופים שהצית זרקור אי־שם והם מצביעים חדות לעברים. תמיהה היתה מה יבקש לו אפרים עתה? האין כל העבודות שוות בכה או בכה? בודאי, היא אומרת, שלוש שנים זה מספיק, אך מדוע שלוש דוקא? ואם למונוטוניות של העבודה האחת, אם לזו כוונתו, לא היא העיקר… אה, כלל לא, חלק היא, רק שמץ ממה שקשה באמת, מעין גוף עושה שנפשו בו דוויה ועגומה. אולם את זאת לא אמרה, אלא הטמינה בהשבה ענוגה של קווצה למקומה שמאחורי האוזן. ועיניה עוד נעוצות באלומת־האור הרוחשת באפלה, וכלפי מה שאמר: לאיזה ענף ילך עתה?

אם לומר את האמת – אינו יודע, הלא באמת אחת היא… אלא שצריך שינוי, וחוץ מזה – אולי ייראה הדבר בעיניה פיוטי מדי – קשה לו כבר לשאת את השמש, את הערבה השדופה, את כל מה שהוא יודע ומכיר למפרע, בטרם יעשה מאומה… והלא כך, אם יימשך הדבר, לא יגיע לכלום אלא להתאבנות. ולעצם העניין: יותר מרחב, יותר רווחה, שתהא קלות, שלא יהא הכל כה קשה. המבינה היא?…

כן, קלות… בודאי. והרי כאן אנו כבר אנשים מגודלים שכתפיים רחבות לנו ושרירים וכובד. ולכאורה יש על מי להישען. ובכן? כן, אפרים, בודאי. “הנה מצלצלים לאסיפה.”

נפלו הצלצולים הצלולים וניטלטלו צוהלים ומפכים ומספרים זה עם הדו של זה, שוהים רגע ברומו של החלל הכבוש ומתפזרים בצחוק וברסיסים מידרדרים ובהירים ונמוגים בהלמות גוועת. ומיד לאחרי זה היתה רוחשת הדממה שבמרחקים ונגוהות לא־נתפשים התפקעו על פני הפרדסים שבמדרון, ואיזה גריפה מן הרפת חזרה למקוטעין, ואותם השמים היו יהירים כתמיד, והברושים השתחוו רפויות וחדלו, ומיד לאחר זה היו מבפנים נעתקים שולחנות וכיסאות חורקים והמולת צחוק היתה מתלבטת כמעבר לגבולין. לא. אין בזה משום תפנוקים. אלא… יהא הדבר מובן לה, העבודות קשות כולן – נכון, וכעבור שבוע אין בין זו לזו ולא כלום. ומה שאמר “קלות” – אין זה אלא, היינו… ושנית, מדוע לא קלות? תמיד קשות? ויהא פעם גם יותר קל. ויהא קצת נוח. מדוע לא? הלא סוף סוף גם רצונו שלו – משהו. למה תמיד לאנסו, לענשו, לחייבו, ולדרוש ממנו נצח? הוא יבקש לעבור לענף המטעים, נניח, לפרדס הישן, שם, לפחות, יש צל… משהו מרגיע התפשט בו וכאילו נתאחה החוט הניתק והכל נדמה להיות מתקבל כמות שהוא, נתפש בממדי־האמת שלו. ומשהצית סיגריה היו פני־שכנתו חולמים־קפואים ועיניו פקוחות לרווחה לעומת איזה נוכח נסתר והצללים שבגרמי לחייה היו רכים ורוחשים חמות וידיה הקשורות סביב הברכיים השוקטות, והמכנסיים הכחולים־אפלים הללו, והחולצה הבהירה ורכה – נבלעו שוב לתוך החושך באותה תוגה סגורה ורחוקה, המגרה לחונן ולאמר דברי־פיוס משדלים, או להידחות לצדדין ולעסוק במשהו מרנין יותר. ולכאורה דומה שיש כאן לאמר רק מלה אחת, אותה מלה גואלת, להראות באצבע על הא ודא – והכל יתוקן ותוקל הנשימה ויוכלו לפרוץ שניהם בצחוק רם וטוב… הנה שוב אבד החוט הלז. במה היה עומד? בנגיעה קלה, במלה אחת, אכן… קוקוריקו אחד זעק פתאום מרחוק ונדם, והאפלה היתה נגרשת בדממה החמה וזזה בחשאי בחלל העמוק מעל לכל העצמים וביניהם, נוגעת ואינה נוגעת בלבנוניות הקלושה שבאופק, מעל להרים שהיו כבדים וקרובים במרחק הרווי חושך. אי־משם היו קולות־מנדולינה כבושים ועמומים מכים עיגולים רפים ועצלים שנעלמו ונתגלו בהזיה עגמומית ורפויה. ומן הצד הבריק פח הצריף הסמוך, וקשקשי־כסף נוצצו מן הגושים הקמורים של האשכוליות החשיכות שמאחוריו, ששחרוריתן נמשכה עד לאיוושת הקאזוארינות הבלתי־נראות, ובעבר השני שוטטו נקודות־זוהר במרחב העצום והחרישי.

בחלונות המוארים כבר הושלכה רטינה ממלמלת שהיתה משתתקת והולכת, נגזרת לרגע בהגה גבוה, בצהלה קטועה ובכיסא חורק, וכעכוע פוחת היה מבשר את הקול שלא התמהמה ונפל בחגיגיות מרובה והתגלגל בנגינה שוה וישרה, בביטחה שבשיגרה, רצוף, רהוט ושלם, ללא רוח, פרט למלה “חברים”, שהיתה נקבעת לאחר אתנחתא של שאיפת־רוח, ולשיעול רסוק שהיה עולה לסירוגין, צורם ונכבש בנהמה. מיד היו האוזניים שבעות אותו הקול ושוב היו מוסחים ההרהורים וסובבים במעגלותיהם שמשכבר, וכאב נואש, ששוב אינו קובל אפילו, היה מחריש ומחכה מן הצד בסבלנות, מחשב כביכול חשבונות במבוכה הנגרפת באנחה סגורה ללא קול –

“הרי שכך הם הדברים… הנה, כך הם…”

וממילא זורח ועולה יום המחרת כשיהא אפרים מטפל ויוצא מן החצר באשמורת־בוקר ויורד לשדות־האספסת שבעמק, מטביע עקבותיו באותם של תמול ושלשום שהחול ספגם, ממשיך ופוסע בתלם אופני־האוטו שנחרצו באדמה זו האדמדמת ומחוספסת מטל דק שבלילה, כשהמזרח, מבין ענפי האקליפטוסים משוכי העלים, מתליע ומפציע סוֹמק לתכלת הירקרקת. ואילו עננות אפורות ותחוּחוֹת מתנדפות באָפקים הקרירים כששוליהן מתבדרים להן וניתקים, ומלוא־הארץ צינה שוקטה ורוּח אין. ואותה חדוה ידועה תהא מתגנבת כתמיד, מבלי לשעות לסופה הממשמש־ובא בתחילתה, אותה חדוה של חירות, של נשימה רווּחה וקלה ושל שריקה בטלה שתהא מסתבכת בהרהורים מקווים ובעליצות גנוּזה. ושוב יהא הלב מנבא מה, נענה ברצון, מוכן לדחות את השאר לצדדין, מתרפק בכיסופים על השטח המבהיר ומרמז על החורשות שאפלוליתן משכיחה ערירותן במחשוף שמסביב. ושלפי השדות המטוללים יהיו מזהיבים, ואיזה הד רחוק יטלטל צלוּלוֹת, וציפרים תהיינה מתווכחות בציוץ גובר וצוהל. ובינתיים תהא הדרך ניסוֹטה לאחור ותפגוש בכביש שאוטו־משא חולף בו ברננת מכונה ופולט לאחוריו ענני־אבק מתגוששים. ועגלה תרקד בצלצול ברזל וקרש. ופלוני שעובר יהא נענה ומברכו לשלום – והמציאוּת תהא נופלת פתע וטופחת בכל ההשליות הפורחות הללו. ומרד חשאי ושואג מבפנים ידחוף אז להתקומם ולא לוותר, אפילו המכנסיים נראים קשים ומזוהמים וחרטומי־הנעליים מחייכים בחוצפה. והשביל המסתיים בשדות־האספסת הללו נעשה זר ונעשה מאוס וקשה מנשוא – ככל שנידף הטל וסדקי האדמה הצחיחה משתרגים ואובדים בין קוצים מאובקים. וכל מה שהיה יפה ונאה כל־כך מתעכר ומעמיד פנים יבשות ומשועממות, אפילו ההרים שמרחוק יעלימו חגויהם המחוטבים תכלת וחכליל־בהיר באַד עכור ואָטוּם, ובקרוב יפתחו דויד ונחום בויכוח נצחני ויהיו מגרים לכבוש את הכיח הנע בגרון, להעמיד פנים ולענות להם במה שישאלו ועוד לפני שישאלו, וזה דויד יהיה פוסק את פסוקו ומרמז לנחום שעדיין לא זז מדעתו, ויהיו נפנים איש לעברו ונוטלים כלי עבודתם מצריף־הפח שמנגד ועושים כה וכה ומפטירים בשפה הא ודא, מבלי להקפּיד שגם אתמול כך אמרו וכך עשו וכאן היו. דויד ירים את מצחיית כובעו המעוך ויפסוק כבקי:

“חם יהיה היום, אה? כמו שכתוּב?”

״איך? אני אַשקה בחלקה שלמטה. אל תפתחו את כל הברז…"

נחום יענה באדישות כשהוא נעול כבר מגפי־הגומי, טעון מעדרו על כתפו ושועט נכחו בתפיפת מגפיים עמומה, גוחן בקפדנות איכרים על הערוגות הנובטות, מפשפש באצבע באדמתן ומקנחה במכנסיו, מתקן תוך הליכה חומת ערוגה שנפרצה, עד שיתקטן במקומו ויתכופף על מעשהו; וזה דויד מפשיל מכנסיו, מערטל רגליו השׂעירוֹת ומזמזם בשיר האחרון העומד על הפרק, בעוד אפרים יהא נטפּל למוֹטוֹר שבצריף על־מנת להניעו, ויהא כדרכו קובל על שאין משמנים אותו בזמן הקבוע, על שעדיין לא הובאוּ חביות־נפט, על שהעכברים מכרסמים בשׂקי־הזריעה, ועוד על כמה דברים, עד שתתפּעם המכונה ויצטרף לדויד בעבודה ובתוך־כך יטפל לזמרתוֹ, ישוחח באחוה בנעשה ובנשמע, יניב “חכמות” משלו, לשמחת לב רעהו, ואיזה בריה שבתוכו תהא מצטמצמת ונמחקת עד שלכאורה תיעלם, ורק טינה כבוּשה וניקור לא־נעים וחולף, בתאות־נקמה משונה, יהיו מכוּונים למקום שנתרוֹקן; ופתע, כלומר: כרגיל, תישמע הצפירה המרוסקה של הרכבת שתעלה חבילות חבילות של צמר נמוג ותחלוף בסילוד כשהיא נושאת עמה ריח פחמים ומרחקים שמאחוריה ואֳפקים שלפניה, וזה שגווע באפרים ירים ראשו עד רגיעה, יקפוץ ויצבוט בלב המרוּמה ומיד ייעלם למחבואיו, לקולו של דויד –

״נו, זאת אומרת שכבר הגיעה שעת ארוחת־בוקר ועלינו לשבת לאכול. מה דעתך? הווה אומר: בסדר. והבחור שלנו? נ־חו־ם! אה! הוי – טר – לה – לה – בים – בם – אוי – אוי. ואני אומר, היינו: יום הגון יהיה היום הזה, והרבה זיעה תישפך. חה־חה, מה?" והלך לסגור את הברז ברחבוּת שמשמעה: נא, מאחר שהכל ידוע, דיבורים רבים למה –

ואז כשישאר אפרים לרגע יחידי ואותו פלוני יקֻבע ישיבתו בו בגלוי ויהא מסתכל בשתיקת־תוכחה, בלגלוג ובאותו ביטול מעליב ופוגע: “נאה, בחור שלי, יאה גם נאה, אַה?” ואותם החלומות הקבורים יחרגו לפרוץ בעדרים גועשים ומשתוללים וגועים מרוֹת ונואשות: “אפרים! עד מתי! עד מתי!” ואותו פלוני שמחייך לו בשלו יהא כח – “איזה שטויות! ארוחת־בוקר! נ־ח־ו־ם!!” דעד מתי! ובמפגיע דוקא! חה־חה־חה! ועכירוּת דלוחה חוֹמרת ועולה בזרם רחב, ולולא יהא עוקר וזע וזועק דבר שבהלצה לנחום המתקרב, לולא זה… אך נחום בחור טוב הוא ורוחו טובה עליו, וההבלים הבזויים הללו מופקרים לאור החמה שהעפילה בינתיים וסקרה את השדות בחום נוקשה.

“ובמה טוב הפּרדס מן האַספּסת?”

נחמה היתה מדברת מפוכחות ואפרים לטש עיניו לעומתה, בוֹהה מתחילה וקודר לאחר־כך ומחפּש את המקום שבו הפסיק ושמתוכו יש להשיב מה. קרנו של הזרקור שירטטה עיגול, בלשה בהר הקרוב, התהפכה והאירה אותם ואת הברושים שמנגד, וחזרה וסבבה וכבתה. ושוב פיכה החושך באין חופים ואין שיעור לעמקוֹ. מן החלונות נטרפו הטחות ריב־דברים סוער, ואלה החברות, אמהות לבנים רכים וגדולים ו“בחורות” של המתווכחים בפנים שעמדו ליד החלונות מבחוץ ככנופיה שמנגד, שעיקר מהותה הוא הַקשב, רטוֹן ושׂוֹחח בחשאי על מה שבין השיטין, הצבע על מה שבין פלוני לפלוני ולחוש על קנקנו של כל אחד במין רחישה חשאית שנשמע בה משהו מדוֹדוֹתיהן שמעבר לים במוצאי שבת על הסטיו; ועוד אילו בריות שנהנו מן הרוח הקרירה שבחוץ והקולות החמים שבפנים כאחת – ואלה ואלה תמוהים ונטולי משמעות וכל תשובה אין בהם וברחישתם לזה הטורד במעמקים ולזו שישבה על ידו סגורה וגאָה על־שום־מה, השואלת שאלות ברורות ומפורשות ועיניה אינן משוֹת מן החשיכה שרצדה לעומק ולמרחב, ודומה שלא איכפת להן מאומה.

“באמת נחמה, מה אומר לך? – איני יודע, טוב או לא טוב, בכל־זאת…”

…ובכל זאת היתה השמש עומדת שוב גבוהה ולוהטת בברק מוּעם מחוֹם, וסוֹפי השׂדות היו מרטטים בשלהם, ואלה הערוגות שנובטת בהם אספסת בירק טהור ואומר שירה, והמים זורמים בערוצם ומתפלגים בפכפּוך ומציפים את הערוגה, והמגפיים הבוססים בבוץ צמיג ודביק במציצה לחה – אלה היו קרובים מאוד, ועל כן גם גדולים מאוד. וכשהוצפה ערוגה אחת היה פתחה נסתם בחוליית עפרה שבערוּץ וערוגה אחרת היתה נכבשת כבדוֹת במים שעל קמטיהם התופחים מרקדות שמשות מרוסקות ועכורות. ונימה אחת היתה מוּתרת פּתאום והיתה מנהמת בעריגה של חלומות־הילדוּת, שנשכחו לכאורה, וטוענת את הלב פּרכוּס אחד שאין לו מנוח, בכייני כמעט, יתום וגלמוד, הגוֹאה ופושט בעורקים ומצריך נשימה עמוקה ואנחה מקוטעת הנפסקת לאלתר, וחוזרות הידיים לעבודה. ונעשה אז טוב לעבוד. ומובן אז כל כך כי בלי עבודה, בלי אותה המסירות שבשכחה, בלי המעשה הנעשה יהיה העולם נפער כתהום רבתי שאין כל אחיזה בה… וביחד עם זה… ביחד עם זה אין אלה אלא מליצות שדופות. כי מציאוּת מהי? הנה כאן דויד, הלאה, שם, נחום. והנה אפרים. הנה המים, הנה הערוגות שמהן נובטות ומהן מלבלבות בשפע ירק ומחכות לחרמש. הנה ההרים הנישאים מקרוב. ושם אותם הרחוקים ולוּטים באֵד. הנה הכביש. הנה בתי המשק. וחם מאוד והשמש מסואבה. ועד הצהריים כמה שעות נותרו עוד? זו מציאות היא. אז יהא אפרים פּותח מוֹצא לשלוש ערוגות בבת־אחת להאריך זמן הצפתן, ובא אצל דויד, ומציתים סיגריות, ויושבים בגב הערוץ, ופוצים פּיהם ומטלטלים לשונם, ומטילים זנבות־הסיגריות למים השוטפים וחוזרים איש לערוגתו. והדעת היתה מוּסחה ונתקלת דוקא בכמה זוטות שמעולם לא נראו כעשויים לצוֹדדה, נטפלת בתאוה לתיכוּן תכנית נָאָה לחלוקת הערוגות באופן שאפשר יהיה לקצור את כולן במקצרה, מבלי להיזקק לחרמש ולעבודת־יד. ותכנית זו מצטרפת פּרטים פּרטים ונראית שלימה ומאירה, ונוח להפוך בה ולשית עצות לתקנתה ולדלג בינתיים ולהרהר במה שהיה, להיזכר במה שיישכח מיד ולהגוֹת רגע באותה נחמה, ולחזור מיד לתכנית שדה־האָספּסת, להיסחף שוב ברוב מחשבות והגיגים חולפים, לחייך לזכר קטע שקרא אמש בספר, ולהגיע ממילא לידי כך שיהיה מלוה בקולו את זמרתו של דויד ברננה מתפרצת. זו – מציאות היא. אף אם הכל שוקע פתאום ונסתר. אף אם ערפל יתחבט מחדש בקנה, סמוך לבית־הבליעה, והכל ניצב בערייתוֹ, בלא כל מלבוש, ואותו פלוני שבךָ יעיק בקיבה ויגחך בראש: “העוד עמך דברים, רחימאי?” ואי־מנוחה תכסוס, ותחלחל, והעולם יתרוקן וילך, מיותר המעדר, וטפלה ההשקאָה, וצהוב הוא לעצמו, ואין מאומה שיאיר פניו, אָפס כל עוגן, וקני־קש של הבל מרתיעים ונסוגים מפני המצוּלה ואף בהם אין ישועה… אף זו מציאות היא. בפירוש. וכל מה שצברת בקושי ובעמל – מתבזבז בבת־אחת לריק, ומתגלה שהבל היה ושטות ואינו שוה אפילו רקיקה אחת – אדם יפה־נפש שכמותו. היכן קורטוב, טיפה, שמצוּץ, מכל מה שהספקת, שאפשר להיאחז בו, להתנחם בו, או לצוּר אותו לפחות על פי צלוֹחית! ומכל מקום מנין יוחסנות זו, החזקת־טובה מרובה זו לעצמו, הפּרישה היהירה הלזו… מה? אולם גם משאלות כאלה אפשר להימלט. ידוע. ידועות השאלות, וידועות התשובות. וכנגד העיניים המכוּוָצות ומצומצמות מפני האור החריף, שסִתרה אין ממנו, מאחורי חורשות דלילות של אקליפטוסים צהובים־קלפיים, מאחורי עמק השדות שתימוֹרת של עשן קוצים כסוחים עולה ממנו – חובקים אותך הרים ידועים ומוכרים כבטבעת אדירה אשר בתוכה דרכים מוּכרות, גבעות ידועות ודממת־אור מאובקת, מוּכרה לזרא וידועה עד לשממון. רוח ים רחוק, רוח־צהריים, מדליחה את הדממה, מרעשת את החורשות, מכרעת את העשן ופורצת באַדות־גלים על פני האספסת שהפכה לבנונית ומבהקת לכל סריקה וסריקה שלה. והשמים הולכים ומתלבנים, הולכים ויורדים ומתקרבים לאדמה, והם כבר נמוכים ולוהטים. והזיעה מרטיבה את הכותונת, והרוח משיבה עליה צינת־מה, ועייפוֹת הרגליים מעמוֹד. הגוף נמשך לאדמה הרבוּצה סדוּקה ואלמת, לגהוֹר ולנפול אפיים בין הרגבים החמים ופרירים ולא לזוז, לא לנוע, לא לנשום ולא לחשוב, ולשקוט כאבן אחת, כקלח של קוץ נוקשה מחום ואבק, עד תום, עד חלוף, עד… המים פּורצים ואפרים מזנק וכובלם שנית לערוצם. והלב חוזר משום מה ומתפּייס ורוגע: והמקלחת שבערב, הבגדים הנקיים, העתון עם הסיגריה, ומשהו לא־ברור שאחריהם – מבטיחים סתומות ומדברים נחמות לאמר: הלא זה רק עד הערב, הנה יעבור היום ויבוא הערב, ואפשר יהיה להתחיל במשהו ולעשות כה וכה… ומתרפּקות האמרות הנוֹאלוֹת על עצמן באהבה חרדה ובדאגה שלא תאבדנה ולא יבולע להן חלילה. ונוח לשמוע להן ולהאמין, אף כי שירתן ישנה ורגילה, ומשכבר ידוע שאין בה מאומה. ואף־על־פּי־כן:

“בקרוב יבוא הערב!”

ומשיהא אפרים מטיל אפר־קסמים זה בעיניו, מנת יום ביומו, ומחזיק נואשות בסמאון הנוח הזה, נמחקים הגבולות שבפנים ובטלוֹת טענות ומענות, והכל בחוץ לא נוגע ולא איכפּת, והגוף טורח בעמלו – טורח כקודם, ובריה נרדמת וישֵׁנה שנת־אבירים, שבעת ליאוּת שבתלאוֹת, תהא מתנועעת במגפי־הגומי של אפרים, והמים בערוצם יזרמו וגלגל־החמה שאין לו צבע אלא חוֹם כבשני יהיה מכה מלמעלה ושורף בהבלוֹ כל צל מעט, ויוקד באבחות אֳפקים רוטטים ורותחים, וגלגלי־אבק סובבים כברגים יהיו טופפים ומחוללים ברום הגבעות ויובש מַשמים מכהה את עין השמים הקלוּיים. והנה גם רכבת־הצהריים מרתעת עצמה מן התחנה בנשיפות לחות מוּאצות ועסיסיות, מייבבת רסוּקוֹת, מטילה חודה באדמה, מעבירה קרון קרון וצלוֹ ומפנה גבה שבלוֹרית חוּמה מתפרעת בראשו ומתקטנת ואוֹבדת. ושוב יהיו מזעיקים את נחום ומסבים בצל הצריף, מקנחים זיעתם הפורצת, מרבים בשתייה, מביטים באי־חשק לפת היבשה והחמה ומסיימים אותה בתאבתנות גרוּיה, גדלה־והולכת. ופלוני ורעהו יחזרו למה שהפסיקו בבוקר ואת אפרים יעמידו למכריע. ואפרים המשתרע על הקרקע ברחבוּת – עוד רגע ותעצמנה עיניו ואף את גופו תתקוף השינה (ממש בו ברגע שאותם ההרהורים החשובים יהיו, כידוע, מוכנים להיתפש מניה וביה), אותה שינה אמיצה הפורמת בעוז את כל הקורים של קודם, שינה ש“אפרים! אפרים!” אשר יגעוּ באוזניו להקיצו יהיה צורם וקשה עד שנוח להטיח את הלה שהקיצוֹ ולהדיקוֹ לעפר, ולהתהפך לצד שני ולחוש בעפעפיים מה שניתק באכזריוּת, ולזכות לעוד רגע מן ההפקר בכווּץ אברים, ולאטום את האוזניים לאלתר לכל “אפרים” שיהא!

“אפרים, אולי ניכנס, בודאי מתקרבים ובאים לדון בעניינך…”

“אה, מה?” כלום חטפתוֹ התנומה באמת? מעשה שכזה! לדון בענייני – איזה עניין? אה, כן, אותו עניין עצמו. אולם מה לו ולזה? הן הכל אחת היא ואין הבדל בדבר. דוקא עכשיו טוב לישון. לכל הרוחות, שוב הקיצוהו באמצע… מה בעצם רוצים ממנו? יניחו לו לבסוף!

“אח, נחמה, מה אומר לך, אולי כדאי לוותר על הכל… מילא, שיהא כמו שהיה…”

“לוותר, מדוע? אדרבא, נסה, עשה כדי לשנות, הלא אתה… אתה מאמין בזה!”

צינת־הלילה וקולה של נחמה היו פתע מובנים וקרובים. ומשום מה נוּפּחוּ השפתיים בעוית עקשנוּת מפונקת. התנומה חלפה כליל, ועשן־סיגריה קליל היה נלגם עמוקות. הכל נעשה רציני, מבוגר ומפוקח. לחות שיָבשה בדוֹק־העין הוסרה בזרת, והעיניים הרחוצות והריאות שהחלו תופחות גמעוּ שוקטות וחמות את כל שרחש באפלה הדחוּסה. הנה כי כן טול ממנו את העייפות – ואדם חדש לפניך! אפרים כמו שהוא. מעתה, לאחר שיעבוד בפרדס ויתרענן יותר מן השינוי, תהא קלוּת חדשה מרנינה את דמו ואפשר יהיה לבסוף שלא לדלג על כל מה שמושך ועל אלה רעיונות של שטוּת המבצבצים ומזכירים כמה וכמה דברים שטובים הם ומלבבים מכבר. וחוץ מזה… – פּיהוק אדיר שלא מן העניין ושלא במקומו הפסיקוֹ וכפאוֹ לחלוֹץ בהתעוותות את עצמותיו: מעשה שכזה! – וחוץ מזה, כל מה שטמוּן בסתר, ספק קיים ספק אינו, תגיע שעתו, ודרור ייקרא, וחופש יהא, חירות חשאית ככל שיכילו גבולותיו… אה?

כשנפנה אל נחמה היתה זו שותקת בחשיכה, נושמת בחשאי, כנוּסה לתוך קרירות סגוּרה ויהירה ונתוּנה בודדה בחוּגה התָחוּם גאוה ודחייה מראש לכל מבט שאינו כרגיל. והיו איזה יסורים מתפרצים וגעגועים כבושים ועגמומית רבה שבלב מהלכים בצללים שהקיפוה, ואילו מה שהיה בה מוּאָר מנוֹגה החלונות – שליו היה, לא־נע ובוטח בעצמו, בלא להירתע ולהיסוג, והיה מלגלג באדישות ובהתנכרות ופוסק קצרות וברורות עד שחש אפרים עצמו כתינוק שסרח. וכל אותן הקריאות הנואלות שהיה מנפנף זה עתה כלפּי עצמו – היו תפלות כל־כך, נבובות ורצוצות ללא תקנה, והיה נקוט בלבבו וחש עצמו אָשם, ונבוך היה חוזר ותולה בה עיניו, וחוזר ונרתע נזוף אל עצמו מפני רחיקותה של זו. יחסניוּת אצילה זו שבשתיקה, הבגדים הללו המסוּדרים בקפידה וכלאחר־יד ונוֹדפים בשׂימת בוקר צלוּל וטלוּל, הרגליים החשופות הגליליות וצרות, ידי־הנער הרכות האלה, אפלולית השער הרכוס במכבנותיו ושופע לאחוריו ריחני וחם, העיניים שאינן מוותרות על הנוכח האפלוּלי שבהזיה – היו צובטים בלב הזה שנראה מיותר, חסר מקום וגדול ממידתו.

כוכבים מלוטשים ומשוּפים מהבהבים בקטיפת האפלה הנושמת לאטה ומכילה דממה רבה מעברים ונגזרת תכופות במצהלות תנים העונים זידונות ומספּרים בכרמים הבצורים בדבר תירוש שאזל, ענבים שהיו ולילות מבושמים. מבטו התוהה נעצר אצל נחמה ונאסף אל שמורותיו, ואף זכר המיטה הטובה המחכה אי־שם, שחפז להיתלות בו, היה קלוש ביותר ונראה כמקסם־שוא וחזון־מדוחים שאין בו כל מפלט ופיוס. הנה כך הם הדברים. וכשהחל אפרים שומע את קול עצמו נסחב ובא ממרחקים ומגיע אל אוזניו זר ותמוה, מדובב בשפל – נמנע מפנוֹת לעֶברה של זו, כבש עיניו והוסיף נימת טרוניה לקולו, עד שהיו מליו לעוֹת בפיו והסתבך ללא מוצא בגמגוּם טרוף, ופרץ לבסוף בגסוּת וסיים פסוקות במין “מה איכפת לי? אפילו יהא כך, אפילו כך, לי לא איכפת, ואדרבא!” וכל זה באי־חשק, במלמול, בהיסוס שבדחילו ובלבוש־עזוּת –

"הנה כך הם הדברים, ומה אפשר לעשות? והלא פעם היה מדובר במשהו אחר, פעם רצינו בדברים רבים, ומה היה על זה? דברים שכעת גם אין נוהגים לדבר עליהם כלל ובוחרים להסתלק מהם כפלוני מחטאַת־נעוריו. פרצופים אלה של היום מי יחשוד בהם ברעיונות ומעשים רותחים של אז? מילא. בני־אדם. פלוני בכֹה ופלוני בכֹה. ונאה לשתוק גם להבא. אבל הנה, רואה את, אני עצמי, אף אחרים, כולנו – אמרי: האָמנם מה שאָנו – זה משום שכך אנו באמת? זה מה שאנו צריכים להיות, מה שהוא עצמנו האמיתי, שהיה מונח בנו אז כניצן בחיק העלה? כלומר, כלום אחרת אי־אפשר היה שיהיה? והלא אין זה מתקבל על הדעת, וכי מה? הלא הכל בא והיה כך סתם, בארעיות ללא טעם, במקרה! מקרה ולא עוד. מקרה הוא שכאן אני ושכך אני, ומקרה שאינני שם, במקום אחר, ואיני אחר ולא כך… מקרה! ואנו, הרי מחפשים הגיון וחוק… מחויב המציאות… את מבינה!

ומדוע להוסיף לשתוק ולא לצעוק ולדבר חמס, ועד מתי לשתוק ולמה? מדוע לא לאמר גלויות וברורות בסוף כל הסופות: בכך וכך רצוני, ובכך וכך איני רוצה! ממש. רצוני במה שמגיע לי בתור אפרים, ולא במה שמזכה אותי המקרה וכפוי עלי מן המזדמן… תאמרי – קלות? לא. לאו דוקא. אבל אם קושי – מדוע דוקא בדרכים האלה שאינן שלי? מדוע לא יוקדשו כל הכוחות למה שמציק באמת, למה שקשה לי באשר אני – אפרים אני?… מדוע לא יהא בנו הכוח לבוֹר לנו לעצמנו מבין המזדמן. מתוך השוטף ובא, את מה שחסר לנו באמת, את מה שאנו אוהבים, ולדחות בכוח רצוננו את מה שאינו נראה בעינינו, ולא להסכים לו, לא להניח, לא לוותר ולא להיכנע! אַת שומעת! ומכל מקום שלא לשיר הלל ותשבחות לאָזלת־היד ולכנותה ענוה צנועה ודרך למופת… – לא! האין לכל אדם קומה שלו, קלסתר שלו, צער שלו, וישותו האחת, האחת, הבודדה, היחידה במינה, ועל כך, ממילא, תהא לו רק דרך אחת, צרה מצומצמה, המכילה רק שעלי פּסיעותיו הוא, המתחילה בהוייתו ואוֹזלת בה, ורק זו דרכו שלו, ורק זו אמיתו שלו – ובלעדיה ויתוּר וכחש ופשרוֹת ודחיות? צער? קושי? יהא צער, יהא קושי – אך צער וקושי שלי, שיהא להם טעם, שתהא השמחה מובנה, מובנה ופורה… מובן לך… כן… ובינתיים ימים עוברים להם ומצטרפים לסכום גדול, ונעשה מאוחר, והמעגל נעשה צר יותר, והחוב כלפּי עצמך גדל ומציק יותר ויותר. והלא צריך לבסוף גם לעשות משהו. האין זאת? לעשות בכה ובכה. ככה, סתם, הן אי־אפשר להניח לדברים… כמה וכמה קולות התובעים את סיפוקם מרוב רעב ממושך – ואיך אפשר להמשיך ולשתוק? לא. הפּעם אדבר, גלוי אדבר בקולות האלה המתמרמרים פה מבפנים על דחייתם, מהם חרישיים ומהם גבוהים, מהם חולפים, ומהם תדיריים, ובהם, את יודעת, מאותם הקולות שאדם דוקא אוהב אותם בתוכו ומטפחם לפי דרכו בשרירות לבו, ועתה נבלעו בשאוֹן המעשה, היום־יום, העבודה (הביני: אין בלבי על זו מאומה – אין גדול מעבוד… אך שישתייר גם לעצמי… מובן לך?) ונעלמים בתוך העמל הזה שאָנו עמלים, בין אלף דברים קטנים ושאינם קטנים… ואסור להרגיש שחולשת זיקנה קופצת עליך… שינוי מוכרח לבוא, שינוי פנימי הכרוך בחיצוני. על כן רוצה אני לעבור לפרדס… לא. אין זאת תמימות יתירה לחשוב שהפּרדס יפתור את הכל, אלא שהוא יהיה סימן בלבד, רק אות, או דומה לזה, לשינוי שנעשה. מובן לך… ולהיכנע ולוותר – מספיק… השומעת את? כן, אני אומר, עבודה ועמל – כן, כן, בודאי, אך האדם? האדם כשהוא לעצמו, כשהוא חלק מעבודתו – האדם מה יהא עליו? מה יהא עלי? פתאום נפקחות העיניים ואתה שואל, אם לא באותו האופן עצמו היה הכל יכול להיות אחרת. אבל לא זה שרציתי לומר, לא, כלל לא, לא זה העיקר. מה שרציתי לומר, אינו אלא זה שאני עייף, עייף באמת, ורוצה לנוח מעט, ללכת לישון… וחבל… חבל שדיברתי כל־כך הרבה…

כאן הגיע קולו של אפרים לסופו, כלל לא כדרך שפּתח, והיה יבש, מושפּל, סחוט וגוֹוע עלובות בדממה שמסביב עם זנב־הסיגריה שהוטל הצדה. וזו, נחמה, שהיתה מרכינה ראשה ככל שנמשך דיבורו, ומתכווצת לתוכה ומצטמצמת כמה שיכלה באותה סלידה איסטניסית, המרתעת עצמה לגווה כשבלוּל אחוז־אימה, ואיזה כאב נקב וכסס בפנים והאשים במפגיע, ולא נוח היה בקטרוגיו, ולא נוח היה במרחק שבין הקול הזה לבין קוצר ידה להושיע, ומשונה ותמוהה היתה ישיבה זו שעל השׂק, וצר היה על הכל, על הזמן, על העובר ומתרחש, על הלה המתפלש בשלו וטוען שדי לו לשתוק, ולא ברור היה מה איפוא בעצם יידרש ממנה, לגמרי לא מוּחוור. או שמא צריכה היא עתה לספר משלה ולהתודוֹת, רחמנא ליצלן, אף היא בקול מרוסק. אח אפרים, אפרים… אולם מה לה ולזה? רוצה היא עתה להתקלח מחדש, להחליף בגדיה ולהחדיר את הנקיון עמוק לתוכה. ומשום־מה היה מרפרף בהזיה, מנגד, אותו חדר שבצריף, שוקט ולבנוני, עם בזיך־החרסינה הצר המצמיח גבעולי ניצה פורחת וזולפת חשאית, וברור היה לוחש הוילון לחש־שיראין ורוחש אדות־בהירוּת ומגלה דרכו את הגן, גן עצי־פרי השרוי עתה בתכלת־בדולח חלבית של אחר הצהריים, ושם בפינה עומד הפסנתר – כמה זמן לא ניגנה? – ובתוך ערימת חוברות־התוים יודעת היא את זו הירוקה של סונטות פסנתר למוצארט, המונחת כבושה וקבורה עמוק בגל, תריס בפני ידי נגניוֹת פּרטניות, פטפטניות, מתפעלות ומ“נחמדות” את הכל, לרבות הנגינה של עצמן ולרבות מיני זוּטוֹת־הנוֹי שעל גב הפסנתר. ושעה זו, שאין נפש מצויה בחדרה, והגן טובל בזהרוריו בני־הדרור, והאופק הגבישי שתול בקצה צמרות הארנים שבמעלה הגבעה – אפשר אז לפרוט רהוטות במנענעים ולהאזין לשפעת צלילים מתגבבים ומתפרדים בחירות מלב קל. בקפוץ אצבעות פזיזות וזריזות שאינן תובעות להרהר בכל־מאוּמה; וכל מה שהיה קודם לכן – נשכח, בטל ונמוג, ואַת נסחפת לגבולות אחרים שהדי אלגרו אביבי זה מתרוננים בתוכם, מובנים ונהירים כל־כך, פשוט לשטות מכל השאר, ולהתרומם לגבהים מרוחקים ומבודדים, שיחידה את בהם לנפשך בדרור אין־סופי. מדוע באמת חדלה לנגן? וחוץ מזה, כלום מוטל עליה להשיב לו מה? הו, לא. רק להיות שומעת. מאַזנת. בחינת קהל מועט. ומותר, אם ייעשה הדבר בנחת, גם לפשוט את הברכיים וליישרן. מותר גם לדעת לבסוף, אכן הגיע הזמן, שפסנתר וצלילים וחדר לבנוּני שוילונו מרחש, אין בהם כלום, לחלוטין. וגיל־התינוקות עבר כבר ללא שוב. ברור. ומה שזה סח (עד מתי, ריבונו של עולם?) ומספר באוזניה בדבר… אבל הלא אחת היא: “מקרה”, “גורל”, “אָזלת־יד” וכל אלה המלים – הלא אינה צריכה להשיב מאומה. רק לשמוע. להיאָנח, נדמה, יהיה שלא מן העניין. ושמא, שמא בכל־זאת תמרר אף היא בשלה בדבר כוחות שתמוּ ואזלו כבר, באין־יכולת לשאת ולשתוק תמיד ותמיד. באין־אונים לחייך בשלוה. הנה תנשוֹר הגאוה ותוכה אכוּל־שחפת… חה־חה־חה, לאט לך עלמה רבת־חסד, עד כאן! וזה עודנו סח? ניחא. דרכים אלה, עלמה שלי, חלקלקות הן מדי. אף בעלי כתפיים ואון־שרירים – קוֹרסים כאן. אף הם. האין טוב יותר, עלמתי, לפרוט על פי הפסנתר הנוגה משל מוצארט הנחמד: כיצד הוא אומר? – "הנה כך הם הדברים.״

וכשהתרוממו ופנו לעבר החדר פעור חלונות אור, ואפרים היה גבוה ורחב, וכותנתו הלבנה היתה יורדת מרובעות על מכנסיו הקצרים, והסיגריה החדשה מהבהבת בזווית שפתיו, והידיים הכבדות נתחבו לכיסים, וכל פסיעה נוספת מעוררת ומזכירה שעוד זורם דם באברים המתמתחים ומתיישרים, ועוד שמור כוח בשרירים המתחלצים האלה, והאוילוּת של בדיעבד נתגלגלה לאָחור ברקיקה טובה אחת, ובעוד פיהוק אחד מפקק עצמות, שלח הצצה מחייכת אל נחמה, שאף זו הרימה משום מה גבותיה והיתה שורקת בחשאי, וכאילו חיוך מתעלם ואובד בשפתיה הקמוצות – אפשר היה לדמוֹת שיש בצעדים האלה, המאוששים לכאורה, משמעוּת צפונה ואות נעלם המבשר איתנוּת ותנופה, אם תרצה בכך. וכשנכנסו החדרה, לאחר שהייה קלה בפתח כדי לסגל עצמם ועיניהם לאור ולקול – הצטדד אפרים, חמק בין הכיסאות, קנה ישיבה לעצמו, ונשא עיניים סביב והבחין אגב בנחמה שנשארה ליד הפּתח תומכת גוה בכותל, ידיה שלובות לה על חזה, רגליה צמודות, ומסנדליה עד שערה – אין מקום להיאָחז בו מחמת יהירות סגוּרה, וקלט בבוּאוֹת פרצופים שהיו מרובים בחדר, מהם מתעסקים בינם לבין עצמם בפיזור־דעת, מהם נסוּכי־תנומה ומעמידי פני עֵרים ביותר דוקא, מהם נרדמו להוותם בפרהסיה וראשם שמוט להם, אחרים רותחים מדיבורים תוססים בתוכם ומתפרצים להגוֹתם, ועוד אחרים מאזינים במסירות נפש ומגלגלים עיניהם בשקידה מדוֹבר לדוֹבר, ואלה שמעֵבר לחלונות, ראשם שוקע החדרה ונעלם חליפוֹת, או נתלה בכרכוב ובאדן בעיוּן רב, וצחוק חנוק מתפּקע ביניהם או רחש־לחש, ויש שיד וספל מים בתוכה מושטת פנימה לנפש שצמאָה. אביגדור היה ניצב, מנהל את האסיפה, סח בשטף לשון וקרחתו מבהיקה ולחייו המגולחות סמוקות ובריאות. ובידיו העבות פּירך את טענותיו של זה שקדם לו במשמע: "האפשר לכפור במה שההגיון נותן?! וזה, שאליו הדברים מכוונים, מעצב בהעויית פּיו מלים לאיפכא מסתברא וכיסאו צר לו. ולמעלה היתה מנורת־חשמל צהובה ומזהרת וענני־עשן לוחכים ופושטים עליה.

*

האין זה מוזר במקצת לבוא עתה במסיבות אלה עם כל אותם הדברים שלוֹ? האין טוב עתה מכל שלא להטריד בכלום את כל אלה ולהניח להם להיות מדיינים ומתווכחים בכל חוץ ממנו? ובינינו לבין עצמנו: כלום לא די היה, לחלוטין, במה שפּיטפּט, אח, כאותו נער פותה. קודם לכן, לפני נחמה? אכן, לשתוק צריך. להניח למים לזרום באפיקם. הכל יהיה כשהיה. ויש לשנן, לבסוף, לראש העיקש הזה, שהתחדשוּת והתנערות אינן רשומות בפנקס שלו. ולהסתגל צריך לחוק הזה, כי מה שבא, ממילא היה בא, ואי־אפשר היה לו שלא לבוא. ואיך להתקומם, ושוא המרידה והבל ההתמרמרות. ככה, דמום, צנוע ועניו, וקדם ב“אָמן” חרישי את הקיים ואת הבאות. ועוד מה? ועוד זה, שצר על החלומות האלה שהיו יפים, חשאיים ומנבאים שלוה, והיו עוגן שאפשר להיקשר בו – וככה עלתה להם. ועוד זה, שלא נוח להסכים ולקבל מנת מהוגנים וכשרים שנוח להם בכל ושדי להם בניתן ובמצוי בידם: ומוטב שלא להרהר במחר שתהא שמש ואספּסת יומם, ועייפות וזמן מתבזבז לשוא – לילה, ועייפות ושמש ואספסת למחרתיים ולילה רציף עייפות וזמן מבוזבז לאחר־כך, הרבה ימים, הרבה לילות, צפופים וצמודים שורה ארוכה הנבלעת לאפקים סמויים. ומכל מקום צריך לשתוק. ולהתמרמר אסור. ולא למרוד ולהסתער בכידון על טחנות שלווֹת ונאוֹת. האין זאת? אבל, לא. לא ולא. אי־אפשר. לשתוק ולהצטנע – רעוּת־רוח. מה שמגיע לו – צריך ומוכרח להיפרע. שינוי היה יהיה – ויהי מה. אחרת לא ייתכן. ויהא זה ילדותי מאוד, ותעקם זו את חטמה המיוחס, ויאמרו הללו ככל שיאמרו – מה לו ולזה? רצונו בדרור, בחופש, בלילות רעננים, בעבודה חדשה, באפשרויות הגנוזות בה. כמה חנוונים מעלים עובש מאחורי דלפקיהם ובניהם אחריהם, כמה לבלרים מתכתשים בין גלי אשפת־נייר, כמה עובדים מתגבנים בעמל־נמלים של תמיד – אכן, היוצא מכל זה? לא כלום. שונא שיעבוּד – יילחם בו. אל יניח. אל יכוף ראשו. חייכו לכם כאות נפשכם, רברוב זה שבילדוּת, אפרים רוצה לזקוף קומתו.

היתה המנורה צהובה ומזהרת וענני־עשן ליחכו ופשטו באורה, ובר־פלוגתא של אביגדור היה נאפד גבורת־צדק ומכוון אצבעות ידיו אל לבו לאמור: “הככה ייעשה לאיש תם וישר!?” ואילו אביגדור היה ספל בכפותיו והיה מגלגלו בעיון רב, ואחרים היו פולטים כדורים של עשן ומסבים נוֹחוֹת, וקריאות־ביניים היו מוטחות מלב נוח, וידיים פשוטות תבעו רשות דיבור, עד שארכו הדברים והחדר נטען לחש ופטט מחמת ישיבה רבה, ושניים שהקיצו היו מפלבלים בעיניהם וחולצים אבריהם ברוב מתיקות, ונמצא מישהו בזווית רחוקה שביטא אף אמר: “מה עוד בסדר היום?” ופלוני ואלמוני יצאו את החדר, ופלוני ורעהו נכנסו וביקשו מקום, וכיסאות היו נעתקים, וזה שהיה רושם בפרטיכל הניח עטו ופקק אצבעותיו, נטל משקפיו, נפנה לאחוריו ולחש לעומת החלון דבר שבבדיחה שצחוק כבוש ענה לו מעבר לחלונות, וקרץ בעינו, וחזר והרכיב משקפיו בפנים זחוחות כמי שהגדיל לעשות. ואותו אביגדור עצמו קם והקיש בספלו על השולחן, לחרדת לב שכנתו, ונשא קולו הצלול ופסק רעננוֹת ומוסכמוֹת באותו עניין ונקב בשם הסעיף הבא, ושהיה כולל אותו “עניין” של אפרים. וכשדיבר אפרים מה שדיבר בקול שעלה לו ממיתר אחד עב שבגרונו – אזלה שארית תנומה מעפעפיים וניכר היה שהנה נזדמן עניין לענות בו ושיהיו עתה קריאות, נאומים, ריב דברים ובקעה רחבה לכל מאן־דהוא להתגדר בה, אף כי לא היה ברור עוד כל צרכו על מה ולמה. סתם שינוי שמציעים – ריח־קרב נוֹדף ממנו. ומשסיים אפרים וחש מעין רווחה בתוכו וזיק מועט שלחש בכל זאת שעוד טרם נאמר הכל – היה ברור, שאין לו כלום נגד חבריו ואינו מתכוון כלל להאשימם או לדרוש מהם, או לתלות קולר כלשהו בצוארם, שכן הכל – הסביר לעצמו – מתוכו ובו הוא, ולכאורה אין פּשוט מהשביעוֹ רצון בבקשתו זו, אם כי מבטים אלה הנעוצים ובוחנים אותו, סתומים הם ביותר, וזו נחמה מראה לה כצוּר חלמיש. היתה שתיקה. היו הרהורים. היו הצצות לראות מה אומרים אחרים. היה שיעול כבוש, ושחיקה ברצפּה. ואביגדור היה חוכך ועונה כהד: “לעזוב את האספסת? היינו… כעת?” ושוב שתיקה. משהו אינו כשורה. “מדוע לא?!” – מנגן אפרים עזות. “מדוע לא?” מהרהר אביגדור ומתנער. “נעמיד את ההצעה לדיון… כולכם שמעתם מה ביקש אפרים… מה בפיכם להעיר?”

מתחילה היתה שתיקה כקודם. ופתע נעשה צר בפנים ולא נוח, וחבל היה שכבר מאוחר מחזור בו, וטעם של עומד־לדין צף וממלא את הלב, והכל נעשה צהוב ומיותר ועם זה היתה רוח תוזזת מן הצד ומסיתה: עמוֹד על שלך, התעקש בני, הילחם, ובלבד שמעתה אל יפנוּ אליו בדבריהם וישיחו רק בינם לבין עצמם, כיון שנפל לידיהם… ונגלתה אז יד פּשוטה בהכרת ערך עצמה, בודדה ומרתקת עיני כל, ואביגדור ניענע ראשו בהסכמה ובעידוד – ואברמקה בלע רוקו ונשא קול, שבגונו היה אָמוּר: “אני כשלעצמי מה אני?! רק להבין תנו, אָבין ומיד ארפּה…” והמלים שהיה מבטא כמתחטא ואשר פתחו, כנהוג, ב“אמת, חברים, אינני יודע,” נשתזרו להקדמה ארוכה, חוזרת על עצמה ישר והפוך, וקובלנות בה על ש“דוקא בעניין זה קשה לדבֵּר”, ועל צוק העתים בכלל וימים אלה בפרט, והא ודא, עקיפי לשון ורמזים המגלים ומכסים אותו טפח עצמו שלא באו אלא להעיר על אוֹמרן שאין כוונה רעה, חלילה, בלבו, ושאם יאמר עתה מה שיאמר, הרי זה רק “בדרך כלל” ו“מבחינה אובייקטיבית”, יידעו נא זאת, דעה של חבר העומד מן הצד, ואחרי הכל הן אנשים אחים אנחנו, האין זאת? וטוב לפעמים לעסוק ב“בירור פנימי” ולבטא גלויות הרהורים שונים. וטוב שנפלה הזדמנות זו לידיהם, באמת טוב, וכי על כן רוצה הוא לדעת, היינו, להבין, אם אפשר, מה הוא, אפרים, רוצה בעצם? האין הוא יודע, כמוהו ככל החברים, שלפרדס אין צורך באנשים נוספים, כלומר: כל אחד ואחד יכול לעבוד שם כשנדרשות ידיים, ואילו לחציר דרוש נסיון ויכולת, ולאו כל אחד עשוי לעבוד שם… והרי שאפרים דוקא מבעלי־היכולת המעטים, והרי שהוא אברמקה, דוקא מעריך אותו, והרי שלגמרי לא התכוון להתנגד לו ולעמוד לו לצר, שהרי כוונתו רק להבין, ובכלל, שמא יסביר אפרים עצמו את כוונתו ביתר בירור. ומה שנוגע לו, לאברמקה גופו, הריהו נכון, כאז, לעשרת ולעזור לכל. אמן ואמן.

ומיד לאחריו נשמעו לסירוגין “אני חושב” ו“אני מתפּלא” מפי פרץ: העתה הוא הזמן למעשה כזה? האין זה מובן מאליו שצעד כזה בימים כאלה, עשוי להביא רעה למשק? והוא מתפּלא: מצד אחד מתאמצים להוריד את “רמת־החיים” ולהפחית את הוצאות ייצור החלב וקשה הדבר כקריעת ים־סוף, ומצד אחר – להביא עתה, דוקא עתה, אי־סדר לאספקת החציר בהוצאת פועל ותיק ומומחה והכנסת טירון במקומו – היאך זה, מה אַתם חושבים? באמת יש להתפלא. הוא חושב, שמקומו של אפרים באספּסת ורק בה.

לעומת זה הואיל שפירא להבין את אפרים, כן, הוא מבין, ובמאמר מוסגר: גם עליו עברו רגעים כאלה, וכי על מי לא עברו? ומוכן הוא גם להודות וגם להסכים לבקשתו, אלא בתנאי אחד, שינקוב אפרים במפורש שמו של זה שיכול לבוא במקומו בלי שהמשק יסבול על־ידי כך. והיתה שאלתו זו מוצאת חן בעיניו כל־כך, עד כי בישבו בקע חיוך של נחת בארשת פניו ושפתיו, לאמור: “זהו! כך מדברים אצלנו!”

דבורקה דוברת עתה, פתחה ברוב מרץ ובכפליים צדק, עד שלאחר משפטים שלושה היתה אימת הציבור נופלת עליה והיתה מתבלבלת ומלים נעתקות מפיה, והיתה ממהרת ונסוגה למה שכבר אמרה בתחילה ושהיה כה נכון ויפה, ושוב המשיכה, ושוב חזרה לאחור, עד שנבוכה לגמרי וחתמה ב“כן, זה מה שרציתי לומר,” וקימטה מצחה, כזו המעיינת אם לא נשתייר משהו ולא נאמר: “כן, זה הכל…” מבט חטוף לחלונות, הצצה נבהלת אחת באביגדור, עוד סקירה כללית על פני החדר, וחזרה להתעסק בקיפול פּיסות־נייר לציפּרים ואניוֹת, ועל טענותיה אין מי שיחלוק: הנה היא עובדת זו שנה רביעית במטבח ושותקת, ואפרים – מה הפינוק הזה לו?! ורעיונות שונים ונכוֹחים אלה מצאו להם תומכים מכאן ומכאן, בסגנונות מגוּונים ורוב ביטויים מקוריים, שאובים מאוצר מלות העתון, והניעו עוד כמה חברים לשאת קולם ברמה, ואת אחרים – ללבוש פני דיינים קפדנים שאין לפניהם משוֹא־פנים.

מאיר, אותו מן הרפת, קם ועל פניו “רבות עמדי להגיד, רק חסרות המלים”, וקולו שתמיד עלץ הוא, נוח לשירה, מהיר לצחוק ושנון להלצה טובה אחת – היה הפעם מִתרצן והולך לצורך העניין, לובש כבדות וחוגר חגיגיות התומכת יתדותיה בהגיון ובו בלבד, והיתה כף שמאלו נפרשת ונאספת בין כתפו לאוזנו, ואילו ימינו שנשלחה בהדרת חן לחלציו, וגופו שהתנועע פנים ואָחור לקצב הדברים וחוזק הטענות – השלימו דמות מאיר זו, השמורה עמדוֹ לעתים כאלה, וכיוצא בָהן. אָכן, שאפרים יבוא בהצעה זו, לזה פילל פחות מכל. תם הוא ולא יידע מה רע באספסת? ראשית, כל העבודות שוות ולכולן מטרה אחת וסוף אחד; ושנית: אדרבא, דוקא עבודה זו, בחצירים, דוקא האספסת יש בה משהו עדיף ועולה על עבודות זולתה. ומי כמוהו יודע מה ערך החציר. וסבור הוא: כאשר יקח אפרים דבר זה אל לבו, שמן החציר הזה עצמו מתפּרנסים בעלי־חיים, כן, שזהו מזונם העיקרי, ושיש בזה הרבה מאוד, מלבד התועלת הבאה למשק – על זה דוקא אינו מתעכב שכן מן המפורסמות הוא – כשיקח אפרים דבר זה אל לבו, כלום יוכל להקשיחוֹ ולמנוע מפי בעלי־החיים החביבים את מזונם?! וחוץ מכל זה, כיון שהגיעו לנקודה זו, יוּרשה לו, למאיר, להעיר, כי מצדו הוא, העובד ברפת, כמה שנים כבר? – אף הוא זו לו שנה רביעית, כן, בקרוב ארבע שנים, באותו בניין, באותה עבודה, מבלי לצאת החוצה, מבלי לראות את השדות ואת המרחב, מבלי להישזף בשמש (כאן הצביע נמרצות על עור זרועו ששזפונה היה מוטל בספק), כשיומו ולילותיו קרועים, – יש לקנא באפרים שכל הטוב הזה בידו, יום יום ושעה שעה, האם לא כן?

וזה, שיש להתקנא בו, היה ראשו שתול בין כפות ידיו ומעלה צמרות־עשן, ונראה כאחד מרוכז וקשוב ביותר, ותבליטי־דיוקנו העשויים אור וצל שרויים באותו קפּאון שרחש ברור הומה תחתיו, עד שהפה הקפוץ נראה כלסתות שיניים הדוקות וחורקות, ומבט־עיניו היה נוגה מהיתפש ומהרפות מאיזו נקודה אחת שמנוכח. נאה, לא כך? גרגיר אחד שנזרע הביא מאה שערים… ראֵה, איזו התעוררות, איזו השתתפות, והתרגשות כמה, ודברי צדק, ומוסר שבכלכלה ובחברה, ותמיהות חינוכיות – הרבה הרבה. ושמא אפשר גם לראות בחדר זה מיהו הלז שאליו מכוּונים רובי דברים אלה, אותו זאטוט תקוף־להב, פּורק עול משקיוּת ומתעקש כפרד סורר, שנסערה כל הקבוצה להחזירו לתלם, בחרדה רבה, במסירות שלשמה, ובמטרה הדדית – האמנם עצמו הוא? מה היה כאן? בשל מה? בשל מי? נא. מילא. בקרוב בודאי יהא שומע. משיפוג חום הצדק – יעלה נגהו של הוידוי. אז יהא הכל מובן: ״אפרים עוזב ואנו נשארים?", “מקומו באַספּסת ורק בה”, “אצלנו אין תפנוקים” – “הבנה יש אצלנו”. יחס הרבה. אך לא מיוחסים. פּקח אוזן ושמע: באפרים, פשוט, יש לקנא. ורציני הקול. מאוד. וכובד־ראש הלקוח בהשאלה לשעות כאלה, מוצב בסימן־קריאה. וראשים מנענעים מכל עבר “הן” חגיגי. הן. חה. בודאי. פשוט יש להתקנא. –

אמת, שִׁמשה של צהריים העתיקה קמעה מערבה, בלא לשנוֹת מן החום שאַדוותיו המשיקות נוהות מאוֹפק אל אופק, בראשי הרים וגבעות, בשפות צמרות האילנות ובקצה גגות פּה ושם נראו כטשטושים מימיים זגיגים ושקופים, ופסיפס משבצות שמהן חרושות ומהן נטושות, באלה שלף ובאלה שלדי חוֹחים מאפירים ונוקשים, ורבועי־ירק פּה ושם מטפסים ועולים בצלעות הגבעות האלה בנשימה ארוכה, עד שנימוֹחוּ אלה באלה לתוך חום מהביל לתכלת השמים, ומאידך היה ההר עמוס פתוכי סלעים, שבילים לאין־ספור, חמוקי־צלעות מועמי־צל, כתמי שיחים בודדים, בתי כפרים מתעלמים, ולבנוּנית־אבן בראשו שהוא סמוך ורחוק; וצרבת ידועה המטלת כויוֹת בנפש היתה ניצתת יותר ויותר ככל שנוטה השמש למדרון. מעתה פרשו להם דויד ונחום לעסוק בקצירה, באיסוף ובעירוּם, בהעמסה ובהובלה, ואפרים נותר לבדו להמשיך בהשקאה, ואף אם תסנוורו עיניו ותאטמו אוזניו ותעקרו לבו ומוחו – עשה יעשה מלאכתו עד תומה, בלא לשכוח דבר וחציו, ובאותה הצלחה גופא, כי על כן היה מנהם לתוכו רוב דקלומים נשגבים בדבר בדידות כי טובה והתייחדוּת שנעמה, ולולא היה בתחילה לא־נוח במקצת לכוף שנית את הגב וללפות מחדש את קת המעדר באותן כפות־הידיים הצבות ונוקשות, לולא כך היה שוגה באמרי־השפר עוד רגע קודם. עתה הוא הזמן, יאמר ללבבו, לחזור ולהיות אפרים כשהוא לעצמו, שהכל פתוח לפניו, כדי להביא לתומם הרהורים דחויים, לעמוד על שרשם של דברים רבים ושונים, להתכנס כקיפוד זה לתוכו, אישיותו פנימה ומחטיו חוצה, ולהיות נתפש לדממה זו שמסביב, ככל שלחשו פעם החלומות אי־שם, ככל שגמוּר ומנוי ומלבב מימים שנוח שלא להיזכר בהם מחמת עגמומיות ומפּח נפש נכזבה. אותם הימים. אולם שמא תחת לגנוח במתיקות תעמוד, ברנש, ותספר גלויות, מה היה באותם הימים שכל כך חבל על אשר הלכו ואינם עוד? מה היה אז ואינו עתה? חה, אותם הימים! דמיונות, דמיונות. אפרים אחד כפוף על מעדרוֹ במרחב השדות המוקפים הרים – זוהי המציאות כולה ותו לא. וכשמעיינים בדבר, נראה שחלוֹף חלפו שנים הרבה, תמורות קיץ וחורף, ובכנפיהן לא נצרר מאומה מלבד אותה טהרה שהיתה, בתוליוּת שבנפש, אותו דחילו של אמת, רתת קדושה תמימה ודברים שהיו קדושים ונערצים בענוה, ושעתה, מחמת הרגל, עוד מדובר בהם בקול זה שהחליא מעשן טבק זול, כדי לעורר לחינם תחושות ישנות ולתבל שעמום פּטפּוטים שנסתאבו. מה? זה מה שקורין: היה לאדם. איש בין אנשים. אלא מה? – צא בין הבריות ושמע מה הם סחים, מפוכחים, מיושבים, מבוגרים, היודעים את ה“חיים”, ומקום להם, “עמדה” בלשונם, זו הפרסטיג’ה, שאינה נפנית למאוּם זולת למועיל ביותר ולרכרוכי ביותר, לכרס וללב, שחזות להם המדברת: רבות ראינו ורבות שמענו. במה הם סחים? – בפלוני זה ובפלונית זו ובמה שביניהם, ב“טראגדיות”, זה מזון־אלמוות הקוסם תמיד מחדש, ובנידוֹת ראש ובביטול רב־משמעות, וב“מציאוּת” הקשה של ה“חיים”, ובסקרנות לחדרי־חדרים הנאמרת בלשון שהכל גס וידוע לה, ובפני צדיקים טהורים, ובפירושים לכמה רמיזות, וברחמים נכמרים על מי שאינו כמוֹתם ובאילוּף־לקח זה לזה: אנו, להוי ידוע, לאו קטלא־קניא אנו, ובוקי־סריקי כסילי שבילדוּת לא יצלח עוד לנו, אך לישון עוד מוקדם – אפשר “נעשה” שיחה, אפשר ויכוח, או סתם “מצב־רוח טוב”, ושמא נשיר בשירים, ואפשר גם נתלהב ונצא במחולות “הי־מולדת, והי־לבי, והי־עמל והי־בוֹנים” – ערב מוצלח היה הערב, אפשר כבר ללכת לישון. זו – בגרוּת שמה. איש לא רוּמה. כולנו ראינו הכל מקודם, ומה שראינו בא. כאלה הם החיים. אבל, מה לו ולזה? היה אפרים אחר, או הכל טעות ארוכה. לא בידו הוא להפסיק, לא בידו לשנות. שמים אלה – קלויי התכלת, רחוקים, מסנוורים, ולא איכפת להם מאומה; ההרים – רצונך הרי הם הוגים מחשבות עליונות, רצונך הרי הם סתם מגוּבבים בהפקר מלגלג; ואלה השדות – רק אדמה, אדמה ולא עוד. אפרים מקומו באספסת.

ושם שעות של אחרי הצהריים מנסרות ברווחה, ושם ערוגות ערוגות של אספקה לבהמות ומים עכורים עוברים, ושלפוחיות קצף צהבהב הצפות בזרם, באמצע הערוץ, מתנגשות ונתקלות בקירות ומתפקעות, או נתלות בעשב שוטה ומצטברות ומעלות שרטון עד שיבוא גל ויטיחן הלאה. הברכיים חלושות במקצת. הנה הבדידות הנה הדממה. ובמה אפשר להרהר, להסיח את הנפש, לנחמה ולתת לה מזון־תקוה כלשהו? במה אפשר להיתלות ולהיאחז? – גמל פוסע בשביל ולצדו ערבי רוכב על חמורו רכיבה בטלה ומתנועעת וסנדליו בקצה אצבעותיו, נענה ב“תחזקנה ידיים” ובנצנוץ מחייך ונטפּל בגערה אחת לחמור ולגמל ופוסק ומיטלטל הלאה. תנסרנה שעות אחרי הצהריים ותהיינה קרניים משתעשעות על קרחת־ההר וייהפך זה אָפל במקצת ושוליו מאירים, וצללים יתחילו זזים ומתכנסים פה ושם, והפּרדסים שברושים עוטרים להם – תתגלה קטיפת־ירקם האפלה, הקפולה גלים־גלים עשויה ירק מועם ואור ירקרק, והרכסים הרחוקים שבמזרח יבהירו חגויהם המשורטטים חכליל, ומפלש הגבעות – אדמדם־חום הוא, גון השר שירים קרובים כל־כך ללב, שאין טוב מלהעלות בעפרוֹ אבק־משובה ולדלג בין סדקיו החרבים־פרירים; ואפילו הרגבים שעל ידך נחטבים בצללים כחולים, והאור שוב אינו דוקר ואינו יוקד ואפשר לבסוף לנשום עמוקות ולחוש בפועל שאין במלוא תהום האויר הזה אלא חמצן טוב בלבד, מבושם נדיפת־אדמות ומים ואילנות מעברים. הנה עתה טוב היה לחזור הביתה, דוקא בשעה זו, ידיים חפותות לאחור, רגליים שרכניות, משעול אדמדם, אבק מזהיב באור, שדרות־אקליפּטוסים ומטבעות־זוהר תחתיהן, ברושים גבשושיים ואפלוליים, שרביטי לבלוב בהיר ועליז בתוך הפרדסים הכהים, אפקים מתרוממים מראש הגבעה, ואֵד מכסיף עד למרחוק. ואחרי כן – מקלחת, קרירות, בגדים נקיים, נחת באברים, תה ולחם בריבה, עתון בדרך־אגב, וזאת לעשות או אחרת; לכּל פנים אחרות, רחוצות, נוחות, זמר הומה בפנים ואין צורך להעלותו בשפתיים, כדאי היה, ולא לחינם… ואילו כל דחייה וכל שעה נוספת לשהייה זו כאן – נוטלת ופוגמת ומטשטשת וקוברת הכל למפרע.

ונעשה אז אדם קרעים קרעים, ועצבנוּת נוּגה מהתלת בו, וקול שבהבאי לוחש למרוד “על אַפם ועל חמתם”, וקול משיב: “עבוֹד שוטה, ואל תבלבל את המוח”, ודממה רבה, דממה שנוּאה שוֹרצת ובאה על כל הקולות, והופך הכל חסר־טעם, ואין במה להיאחז עוד, והקרקע נסחפת תחתיך, וחמת־רצח מטיחה אגרופים קמוצים להרוס, לאבד, להעליב, לפגוע, להרגיז, לזרוק הכל לאבדוֹן, על שכך עלתה, שזה סוף לכל החלומות, ונהי גלמוּד מתחטא וזועק שאי־אפשר לו עתה להישאר כאן לבד, ולמעלה מנשוא שאין מישהו על ידך, ועד להיחנק תקועה ההתייחדות הזו. הוי, היוותרוּ על ידי אחים, אל תניחוני כאן, אל תטשוּני בדד, קחוני עמכם, ביניכם, ככל שתלכו – אל תניחוני לבד! – הכל כידוע, ברגיל, כבכל הימים.

ושוב תמשמש ותבוא חצי־שעה של עבודה דוממת, מהירה, נאמנה, שוכחת כל זולתה, מתמסרת לעצמה, שקוּדה וזריזה, ויד אמונה תעשה מלאכתה בקצב שוטף: סכוֹר והרוֹס, שלוֹח ואסוֹף, פּרוֹץ וגרוֹף, ורקוֹע, וחטט, ונקש, וחפוֹר, ומלא, וטוּח ערוץ המים וקירות הערוגה; ונדרכים השרירים והגֵו דוחק בכותונת, והאוֹן מכוון ונקלע בתבונת־כפּיים, באין תנועות עודפות או חסרות – הי, לא לחינם יצאו מוניטין לעבודתו! אפרים ומעדר – משל למה הדבר דומה! ונראה אז כאילו אפשר להשלים, אפשר, אין הדברים נוראים כל־כך, ומכל מקום עוד כוח שמור עמדך, אף יכולת, ונחת יהירה מעצם העבודה, ומעט החופש האיתן הניתן בכל זאת בגבולותיה, ואם צר מקצת על מה – הרי זה רק בגלל בדידוּת זו הקשה, האין זאת? המתחיל בדברי־אמת – גמור יגמור בעל־כרחוֹ. וחייבים להודות, שלא טוב להיות גא, יחיד, ולהשלות בהרהורי שלוה פנימית, ורע שאין כאן בסמוך מישהו לאמר לו מלה, להתהדר לפניו, להסתייע בו ולגעות בכלות־הנפש ובהלל לחוצפּת “אכול־שתה־ישן” שנדמה, וכך אומרים, היא היא עצמה ותכליתה של ה“כך צריך להיות!”? דברים בטלים! צא וחזוֹר מקץ שנה או שנתיים אל הנוער התוסס הזה והכל כבר נדף ואיננו, פּשוט נעלם, הללו כבר הפכו “מבוגרים”, “באו בין הבריות”, נעשו “אנשים”, ואף הם מסיחים עתה “בו” ו“בה” ובמה שביניהם, ולשונם תוּתר משעמום רק מתוך סקרנות גרויה והליכת רכיל, ו“עניינים” להם ו“בירורים” ו“שיחות”, וישנם גם המדיינים ב“התלבטויות”, אף זה כרגיל, כידוע, כנשמע מעולם, והס מלהזכיר להם “עווֹנם”, וכל אותו ניצוץ חיים שבהם, שכל כך התרפּק עליו הלב העייף, גוע למעצבה – ותם כל חזון.

ומעתה תבקשנה העיניים בטרדה רבה את בוא הרכבת, שאחריה רק שעה ומשהו נותרו עוד לעבוד, וזו איננה ואיננה. וצעיפים לבנים ורעלות שקופות פורחים בגבהים, ומתארכים צללים ומצטללים מרוֹמים בכמיהה דמומה זו, והם תופחים ועולים וקמרונם מתנשא, ומצולות שחקים גוֹאוֹת ללא מצרים עם שפרירי זוהר ותכלת, ואיך־סוף של גבהוּת זקופה לאין־סוף. ואין מאומה שיאבד ויתמעט בשטח ובחלל, ולכל עצם שיר של גוף וצבע, ואֵד חשאי מהלך בין הדברים, ומלוא־תבל עוטה פּלומת־נוֹגה, ומקום רב ורחב יש לעצבת זו לשוטט בו, בחדוות נגוהות־חמה של אחר־צהריים, בתכלת שהוּתכה לזהב והוצקה לאופק, במכיתת ענן מצהיר בצחוֹר, בגבעות שהפכו אבקת־אור ובירק מתפּלל. נראה ברור שהגיעה שעתה של תבל, ומובן ומוחש שמלבד זיו שָׂדי גדוש־זוהר זה – אין אמת ואין יופי ואין מאום, וזה בלבד הכל, ואין למעלה ממנו, וצר על אשר כה ריקות הידיים וקצרות־פורקן מהביע מה שיש ומוכן בלב לאמור מאז, ועל אשר כה מגושם ומשומש המצוּי עמוֹ ואין לחדור ולהתמוגג לתוך תוכו של זה הרוטט כאן מבורך ולהמוֹס בתוכו כקוּרים רופסים אלה המנצנצים וכבים במוֹץ הזהרורים מכל עֵבר. ניטיו צללים. זורמים מים בערוץ. ערוגות ערוגות מוצפת האספּסת. וגעגועים רבים ניטשים בשדות. שעות של אחר־הצהריים. לוהטות הלחיים. פּסי־הרכבת נתלקחו והיו שרביטי־אש. זבובונים ויבחושים חוגגים. עגלה עמוסת־ חציר חורקת ושחק ושחלת־זהב נושרים מאוֹפניה. סילונות־ברק ננערים לשלוליות רבות. תמרות־עשן נקלטות למרחב. זה שנשען אל מעדרו כשיכוֹר ומים שוטפים לרגליו – נשאר מן הצד, כאורח לא קרוּא. –

“אַל תפריעו, תנו לגמור!” נתקע כטריז קולו הנלהב של שמואל בתוך רעש שקם משום מה בחדר. “אל תפריעו, מה רציתי לומר? כן. ברור לי שמעשה כזה יהיה רק תקדים רע לרבים אחרים, שכן היש מי שמרוּצה, שיכול לקום ולהישבע כי סיפוק גמור וברור ניתן לו מעבודתו? – זה בכלל אי־אפשר. ברור. ואסור לפתוח פתח להשתמטות. רגע! עוד לא גמרתי, תנו לגמור: – ועל כן ברור לי, שאם בחלוקת־העבודה נטייה פּרטית של מישהו וחובה ראשונה של המשק מתנגשות – המשק קודם. קודם לכל. וצריך לשאת בעול. ברור לי… המשק תובע ואנו נותנים מרצון או שלא מרצון. העיקר הוא המשק… (מדוע לא תסיים ב’אנו עובדים למען העתיד: אנו סובלים – ילדינו יהנו!'? נעלב פלוני חבר שמעבר לשולחן), ולקיומו של המשק,” המשיך שמואל בהתזה שאין הוא שם לב לקטנוֹת כאלה, אף אינו נפנה אליהן, “לקיומו של המשק דרוש עתה שיימצא אדם עובד במספּוֹא, והאדם צריך להימצא, עם או בלי התפלספות שכבר אבד עליה כלח ושכחנוה מזמן, ומרירות סרת־טעם,” – לא נמנע מהשיב לחיקו של הלה – ״ברור."

“והוא מחויב להיות דוקא אפרים”? זה היה אותו עצמו שכבר נתלהט ושכח הגיגיו מלפני רגע.

“ייתכן מאוד. המצב הוא, שאתה המתאים ביותר.”

“מנין לך? לי אין הדבר נראה ברור כל עיקר.”

“חברים,” נתערב אביגדור, "בבקשה מכם, הפסיקו! אין פנאי לשיחות פרטיות. איציק, רשות הדיבור לחבר איציק.״

“כולנו מבינים אותך, האמן לי אפרים… לו יכולנו לסדר אחרת – כלום היינו נמנעים? אבל איך? אדרבא, אמוֹר אתה! הרבה חברים, האמן לי, היו בוחרים לעבור לענפים אחרים, גם אני יודע שאין הכל מרוצים ממקומם, אבל מה אפשר לעשות? מוכרחים. וכשמוכרחים – עושים. ונגמר. ואחרי־הכל, אין הדבר נורא כל־כך, האמן לי, וצריך לדעת לתפוש את המחרשה בחזקה.”

עוד דיבר דויד והיה קוֹבל ושואל מה יהיה אם באמת יעזוב אפרים את החציר, שהרי הוא המומחה, והוא הותיק, ומפיו שואלים עצה, ומסור הוא דוקא לאספסת ומבין, וכן הלאה, ועל מי יטשנה עתה, וכן הלאה, במשך ארבעת החדשים ששותף הוא לאפרים במלאכה, לא דיו שלמד “המוֹן” ממנו, והודות לו מבחין הוא כבר בין אספסת לתלתן, ולא זה בלבד, אלא שלגמרי לא ראה שאפרים “מתלבט” ו“סובל” במשהו, או שיש כאן משהו “לא בסדר” – ואדרבא, וכן הלאה וכן הלאה, וקולו מתעקם בבכיינוּת “אל תאשימו אותי”. ושוב נשא מדברוֹתיו אברמקה ומעצם ההשתדלות להימנע מפּגוֹע במי, חלילה, ושלא ייתפש במה שאין בו – סיבך דבריו ללא הבין, ושוב קם להג רב, מוזר מאוד לגבי שאלה אחת שבסידור־העבודה, והיתה המולה עד שברווח אחד שבין הקריאות נשמע קול אשה מעבר לחלונות שלא נזהרה וסחה מה שסחה, בלי לחשוש שקולה יגיע פנימה, אלא משתפשה שהכל שמעו בפירוש את דבריה, אחזתה אימה והפסיקה בחיל ונצטמצמה לחשיכה בחרדה רבה, ומה שפיטפטה היה צף וממלא את החדר ללא הכיל ומערטל את כל הלבושים וקורא את הדבר בשמו, גלמי ונוקב ללא כל הסתר ומליצות־צדק:

“רוצה הוא לנוח, אפרים, סתם, אין לו כוח, המסכן, עבודה קלה תנו לו, ולמה כל הדיבורים?…”

ומיד לבשו כל פנים: אנחנו מאום לא שמענו. גם לא עלתה כדבר הזה על לבנו. הו, עתה ברור הכל. מובן. ויש טעם לכל מה שנאמר עד עתה. קלוּת אתה רוצה! על חשבוננו שלנו? אתה – כן, ואנחנו – לאו? לא, אחא, עמנו תהיה, ועמנו ככולנו תשא וגבך תכוף. אין פורשים ואין מתבדלים ואין נתיבות ליחידים. אנחנו, מכל מקום, לא נרשה זאת. כאן, אצלנו, אין זכויות מיוחדות. לא יבוא שינוי לאחד – כולנו שוים לשינויים, להקלות, לתוכן חיים, לנוסח חיים, לעבודה ולמנוחה, רצונך לקרוא? – כולנו רוצים בכך, אף יש “חוג לספרות” ושיחות ו“משפטים”; רצונך במוסיקה – נאה. שמואל יביא את הפטיפון וכולנו נגהר על הדשא, נקשיב בשקט, ונפהק בחשאי, ונתמוגג יחדיו; וכלום לא זימרנו כה יפה בערב זה עצמו? בהתשוֹטטוּת בטלה אִוית? אדרבא, “להקת־משוטטים” יש ו“חוג לטבע ולידיעת המולדת” יש, וּ“ועדת־תרבות״ וּ”ועדת־ספרייה" ו“ועדת חברים”, יש ויש, ומה שנוגע בכלל לנפש אדם ולטבע דומם – הרי כולנו קראנו את א.ד. גורדון, ויודעים גם בזה משהו, אך כולנו, כולנו יחד. ליוצאים מן הכלל – אין מקום, ויותר מזאת: אם “כוח” אתה – בוא ועשה בכשרונותיך “חוג” לכל מה שתרצה, ונימלט מן השעמום והשתיקה שבצוותא, אך אַל תתלבט בפני עצמך, קשה לראות זאת ולהחשוֹת. ואם זה לך מעט, קשה גם לראות את אביגדור הנוסע בשמנו ויוצא בשליחויות, ואנו יושבים כאן כל הימים. יחיד אתה אומר! למה לא? יש אצלנו ה“פּרובלימה של היחיד”, “היחיד בחברה”, “שאלת החבר” ו“שאלת החברה” ומה לך עוד? ובכלל, כלום חסרה מרירות, וחסרות שאלות, והכל בנמצא, בניתן, טוב, ורצוי?! והלא, בכל זאת, ישנם רגעים יפים אצלנו, אחוה, שלוה קלה כלשהי… כלום לא הגיע שמץ מזה לאוזניך? מי הוא שמדבר כל זאת? קולו של מי הוגה כל אלה?

הללו עודם מתווכחים. אמרות קצרות ושנונות נקלעות מכאן ומכאן. אביגדור טורח ומקשקש לשוא בספל העלוּב. אברמקה, גיד נמתח לו לאלכסון צוארו. שמואל קוצב וחותך דיבורים “ברורים” המתגלגלים בהתזה גרונית. דבורה פורשת כפיים לעומת מאיר, וזה מנענע בראשו לכל מלה שלה – “דברי ממש!” כן, ולא מעט הם המדברים ברצינות גדולה ובאמונה רבה בדבר איזה “מפעל הירוֹאי” שהם פועלים ובדבר מימוש וביצוע איזה “חזון הדורות” שהם מגשימים “לבנה על לבנה ונדבך על נדבך”, ככל הכתוב פּנים ואחור במאמרים ראשיים ושאינם ראשיים, ומוּשר בשירים בריקוד ובלא ריקוד, וכל ספק אינו זע בקולם. וכי מה? כך אנו: מגשימים חזונות. אל תראה בנו שקצת אנו כך וקצת אחרת – לא זה העיקר, ראֵה בנו מה שכדאי לראות: את הגבורה, את איפוק הכוחות הגנוזים, ואת המטרה. “חברים, הלא כך לא נגמור לעולם ולא נצא מכאן, השעה מאוחרת, מחר צריך להשכים. למי יש הצעות מעשיות?!” אבל כאלה לא היו, הרבה היה לאמור ולהגיד לאחר שנבעה פתח כה רחב לנהר כה גועש וחומר. זה לזה דיברו. זה עם זה. בלא הקשב אלא בהשמע גרידא. יש מי שמתַנה פגעי עבודתו, ויש מי שמוציא קל וחומר מה בין שלו לשל זולתו, והדברים רבים וארוכים. ונחמה, מה היא אומרת? אח, נחמה זו. גומות־עקשנוּת מעברי פּיה, ועוֹדה ניצבת סמוכה בקיר ספק תמיהה ספק מלגלגת, וברוּר שמאוּם אינו אובד מעיניה ומאוזניה. למה היה לעורר שאון גדול זה בגללו? עוד מעט ויהיו מבינים אותו, ויהיו משתדלים למענו, וזה לזה מסביר ב“מצב” ו“מנתחים” אותו המצב, ומצביעים על ה“סובייקט” באצבע, ולוחשים בצנעה, ונואמים ברווחה, עד שעת המיטה. לעקור עתה מכאן, לבוא ליד אותה נחמה עצמה “בואי ילדה, נצא לטייל קמעה,” בביישנות שאינה נאה, ולהלוֹך בצדה בפה סגור מרצון, ולצאת מן הפּשפּש בלא שירגיש השומר ויקפח בשאלות ואזהרות בדבר “המצב החמוּר” ו“הימים האלה”, ולרדת בשביל המסויג דליות־גפנים טפסניות, ולהגיע אל חורשת־הארנים, ולהעיז ולעבור בדומייתה הרוחשת מזימות של אפלה עד לגדר חוטי־הברזל שקלחי־קוֹצים מלוים אותה ברשרוש, ולצפות אל אותו הר הנדחק בעוז לרשות השמים, ואל רגבי הסלעים המלבינים, ואל אורות מנצנצים מיישובים סמוכים ורחוקים, ולעקוב אחרי ברק הזרקור המשוטט, ולהאזין לזיז הדממה, ולחוש שטוב על יד נחמה זו ושהרבה נשכח בזכותה, אף אם שותקת היא, ושותק הוא, ושותק מלוא העולם. זו גם שעתה של האיוולת ללחוש לחשים נאים ואפילו מקוּבלים ושגורים, וזו שעת חצאי־הרהורים ושברירי־מחשבות, שבה ניתן לחייך אל מעשים רבים שהיה נדמה כי אמוּר בהם הכל, להתכנס למעיל וליהנות מחוֹם שבפנים וצינה שבחוץ ולחוש בזרימת הזמן קורטוב מן הנצח, ולדעת שאסור להתפרץ, ואין לקרוא תגר, ולחזור בבטחה, צנוּע ועניו, בדרך בה בא.

חם בחדר, עב־עשן עושה בלהטיו עם אור־החשמל. ומבעד החלון אין רואים מתחילה מאומה אלא ריקוע שחור מוצק וגלוּד ואחר־כך, כשמוסיפים להביט, מפשיר השחוֹר לכחוֹל ולתכלת־לילכית ומסתמן בתוך המסגרת גג־הרפת כבד ישוּת שחורה עם קצה צמרות־אילנות, ומהם ולמעלה שמים אדירים אשר ידוּע כי בשיפוליהם ישנם הרים, ובמרומיהם חוגגים כוכבים יוקדים באין־סוף של דממה הרת־ערגונים ונאצלת־טוהר, וקרירוּת בהם, ורוח בהם, ואויר צלול ולטיף מֵקר בין מצריהן, ואף צרצרים כבר מנגנים רצופות בשדות. חם כאן, והעשן רב וצפוף. ודחוסה פליטת האויר. וזו, נחמה, מה היא עושה? שותקת ושותקת. רק שותקת. האם הכל כבר נאמר? הן גם לך יש מה להגיד, נחמקה. אמרי: אין אדם שנולד לדרור. לא ניתן לבשר־ודם לכרוך עבודה עם חירות ולָחוק חוקים לעצמו. הגידי: להתהלך ניתן לנו רק ככל שתכיל השרשרת הקצרה שבה נקשרנו לרעוֹת באפר, וכל החופש מצוי עד שזו מגיעה לתוּמה ומתהדקת על הצואר, ומכאן והלאה – ראֵה, חמוֹד, ואל תבוֹא. גם לי יש לספר בדבר קרוב שלי בעיר, שען. בכל יום יפרק וירכיב ברגים ומחוֹגים, ישא ויתן ויתגר, יעמוד על המקח, פדיון ושטרות, יפהק וידאג, ובערב יחזור לביתו בדיוֹטה השלישית, בשיפולי־העיר, ימים רבים, שנים על שנים, יום יום ושעוניו, יום יום ואבק החנות, בזכוכית־הראוה חולפות בריות, ושעה בשעה מתברגת אף אם אינה מתברגת. נעצרים שעונים, עוממים צלצוּלים… – האמנם לא־כלום כל זה, בפירוש: לא־כלום?… אַל תשתקי ככה, נחמקה, מחר שוב נכונה לי אספסת ויום חדש ומלבלב תמורות יזרח בלא לדעת אם היום הוא, אתמול, או מחר. לאָן צופות עינייך, מה תבקשי שם? כלום גם דעתך היא, שהרעב למרחב ולחופש – מנוֹת שווֹת ירד לעולם כקערות הדייסה לשולחן, וכי מה שדי לרבים די גם לאחד, ובכללם אף הלז שאין בו מאום, לא רצון, ולא אהבה, ולא כשרון מעשה זולת ערגוֹן לדרור ורגלי צועני נודד ללכת בהפקר מרנין, לבוא בחירוּת לכל עבר ומכל עבר, כפוף כולו לעצמוֹ, לרשותו, לחובתו? ואת עוֹדך שוֹתקת… קפואת עקשנוּת גאה כקודם… למה, מה בצע בזו, מה פּירותיה?… שומעת את? פּעם, בימי קדם, היה חלום על טירה בצוּרה במעבה־חורשות בראש הר בודד, אבל זה חלום… רק חלום היה, נאה או מטופש, אך מה עתה? נחמה, נחמה, עתה מה, מה יהא מעתה?

שותקת נחמה. אי־מה מדגדג בפנים. זרוּת איוּמה מנשמת באויר הקשה. ואותה תחושה של יתמוּת הנופלת באחת באמצע היום או בחצות הלילה, בין קהל הומה או בודד ככלב – פוסקת קצב נסער ללב העלוב. הידעת יקיצות בדמי לילה? כשקרשי־הצריף חיורים, והתקרה אפלה ושוֹעה אל עצמה ואל צלליה, ושעון מכה בצליל־מתכת תנצ“בהות תנצב”הות לרגעים מתים, ושחור ודממה בחלונות, והלב מתפלץ מאימה, והכל אבוּד, הכל שדוד וחמוס, והתהום חלקלקה ללא היעצר, ואפילו קול חי אחד אינו מסייע ואינו שובר את הגלמוּדיוּת, אף כי מעבר לכותל ישנים אנשים, אנשים חיים, ואפשר לזעוק ולבכות ולקרוא: הושיעו… נעשה ברור שבכל היה כחש וכזב, ואשליות בלבד הסתירו מאחוריהן את האימה וטעות נוראה, שאין מוסר־כליות לכפּר עליה בכל מה שהוֹוה… נעשה ברור שכל אותם הפעלים והדיבורים והחיוכים מוּקיוני־בלהות היו, וצללי מורא גדול, ואמת אחת, מוּדחת, תופשת בגרונך, תפוֹש וחנוֹק: אתה מה מעשיך כאן, מה לך כאן? ואין להשתמט הפעם, ואין לאָן והחשיכה שמסביב קשה ומעיקה ורעה, ונכרי הכל, הוי כמה נכרי, בלתי־מובן, בלתי־שייך ומקשיח לבו כתליין, ושותק ושותק ומטפטף לנשמה ונדחס בתקתוק הרהוט, ושופע בעדפו למדבר הריקוּת המקיף… ועוד עולה איזה חרטה וטורדת, מציקה ותובעת, וחבל נעשה על הרבה דברים קלים ושאינם קלים, ונראה שכל מה שסחו הבריות הללו – אמת סחו, וצדק סחו, וכמו אבא־אמא – לטובת נשמתך התכוונו, לולא רעתה ועקשותה שלה… מה? מאין לך עוד החוצפה לדון את זולתך ולבקר אחרים בלבך? מה זכות לך לדרוש מה, להפריע להם – הישנים כה טוב עתה? שחור. מנוֹס אין. חיורים הקרשים. וכשקופצת אַת לבסוף על רצפת־העץ החמימה ורצה יחפה אל הדלת, ומשהו מוּתר ונפרם בלב, והדקלים השניים שליד הפתח מרשרשים שלווֹת וחולמות, ובמאפייה כבר הדליקו אור, אור של חום ופיוס, והלב הנוֹאל מתרפק על קולות בודדים וחיים המצלצלים שם, וכוכבים ישנם למעלה מלוטשי יופי, וצינה כחולה נושרת מעצם הלילה, ונעירת חמוֹר מכתתת את הפחד, עד שעולה איזה חוֹרב בעיניים ובלב ולגלוג מוציא ראשו ובושה צפה ובאה – מתכרבלים אז שוב בסדין ובעפעפיים נקשרת שינה, ואיזה הבאי השמור לכך נשלף ממקומו וניתן לראש לטפּל בו כדי להירדם מהר, עד שלמחרת אפשר יהיה לקום ולעבוד בלוּל כדבר יום ביומו. לשיר בשלוה וללגלג בנוחיות ולגלגל עם חברותיה… אותן החברות שאפילו רצונך להימלט מהן – אי־אפשר, וכל הכוחות מוקדשים רק לכך, שלא להשאיר להן עילה להיאָחז בך, וכל כמה שתחייכי להן – כאילו מרחק מה ביניכן, ואלה העומדות מאידך גיסא משהו שבטינה בלבן עליך, וכמו מחכות הן לשעה שתיכשלי אף את והקץ ליהירות שנואה זו… חיים אלה, חה־חה, חיי־עבודה אלה, קומץ החברות המכירות זו את זו עד לזרא, נוסח החופש המוּקע לראוה בכל עבר, כל מה שידוע ומדובר ב“שינוי־ערכין”, ב“אדם חדש”, “הויה חדשה” וכיוצא באלה – לא הוציאו מלבן, ברב או במעט, נטייה צנועה לדברים ורוּדים ונחמדים, ולא הספיקו כדי לטשטש מידה מהוגנת זו שבמדידה, בהסתכלות, לצוּד בחטיפת־עין דבר שלם עם כל פרטיו ולפטפט אחר־כך בהגיים כבושים מה שהעלו בהסתכלותן; אותה בדיקה מעוררת סלידה שהן בודקות וחוקרות במקלחת, ההשואָה וההיקש והמדידה, והמבינוּת, ההוראות, הרמיזות, והעוויות המובנות רק לשתיים ומזקיפות אוזני יתרן, ואחר־כך לצאת ופני אדם טוב על הפּרצוף, באותם המכנסיים הכחולים או האפורים לכולן (ואפילו לאלו שמפּלי בשרן הכחלחל אינם סובלים זאת) ולהתנפּל ברעב על תינוקות שבחצר, ולצפצף משהו ל“חבר” העובר אי־שם מסורבל, בלוי ומלוכלך, ולהיעלם, אחרי ניקוי נעליים על הסף, בתוך החדרים שספּה עטוית שטיח צבעונין בהם וכרים עם גדילים או תחרות, וטרסקל עם פרחים ועוד משהו המוטל באלכסון דוקא על הרצפּה, על השולחן, או על שטיח הספּה, וחצי־צל שורר כדי שיהא הכל נחמד באמת. אבל גם לזאת מתרגלים. וחדלים מלחוּש, מהתפּנק ומהקפּד. אך כלום זה הוא העיקר? כלום זהו המענה והמדריך מנוחה ובלעדיו הכל כשורה? מה איפוא נותר עוד לעשות אם לא להדק שפתיים, ולעצור בכוח בעצמך שלא להתפּרץ?

גדליה מדבר עתה לתוך החדר שנשתתק: “חבר שעבד שלוש שנים רצופות במקום אחד, זכותו לעבור למקום אחר. אבל, לפנינו מקרה שאי־אפשר לנהוג ככה, לפי שהמשק יסבול. ואיני מבין מדוע עשו רעש גדול כל־כך משאלה רגילה כזו, ומה מקום לכל מיני שאלות צדדיות, שבין אם צודקות הן או לאו – אין הן מענייננו כרגע. מתקבל רושם מוטעה כאילו באמת הגיעו אצלנו מים עד נפש, ומשהו עיקרי אינו בסדר, בעוד שכולנוּ יודעים שאין הדבר כך. פּרטים, לעולם אין להם שיעור. ואין גבול לביקורת. נפסיק על כן בכך ונעבור לסדר היום. ואפרים חייב לראות את המצב כמו שהוא, ולא לדרוש בשעה כזו מה שאי־אפשר. עוד שנה, לא נורא. עבודתך אינה מן הקשות. איננה מן המשעממות. עבודה ככל העבודות. בינתיים ייכנסו דויד ונחום לעניינים ויתמחו – ותוכל אז לעשות כרצונך בלי לגרום מבוכה, והזמן, זאת אולי איני צריך לספּר לך, עובר ורץ במהירות, אתה יודע, אין מספיקים להביט אנה ואנה, וכבר עבר שבוע, ועברה השבת, ועוד שבוע חלף, הנה כעת אנו חורשים ומוסקים, בקרוב יבואו הגשמים, יהיה קר ובוץ, יזרעו ויבוא הקטיף, ומיד אחריו הקציר, והבציר והחוֹם, ועברה השנה, יותר מהר אף ממה שאנו רוצים, חה־חה, וחוץ מזה תזכור שאין מעשה שילך לאיבוד, ואין עבודה שהציבור אינו נהנה ממנה, ושעל כל פנים הכוונה הרצויה והחיובית מונחת ביסוד הכל…”

אח, ריבון העולמים, היניח זה פעם? עוד שנה, לא נורא, מנין לו זה? ואולי נורא, ואולי נורא מאוד, ואולי קשה ונורא כל יום עד שיעבור, יום אחד? והחיוב הזה, הכוונה החיובית, מה, ככלות הכל, יש באותו חיוב נאה? מה נותן החיוב יותר ממה שיש בהיעדרו ובלעדיו? הנה, כל הערב טרח הלה והגיש לשולחן מנות מנות, ונטל צלחות, והביא אחרות, והחליף “במקום”, למפונקים, וקומקומים מלאים לכאן, וריקים לשם, ופירנס עדה גדולה, אנשי עמל ועבודה, הנה חיוּב, בודאי, חיוב גדול, אלא שלא נהיר כלל מה הביא עמו: – סיפוק, מוסר, אחוה? הלא אפשר היה להשיג ממש כל זה ביתר קלות ובפחוֹת התגדלות, גם בלי רוב חיובים נעלים… מה? אני – אין לי צורך בחיובים, אני עובד משום שאי־אפשר שלא לעבוד, משום שעלי להיטפל לעצמי בלא להיזקק לאחרים, ובלא סבל ושקר נוסף על הקיים. חה… והרי גם זה חיוב הוא, לא כך? ובינתיים פרנס בחציר פרות כשרות ופרדות חסוּדות, והורד מחיר החלב – הלא דבר הוא, נוסף למה שהשנה היא מהירת־כנפיים!…

אלא שכל דברי־הטעם של גדליה לא מצאו עדיין מסילות ללב המסובין, וכיון שנפתח פתח לטענות והאשמות ושאלות שבתיקוּ – צריך היה למהר ולגול משא־הלב. ואפילו דוב, שפתח לכאורה בעניינו של אפרים והעיר כי יש לו לכלל הכוח לכוֹף את היחיד לדעתו, לא יכול היה להימנע מסיים ב“מדוע אין איש אוסף את המתגלגל בחצר? וכי לא שלנו החצר? ומנין האדישות, וההישענות על מישהו טוב שידאג ויעשה את הקטנות הללו, כביכול? הנה, פרחים יש לנו – הרבים הם המנדבים מזמנם הפנוי לטפל בהם? מעט יותר יחס, חברים, יותר חום, הן סוף סוף עוד לא נהפכנו כולנו לטרקטורים ולקומביינים!” והצליח כאן לגולל באגב את עלבון העגלון מעל לבו, אותו שאין לו שעה אלא זו שבה הוא ניצב קוממיות בעגלתו, רגליו תחובות באַברקים נוֹשנים וכרוכות ומחותלות בפסקיות וסגין־חיילים בלוי לכתפיו וכובע שמוט לפדחתו והוא נותן בקולו על ה“בהמות” – ואלה שולחות רגל ומטלטלות רעמה, ושועטות בדהרה והעגלה נגררת כדליל אחריהן, אז יקר אור מכל חריץ־תלאוֹת שבפניו אכולי רוח וחוֹרב, אף יפצח בקולו הצרוד, העגלוני, וירנן בזמר של ימים רחוקים. ואילו אותם הנלבבים השותקים בשעתם, וצוחקים כשיש לצחוק, מנמנמים לעתים, ונרגשים כרוֹם הרוחות – שוב לא ידעו אל מי להקשיב ואיזה פנים להעמיד, וכדי לצאת מהמבוכה לבשו קדרות, נפּחו שפתיהם ברוגז וטענו ש“ככה, באמת, אי־אפשר”. פלוני יצחק, שמלוא־לבו מאיר מקלסתרו אָפל ספיח־הזקן, הנוֹח לחייך ולהצמיח שרשי־קמטים מזוויות עיניו המצטמצמות לסדקים – אף הוא יש לו מה להתאונן, אף בו פגע “חוסר היחס” בעליל, ודוגמא מאלפת לזה: אותו פלוני חבר שדרס ופצפץ בטרקטור שק־זיתים אומלל שהיה מונח בצד הדרך, בצד ולא באמצע – והנאשם נזעק ללמד סניגוריה לעצמו קבל־עם; זה טוען וזה משיב, והדברים רותחים, וקמטי טוב־הלב – נמוחו ואינם עוד. ובאחד הרווחים שבין מלל למלל היה קול אחד נמוך הולך ומשתיק את הזמזום והופכו לקשב שבהרהורים, ושלמקה לא הסיר עיניו מקופסת־הסיגריות, ולכאורה פנה בדבריו אליה:

“יושב אני ומקשיב שעה ארוכה לדבריכם… ואיזו הרגשה אחת, לא ברורה, עוברת בי תכופות, וכל מה שנעשה כאן בחדר, נראה מוזר כל־כך ותמוה עד שאיני יודע היכן אני נמצא – הנה ראו: איש איש לנפשו, איש איש וענייניו שלו, זה זר לזה, אחד מתנכר לאחר, אין הבנה, אין הקשבה, אין אות של רצון על פנים, והרגשת בדידות, בדידות חברים, נכנסת ללב, קשה כל־כך ולא נעימה, כאילו באמת זרים אנחנו, כאילו לא שנים רבות מזקינים אנו זה בצד זה, כאילו לא סעדנו ליד שולחן אחד, ומעולם לא שרנו יחדיו – מה קרה חברים? מה היה? מנין התרחקות זו? בשל מה? ביקש לו אחד לעבור לענף אחר – וחרדו פּתאום הכל, והנה כבר עוסקים בזה למעלה משעה בהתלהבות לא־מובנה… די. נגמור בזה. אביגדור, הפסק דיבורים שלא־לעניין. כבר מאוחר. באמת. נגמור ונחדל.”

הקופסה הוטחה בשולחן. והעיניים ננעצו במפגיע לעומת הכלל. וזה שנתבקש לכך קטם סיגרייתו בהחלטה, ובעוד פקעות־עשן אחרונות מתמלטות מפיו וכפּוֹ קצרת אצבעות עבות פשוטה לחלל ומלקטת עיניים אליה – פסק, שהואיל ושמע אפרים את הדיון הזה ובודאי כבר נוכח לדעת והסכים לדעה הכללית והמשותפת שהובעה, הרי, לפי עניות דעתו, גמרו כבר בזה ו… אלא שכאן קפצה שרה והציעה להעמיד שאלה זו להצבעה. והיתה הצעה זו כנשיבת־רוח על גחלים עוממות, והללו מתלבנות ומתלקחות ומתיזות גיצין מתפקעים, ושלהבת רוקדת ומתנפנפת ביניהן: היאך – הצבעה?

איך זה – פּרץ נחום, עמיתוֹ של אפרים – כלום אפשר?! בכוח דעת הרוב או מיעוט להכריח אדם לעבוד? לעבוד בעל כרחו? איזה פּנים תהא לעבודתו, איזה ערך לה? ומה, הגידו, יצטבר בלבו של אותו אדם? אסור כאן להצביע. זוהי שאלה של מצפון גרידא, מצפּונו של אותו חבר: יודע הוא את המצב כמו כולם, ועליו להחליט באין אונס – כך, או אחרת. ואפילו אם אחרת, אם יבחר באותה דרך שאינה מוצדקה – נצטרך לקבל את הדבר כגזירה ולהסתדר איך־שהוא. ההכרח יביא את הפתרון. אנחנו את שלנו עשינו כבר בהסברה ובניתוח המצב; יעשה אפרים את שלו. שרה בֵארה: כלל לא חשבה שיצביעו אם חייב אפרים לחזור או לאו, אלא רק להמחיש לעיניו את הלך־הרוח הכללי, באופן שיוכל לשפוט ולהסיק מעצמו על דרכו לאור הכרת רוב החברים שתתגלה בהצבעה. וכך יישאל: מי סבור שמלבד אפרים אין אדם אחר המתאים לחציר? רק זה חשבה, וחלילה לה מכפוֹת עבודה על מי־שהוא בעל כרחו. אה, פּרלמנטריות, פּרלַמנט אתם עושים – נתחלחל שפירא – מה יש להצביע כאן, כלום לא שמע אפרים כל מה שדוּבר הערב, ולא די בזה? מה הפורמאליוּת הזאת לכם? אני מכל מקום אימנע מהצביע, אפילו אם מכיר אני שאפרים הוא היחידי שמתאים, כדי למחות נגד צורה נבובה זו של הצבעה עקרה, ועל כפיית עבודה בעל־כרחו (זהו! כך מדברים אצלנו!). ומה – הסתער שמואל – כלום אין בכוח הרוב להכריע ולחייב, ועל היחיד להיכנע לדעה זו בטובתו או שלא בטובתו?! דברים חדשים! ההכרה הכללית מחייבת תמיד כל פּלוני ופלוני לכל מעשה ומעשה. ועליו לעשותו. ברור. אין כאן שתי דרכים. אדרבא, הצעה נאה היא זו. איציק קימט מצחו וחשש שמא תהא הצעה זו חד־צדדית. לאמור: איזו דעה שכנגד יש? שהרי אילו היה באמת מישהו אחר – כלום היו מתמהמים כל־כך וגורמים לעצמם כאב־ראש כזה? אני אימנע מכל הצבעה – הצביעה צפּורה – לא אצביע נגד משום שאין מועמד אחר מתאים, ולא אצביע בעד משום שאיני רוצה שבגללי יתלבט אפרים; סוף סוף צריך להתחשב גם בנטייה האישית של החבר ולא לעשותו לפקק הסותם חוֹרים שלדעת הרוב יש לסתמם. ומאחורי החלונות שוב היתה תסיסה רבה, ולא יצא זמן מרובה עד שבת־קול ענתה משם, צפצף ואמוֹר: "מדוע שותק אפרים, מדוע אין הוא מדבר?!״

…לאָן הם מובילים הגעגועים? אותן השבתות שבימות חורף רחוק, שחמה צוחקת בשמיהם ועבים כבדי־כרס מגובבים בשיפּוליהם, ואילו מהם מרחפים וצִלם עמם על ההרים ועל השדות, ומחנה־אהלים נטוש בגבעה, ואי־סדר מובן וקרוב ביניהם, ונוטלים סוס ודוהרים במרחב, בין דגנים נובטים, ושלל סביונים כתומים, וכלניות מגוּונוֹת ומרווֹת־דגולות ואיריסים סגולים, וסוללות צנוני־בר וחרדלי־בר לבנים וזהובים, וכתמים כתמים מאירים ממלאים את השטח ואין בהם מטושטש וחיור ואין שרטוט וקו שיגביל ויתחום בין שירת אור לצבע, וצפרירי־בוקר אחרונים מטילים סמרמורת קרירה ובריאה, ושלוליות סגורות בירק שופע, וערוצי־נחלים ששרטונים לחים וחלוקי אבנים בהם, ובני־עורב צרחניים מדברים בגשם האחרון, ובעדרים משולחים אתה פּוגש ובזאטוטים יחפים ומחללים וחוזרים עלה ורדת, ובמשעול חרוץ עקבי־עגלות אתה בא אל גבעה שגם עליה מצהירים אהלים חדשים וצריף אחד מצופה נייר מזופת בתווך, וסוסך מופקר לרעוֹת בין הגדרות, ואתה בכותנתך הלבנה בא ותר אחר מכרים ומסגל לשונך לפטפוט מתבדח בנוחיות. ו“לא איכפת” מודגש אתה מוקיע על פרצופך דוקא כשזו, אשר לכאורה לשמה באת, מופיעה ועוברת, והרתת שאוֹחזך מתכוון לחנקך, ככל ששיכור אתה מניחוש של ודאי, שבמסגרת שאננה זו שוב לא תראנה עוד והוחמצה ה“הזדמנות” עד ל“טיולך” הבא, ושגם זה אינו מבטיח הרבה… ואף־על־פי־כן גדלה העליצות, ואין בשֹימת יפי־מרחקים נפגמת חלילה, ואתה חש וטועם בהופעה זו בת הרף חולף את כל תהום הערגה והצער והחדוה והכניעה המעריצה וההתבטלות בפני מה שאינו נתפש ואינו מוגדר, במסתוריו המגרים, בפיוט זה, מעשה אמן שבגוף תמוּר אצילוּת רחוקה וקוסמת כאגדה. וכששוב שטוף אתה בדהירה וצוארו המשיי של הסוס רוחש תנועת שרירים סמויים וחמים, וניחוח שדות ואדמה מהביל ומדגדג עיניך, חטמך ונימי־קולך, וכל פרט זערורי ממה שחלף ועבר רגע קליל נגדך קודם, מגיח ומאיר בשלימוּת כמו חי והולך, ויכול אתה לספּר בכל תג ותג תלי־תלים של אמת מפרכסת בעורקיך בדבר נגוהות שרעדו באַדווֹת השער הערמוני, בדבר חוטם סלדני המזדקר בקשת רבת־אופי ובשפתיים מלאות קפולות זו על זו, בדבר צללים בשקעי הלחיים הרכות ובגומות עיניה השחורות, כעדים לנפש מתאפּקת הממתינה לאות שיינתן כדי להינשא בסחף אין־סופי, בדבר הגוף האיתן המתאים וקצוּב באבריו, מוצק ורך, במלבושיו האופייניים הבולטים בריחם המיוחד, בגונם ההולם, בגיזרה השייכת לעצמה, ובעוד סוד שאין לו ביטוי; בדבר ידי־שן גליליות וכפות שעוֹר שקוּף וענוג מתוח על עורקיהן בלא שתוּכל לו העבודה, והרגליים השישיות הללו מגון קליפת אקליפטוס צעיר – דמות חיה המפעמת כל־כך את הלב הכבול, שלא די לו ברוב פרטים ועוד הוא מוסיף ונזכר בהילוכה השוקט מתוך שלא הגיעה עוד שעתו, בלגלוג דוחה שבגינוני צעדים קלים וחמורים, בקול חם, רוה ושר – כעין לימון ריחני שגמל – שאף בו ספוּנה אפשרות התפרצות גבוהה הנבלמת לפי־שעה בהגיים נמוכים, מתונים, “בשבילכם די גם בזה…”

אולם, אפרים, היכן אתה?… עולמות של תקווֹת נקצרות נופלים בפישוט קומתם, מתחת ידיך נשמטים ואוֹזלים, ואתה? מה אתה? היכן אתה? הן לקרב נשבעת, ולהילחם על רצונך, ושלא לוַתר – מה עשית, מה פעלת, מה עוללת בעוז מאוייך? מדוע אתה שותק? היכן דיבורך, התנגדותך, וה“שלא־להיכנע” שלך, והשינוי שצריך לבוא כאוֹת וכסימן לרוב שינויים – מה יהא עליו? בכדי הטרדת עם רב, בכדי דלקו שלהבות וננערו קיתונות ושעה ארוכה כל־כך הוחסרה ממניין שעות־שינה ברוכות… ואולם הן אף זה אינו מן העניין, ואינו קולע לעיקר. מה רצונך? השב גלוּיוֹת, בלא להשתמט, מה רצונך איפוא? והן בידך היה שלא להיכנס לעבטיט זה, ומאידך, הן על חופש דיברת ורוב דרור… ואתה מחריש כגוֹלם. שוב מפשיר גליד־השחור בחלון שמאחור ונראים כוכבים. שוב זורמים ומתגלגלים הדי־קולות מקרוב – רחוקים ונטולי משמעות כלשהי. ומצד אחר: מה יתן ומה יוסיף הפרדס, והשינוי הזה, כביכול, לבד מהסחת־דעת ארעית המגדילה אחר־כך אותו רעב עצמו, ומנתינת פתחון־פה להיות נדרס בכל פה בצנעה ולהיות חומר ל“טראגדיה” חדשה לרחמים, להשתתפות, לעידוד. אף גם לפזילה מן הצד: הנה האדם שכך עולל לנו… וכלפי עצמך: כלום לא תהא מעתה איזו אחריות רבה, כבדה ומציקה, רודפת אותו בכל מה שיפעל ומתערבת בכל מדרך־רגל ושימת־יד: נו, בן־אדם, השגת מה שרצית, יש לך מה שחפצת – עושה אתה רבות ונצורות?!.. יימצא הכוח והיכולת מהיכן, לשאת את לגלוג־הארס הפנימי אשר יקפח וידריך מנוֹח? לא. אי אפשר עוד בזאת. ומה?

ולקום מחר בצלצוּל שחרית, וללכת למטבח לשתות וללעוס, ולטפל בחצר ולצאת במשעוֹל, ולרמוס עקבות תמול ושלשים שכבר ספגם החול ולבוא עם זהרורי חמה זורחת, ולשוב עם נגוהות־ערב, וביניהם שמש דולקת, ומים עכורים ונחום ודויד בשלהם, ככה, נאה ויאה, ושכמך הט לסבול – דינו של זה מהו? זה אפשר? לכך שמוּר עוד כוח? הן הוא רק אנוש הוא, ומידוֹת יש וגבול לכל אורך־רוח, הן גם חמור בועט וסורר! לכבוש את הכל פנימה, לכבול את הכל לצינוק הלב, תאווֹת ומאויים, תשוקות ומחשבות, תמיד לדחות להבא, ל“כשירחיב”, לכשירוַח וייטב, לכשייכבש המקום הנוער והנכסף, ועד אז – אפס־מעשה ארוך ורוב מעשים טובים ומועילים לפרות, פרדות ואנשים – אלה מגיעים לסוף יעוּדם, רק לאלה ניתן הכל בשפע הגובל בבזבוז, עדית מקום וזמן, ואתה שתוק והחרש ועל פניך “מאום־לא־אירע”, ואל מיטתך נוס, בן־אדם, לחלום מציאות ולשכחה. נאה, האין זאת? ומה אפשר לעשות? ובמה תוכל להיושע? ומאידך – הן ממש כמוך, באותם התנאים שלך, שרויים בני־אדם רבים אחרים – מה הם אומרים? מדוע אין אלה נפשם יוצאת מגעגועים אל אחרת ולא דל ולא קטן נראה בעיניהם מה שיש עִמם? או אפשר כבר עייפו, ואפשר מבוקשם הוא זה המתאים לכל מקום וכל מקום יכילם, או אולי זיקנה היא הקופצת ובאה? או להיפך, שׂוֹבע ונוחיות יתירה? דברים בטלים! הכל לפי הזרע שהיה טמון אז: נבטו ציצים, פּרחו, גמלו, והנה הם נובלים. דלל מעיינם. גמרו את שלהם. אחרים צריכים לבוא. מעיינות חדשים צריכים להקר; ואילו זה, שעוד לא הכל פרח בו, שעוד משהו מכה בתוכו ודוחק לצאת – ייכפת בעל כרחו מכוח אימת השינוי. אימת היוצא־מן־הכלל, שלא יתבלט ויחרוג. עמנו תהיה, ככולנו. בודאי, לנקוט לשון כזו על עצמו – אין זה נאה. אך מילא, יהי כן. ואף שהגוּנים בבני־אדם אינם מודים באהבתם לעצמם, ו“אנוכיות” הם קוראים לזה, קטנוניות, צרוּת וכיוצא באלה, גנאי הוא להם להיכלל במידה זו, ופגיעה היא גם לחשוד בהם בכך, ואף־על־פי־כן אין זה כופר ומערער בעובדה, שקטנת־ציפורניהם הדוויה יקרה להם מכל נפשות זולתם ושהחשש להקריח עשוי להשניא עליהם עולם ומלֹאו. אהבת אדם לעצמו… ואולם, אדרבא, נסו נא והניחו לכל נברא־בצלם להיות אוהב עצמו בשלימוּת, שלימוּת אהבה ושלימות עצמו, תנו לנו לאהוב עצמנו – והעולם נגאל… טא, טא, אפרים, לאט לך, ואל נא באַפּך, וחזור נא, שוטה שבהרהורים, לעצם העניין: עוזב אתה את האספּסת, אם לא? אַל תדרוש מה שאין, אל תוותר על מה שיש ואל תנסה תמיד מחדש. אלא שלב פּותה זה, יש שהוא רוצה ויש שאינו רוצה, דוקא שלא בשעתו, מפריע לכל החלטה, מפר כל נדר, חומד לא־לו ולוהט מגעגועים לא־ירווּ לכל שאיננו, ונדמה לו באיוולתו שעוד אפשר, ומה שרחוק וחולף על ידך כנשמת־אלוהים – אלי עוד ייתכן, עד לוותר בזיל הזול ובחינם על כל היש ועל כל עמידה דלה וריקה זו שאתה עומד, חסר אונים לרדוף, להשיג ולהיצמד לחולף קורן־היופי.

הנה את, פלונית רחוקה, נדמה היה לכאורה שכבר קמה סערתך לדממה, ואפשר לבסוף לחשוב ולתכנן תכניות בדבר איזה עתיד המונח באָפקו של השקט, ועל שינוי, על פּרדס, על הויה מתחדשת, על הא ועל דא, ולא עליך בלבד. והנה שוב את עולה כאז, שוב כבאותם הימים, עולה פתאום וזורחת וממלאה בזהרך את הכל, כדי שלא אדע מחדש מה אעשה בידי אלה, מה אני סח, לשם מה פּטפּוט זה והקמת השאון ומה יהיה על כל תכניות־ההבל שכבר נסחפו בנחשולך ואינם. הכל היה שקר. אחיזת־עיניים בלבד. ולחינם כל ההרגעות. וטוב היה לכל שינוח אפרים בשלום באשפתו. אני לא שכחתיה, נחמה, אני לא עברתי ממנה והלאה, ומה שחשבתי שימלא את חוליית מקומה הריק – לא בא ולא מילא, ועוד היא בי כאשר היתה קודם, כאשר לא היתה מעולם. הנה שוב, מחדש, סערות־התוגה שצריכות היו להישכח ולהימחות מכבר, ושוב יגונות לללא־הרף, לא הניח, דוחקות בחימה משתוללת ובכוח־איתנים ומצווֹת־תמרוּרים: עשה! עשה, אביון, עשה, אל תסתפּק בניתן. אַל תיקרש! הילחם על מוצא אחרון על החוף הרחוק אשר שמו כשמך, ואף אם תרד תהומות! שמעי, נחמה, מה שהיה צריך לעבור – לא עבר, ומה שחייב היה לעמוד שלם – נפרט זה כבר לאסימוניו. לא, מאום לא עבר, מאום לא נשכח, ואותם הפצעים עצמם עודם שותתים, שותתים להם… ומיהו האדם, מי הן שנים ומרוצת־זמן, אם בשבתך ככה בין הבריות השטופים בשיחה, ליד אותו השולחן הירוק וכבד של יום יום הטובל באדי־עשן, תעצור נשימתך ותאבד הכל סביבך למראה־פתע שצץ ועלה חי ועתיר־מציאוּת, למראה דמות נגלית ובאה, מתקרבת, נושאת עיניה באדישות־הקסם שלה המביאה לידי טירוף (אח, לב שוטה), סוקרת ומניחה, ושמלתה הקרירה שוקטה ומתוחה עליה: עוברת נטוית־ראש, מחייכת, אפילו מפטירה ונענה בשלום, ונעלמת בלא להסב ראש. מיהו האדם שדמיונו מתעתע ככה, ובעוד לא ראה מאום וכבר איננו בעולם מעוצם התרגשותו ומאותו רחש שבילדוּת האוסר כבר בגאותו, כביכול, להפנות ראש אחריה – אף כי לא מציאות היתה זו, לא־מציאוּת שברור נראה בה חיוכה ואיך התכווצו קמטי־החן שבקעו אז בזוויות עיניה השקועות בחוֹריהן – אל אלוהים! אותן העיניים! – והרגליים, פקות הן במקצת הרגליים. החדר אינו נהיר כל צרכו. ממילא עוברים דיבורים ושיחות סביב גופי שאינו אלא גוף זר. וזה רק נצנוץ זכרון דל של לא־מציאות מתעתעת בלבד. זה היה הכל. הכל, נחמה. ובזה, רק בזה נהרס והתמוטט הכל למעצבה. ואיני רוצה עוד במאומה, איני רוצה בכל דבר שבעולם, אלא בה בלבד, לרוץ אחריה, להיטפל לעקבותיה, לדלוק, לרדוף, לא להניחה לנצח… הנה, אמרי נחמקה, כיצד אפשר לעשות מעתה משהו והיא איננה? איננה. וישנו אפרים שלא הגיע אליה, ישנו אפרים עם כל פצעיו השותתים כסילות. איננה. רחוקה. וצריך לחזור אל כל אלה הדברים הישנים, שעוד אתמול רציתָ לאבדם מן העולם, שעוד בהיותך שליו שנאת אותם וחרקת שיניים לעומתם, והיום, כשהכל אָבוּד וסחוף, אתה צריך לחזור אליהם עצמם, לחזור ולא לפצוֹת פה. ומה, נחמקה, מה?! אח, עצוב, נחמקה, עצוב. קשה להיות כך בודד תמיד. או שמא, שמא זאת את, נחמקה, שלא שפרה מנתך בשמחה יתירה, ניצבת ליד הקיר הבהיר, בודדה, שותקה, במכנסיים כחולים וחולצה רכה, ושערך החם רכוס במכבנותיו ויפי־אצילוּת, אצילוּת כשל אותה נעלה, נובע מדמותך ביתר יגון ויתר אֵלם? מדוע שותקת את בין אנשים רבים? ראי, ילדה, אחות לאֵלתי היקרה מכל, את אל לך להיות ככה, אל לך לשאת לבדך משא רב זה שניחנת בו: אצילוּת, יהירוּת, עקשנות־עצבת ואמת איומה וגלויה – חלקי עמדי, לי יש רב, שלך לא יוכר ביניהם. מדוע את ואני נעבור איש איש בדרכו מציצים זה בזה, סקרנים, משתאים, מוּכנים לדבר, מוכנים להתקרב, מוכנים להיפּגש, וביתר גאוה ועקשנות אחד אחד ישרך שבילו, איש דרכו לא ייטוש, מתרחקים לעבר הערפּלים המדומדמים? לא, נחמה. כעת אין בלבי מאומה. אף לא דמיונות מתעתעים. אף לא תכניות ומעשים להבא. הכל פּחות. הכל חוּלין. בכל הבל. אוֹנאָה כל אמונה. השליה כל ממשות. לחזור צריך. לחזור. אל תוך הדברים ולעמקם אל תהומם, ומתוכם לקרוא לישועה. מתוך חום האספסת, ולא מתוך נוחיוּת הפּרדס, מתוך קשי יום ארוך ושותק, מתוך התמסרות גמורה ושלימה ליסורים כמו שהם, ומתוך אהבה רבה אליהם, לצאת, להגיח, לפרוץ בראשך דרך לאשר תאבה.

השמעת, פלונית גאֵיוֹנה! שכמותנו הלוך ילכו. שכמותנו ראשם יזקפו ושפתיהם קפוצות ולבם צפוּן לפני ולפנים – אתם לא תראו מה בו. זה יקר־החיים שלכם, אלילה רחוקה, זו הפּריחה שלכם, הצעירים היפים, שירת דמים רותחים וכשפי בשרים עורגים, אלה הלילות הבסומים מטריפי העבר, אלה יינות־התאוה המסנוורים נקיפות־לב בתרועות־שכרון נוצצות – לכם הם אלה. ולנו הלוֹך אי־שמה, עבוד בשדות קלוּיי־חום, פנות דרך לכם, התכסות באבק מרכבותיהם, ברוכי עתרת־חיים, החולפות בשעטת אבירי־סוסים שוקקים בחמוקי שריריהם השרים גאותכם. לנו לשרוק בחשאי, לסטות בדחילו, לצעוד במשעולי יום־יום מזריחה עד שקיעה, ואף צל של התוֹך הגוֹעה לאלוהים רחוקים לא יוּתז אל קלסתר הפנים. לבכי שלנו, נחמה, אין מזוֹר במזמוטי פּיוט וגופים. אנו בוכים, נחמקה, ושותקים. הבכי יוקד ונוקב והליכתנו כתמול שלשום. כאותו חמור קשרהו בעליו לגדר דחוּיה והוא כופף ראשו, שומט אוזניו, מרטיט זנבו, מרפקי־כרעיו נוגעים, והוא מייחל ללא מה ובלי מתי. ראי, נמשכות נפשות כפרפרים לשלהבת לקראת הפּגישה הגדולה, הטבועה בדם הזורם, בדם הסמוק, המרנין ומטריף – נצוֹדים לאש, לוהטים הפנים, מאדימים, נצוֹקה עדנה לרהטי־חיוּת, ומיד אחר־כך, בו־ברגע, עובר הכל ותם חזון ונפסל, ושממון־הבאוֹת מחבּקך מאוס שבעתיים. וכלום יש בפינו לאמור אז מאומה? הלא כתמיד נחשה ונלך לשדה או ללול, מפללים וממתינים למה שתאמר הדממה, אותה הנכספת מעומק גל העלבון, אולי יותן רמז לגעגועי־עולם המפרפרים ואינם יודעים מה קרבנם שיידרש ומנחתם כי תירצה. וככה, נחמה, מתרחקים אנו מאלה ומאלה, מאותם השוֹתים יינם כקרואי־אלוהים המאמינים בשגב רגשותיהם ובעליית־נשמה ושכרונה, וחוששים לבוזנו; ומאלה האוכלים פתם ליד שולחנות ירוקים ומזמרים בשלוה – ואת גאותנו עוֹינים; ואלה ואלה נדים לנו ומוֹשכים כתף, ובבכותנו סבורים הם שבגללם אנו בוכים: אותם – משום שבודאי צר לנו בהיעדרם, ההולכים אחרי תמירי היופי ואנו נעזבים לבדידות; ואלה – משום שאין בנו כובד לעגון בכל מים ולהיצמד בטבוּרנו לכל קרקע. אמת, אמת, בודדים אנו וגלמודים, נטושים לנפשנו, אין מבין ואין אח, אך לנַצח מוכרחים את המאוּס בתוך המאוּס, לא מחוצה לו. לא תמלט עצמך. לחזור, לחזור. לשקוע בעבודה, ומעצם עצמה של זו, מתוך הוייתה הכואבת, מתוך מה שנפסד בה, מתוך מה שנעלה בה – לצאת מחדש כעוף חול זה מתוך אפרו. זהו הנצחון. זוהי העקשנות. והנה הגאוה. מי שיום־שמש רצוף קשה לו – ייכנע לו עד שישעבדו לעצמו. מודים ביסורים ואין נמלטים, ובאהבה ובאומץ עולים מגוום. אמת, ברנש, אמת כלפי עצמך. האין זאת, נחמה?

אפס כי גם אלה מליצות שדופות הן בלבד, הנאמרות תריסרים תריסרים בנשימה אחת וראויות לאותם האלבומים הענוגים, ואין בהן אלא השתמטות ונסיגה. הנה עתה, מעט התעקשות וסירוב – וחלוֹץ תיחלץ משדות חציר ומספוא; ההכרח – כך נאמר כאן – יביא וימציא אחר במקומך, שאינו מטורף וחולה־געגועים; מנת רעננות, רעננות מעט, תטפח בפרצופך לשובבו ומעשי בראשית והתחלה יקדמוך מחדש. ובכן, ובכן אפרים? הנה עומדים להצביע, הנה עומדים להציעך בפומבי, קצר הזמן, החלט, מהרה: הן או לאו! והן – פירושו: שינוי ואפשרות ליתר צלילות; לאו – משמעו: הכל כשהיה עם שלט: ״כאן עובד צדיק, גאֶה וגיבור, להוי ידוע!" התחיל – וגמר, אמר – ועשה, ולמרות פגעי הדרך אינו סר ממנה – כמה נאה! ובכן? נחמה – שותקת. אביגדור – קרחתו מזיעה. הכל נלהבים. מאחורי החלונות תסיסה. מבחוץ – כרגיל – חושך, החשמל מבליח – הן או לאו! – הנה גם דורשים לדעתו, הנה, עתה הזמן, הקץ להבאי, סוף לחלומות בטלים, התעורר, אפרים, אפרים, דבּר, הנה זה עומד החופש מאחורי כתלך, מתדפק, מתחנן, מבטיח ומנבא אויר חדש, אוקיינוסים של אפשרויות, אפרים… לקום ולהטיח את הכבלים בשלוַת פרצופים צודקים, להימלט משדפונות־חום ופזמון חוזר שביום־יום, לצאת, לחרוג, להימלט החוצה, למרחב, החוצה, אפרים… קום וזעק, ענה מתהום כאבך: הן או לא?

"אני חוזר לאספסת.״

היתה שתיקה כבושה. רגע פעם הלב. רגע נכמרו רחמים. עוד צולל הקול העב ואינו זז. אויר ספוג־גורל עומד בחלל. מבטים מופנים. צריך לאמור מה. מה היה כאן? ומיד פרצה סערה וקולות בלולים וכיסאות נעתקים, ועשן מבוהל הנמלט בעד החלונות ורוב קריאות מטלטלות, ונאד גדוש פוקע ונשפך בשכשוך, וידיים מתרגשות, ולשון נחפזת, וזיע וניע, ומלל ופטט, אף גם “ידענו שכך יהיה” נשמע כבר, אף אותו מזמור שבתחילת הערב בוקע אי־משם בצהלת “נפטרנו”. חסל. פקעה המוּעקה. שכך המשבר ועבר. היתה הרווחה. “נאה מצדך, אפרים”, “טוב שגמרנו”, “ומחר נעבוד איפוא יחדיו, אה?” צר החדר. מרובים הכיסאות. “חבל שכה מאוחר.” “יש עוד מעט תה, גדליה?” נחמה מישירה עיניים פקוחות, חותרות, משוועות, חולצתה מכה גלים, קווּצתה מוחזרת למקומה – ואיננה נחמה בחדר. אח. מה רבה העייפוּת. “כוח דעתו של הרוב – צו הוא לכל יחיד ויחיד.” ויסורים וענוּת־אדם – מה הם? מטומטם הראש לגמרי. באמת טוב שנגמר כבר הכל. אף אין צורך לחטט ולהרהר במאומה. מאליו יבוא וייעשה הכל. מאליו. וכי לא כך? תפילה לא תקרב מאומה, ברכה לא תסייע וקללה לא תמנע. כוֹף, אדם, ראשך בענוה, כמעט נתרוקן החדר. כותל וכותל שוקע לעצמו בשלו. שותקים היו מתחילה ושותקים נשארו לבסוף. מאום אינו משתנה.

״נו, אפרים, אתה עוד יושב? כבר גמרנו, חה־חה, קום, נלך." אין טוב מאשר לא להטריד במאומה את הראש. ציחה־ניחר הגרון. "אתה שומע,״ מוסיף שלמקה ומפטפט, "מסרו כי בסביבה שקט, אף־על־פי שהלילה כל־כך אפל. בוא נלך לישון, מחר יגיע תורנו לשמור ואסור להיות עייפים. ו… וטוב עשית, אפרים, באמת, נסיון קשה היה זה, ועתה, הוקל כבר ללב – האין זאת? בוא, נלך. ובכלל, אילו קצת יותר צעירים היינו, אפשר היה עתה לצלות תפוחי־אדמה ולערוך תיקון־חצות, מה? הקירות בהירים הם מכל עבר. החשמל דולק. שחורים החלונות. היש בכוח קירות־אבן לעצור נפש שגבולות אין לה? ומאויים פורצים ייסגרו על בריחים? וכשהכל אטום וסגור מארבע רוחות – לאן יפרצו הגעגועים? “בוא, שלמקה, נלך, הזוכר אתה עוד אותם הימים?”

דלת חדר־האוכל ספקה מאָחור בטפיחה, ולפנים היתה דוממת האפלה.

1936

תשתוֹמם, אולי תעקם חָטמך, כשתשמע מה אני בא לספר לך היום: על קניית הזבל.

“כן?”

כן. ודע, כי לא היו ימים גדולים וצבעוניים כאותם הימים, ימי קניית הזבל. תמוה בעיניך, לא?

“האמת לומר…”

המתן. עוד אינך יודע כלל מה הדבר. ובאמת, לראות כיצד קונה אדם היום זבל, מדפדף לו בספר הטלפון, מוצא מספר, מחייג באצבע קלה, מזמין עשר טונות או מאה טונות, זבל אוֹרגאני, מכפּיל במחיר הטונה האחת, קובע מועד תשלומים, ואוֹטוֹ בא בשעתו והופך מאַליו מטענו לאחור, ועושה מאחוריו ערימה גדולה, וחוזר ובא כעבור זמן־מה והופך ערימה נוספת על גבי הערימה הראשונה, ועוד נסיעה או שתים, ויש לך בפרדס כל הערימה הדרוּשה שקוּלה ומדוּדה, עשוּיה וגמוּרה. ואילו בימים ההם…

“הה, אנא. אינך מתכוון כעת לפתוח ולספר כל מה שהיה בימים ההם? איך היו הפרדסים באותם הימים שעברו, ואיך נראו למראית עין, ואיך היו השבילים חול טובעני זהוב ורך, תענוּג ליחפנים ופוּקה לתעבורה, ותגיע חיש מהר לאַקציוֹת ההן, המפורסמות בכוכבי זהבן המוּשר בשירים, ושאַף הן כבר עברו ואינן עוד כפי שהיו, גם כשעודן מצוּיות פה ושם, כפוּיות ודלות, בפאת־פרדס נשכחת, או שומרות לשוא על תחום פּרדס שכבר נעקר – ותשכח כתמיד עולם ומלוֹאוֹ ובעיקר את הסיפור שלנו. ושוב נשאר דורכים בו במקום, בלי התקדם פסיעה נוספת…”

אתה, חביבי, אם אין לך חפץ בכל זה, אם כל זה אינו אומר לך הרבה, לא אוסיף עוד אלא כי הדבר אירע בימי הסתיו. אינך מתרעם? הנה, ממש ימים כימים האלה. עִם שקט מתוח כזה. עם אפרורית כזו נוסעת. וחום שכאילו נשתכח, וכמין בינתיים שנשתייר מתמשך לו, משתהה ארוכות, ושום דבר, שצריך היה לבוא במקומו עוד לא בא. מוּטב, לא אַלאֶה אותך באלה (אבל, אמוֹר: אינך תופשׂ עצמך לעתים נמשך לעזוב הכל מכל כל, ולקום בימים כאלה, וללכת ולצאת לך, הלוֹך ונסוֹע, הלוֹך והתרחק, מי יודע אל אן ואנה?), בקצרה: ימי סתיו. ימים שאולי אפשר ואולי אי־אפשר לומר עליהם דברים נכונים, ומכל מקום אין אף מלה קצרה אחת שתסכון כאן, אלא אולי רק זאת: ימים חרישיים. ומוטב: ימים נוסעים. מאליהם. מכוחם הכמוס, החרישי. מעל פני כל הדברים. עוד מהשכמה עומדת קשיבוּת בעולם. קרירות מודגשת. והמון קשיבות קשב. אחר־כך מתרבים העננים. ונוסעים להם. ואחר־כך חוזרים השמים ומתבהרים, התבהרות שֶכּוּלה קשב. וגם זה נוסע. ונלקטים עננים חדשים. ומתאספים למסע חדש. ועובר רשרוש עלי שלכת מנושבים. והקשיבות מתרבה, ונדרכת, ופונה עד לפאתי הרחוק ביותר. וגם זו נוסעת עוברת. וכך כל היום. אבל יש אשר לפנות ערב, ייעתם פתאום הכל, וייאטם במסך אפור, וכמעט שמתחילים נושמים, כאילו את הגשם הקרב ואת ניחוחו, או, כאילו, הנה הולך ובא דבר, ועד כבישת הלב; ואין עוד כלום, אלא על שפת העולם המחריש וקושב, מתלקחת פתאום אדמומית נרגשת, כאילו מעבר משם כבר התחילו, כאילו שם כבר הדליקו, ושם זה כבר ישנו, והנהו כבר ממשמש ובא – לא יודע מה, אדמומית נוגהת ונרגשת נדלקה שם פתאום ויש כבר בכוחה להשליך בבואה אדמומית על האפור שסביבה, ולרגעים אחדים, ומעל הכל, יוצאת הקריאה ופורצת את כל הכּבישוּת ואומרת אמירה גדולה – עד כדי שאתה עוצר, ניצב־עומד לך תוהה, שאוּב אל הקריאה הנוגהת ההיא, היוצאת מתחת כל כסות האפור הכוסה הכל, על שפת חישוק גבול העולם… – הו, אתה מחייך אלי? טוב. אני מפסיק. שים־נא כל זה בסוגרים – ואני סוגר. או, אולי, אין טעם שנספר היום סיפּור?

“הו, לא למה? אדרבא, אלא שאם אתה לבך נטרד לו בדברים אחרים…”

לא, לא כלום אבל יש דברים בעולם, אתה יודע, שגם כשהסבלנות, הגדולה תמיד רק לעלילות־מעשים בלבד מתקצרת עד כלותה כמעט, – די שתאמר דבר מעין: ערב סתיו מחריש – וכבר אני חדל. מתנשם. מתכווץ לי. אין מנוח. וכל מה שצריך היה שאעשה, מתקלש, מתמעט לו, נקמט ונשכח, בלתי־חשוב כלל, אינו תופשׂ מקום, בלתי־נחוץ לכלום, ואפילו כולו מעשי עלילות, אין עוד בו שום עמידה של חיוּת, לנוכח השתהות ערב סתיו מחריש. טוב. היכן היינו עומדים?

“רצינו להגיע אל ערימת־זבל אחת, כמדומה…”

נכון, כמובן. רק עוד זה: דע לך, אני אחוּז בכל שיש כאן – אדמה ושמים, ישוב ואנשים, הכל. אך בבוא ערב־סתיו מחריש כזה, אני נשמט לזנוח הכל. לפרוק ולהתפרק, לפטור עצמי מכל קשר וקשר, להתיר עצמי מכל וכל, להיות כוּלי לא שייך לכלום, להתנער מכל חובה וחובה, עד האחרונה שבהן, וההכרחית בכלל, ולצאת נקי ופטוּר וחסר־כל, וללכת לי קל וריק ופטוּר…

"לאן?''

הו, בלי לאן. לא יודע לאן. אֶל הרחוק יותר. אל מה שאינו כאן כלל. אל עבר האופק. אל מה שנראה מכאן כמחכה ובעצוב כל־כך, ושאולי מעבר לו כבר אינו לא עצוב ולא לא־עצוב, לא מחכה ולא לא־מחכה, – אלא נפתח. שם אולי כבר נרחב הכל למדי וגדול, ממתין מימות־עולם שיבואו אצלו ויהיו בו. ערב־סתיו מחריש… מה? איני יודע מה היה לי. מנגן בי כאילו הייתי… טוב. ערימת־הזבל אתה אומר? כמובן, אחר היה ידוע לתהילה. מוניטין יצאו לו כקונה מעולה, קונה ראשון, קונה מן הראשונים במעלה.

“מה זה?”

ענין גדול וחשוב, נדרשות לו סגולות מיוחדות, ותנופת כוח עצוּמה. חייב אדם להיות ניחן בהרבה תכונות משובּחות כדי שיצליח לקנות היטב זבל. ואוּמנוּתוֹ של במאי הצגות התיאטרון אינה האחרונה שבהן.

“עד כדי כך?”

ראה, הפרדסים כבר נתרבו אז מאוד. הכל היו שואפים ליבוּלים, ואין יבול בלי זבל ודישוּן. ומנין הזבל? רפתים לא היו אלא מעט, ובעליהן זקוקים היו לכל אוצרם לצרכי משקם שלהם. ובכן מנין יבוא הזבל? הווה אומר מן העדרים, והעדרים בידי מי הם? הווה אומר – בידי אותם שפרנסתם על העדרים. ומי הם אותם שפרנסתם על העדרים, אחד עדרי הצאן ואחד עדרי הגמלים? – אין תשובות רבות, יש רק זו: הבדווים שבנגב. הווה אומר, זבל קונים מאת הבדווים שבנגב. צא וּמנה מעתה מה תכונות נדרשות לו לאדם כדי שייטיב לקנות זבל מאת הבדווים שבנגב הרחוק?

“ערבית צחה, קודם כל; מנהגים ונימוסים. מה עוד? כוח־עמידה על המיקח… לא?”

לא. לא כוח, כי אם משחק. עמידה על המיקח כלל אינה עסק. משחק היא. הצגת ראוָה, טקס נעלס, שכל פרטיו נכבדים; וחילול־הקודש וביזוי־החג להיות פוסח על פרט מן הפרטים, ופראות היא להיות קונה בקיצור. אדם ישר אינו קונה ואינו מוכר בקיצור. עמידה על המיקח אינה אלא במה נאה להפגנת החינוך הטוב, ויש בה מקום נרחב לכל רגש נדרש מרגשוֹתיו הדגולים של האדם: בכי ושׂחוק, תפיפה על הלב ונשיאת ידים לשמים, שבועה וקְללה, נדר וחרמה, צעקה ולחישה, צעדי מנצח וכריעת המנוצח, תדהמת הנלכד בפח ושׂחוק לאיד הנופל, נפתולי אדם וגמלו, היבעטות המוּכה והידחפותו למדחפוֹת… אראה בנחמה, אם לא בעיני ראיתי איך נטל אחד מקוני הזבל המפורסמים בדורם, איש משלנו, בריא מאוד ונכבד בין נכבדים, והטיל עצמו אפַּים על ערימת־הזבל, חיבקה בפירושׂ־זרועות, כבן האובד את חיק הורתו, ומירמר בבכי גועש, מרעיד כליות וגו – הכל לשלמוּת הצגת הקניה, בשלב אחד משלבי מעבריה הדקים והרגישים – וזה בדיוק גם מה שקלע והשיג את המפנה הנכסף: המוכר נשבר והמחיר הטוב הוּשג במלואו – נעור התנער אז הלה ממפלתו, בקלוּת, ניקה באגב־יד כרסוֹ המפורסמת, וגם את מרומי חזהו, ניער שרווּליו והעלה אש בסיגריה שהיתה אחוּזה בשׂפתו, ופנה מאוּשש ומפזם, והלך להעלות מסך על המערכה הבאה.

“מעשה שהיה?”

הו, אמנות מופלאה ותיאטרון לדקדוקו הוצגו על פני אותה קרחה שאצל שער הפרדס, אותו מַערה שבין האילנות, התות מזה, התפוזים מזה ושורת הלימונים אצל הגדר מזה – וכאן, בטבור חלקה זו, גם תהא צומחת ערימת הזבל הנקנה, תכלית הכל ומשׂושׂ כל לב.

“עד כדי כך? הכל בשל קצת זבל?”

מה אתה סח? בוודאי! אם נמהר ונסלק מן החשבון כל אותו זבל שהוּבא בקרונות הרכבת אי־משם מירכתי־ארץ, שיטה שאין בה אלא פשטנות יתירה, יעילות מרובה וחוסר כל דמיון, נטולת צבע וחסרת אודם (ואשר היא, דוקא, הכובשת את לב זמננו), הרי כל הררי הזבל שהובאו כדי לדשן בהם את הפוריות הנכספת, מביאת הרוָחים – לא באו אלא על דבשות גמלים, ממעמקי הנגב, מציבורי אשפת דורות, מאצל מאהלים נידחים, מתפּרקים ונוסעים, והם צרורים הדק היטב, בשרוולי שקים ארוגי צמר גמלים, פסים שחורים וחומים לארכם (וטלאים להם בכל מקום שהתחיל מתפּקק מתופּרים בחוטים צבעוניים ומכוּלבים בהם), נעים ונדים על הדבשות, כרוכים יפה ועקורים בחבלים, והם־הם אותם גמלים עצמם, אשר בלילות החרישיים היה קול זוֹגיהם מטפטף את הצלילים המופלאים ביותר שאפשר לשמוע, טפטוף צלילי־לילה של כסף ושל זהב ושל חלום ושל מרחקי מרחקים, ושעליהם אולי שמעת רק בשירים הישנים, ושאין הם אלא אותם זוגי פעמוני הגמלים נושאי הזבל בשיירות הארוכות ההנה. היה עליהם לצאת לילה או שנַים קודם שיגיעו עד תחום הפרדסים האלה, ופסוע הפסיעו בשבילים כסויי הלילה, בתוך ריק מרחבי הדרום, גמל קשור לקודמו, וחמור גוץ מפסיק פה ושם, ועליו נהגוֹ המתנמנם לסירוגין, ואחרים שלא רכבו כי אם פסעוּ בצדי הגמל או בעקביו, ידם במחגורת אוּכפוֹ, או בבדל זנבו, נמשכים והולכים בלילה, רועפים צלילי מלאכים, אשר מקרוב מצטרף אליהם, בפטפוט צנוע, צלצל המטבעות הלא־פוסק מעל חוטם הבדוויות, שהלכו עם ההלכים, רעולות ושבוּסות ומקשקשות בעדי מטבעותיהן פאר־ראשן: ואחדות – כדי שלא להיבּטל – שזרו צמר בכישורים הקטנים והזריזים שלהן, שצנחו בסחרור חזוֹר וצנוֹח והסתחרר.

“וכל זה היה שוֹוה להם? כמה היו מקבלים בשכר כל גמל וגמל?”

לא על הגמל, כי אם על הפּח. מודדים היו את הזבל בפח ומשלמים כערכוֹ וכשומתו. אחד המרבה ואחד הממעיט. ובקצרה: שילמו אז מועט שבמועט לפח גדוּש שבגדוּש. כמה בשק? עשרים פח, בערך. וכמה נושא גמל? שֹקיים מזה ושקיים מזה, או אם במַרצופים גדולים – אחד מזה ואחד מזה, ולעתים עוד אחד משוּכב ביניהם מלמעלה, לפי כוחו של הגמל וגילו. לאמור, הכל ביחד, סך־הכל הכולל, כשמונים פח כפול אותו מועט שבמועט, תמיד פחות משטר של ממש.

“ובכן, מה שוֹוָה היתה להם כל הטרחה הזאת – מעומק הנגב עד פרדסי יפו?”

אילו ראית אותם והבינות כי חזוּת גדולה היתה להם משכורתם זו – אליה נשאו נפשם ארוכות ולמענה טרחו, צברו להם מצבורי זבל, זבל צאן וזבל גמלים, וטרחו ושמרו על אוצרותיהם מפני שוסים ובוזזים בחרב שלופה, וכל אותו מסע לילה, הילוך אדם וגמלו, לא נחשב בעיניהם, לא מסע לילה אחד ולא מסע לילותיים או שלושה. כמה הם כל צרכיו של בדווי בשווי כסף? במה היה ניזוֹן בדרך הוא וגמלו, אם לא באֶפס ובאֶפע, מצדי דרכים ומפאת שדה. מלקט ומשכחה, בתחבו לחיקו כל סמרטוט הנקרה כדבר־חפץ. וכל דרכי הדרום היו מלאות אותם, בימי הסתיו ההם. לב אדם מאצל חלון ביתו היה מתמלא שירת תוגה סתמית וגבהוּת הרהורים, ואילו ההם היו עצם מעצמו של הלילה, רוֹחקיו, תוגתו, ופתיחותו לכל עבר. נוסעים היו כל אותה שעה באפילה. ולעתים היה זה או זה מהם נותן קולו בנהי זמר מסתלסל אין־קץ, לב מלא אהבה, או מלא מדבר, או מלא לילה – אוֹהֶה ומסתלסל, משהו מיֶבב תנים ומשהו מאֶנח אוֹחַ, ומשהו מדבקות תפילה לאל עליון, הרחום והרחמן, אח, יה ליל יה ליל, שהיו גם רחוקים, גם פראיים ומרעידים לב המצותת ללילה, כאילו בשׂורות־רתת הגיעוהו, נרגשות סתוּמה היתה עונה בו, מגנזי־הלב החבויים פנימה, מאותם שביום אין להם זכר כמעט, סמויים באפילה לא פחות אפוּלה מאפילת הלילה, הו, שבילי־לילה אפלים, לילי־סתיו מחרישים.. הה, כן.

“כן.”

כן. כן.

“כן. תראה, אם אין רוחך היום צולחת עליך לספּר, אז אולי…”

הו, לא. אלא אם־כן קצה רוחך בסיפור הזה, שעוד לא התחיל? שאם לא כן, מה מעכב אותנו מחזור מהר מן האפילה אל האור? אל קודם עלות השחר, שהוא מוֹעד פתיחת הקניה.

“עם שחר דוקא?”

כן, כמובן. ולא עוד, אלא חובה היתה לגמור הכל עד עלות השמש בשמים, וכל המשתהה לאחר שעלתה – ידו על התחתונה. אצה להם הדרך לחזור עם הגמלים המפורקים, העייפים, מקץ מסע־הלילה הכבד. אל תשכח מנין באו ולאן היה עליהם להגיע. ובדווים, כידוע, בתוך נוף הכפריים, תמיד היו לצנינים בעיני מישהו. מלבד מה שהיו נחפזים לחזור ולשוב עם מטען חדש קודם שתיתם עונת הזבילה. ולפיכך חייב היה כל הסחר־מכר לְכלוֹת עד שלא נָקדה השמש, עד שעה שמונה, בערך, ובתשע, מכל מקום, כבר שקט ומנוחה, וכמה מסכנים ונמושות המוכרים מטענם בחצי חינם וברבע, ובלא להימדד. ותמורת פרוסת לחם. הרי שחייבים היו האמנים להספיק ולחשוף כל אמנותם בזמן המוגבל הזה, ועל פני הבמה המוּקצה להם: אותו מַער שבפרדס אצל השער (ולעתים אל תוך הבור הגדול שכּרה הפרדסן לאיגוּר הזבל), במה תחומה וזמן קצוב. וצאוּ התחילו במשחק. ומתוך הלילה אל היום, והכל צריך לכלות עד תום, כל המשא־ומתן, כל עשרות או מאות הגמלים, כל המדידה, כל הפריקה. כל הרעש והיללה, כל הרצון להרויח יותר כל העָרמה, כל הנכלים, כל המזימות, כל הצעקות לצדק, כל התשלומים והתגמולים, הקטטות והפיוסים, הדחיפות והליטופים, הבכי והצהלה – ובשעה תשע אין כבר אלא ריק ונקי ושקט וערימת־זבל גבוהה.

“הו. ואיך כל זה היה מסתדר?”

הוא אשר אמרתי: הקונה חייב להיות ניחן בכשרונות נאצלים, ובסרסור.

“סרסור?”

כן, בוודאי. על כל גמל וגמל היה הלז מקבל מטבע מידי המוכר ומטבע שכנגדה מידי הקונה, מלבד אחוז מסוים מכל הסחר־מכר כולו; ומלבד – הכבוד. עליו ועל ראשו היה כל מעשה הזעקת הבדווים ממחנות שבטם במרחקי הנגב ועד שער הפרדס. מאה, מאתיים או שלוש־מאות גמלים ביום פלוני עם עלות השחר בשער הפרדס. מכאן ועד צאתם ריקנים את שער הפרדס – הקונה הוא השליט והדן דין יחיד, והסרסור אינו אלא עושה רצון קונו. ומכל זה מסתבר מרדכי עליו להיות גבר גיבור רב־כח רב־מלל, רב־מזימות, רב־רושם, שומע מלים ספוּרות עברית, להגדיל רושם ולהאדיר. ולטמון פח יקוש לתמימים, ויודע להיות כינור שני לכינור הראשון, מבין לרוּחו, קשוב לרמזין ולתחבולותיו בהתהוותן, בעודו באיבּן ותורם תרומתו לרגע הנכון, ועושה כמתןך לבו שלו את דבר לבו של אדוניו – וממש כזה, אכן, היה סלימן. בדווי גבוה וחסון, שפם שחור וזקנקן עשוי דקיק ומקיף לחייו, חלוקו מפוּספּס, מטפחת ראשו מדוקדקת וחגורתו למתניו, בורק עינים שחורות – גבר יפה ותמיר ורב־אונים, לבן־שינים, ובצחקו, ויותר מזה באכלו, היה מעורר גאוה: בעל־חיים בריא ושמח. הוא ואחי היו צמד־חמד רב פעלים, מזימות ותושיה. ושמם יצא לתהילה כקונים מעולים, הקונים במעט – הרבה וטוב. ורבו האיכרים ששקדו על פתחנו לבקש את אחי לבוא ולהציג על במתם את אמנותו הגדולה ולקנות למענם מאה, או חמש־מאות גמלים, זבל צאן.

“וכאן, בוודאי, מתחיל הסיפור עצמו?”

הנה, הגענו. בוקר אחד, קודם עלות השחר (וכך גם יפה לפתוח סיפורים), יצאנו מביתנו (איני זוכר בשל מה הוּרשיתי להצטרף אליהם – אך נפעם נתלבשתי ביעף ויצאתי) ולאור הפנס חבשנו את החמור הגדול, את ג’אחיש, בכל עדייו וכלי תפארתו (חובה היתה על אחי לבוא אל מקום כהונתו נוצץ ומעוטר ומכובד ככל האפשר) – ואצל האורוה כבר קם לקראתנו בשיניו המבהיקות מן האפילה אותו סלימן המפואר, הגבוה, החזק, ופצח ואמר עברית “בוקר־טוב, מה שלומך”, וציחק אלינו מלוא לובן שיניו, ועלה אף הוא על חמורו שהיה עניו למדי אצל ג’אחיש שלנו, ואני קפצתי וישבתי מאחורי אחי חובק מותניו, ונושם ריח בכוֹרוּתו, מעורבב ריחו הטחוב משהו של החמור, והחריף משהו של אוּכף־העור החדש – ויצאנו בטפיפה נאה אל החשכה שלפנינו, שלא היתה צריכה לשום אור שהוא כדי שנהלך בה לבטח, ואחי וסלימנו היו משיחים חרש בין שתיקה לשתיקה, במיתרי־קול נמוכים, שלא להרגיז את מיתרי הקול החשובים שרק לאחר מכן יגיע תורם להביע, אומרים ושותקים, והאפילה וכל כוכביה רצו מהר ומילאו כל שתיקה ושתיקה מפה לפה, נוגעים בנו כמעט, מהבהבים עד כי כמעט ונכווינו בהם.

מנועי־בארות פרטו פריטותיהם הליליות, לילות־השקאה אחרונים קודם הגשמים, עצבות עם אותו ייחול. נעירות חמורים משכימים. מחזוֹרי קריאות התרנגולים במעגליהם, ולפי שלא היו כבישים, היתה הדרך רבוּצה מחרישה, קולטת ומשתיקה נקש פסיעותינו, וכבר היינו מתקרבים אל משוכות האקציות שהיו מכורבלוֹת באפילה, ורק ריחן היה לא כבוש, פתוח ומשתוֹרר לו חרש…

“ראה, לא תכעס אם אפסיק אותך כאן להזכיר כי כבר סיפרת ואני יודע על האקציות, ועל החול שמתחת האקציות, גם על ריחן המיוחד להן, וגם על ציוצי הציפורים המשכימות כבר סיפרת פעם, ואולי אתה הולך להזכירן מיד, שווה נא בנפשך כי כבר אני רואה וחש כל זה היטב; ובכן, הגעתם אל שער הפרדס ההוא” –

אה, חביבי, אצה לך הדרך, האין זאת? קצרה רוחך? ואמנם ממש התבקש לי עתה לומר מלה קלה בענין “ציוצי הציפורים” שהזכרת, עם עלות השחר, בשלהי ימי הסתיו, קודם רדת הגשמים, אבל אני פוסח וכובש אותה בּי, ויישאר הסיפור בלי אותה מלה קלה, ומאוד במקומה, על צליל קולן של באוֹת־הסתיו, ושל חולפות־הסתיו, על ייחוד צלצולו של אדום־החזה, מבעוד חושך, על ציוציו הזהירים של הירקון ועל הפרוּשים, על החוחיות ועל הדרורים, ולא אומר גם על הגדולים שבהם, עורבי־הזרע, הקאק והזרזיר (על כל חוטי הטלפון – המוניות המוניות), שלא הכל יודעים כי צריחתם בעוּפם דוּרים דורים בין גבוהי האקליפטוסים, חוּגים חוּגים, קשקושם והמולת צויחתם – שירה היא, נוגעת ממש בגשם הנוסע לבוא, רווּיה מאוד בשׂורה, והמון תקוה לטוב… אלא שאתה אינך פנוי כי־אם לעלילות דברים נחוצים בלבד, אינך סבלני כי אם למה שיהיה אחר הדברים האלה – ומתי תוֹרם של הדברים עצמם? ניחא.

מה אמרתי? כן, עליך לדעת כי לא נוכל עתה לזוז אף פסיעה נוספת (כל עוד חבורת־הקונים משעטת לה בחוּבֵּי האפילה, מושחלת נוסעת במעי המשוכות הסוגרות עליה – שאינך חפץ לשמוע עליהן מלה נוספת – נושמת קצת חֶנק חמים ורטוב, רצוּף בועות ציוצים נעוֹרים, וקורי־עכביש מתפקעים על החוטם, עם ניחוֹח רקבובי) – לא נוכל לזוז אף פסיעה נוספת בסיפורנו קודם שנעיין רגע בדיני הכִּיוּל.

“מה?”

דיני הכיול. שום דבר מופלא: מדידת כמויות היבש בכלי.

“דבריך סתומים מכל צד.”

רק למראית עין. במה מודדין? – בכלי. ומהו הכלי? פח ריקן. פח נפט (נוסח ישן) ריקן, שמכסהו הוסר והוא הכלי. איך עד כאן?

“פשוט ובהיר.”

גם להלן. אלא ששלושה פחים היו ולא אחד. הפח שכרסוֹ נפוּלה פנימה, הפח שכרסו נופחה חוצה, והפח התמים, שלא עוולו לו ולא עיקמו כרסו, לא לקער ולא לקמר.

“וכל כך למה?”

כאן סוד מקצועו של הסרסור. יש נוהגין ליתן למוכר לבור לו את הכלי הישר־בעיניו; ויש הכָּלים בכלי הישר בעיניהם קודם שהבחין המוכר מי ומה.

“פשּוט, גונבים דעתו?”

לא פשוט, אבל גונבים, ולהלן באים דיני המחיקה והגדישה (שאינם, למעשה, כי אם הסכמת הצדדים להגדרת המושג: “מלא”). יכול שפני הזבל יהיו שוים עם שׂפות הכלי, יכול שיגדישו עליהם כלשהו, או להיפך – שימחקו כלשהו מפניהם. יפה. אך כשהסכימו שיהיו שוים ־ משוין? האם תחילה גודשים ואחר מוחקים את הגדוּש (בכף היד, או במחוק עשוי לכך), או מוסיפים והולכים עד השׂג והשתווה עם פני הכלי? והמוחקים כיצד ימחקו? בחזקה או לאט וביד רכה?

“מה, סוף סוף, ההבדל, אם כך או כך?”

ההבדל כפול עשרים פח לשק, כפול ארבעה שקים לגמל, שלא לדבר על מרצופים גמלוניים, עושה לבסוף כך, שנמצא כי שנַים או שלושה פחים היו נישאים מלב עומק הנגב הרחוק עד כאן בלא לישא כל פרי, פשוט בחינם… ולא עוד אלא צריך שתוסיף כעת את דיני הרקדת הכלי.

“מה אלה?”

דיני הידוּק הפח, כי הממלא בנחת לא יהדק. ואילו בדחיקה מלמעלה, או בהרקדת הכלי מתחתיו, יירד הפח המלא ויפחת, והשק לא יפרנס עוד עשרים פח כי אם אך חמישה עשר בקושי, הכל לפי עוצם ידו של המרקיד, ותוקף מחאותיו של המוּרקד. הוסף על כל האמור את כללי הכפל והחילוק, את יסודות המנין והספירה (אשר יש ובצלוח רוח עזה על המונה, ובבואו עד התפעלות יתירה, ימנה בקול ובדבקות ויכריז: שתים עשרה, ומיד על הפח הבא אחריו שוב: שתים עשרה, אם לא יצליח להכריז בתנופת ההמולה: אחת עשרה, והכל בפנים כשרות ובעסק גדול, ובתוך כדי תנופה אדירה ונחפזת). הכל היה, תמיד, בקריאות עידוד, בחרמות ובנדרים, בשבועות ובשבועי שבועות, ואלהים היה תמיד נגרר לסופי פסוקים או לראשם, ותמיד היו מתובלים משל ומליצה, רועפים דברי חלקות הבטחה ופיתוי, או לצון, או בהתזת דברי איום ואתראה. יש ובאגרוף ובחירוק שינים, ויש להיפך, במתק סוד, בחיבוקי אנשים אחים, כשם שיש ובקללות נוראות ובהטלת שיקוצים מחפירים שאיש מהם, אגב, לא התפעל מאוד לא מעוקצם ולא מדבשם, לולא שבלעדיהם אין אוירת סחר־מכר יפה, אותו תיאטרון שהזכרנו למעלה, ואשר לא היתה לויית־חן יפה ממנו, להצלחת משחקו של הסרסור האמן, לדקוּת טכסיסיו, לאימוּת אומדנותיו ולפרסום מוניטין שלו, כאיש נכבד. כשר וישר, בלתי סובל מחאה או ערעור, ואשר מלתו אחת ואחרונה ונחרצת.

“אבל למה נצטרכו לכל עסק האומדן הזה, כשאפשר לכייל בכלי?”

אילו אמנם כך היה, לא היה לנו סיפור, הכל היה אז כה פשוט, רגיל ויעיל ואינו עושה שום תיאטרון, ממש כשם שיש לנו היום. מלבד מה שהכיול מלאכה הוא, העולה זמן יקר בלא שתכניס ממון. ולפיכך היה הסרסור מקדם את המוכר בטביעת־עין חריפה. ומאמיד נפח סחורתו. הסכימו הצדדים – מה טוב. נחלקו – יריבו (והסרסור יזכה, בדרך כלל), ואגב, מצוה לחלוק. אדם ישר אסור לו שלא יחלוק, שמא ייראה בחזקת רמאי. ולפיכך יריבוּ. ויריבו בחזקה. ויקראו לעדים שמים וארץ. ואם עדיין לא באו לעמק השוה – יכיילו. וגם כאן לא יכיילו אלא רק שק אחד, לדוגמה, או רק חציו, למופת. ובזעף יכיילו. בחשד לא מוסתר. הכל לעיני אלוהים ואנשים, ואף־על־פי־כן – יתעתעו. ימנוּ בקול רם ובזמרה ובחזרות אין־קץ – ואף־על־פי־כן יערימו וכדי להוכיח בור־כפיים ונקיון־לב – יוֹליכו שולל. והסרסור שאולץ לכייל לא ינוח מעלבונו, שכביכול, יפסול כל סחורת איש ריבו – זה זבל זה? – יקרא ויראה לכל – חלאה זה ולא זבל! טינופת ולא סחורה! קש ותבן ואדמה ושחין פורח אבעבועות לראש בעליו עד דור אחרון, כה יתן אללה וכה יוסיף! – ועל כן אין מכיילים, אלא רק באין מוצא, כשכלו כל הקיצין. משתמטים מכיוּל ככל האפשר, משתדלים להבהיל את הזולת בקול דברים בלבד, להרתיעוֹ מכייל, או לפתותו, או להסיח דעתו בכה או בכה. אף כי, לעתים, אדרבא, מכיילים כשמבקשים להוציא זמן לבטלה, כדי שתעלה השמש בינתים, ויד המוכר תישמט, ובעצלתים מכיילים, כדי שתצא נפשו של הלז ויסכים באָנסו לכל אומדן שהוא ולכל מחיר שהוא, ובלבד שייפטר לנפשו ויחזור מהרה לביתו. תורה היא, אמנות־הכיוּל, ומומחיות גדולה, ובלא התלהבות של אמת, והתמכרות של החושים, לא תצלח. אתה מושך כתפיך?

“לא, רק הרהור עבר בי. וגם נדמה לי כי בינתים הגענו אל שער הפרדס ההוא, לא?”

הגענו. והנה כבר יוצאים מבין משוכות האקציות אל הכיכר שלפני הפרדס. אבל רק עוד זה: צריך שתדע כי לא רק הסרסור לבדו מחבל בתחבולות. כסרסור כמסורסריו. כקונה כמוכר, ולא אחת היו מביאים על גמל בא ממרחקים שׂק טעון אשפה ורגבי עפר ורק שכבת זיתי־כבשים, ברורים ומבוררים, זרויה לו מלמעלה ככסות־עינים, ומתחתיה – הכל שקר וכזב. הה, מתעתע כזה, וביחוּד משהסכים הלה מהר מדי לכל אומדן ולכל שומה, נחשד כרגע, נבדק ונתפשׂ. הה, מר ונמהר יהיה סופו. הה, בעוֹט ייבעט האיש. דחוֹף יידחף. יוּעף ופרוח יפרח באויר והנעל אחריו, יפול בתדחפה ויוקם על רגליו בתנופה, ואת שק־האשפה ילבישו עליו, עליו ועל ראשו, עליו ועל צואריו, יבליעוהו בו, בשק־הרמאים הזה, ואותו ואת גמלו יגלגלו מן השער והחוּצה, לדראון ולכלימה. הנה הם שם השנַים, מסובכים זה בזה, האיש וגמלו, זועקים ומפרפרים וכושלים בחבלים ובשקים הנשמטים, ובחרפה ובמכות, והכל מצחקים למשבתם, ומקבלים הנאה גדולה וחריפה – וזמן רב עוד יתגוללו שם. והגמל יעמוד על מפלת אדוניו, מגביה צוארו יבכה וירקע ברגליו, כמי שאיכפת לו מאוד, ואין מושיע להם.

“עלוב נפש.”

לא, אין רחמים לרמאי הנתפס. הכל ברמאות מרמים ובמעשי ערמה, והנתפס ילקה עווֹן כולם. רק הסרסור אינו נתפס, גם כשהוא נתפס. שכּן, התקיף, כידוע… אבל הנה כבר הגענו.

הו, איזו שפעת עַם רב וחיוֹת עצומות! ראית פעם מאה גמלים ומאה בדווים, נקהלים בשביל הצר, על שער הפרדס? עצמה, שבאה מרחוק ואין לה מנוח, הכל זר לה כאן. המשוכות הסגורות. רשות־הפרט החוסמת מכל צד, השער הנעוּל, הקוים הישרים, הירוק צמוּחַ המים, תקתוק הבארות – הכל לועז לה ומרגיז. הכל רחוּש ומתנועע, מעלה ריח טחוב, חריף וצועק סביב, בנלבטות אין מנוח, חרחוּרים וחמורים נוהקים, חרפות וקללות, קול צועק אל חבר שנתעלם ממנו, קול אחר שטוען אל בהמתו טעני טענות, ורודה בה במקל קשה, עד כי זפת הגיהנום – קילוח דבש רועף הוא לעומתו; בחישה שנדים ונעים בה הלום ואילך אין מנוח: אחדים שמנסים לחטוף להם תנומת־פוגה, בין הא לדא ובאמצע; ואחרים שיושבים בהרוָחה לעשן מקטרתם הארוכה, ואחרים שלעומתם מגלגלים להם טבק גס בלפופיות נייר. והכל רק בלבן ובשחור, בלי שום אדום או כחול אלא אם משהו ברתמת הגמלים. והנה אחד מפרנס בהמתו בענפים הסורחים מן הפרדס החוצה, משים פניו כאילו היה מושך באפסר לאחור, ובאמת משסה אותה לחטוף ולזלול. וחמור אל חמור נצטהל פתאום בתאוה רעננה וקיבל על ראשו גם חרפות גם מכות, ושנַים חמורים אחרים, שלהיפך, נתבעטו פתאום. ומישהו שמושך להם בחבלים, ומישהו ששואל אין קץ מה־יהיה מה־יהיה, ומישהו שמבריך גמלו בלא לוותר לו והלה לא רוצה ולא רוצה ורק לא רוצה, ולא ישתוק הפעם, עד כי תשמע הארץ ויאזינו השמים; וְעַיִר משולח, שמתפרץ פתאום, בן־בליעל, ומתחיל להתרוצץ, בלי שים לב לכלום, מפשיל זנבו ומדהר דהרות בתוך המצופף הזה, וכל הבהמות למיניהן שכולן אינן פוסקות גם לרגע מהטיל גללים טריים ומשפוך מימיהן, עד כי רוח המדבר אין לה לאן לברוח ולהתפזר.

וכאן, מתוך האפלולית ולתוך ההתבהרות, בא אחי וסרסורו והס נפל סביב. שופט כל הארץ בא בא. הכל קמים לשים לו דרך. והשנים (אני הלא רק מסופח הייתי ובלתי־נחשב), מזדקפים להם על אוּכפיהם, והחמור הגדול השחור נתרחרח פתאום המון ריחות מעלפים, אבל נבלם בעוז לבל ירהיב עוז, ושלא יבייש, ובתוך השקט שאינו אלא ממולמל ברכות שלום אין־קץ מדי עברם, ממול השער, עוצר אחי ונושא שם מדברותיו, נאום קצר, מופנה כולו רק אל סלימן לבדו לאמור:

“ה, יה סלימן, שמע קולי. מי הם כל ה’אחדים' האלה? למה באו לכאן? אתה מכיר אותם? האם בני־דודיך הם הללו? למה באו כל הגמלים האלה – הלהשחית את עצי פרדסי? הפקר העולם ופסוּ סדרים טובים? הו סלימן, עשה עמדי צדקה ופנה והגד להם כי יקומו כולם וילכו להם לדרכם, ושלום עליהם ועל דרכם. אמוֹר להם, לאנשי־הלילה הללו, כי אין כאן מה יעשו. כי אין קונים כאן כלום. אלא רק סחורה משובחת בלבד, מבוררה אחת לאחת, ברוּרה ומבוררה. שמי שבא לכאן למכור אשפה, לסחור ברגבי אדמה, להתל באנשים עסוקים – מוטב לו ויפה לו שעה קודם, שיקום ויסתלק מהר, קודם שעלתה השמש, קודם שיתגלה ברבים קלונו וקלון אביו וחרפת אמו עד דור אחרון! אמור להם, כי מי שבא הנה לבלבל את הראש, לעשות רעש, או להונות או לגנוב דעת ישרים – מוטב לו שיקום ויקח עצמו ברגע הזה ויגש לו הלאה מן המקום הזה. לשם או לשם ורק לא לכאן. במקום הזה אין לא מקום ולא פנאי ולא כלום. רק קונים זבל משובח. אם יש לך כאן אחד וזבל משובח לו למכירה – הכנס אותו פנימה ונקבלהו במרחב ובשלום ובשקט. ולכל השׁאר אמור עליהם השלום והברכה, וילכו להם אל כל שערי אלהים הפתוחים.” כך אמר אחי אל סלימן בקול גדול עם עלות השמש, והעסק התחיל.

כשלהבת שהריחה נפט. בבת אחת. הנה זה דולק והומה וצועק ונדחף והורס, וגמלים ואנשים, ותדחפה ותדהפה, ומעיכה וצוָחה, והכל נחפזים לתפושׂ משהו, להגיע אל משהו, להשקיט משהו, לדחוף משהו, לפלוש, לחטוף קודם, לצעוק אדם אל גמל וגמל אל אדם, והכל אל הכל, והכל מעל הכל – ותיהום הארץ ותרעד.

זקוף ניצב עמד אחי, על במתי תיבת־שדה הפוכה, וכשהגיע הרגע נשא ידו והכל היסו איש את אחיו, ואיש את בהמתו, ואיש את הכלל כולו, והראשון מכולם בא ועמד למכירה. אפסר־גמלו בידו, ושנים־שלושה נוספים, מבוהלי עיני תינוקות, באים אחריו. פתח הלה והתחיל אומר ברכות. ענו והשיבו לו ברכה על כל ברכה. וסקרו גמלו ואימדו מטענו, ומיד תמו הברכות באמצע, נכרתו ופסקו ואמרו לו כזאת: “אבי כמה אתה, אתה המבורך?” – “אבי חמישה.” השיב אמריו להם, לא בלי גודל לבב, והראה בידו על מקנהו המטוען עד למעלה. – “ומה יש לך על גבם?” – שאלוּהוּ סתוּמוֹת. – “צאן.” השיב ואמר. “אחד אחד.” אמר ותקע ידו בעד אחד הטלאים שבמרצוף הגדול, ושלה מלוא הכף צפיעי עזים ושטח מרכולתו הטובה לפני אנשים ולפני השמים, נגדה־נא כל ספקנים למיניהם, אוהבים כאויבים, לא הוא יבוש ולא הוא ייכלם בסחורתו. “חַבֶּה חַבֶּה!” התפאר ואמר: גוּלָה גוּלָה, כדור כדור, גלל, וגלל, ולא כלום זולת גללים, ויפים הם, נוי והדר. היוכח תיוכחו, אין תרמית ואין זיוף – ועל כרס המרצוף הגדול טפח לאמור: כולו כאחד עשוי כולו למהדרין, כשר וישר למדקדקין.

“וכמה בגמל האחד?” בא עליו סלימן, טופח אף הוא במעי אותו שק. וניגון חדש התנגן באויר. והרגע קשוּב. יש עוד בידי המוכר לפסוק עתה ולקצוב מספר. יש בידיו להחזיר הכדור ולומר: וכמה? גם יש בידיו לבקש: כיילו ונראה, או, לפנות אל הסתמי – אדרבא, אמור? – וכך גם עשה: “אדרבא,” אמר אל סלימן, “אמור?” – וזו שעתו של סלימן. תמו כל שעשועי הבינים והטקס. בטביעת־עין אחת, בנגיחה כלשהי בשק למוּש צפיפותו, ובחבטה אחת תחתיו בכף פּשוּטה – פסק נחרצות: “שלושים”, אמר ולא יסף.

“אֶהה!” נעלב אז המוכר ונרתע.

“שלושים.” לא נבהל סלימן מפניו.

“שלושים?!” עיקם עליו הלה פניו וגופו, כמי שניכוה בדבר תיעוב.

“שלושים.” עמד סלימן על שלו, בלא לעפעף עפעף.

“ארבעים!” הכריז הלה, להודיע כי גם זה ויתור גדול הוא וראוי להערכה.

“שלושים.” לא זז סלימן.

́“ארבעים!” קרא הלה תיגר, ובעלבון לא מכוסה.

“שלושים.” צינן עליו סלימן.

“ארבעים!” ריתח הלה קולו, כאילו לא שמעוהו.

“שלושים.” הרגיעו סלימן בלא התרגשות.

ארבעים!"

“שלושים.”

צוּר מול צוּר.

אז מעל דוכנו, יתערב אחי כפוסק: “כּיילו! הלא השמש עולה.” מישהו מן הקהל ינסה כעת להושיע מן הצד: “שלושים וחמישה!” – והיה, אולי, מציל מכיוּל, אלמלא כבודו של סלימן בכך. ואין מתפשרים עם הקונה הראשון, שלא יהיה זה סימן לבאות. – “שלושים!” קרא סלימן תיגר על הכל ועל רודפי השלום. ומסתער בשם הצדק, יתפושׂ לו לבעל־דברו בזקנו המדובלל שעל סנטרו, לשבועה – כל שיתכייל למעלה משלושים יישקל ומשקלו בזהב: עליו! הרי לכם נדר מנודר!

“שלושים וחמישה!” נאחז בו המוכר ונפתל למלט זקנו מידי הנודר, וכבר חש איך הוא נאחז בסבך.

“מה בינך וביני? נסכים שלושים וחמישה,” מפתה מתחנן הלה.

“שלושים,” נושא סלימן יד נביאים למרום.

“כיילו!” חורץ אחי, והולכים לכייל.

עד שלא מכיילים עומד הגמל זקוף צואר ומחרחר נוגות, אך כשהוא נקרא לשבת ארצה – נותן קולו ומרחרח נואשות, ומשמט צוָארו מענשן של המכות היורדות עליו. זה מתמרמר וזה מלקה ואין לו מנוס אלא לכרוֹע אפים ולהתפּרק שק אחד (ואילו כשאין מכיילים, די למשוך בקשר שמלמטה והשק מתרוקן מאליו). פורק השק, גולגל בתנופה אל אמצע המערכה, ושם מקום ערימת־הזבל שעוד איננה, אך תצמח מהרה. הפח המפורסם מובא. בכף פתוחה טופחים עליו להעיד כי אין הונאה: ריק ותמים. והכל מאשרים בניד ראש. עד כאן הכל אמת. חופנים חופנים מעבירים השנים מן השׂק אל הפח. שלא יאבד גרגר ארצה. וגודשים קצת לא יותר מקצת.

“אחד!” – מכריז סלימן בצדקות, כאילו כבר הוכחה שקרוּתוֹ של בעל־דברו. ומאה זוגות עינים מודדות כל הנע־יד ומדקדקות.

“אחד.” – נענה ואומר המוכר, כמי שמודה כי עדיין אין כאן אחיזת עינים.

“אחד הוא אללה!” תוקע בו סלימן את הדיבור הנהוג הנחוץ לדבר, וגם את עיניו, כאילו כבר נתגלה שהלה כיזב.

“שנַים!”

“שנים ושנים.” משיבו הלה.

“אין שני לו,” מזמר סלימן פסוּקו לפניו, כולו שופע בטחון.

“שלושה.”

“שלושה ושלושה.” מקבל הלה. וסלימן גודש קצת יותר על הקצת.

“שלושה ושלושה!” גוער בו המוכר, ומנסה למחוק את הקצת העודף.

“שלושה ושלושה.” מזמר לו סלימן בנזיפה וחוזר וגודש קצת יותר על הקצת, וכמתוך החפזה מאבד סביב קצת יותר על הגדוש שנמחק, והכל בהתלהבות שניכרת כבר בזיעה שצצה במצחו, ושאינו קונחה, לפי שאינו חס על כלום, אלא רק על הצדק לבדו.

“ארבעה.”

“ארבעה וארבעה…” מקונן וגם מתמרמר המוכר על הפּשע שבבזבוז.

“ארבעה וארבעה!” דוחה סלימן את הקינה בשאט־נפש, וגודש עוד קצת על הקצת שכבר גידש.

“ארבעה וארבעה!” טוען המוכר ועוצר בידיו את הידים הגודשות מעל כל גדוש.

“ארבעה וארבעה!” מתווכח סלימן ודוחה את הידים העוצרות מגדוֹש.

“ארבעה וארבעה.” משיב הלה ותוקף ומסלק ידיו של סלימן.

“ארבעה וארבעה!” מַבעֶה עליו סלימן שיניו בטרפנוּת, והופך את הפח בנצחון, בגרפוֹ עם זאת נזילה הגונה של זבל לא־נמדד.

“ההה!” מתחיל המוכר לשווע –

וסלימן נוזף לעומתו:

“חמישה וחמישה!”

“חמישה וחמישה!” עונה הלז אמן בעל כרחו, מנסה ליטול מן השפוך ולהחזירו לפח למדידה שלמפרע.

“חמישה וחמישה!” גוער בו סלימן בפליאה על עבירה כה גלויה ונפשעת על חוקי היושר, ובלא לנטוש את חשבון היושר המזדמר לראוה דוחה ידיו בתנופה עד שהלז כמעט שוּפכו אשוריו ארצה וחטמו בערימה הצעירה.

“הה!” קפץ, נזעק הלז, אבל סלימן כבר הפך את הפח, ותפף על תחתיתוֹ, לפטור כל הדבק בו, אות לריקנות ישרה והגונה ונקיה למופת, וההפוך – הפוּך, וכבר הנה מטעינים את הפח השישי. וסלימן גם מרקיד אותו לדחסו היטב, וגם מזדרז וגודש גדישה, וגם שומט עם כך נזילה נאה ובלתי־נמדדת.

“שישה ושישה!” הוא מכריז בהתפעלות, והלז אין לו אלא להחרות אחריו:

“שישה ושישה!..” (על המספר המסוכן ‘שבעה’ פוסחים שניהם, משני הצדדים ואינם מהגים בקול, מחשש עינא־בישא), וממלאים והופכים את השמיני (עם גריפה גדולה וחוטפת), ובחריצות המעלימה כמעט את ההגדשה־הגדשה הופכים את התשיעי ואת העשירי (ובניגון: התפללו לנשמת הנביא), ובמהירות לא תיאָמן כבר עומדים בחמישה־עשר. כשזוקף סלימן קומתו ומצביע על השק המתרוקן לאמור:

“חצי הביטו, באללה!” וגם השני מזדקף כלשהו, כדי להפטיר מתוך זמרה וחסידות יתירה: “ישובח הכל־יכול ויהוּלל”, כשמתערב אחי ונושא קולו:

“הה, סלימן סלימן! חסל! השמש תשקע ואתה עוד תכייל כאן פח אחר פח! הלהרסני אתה אומר? הנח, הלא רואים, חמישה־עשר, וזה חצי, תן לו כערכו וילך! תן לו לא שלושים, תן לו שלושים ושלושה – וידע כי אין עושקים כאן איש, תן לו ונגמור!”

“שלושים!” צורח סלימן, וניצוץ מתבהק בעיניו ועוד ניצוץ בשיניו הלבנות.

“שלושים ושנים!”

נאחז המוכר בקש שהושט לו.

“לא אצלי! שלושים!” חוגג סלימן נצחונו, ומושך בפתיל השק, והופכו בתנופה אחת, ובזינוק הוא כבר אצל הגמל מושך בסרח קשר השק השני, והודף עד כי הגמל הגדול כמעט ניסע נתמַעד, והכל הוּכרע ושוּפך ארצה בטרם נשם המוכר נשימה של דעת, ועודו נטוע על מקומו לא מאמין למראה עיניו. ושוב מתערב אחי, וגומל נדיבות ומכריז: “שלושים ואחד!” – למען יידעו ויקחו הכל אל לבם. שני שקים, ששים פח ושני פחים, ועוד גמל כמוהו, ועוד אחד, ועוד ועוד – הנה לך, קח בן־אדם, עוֹדה, קח לך פתק, וזכית לך מן היוֹשר ומנדיבות הלב, פח נוסף לך על כל שֹק ושֹק לפנים משורת הכיוּל! ורק לכבודך ולכבוד פתיחת היום, הבא עלינו לברכה, זכית לך בשלל… – והלז, שהוא כבר ריקן ומרוקן, וכבר עשו בו מעשה, נוטל באפסר בהמתו המתאוננת, וסובב לאחור מחריש ונדהם, וגמל אחר גמל בא אחריו. ועד שהוא מכפיל ומחלק ומצרף ומחַסר כל חשבונותיו, ובעודו אוסף ומקפל כל שקיו הריקים, והפתקים אחוזים בין שיניו, וסבר־פניו אילם, בין זוכה למפסיד, וגם כמי שמרחוהו במשהו, וכבר אחמד בן סאלם על הפרק, ועודה בן עודה מחוק כאילו לא היה, ומחיוכו של סלימן לא קשה להציל כי בנקל היה כל צמד שקים משקי הנשכח הלז מתכייל בשבעים פח ופח. אם לא למעלה מזה…

“ולזה אתה קורא משחק?”

המתן, זה רק מתחיל. מוכר אחר מוכר בא. עולה על הבמה, אומר פסוקו, פוסקים לו פסוק, עושים בו מעשה, ונדחף לפנוֹת מקומו לבא אחריו, והלה יוצא ופתק טרי בין שיניו, לא לשחוק ולא לשאוג. מסובך בחבליו, בשקיו הריקים, ובחשבונות עשירי כפל וחילוק, וכבר בזה אחר זה ועל־פי סדר טוב עלו ובאו תחתיו. מרבי הגמלים בראש, והדל, אשר לו אך גמל אלמן וצרוע, או אך חמור אחד חלכה – אחרונים. אתה מתפלא? על שהתקיף תמיד זוכה? הדל, חביבי, לעולם נדחה לסוף, נדחף, גם לוקה על שוקיו וגם יוצא וידיו על ראשו, וגם לצעוק אסור לו, ואפילו יצעק – למי איכפת. אגב, מידיהם של הללו היו לוקחים בלא שום כרכורי משחק וטקס. באפס־לשון וברבע חינם.

“נורא. ואחיך מה היה אומר?”

הנה שמע. אחי היה ניצב על במותיו ורושם בפנקס השוברים ונותן לסרסור, ומידי הלה לידי המוכר, שכן מידיו הכל. ובפתק הזה יבוא המוכר אל הפרדסן לקבל כספו טבין ותקילין, והכל כשר וישר, ורק מה שרשום בשובר הזה – חידה היה למקבלים. אז היו באים אלי, סחור סחור, שאקרא באזניהם את הרשום ומה פשר כל אלה הסימנים הסתומים, אם נא מצאו חן בעיני: איני יודע אם מצאו חן בעיני, אך קרוא קראתי: סאלם בן סאלם, שלושה גמלים, ארבעים ומאתים פח, וחתימה אדירה (ומסתבר, כי הכל היו כאן מאנשי שָלוּם, שלַם או שלמה: סלים וסלימאן, סלאם סאלם ומוסלם, סילמאן וסלמאן, סוילם, סלאמה וסוליימן, ורק אי פה אי שם איזה עאמר, או רמאדאן, או עטייה, לתת גיווּן ולהוסיף, וכן פלוני שנתעקש להתקרא אבו־סאלים דוקא).

וכך בזה אחר זה. שמך? סלאם. סלאם מה? סלאם בן סלאם. ברכות לראשך. מאה פח. ושלום עליך. בזה אחר זה, ובמעגל סביב חונה תמיד מצור צוארי גמלים, מחרחרים מרה, צוארים בכל שפע הצורות הטמונות בין קו ישר ובין עקלתון הקשת, מצואר־חסידה נטוי במעופה ועד צואר־ברבוּר קָפוּל־שָקוּט בגאוָתו, אלא שלעולם בגרגור ובחרחור בכייני ומרגיז. מרגיז? לא אותם. הנה פה, למשל, הבט, צמוד לחי אל לחי, לחיו אל לחי הגמל, נער אחד, ראש נער בן מדבר, ישמעאל זאטוט אחד, פורץ תלתלים נופפים מתחת מטפחתו המוּזחה, ובוער עינים ושוֹתה הכל בצמא, מוקסם עד שכחת כל חובותיו, ואינו ננער כלל אלא בהיחבטו חבטה על ערפו, שעוקרת אותו אז והורסת הכל ארצה, עומד לו מאוחז בחבל האפסר בשתי ידיו המורמות אצל אזנו, כפעמונר על חבל פעמונו, בּלוּע כולו בדבר. יחפת רגלו האחת נתמכת בשוק רגלו האחרת, רק כותנתו לעורו, וחגורת העור למתניו, קרוּע ושחוֹם ובוער ונלהב אין־קץ, ומי יודע מה נזרע ומה נובט לו אז בלבו, שם.

“עוד רמאי אחד?”

אולי לוחם אחד? אגב, כלום צריך לספר לך איך גם בלבו של נער שבא לכאן רכוּב על חמור אחיו, לופת־חובק גבו הגדול ומדובק אליו, היתה גמֵלָה והולכת מגמל אל גמל, הולכת ומתרבה ומצטעקת צעקה, עם שהוא עומד שם מן הצד ורואה, עומד מביט בעינים גדולות ובונן, ומתמלא לא אחרת אלא מכל אשר למד אך תמול־שלשום בשעורי בית הספר ובדברי הנביאים שאך זה נשמעו, כולם פסוקים חמים, פסוקי העושקות דלים, ופסוקים שכמותם, שקישקשו אז בלבו פתאום, ורתחו והלכו להיות נצעקים עוד רגע, הוי השואפים אביון, שמעו זאת השואפים אביון, להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעוות מאזני מרמה, ועוד שכמותם, טריים לגמרי, אך זה תמול נלמדו בכיתה, וחדרו חדרי בטן, – וגם הלך אז אותו נפעם הצדק־צדק, וסר אל אחיו הגדול ובא אצלו, והלה באמצע תנופת הקניה, ומשך בשרוולו ורצה להפריעו ולשאול אם אין כל זה איוֹם בעיניו, ממש עוול ולא שום צדק־צדק תרדוף, שנצטווינו עליו, – אלא שאחיו היה באמצע התנופה הגדולה, ובלא לתת בו עין, דחהו מעל פניו – “אתה שב בצד!” – נתנַער ממנו – “אחר־כך, אחר־כך” – דחהו בקוצר־רוח, וחזר ונפל על התנופה הגדולה והרותחת ההיא.

אבל כנראה, שדברים כאלה כבר היו מעולם, שכן הזקנים שישבו בפינה, כלל לא התרגשו משום דבר, ולא אמרו כלל: נורא כזה לא היה כמוהו מעולם, ולא ראינו עוד כזאת! מתון מתון ישבו להם פה. רק עיניהם בארבות סבכי גביניהם הסמורים נעו בענין אחר מהלך הדברים, והליחה שנתלפלפה להם בזוויות עיניהם לא היתה שום דמעות, כי אם רק לפלוף זקנים, תאוות־לב לסיעות זבובים חוגגים ובלתי מופרעים. קמוטים, כמושי־כמושים וזלדקניים ישבו שם זקני הדוֹר שלובי רגלים, והעלו עשן במקטרותיהם הארוכות, מיטיבים את הרמץ במו אגודליהם, המעוקמים לא פחות מן המאכלות העקומות הנעוצות בחגורותיהם, ואשר לא לנוי בלבד הושחזו והושמו שמה, אצל יד ימינם. ובכן מי כאן יפצה פה? הנשים העלובות שנתלבטו פה ושם, כלום הן? הו, דחופות הן תמיד לשמור משהו, לאחוז משהו, לסייע בחבלים או בשקים, ואחדות מהן בין קפלי מטפחתן מאחור ישן להן עובר קטן, מחותל סמרטוטים, אשר בפעותו פתאום משום מה הן הופכות בלא שום היסוס ומסיבות אותן אל לבן, ובלא לחדול רגע מעשות את המוּשׂם עליהן, תתקענה דד צומק בפיו, תאמרנה מין אַה אַה קס קס, לעוּבר הלז, שהזבובים כמעט בלעוהו, ותמהרנה להספיק מה שהפסיקו, ובלבד שלא לשמוט מבין שיניהן את קצה המטפחת הגדולה, השחורה, העוטפת מרבית פניהן, הנותרים מחוץ לממשלת כיסוי ענק־המטבעות התלוי על חטמן ועל פיהן, מנומר מעבריו ניקודי תכלת לנוי, וכלוּם מן היופי הגנוז מעבר כל עטיפות פניה לא ייראה, ובלבד שלא תשבות גם רגע קט משזור את חוט צמרה אין־קץ. כן. במה היינו עומדים?

“במה? בצדק, כמדומה. או אולי במוכר חדש שעלה ובא על הבמה ההיא שהזכרת. וכי היו כולם כאלה נמושות, ניתנים להילכד בפח? ואיש לא ידע להשיב מלחמה לסרסור שלכם?”

שלנו? גם אני שותף? או משום שראיתי עוול והחרשתי? הנה, שמע. עתה עולה ובא על ערימת־הזבל שכבר התגבהה ונעשתה תל של ממש, אדם אחד, שמראיתו בלבד כבר אמרה כי שונה הוא מן השאר, גם גמליו היו בריאים למראה ומטופחים, והשקים שעליהם גדולים ושלמים וארוזים למופת. בא ובידו המושטה לפניה (וקצת כפופה, לפי שאיכר לעולם לא תוכל ידו להתיישר כאשר היתה… לא שמת לב לזה?), ובידו הפשוטה קצת גללי הכבשים, ברורים ומבוררים, זו סחורתו וזה טיבה, זהב־פרוַים. סלימן, כמובן, לא התפעל מכלום, והואיל וההצגה כבר היתה בעיצומה, קיצר בכל פרטי הטקס, ודחה בלא תשובה ראויה מרבית הברכות הנהוגות, ונטל ותקע לחלל ביבשות גמורה:

“עשרים.” כמי שעייפה נפשו לכרכורי־הבל.

אבל הלה עמד והחזיר לו: “עשרים וחמישה,” כאילו עודו בהתחלה, וכלום לא אירע.

“עשרים, אומרים לך.” קצרה רוחו של סלימן הגדול.

“עשרים וחמישה, אומרים לך.” לא חת הלה מפניו.

עתה הרים סלימן עיניו וסקר פני איש־דבריו כאילו הנה אך זה עתה ראהו.

“לא, יא אחי, רק עשרים.” הוסיף המתיק קצת קולו ואמר.

אבל הלה גם מזה לא נתפעל.

“עשרים וחמישה” מנה ואמר.

“איפה עשרים וחמישה? חדל, בך־אדם, עשרים ואחד, וגמרנו!”

רק לעתים רחוקות ויתר סלימן על טרפו כך. ועדיין הלה לא נעתר. ואולי דוקא הוויתור החשיד. ושוב ושוּב ואין תזוזה. זו הפעם תהיה מערכה של ממש.

חמתו של סלימן כבר צלחה עליו: “מה עוד אתה מבקש בעד קצת הזבל שלך? את ראשי?!”

“יודע מה,” אמר לו הגבר, “קח בחינם! הנה, קח בחינם. פרוק את הגמלים, הוי אחמד, בוא הנער ופרוק את הגמלים! הכל בחינם! הכל בחינם. אנשים אחים אנחנו, הוי סלימן, והיה לך הכל בחינם, ברכה עליך והנה מנחתי לפניך – הכל בחינם!”

הה, זו היתה אמירה, זו היתה סטירה! סלימן נרתע. בציבור נפל הס. חמור אחד שלא ידע והמשיך לנעור נסטר על פיו בכוח ובלע נערתו במחציתה ונשתתק. הגיעו הדברים עד כדי כך, שאחי היה צריך להתערב.

“אמור: אלהים הוא אלהים!” – פתח אחי ואמר לו למוכר בקול כמעולם אחר, לא מקולקל בכלום.

והלה, הגבר המתנַשף קיבל עליו – “אין אללה בלעדי אללה”. קיבל ואמר, וכבש נשימתו. והכל נשמר לרוָחה.

"תאבה לשמוע דיבור אחד? – המשיך עמו אחי מתון־מתון, ומקמטי־מצחו ניכר כי עדיין לא ידע מה יאמר.

“הנה דבַר.” קיבל הלה עליו ברצון, ובהתפייסות שכתוב עליה ברור כי רק אליו ולכבודו בלבד היא מופנית, וכלל לא אל סלימן, שנתעכב לו זועף מן הצד.

“תשתה סיגריה?” – כופה אחי עליו קופסתו החשובה.

"תודה, לא " – אומר הלה מלא בולמוס לא־מוסתר.

“קח קח,” משדלו אחי ותוקע אחת לפיו ואחת לעצמו, וסלימן שמן הצד בולע רוקו, נשכח. מתון־מתון מעלה אחי גפרור, מאחיז אש בסיגריות, והם נושמים שניהם ופולטים עשן, והקהל כולו עומד ונושם, עומד רואה ומחריש לדעת מה.

“אבי כמה אתה?” – פותח עתה אחי ונוטל את החוט הנכון.

“אבי ששה.” – משיב הלה ביותר משמינית יוהרה, ומבטיו בגמליו, חיות חסונות ונאות למראה. – “אללה מחסה לנו.” – משיבו אחי כראוי. – “ועל כל גמל כמה?”

עיניך הרואות: ארבעה על האחד." – אומר האיש באבחת ישרים.

“וביחד, כמה שקים לך על כולם?”

“אה?” – נפתע הלה ונתבלבל – “הנה, ארבעה על ששה, אה? ארבעה ועשרים שק, ואיזה שקים לגודל! איפה תמצאו שקים כאלה!” – מתלקח הלה, חש ריחו של פח מוטמן לו וכולו חשד עד גירוד, וגם מתגרד קשות ונמרצות.

“אללה מעא סאברין!” – פוסק לו אחי – “האל עם הסבלנים”.

“הי, נעם, כדבריך.” מקבל זה עליו, ולבו בל עמו.

“טאוֹאֶל רוּחַךְ!” הארך רוחך, הוי הגבר, מרדפו אחי בפסוקים, ומהדיפו עוד הדיפה אל הפח היקוש: “עשרים וארבעה שק. ואם נאמר כי לא כן, אלא עשרים וחמישה לךָ? עשרים וחמישה!” – תוקפו עתה אחי בלא ריתוי. ובתנופה אחת, בלא ליתן לו שהות להשיב רוחו, ובעוד הכל פולטים קריאת הקלה, וגם הלה עצמו – ובטרם ידע להתעשת, אם אמנם היטיבו עמו ככה, או בפח לכדוּהו, ובעודו מפרש ידיו לצדדים ומוחו מתהפך בחשבונות אם שק נוסף יוצא ידי הבדל שני פחים לשק כפול עשרים וארבעה – וכבר הדפו עושי דברו של סלימן את הגמלים הבריאים ההמה, צועקים ומתמרמרים כאשר הם, והעלו אותם על במת הערימה העוֹלה, ומשכו בפתיל התחתון שבפי השק, ומעי השקים נתרוקנו באחת, וכבר דוחפים אותם לצאת, ורק באמצע פירוק השני, הוא תופש עד כמה נלכד היטב, ומתמלא רוח, ופוצה פה לזעוק ולשווע, ומתחיל מחרף ומגדף, ותופש באפסר־הגמל להציל את הניתן עוד להציל, או לעכב את הפריקה, או לאיים באיומים נוראים, או לדחוף בדחיפה את העומדים עליו, או לעשות כל אלה כאחד – אבל כבר הוא איש מופסד, לחינם כל מזמוריו על נפש ריקה – זו ידידות, זו רעוּת וזה שכרה – איש מחוּק יוצא. נמחק כבודו.

“וכל הציבור היה רואה ומחריש? ולא ניסו להתקומם? והיכן כל אחיהם ורעיהם?”

הו, כשהיה בא אדם מוקף אחיו ורעיו והם לו כחומה – היה סלימן מדייק באומדנו ולא מחטיא. אגב, גם כל נצחונותיו הגדולים לא היו אלא בשווי פח או שנים לגמל. הכל ידעו פחות או יותר תפוסת שק מהי. והמשחק היה על זוטות ועל שיירים. אך לעתים רחוקות נקרתה לו מציאה שמנה, שהוציאה לו מוניטין בין כל אהלי קדר. אף־כי לעתים נגמר הדבר בחירוק־שינים מבשר רע. בדרך כלל היו הכל זקוקים לתיווכו של סלימן, כשם שהוא היה זקוק לאמונם כדי שיבואו אליו ולא יפנו אל סרסור אחר על פניו; אשר אם הוא לא יעשקם, יעשקם הלז. אין מפלט ממשחק הטרף של סחר־מכר. אלא שאין נפטרים בלא עשות רעש, בלא הרבות להג אין קץ, בלא שאת יד למרום והשבע שבועות נוראות, בלא פרוש כפים וספקן כף אל כף וכף אל ירך. ובמה לא נשבעים? בנביא, בזקנו, בעיניו, בקוראן, באללה, באללה ובנביא, באללה בנביא ובקוראן, ובאבי האחד, ובאבות כל הנוכחים כאן, ובחייהם ובחיי ילדיהם, וללא הועיל: אין מחיר כאן לשבועה. משחק תיאטרון. הכל משחק.

הנה, צא וראה איך קונה סלימן לבו של סרבן עיקש אחד, לאחר שכל התחבולות הבדוקות, והפועלות עם כל זה להפליא – לאחר שכולן עלו בתוהו, והסרבן הזה וחמשת גמליו היו פוקקים כל התקדמות, הנה תפשו עתה פתאום סלימן בכתפיו ומשכו הצִדה, בינו לבינו, וגחן אל אָזנו ללחוש לו סוד. הה, לחישת הסוד! לחש זה של דבר סתר באזניו! ההבטיח לו הבטחות, רק לו לבדו? הפנה אל מצפונו ואל עמקי לבו? או שמא רק נשך לו באָזנו? לו לבדו פתרונות; אך הסוד פעל כבמטה־קסם: הלה נתרכך כולו. הוא עצמו ונעריו עמו כבר פורקים שקיהם בחריצות, איש את אחיו מזרז בעוז, וכעבור רגע יצא והפתק בין שיניו, והבמה פתוחה לבאות. מי כעת?

הו, שים לב מי הבא עתה. שלושה גמלים היו לו. טעוּנים מרצוּפים גדולים וממולאים יפה. הוא עצמו לבוש בקפידה, מטפּחתו על ראשו הדורת ציצים, ובכריכה השחורה הלופפת – שניצי־זהב שזוּרים, וכל מצעדיו כבוד. בדווי, שאי־כאן ממתינה לו ודאי סוּסה מסוסות ערב. וסלימן, אך ראהו, נרתע משהו. עיניו נתברקו. הו, כוח מול כוח התייצב הפעם.

“ארבעים פח בשק!” כך קבע הגבר הלז החלטית, בטרם פתח סלימן ואמר מלה.

“שלום עליך וברכה,” פסח סלימן על ההחלטיות, ונתקרב אליו פסיעה, “ירחיב אללה גבוּלך וישים לך שלום” – המשיך כאילוּ לא כלום. “והבריאוּת? והמשפחה? וכל דבר? ותשתה סיגריה?– ארבעים אמרת?”

“ארבעים.” מדד לו הלה סוף־פסוק.

"והזבל איך?״ – סבבוֹ סלימן סחור סחור.

“אחד אחד.”

“ובלי קש?” התגרה בו סלימן, כגור כלבים האומד כוחו של יריבו. והלה צעד לעומתו צעד אחד וניצב זקוף וגבה־חזה, עין מוּל עין ואף־נשר מוּל אף־נשר.

“שוּם־קש.” סינן ואמר לו.

“אין?” אמר סלימן והרים חרטומו.

“אין.” אמר הלז והרים חרטומו.

“אין יותר משלושים וחמישה!” קרא אז סלימן קריאת תיגר ולא הסיר חרטומו כהוא־זה מחרטום יריבו, כאילו אך יסיר והדבר יתחיל. עינים בעינים ניצבו הללו, בלתי־ניתקים זה מזה.

“ארבעים, אני אמרתי!” אמר הלך מבּין שיניו.

“שלושים וחמישה, אני אמרתי.” החזיר לו סלימן שינים תחת שינים.

“ארבעים!”

“שלושים וחמישה.”

שקט הורבץ סביב, הכל עצרו באשר הם. עורקי צוארי השנַים תפחו, גידי־ידיהם נשתרגו, ורטט היה באצבעותיהם, משהו פנתרי היה זומם הולך אצל מותן שמאל, בחגורתם. כולאים נשימתם נתמתחו זה מול זה, ועצורים עד להתפקע. סלימן נתנשף ראשון:

“נכייל?” והפסיד, לפי שהוא שהציע.

“כייל. אם תרצה!” השיב וענה הלז, לא אחרת אלא בבוז שאפשר היה למשש עוביו מאה אמה סביב מכל צד. ואין עוד שום מוצא לפניהם, אלא אם יתערב אחי.

“מה כאן?” בא כעת אחי ביניהם כבא מארץ רחוקה, “מה הדבר? למה החימה השפוּכה. הוי סלימן?”

אבל לא איש עתה סלימן וישיבנו, לא איש־דברים הוא עתה. חטמו אצל חטמו של הלז. דבר נורא יהיה פה הפעם, לא ייפטרו זה מעל זה בלא דבר נורא ואכזרי. נשר בנשר פגע. אבל ממש כעת ניצנץ דבר בראש אחי, רעיון מפתיע וגדול:

“האם השקים כוּלם שוים?” אמר פתאום, והשנים ניתקו זה מזה, ועיניהם ניתקו, משוּ מקשריהן, ונדדו ועברו על פני השקים בתמהון גדול. זה היה הפחות צפוי מכל. ואחי לא הרפה עתה, ונגד ברזלו בעודו רותח: “אלה השנים וההם השנים” – הרצה אחי נחרצות – “אלה השנים ארבעים ארבעים; וההם השנים שלושים־וחמישה שלושים־וחמישה. – סלימן פרוק! – ושמך, אתה, ושם אביך?” – והעולם ניצל, והחיים ניצלו, והיו לשלל, והכל חזר לתקנו (כמעט לתקנו: כי מי יודע מה עוד יתארע אי־שם בערבת הנגב כשייתקלו לילה אחד גבר בגבר…).

“הוֹ כאן יכול לצמוח סיפור מחיי בני ערב, לא?”

אחד? אלף. ומותחים! אבל סיפוּרנוּ כמעט ונגמר. מאה מוכר ומוכר היו שם. מי יזכור כולם. איש־איש בשעתו וגמליו עמו. עלוּ, נתווכחוּ, נאמדוּ, נתפרקו, נטלוּ שוברי פתקיהם בין שיניהם ונסתלקו והערימה ההיא, ערימת־הזבל הלכה ונתגבהה, וכבר היתה ערימה הגוּנה ונכבדה מאוד.

ואחר־כך הגיע תורם של כל אותם שנדחוּ לסוף, ואשר סלימן בעודו תוקע ידו אחת לתוך השק לבחון טיבו, כבר היתה ידו האַחרת טופחת בכרסו לפסוק כיולו, ותולש ידו זו ומוציא ומכריז, כי לא זבל הוא זה אלא ריר־עטלפים ובשכזה אין לו חפץ גם בחינם: ומחזיר ידו זו וקוצב סך־הכל כלום־שבכלום פחי־מעט; ולמוכר אין גם שהות להתלונן, ואין שום סבלנוּת עוד לא אליו ולא אל גמלו הצועק, ובעודו נוטל מחירו הקצוץ – כבר הוא מחוץ לכל ענין מתחת השמש; ורעהו הנהו בא, ובאמצע טיעונו, או אף קודם שפתח, כבר נטפלו חניכי סלימן אל גמלו, ומשכוּ בפתילים ובזזו והריקו את השקים, וגם כבודו של אדם למכור מֶכֶר – נחמס. וכבר הוא בחוץ, מעבר לשער ולמשוכה, תוהה ושומם (אף כי אחי היה מתמלא נדיבות ורושם לו עוד פח־פחיים, לפנים משורת הדין, כדי שישמח האדם ויתעלז…). וגם הללו עומדים היו להסתיים. ואחרוני החלכאים הנה הם באים. כל אותם בזוזי־עם, כל חשׂופי השובל, קטינים וישישים, יתומים ואלמנות, ותמהונים שנקלעו לכאן, השם יודע מנין, וכפם פשוטה לשכר־הזבל, ואחד שבא עם שק על חמור פעוט וכושל, ואחד שבא פתאום עם זבל־גמלים וקילקל את כל יפי הערימה, טהורת זבל הצאן, ולקה וספג וחזר ולקה, ורק בחסדי אחי קיבל משׂאַת פרוטות של כלום.

וכשנתפנה פעם ריוח של כלום ואחי היה נראה עומר מתמתח בעיפות בינו לבינו, מתפהק לרוָחה ובקול ענות, פנקס־השוברים בידו המתמתחת מזה ועפרונו הגדול בידו מזה, מצאתי לי אז לב לבוא אליו שנית, ולמשוך לו בכנף־בגדו, והוא, אדון כל הדבר הזה, השפיל אלי מבטו בחיוך, וחיכה לדעת מה.

ואני נבוכותי מאוד, והשפלתי עיני וגימגמתי אליו ככה:

“הלא זה נורא מה שעושים פה…”

“מה נורא כאן?” נפתע אלי אחי, וגם שלח סביב מבט פתוּע.

“כל הרמאות הזאת” – התאוננתי לפני אחי הגדול, העומד גבוה – ״כל השקרים האלה, כל ה…"

“אה, חדל. מה אתה יודע. ככה זה העולם.” אמר אחי ונפנה אל פנקסו שבידו. “עולם מחורבן.” – הוסיף ואמר עוד.

“לא נכון!” – הרהבתי עוז ואמרתי לאחי – “לא מוכרח שככה יהיה!”

“לא יודע אם מוכרח אם לא, אבל ככה הוא.” – אמר אחי.

“ומה יצא מזה?” – לא הרפיתי ממנו.

“יזבלו את הפרדס ויהיה יופי של יבול.” – אמר וחייך אלי כחייך אח אל אחיו, וטיפס ועלה אל ראש הערימה, והתייצב שם בשתי רגליו, ומעל ראש ערימת־הזבל המבורכה השקיף לפניו וגנח לרוָחה, גניחת עמלים, ואמר ככה:

“הנה, יש לנו מאה גמל זבל טוב!”

ולמטה, לרגליו, לרגלי התל הצעיר, ישב סלימן ומנה את השטרות, ממַתח כל אחד, מיישרו ומניחו במשטר ובסדר זה על גבי זה, ורגב־זבל קטן נטול מתוך הערימה, מכביד עליהם, לבל יעוף הכל ברוח, אשר הנה זה נתעוררה וקמה.

לא תמיד היה כאן הכל כאשר הוא עתה. עוד לפני שנים לא רבות היתה כל החצר הזו שלפניך שוקקת חיים וצמיחה רעננה. מה לא היה בה? מעֵבר למחסן שגשגו עצי־פרי, תפוחים, שזיפים, חבּושים ואחרים. בחלקה הארוכה שָׁפעו תפוחי־אדמה עשירי ירוק על תלוליות אדמדמות, ובטטות היו לנו אז תירס ושעועית ומה לא. הגפנים הגיעו עד קיר הבית, והאחרונה ביניהן זחלה ממש וטיפסה על־פני הקיר ועד הגג, ואשכולותיה היו תלויים ארוכים מחיק עליהָ הירוק כעטיני עז שהמליטה. וכל ההדרים המסכנים האלה, שהיום אינם אלא מוּצלים אחת לכמה שבועות מקמילת צמא, היו נוֹבבים אז בריאוּת וירק כהה, ופרחים התהדרו בכל פינה, והממטרה זילפה כל שעות היום והלילה.

וכאן, באמצע, עמד אז הלול. ושנים אחדות לפני־כן לן שם חמוֹר, על צד האמת זה היה משכן הקרשים שהוקם לכבודו, תכנית קרובה להגשמה היתה אפילו להביא עֵז לבנה ולעשות חלקת מספוא לכבודה, ודובר כבר על חלב ועל מיני גבינות משובחות וידועות־לשם, מאותן העזים ורודות־האזנים שהיו אז באָפנה ושהיו מכנים אותן משום מה ‘רומניות’. הלול הזה ותרנגולותיו הם סיפור בפני עצמו לפעם אחרת. אך תחילתו כאמוּר באורוות החמור ובמחסן־הכלים. עד שבאו פעם והתקינו בו פינה למעצר־לילה לשתים תרנגולות שסבתא קנתה לחג, ואיך־שהוא ניצלו מן השחיטה. תרנגולות ערביות שכאלו, מנוּמרות מאד ורעבתניות לא פחות. אחר־כך נוסף עליהן תרנגול, להוד ולתפארת, כולו צבעונין; ואחר־כך דגרה אחת המנוּמרות: ואחר־כך היו קצת אפרוחים מתרוצצים על־אף תוכחתה: ותן־לילה, כמדומה, חיסל את כולם (או אולי נץ־יומם; בלי לפטור ריקם את השערת הנמיה עקובּת־הדם) – לפי שהכל עוד היה פרוץ למדי, והחצר שלנו, עם הברושים שעל גבולה מזה (כל קומתם עד ברך, ומדי בוקר היינו מפַלים מעליהם ומנערים גדודי שבלולים), בדד עמדה אז החצר שלנו בשטח החשוף – המושבה מאחורינו, הפרדסים מלפנינו, ומימין ומשמאל רק קוצים עלוּפי שבלולים. והיה תמיד קצת ריק, וקצת נידח, קצת מסכן ביום וקצת מדאיג בלילה, למי שלבּו קשוב. אבל מקום יפה היה מאין כמוהו ופנוי אין־קץ לכל מיני ריצות גדולות, לרצים להביא מן החנות ויחפותיהם נִקלות בחול, ללטאות פוחזות ולפחזיהן, לנדידת החלזונות בהמוניהם, ולנחלי הפרחים לעת האביב.

ונוכח ביתנו, בינינו ובין ים הפרדסים הגדול, קמה והתישבה זה־מקרוב חצרו של שכננו אריה. אצלם היה הכל אחרת וקודם־כל היו להם סוסים. שנַים. שני סוסים לבנים. לנו מעולם לא היה סוס. הגענו עד חמור, גדול אָמנם ושחור, ובכך גמרנו. ואילו סוסים מעולם לא היו לנו. לא סוס ולא סוסה ולא סייח. ותדע, אנשים שסוסים להם בחצרם לעולם שונים הם מאנשים שאין להם ולא גידלו סוס בחצרם, אחרת יהלכו להם בעולם, ריח אחר ריחם. ומבט עיניהם אחר. לא שמת לב? אני עצמי תמיד אהבתי סוסים, אלא שתמיד עם איזו חציצה דקה של זהירות שביראה, שהיתה סיבה נוספת להיות אוהב מן הצד, בלתי־מפחיתה בכלום את ההשתאות ואת ההערצה, אבל מן הצד, ולא כעצם מעצמם.

אם כה ואם כה, ולשכננו אריה, שם מנוֹכח, היו שנים. הנה ביתו, זו חצרו, וגם סביבה היה פתוח לכל רוח, וסוסים היו לו שנים. ואורוַת בטון חדשה, וגדר רשת חדשה מקפת, והם, שעליהם פרנסתו, השנים ההמה, לבנים היו. לבנים־לבנים. כמו לובן חלקת שיש, לבנוּת ליטופית, למי שהתגבר והתקרב ופשט יד ללטפַם (עורם היה נרתע־נרעד למגע, וגם הרגשתָ כמה היו חזקים מתחת עורם החלק־רוטט מאוד), לבנים, אף־כי גם קצת נקוּדים טיפה. בזנבותיהם ובמחלפות רעמות צואריהם ניצנץ תמיד גם מנוֹגה האֵש. ובהניפם היו אלה מתלקחים מאוד. כנוגה האש המתלקחת. זנבות עשירים כבדים ורעמות עשירות ארוכות, ולאחד מן השנים מאוד מאוד. רעמות ארוכות עם נוגה אש בעופן. אלה השנים היו לו לזה, לשכננו אריה. וכשבא יום עשיית החצר שלנו סביב הבית, שהיה חסר חצר עד הנה, כשהגיעה שעת התקנתה, הבאתה לסדר הטוב, והכנתה לעונת השתילה של הסתיו – עבר אבא את החול ובא בערב לשתות תה אצל שכננו אריה ההוא, וכבר למחרת, בבוקר בבוקר, אך זה העירנו העורב שלנו – וכבר היו אצלנו הסוסים האלה, השנַים, הלבנים, עם שכננו אריה ועם מזחלת לגרירת עפר, ועם המולת מציאותם החדשה, השופעת חיוּת חמה, וכבר התמלא הכל בכל המולה רבת־עצמה, והללו קמו, בלי שום הקדמה שהיא, ופתחו בערעור קליפת החול המהוּדקה מימות־עולם. אלא, שצר היה להם בתחומים הקצרים של מלבן המגרש. לא יצאו עד שנבלמו והוחזרו. אך פתחו בשעטה, רגל אחת, וכבר פוקמים מתגם בפיהם, ומחזירים אותם חלילה על עקבותיהם: סובו־סובו, ובקריאה גדולה: הו הו, סובו! וכבר הם כותשים פרסותיהם, ונעשה צפוף מהכיל כל עצמתם הגדולה, חוזרים וסובבים, בטלטול רצועות, בצלצול שרשרות, ובתנופת שוֹט אדוניהם, שבאה, כמובן, רק כדי להטעים עקרון חינוכי ולפרסם גבורה עם מקצועיות אין־דופי, ולא חלילה כדי לפגוע. והמזחלת, באותה תנופה אחת ומצוינה, היתה מונפת ונהפכת על־פניה ועל־פני קיא נטל החול שבה, וכבר מושכים וסובבים בדריכת פרסות איתנה, והרתמות החדשות גם חורקות וגם משומנות גם מדיפות ריח עז. יבלית וחילף, דרדרים עלופי שבלולים, וקרום אדמה אדמונית, הכל הוּסע בגבורה, ומסלולים חלקים צפו־עלו, חדשים ועירומים־לחים יצאו מרוּחים נידפי ניחוח סידי, מן השמוּר בה לפני־ולפנים וגלעין אדמת־חמרה טחובה ומוחלָקה הנה נגלע פנימו החוצה. וכולנו היינו כאן, אחד לא נעדר, והיינו נוכחים בעליל איך ביתנו הבודד מוקף והולך טריוּת אדמה חדשה ותחוחה, לראשונה מאז נבראה אדמה זו, פתח לעלילת־דברים שעוד יבואו, ראש־פינה להשלטת הסדר החדש והטוב, להתחלת ההתחלות שאחריתן תשׂגה, לקצב חדש ועֵר, ולמשטר שתילה ונטיעה וארגון יפה של הכל־בכל, בתוך תחומי המלבן היפה הזה, המותווה והולך מרגע לרגע.

ופתאום כבר יש לך מלוא המגרש, זה בצד זה, המוני פסי כבישים טריים ונוצצים של מסע המזחלה על החמרה הלחה, וערימות גבוּבות, מפתות למשחק, על מקום היפוכה בסופם. וכשהוֹדֶה נער אחד ידו, בזהיר, אל חוּבּי תחיחוּתם החדשה, אל חיקם הנלוש בנקל ונקרץ לתענוג, מתרגשים שם לקראתו מיני שוכני־קרקע קטנים, חרקים כתולעים, שנתהפך עולמם עליהם ונתחשפו בפתאום מתוך צפוניהם והחוצה, מהם מתפרכסים על גבם וכל רגליהם נלבטות, צועקות־נרעשות לשמים, ומהם מתמַלטים בכל כוח קטנם, אצים להציל ולהינצל, מלבד הרטוּשים, המחוּקים והמרוּחים על־פני אותם כבישי החַמרה הנקיים והנוצצים הללו (כדרך תני־הלילה המתגלים עליך לזוהר הפנסים הרצים, מן המכונית בחפונה, הלא תדע, מחוּצים ושפוּכים ומרוּחים על הכבישים ופנימם הוורוד־הכמוס החוצה). זה מכאן, ומכאן צומח, כל הזמן ועולה המלבן המסוים, התחוּחַ ורב־העתיד. כך אצלנו וכך ממולנו, לא הרחק, בביתו זה־מקרוב־בא של שכננו אריה, שאף הוא עומד בפתוּח הגדול שמכל עבריו סביב. חצר ועוד חצר, ועוד רָבדי עפר, מוּצל מסתמיוּתו הסגורה בקרום מעלה קוצים ופרחי מה־בכך, למען יושלט כאן לבסוף הסדר הטוב לתועלת העתיד ולקראת היום־יבוא, שעליו שרים בשירים, כשיקום כאן, אמן־ואמן, ישוב צפוף, ובית יגע בבית, וחצר בחצר תקרב, ואילן באילן, צפוף וסדור וסגור. ועד אז ובינתים ריח טוב עומד, ריח חפוּרות, ריח טרי ומעורר. גם העורב שלנו, משתאה, קרא וקרא מעלינו, מאוד.

וכך עד ארוחת־הבוקר. וכבר שונו פני החצר לבלתי הכר. חבל רק שאין כאן אדם מלבדנו להראות לו וישתומם. כה חדש פה הכל, נוצץ וקורא בקול. אין זו עוד אותה חצר שמלפני שתים־שלוש שעות, כשהפּתוּח, שמימות־עולם, הגיע ונגע עד מדרגת הבית, כבית הבא בים. ושכננו אריה, באותה גבורה ובאות פסיעות גסות של רגליו הגדולות, ובעודו חוזר ומהפך את המזחלת העמוסה, שרוֹק והולך קוממיות את סוסיו השנים, שאך היו יוצאים וכבר ממותגים ומוחזרים חלילה על עקביהם, סובו, הו הו סובו, וכחתוֹך בעוגה יחתכו בתלולית שאצל סף הבית, אשר מימות־עולם שם היא, ויוסיפו ויעשו חלקה מוחלקה, ויצפינו את הקרום העליון, עם שיירי הסיד והמלט שמאז הבנין, אל מתחת הגבָב הטרי המוסע על פנין, מיישרים למישרים ולמשעי, ומעלים מעטה חדש, רובד מפוּתח ותחוח, נודף ומאדים, רך וניחוח.

ובעוד הכל הולך יפה כך – נטל שכננו אריה ועצר את הכל מתוך מהלך עצמתו המצליחה וגוברת בתנופה, מחה בגב כפו הגדולה את מצחו המבהיר, ועצר את רגליו הגדולות עם נעליהן הגדולות ואת סוסיו השנַים עצר, אשר בהליכתם אנה ואנה ואגב טילטול זנבות ארוכים, שיש בהם גם להבת־אש, טילטלו באגב איזו מזחלת קטנה וקצת חול לתינוקות בה – עצר, והם ואנחנו וכל דבר עצרנו, והיינו בתוך הדבר איך יהיה מעתה והלאה. ואבא נזכר אז פתאום ונעקר לאוּץ אל מקום עבודתו, וניכר בו מאד עד כמה היה מתאווה להישאר כאן ולראות עוד. וגם פלוני ופלוני מאתנו התעשתו אז וזכרו חובות שונים שעליהם ועל ראשם, ואת ההכרח הנחוץ לעקור סוף־סוף ולאוּץ מי לכאן ומי לכאן. אבל רק עוד עומדים לראות רק־את־זה־ודי: איך יוצאים הללו עוברים אל חצרם שמנוֹכח, הבודדה לה בתוך הריק הגדול שעד הפרדסים – לאכול שם את חביתת הבוקר על הסלט הגדול ולשתות קפה די־צמאם, עד שהמזחלת תוּתר, והלבנים השנים ייקשרו, ללחך קצת כה וקצת כה (ורק לבל ישתו, כי לא ישתה המיוזע בחוּמוֹ), וקל־מהרה יחזרו, ועד הצהרים ישאירו אחר־גוָם חצר אחת שלמה, ערוכה ומוכנה, ממוּדרגה ומפוּלסה, טובה לעצמה וטובה לבאות ולשתילת הסתיו, ויבואו־נא כל מומחי ארבע הארצות לראות ולהעיד אם יש אם ראו אם שמעו מעוּלה מזה. העורב שלנו, מעל העמוד הנושן, שקדם כאן לכל דבר ואיש לא תקעוֹ, קרא אז קריאה והוסיף וקרא ונישא ועף במִטפּח־כנפים לאחור, אל האקליפטוסים הישנים הגבוהים שבמושבה הישנה.

כך אמר שכננו וכך גם עשה, והכל גם הלך ובא להיות ככה, פשוט שאין פשוט ממנו, אף כי עשוי הכל פליאות (וכמה בודדה וחסרה תישאר החצר כשיגמרו אלה לבסוף וילכו לחצרם ןבלי שוב, ובחצרנו שוב לא יהיה סוס), וריח העפר הטרי, החגיגי, היה ממַלא מאוד ונודף, עם ריח עז של סוסים לבנים אמיצים. לולא שפתאום ולפתע… אך מוטב ואספר כסדרו.

את הסוס הראשון הלבן, היהיר, התיר זה עתה, והלה גיחן מיד צוָארו והתחיל לוחך בעשבים; וגם את הסוס השני הלבן, התימור, התיר, וזה ריחב נחיריו ונישם משהו. כטועם את הרוח הבאה. רוח הים הקלה ההיא. ורטט היה בעורו כאילו יד נגעה בו. אחר־כך פסע פסיעה של התקת רגל קטנה כבהיסח־לב, ועוד אחת, נשא ראשו ואזניו זקורות מאוד. ופתאום – הה, פתאום שימט צוָארו במפתיע, וכצלופח שחזר והשיג את המים חימק ערפו, והדליג שתי קדומותיו בפתע, כביכול רק לבדיחת־מחול שחימד לו, עד כי נשתמט האפסר שבידי אריה, לכלום, באמת, לכמעט רבע־שניה, החליק־ניזח מעל ראשו ומיד נשמט כליל, כי כשחזר ותפס ומשך בבעתה בשרשרת־אפסר זו, וחירף (עד כאן היה כאילם), כבר לא החזיקה זו השרשרת שבידיו כל סוס, והלז הסוס כבר היה משוחרר ופרוק כל אפסר, רסן, שרשרת וכלום שבכלום, נקי מכל כלום שהוא, וכבר, באותו רבע־שניה עצמה, הדליג ודילג פסיעתיים־שלוש נוספות, ושׂם מרחק של רוֹחק בינו לבינינו, ונעצר שם כקושב, אם אמנם עדיין קוראים לו אי־מזה, זקוף ויפה, ושוב היה נדמה כאילו בכך אולי ירווח לו וכבר מצא מנוחה ונחה רוחוֹ, כשפתאום, הה אלי, אולי בגלל תנועה לא זהירה של אחד מאתנו, ואולי לא בגלל כלום, פתאום נתקפץ לו, הטיח כל עצמת כיווּצו הנרגש כנגד מוּצקות האדמה השותקת ונקלע כיָרוי, ממנה והלאה, זרוּק לו למרחב, נתנפנף לו נתעופף ופרח (הלב נתכווץ מתחושת הנוכחות: הנה זה קרה, הנה זה כבר לא יוכל לתקוֹן; הרגשה שלמעלה מכוחך: הנה זה קרה ולבלי השב). נתנפנף נתעופף ופרח. בבת־אחת שאין חתופה ממנה. בפתיעה מפותעת שכזו, שלא נותר ממנה אצלנו אלא כמין קליפת מנוכחות נבובה של כתישת פרסות שמקרוב, הך־תופים פי אלף ממה שמוּכנים, קליפת נוכחות תלושה שהחיבור שלה עם ההוא שנמלט נכרת, כאילו רק זה וזה בלבד נותר שייך לנו, וכאילו זה הוא דבר מסוים שאפשר להחזיק בו, אף כי אינו מחזיק אלא כלימת ריק: מגע בכוח שנתרעש וניתק.

נתעופף לו. רק עכשיו אני נזכר בכל הפרטים. אז הייתי נדהם. עכשיו אני זוכר לדיוּקה את ההתכווצות העצומה שקדמה להתפרצוּת. את דריכוּת השרירים שנתפרצו חָפשי. כעת אני יכול לראות, אבל אז לא ראיתי אלא שכבר נתפרח הלה, שם לפנים. אתה יכול לתפוס? כולו פורח ומתנופף. יפה להפליא. יפה מכל יפה. יפה שאין כמותו כל יום, ושקשה לספר עד כמה. יפה ככבסים מתרעשים על חבל ברוח־חורף חריפה, לולא שאלה על חבל והוא בן־דרור כרוח. או יפה כמו ספינה בדגלים מתנפנפים, אלא שספינה משתרכת וההוא המריא. ונתמלט.

מה יהיה מעתה? מה יכול להיות? הלב נצבט מתחושת כוחו של הנמלט, אבל גם ממה יהיה עכשיו. מרוב יפיו שנתבּהק כברק ומרוב המעשה שצריך לעשות. הבט על צורתו של שכננו אריה הזה, שעומד וידיו הגדולות ריקות ורגליו הגדולות ריקות ופיו הפעוּר ריק. מה יעשה, מה יהיה על יומו, הוא ואשתו ושני בניו הקטנים, אנה ייצאו ואנה יבואו, מה יהיה על הסדר הטוב שהיה עומד על שני סוסים ושהנה נתפרע ונעשה שבור, שבור־סוס. זוג שאיבד צורתו. ומה יבוא על הסוס הנשאר, שבור הזוג? מה הוא יעשה עכשיו, הזה שעליו ועל ראשו הנה נתעורר עתה שכננו אריה מתמהונו, נתפקח ורץ והסתער עליו, על הנשאר הניצב זקוף־ראש, נשקף אל הרחק, התנפל על אפסרו, וחיזקוֹ־ריתקוֹ במחי אחד בעות שֶׁנֶת נוספת להדקו, וביעט עם כך בכרסו, עד שהלה התקומם על אחורותיו ונתמרמר בציוחת אפתעה ועלבון, שגרם לשכננו להטיח בו גם באגרוף וביתר השרשרת, ולקלל עד מעבר הררי חושך, בלי לדעת אם השיגו את הנמלט במרוצתו, שנתעלם ולא נראה משום צד שהוא, ובעיקר לא מן הצד הזה, מלפנים, נוכח פנינו המבקשות ואינן רואות. נמלט ואיננו.

עד אנה יברח לו? מי יוכל לקום לרדפו? והיכן ייעצר ויירגע? היחזור לעת ערב? העוד ניתן לתקן? כבר הוא מחוץ לאיזור הפרדסים, כבר הוא מחוץ לכל הגדרות ומשׂוּכות־האקַציות, מחוץ לכל סדר ומשטר החלקות שיש להן שֵם ובעלים. כבר הוא בפתוח הרחוק, באותם מקומות אשר אין שם בלילה אלא אך ריק ותנים רעבים, צבועים דורסים ואֵימות־חרדה (מה אומר אהרוני על הצבוע? היטרוף? הטרוף יטרוף סוס? או רק פגרים יאכל וזיפי גבו מזָרים אימה? אריות אין שם, אבל נמרים? היכן בעצם מתגורר הברדלס?) ולאחר המישור שעם הכפר הערבי; היפנה אל החולות? או דרומה יפרוץ ויאוץ לו הנגבה? למדבר. לשם, כנראה. ומשם והלאה בחזרה אל מולדתו. אל מוצא הסוסים. קול אבותיו, אבותיו קוראים לו. דמו הסואן. אל מקורו. אל מחצבתו. אל היותו המשוחררה. מכל מה שטפלו לו. הנהו שם רץ צוהל אל עולמו שלו. בודד במרוצתו. רץ ורץ. בלי שום חוק. אינו עוד של כלום ולא של איש. אינו שלי, אינו שלך, אינו שלו, אינו עוד של שום כלום ולא של שהוא. איננו. רק של לבדוּתו הרצה בנרחב הגדול. מתעופף בלבדוּתו. אנשים אם ייקרו על דרכו ייעצרו משתאים. לא אחד יחמדנו. יעריץ יפיו המרהיב. לא אחד ישאל מנין, של מי, ומה. משיב לא יהיה. כי מי יודע. אינו מִשֶל היודעים. מחוץ לידם. מחוץ ליודעים ולידיעות ולידים ולידי הידים, לוטפות כמכות. החוצה מן החצר, הרחק־הרחק. מחוץ לשייך ולשייכות. ורק בריצה. ערום מכל אחרת. כלום לא. לגמרי. רואה? בריצה. זה. נשתחרר. כן. בן־דרור. של העולם כולו ושל אף כלום. של מחוץ לגדר. ושום שרשרת. ושום רסן. ושום סייג, ורק סוס לבן רץ בערבה. מה אתה מתפלא: אני לא הייתי רץ?

ועדיין אנו עומדים שם על עמדנו. מטופשים למדי, במיחילה. עד ששוב נתנער שכננו אריה. שרשרת הסוס הנותר בידו מזה, ובידו מזה שרשרת ריקה עם כלימת אין־לה־סוס, שרשרת ריקה שאינה אוחזת כלום אלא כלימה, וחבט בה בשרשרת הריקה בקרקע, ואמר לעזאזל ועוד דברים רעים וקשים, שאינם לילדים, ויצא בצעדים ארוכים לפניו, בהחלטיות גדולה, כאילו הוא כבר יודע מה ולאן, ויצא והלך ופסע, כדי שלוש פסיעות. ושם עצר ושם עמד, ושם חדל ולא הוסיף. ואין בידו כלום ולא מה. מחוץ לכוחו, ולידיו הגדולות, הכועסות. מחוץ לחצרו, לאורוָתו, לקללותיו, לשוטו, לכוחו להפוך מזחלת, לאהבת הסדר הטוב, ולשרשרת הריקה. הוא, במחילה, במטופש. ואם ככה – מה?

מתכנסים אצלו למועצה. מפסיעים חרש ומתלקטים מצדדיו להיות עמו ולהחריש יחד. ואחר־כך מתחילים כל מיני מציעים באים עם הצעות ועם עצות. אבל אני איני יכול למוש. הכל עודו כנגדי. איך פתאום רקע בקרקע ונתנפנף. זנבו נתנפנף רעמתו נתנפנפה, והאור נתאחז בהם לכהרף ונעשו כתומים כנדלקים באש, וכבר נתפרח, נתלקח, קצה זנבו משורבט, וכבר רחוק וכבר איננו ונעלם, זולת אותו קול מרקע פרסותיו הראשון שנותר כאן כדבר בפני עצמו, נְתוק שייכוּתו, משתהה אצלנו באין בעליו עמו, בלתי־נמוג, בלתי־נרגע, ממלא הכל, מלוא כל המקום. והתרעשוּת זו של הוד נותרה לה כמין שלפוחית שלמה תפוחת עָצמה, בלתי־מתפקעת, בלתי־משתנה ככל שעובר הזמן. כמין גיחת־המראה היתה, כאותו מטוס אץ נוגח וממריא פרח והשאיר עלינו נוכחות מופלאה עשירה. והוא עצמו, שעולל כל זה, נתעלם. רחוק ומוסתר מעין, רחוק מכל, הרבה רחוק גם מגבול הפרדסים הרחוק (לימים, כשעברתי יום אחד נישא במטוס מעל הפרדסים הללו והצצתי למטה אל המקום המוּכר הזה, לא האמנתי עד כמה דקה היתה מחגוֹרת ירוקה זו, כמה שחוּפה־דלילה, כמה חסרת שום ערך ההיא שאז, מבפנים, נראתה לא רק כעולם מלא, אלא ממש כסופו של עולם: העולם נגמר בפרדס!…), כבר הוא מעבר לתעלות ההשקאה, בשוֹמם אשר לא יוּשקה, בערבה אשר לא תיחרש, בפתיחות אשר לא תיזרע. ואשר אין בה כל, אלא שם היא ואין בִּלתה, היא ופתיחוּתה השׂרוּעה.

הם במועצה ואני לסוס. כמוני אולי גם הסוס הנותר, שקצה שרשרתו עדיין מאומצת בידי בעליו, ואולי גם הוא ליבו כלבּי – ואליו, אם אָמנם זה טעם אָזניו הנטוּיות ונחיריו הרווּחות מאוד, עד היגלוֹת האודם שבחובּן. הה, אלי, פתאום קפץ לו ונמלט. אני שומע דברי לבו של הסוס. ופתאום קפץ לו למרחב ואיננו (לאן? אנה?).

אין רואים מכאן אלא עד הפרדסים. כאילו הם גבול עולם, כאילו שם מיזח הארץ, גבול שׂם לים. ושם גם יכול לצאת לו פלוני מוצטפא השומר ברגע הנכון, או פלמוני יוסוּף המכונאי, או מישהו, לתפוס את הבורח ברעמתו, חסום לכוד בפינת המשוּכות, או עומד רועה לו על איזה עשבים שוטים ממוּיחי פליטת־מים, ויחזירנו כשרגליו עקודות חבל, והוא מדדה בנלעג שלא כדרכו, ובהכנעה ובשפלוּת־צוָאר ואזניו קטופות. הפרדסים אָמנם הנה הנם, כהים ומשחירים מרוב ירק, ופעימות המנועים ששואבים את המים עונים בהם ועונים כהרבה לבבות, אבל יש גם עולם מהם והלאה. לא תוכל להתעלם מזה. הו, אני יודע לאן אפשר לדהור כשצולחים משם והלאה. עשה אותי לסוס ואדהר שמה. מלא דגדוּג לפתוּחַ, שמעבר למוּגן הסגוּר. מעבר לגבול סוף־העולם. פעם אחת, לא נשכחת, אפילו נסעתי לשם. יצאתי את המשוּכות ומן הפרדסים והלאה. נלווה חרישי הייתי אל אחרים. הם בעסקי קרקעות ואני בלי שום עסק, רק לבי אל המרחבים ההם. נפחד וגם משתאה. רואה ונושם ורוגש.

לא זו בלבד, גם ידוע ידעתי הרבה מן הרחוק ההוא מכוח הצצת־סתר. ממראה מעוף הציפור, כשהייתי ממריא־עולה באקליפטוס הגדול שמעל בית־הבאר שבפרדס הדוֹד. דבֵק ועולה באותו ענק, חובק ענף גבוֹהי אחד, נלפת שם בידי וברגלי, שותף לתנודות דקוּת האמיר למעלה, עולה־יורד בגמישוּת, מתבּחש בטלטלה הקלה, המתמסרת כולה לרוח הים, עד סחרחורת קט־קלה שמעלה טיפת בחילה מהולת פחד, צף על פני התנודה ההיא עם כל רחש העלים הדקים, ולפנַי אין־קץ חדש ואחרת, הו, אחרת מכל מה שיש כלֶכֶת אדם על פני ארץ. אחוז־ומאוחז במרומים ושולח מבטים מן הצמרת, בכמיהה ובפליאה, מעל כל האמירים שמכאן ומכאן, מעל הכל ומטה, מעל הכל והרחק, גבוה עד מרחקי־רוחק. קן־העורבים כמעט והיה במגע ידי. ואילו בעמוק שמתחת אבד כל קלסתרו הממורח של תמיד. לא ייראו עוד שם בתים ולא חצרות כי אם רק פִתי אודם צפים בין כתמי ירק, פִתי אודם בלוּעים בין כתמי ירק. גבוה הייתי, נד וצופה, ואין למטה בתים ואין חצרות ואין סדרי רחובות ורק פִתי אודם צפים מעל גבבי ירק. כל אותם בתים ישנים, של כל אותם רבינוביצ’ים ואברמוביצ’ים שלנו, אשר קירותיהם נתקלפו בצוק העתים ותריסיהם נשתמטו בשפל־יד בעליהם, אכולי חורב, חוֹבוֹת ועצלוּת – כעת היתה להם עדנה ופריחה, כעת כל נגעיהם נעלמו ואינם עוד, ורק נותרו בְּלוּלי כלליוּת הכתמים, האדום והירוק, עם קצת לבן נקי מאוד, מכאן ומכאן, משוללי כל פרצוף מוכר, משוללי תיחוּם, חסרי שייכות לשום ארצי שהוא, ולא שום קנין של מישהו ולא מנכסיו. ולא עוד אלא שכלל גגות אלה וכלל עצים אלה, וגם הדקלים, על רגלם הגבוֹהה וכִּפתם המתנצנצת כמו רטובה, עלו כולם כגל אחד, עלו־רגשו עם תנודות האמיר ובאו הלכו הרחיקו אל עומת השטחים הרחוקים יותר, המקיפים סביב, וחובקים בעיטור, ואשר פניהם מוריקים מירק התותים עד ירק האקליפטוסים, ובעודם מאפירים־משחימים מכאן גם היו מכהיבים־מתאפלים מכאן, ונעשו דקי־ורוד מזה כשם שמזה היו צוהבים להם ומקציפים כגון השמנת, מוצפי צללים כחלחלים, שטים פורחים, ועבוֹר ובוֹא אל השקדים, אל הברושים, אל הפרדסים שבגבעות, ואל מקשות האבטיחים, ואל כל מה ששׂרוּע לו פרושׂ־זרועות להלן, ואל כרמי הגפנים המבהירים שם, ואל הנירים בפתיחוּת חרישותם, ומהם והלאה, כעלות הגבעות וכרדתן, שדות התבואה וחלקות הבור כהינוֹען רום ורד, כאילו לא היו אלא מי ים מנוּשב רוח לא־עזה, עלה ורדת, קעוֹר וכנוֹס, והרקע והיעלוֹת, אפיקים נעים, חציים עמקים וגבעים חציים, והוסף והרחק, מעבר לזיתים ההמה, האפורים מחרישים, אל תוך גֵו ההרים הרחוקים, שתמיד ולעולם הם תמימים וטהורים, וצללי עננים מהלכים עליהם דממות; באו הפוך מזה ומערבה, עד חולות הים הרחוק וזהרו המתנצנץ־המתלקח, רגע בירוק, רגע בזהב, רגע באדמדם מופלא, ולעתים אינו אלא אפור ורושף רשפים, כולו בלא ייאָמן כי אמנם הנה זה הים, וכי לך, בלמעלה הנע־נד שלך, הסחרחר מקבס בין ביחוּש העלעלים וריחם, כי לך מגע בשני הקטבים מזה ומזה: בים שמעבר לחולות ובהרים שמעבר לזיתים הרחוקים, בהתלקחוּת הזוהר מזה ובאֵד החכלילי מזה, שליטה כשם שגם אבדן, יש כשם שאין, עד שהכל למטה מאבד כל שארית ערכו, לא קורא לך עוד בכלום, ורק לא רוצה לרדת, ולא להפסיד, הו, לא לרדת, לא לחזור, לא לרדת, לא לשוב, לא לחלות ולהיות כאחד מדרי־מטה, הו לא.

ומה עוד? לא, כאן עודם במועצה. מועצת מה־יהיה־עכשיו, וגם כמובן, מי בעצם אשם שבּרח. מי לכל הרוחות הוא זה שבעטיו ובאשמתו נטל הפושע ונמלט על נפשו. דם ואש על ראשו ותמרות־עשן. ומכאן ומכאן כבר הודה הלה, זה שכננו אריה, והתוודה כי אין זו פעם ראשונה וכי כבר אירעה פעם וברח לו הלזה ונתברח. כבר היתה לפחות פעם אחת קודמת וגם אז חָמד הלה וחמק לברוח. לא זו בלבד אלא שהבולמוס תקפוֹ אז בעודו לבוש כל כבוּדתו, וקם פתאום לנוס ולהתברח, אש בעצמותיו, עם כל הכבוּדה המשקית, ובתוך עצם שעת תפקידו, ועם הרתמות ועם הרצועות ועם הסמלונים ועם כל המחגורות והפתילים, ולא עוד אלא שעם המחרשה השמוטה על צידה לנפישה של רגע, בין מענית למענית, בין האילנות שם, כשחרשו ביניהם, פעם אחת שהיא, ועם הכל עמד וברח, מתוך הנפישה של רגע, בלי שום חכמות, קם וברח, אלא שנתפסה לה המחרשה ההיא, החפשיה וגרורה על צדה שלא ככבודה, ונתפסה בגזע־עץ אחש ונתאחזה, ונאחז אף הוא בגללה, ונתרתק על עגנו זה, בעל־כרחו וכנגד כל תנופת בריחתו הבוערת, באנסו, עד להתפקע, בצוָאר משוך לאחור, בהשתוֹלל ובבעֵט, ובעפּר בעפר, ובנשוך בכל צד, ובצהוֹל פרא, עד שסוסי כל העולם עצרו נרגשו ענו לו, נתפס שם, בלי חכמות, וסורר ובועט, וצוהל ונושך ומתקומם על אחוריותיו, וזועם ונתפס, ומולקה כל אותה עת מלקות־מרדות, נוסף על הכל, ברצועה ובשרשרת ובגדמת ענף ובכף־היד, ובאבן, ובנקמה, ועד שגעון, והוכנע קשות, פעם לכל הפעמים, ושידע לו מעתה, הוא וכל בני־מרי, הולקה עד שרצו מכל צד לעצור ולבקש רחמים, מרדות עד קצף, וכך עלתה לו, וזה היה סופו. כן. לא. לא להאמין כשרואים אותו יום־יום, לבן שכזה, תם שכזה, אוָז נקי שקוּט. כאילו.

הו, אני מכיר ויודע לאן באים כשיוצאים מן החצרות האלו בואכה שם. ואנה נפתח והולך מן הפרדסים והלאה. לא אחת יצאתי לשוטט בצהרי צהרים חמים, לאחר בית־הספר, כשהכל מצדו כבוש שתיקה בין מחמת תנומה בין מחמת עילופי־החום – והלז, מצדו, ברנש קל מאוד, היה נעקץ איזו אוָה סתומה, אף כי פרועה, שוקקת, שֶקֶק אין־מנוחה מקפיצה, לקום מהר לצאת מהר ללכת מהר מי יודע אנה, לצאת לו לנוּד, לשוטט במשעולים ומחוץ לכל משעול, הרחק מן הצל ומן הספר היפה שבבית הקריר מוגף התריסים, לצאת מהר את איזור הדרדרים שעד תחום הפרדסים, לפסוח בלא קושי על אותן קידות־שעירות, ועל המִתנָנים שבשוּתפוּתם, עם הסיאות והקורניות והשמשונים שבמדרון הכורכרי, ופנה וחמוק אל בין האתרוגים והלימונים, ואל מעבר להם והלאה, מעבר לבריכה הזוּטה, שאין עכשיו שום סבלנות לקָטנה הצר, אף כי עמוק למדי, מושך וממשיך משם, הוא לנפשו, בלי רֵע ובלי נפש, רק אולי לעתים עם מריצתו, רק היא נלוית אלין, אותה שהתקינהּ זה מקרוב במו ידיו (בושה לספר, בחור מגודל. עולה לכיתה חי"ת. ומריצה מטופשת זו. שופעת כל עושר אמצאתו ודלות כלי־מלאכתו, אמצאות של מה־בכך, דמיונות פורחים כולם, וחכמה תמהונית שרק אליו לבדו דיברה, מיני כפתורים ואבזמים ובלמים – הה, מי צריך בלמים למריצה!… – לצורך או שלא לצורך, או לצורך שאינו מסתבר לכאורה כפשוטו, ושימושו לתכלית שקשה להסבירה למישהו, ושאילו נשאל היה נכלם או נאלם דום לא ידבר, כל השומע ילעיג). והולך־מסיע מריצתו ההיא, כביכול לתכלית הבאת ירק ללול, המנמנם אותה שעה תחת המיית קרקוּרים מַרדימה שמתוך רכילות התרנגולות גם בתוך תנומתן, מתמלא אין־קץ כמחרוזת דרדורים חמים ריקים, טפושים להפליא, אף כי נושאים שלום והַשקט, וסדרו של עולם נינוח. יוצא־נוסע גם בלי שום תכלית, כסוּית תירוץ מצדיק, סתם מחמת עיקוץ רוגש לצאת, נוסע על גבי קרום האדמה האטומה שמזה, ובוצע מזה חולות לוהטים כזחלם בשבילים, צהובים משמש, מסולסלי עקבי לטאות, נוסע ומַסיע ומדובב לעתים בקול בינו לבין כלוּמו, רואה נפלאות שרק הוא רואה, ומראות אין־פשר, גם לא לנפשו, שוקעים בו לבלי צוף, כמין לחש חם, כהלך־דבש בודד, הולך נוסע לו בלא ידוע, נוטל אחריות למסע חסר שום הסבר, כולו בלא צריך הסבר, רק בעיניו טוב, וזר לא יבין, שרוי לו בין מחוזות שרק בספריו יש כמותם, אף־כי אחרת מאוד, לפי שאין כאן כלום אלא רק פְּנוּת לצייר עליה דברים, שאם לא יצוירו – לא יהיו, ולא יישאר כאן אלא רק הזה שיש לעיני כל: שחם מאוד, שפתוח מאוד, ושלא כלום, ושלא בנוי, ושלא שתול, ולא סגור, ולא גמור. יוצא הולך לו לנפשו, אם ישמאיל ואם יימין, מסיח עם נפשו, לא תמיד לא בקול, ועם נפשות לא־נראות, או לא־ברוּאות, שגם במתוקים שבספריו אדומי־הכריכה עוד אינן, או שיש כמותן רק במחוזות שלא כאן, ושהנה הוא מפיח בהם ישנוּת, ובבואו, יד־ביד אִתוֹ, גם הם ביֵש וישנם. הברושים, שפכי דיו שחורה. מנועי הבארות מעבר. והתורים הנעלמים. ופעימי המנועים צלולים כזכוכית ופעימי תורים עמומים כהגיי קלרנית. ותמיד יש עוד נוספת איזו צויצה חדה אחת, נימוּרי חוֹחית אולי, מדרדרת חרוזי־צבעונים זוהרים, או ניתורי פשוש זאטוט, פוֹשש ואיננו, ומשוכות האקציות האוצרות חום, זהרורים ורקמת צל. גלגלי המריצה מחליקים־שוטפים. משיקים לקרום נוקשה־דורות. אבל למטה מתמולל העפר לקמח, ובחיק חרדליות סחף הגשם הרחוק, שאיש לא חילל עוד תומתוֹ, אפילו לא צפיע עז, ורק נמלה ושכמותה, או שלכת מוסעת רוח, בשבילים הנטושים, כבואם וכצאתם, ומעטה הצל העבה שמתחת חופי פנים הפרדס, מפונק־המים, ותעלת־ההשקאה רצת הזרם הקר, שגוחנים ומטביעים בה פנים וחוטם והכל, ולוגמים ישר ממרוצתה הקרה, לוגמים משיבות וקונחים באגב שרוול, וקורי־עכביש בצללים, בין עץ ועץ, נחתכים בחוטם ורינת אותן חוחיות הזורה רסיסים, עם מפל פרחי הז’יקורנדה שאצל בית הבאר, המנמנם, ושזולת פעימות המנוֹע שאל תוך הצנצנת הכפויה עליו, אין עוד בעולם אלא רחש חרישי עלוּף חום וכמיהה ונמנום, פעמים יותר חום, פעמים יותר נמנום, ופעמים הכל רק כמיהה מנומנמת עצלנית, ופעמים גם כמיהה מתכמהת, ערומה וכומהת כמהה, כמיהה פשוטה וסגולה, ושלג נושר של סגול חרישי. שלג של קיץ תכול ודמום. מפל אין־קץ, זה בא וזה בא וזה בא אין־קץ, דממת שלגי־סגול, שלג פרחי סגול נושרים, צונחים־גולשים. ומעגל סגול תחוח־תמימוּת של נושרי זה־עתה על גבי מעגל נושרֵי תמול נכפש, קשוח קמילוּת כבויה. ועל הכל כל הזמן יורדים המיי התורים, שלושה המיים ופוּגה, שלושה המיים ופוּגה, ועוד, וחזוֹר, ואין קץ, לא זז. שמיכה חמה לבוּדה, רכה מאוד וחמה מאוד. עולם לכוד הֲמיים אין־קץ, אלפי־אלפים, נושרים ומעטיפים, מכל צד ולכל צד, יוני־יונים, שלגי הז’יקורנדה, נמנום הצהרים, פעימי המנועים, קצב אין־ספור, נשירה רצופה, ושלושה ופוּגה, ושלושה ופוּגה, ושלושה המיים ופוּגה. הו, אילו הייתי עתה יונה, או אילו הייתי נץ, או עורב לו הייתי, הלא הייתי מתעופף ועף, רודף אחר הרץ, אחר הנמלט שנתברח, משיג וטס עמו, מעליו עמו, באשר הוא אני, מחוץ לכל הזה אין קץ, מחוץ לכל המתנַמנם הלא־זז הזה, בדרך הפתוחה ההיא שמעבר, זו הרחבה, שכלל איננה דרך אלא היא־היא ממש הפתוח.

אתה יודע? אני יודע. אני יודע מה אפשר שם. לאן פתוח להסתער כשרצים ולאן אפשר משם והלאה ולאן. אני יודע את המישורים ההם, ואת הגבעות הנמוכות ההנה. ואת הערבה הגדולה שלאחריהן, סוף־סוף. שם מרחבי אין כלום. יפים כאלוהים בגדלם הנושם. מותרים לשמש ולרוח ולכל. שם אשר אין שם כלום כי־אם הפתוח הרחב לכל רוח. פתיחוּת גדלת־חזה. שדות מנוּשבי חָפשי. ופנימם החם זוהר חוּצה. מַקר־ומאליו. מתנצנץ מכל עשב מעשבי־השדה כאילו היו אבני־יקר, ותמיד כאילו הלחוּת שבקרבו פנימה קוראת ומתרוננת בזהבה: העשבים שהובישו והדגניים המרובים לא יחדלו מהאיר. תמיד שם שיירי ירוק שעדיין לא התלקח, גם בלב הקיץ ובלובן יקוֹדו. תמיד שם ציקדי־יום בניסור ממלא־כל, הרחק משום רפידת המיי התור, הרכים, החמים, העצלים, החוֹפים את הבית בפלומה. שם מישור שטוח כאילו, כאילו אין במה להיאחז, וריק לכל צד, אבל הזהב מתלקח שם חפשי מתחת מפל חוֹם נוצץ, פטור כולו מכל וכלום, ומכלום כלום.

צר לי על שכננו אריה, עצוב לו וריק לו בידיו. סוס אחד לבדו אינו כי אם עלבון, כלימת זוג שנהפך לפרט. והכל סביבו שותקים. מישהו כבר הלך אולי למשטרה, אולי לאן. צריך היה הלא ללכת לאיזה מקום, להודיע למישהו. גשש היה מועיל. ויש כמה בדואים שיודעים מאין כמותם. אבל אני לא. אני – לאן כבר הגיע ההוא. אם כבר מצא ורץ והרחיק עד קצוי עולם.

אני אוחז בשרוול אריה האילם.

“אה,” הוא אומר אלי, “מה?”

“לא כלום.” אני אומר אליו.

“אתה רצית משהו,” הוא אומר.

“לא־כלום. רק לשאול.”

“אתה עכשיו עזוֹב,” הוא אומר. “הלא אתה רואה,” הוא אומר, “מה רצית לשאול?”

“לא־כלום,” אני אומר. “רק מנין היה לך הסוס ההוא.”

“שלום עליכם. מה־פירוש מנין היה? דבר חדש. היה לי. כמובן. אלא מה, גנבתי?”

“לא,” אני אומר. “אבל מנין הבאת אותו כשהיה לשלך?”

“שלום עליכם,” הוא אומר. “שלי, כמובן, אלא מה, לא שלי? דבר חדש, של מי אם לא שלי, שלך?”

“לא,” אני אומר. “אינך מבין: אני רק שואל מנין הוא בא להיות לשלך?”

“אתה כעת אל תבלבל,” הוא אומר אלי. “מה אתה רוצה כעת. זה הסוס שלי. קניתי אותו, והוא שלי. וגמרנו. מה עוד אתה רוצה?”

“לא־כלום. זה הכל. והוא רצה?”

“מי?”

“הסוס.”

“הסוס?”

“כן. הסוס.”

“שמע־נא, מה אתה רוצה מה? הסוס רצה?”

“לא כלום. רק אם רצה להיות שלך?”

“רצה? מי? הסוס? שלום עליכם. מי שואל אותו? דבר חדש: מה עולה על דעתך, אתה שם? רצה או לא רצה: הוא שלי. ואתה חדל כעת. אל תתחיל כעת לבלבל, אתה כעת. שומע? הוא יכול לרצות הוא יכול? סוס? דבר חדש. גם זה במבלבלים.”

“ואולי הוא לא רצה…”

הנח לו, בחור. מה נטפלת אליו. גערו בי הכל מעברים. עזוֹב עכשיו. גמרנו.

“טוב. אני גמרתי. רק חשבתי…”

“אתה תחדל,” כעס שכננו אריה ואמר בוֹטוֹת מאוד. “אתה לא תחשוב. ושתלך הביתה שלכם ושם תהיה ושם תהיה ושם תבלבל ואותי שתעזוב כעת. כן? שם תשאל שאלות ושם תאכל לחם. ולי שתיתן מנוחה. שמעת? אם אינך רוצה לחטוף משהו. וזה הכל. דבר חדש: כל רטבּן יבוא לבלבל.”

כך אמר ובכך נטל באפסר ובשרשרת הסוס הנשאר שבידו ופנה והלך מחצרנו שלנו שהנה זה התחילה מקבלת פנים, כולה מדיפה טריוּת רטובה אל עומת השמש שכבר עלתה והגביהה, בלי שכלום עוד לא היה לעכב קרניה הישרות, לא עץ, לא ענף, לא דשא ולא גדר – ואל חצרו שלו המגודרת כולה גדר רשת חדשה, ואל אורוָתה החדשה היצוקה כולה בטון־מקשה וסורגי־ברזל, בלא שיידע מישהו לשער איך יהיה מעתה והלאה, ומה יהיה על כל ההתחלות היפות שהנה הותחלו כאן בגבורה וברוב תקוות, הלוך ומשוך באפסר ובשרשרת, ביד קשה, והבא אחריו מניע זנב שנעשה כגון האש מתוך הלובן (או אולי, אינו איש לסוסים, וצריך היה שיהיה אדון לשני פרדים אדמוֹניים, שׂעירים וחמוֹריים?).

ומה נשאר? נשאר שמי שברח ברח ומי שנותר נותר. נשאר שאנחנו כולנו כאן בלא מעשה לעשות אלא בהרהורי עָגמה, וההוא שרץ – במקום שהוא רץ שם הוא. וגם השמש כבר עלתה יותר, והרוח מן הים התחזקה יותר ובאה לה במפחים משובבים, וכלום לא זז עמם. הכל עמד על עמדו בלא דעת מה. ואילו שם, במקום שאינו נראה מכאן, שם היתה ריצה, וכל מה שלא זז כאן רץ שם ורץ, רץ כצבי, רץ כארי. רץ כרוח, רץ חָפשי, זה שבעטיו עמד כאן הכל וחדל.

הו, שם יש מקום לריצה. מה אתה יודע. אילו רק ידעת לא היית מתמהמה כאן רגע, אלא מפרכס לצאת ולדהור. כל־כך פתוח שם לדהור. שם, מעבר לכאן הזה. הוא כן, פשוט לדהור. פשוט וישר. אין פשוט מזה ולא ישר מזה. בלי שום חובה שהיא. לא חובה להגיע. לא שום מקום שאליו דוקא. לא שוּם תפקיד לקיים. או מה שקוראין “משימה”. לא שום זמן קצוב ובלי שום משהו שהוא. כלום יכול אתה לתפוס זאת? תופס איך? לא? תראה: שם סוף־סוף פתוח לכל צד. לימין ולשמאל הישר ובמעגל ולכל צד. אפוף כולך חירות וחום וכחול וזהב. ומה אתה צריך עוד? ותמיד שם רוח־ים קלה. רפרופית כשמלת נערה עליזה. אף כי מעוּפרת משהו. בוודאי, אלא מה, מעופרת־ריחנית, שהעשבים אינם אלא נעתרים אליה בראשיהם, והיא פוחה וחומקת מלאה לה חמצן כחלחל ורחב וחם. שם סוף־סוף מתחילים לדהור כמלוא אוַת לבך וכמיטב דמיונך, ואין עוד לפניך שום שביל להתחשב בו, או נתיב או חפיר או מַשהו איזה שיהיה, כלום אין מה שיפסיק: רק פתוח. פתוח וחם ורחב. ולא צריך להגיע. לא להגיע כי־אם לדהור. אז דהר. דהר בן־פורת. דהר בן־יקיר־לי. שום מעצור ואין עוצרים. שום סעיפים ולא פוסחים. שום חשבונות לחשב ולא מתחרטים. רק הווים את כל מלוא יכולת מרוצתך. הווים את כל מה שהיה מתבקש בקרבך להיות. שם, כל מה שהיה רועד בך להיות, לזכות בו פעם – הנה מתמַמש ובא שם ונעשה מרוצה נפלאה. ושום עמידה לעמוד. לא להיעצר בצל שקמה עבותה ובין יושביה יגעי־החום, לא לגחון ללחך עשב ירוק, או לגמוע טיפת מים, לא לבוא בגבול רעך ולא לצהול אל רעותך, רק כולך לריצה שאתה רץ פתוח מתחת שמי־אלוהים החמים הללו, נרהבי שלמות אחת ושלמה. והאדמה שמתחת השמים כולה שׂדי־שׂדות עפר חם. אבל עם ריוחַת נשימה סוף־סוף, למי שצמא לנשימה רווּחה. וזה הכל. שׂדה מירוצים אין־חופים, שם סוף־סוף פתיחות רווּחה. אין חופים כים, כאוקינוס, כשמים, כשמי־השמים: מה אומר ומה אדבר, לא יודע מה, וגם לא צריך, קִנצי למלים – ורק כי הנה הוא שם עתה במרוצתו, הנה שם הוא עתה ברוצו. אולי הוא רץ ושר לו בתוך ריצתו הגדולה, שר מאליו אל תוך העולם: ואולי לא שר ולא־כלום ורק ריצתו לבדה היא השרה לה את שירו השר ההוא, מגמא־רץ ואבק קל נלבט לרגליו התופפות, בתוך זהב השדות החמים שמתחת שמי־הזהב החמים, שם, מחוץ, מחוץ, מחוץ.

הו, מה פירוש לרוץ. מי שמימיו לא רץ לא יידע. כשם שמי שמימיו לא שחה לא יידע. מי שרץ פעם יודע. הוא יכול לדעת, ולבו יוצא לעוֹד. איך פתאום אתה בפּתוּח. איך פתאום ואתה בזה. פתוח והכל מותר. פתוח ואתה בו. כולך אתה באפשר. פתאום ואתה נישא באפשר. כמו מה, מה אני יודע, וכמו מי שקפץ לים והוא בו, מוקף ובלוּע. כולו הוא במה שהים הוא־הוא. כל הוא־הוא שלו במה שהים הוא־הוא. כל הדוקא שלו בדוקא ההוא הגדול האופף לו בנקל ואין־קץ. אם זה מובן לך. לי זה רגע מובן וחדל מהיות מובן. וגם אין זה כלל להבין. ולא להבין ולא לא־להבין, לעזאזל, לא. להיות, ולא להבין. זה הדבר. או, כמו שאני לא יודע מה, ובאמת כמו בתוך מי־ים מקיפים. אתה נושם מקרבם. נלחם על צופך על גבם. ועל רוח־אפך הדוקאי לך. ושהים הגדול, הכן־דוקא שלך והלא־דוקא שלך אינו ממלאו, ואינו משנה כלום. אפילו לא שרטת, אפילו לא חיוך קטן. כן, ורק לך הכל איכפת. ופעימות הלב שלך אחרות עתה לגמרי. כל פעימות הלב של מי־יתן־והיה־לי־פעם – הנה הן הופכות עכשיו לפעימות־לב של הנה־עתה־עתה־לבסוף, עתה־עתה־הנה־זה, הו, עתה הנה זה. ועד כדי: מי־יתן, אֵלי, ולא יחדל, הו, שלא יחדל (מפני שמלמטה, תמיד, צללים הולכים לך בלבך. צללים של קטנות־אמונה, צללים של לא־ייתכן. תראה שלא־ייתכן. לא יימשך. תראה שלא יימשך. של מהרה תיענש. תראה שמהרה תיענש. אלף סיבות למה. צללים רוחפים שכאלה. מוטב ונשיע מבּט מהם, בטרם ידביקו וישפיעו: בואו ניטוש כאילו לא היו). ובכן מה?

מה? אבל, כמובן: רצים, הו, אלי אלי. סוף־סוף. הנה הוא זה. כך הוא זה, ואתה, לא יאומן, בתוכו. הבן יקיר לי. בתוך מרוצו. בתוך כדי שטף ההלואי שלשמו נשׂאת עינים. הה, אתה יודע מה פירוש? מהו זה להגיע? אבל זה אינו להגיע. מה עולה על דעתך. להיפך. לא להגיע. אין כאן לפניך לא נקודה ולא קו שמגיעים אליהם. שבאים עד שם ונעצרים עליהם. כאילו ‘שם’ זה ‘עד־כאן’. כלל לא. אין כזה שם. אדרבא. שם הוא המקום אשר אין בו עֵד. שם הוא המקום אשר כל מקום בו הוא המקום אשר ממנו יוצאים, ממנו פותחים ומתחילים. כמו מה, מה אני יודע, וכמו מי שגמר את היבשה ובא אל הים, והנה מתחילים (ואתה יודע בעולם, אגב, מלה יפה מן המלה ‘להתחיל’? אני אינו יודע אחרת יפה ממנה). כל קו־החוף כזה: שישנו ואיננו. הקו שבין זה לזה. שכל רגע הוא ישנו וכל רגע איננו. שאיננו שום קו, אלא הוא זה שפוסחים עליו, שעוברים וכבר מתחילים, שנלפת ומשתנה, חסר־מנוחה מכהרף לכהרף, שעד שהוא זה – כבר נלפת ואיננו, ועוברים ומתחילים. והנה אתה בחדש. בזה שמעבר לו. באחר. במתחיל. ביפה. שבפעם הראשונה־ראשונה. באופף הזה. בזורם. הו, אלי. פרץ לו הלה ורץ. רץ כמו בטוב שבחלומות. רץ ופרץ לו חָפשי, חפשי כמלוא מה שיש בו. הותיר הכל מאחוריו. אותנו ואותי ואתכם ואותך, חביבי, והכל. כל היָשָן הזה. כל ההכרחי הזה. כל התפוס למגרש אחד. השגור, הבא מאליו והולך מאליו. הממועך. המשומש. כל הלא־זה שמתדמה להיות ושאיננו זה – הכלה כל נותר מאחור, וינסר שם כלבבו – ועכשיו, לבסוף, מתחילה ההתחלה, הפתיחה, ההנה־עתה, המתחיל־להיות, שעוד איננו ושרק עתה מתחיל, ושיהיה, ושיבוא, ושכולו באפשר, אמן, כולו בּאולי־כן, באולי הפעם כן, ריבון כל העולמים, למה לא, אולי זו הפעם הזו, אולי הנה זה ניתן, אולי כן, אולי כן, אולי הפעם נוּכל, אֵלי שלי, אולי כן.

אבל מה יש שם במקום ההוא כל־כך? ומה השמחה הזו על ראשך פתאום?

הה, תשמע, הנה שמע: שם מקום פתוח. וגם לא שום מקום. האם לא אמרתי עוד כי שם אין אלא רק חם ופתוח? ולא מקום שם אלא המרחב שרצים בו בלי עד ובלי אֶל? אז תדע. ועד עומק לבך. כי יש כזה. לא מעבר להרי־אל. כי הנה יש, למי שיוצא אליו. מחוץ לדרך בלי דרך ולא שום דרך. שם העולם ברחבו בעשרו ביפיו ובמה שהוא. כל העולם בגדלו – ולא שום איזו דרך שְׁמֶרֶך. מה דרך – כשיש עולם מלא. בלי דרך. מה טוב בעיניך יותר: דרך או עולם? במה תבחר? למה לך דרך כשיש לך עולם? הבט, פתאום נקרים עליך רגבי־שדה. פתאום זה זהב צמיחה לא נקצר. פתאום לקראתך דבורה רותחת־קיץ, אחת דבורה רותחת־קיץ. פתאום בוּצין עליך, זורח כתום. פתאום סגול ותכול וזהוב עשיר של חרשפים חוחים וברקנים, שאין בהם שום קוציוּת אלא רק עתירות מופלגת בהיוֹת רעננה, צבעונית, אמיתית, שופעת עודפת, דשנה פורחת, בלתי־שייכת לשום בעל־שייכות, אם לא אולי לאלוהי השדה הזה. ושם פתאום ציוצים עזים של עפרונים שוכני בין־רגבים, ומעוף חותך של ציפורית כלשהי. ןשם פתאום בא לקראתך, מדדה במחיאות־כנף שותקות, חרשוּפי חום או לַבנין צח, או שנים מהם, הוא והיא, טופפים באויר, מתנגנים במחול־חיזורים מרפרף. ושם פתאום שקידת חרוצים בקו, רחש נמלים עמלניות (ובמזרח כל הזמן תִצרות מהבהבות על תכליל ההרים המעולפים באובך ורוד־ותכול). ותמיד עשנים לבנים ישנם רצים היכן שהוא. רחוקים רצים זורמים על־פני שתיקת השדות. שתיקה שלמה, זהובה, רצרוצית, חמה, מנושבת רוח, אבל מנוקדת בשוליה ניקודי גוֹן, וגם תחרת רחש, וגם ניחוחי דבש, וגם מֶנתת טיוּן־דביק, וגם מנוּתזת טיפים של מה־בכך, צוָיצה או צקידה, שאך מבליטים כלל שלמותה, ומעוררים דגדוג שפירושו לרוץ יותר, יותר מהר ויותר יפה והלאה יותר. הו, ולהיות דולק ולא כבוי. ולהיות רוצה ולא מסתפק. להיות יוצא ולא בא. להיות חי ולא כבד. חפשי ולא קשור. כמין דולפין חומקני שבּים מנושב־רוח. או כבז להיות דוֹאה רחב־לב לרוח, תחתיו תהומות אוירים כחולים. להיות עם הצרצור הרצוף, שתמיד הוא כטפח מעל השדה, נוגע ואינו נוגע, ובציקוּד שאין לו סוף, הלוך ושוב כבמסור אין־קץ, ובתנועה הזורמת, ובמסע הרץ, נישא ושט, דוחף עולה, מחוץ לשום גדר, לשום חצר, לשום מגרש, לשום תפקיד, רק בפתוח מאוד, כן.

אבל לאן, לאן? עד אנה?

לאן? עד אנה? מה אתה שואל. למה אתה שואל. מי יודע. מי יכול לדעת. ומכל־מקום, לא אל איזה “נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם”. שום דבר כזה. ולא אל איזה "ניגש־רק־לרגע, ונשוב־בעוד־רגע,״ בשום אופן לא, ולא אל איזה “תיכף־אשוב” חיור־דם ופחדני של חנוָנים, אחיו של איזה “הנה־פה מעבר־לפינה הזאת,” לא שום דבר כזה. ואל תעלה על דעתך. לאן, אתה שואל? אבל כמובן: אל השמש. ישר לתוכה. אלא לאן אחרת? אל תוך שעריה הזוהרים לרוָחה. אל תוך זהבה המתלקח, כמובן. לאן אם לא לשמש? לשמש לשמש. ובלי לחזור. הללויה.

מה אמרת? איני יודע נפשי. רץ לו ורץ. זה הכל. כן. ומה עוד? לא תקצר רוחך לשמוע דבר־מה על העפר? רק רגע. אשר לא יזוז אבל ייעפר לעולם לרוח הרצה? עפר יפה. חוְם, חם, כהה, ולעולם צעיף מלבין מעליו מתנשב מתפרח. עפר קרקע שלמה גדולה, אף כי רגבובית ופריכה למגע, ובאה כאגוזים עפורים חמים, טובים למגע־יד, שבליקוק שמלקקים בלשון הם עושים אליך ניחוח מעורר, חרסיתי, כשל בוא היוֹרה. ושבמעיכה כלשהי מתפייך הכל למסת סולת נקיה, טהורה להפליא, מלבד נפצי שפופרות שבלולים נושנים, מלבד ניצוץ חצצוֹן פעוט, או דגש בטל של רקבובית, או שרטוט שרשון דק, מיני כהיוֹנים קלים בתוך החוּם הנאה. ומה יש שם על־פני כל האדמה ההיא? לא הרבה. למבט ראשון אין כלום. אבל מיד רואים כי יש מאוד. ולבסוף יודעים, כשאוהבים, כי שם הכל. הכל מלא וממולא ועשיר וישנו. וקודם־כל החוּם החם. וגם הזהב החם. עד קרסוליים עשבַת הדרדרים הסבוכה, האפורה, האבוקה, אבל הנושאת כוכבי־זהבה, כלואים בּדוֹקר ומאירים מתוכו. ולהלן חלקת זהבי דגן שלא זרעוֹ איש. בן־הרוח, ויליד־גשם. והלאה, שטחים חיוריינים אחרים, חיטה מבוררה ומטופחה, גלי תנודת זהב מנופה, קורנת מקציפה אהבתה לרוח. והרבה מזה, הרבה־הרבה מכל זה – ופשוט חוּמיוּת, חוּמיוּת פשוטה ואחת, לכל צד שהוא ועד קצוי האופק, בלי קישוט ובלי פרכוס, בלי לרצות למצוא־חן, חומיות של קרקע שלמה, על אבקה, על בקיעיה, חריציה וכל מה שתרצה: חומיות אחת יפה, מפתה את הלב עד אין נשימה. והזכרתי כבר את הסוככיים? כל אותם גזר, נירית־הקמה, ואמיתה, או לא הם כי־אם עמיתיהם: הקיצית הכֶּלֶך והשומר – מהם צהובי־צוהב מהם לבני־לובן. אבל לא רק הם. גם אחרים כאן. הינבוט הסבוך שמעיד על עומק הקרקע הטובה; הסיאה שבפרחיה כעיני לאה; בר־הגביע המלוכסן מכובד גדשו; ולשון הפר המכחיל פתאום מתוך הכל עד נחת עמוקה, והחוח הקרוי ספרדי והוא עשיר גדול בזהב; ועל שפות השדות מברשות הגדילנים שכּבו עוד באביב, וקצת לְשָׁשִׁית אפורת־לֶבֶד, על קצת הרטוב, למשפחת החלבלוביים; וחבלבלים לבנים עם אחיהם הוורודים; וקורטמים, ממילא, לאין ספור, משטח אפורים; וקפצני חרגולים וניתורי חגבים וניסור לא ידום לעולם של מיתר־השדות, הוא הציקד – אין־סוף ואין־חוף וכל־כולל; ובתוך כל זה ותמיד יש איזה ירוק יותר, שהשמש לא הרעה לו, ותמיד יש איזה קריר יותר, גם ברותח שבשדות החמים, ותמיד יש משהו מכחיל, מתוך כל זה הזהב והחום החם והמאיר והפתוח לכל צד, ובלי שום עַד, ותמיד יש רחוק יותר, ורחוק מכל רחוק; וגם האופק הרחוק אינו אלא פורץ ועולה השמימה ונכנף שם מיד במערבל, דמוי שלוָה תכולה, ואין בו שום שלוה ולא שום תכלוּת תכולה, רק נשימת סערה, קצופה, כולה רסיסים, כולה התלהבות, רותחת שמש, נפנוּפית, וגם – –– –

אבל, אנא, מה היה הסוף?

הסוף? איזה סוף?

הסוס הזה שברח. הלבן. שכחת?

הסוס? אהה, כן. הו, כן. כמובן. הוא נתפס. נתפס והוחזר. חשבת שלא ייתפס? איפה. אצלנו כך בנוי הכל: שייתפס. או מה תיארת לך? אם לא היום, מחר. סוסים ברחנים נתפסים. לאן ירוצו? אם לא מוצטפא שומר הפרדסים, אז יוּסוּף מכונאי הבאר. או רַעם כנפשם אחד פלוני־בן־פלוני, שיבוא על פרסו. תפוֹס ייתפס והחזר יוחזר.

מה עוד? לספר לך איך נראה כשהחזירוהו, ומה אמר ומה עשה שכננו אריה? ואיך ומה צהל אליו השני, הגלמוד, שנותר? ועל מראהו, איך נראה כשהוחזר, ורעמתו ההיא איך היתה, וכל הליכותיו איך היו? ועל אשר שמעתי אני ממנו בבואו, ואיש לא שמע, מין קריאה תוססת שמילאה את כולי ולא הרפתה עוד ממני, מין לא־רוצה, לא, לא־רוצה, הו, לא־רוצה, שלא היתה לה מקום, והיתה גדולה ממה שיכולתי לשאת, וגם לראות את עיניו לא יכולתי, ונסגרתי לי בבית, נסגרתי שלא לראות את האי־אפשר מוחלף באפשר, הזה, שישנו, הנה זה.

ובאורוָה של שכננו אריה כבר היה מישהו צוחק בקול, ומחשל טבעת עבה בקיר הנוקשה, טבעת כבדה שבעתים, ואת השרשרת החליף בכבדה מכולן, ואת האפסר חיסם בברזל, שמכאן ואילך לא יתברח אף אחד לא יוכל עוד, לא יעלה עוד בדעתו, ויגמור כאן ככל הצפוי לו עד תום, בין קרקור התרנגולות לגעגוּע הברוָזים, ואצל השוקת יתנפח תרנגול־הודו מפוטם, ובבוקר בבוקר יעיר ויעורר העורב הזקן שמתמיד. הו, סוס, הו סוסי, הו סוס.

א

אכן, מכבר הגיע תורו של סיפור חבקוק ותמיד נדחה מסיבה זו או זו. אבל היום נפתח בלי שהיות ונספר.

תחילת דברי חבקוק ידועה למדי. ופשוטה מאוד, הנה ככה –

אבל דומני כי מיד כאן חובה עלי לעצור, עוד בטרם אפתח, ולמסור מודעה כי סיפור זה תחילתו בהכרח תהא עצובה קצת, וגם סופו עתיד להיות עצוב ומזה אין מנוס – ורק באֶמצעוֹ, אולי, יהיה קצת אחרת ולא רק עצוב. ומי שחושש לעצבות, יברח לו אל כל שמשמח לבוֹ, ושלום על נפשו.

ובכן, חבקוק. אבל כמובן לא חבקוק של: “עד אנה אדוני שיועתי ולא תשמע, אזעק אליך חמס ולא תושיע”; ולא של: “למה תביט בוגדים, תחריש בבלע רשע צדיק ממנו”; לא אותו צדיק אשר האל גם שמע קולו ואף ענהו לבסוף ואמר: “כתוב חזון ובאר על הלוחות” וגומר, ואמר לו: “כי עוד חזון למועד” וגומר, וגם אמר: “אם יתמהמה חכה לו, כי בוא יבוא, לא יאחר.” – ההוא, כמובן אינו חבקוק הזה, כלל לא. מי אני שאדע לסַפר על ההוא יותר ממה שיש לפנינו בשלושת הפרקים: פרק המשא אשר חזה חבקוק, פרק על משמרתי אעמודה, ופרק תפילה לחבקוק הנביא על שגיונות.

הזה שעליו אני בא לספר היום, ושתור סיפורו הנה הגיע גם הגיע – לאחר כל הדחיות למיניהן – כלל לא נקרא שמו חבקוק, ידידיה היה שמו. ולמה איפוא אני קורא לו חבקוק? – פשוט, מפני שכך קראו לו. מי? כמובן, כל אותם פוחזים צעירים שאני הייתי אחד מקהלם; הללו שלעולם לא די להם בשם שכינה בו אבי הנער את הרך הנולד לו ביום בואו בברית, אלא מוחלים הם בקלות על השם הנושן, זה הקוֹנךְ הריקן, רעושים לו שם אחר, שם יסכון לו יותר, לדעתם, קולע יותר ומבטא את תמצית חידוש היותו – וכי אינך יודע, וכי לך מעולם לא קראו ב’שמות'?

ובכן, קראו לו חבקוק. איש רזה היה, בינוני בקומתו, קצת מגביחַ. קצת מקריח, חָטמני מאוד, מאנפף מאוד בדברו, וגבותיו מונפות לו עלה ורדת מעל עיניו החומות המיוחדות במבען, ואולי, – ואל נא תישא לי לעווֹן השוָאה זו – אולי חומות היו כעיני כלב, כלב־זאב כוָנתי, הלא תדע.

ומה היה לקהל הפוחזים הנזכר למעלה ולאיש הזה המגביח המקריח, הקשיש מאתם בעשר שתים־עשרה שנה? הה, הנה עתה באה לבסוף אותה פתיחה זנוּחה, שכבר פתחתי בה כמדומה למעלה, והיא פתיחה פשוטה מאוד, ככה:

פעם אחת, ואני בבואי בראשונה לירושלים, גולה למקום תורה, ואמי נלווית אלי לראות עד כמה טוֹבוּ כל סידורי שם וסדרי אשר סידרתי ונסתדרתי, ועוד לה מאה עצות ועצה לעוץ לו לטירון בהלכות סידורים וסדרים – והנה לקראתנו ברחוב, אצל תחנת האוטובוסים, איש חָטמני אחד, קצת מקריח, קצת מגביח, מחייך רחבוֹת, ומקדים שלום רחב – ואמי משיבה לו שלום כלשהו ומצביעה עלי, הגולה הצעיר, בלא להתכוון לכלום, לאמור: “הנה הבאתי לךָ קצת חבר…” – דברים מהוּגנים ורגילים, בלא לשער עד כמה הרחיקה ראוֹת, ועד כמה, מכאן ואילך, נתגלגל אותו “קצת” שהציעה בדרך־כלל מתון ולא מחייב כלוּם – ועלה וצמח והיה למה שהיה, מחוץ לכל המשוער, ולכל שיכול היה להיות משוער.

ואכן, כבר למחרת היום, ואצל אותה תחנת אוטובוסים עצמה, מי בא לקראתי, חָטמני, ומגביח־מקריח, ומחייך בשיני תירס גדולות, בצעדו צעד טופף קצת, המניע גווֹ וכתפיו לפנים, הלוך והשתחווה קדימה בתנודה קצובה, – מי אם לא אותו מיוּדעה של אמא מאתמול, ובידו, מה בידו, בידו היה נושא תיבת כּנרים, ובה, כנראה, כינור.

“לא ידעתי שאתה מנגן!” – אמרתי לו בהתפעלות לא מכוסה, בעוד לא תמו ברכות השלום הטובות.

“לא ידעתי שלבך לנגינה!” מדד ואמר לי הלה.

״הו, מאוד!" סיפרתי לו בהתפעלות, אף כי, על צד האמת, הרבה הרבה הגזמתי באותו “מאוד” יומרני. ואמנם, מה היה לי ולנגינה, מה ידעתי אז? פיק פיק הבל וריק. מאום לא ידעתי. כל הנגינות שכאילו ידעתי עד אז, נחלקו לשתַים: אלה שקראתי עליהן ואלה ששמעתי עליהן. ואילו את הנגינות עצמן לא שמעתי ולא ידעתי. תזכור אילו נגינות אפשר היה לשמוע אז אצלנו – מחוץ לילל כל חברי בשעת שיר השירים “יה־חלילי יה־עמלי”, ו“הנסיעה לירושלים דז’אֶם וקונסרבים!” – ומחוץ לבימבוּמי אבא כשהיה מבמבם לו לעתים יה־בּים־בּם־בּום, עצוב וחולמני – איזה עוד נגינות מחוץ לאלה יכול היה שיוָדעו לי? הלא אתה יודע מנין באתי, ומה היה שם חוץ לפרדסים אפלים, למשוּכוֹת של אקציות, לפעימות מנועי הבארות, לרשרושי האקליפטוסים, לצריחת העורבים קודם היורה, למקח באידיש ולממכר בערבית, וחוץ לנעירות חמור מופלאות קודם השכמה – מה עוד חוץ לאלה היה שם במקומנו לקשוב ולשמוע? אבל את המעט שידעתי על הנגינות הבאתי עמי, נרגש ונפעם, ובלב שומר קדוּשה – מז’אן כריסטוף ומבית הדוד משה.

ז’אן כריסטוף לפניך ותוכל לקרוא ולראות. ואילו בבית הדוד משה היה פטיפון. קופסת פלא יקרת מציאוּת, ממורטה ונודפת לוֹעזוּת, היתה לדוד משה, ריחנית היתה וקצת נכרית, כאמור, כעשן מקטרת אנגלית, או כטיב יין זר; ותריס היה לה לזו להיפתח, וניצבת היתה על כך מיוחד, ששימש גם ארון תקליטים, וכשאדם בא וטוחן לה בידית שבצלעה, ומניח קלוֹת את הזרוע בעלת הראש העגול, הממוחט – יהיו פורצים אליו צלילים, ואם עוד יוסיף ויגחן ויצמיד אזנו אל אותו תריס – והיו הצלילים האלה מהמים אליו ותוֹרעים קול גדול, שיהיה משכיח באחת עולם ומלואו ובונה באחת עולם ומלואו, אחר ולא ידוע עד אז. ומעתה אם אך יחליף מחט על כל צד וצד (כמודפס שם בפירוש: לא תשתמש במחט אלא פעם בלבד! – שנעשתה לנו כמין סיסמה בת שימושים שונים), ואם יחזור ויטחן בידית, ויכוון את הזמן כשהדוד משה אינו נם תנומת הצהרים שלו – יכול יוכל אז לשמוע ולשמוע אין־קץ (“דבש מצאת אכול דייך!” – פסק לי פעם הדוד משה כשנוכח בשוּבו כי עדיין אני מאזין כאשר הניחני בצאתו; אף כי אני חייכתי עלוּמוֹת ובלבי אמרתי: דבש מצאת אכול כמה שתוּכל ואל תוֹתר!). לא יכולתי לבלתי שמוע, מחוץ לכוחי היה לנתק עצמי, וגם היות התקליטים לא מרובים לא הפך לשום מעצור, או לגבול של ממש; אדרבא, שומעים ושומעים וחוזרים ושומעים, כל אחד אלף פעם ואחת, עד שהכל, ועד הפרט האחרון, יורד תהומות ומשתקע כאשר הוא על קרקעית הוָייתך, ממוזג בתנודות האקליפטוסים שמעל הראש, מעבר לחלון, תמים ואחוז בהרות אור מרצדות, מהול ריח הרהיט הממורט, ומפכּה עם הדממה שבחדר הגדול והריק (לבד מטפיחות כפותיה היחפות של קדיה העוזרת החולפת כה וכה), ועם שלוליות גדושות להט אדום שנתבהק על המרצפות האדומות בקרני השמש שנשתטחו שם דממות.

לדוד משה היו אמנם גם שאר תקליטים לרוב, אלא שהללו, אהה, רובם ככולם חזנים היו, אותם אהב, ולהם האזין בהתעטף עליו רוח געגועים על ימים שאיני יודע עליהם הרבה; כל מיני “ד׳ ד׳ אל מלך רחוּם וחנוּן”, וכל מיני “בשר ודגים וכל מטעמים שהם” – שלא היו אלא מעוררים חיוך לעג זידוני על פני ועל פני ישי רעי. אך לבד מאוצר חזנים גלוי ולא־נדרש זה, היה משוּמר גם אוצר מועט אך מופלא, חתום לכל ופתוח רק לי לפקדו. שם היו קטעים מאת צ’ייקובסקי, העשויים בנקל למצוץ את הלב, והיו פירורים מאופרות, מזו ומזו, וקארוזו, שאליאַפּין וגָאַליקוּרצ’י, וכן גם “רומאנס אנדאלוז” לסאראסַטה, אשר אותו ידעתי לשרוק חדות עד להבהיל את כל העורבים שבצמרות הגבוהות, שלא פסקו מהתאונן בקול, ועד להתמיה את כל החבריה שהיו מפסיקים ומביטים בי בבעתה בעברי, שורק על פניהם ועיני בעננים, ידי בכיסי, כתפי מוּגבהוֹת, ואני מצייץ דמוי כינור בעיני, ודמוי משאבת־נפט חלוּדה ומצרצרת בעיניהם, עד כי היו מעוֹגגים אצבעם מול מצחם ברמז מפורש, ואחדים אף היו נוטלים ומטילים בי רגב או איצטרובל מן הבא אל היד, למען סייעני בזה להתעשת מהרה ולהיות לבן־אדם: אוּסקוֹט, אינתה אל תאני – היו נוזפים בי עֶגלונית, החרש, אתה גם כן!

אבל באוצר הדוד משה היה גם הקונצ’רטו לכינור של בטהובן. הו, מה אתה יודע. ואת זה שמעתי כשאצבעי בין דפי ז’אן כריסטוף. כן. עדיין בעיני לא ראיתי עד אז לא תזמורת ולא מנַצח, גם לא הכרתי עוד את כל כלי התזמורת למיניהם, ורק יכולתי לשער מה הם ומה מראיהם – אף כי כל זה לא מנע כלום ממני מהתפעל, כמובן, לעילא ולעילא, וממצוֹא אלף דברים מופלאים, אשר איש לא היה מעלה על דעתו למצוא, ולא פטרני כלל מקבל על עצמי ומנצח בשתי ידי ובעשר אצבעותי ובמגחי ראש סוערים, ובטלטלת כתפי וכל גוי והוֹלך בעוז ממערכה אל מערכה את בטהובן הגדול ואת כל כת נגניו הקסומים עד פסגת הנצחון – והוסף ושורר קטעים קטנים ובּמבּם עליהם קטעים אחרים, ורקוֹע ברגל את הקצב כעשרה תופים, והתמוגג עד דמעות, ועד אושר, ועד דמיונות מופלגים במראות ובצבעים, אשר לא עלו על דעת אביהם יוצרם ולא שיער כי ייתכנו, מעבר לכל שעה, מחוץ לכל מקום, ובביטול שעת ארוחת־הערב – עד שקץ בי אחד מבני הבית, והיה מואס בי ובשאון נגינתי וברוב העוָיותי המשונות, והיה נוזף ומשלחני הביתה, במפגיע, לאמור: “הו, די לך הפעם!” – ואני כשיכור קמתי ובוססתי בחולות שבין הבתים מעוטרי הקזוארינות והאקליפטוסים המאמירים, שר, נלהב, בלתי־נפגע מן השילוּח הביתה, חולם, רוקם, מניע יד, ואין מקום בחזה ללב ההומה אל מרחקים ואל פלאים ואל מסתורים, ואל לא כאן, ואל לא ככה, ואל מעבר כל זה, מעבר כל אלה, מעבר כל יש – הנה כל הזה שיש לך כאן, פה, ככה.

אַל תתפלא איפוא, אם זה היה אשר שאלתי את חבקוק (אז קראתי לו כמדומה, אדון כך וכך, כיאה, והוא גיחך ותיקן ואמר לי שמי ידידיה, בהדגשה, כאילו היה קורא שמו מן התנ"ך כאיזה עדניה, יוֹזבד וידיעאל!) ועודני במלים הראשונות אליו, וכבר אני שואל: “ואת הקונצ’רטו של בטהובן אתה יודע?” – ומצרף שריקת הנושא הידוע כדי שלא יטעה בי ויערבב מין בשאינו מינו, וגם כדי שידע כי אני מן היודעים אני, ויודע את אשר אני שואל, ואפילו אם מעקימת שפתי ניכר כי שואל אני במופלא ממנו, כמי ששואל גשם משמים צחים, בהטלת ספק כה מפורשה, ואשר הוא על־אף כל זה, התכחש לה בלא קושי כלל, ואמר פשוטות עד תדהמה:

״כן.״

“כן?”

״כן. אמנם אינני ישה חפץ, אבל מנגן אני," אינפף המקריח החטמני הזה מחָטמו המחוטמָם, כאילו לא אמר כל דבר מיוחד.

“הו!” אמרתי ולא יספתי.

"באמת?״ אמרתי, כשאספתי כוחי לאמור.

״אתה רוצה לשמוע?"

“ואתה תרצה לנגן?”

“למה לא.”

“מתי?”

“למה לא עכשיו?”

״עכשיו? כלומר, ממש עכשיו? אמרת עכשיו?״

ומפקיר כל מה שאותו ‘עכשיו’ היה אמוּר מלכתחילה לכלול ולשאת בו, אותה הליכה שנועדה לתכלית שהיא, או לעשיה נחוצה שהיא, תכלית ונחיצוּת ללא סְפק־סָפק – הכל נשתכח בלי שום היסוס.

“אז בוא,” קראתי אליו, והייתי נכון לאחוז בידו ולמשכו אחרי בתנופה, אלא שהוא דוקא פתח בהליכתו המשונה, הנופלת ומשתחוָה לפניה בתנודה, מחייך מאוד, בלא שאשגיח כי גם הוא הפך פניו ממחוז הליכתו וביטל חפצו, וחזר על עקביו למעני, והשאיר איזו תכלית טובה ונחוצה שהיתה מזומנת לו קודם פגישתנו תלויה בלתי שלמה – והכל נדחה ונתפנה לצדדים, כל המזומן לו וכל המזומן לי, והלכנו יחדיו לשמוע את בטהובן על כינורו הבלתי מוּכח עוד של חבקוק, שקראתי לו אז ידידיה, בהיסוס מה, ובתענוג גדול שלו, כאילו קראתי לו, נאמר, עדניה מן הכהנים!

לא היה צריך להרחיק הרבה, על צד האמת, לא היה צריך להרחיק כלום, אלא רק להפוך פנים ולהיכנס בשער החצר, עם פשפשו התלוי לו בנס, פשפש נסרי־עץ ישנים, ולרדת בריצה במדרגות האבן, גֶרֶם אחד, ועוד אחד, אבל בבואנו אל המישורת לא לעלות בכניסת הבית רחב־המרפסת, אלא אדרבא לנטות בחזקה משם וימינה – לא לנו הכניסה הראשית – ולצלע הכותל, כן, ועוד שמאלה, ולהקיף במשעול המצומד לכותל, העשוי שקיפים ישנים וקצת מתרפטים מתחת הרגלים בנקיפה, ועוד אחת שמאלה, ובכניסה היורדת מטה במדרגות אל הפתח הנמוך.

"כאן אתה למטה?״

“במעמקים.” התיז את העין, כקורא מן התנ"ך, “למטה אני גר,” אמר לי וחייך.

ונכנסנו מהרה בדלת, שכלל לא היתה נעולה, והיינו בתוך חדר שחלונותיו הקטנים עפים למעלה מפני הקרקע שבחוץ.

הה, הנה זה החדר שבקרוב אהיה בו בן־בית. לבלי מוּש ממנו כמעט, שידעתיו לכל פרטיו, זוויוֹתיו, וכלי תשמישיו. אבל לא היו שם כמעט כלי תשמישים. האמת היא כי לא היה שם כלום. חברי זה החדש היה בלי כלום. לא סבל מהיות לו כלום. כך היה ידידיה הוא חבקוק – כלום לא היה לו. ומכל מקום כלום לא יותר ממה שהיה שם בחדר. ובחדר לא היה כלום. שולחן, כסא ומיטה, ארגזים אחדים (שיצאו ידי שימושים שונים: ארון־בגדים, איצטבת־ספרים. מזוה לאוכל וכו'), כולם דחוקים לקיר, מסולקים לצדדים לפינות, והחלל כולו היה מפוּנה וריק, ורק באמצע ניצב זקר לו עמוד התוים כמין כף־יד מונפה וחוברות התוים בה. ועוד נתגמד שם, דחוק מן הצד, פח אחר, מותקן כך שאפשר לשים בו מנורת נפט, והריהו נהפך אז תנור (“אשר אוּר לו בציון ותנור בירושלים!” – גיחך בוקר חרפי אחד חבקוק, וגאה אינפף לפנינו פסוּקו). ולמעלה מעל הנקבים שבפח שופתים קומקום שירתח לאטו ויהביל ויעשה תה, כשיהיה מתבקש לשתות תה, בין הא לדא.

אלא שכל זה לא נתגלה, כמובן, אלא רק בקרב הימים. ובאותו בוקר לא היה מכל זה אלא כך: – “שב” – אמר לי ידידיה בבואנו פנימה, והורה לי על המיטה כסוּית שמיכה צבאית אפורה, מאין כל כסא בחדר, ופתח את תיבת כינורו. ואף הוציא כינור (לפי שבסיפור אחד יש מעשה באדם שהוציא מתיבת כינורו – גרזן דוקא!), ואחז צואר כינורו בידו, והתברר כי ידו יד לבנה היא, ארוכת אצבעות וצפרניהן מגובעות, מאורכות, כגבות קליפות אגוז – ואת הקשת הוציא ומיתחה, וכבר כינורו תחת סנטרו, והוא מפרטט מיתריו לכוונם.

“בטהובן, קונצ’רטו לכינור ברה מג’וֹר” הצהיר חגיגית (את השם בטהובן הגה אחרת ממה שהייתי אני קורא בז’אן כריסטוף…). ועם שרקע ברגלו שלוש וארבע, פצח והתחיל מנגן. אצבעותיו מזה נתרטטו על המיתרים, וידו מזה הוליכה את הקשת, וגבותיו נסעו והלכו, עלו למרום מצחו, ומצחו הופשל לאחור, לפאת גבחתו, ועיניו החומות נבטו לפניו, וסנטרו העלה חטוטרת בת מעיכת הכינור.

אבל מה שיצא מתיבת הכינור היה באמת בן־דמותו של מה שהיה משמיע הפטיפון של הדוד משה בחדר אדום האריחים, אף כי עוול יהיה שלא לציין כבר בהתחלה, בלי לפגוע באיש או בזכרו היקר, כי משהו דהוי היה בנגינתו של האיש החדש הזה, לא רק מהיעדר התזמורת, אלא גם, חוששני, מחריקה פה ושם, משחיקה של כלום ומצליל שלא תמיד עלה בידו ככל חפצו הטוב, ולפיכך היה נעדר מכאן אותו ברק מיוחד שהיה מתלקח בהִשמע התקליט שבארגז הממורט – ועם כל זה לא הפריע הדבר בכלום, הכל נבלע, ודעתי היתה בלועה בו ובמעשה נגינתו, במעשה הפקת הצלילים לעיני, איש עומד וכינורו אומר שיר, לא תחבולת מכונה מסותרת, כי אם תולדת ידי זה האיש שלפני, שידיו כאן עושות בפלא, ואף כי חָטמני האיש הזה, מגביח־מקריח, ועיני כלב חומות לו, הריהו שר בהתלהבות גוברת, מתוך מרתפו זה שאין בו כלום, אלא הוא.

ב

וכך הקיש ברגלו את ארבעה פעמי התופים, ובחמישי כבר הצטרפו כלי העץ ואמרו שני פסוּקים, ושוב באו התופים, ופריטת הכינורות שמרה על התפיפה להלן, ואז בקע הנושא השני (ובכן, יש כאן שני נושאים – ולא כליל מנגינות בזו אחר זו אין ספוֹר…). ואף נמצא שם מעבר – מנושא אל נושא, הנה ככה, ואז קם ונכנס הכינור. בהוד מלכות. בא ומטפס ועולה ומעפיל מהר אל שיאים. ואחוז בנושא ההוא, המפורסם, והפלג אל מחוזות נרגשים – הביא חבקוק והוליך קשתו על פני המיתרים, ואצבעות שמאלו עופפו ריטטו על המיתרים. ואחר־כך הניע, פתאום, המנגן סנטרו וקימט מצחו אלי לאות – להפוך לו דף בתוים, אבל אני לא ירדתי לסוף סימנו הזה, והוא נאלץ להפסיק נגינתו ולאוּץ ולהפוך בידו אוחזת הקשת. לא ידעתי עוד פשרו של סימן מוּסכם זה, כשם שלא ידעתי דבר בתוים האלה, ולא הבינותי בהם סימן וחציו, כשם שתמהתי ולא עלה על לבי כי ה"אלגרוֹ מא־נון־טרופו״ הרשום בראש הפרק אינו שום נוסח לחש מוזר, ליודעי־חן בלבד, אלא פשוט: “מהיר אף כי לא מהיר מאוד”, “רהוט אך לא נחפז”, או מעין זה. ואחר־כך היה צריך להפסיק ולהסבירני פרק אָלף להדיוטות – מה פשר הענין העמוּם והסתום הזה, המכונה “רה מג’ור” מעיקרו? ולא קל היה לרדת לעומק הדברים וללכת מישרים בבקעה הזאת שבין מג’ור למינור, ולפקוח אוזן ולב ולהבחין בכל דקדוקי מירוְחי הסולם, ולתת כל ‘דיאז’ נוֹסק במקומו וכל ‘במול’ נוֹחת למקומו – ולהוסיף ולהפליג בעמק פלאים זה, כשהנפש, בפועל, הולכת ומתרחבת, מוסיפה ומתעשרת, והכל סביבה מתבהר, יותר ויותר מתבהר, יותר ויותר נפתח, ועלֹה וָרדת הולכים, מרֶה נמוך לרֶה גבוה, וחזור חלילה, ועוד נוטלים גליון נייר ומשרטטים עליו בתנופת יד סולמות סולמות, ורוקעים מקצב ברגל ושרים ומשוררים בקול מתרונן. ונוטלים לכינור ומכנררים מכאן ומכאן, בעל־פה, ובעל־לב, ובשפע, מן הגדולים והבהירים והפשוטים והגאיונים שבניגונים.

הו, מה, כי הייתי נורא בוּר בכל. בושה לספּר ולא יתוֹאר עד היכן. לא ידעתי כלום, לא שמעתי כלום. כולי לא היה בי עד אז אלא נער בא מן השפלה. אוהב פריחת השקדים בחורף, חומד פריטות מנועי בארות הפרדסים בקיץ, והוזה תמיד בהקיץ, בשעתו ושלא בשעתו, תם ותמים כציפור על ענף, כאיצטרובל של ברוש, ודבר אינו יודע, אפילו לא יודע שלא יודע – כזה מין עיגול סתום ולבן ותמים.

וכך נתבררו בשעה לא קלה ענינים גדולים וחשובים, ובזה אחר זה הגענו אל הלארגטו ואל הרונדו־אלגרו שלאחריו – וסקרנו בחטף מבנה הקונצ’רטו בכללו, ואצל בטהובן בפרט, ומה חידשו כאן חדשנים, להוציא כל אותם בוקי־סריקי דהאידנא, ומה כנגדם רשמו גאוני עולם ביומניהם, ומה רשם הוא ביומנו, ונודע עם כך כי רשום ירשום אדם דברים ביומנו, דבר ליום דבר ליום, ואפשר לפתוח מחברת ולראות – וביום כך וכך נמצא כתוב ממש מה שמחופש: פסוק נאה ושלם, שטעון עם זה רמזים לא מעט, מעוררי תיאבון פירושים: “כל העולם מלא אלים!” – כך ולא פחות היה כתוב במקום אחד באותיות דפוס מצוירות להפליא, וראויות להרבה עיון, ויותר מזה להתפעלות איך־מעצור, שגם נתון־ניתנה לו בנפש חפצה!

ומכאן לכאן וכבר באה שעת הצהרים ואחר הצהרים, והלה שהכינור בידו מזה, והקשת בידו מזה, פישט פעם אחת קמטי מצחו העולה ויורד. ושאל אם לא יתרצה האורח להדר פניו ולסעוד עמו בסעודתו, סעודה קלה ולא נחשבת, לא כלום אלא רק להתפרנס בצלחת מרק, שהוא יודע להתקינו מניה־וביה מירקות בלבד, אלא שטעמו יהיה כטעם נזיד דשן וטוב, אשר הכל בו ומה אין בו, עגבניה ובצל וגזר ודלעת ושמיר ושית וכרפס וחור ותכלת, משביע מאין כמוהו כשמוּשׂם לשולחן עם פרוסות־לחם לרוב ובשֶׁבת אחים גם יחד, לב אחד צלחת אחת וכף אחת – ובכן מה?

אָמוֹר ועשׂה. ובעוד הנזיד שפוּת על כּוֹפח הפח שנקביו מטפטפים אורה ושמחה, ואנחנו משייטים ומפליגים אל בטהובן בתקופת הזוהר, בין אופוס (עיין ערך!) 55, שהוא סימפוניה “ארואיקה”,57 שהוא סונטה “אפסיונטה”, 59 שהוא שלוש רביעיות ידועות לשם – ובין אופוס (כנ"ל) 73, שהוא קונצ’רטו מהולל לפסנתר ולתזמורת “הקיסר”, לרבות אופוס 68 הסימפוניה השישית־הפסטורלית; והדברים שמחים ומעוררים ופותחים מעיינות נרגשוּת וברק עינים, וצורך דחוף ובוער לפתוח ולשיר מכאן ומכאן, ולרצות לעשות בעולם הרבה והרבה דברים בוערים וגדולים ועולים לשמי־השמים, כובשי לבבות ומביאי דמעות גיל ותודה.

הו, כן. כמובן. ואחר־כך ישבנו ואכלנו שבת אחים גם יחד את נזיד המרק ההוא, כאשר הובטח, על לחם רך וטרי, שטעמו היה עבה ומחומא. אף־כי זר ומוזר למדי – אבל אילו היה פסנתר כאן בנמצא, היינו מניחים הכל והולכים לפרוט בו לאלתר, ולהשמיע בזו אחר זו שתי יצירות כבירות ועצומות ונרגשות ומלאות אהבת נעורים לוהטת, ככוכבי הכסיל בליל חורף צח – “האפסיונטה” האחת וה“וולדשטיין” השנית – ועד אז, ומאין פסנתר, בעד עובי המרק, היה החָטמני הלה, נופח באדים הסמיכים, ושר ככל כוחו המועט את הנושאים העיקריים, סומך עלי ועל דמיוני החי, ומוליך בידו הלבנה הארוכה, דקת האצבעות צרות הפרקים ומגובעות הצפרנים, ומראה איך משתלשל דבר מדבר, ואיך מעפיל הרגש ועולה מפסגה לפסגה, מעלה־מעלה, ועד שיאי אֵל.

ג

וכבר עמדה שעת אחר־הצהרים, כשנתגלה לפתע כי הגיעה גם הגיעה, ואולי אף איחרה את כל המועדים, השעה לפרוש ולרוץ לעשות דברים נחוצים שונים, שנידחו ונשתכחו כליל, ונתלקטו עתה והיו לקהל נושים קצרי־רוח ותבעניים. – “הזמן עובר!” – אמרתי ביאוש כמעט, אף כי בלתי יכול עוד לעקור ממקומי וללכת.

“הזמן תמיד עובר. המקום במקומו והזמן עובר,” אמר הלה נשגבות כשם שסתומות. מניח כינורו ענוּגוֹת בתיבה ומשיב קשתו למקומה.

“כלום לא הספקתי,” התאוננתי לפניו, וקמתי ממקומי.

“מספיקים את מה שנקצב להספיק,” אמר לי אז, “אי־אפשר להספיק יותר, כשם שאי־אפשר להספיק פחות מן הקצוב לאדם.” – גדולות כאלה אמר לי בלא שידעתי כלפי מה. “ואתה עודך צעיר,” אמר לי עוד והגביה מצחו הגבוה למעלה, “הכל עוד לפניך להספיק. רק התחלת.” אמר וחייך אלי, “בן כמה אתה בעצם?” שאל, ואני חשתי כי דבר חדש ולא ידוע כלל הולך ובא עתה, דבר מיוחד מאוד, ומוזר לא פחות, וכאילו מחוץ למחוז שלנו.

אמרתי לו. אבל דעתו לא נתקררה. באיזה יום נולדת, תבע ממני, ובאיזו שעה?

לשם מה השעה? מה נפקא מינה? אגב, אם איני טועה, היתה אמי מספרת בסיפורי פעם־אחת־כשהייתם־קטנים שלה, כי נולדתי, כמדומה, עם זריחת החמה, אלא ש…

הדבר עודו על לשוני, וידידי ידידיה המוזר הזה, והכרת פניו חדשה עתה ולא כצביונו רגע קודם, כמי שאֵש נגהה פניו בגחנו אל המדורה, שלח ידו, המוזר הזה, ונטל גליון נייר, שירטט עליו בחטף מעגל נאה ביד אמנים חרוצה: חוברת אחת רבת מספרים ומשונה הופיעה אי מזה על השולחן הקט, והוא עילעל בה במהירות לא תיאמן, מצא מה שביקש, והטיל בקדחתנות נקודות אחדות בתוך המעגל ההוא, ששׂירטט על פני אותו גליון, שהיה עדיין שטח ריק ומשתומם בריקוּתו אל הבאות ואל הצפוי, וממלמל ומהגה כל אותה שעה דברים תמוּהים ובלתי־נשמעים, זרים ומוזרים, וביניהם משובצים, ככל הנתפש, שמות כוכבים ידועים למדי, אף כי בלא תפושׂ לצורך מה, כוכבים כגון נוגה, ומאדים, שבתאי וצדק, וגם כוכבים ידועים פחות, כגון אוֹראנוּס, נפטון ופלוּטוֹ. ואולי עוד כמה שמות או כינויים או השם יודע מה הם, שניתלו סביב אותו כפוף על הנייר בשרטוטיו כמין הילת־נוגה שלא מזה והוא כולו בטרחה מרוכזה ושקדנית מותח ומחבר נקודה לנקודה בקו ישר ובטוח, במחי תנופה אחת, כמי שאין שום ספק לפניו, ומעלה פה ושם סימנים מופלאים מאוד, לא ראיתים עד הנה בשום מקום ובשום ספר, ושמעם לא שמעתי, כמין שפת רזים, ובורא כל מיני זוויות וכל מיני קשתות, ומעלה במגע עפרונו הרץ מיני משולשים ומרובעים, כשהוא פוסח על כל אותות השאלה שהעתרתי עליו באמירה ובהעויה לרוב, אבל פולט מקרבו מרגע לרגע קריאות התפעלות, כמי שנתגלה לו פתע מעל ראש ההר מראה קסם מרנין ומפתיע, מלים נעתקו מפיו, ועיניו הורמו מדי רגע כשל קורא נצורות: “ככה?” – – – “האמנם?” – – – “הלא זה יוצא מן הכלל! – – – “לא ייאמן!” – – – ועוד ועוד, ו”כביר!" ו“עצום!” לא נעדרו, ועושר תארי הגזמה והפלגה, ובשפע. והוֹסף את עיניו שהיו מרגע לרגע מונפות אל רחקים רחוקים, הרחק הרחק לא כאן, וחוזרות לכהרף ובאות ונתקלות בדמותי המשתאה (הו, לא בלי חרדת־מה עמדתי ונתכסיתי לצורך הגנתי בהעוָיה דמוית־חיוך), וחוזרות חזור והתעופף אל המגָעים בההוא טמיר ונעלם שלא־מזה. וכבר לא ידעתי מה אעשה, ואם לא יפה שאקח עצמי בחשאי ואצא על בהונות רגלי – כשהניף הלה את אצבעו הארוכה, הלבנה, למעלה, כקורא לקשב, כעומד לדבר, לגלות נצוּרות, ובשרי כמעט וסמר למגע רוּחַ, ועמדתי נטוע מוקסם אליו, הוא, המציץ רגע ברחָקים הרחוקים, ורגע בי, אולי כאילו היה משוה מה שראה שם עם זה שלפניו כאן, או אולי כמשתאה למצוא כי זה שראה שם – הנהו אמנם זה שישנו גם כאן, או מה שיהיה – הרגע הלך הלוֹך והתעבה, הלוך והצטפף, ועוד מעט־מעט יפרוץ הדבר, הנה זה בא, – והלה נטה אצבעו, אצבע האשף, ופניו אוֹרו מאוד: “ראית?” – אמר אלי פתאום בקול חנוק קצת – “הנה כאן: ראית?” – ואצבעו הארוכה, הלבנה, כמין חוֹטר, הורתה על אחת הגזרות שתחם עפרונו בתוך העיגול ההוא, ועל גזרה אחרת, שכנה לה – “הנה, ‘בית’ זה” – אמר בהתרגשות לא־מוסברת – "תפארת!״ – אמר והגביה עיניו – “אבל ‘בית’ זה שכאן מסוכן למדי, אלמלא זווית זוֹ שכאן” – אמר וגעה בצחוק, למשבתוֹ של הסטרא־אחרא כנראה – “זו זווית מצוינת היא, אפשר לסמוך עליה בשקט!” – אמר והביט בי כרופא בנבדקוֹ המתיירא. – “נשאר לנו בספק רק המרובע הזה…” – אמר וכל מצחו התמלא קמטים. ושוב זיקף כנגדי קשתות גביניו הנפתלים, והציץ דרכי במפולש, ואני איני אלא כספר הפתוח, אין סתרה.

“מה כל זה?” חרדתי אליו.

“זה אתה,” אמר. "ואלה כוכביך. כאן כתוב הכל!״ אמר בכובד ראש. ואני לא ידעתי אם לחייך בלעג או לקדור בחשש, אם לפלוט דבר־חכמה ראשון שיבוא אלי, אם לבלוע ולהחריש. הגורל, כמדומה, בכבודו ובעצמו, ריפרף והיה תלוי מעלינו. ומכל מקום אי־אפשר היה להקל ראש. משכתי כתפי, והייתי כנראה מסכן למדי.

“נוגה ושמש!” קרא אלי, כדי שאדע להעריך מלוא ההישג. “הנה הם משחקים כאן!”

ואני הצצתי מעבר לכתפו, בזהירות, לראות מקרוב, וכמציץ לתהום:

"איפה? מה כל זה?״ אמרתי בלא־לב, והייתי בעיני כערוֹם בין לבושים.

"הורוסקופ!״ אמר אלי מלת־כשפים. – “כתוב בכוכבים” הוסיף עוד, ובחיוך חביבות גדול. – "הכל כתוב בספר השמים. אדם נולד וקרני כוכביו בו אין מפלט. כך אדם וכך עולם.״

כך פירש לי פירוש, ורק סתם יותר. והדברים כולם נותרו דברים עמומים מאוד וגם מחרידים לא־מעט, אף כי מגרים מאוד לקפוץ, כיון שכך, ולהציץ באשנב הנשקף אל מקום נורא, שמתחשק להציץ בו אף כי אסור הוא מאוד בהצצה, והמציץ, כך מרגישים, יילקה. לא ידעתי מה אומר או מה אעשה. ואולי מוטב לשים על פני עתה אותם פני חכם־גדול, וללעוג לכל זה, כשטות מטופשת ומעשה נערוּת, הרחק משום שתים־ועוד־שתים שהם, כל השומע ברחוב ילעג ויניע ראש!

"הרי שאתה קורא בכוכבים?״ אמרתי בלא דעת מה טוב מזה אומַר.

ומיד חשתי, משום מה, כאילו לא יציב לי על עמדי, או כאילו דבר־שהוא, שהיה כאילו תמיד בידי לבטח, משתמט ממני, וצריך להתנער ולהדקו הדק היטב. והתקרטעתי אנה ואנה וגם ריוחתי צוָארון חולצתי.

“איצטגנין,” אמר הלה וחייך אלי, “הוֹבר בכוכבים.”

“ומגיד עתידות?…” לחשתי לא בלי יראת־כבוד, ואולי אף בקצת אימה.

אבל על זה דוקא לא השיב, אלא רק פרש כפיו לצדדים ושחה משהו, כאומר – קח לך כאשר תקח.

“או, נביא…” נזרק מפי בספק שאלה ספק קריאה – וחשתי אז פתאום כי יפה לי מאוד, ושעה קודם, לקום מזה ולצאת ולרוץ החוצה ולראות ולמשש ולגעת בדברים ההמה שיש בחוץ, הו, בכל אותם הקיימים, בהם, ובאחרים, בשמשיים ובארציים, בכל אלה שישנם, הנה הם בחוץ כפי שהיו, ברוך השם, וכפי שהם תמיד.

ד

כך היתה ההתחלה, וההמשך לא איחר לבוא. אורח קבוע נעשיתי במרתפו של אותו אדם. במלכות הצלילים והכוכבים, מקבל מלכותם מכאן ונסוג משליטתם מכאן. אפס כי לא שמרתי תגלית גדולה זו, על ייקרה ועל מוראה, לי לנפשי לבדה, אלא הבאתי בסודי, ואל המרתף, בזה אחר זה, את שנים שלושה רעי הטובים, וארוכות, למרות כל הבחינות והמבחנים, היינו משתעים שם, עושים כבתוך שלנו, כאילו לנו המקום, והוא, בעל הבית, אינו אלא למעננו, נוהג שהלה קיבלו בלי למחות ובלי לערער כלום, ונוח היה לו בנו, הנערים הצעירים, כשם שלנו היה נוח במאוּרתו הריקה מכל, ואין בה אלא הוָייתו המכנרת בכינור, הנושאת עין לכוכבים, ותשואותינו שלנו המתפרצות בעוז.

באים היינו, איש איש בשעתו הפנויה, או כולנו כאחד, לחדר הבלתי־נעול לעולם, מטילים עצמנו בפינות, מותירים את כל החוץ־לחדר מחוץ לחדר, רובצים בכה או בכה, מעלים אש בתנור להנאתנו, קצת לוצצים לנו, קצת ממלמלים לנו, וכעבור רגע כל זה נידף: הלהג שהבאנו מן הרחוב, עסקינו הכאלה והכאלה, צחוקינו וכל קולָניותנו, הכל נותר מעל, ואין אנו עוד כאן, אלא רק בטהובן הגדול לימיננו וכוכבי־אל לשמאלנו, מתמוגגים ומתעוֹזזים, נלהבים ומתלהבים, מנַצחים איש מפינתו על כלל התזמורת האפשרית, מנצחים בשתי ידינו, ובתנופת רעמותינו הצעירות, עד כי זר אילו נכנס מבחוץ, היה מתבעת למראה זה: עדת ניכפים בשגעונם. אלא שלמזלנו רק אנחנו היינו שם, מהגים בדחילו את הגדולים ואת החשובים שבדברים שאפשר להגות ולאמור בנלהבות, בהתבּרק עינים, לא חָתים ולא נסוגים מפני כל, לא מפני השתחוָיה לנערץ ולא מפני כפירה בעיקרים, לא מפני חטא ולא מפני קודש, ומגיעים לעתים להתפעלות ולהשראה, ועד השם המפורש, ולמעלה מעבר לו, הגבה עוּף –

הו, ארץ צלצל כנפים, הוי גוי ממושך וממוֹרט, גוי קו קו ומבוּסה אשר בזאוּ נהרים ארצו… הו, מלים מופלאות אשר אין להן פשר, אבל הוד להן וקסם להן, ורמז קורא לדמיון – הה, כל יושבי תבל ושוכני אֶרץ – כנשׂוֹא־נס הרים תראוּ, וכתקוע שופר תשמעו – הו, דברים רוממים ודקלומיים, הו, כחוֹם צח עלי אור. כעב טל בחוֹם קציר. הו, תום, הו תם אויר הנשימה אבל לא הנלהבוּת להגיד, הו –

דבר לָמד מאליו כי הכל גם היו נלהבים ונלהטים, למן הרגע הראשון, לדעת גורלם ומזלם, כיון שאיש נביא נזדמן עליהם. ואיש חסדנו גם לא נסוג מפנינו, אלא אדרבא, במאור פנים היה נוטל גליון נייר ומשרטט עליו מעגל ביד אמוּנים בטוחה, מדפדף בספר האותות והמספרים שלו, וקובע מעמד כוכבי יום־ההולדת, כל כוכב בביתו הנכון, ובורא שם משולשים וריבועים, זוויות וקשתות, כאשר היו בשמים, בשעה הגורלית ההיא, ופולט מלים וממלמל כלוחש קסמים, והכל שומעים ואזניהם מַורידות, מצפיה צעירה ומסקרנות (שהעמידה בחברותא קצת מסלקת חרדה מעליה, וקצת מרבה לחיזוק חיוכי ליעוג), סקרנות עליזה שבדרך כלל, בלתי מתכוונת לכלום, אבל שיש בה, עם זאת, רתת לעתים, למגע קסם זר, כלמגע עמידת גוף אל גוף עם העתיד הכמוס לבוא, זה שעין לא תשורנו, ושרק עינו החדה של הלה תדע לפלוש מרחקיו הטשטוּשיים – הנה הוא נוטל ומביאו ושׂמו על כּפנוּ, הנה אפרוח העתיד, שעוד לא נבע מצייץ מעל כף ידך הנרגשת…

עד היכן אמנם ראה? אין זו שאלה כלל. מכל מקום לא נשאלה כזו אז. רק אמונת־אומן בלבנו. כי הוא ראה וידע. ואין שום ספקות. אף כי אולי ראה ולא אמר כל שׂיחו. ראה ולא פתר לנו עד תום. שכן אלינו חייך תמיד. והשמים חייכו אלינו אתוֹ. תמיד מצא בעבורנו מי עומד לימינינו כנגד הכוכבים המתנגדים, הרעים, המזיקים, וכנגד הזוויות הקשוחות, הנתעבות. השׂשׂוֹת להרע. לא זו בלבד, כי גם את צפונות עצמו, מסתבר, קרא והחריש עליהם מאוד, וגם ברמז לא רימזנו ולא הגיד דבר בוא הפגז ההוא עליו משמים בהירים פתע, שם אצל חדר־האוכל, על הדשא… הו, לא, לנו לא חזה אז אלא אך גָדוֹל וצמוֹח ופרוֹח ושתה לרוָיה, ואחוֹז בבלורית העולם, כאחוז בבלורית סוס ערבות וברעמתו, ודהור ופרוֹץ אל דרור.

ולפי שנביא הוא, צריך היה שנכתירנו בשם נבואי כראוי לו, ובלא שום קוֹשי ובלא שום הרהור פעמיים אף קורא שמו חבקוק. ולמה חבקוק דוקא? הרי לך, למה לא חבקוק דוקא? זה העוקץ המיוחד שבדבר: דוקא חבקוק וחבקוק דוקא (והטעם שלא קראנוהו אז בשם “ידוֹתון, בכינוֹר הניבא על הוֹדוֹת והלל לה'” – אינו, חוששני, אלא רק בקיאות בלתי־מספיקה בספר ‘דברי הימים’), וכך הווה. הוא לא התנגד ואנחנו רק שמחנו. ויהי לנו מאז חבקוק. חבקוק הנביא, אמרנו לו בשאתנו אליו עינינו. ויש ובעלוז רוחנו קראנו: חבקוקא ישישא. ולא אחת ולא שתים יכולת לשמוע בינינו לבין עצמנו: “בארבע אצל חבקוק!” – או ככה: “לאן הרגלים?” – “רגלינו אל נביאנו!” – “קומו ונעלה בצהרים!” – וכיוצא באלה דברי חן ורננים, משל ומליצה תמיד.

אלה היו יושבים על המדרגות היורדות מן הפתח החדרה, חובקים ברכיהם בידיהם, אלה שרועים על המיטה הדחוקה לפינה ועיניהם רחוקות, פלוני מניע ראשו לקצב בפינה מזה, ורעהו משוּפך לו על ארגז־שרפרף ורגליו באדן החלון מזה, תופפות בחשאי אותו קצב עצמו – ורק חבקוק נביאנו מעומד ניצב לו, כינורו תחת סנטרו, הקשת בידו, מגביה גביניו, מסיע מצחו לאחור, וחוצב להבות להבות, מפסיק רגע כדי לנשום ולפלוט: “לא נפלא? נפלא ממש!” – והכל, בזה אחר זה, למגע עיניו החומות (כעיני כלב־זאב) הניעו ראש והגביהו עוּף ממנו: “אדיר! – עצום! – כביר!”

ועתה מה? עתה עוברים ועוסקים במוצארט. סונטה אחת לכינור ולפסנתר (צר לי כי לא אזכור ציונה). והואיל ופסנתר אין, לא מוותר נביאנו ומאָנפף לפנינו ומזמר לנו את עיקרי הדברים שהיה על הפסנתר לומר (גם אם, וזו הערת חבקוק עצמו, מוצארט לפסנתר נתכוון והכינור רק ללווֹתו בא) – אבל אנו תופשים ובלא שום קושי מיוחד משלימים הכל, בנדיבות דמיוננו המתלקח כחפצו ובשרירותו, ותמיד מתפעלים ותמיד מגידים דברי נלהבות, גם בקול גדול וגם בלחישה עמוקה, ותמיד מעודדים אותו מאוד, כשהוא קצת מתקשה פה ושם, וחוזרים עמוֹ אל ראש הפסקה, ומוצאים את טעמה ואת עיקרה, וממשיכים והולכים עמו לחצוב את הפסקה הבאה, ומבקשים שגם אותה ישוב וינגן, והוא נעתר תמיד וחוזר ומנגן. ומבקשים שיחזור עתה וישווה עם מה שניגנו יום קודם, והוא נעתר תמיד ומשווה, ונושאים דברינו בתבונה הרבה מאוד וברוחב־לב כחול אשר על שפת הים, ומדברים ומדברים שלושת אלפים משל על כל ענין וענין וחמישה ואלף שיר על כל פרק ופרק, ונרגשים תמיד וידינו עוֹף מתעופפות סביב.

ויש אשר תתעופף החדרה ותתפרץ גם נעמי לשמוע קצת. תמיד היא בין ריצה לריצה, תמיד שעתה קצרה, בין מתן שיעור ובין לקיחת שיעור, סמוקה כולה מהתרגשוּת, מריצה ומהקור שבחוץ, מוּסקה כולה מבית ומחוץ, מלהב־לב וממגע החורף, וקמים ומפנים לה את הארגז היחיד, כראוי לבת יחידה בין בנים, אף כי היא צונחת לה בפאת השמיכה הפרושׂה, כדי להיות שם בצל, לא נראית לא מודגשת, לא מפרסמת הסמקתה הבוערת בפריחת ורדים צעירים, גם כשהכל מאירים לה ומאירים אותה בעיניהם, עינים חמות ומחממות, וחבקוק הנביא מגביה מצחו, ובלא להמתין עוד לכלום אומר: “חלק שני, אַדאַג’יוֹ”. – והכל כבר בולמים נשימתם ומכינים נפשם עד מעמקיה, למסע התמוֹגגות נאדר, בעינים רוחצות נרגשוּת, אף כי שני זוגות עינים, נתגנבו להם אז סחור סחור, ונמצאו עיניהם הבוֹשוֹת נתקלות זו בזו, נפתעות, מתעכבות ונסות מתעופפות לצדדים ולמעלה תמיד למעלה, רגוּשוֹת מאוד, אל שמי קורה, ובקוֹע והגבה משם ולמעלה, הו, הגבה ומעלה, תמיד, הו, אלי הטוב!

ותם האדאג’יוֹ ואין איש מרהיב לנשום. וחבקוק הטוב מקמט מצחו מאוד, ובלא להתיק סנטרו מעל כינורו, אינו אלא מנסה לעקם שפתיו אלינו לכמין חיוך מפייס, ועם זאת מוסיף וממתח את קשתו ומפרטט מיתריו בניד אצבעות פוזז לבדוק דריכותם ומודיע: “רוֹנדוֹ פּרֶסטוֹ” – ויוצא ומניף חרבו, ופורצים לעלות לכבוש הארץ ההיא, הלא נודעת, הפיסגתית, המוּצלפת רוחות ומטרות, וגם התבהקוּיות שמש צלצלניות, חטוּפות, מצוחצחות כעשבים רחוצים, מטעימות בצהלה כי לא תם הדבר, וכי גם לקשה מכל יש שיר של תקוה, ועוד הכל לפנינו, מאוד.

סוף. הקשת מוּסרת במעגל זרוע נרהב. שותקים מלוא רגע גדול, שותקים בכוח. ואחר־כך פורצת השלהבת. הכל, כולם כאחד. מה הרגיש, מה חשב, מה דימה, מה עלה על לבוֹ, מה נראה לו כאילו, והיכן היה המרכז, הדגש, השיר, ואיך מן הנושא הראשון לשני, וצמיחת זה מתוך זה, והמבנה, והבנין, והשטחים, והקוים, והניגודים, וההשלמה, וההתרוננות, וההטעמה – כן, וגם מה למדנו בדברי הימים, ומה נמצא כתוב ביומנו של אותו גדול, ובמכתביו שלו מאותה שנה, ומה מוזכר שם בענין שלפנינו, ומדוע סולם זה נבחר מכל הסולמות, ולאן עולים בו ועד אנה, מלאכים ואנשים, והיכן בדיוק ככה יש בתנ"ך, והיכן קראנו שיר האומר כמותו, ומתי היה מורגש פתאום כאילו אין כאן אלא תפילה זכה, תפילת אדם בהתעטף עליו לבוֹ, בהשתוחח כל אמונתו עד דכא, בעמדו ריקם ואין לו כלום אלא רק עוד זה: ממעמקים קראתיך יה, הו, אלוהי, ענני ענני, – האֵר פניך אלי!

גם יש והיתה הדלת נפתחת וישעיה הנביא היה בא יורד במדרגות. מתדחקים לצדדים ונותנים לו ידים לעמוד באמצע, באור, להביט בנו ולומר אלינו דברים נדלקים. קושבים, שומעים, מתמלאים התפעמות והוא נמוג. בטרם נדע מה. והחדר יימלא הד והדים. או האיש מענתות. או התקוֹעי. ופעמים עוצם חבקוק עיניו וקורא לפנינו, בלא שנבין מלה משפתו, מגיתה שלו האהוב, הענק, המוּרם מעם. והומרוס היה אצלנו. ואפלטון נשתהה לא אחת במסיבתנו. וביאליק זכרונו לברכה. ודוסטוייבסקי הביט בנו בעד סבך גביניו, גביני הרואה־ללבבות. ותכלית האדם היתה מתייצבת לפנינו, והמוות שלאחר החיים, והחיים שלאחר המוות, והחיים עצמם, הנה אלה, ואלה שעוד יבואו, והאהבה, הו, האהבה. ופעם, בצעדה רכה, טוֹפפת, כליל קוצים על ראשו, אף הנוצרי בא החדרה, הביט בנו דום והלך אל צלבו. כן, אבל כלום צריך לומר כי אחד היה שלא מש ולא הירפה ממנו, לא קודם, לא בשעת ולא לאחר הכל, לא בערבים, הארוכים, לא בשעוֹת אחר־הצהרים. גם לא בשבתות, באותן שלא יצאנו למסע אופנים אל הרי שכם, לא מש מעמנו בבואנו ולא בצאתנו, לא בלכתנו בדרך ולא בשכבנו לישון – אחד ויחיד וגדול ומיוחד, בוער עינים, פרוע בלורית, ידו אחת בחיק בגדו, מבליט סנטרו, סוער ומתאפק – הו, לוּדוויג, הו, בטהובן, הו, אֵל נעורים!

הה, הנה אנחנו בשביעית שלו, בסיומה, בסימפוניה (בפטיפון ובתקליטים שמצא וגרר והביא פלוני למאוּרתנו), בכוח, בהדר, בזינוק, בקריאת קריאות, הו, התלקטו ובואו, הה, התקוששו וקוֹשוּ, יום שופר ותרועה, הנה היום בא, אל תפגרו שם אתם, מכאן ומכאן, עלו אל תתרפו, כל אלה הרוצים, כל אלה המאמינים, כל אלה האוהבים – בואו הו, נועו הו, זועו פֹה, טַ־טַ־טָם, פַּ־פַּ־פָּם, גייסות גייסות, חיילות חיילות, צועדים, כולכם, הנה כאן – אֵלי שלי, אֵלי הטוב – הנה כולנו כאן לפניך, הנה אנחנו, הננו. כשאֶגדל, כשאהיה אני, אם אזכה, כשאהיה מה שיש בי גנוּז, אם אמנם גנוז בי דבר, כשכבר אדע דברים, כשאוכל, כשאעמוד על רגלי – אהיה קורא, ידי פרושׂוֹת, קורא בכל כוחי – להיות קשוּבים, להיות נושאים עינים, להיות מוכנים לכל, מוכנים לעזוב ולקום וללכת, נשמעים לניד אצבע, כמנַגנים למנצח, מהופנטים, קסומים, כשופים, אבל עֵרים, כדי לצאת וללכת, אל מלכותו, מלכות היפה, והוא יהיה מולך, חוגג, שליט יחיד על כל, וכולנו באים עד אליו, שם, לא יודע איפה, רגוּשים עד צאת הלב, עומדים רכוּנים אבל נושאי מבט…

ה

ויום אחד, כשנתאספה החבורה הקטנה, ובחוץ גשם, והתנוּר, אותו “אוּר בציון”, טיפטף זהב מנקביו, וכל אחד היה מכווץ בפינתו, בלתי פושט בגדו מעליו, והחדר, כתמיד, עמד חשוּף מכל, ולא היה בו אלא המעט המפונה לצדדים ואנחנו – פנה חבקוק הנביא ושׂם על הכן חוברת תוים אחת, עילעל ומצא בה, והורה על הכתוב בה בקצה קשתו, ולא אמר אלא רק זאת, ככתוב שם: סונטה לכינור בלא ליווי מאת יוהן סבסטיאן באך. והרים קשתו וחצב חציבה, ומשך והלך ולא פסק מנגן עד כלוֹתה, פרק אחר פרק. ואיש לא פצה פה ולא הרהיב לומר דבר. רק אחר־כך מצא אחד קצת עוז וביקש בלחש: עוד, חזור, חבקוק, עוד פעם, אנא! – אבל חבקוק נשתהה הפעם. נתייגע, אולי. מצחו היה מקומט ופיו מעוות בהרהור, ועיניו לא אלינו.

“הכל מתחיל בשלוָה” – אמר לנו חבקוק אל תוך השתיקה שאפפתהו סביב. “ככה:” – – – ונטל כינורו וניגן לנו איך. – “וכבר מתחילה האימה…” רטן ואמר וניגן לנו איך. “הכל מסוֹער. דבר לא נותר עומד איתן. רוח נוראה…” לחש וניגן לנו איך. “מה יישאר מכל זה?” לחש בעצימת עינים, לא פונה אלינו. ואיש גם לא השיב. שתקנו מאוד. והחדר היה מלא שתיקתנו ודיבורו. לא היה בחדר כלום אלא פעם־לבבות וקשיבוּת לקולו.

“משל, מה יש כאן לפנינו?” אמר חבקוק מעל חזה כינורו “בישעיה, בפרק יוד־טית: ‘הנה אדוני רוכב על עב קל…’” אמר לא אלינו ועיניו עצומות, וניגן את הפסוק ההוא הנה אדוני רוכב על עב קל. הכל על מכונו. הכל במידותיו, בשקטו, קודם לכל מבחן שהוא, לפני הנסיון. עב קל בשמים צחים. מי יוכל לשער את חומרת הבאות, את הטמון במעי העב הקל, ואיך פתע והכבד מכל מתבקע ממנו.

“ובא מצרים…” אמר חבקוק והתוָה תנועת חרדוֹת “ונעו אלילי מצרים מפניו…” סולמות עלה ורדת. אקורדים רודפים אקורדים. גלים־גלים, שחורים משחור.

“ונלחמו איש באחיו ואיש ברעהו עיר בעיר ממלכה בממלכה…” מתפשטת השוֹאָה. גם היציב ביותר מתערער. נופל כבית מתמוטט, או כחג מחוּלל. ומה יהיה. האין שום אות לטובה על מצחו של החוזה בכוכבים?

“ונשתו מים מהים ונהר יחרב ויבש. והאזניחו נהרות דללו וחרבו יאורי מצור קנה וסוף קמלו…” לא. אין. גם הטבע מסרב. ואין מנוס. ולאן איפוא? רוֹץ התרוצצה הקשת, ואָנוּ ואָבלו המיתרים, אבלוּ ואומללו.

“אַים איפוא חכמיך ויגידו נא לך?…” הו, לעג כמדקרות. אבודים בהסתחפות הנוראה, הכל משתמט מתחת הרגלים, ועד אחרון המעוזים הנותנים בטחה. ומה שעוד תמול היה מופת לטוב, לנקי ולעוז־הרוח – הנה, נתגלה בנַוְלוּתוֹ, בגמדותו. באפס אוניו לעמוד בשום נסיון של גדוּלה, בבוא עליו יום מסה. מה נשאר איפוא לך? מה יש לך בשוט השוטף הזה, ברוח העועים, בחרדה ובפחד? איזה כוכב גאולה? הו, מי יגיד, מי יידע, מי יראה עד רחוק? חבקוק, אתה?

(הה, האמנם כך כתב כל זה בשעתו באך המנוח? כך, כשם שקורא ומנגן חבקוק הזה לפנינו, בכוח לא רגיל, סחוֹף ומשוֹך אותנו אחריו בלא חוּס, ובלא הקפד. לא על חריקות פה ושם ולא על קוצר ידו פה ושם? או, באך בסוגרים וחבקוק הנה זה יצא להתנבא משלו, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד אדוני?…)

“ביום ההוא…” – איזה הוא היום ההוא? על יומו של מי קוראים כאן בספר גורלו? מי יומו להיקטל כבן כ"ח אצל הגשר? ומי להיספות בחוֹלי המַמאיר בעוד חצי תאוָתו בידו? ומי ללכת לחיים הבינוניים עד זקנה ושיבה, ומי להתקשר בקשר, ומי להילכד במלכוֹדת, מי יוּעד לטפס בהר, ומי ליפול לרגלי ההר בפגז שוטה אחד? הו. הניחו ואל תשאלו שאלות עכשיו. לא עת שאלות היא.

“וחרד ופחד מפני תנופת יד אדוני צבאות אשר הוא מניף עלינו…” – ועד מתי, עד אנה? הלעולם תאבל הארץ? וכל המזרע ייבש, נידף ואיננו?…

אָנה פניך, חבקוק? הו, אל נא תכביד עלינו עד אין מוצא! תן לנו אות. נַבּא נא מה לאחר הזעם הגדול והנורא. התדע דבר? היש אתך? התראה מופת בכוכביךָ? מה צריך האדם שיהיה? מה צריך שנהיה אנחנו, למען ייטב ויהיה העולם איכפת? הבט על אלה היושבים לרגליך – היש לך

דבר אליהם?

“וניגף אדוני את מצרים” – מנגן חבקוק – “נגוֹף ורפוא…” – עלה וָרדת (לא תמיד בלי חריקות לא נעימות, מחוסר ישע לנגן טוב מזה). – אולי זה הדבר: גיאות ושפל. שלעולם לא רק קו אחד, אלא זורם הכל, עולה יורד, טובע וניצל, האין זאת? שׂאו עינים, ילדים, הביטו סביב, האין זה כך? (צורם לעתים צרימה ומתאַזר וממשיך לשאת דברו. הלאה). הביטו, איפוא, אם אין תמיד אור היום בא לאחר חשכת הלילה, וגם לאחר החשוך שבלילות, אם אין אביב תמיד לאחר החורף? ולא לעולם רע. כי מקצה לקצה. כי גלים גלים. ולא לשכוח. הו. אל־נא, נעמי, נסי־נא וחייכי אלינו פה, מורכני הראש, שמוּטי היד. יחיעם יאבד, יעקב יאבד, גם חבקוק ממתין לו עוד הפגז התועה ההוא, ואחרים ושונים יעשו אולי חיים, אם כה ואם כה, ככל שידם מגעת, אם לטוב או למוטב, ייעשו אנשים, יהיו מורים או פקידים, יצליחו, ירהטו להם בית גם יעשו פרי. ויש גם אולי אפשר אחר? לא כזה דוקא? הנה כאשר הוא שר עתה, בחרדת קודש? שאי אלינו מאור עיניך הדולקות לטוב, כנרות של שבּת, קחי והביטי בנו, איש איש; שאבי אותנו אל הטוב שבאורך; את המחזיקה בארבע פינות הבית: תעשי לנו סכר? ותפני אותנו אל האפשר? וכבר הולך ומשתנה, כבר אין כאן רק תפילה, כבר תפילה וגם ראשית ראיית האור, גם תפילה וגם ראשית השינוי עמה, ושומעים כעת במפורש: “ושבו עד אדוני ונעתר להם ורפאם.” – הה, בוֹאוּ ונשוּב. מי יודע מה ממתין מעבר לפינה הבאה. אם לא עוד מסע אימים. אבל, “וביום ההוא תהיה מסילה”… תהיה. בוודאי תהיה. והעָב הקל לא יהיה מעתה אלא אך קישוט ענן בשמים. קישוט ענן ולא שום אות מבשר. ושום רעה לא תינשא על כנפיו. שום זדון לא יוּסתר תחת החיוך שכביכול, הקל. יבוא עב ימוג לו. זה הכל. יבוא וגם יסע לו. וברכה תהיה בקרב הארץ. אמן. אמן ואמן.

ולמה הכל כאן ראשיהם בקרקע? וחבקוק, מה הוא אומר? לא, אינו אומר. גמר ניגונו. הוריד כינורו מטה. הניח קשתו על הכן. ניצב דומם. מגביה מצחו הגבּהַ למעלה. כמי שהרחיק מאוד לראות. ושותקים. באך וישעיהו והכל. הדהוד אין קץ. אין חוף. כבתוך פעמון גדול שאך זה צילצל. ושותקים עת מרובה. וקר בחדר הריק.

לבסוף אומר חבקוק, לא אל איש, כי אם היישר לפניו, כמעט ולא יישמע:

ערום ויחף

וקופא מקור

ומחכה לו

תמיד

אמן.

ואין איש מרהיב לנשום. כנוּפים בדבר הזה. קצת צמרמורת בכתפים. אי מי מוחה זווית עינו. לא יודעים לומר כלום שיהיה נכון, כראוי לו. צריך להסתלק, איש לביתו. היידי בחוּרים. איש לביתו. לאשר בית לו. לזה, לחבקוק, אין. לא בית לא קנין לא משפחה לא שום דבר. אנחנו נלך לנו והוא תמיד בריק הזה שלו. אבל כינור יש לו. והכוכבים הרחוקים, אשר אין אחיזה בהם – דוברים אליו. ונערים באים אצלו בפריחתם. וגם נערה אחת בוערת עינים. מה עוד? מה יש עוד? מה אפשר עוד? נוסף על מוסיקה, כוכבים ויפי נערים שנערה אחת ביניהם? ומי אינו אוהבה. הכל אוהבים אותה. בין מגידים לה בין אם נושאים בלבם ואינם מגידים עוד. היא תקוותנו. היא אורנו. אור שלי. נשמתי שלי.

קמים ויוצאים. אחד אחד. לילה טוב חבקוק. לילה טוב כל אחד. מנסים גם לחייך. אינו עונה. מעוּמד אצל כּן התוים. אצל החוברת המסוימה, שקשת הכינור מצולבת לה. ובחוץ אורנים מרשרשים ברוח ובריח אורנים. ורוכסים את המעילים. ועננים הולכים ובאים. עבים כבדים. ועוד מעט ויהיה גשם גדול על הארץ. רוצו, חבריה, רוצו. בואו נרוץ לנו. התתני לי ידך ונרוץ יחד בגשם וברוח?

ו

הנה כך… ואחר הדברים האלה… אבל חש אני כי אין רוחי הולכת עוד לספר מה היה אחר הדברים האלה. עצבוּת נתיישבה סביבי. גם מראש הזהרתי שיהיה עצוב. הלא תזכור. בעצם, מתחילה עלתה על דעתי פתיחה אחרת מזו לגמרי, לולא שיצא מה שיצא, ובדיעבד כבר יישאר כך, ולא אתחיל לשנות.

אבל אתה. חביבי תאֵב לדעת מה היה המשך סיפור חבקוק זה – בעל הכינור ואיש הכוכבים – ומה עלתה לו בסופו? והנה, על צד האמת את ההמשך אינני יודע. דרכינו נפרדו כעבור זמן. ניתקנו לגמרי, זולת דרישות שלום של אקראי. ככוכבים הללו שמסילותיהם מתפגשות פעם וחוזרות ומתפרדות מהרה לכאן ולכאן, ומי יודע אם עוד כתובה להם התפגשות ברוחקי הזמנים, אי מתי. אבל על סופו שמעתי. מר ונמהר היה סופו. וכבר רמזתי על כך לא אחת, למעלה. וכן רמזתי שם כי אפשר שהוא מכולנו כלל לא הופתע לסוף הזה. צופה וחוזה היה אל מעל קומת הדברים הרגילים, הללו שכולנו בהם.

כשם שאפשר מאוד כי לא כך, ואת הסוד הזה דוקא לא גילו לו הכוכבים. את זה, משום מה, בחרו להעלים מפניו ולא לספר, והתאפקו כאן מרמוז לו, וכשוד משדי נפל סופו עליו: כעיט ניחת בטרפו, והוא בלתי־מוכן, ככולנו, ככל האדם, ובלתי־נשאל; נורא בלתי־נשאל. מי עוד יוכל לדעת אם כך או כך. אילו ידעתי היכן עתה יומניו ההם של חבקוק, אולי היה מתברר יותר. ואולי אף רשום בהם, אם אמנם גילו לו מן השמַים, סוד טעם מותו של איש בחצי ימיו? אבל אם לשוא נחפשׂ בהם, מה נשאר, איפוא, אם לא, כי גם בלא טעם ימות האדם, ודיוֹ בפגיעה מרושעת אחת וימוּת. מי יוכל לדעת, הו, בני רשף יגביהו עוף ואדם לעמל יוּלד.

אנחנו, מכל מקום, לא היינו עשויים להעלות בסברתנו שדוקא לו, מכולנו, צפוי הפגז. הוא שלא ידע ולא עלתה על דעתו להרים יד על זבוב שבכותל, – ואנחנו כנגדו נערי “ההגנה” כולנו, ומפקדים דגולים לעתיד הלא־רחוק בפלמח, העושים לילותיהם תמיד במחתרת ללמד ידיהם הלכות “כלים קטנים” ( – “טול־שׁק” באקדח מתורגל בשישה מספרים. משעה שמונה עד שתים־עשרה בלילה, ושומרים סובבים בקיר אשמורות בחוץ להתריע ולהזעיק!), אנחנו לא העלינו גם צל של ייתכנות כזו. אנחנו לא, אבל הכוחות העליונים, שהכוכבים יודעים עליהם יותר, פעלו כדרך שפעלו, והעמידו את שלוּחיהם בעמדות כאלה שמן הנמנע היה שיהיה אחרת ממה שהיה. והכל בא והיה, ועובדה.

כלל איני יודע היכן, למשל, באותה שעת אחר הצהרים של אותו יום שישי גורלי, – היכן נשתהה אותה שעה נוֹגה, זה מזל האשה, המביא שמחה לילוּדיו, עם קלות ונוֹעם. הוא נוגה המדליק את הזיק שבלב האמן; והיכן עמד בשעה ההיא יריבו שמנגד, אותו מאדים הגבר, שואף הקרבות, הנרגן, הרגזן, המתעסק לעולם בדברים ופורץ תמיד לעשות; או, מה השפיע אז, למשל, אותו מרקוּר שקורין לו כוכב, ואשר בקרניו ישא תמיד ויתן ערמה, בינה, ולנואמים יעניק את כוח מנאמם; והקוֹדר, זה שבתאי, בעל הטבעות, המכה את בני מזלו בעוני, בצער, וידוּנם ליסוּרים ולאין מנוחה – מה היה הוא מרמז אז למטה אלינו, אל גרי־גיא? ואוראנוס ופלוּטוֹ, וכל השאר איך נתקבצו בשעה ההיא אלה כנגד אלה, או אלה עם אלה, ומה היו חידודי הזוויות ביחסיהם? – או שמא הכל בשמים הֶעְתימו אז עיניהם, במכוּון, לא לראות, לא לשמוע, ולא לדעת – הם בשמיהם והאדם לעפרו?

אם כה ואם כה, בשנה המסוימת ההיא, נתפרדו, כנראה, הכוכבים, ועמדו קשוחים בזוויות קשות, ועל הארץ ניטשה, כידוע, מלחמה. בימים ההם, בפרוס סיון, ימי לבלוּב וחנוֹט הפירות, ימים נאים כשלעצמם, ועמוקי נשימה, בתוך קבוצת פועלים שנשלחה לקריית־ענבים לעבוד בביצורים – נשלח גם חבקוק. לוחם לא היה ולא יכול היה להיות. מימיו לא נשא נשק ולא ידע כלי מלחמה, וגם קשיש למדי היה, ולפיכך עשאוהו חופר ביצורים. ובהפסקת הצהרים ביום ההוא, כשהשתרעו העוברים לפוּש בכיכר הדשא שאצל חדר האוכל, משיחים, אפשר לשער, על אודות ההפוּגה שהיתה אמוּרה להיכנס ממש בו בערב לתקפה, הפוגת אש בין הצדדים, ורק עוד שעות מספר הפרידו ביניהם ובין חוף המנוחה – נפלה פתע הפגזה קטנה אחת של הרגע האחרון, בלתי־חשובה כלל, אלמלא שפגז אחד מכולם, פתע, מצא דרכו ובחר ובא וירד והיכה על הדשא ההוא שאצל חדר־האוכל והתבקע ממש בקרב אותה חבורת פועלים שנחה שם. בין ההרוגים היה גם חבקוק (אף כי בוודאי לא קראו לו כך, גם ידוֹע לא ידעו כלל כי הוא הוא). אספוהו וקברוהו בצל מורד חורשת הארנים, ושם עם כל נערי הפלמח גם מנוחתו שלום.

וזה הכל. רק אולי עוד זה. הלא תדע כי יש יום־זכרון שבו עולים כל חברי הנופלים על קברי יקיריהם, מתייצבים למִסדר, שומעים דברים ומרכינים ראשים, ונפוצים אחר כך איש אל תל רעהו המוּטמן, מחרישים בהרהור היכן אתה והיכן אנחנו, קושבים אל השקט הזר, אל רישרוש הארנים שבמורד, ואל הגוּת לא־נאמרת. בין של דברים שהיו ובין של דברים שאפשר היה, כאילו, שיהיו. ואמהות מתייפחות ונערות נעטפות מטפחות ובחורים מושכים שפמם בלא־נוח, ומשתהים עוד קצת, מותירים פרח, או ענף, ופורשים והולכים ונפרדים מי לכאן ומי לכאן, אל ארצות החיים ואל תשואותיהם.

וכך לאמיתו, גם היה עם לבי להתחיל בסיפור, מין פתיחת עצבת כעין זו הבאה: בין כל הבאים אל קברות הנופלים במלחמה, באותו בית־עלמין של בני הנעורים שנקצרו בפריחתם, בצלע הר הארנים – אל קבר אחד איש לא בא, וקבר זה נותר, חוששני, בלתי נפקד, בלתי נדרש, והוא קברו של חבקוק (שלא היה אחד מהנערים – אף כי היה מאוהביהם האמיתיים). מי הוא חבקוק ואיזה הוא – כך חשבתי לספּר בפתיחה ההיא – על זה הנה יסופר עתה. ויהא נא הסיפור – כך חשבתי להוסיף – כמין נר נשמה לזכרו של אדם לא רגיל. כאלה וכעין אלה, דברים עצובים. עלו על דעתי לומר בפתיחה שלא אמרתי, כשנתגלגלו הדברים ופתחתי כבר וסיפרתי אחרת, כפי שסיפרתי.

אבל כיוָן שכך, חש אנוכי, כי לא אוּכל עתה להיפרד ולפרושׁ לי לדרכי קודם שאהיה אף אני ניצב שם רכון ראש על תלו, שותק קושב, ואחר־כך, אולי, ארהיב עוז ואשא עיני, לדרוש אל חברי המופלא ההוא, שמימים רבים, אל חבקוק הנביא, בין אם יכול הוא לשמוע קולי ממקומו, בין אם בלתי־יכול הוא לשמוע כל קול ולא ארגיזנו ממנוחתו, אך דבר או שנים אשאל ואלכה לי. כבד עלי לבּי. שמַי כאילו ריקים. אבל עיני עודן נשואות מאוד. הה, חבקוק, אתה הרואה מעל כולנו למרחקים, היישר אל מבט הכוכבים, התוכל לשמוע קולי? אתה ממקום שאתה בו, אמור אם נודע לך, שם מעבר מזה, הגד לנו עתה, בשעה זו, כשאף שדופים שכמותנו, שכל חכמתם הרגילה נתמוללה להם, וכבר קצה נפשם, ואינם יכולים עוד בככה־ככה השטוח הזה שיש להם, השומם סביבם, ובצר להם מגניבים ונושאים מבט לצדדים, וגם עד הכוכבים יגיעו, לרגע, הללו המַגביהים לעוף והמחרישים מאוד – ויאמרו נא אם הם יודעים יותר: מה איפוא עלינו לעשות? ולאן?

חבקוק, חבקוק, הו, לאן עלינו לבוא? אנחנו שנותרנו כאן, ממעל, בארץ החיים, שרואים בשמש ונפשם להם לשלל – לאן עלינו עתה? הו, מה? מה אתה אומר? מה כוכביך אומרים? לאן?

הגד. דבּר אלינו, אל תידום לך בדממות לעת כזאת, דבּר. הרואה בכוכבים, חברים מקשיבים לקולך.

דרשה ראשונה

ואתה יודע, יש דרכים שאי־אפשר עוד בהן, לא לעבור לא לראות ולא להריח ריחן. כל הממעך נשמת חי הפריח בהן עלה עד מלא. אין עוד שם כי־אם שלמות האין עוד. אל תשאל כעת מה פירוש שלמות האין עוד. רק תדע שאין זה מה שבא מחמת מקרה רע שהפסיק, אלא מה שבא עד מלואו ודבר לא יקרה לו עוד. מה שחדל מהיות קורה לו.

קום איפוא, בוא נצא. הלא אתה רואה. נתחיל ללכת, אם טוב בעיניך. תוכל לזוז? לא יודע לאן. נצא ונראה. כאן לא נוכל כלום. אפילו לא לספר. אני כשאנוס לעבור כאן, נוטל אויר ועובר לא־נושם עד מחוץ.

נורא שאי־אפשר לקבור דרכים שהעבישו, כדרך שקוברים חיים שמתו. הם לירכתי בור והחיים אל חייהם, סֶלָה. שאם לא אתה מסתתם, ושארית חיותך. ומותר הרוצֶה שבך שגם לא לרצות לא יוכל עוד. ומה אז? ורק מפני שיום אחד פתאום, ותמיד פתאום בא יום אחד, ורוח כאליו מתחילה נושבת, ובנשוב הרוח גם מתגעשת בך הידיעה שאסור לעזאזל, שאסור ואסור ושלא מאוחר עוד, ואדם קופץ אז ומודיע שהוא, מכל מקום, לא, נאמר: אני, ליתר פשטות, שאני, מכל מקום, לא אוכל עוד, ושלא אקח בזה חלק, ולא אלך ולא אעמוד ולא אשב בזה, ולא מוכן עוד לשום ככה־ככה כזה, גם לא לנשום נשימה בכל הכאן הזה, המעובש, לא, לא אני, לא רוצה, ובשום פנים, ובשום פשרה: לא. ילך כל איש לדרכו ואני – לא. אני קם ויוצא מזה והולך לי. לאן? לשם. החוצה, אל לא זה, לא כאן ולא ככה. זה הכל. כך אני עומד ומטיח אל מול פני כולם: שתדעו: או – או. בבקשה. או שאני יוצא, או ש – –

אתה מחייך? טוב שאתה מחייך. אבל שמת לב בוודאי גם אל תוגתה של היעצרות אחרת. זו של הדברים שחדלו משיר. שקרה להם. לא רק כמו לאוהבים שחדלו, כי־אם גם כמו לדוממים שפגרו: מפעל, למשל, שהיה שוקק ושורק ופועל ויצא לבטלה, משום מה, ועזוּב לו מחליד באפס־יד, קורע לב בשתיקת המוּפסד. או, למשל, הנה פה, הבט, פרדס זה שחדלו ממנו ונשאר למנוּטשוּת. לחילף, לדרדר, ללַנטֶנָה היבשה ולשירה הגידמת – ראית את ההבָּטה הזו שלהם, ההבטה חסרת המבט, הבכיה חסרת העינים, מוטב שלא. ארשת נפולה על פניה וריקה. בוא נניח לזה, ורק שמע, אתה שלא תקבל ש“מה אפשר היה לעשות”. ולא ש“אם כבר כך אז אולי באמת” או ש“זה־מה־שיש” – לא כך ולא אולי ולא יש ולא באמת: סְטַה מזה, ברח אל תעמוד, מזה והלאה, רוץ לך רוץ, לא לראות ולא לדעת לא להוציא גם פירור של רִגשה על זה, לא לבזבז שום עצב, ורק לא להיות עוד בזה, ולא כלום, בּשם כל היקר, ובזיק אחרון של חיוּת, אם עוד נותר בך, ברח מזה והלאה, ומהר החָפז, אל תביט לאחור הימלט ממגעם הנאלח, ואל מחוץ למעגלם המדבק הזה, המטמא, וכל עוד נושאות אותך רגליך – הימלט, נוס, צא, אטוּם וסתוּם, ועִיור, ורק רץ, הרחק הימלט לך משחין אפור זה, הנופל חרש על הכל.

לא? מוגזם? שמע, אם רגע תחדל להגזים – וכבר אתה מתכנע, כבר מתפשר וכבר מתחיל מוצא אפילו חוט של יפה, כביכול יפי השלכת, או תוגת הסתיו, אַדמוּת ימי־הבציר, או מה שיהיה – וחדֵל מראות כי אין כאן, כלום לא, לא תוגה, לא בציר, לא אדמוּת ולא שלכת, זו שלכת היא זו? מוּשלָכוּת היא זו. מושלכות וזה הכל. אשפת מושלכות, מושלכות שאין לה כלום יותר מזה. הנה, זה הדבר. ולא מושלכות לאחר שמילאה יעודה, או מפני שגרמו לה, או שהרעו לה, או שהביאו עליה באָנסה – אלא מושלכות מפני שהיא היא, שזה כל מה שהיא וכל מה שהיה בה, ושמעולם לא היה בה יותר מזה, ושכל מה שהיה בה הנה הגיע, כל מה שהיה חבוי בה לצמוח. ושדוקא ככה שלם לה. ולא היכשלות היא זו לה, אלא השגת כל רצונה. ורצון אחר אין לה ולא היה. זה כל טבעה, חידלַת ביקוש היא לאחרת מזה, כנטל עופרת, וכזו היא על־פי כל חוקי טבעה, כזו: כל מלוא כעוּרות הממילא. הנה כך.

נשתתקת? לא זה מה שנתכוונת לשמוע היום? גם אני לא שיערתי שזה מה שיפרוץ פתאום. ואל תכעס אם אומר רק עוד דבר או שנים שאינם ממין הסיפור שהיה בדעתנו לספר, כשנצא ונלך מזה, אפילו אם ייראו הדברים בעיניך כמין דרשה רגשנית, דרשה תחת סיפור, מעשה שאסור לעשות, ואין לו כפרה, וגם אני מפסיק ממנו, ורק אומר ואחדל: שאוצר מלות הרע אין בו אלא אלה: סתם. ומילא. ולא־חשוב. ומה־זה־משנה, ומה יש, ותלוי מה. ולא נורא. וגם ככה חיים. ולמה דוקא. ועזוב כעת, ופעם אחרת, וגם כך אפשר, והמון־אנשים־הלא־חיים־כך, וזה־מה־שיש, ואל תתרגש ומ’כפת לך, ורק בינתים, ובהתחלה אפשר גם־כך – כל אלה, ואלף שכמותם, הן הממעידות את העולם תהומה. תהומה? שטות כי תהומה יש בו הוד. ובאלה אין אלא כלום. עד כאן. פה נשב ופה נאכל לחם. וגם כך חיים. מה יש? לא? לא חיים ככה? הבט סביב: כן חיים. הנה הם: נחל שנתאפס. הגענו. הודו לאל חסדו.

אל תחיה באלה, בני. אל תאבה. לעולם לא. אל תחיה בלא חשוּב. אל תגור ב: מה־יש, ולא ב: זה־מה־שיש. ואל תנשום ב: גם־כך־אפשר. קום מהר, רוץ משם, עוּשה חוּשה, אוצה נוסה, בן יקר, הימלט כל עוד נמלט לך, כל עוד אתה חש, כל עוד לא נתאחזת גם אתה בקורי העכביש ובחבלי הנוחות ההם. הימלט על נפשך, נוס כמפני מגפה, יותר: למגפות ולנגעים־רעים יש רפאוּת, מים טהורים ונוצת יונה, אֵזוב ושני־תולעת, ולזו אין כי־אם הימלטות. המנוגע – לא יחיה עוד. לא ייכבס, לא יטוהר, ולא יחוטא. ותר על הכל, ערום ויחף ורעב וחסר־כל ואל תשלים עם שום “סתם”, עם שום “מה־יש”. יש. יש ויש. תמיד יש והרבה יותר. אינך משער עד כמה תמיד יש. אפילו אם אינני יודע לומר לך היכן מה ומתי. תמצית העולם: שיש. שגם כשנראה שאין – בכל־זאת יש. כל עוד רוצה אדם ואוהב. וכל עוד מתפעם בך – שא רגלים ולך. החָפז וצא, צא ממגע כפיפתם. מגע מְנַגֵּעַ, מטמא יותר מכל צרעת, מסוכן מכל דֶּבֶר.

לא. אל תנסה להתווכח. עוד אינך יודע. וגם אל תתחיל להיאבק כדי לשנות. לשנות? אתה רק תתגאֵל ומאום לא תִגאַל. לא קול ענות חלושה כאן, אלא מלוא כל־ההישג. רואה איך? מה יפה משלכת ומה מכוער ממושלך? הנה הם הבתים שהגיעו. עם האנשים שהגיעו. עם החיים שהגיעו. ועד כאן. אין יותר. זה הכל. בוא, נצא מכאן.

קל להגיד נצא. הנֶגע פרח וכבר פשט והקיף סביב. תמול־שלשום בפסיעתיים וכבר אתה בחוץ. היום יאוץ אדם וייחָפז ויסע חצי יום מחצית הארץ עד שיהיה יוצא סוף־סוף ממאחז הקרישות הגמורה, התופשנית הזו, המנוּגַעת. כדי שיהיה יכול לקחת ולנשום סוף־סוף לרוָחה, בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ובין יציריו שעוד תקוה בהם ותום התחלה.

לרוץ לרוץ. זה הטוב שנותר. לרוץ כאיל משולח. לרוץ בְלוּם נשימה וכנמלט מתוך עשן, או כמפני מקמוק נבלה סרוחה – היאטם והיחפז בני, עד שתרחיק למדי ותהיה לך די רוָחה סביבך, ושם תוכל סוף־סוף לפקוח לב לפקוח מבט ולשוב ולקחת נֶשֶם נשימה עמוקה, ולהתחיל להיות, הו, כדג שחזר המימה. כן.

סיפרתי לך, כי אך זה לא כבר היה אדם יוצא מן החצר וכבר הוא בין עשבים מנושבים ושיחי קידה ריחניים וכבר בתוך הפרדסים הכהים, המעובדים לעמקם; שנים אחדות אחר־כך כבר צריך היה לנדוד, להרחיק, ולהגיע עד פסי־הרכבת ורק מעבר להם להתחיל להיות בתוך האפשר. ואילו עתה יסע אדם חצי ארץ בלא הבט לצדדים, כסוס בין חוֹפוֹת עיניו, כדי שיצא ויתחיל. וצריך איפוא, שיהיה סוס לאדם, או אופנוע או לפחות מכונית, כדי שיוכל אדם לקפוץ ולצלוח בחטיפה על־פני כל המפסיק המפריד הזה, לדלוג מעל הקרוב המעובש הזה, ורק שם, הרחק רחוק, לרדת, לשלח רגלים, לפזר כיווץ ולהתחיל להיות אדם.

אם אני מוּקנט שככה מדבר? כך זה נשמע? צר לי שיצאתי מגדרי. בוא אספר לך דבר שנזכרתי, מעשה במזרן השומרים. הנה, סיפור מימים עברו, אותם שהכל מתמוגגים עליהם. היתה אז עמדה מבוצרה אחת בנויה כמין שוֹבך מגושם, מטופש מכל בחינה שהיא, ובעיקר מבחינה צבאית: בולטת, צועקת למרחוק וחסרת כל מסתור. שני השותפים לשמירת הלילה היו לנים בה איש בתורו על גבי המזרן שבפנים. ביום לא היית מאמין כי אבן היית יכול וגם יכולת ליקרב אליה, לגעת ולא עוד אלא לכרוע ולשטח בשרך, דבק בה גוף בגוף, אשפה ממורחה זו, שנקראה מזרן, בחשכת הלילה, בתשישות האשמורה הארוכה, כְּנוּע ליאות היית נסחב ומתכנס לך לתוך חיק חובק זה, מבקש מרגוע וגם מוצא, מכורבל מתעַטף מתרפק אל תוך מרגעה זו. מתעלם מן הריח העפוש, מן המגע המחליא, מן הכתמים החשודים, ומתפנק בקוער הממועך הזה, לישון בו את שנת הצדיק. מוסר־השכל? אין. מעשיה לעצמה. מסתגלים, אתה יודע. זה הכל. מסתגלים מסתגלות, יסתגל אסתגל תסתגל נסתגל יסתגלו תסתגלנה. הללויה.

ורק שאתה לא. שומע? נתק הִתנתק מזה. עטוף ראשך בסודר שלא תיגע ולא תתנגע. שלא תתאלח, שלא תשמע, שלא תתפתה, לא למרגעה ולא למנוּחת פוגה, ולא לחנופת קצת־טיפ־טיפה, לרק פעם־אחת, למה־יש – וכעובר אֵדי קֶטב מרירי, אל תנשום ורוץ, ושלא תעשה לך שום שייכות שהיא, לכלום לא, לא תִקח לך בית ולא מגרש, אפילו לא שולחן, ושלא יהיה לך צר על כלום – אל תנשום ורוץ, ורק כשתרחיק מאוד, ועד שתרחיק, אל החולות, אל השדות, אל ההרים, או אל הערבות – עד שם לא, ורק משם תפתח, תנשום, תשאף, תתחיל להיות. שומע?

ושלא תתחיל להיות לי בעל־לב כעת. שומע? לא לחוס ולא למצוא הצדקות וסיבות ונסיבות, ולא לבקש נקודת־חן בלחי החמור, ולא פירור אור בסמטה נאלחה או משהו תוגות בפינה מזוהמת: היזהר שלא תחליק ולא תמעד אל הרקק המכשיל הזה. רבים כשלו בו, טובים וחזקים ממך, ואתה כל עוד אתה יפה, ונחיריך רוֹחחוֹת נשימת חירות – נוס לך, ולא ולא, שומע? ולא. זה הכל. לא.

כל‏־כך? כן, כל־כך. אם לא יהיה כל־כך, מיד תתחיל ולא בלי לב־טוב, למצוא ולראות שאולי בסך־הכל לא נורא. אולי גם תתחיל כעת למצוא שאין לך עני מכל שאין לו גם איזה ניצוץ, או שאין לו איזו תקוָה ליום יבוא – אל תתחיל, אל תתחיל לחפש נוי בכיעור, שומע? ולא שמחת עניים. שְׂטֶה מעליו ועבור לך. זה הכל. בטרם תתחיל גם אתה. זו תחבולת ההינגעוּת כשתחילים למצוא קצת טעם בחסר־הטעם. כשמסכינים עם המסכנוּת. כשמניעים ראש, כשמושכים כתף, כשמחכים בלי להתאונן. ראה הוּזהרת. מרגע שראית מה כאן – זַנוק, פרוץ: אתה לא. ויהיה מה שיהיה: לא.

קל להגיד? אני יודע שקל להגיד. ובכל זאת. למה? ככה. זו שכאן חלקה כבויה היא. כל יצריה האֶזניחו. כל חוּמה להניב. כל מיצֵי פריחתה – הכל כבר נבל. ומה נשאר? מי אמר שנשאר. לא נשאר. נשאר רק הככה זה. וצא חיה לך בככה זה. רוצה? על חצי דונם של נכזבוּת, חצר ובית, ועציצים, ומחסן גבבים וזה וזה, ופה ושם. יפה? כאן חי אדם. בזה ובזה, ובפה ובשם. רואה איך? או – לא, לא לא: אין או. שום או. או מה עוד כאן?

אין. אמרתי לך: הכאן הגיע כאן עד סוף כוחו. יותר מזה אין עוד בו. גם לא היה שיהיה. כל הטמון בו – בא. לא נותר לו אלא להוות. לא כדי ולא בכדי. לא בעד ולא נגד. לא ברכה ולא קללה. רק הווֶה. הווה טָפוח מרוּח על כל מה שהוא. שטיחוּת אחת, סביב. שטיחות אחת עד סוף האופק. איזה אופק. איפה ראית אופק. אם אופק – לא כאן. למה? למה שכאן הכל כבר כאן. הכל כבר בתוך הככה זה. וגם לא זה ולא ככה. אלא ככה־ככה.

כל המאבקים עד רגעונם. זכרונות גבורות במקום גבורות. ואצל כל אחד כאצל כל אחד. הנה אטום הפרצוף. שם הלא רוּחץ. פה חולה האבק. ולהלן הקרויה גדר־חיה, החושפת שיני יתדוֹת, יבשי צמא, בטמטום. והכל יפה מְרוּח־שמש. יפה נטול שום־חסד. יפה מתוּקע בנוולוּת היותו. אילם ולא יהגה, גם כשהרדיו פעור תמיד ובכל כוחו, משלח זרמתו הבואשת אל עולם מובס שמש מטורפת, הבט הבט, קח לך, בטרם נעבור: הרחוב הזה כולו, צורתו, הבתים, עמידתם, צירופם האקראי, האקראי שהפך נצח, השורה הזאת כולה, ואחריה זו השורה, ושתי השורות מזה ומזה, ומראה כל השלם: כולו לפניך, כאן וכאן, וגם ככה: זה מקומי ואנוֵהו: נסיכוּת מנעמי החיים. וגם מזה הצד, בבקשה. אל תפסח על כלום, אם כבר. שהכל. ואל תיחפז לומר: וכולי וכולי, גם כשהכל חוזר חדגוני אין סוף. ואת זה ראית? את פרחי הגינה שמעבר. את עצי הפרי הללו. את הגויאבה, הלימון והשזיף. ואת הכלליות שמכאן והלאה. ואת כל פרט ופרט. אל תאבד אחד. למען תמהר לרוץ אחר־כך. הה, אלי. אלי הרחמן. הכל בי נובל. מת מיתת צמא. למה עוד לייחל. הכל רק “זהו” כזה גדול ועבה ושמן. עד אפס מקום. ובלא שום חיוך לרפואה. אף לא קריצה ושום תדמית עינים. “זהו”, טבוע כולו במה שהוא. כחלום זועות, לולא שאין לאָן להתפקח ממנו. כגזר־דין סופי. הו, זו הנמיכות של אין־בעד־מה. כיקיצה רעה אל מה־כעת, מה נשאר לך איפוא. מה נשאר לך איפוא? אולי רק חיש־מהר להצמיח כאן עצים גבוהים גבוהים, להבליע הכל מתחתיהם ולכסות, כבבית־עולם. ענין שנגמר. תנצב"ה. או – לברוח. וזה כנראה האפשר האפשרי. ורחוק.

ספקות לך אם אמנם כל־כך ככה? ואיך חיים כולם ונראים מרוצים למדי? הו, כן. או האם להם אפשר האי־אפשר? הלא אתה רואה, עובדה שאפשר. כולם דוקא עושים חיים לא כן? טוב שאתה נרגש. מזמן לא נתרגש כאן אדם. כן, ככה וכזה. וכלל לא נורא, מסתבר, ולא כל־כך איום, ואפשר ואפשר גם ככה, מה יש, לא? הנה, ככה. אחרת? בוודאי שיש אחרת. הבט, זה, למשל, אחרת: פרצוף אטום אחרת. וזה חולה אבק אחרת. וזה חסר צל אחרת, כולו מרוּחַ שמש, כולו מתוקע אחרת בנוולות אחרת. או, מה קיווית לשמוע? הנה, שמע, שירת הרדיו הזה המתנבא ושר לרחוב וקולו נבוב אחרת.

שר! חביבי שלי. תן לי רגע. איני רוצה לקנטר איש בעולם. אבל שר? כאן? כאן שיר? שיר על מה? שכבר אין עוד ואין הלאה? שרק עוד זו ארכת הזמן – וישימון הככה־זה יהיה סוגר סביב – וכל זה ושיר? הכל ולא שיר. בית ומגרש וחצר ושער ואבן ופארות עת ועתונים ומה שתרצה – אבל גם אם תשפיל מבט ואם תסיע מבט, או תרכין שלא לראות ורק לפסוח ולכסות ורק לא לראות כלות – גם אז לא תוכל שלא לתפוש אלא את העד־כאן: קצה גג מאובק מוכה שידפת חירָבוֹן, חוד של ברוש ניחר מוביש. וזה הכל. וסוף פסוק. וקץ השיר. גמור.

אינך מקבל? אי אפשר – אתה מוחה –אלה כל חיינו שלנו? אסור – אתה נוזף בי – ועיווּת־הדין לראות ככה. בוא, בני, עמוד, מכאן. בית אחד זה, כן. הנה כולו עומד בזה. כולו. קירותיו המתקלפים. עמידותו נהרסת השמש, גמירוּתוֹ המתפרקת. נשחת בידי האיטיים שבכוחות, ובידי שפלותו של עצמו. בלי להתגונן, ורק בעמוד עמידה מקבלת דינה, כאנוסת בליעל תקיף, כל מָכוּת מי שהקימו וטעמי לשם מה הקימו – מתגלעים חשופים אין בושה. בושה? על מה? מפני מי? כאן? הלא בתוך שלנו אנחנו. מי אינו מסתובב על מרפסתו בתחתוניו. מערומים דלים אינם מבוזים גם בכיעורם. וגם לא נכלים קטנים שנתפשו. לא אשמוּת בהם ולא נִקלות. הם רק ישנם. זה הכל. והזמן מכלה הכל. גם את המפואר המהודר והממורק שבבתים. והכל ממוטט אותם יותר. השמש, הרוח, האבק, האויר, יושביהם, רשלנותם. שכניהם ושכני־כשניהם, העוברים ושבים, בעל־הבית, הממשלה, העיריה, מזג האויר והקמצנות שביסוד היסודות, והקבצנות שברצון הרצונות – הכל מכלה אותם, ומתוכָם, מפנים תוכם, ורק גלוי ויחיד יתנשא לו שם למלוֹך ה“ככה זה”, בלי שום בושות להתבייש. בושות? על מה? אי־אפשר ככה? עובדה שאפשר. לכאורה הכל רָפוּס כנייר ישן, ממועך תחת מה שיש ומה שאין, שכאילו לא יעמוד בו כוחו עד סוף השנה – ועמוד יעמוד גם אחרי וגם אחריך, חביבי, חזק מכל מה שאנחנו, ועד סוף כל הדורות. עובדה. קיים ומולך. פטור מהצטרך לשוּם טעם מצדיק איזה שיהיה. או מצורך בשום התנצלות שהיא.

מי אמר התנצלות? מי יתנצל? רק אתה ואני נתנצל על שאנחנו כאלה מין איסטניסים מפונקים. שזזים להם הצִדה. ואילו המציאות – היא לא זזה. היא תמיד שם בכבדה. בלתי־צריכה שום ראיה או טעם נוסף. מה פתאום נוסף? לא יוסיף ולא נוסף, לא כוסף ולא נכסף ולא כלום שבעולם. הכל כבר יש בתוכה. וסגור. שום תנועה, שום צמיחה, שום פריחה. הכל רק אומר: לי די. והכבר־בנוי, כידוע, אין לפניו עוד מעתה אלא רק מכאן ומטה. הלוך וירוד מן הגמור ומטה. גמירוּתו – סוף היותו. שלמוּתוֹ – מותו. מיתה ממושכת ומתמשכת שקוראים לה “התקיימוּת”. או: “גם כך־אפשר”. משלמים ומקבלים שכר דירה. גובים דמי החשמל. בשבת סגור. ובמוצ"ש סינימה, ובסוכות, יושבים בסוכות. ובגשם רטוב. וחיים. ואפשר. וזה הכל. טוב, אני עוצר. בוא, נסה אתה, פנה אתה ומצא אי־בזה פינה אחרת, לא כזו? פינה אחת חנוּנה שתוליך עליך צל, או ריווחת נשימה או חיוך עצֵב או רק צורך להתעכב, לומר אגשה נא אראה, אסורה אראה מקרוב. אל תיגש, לא תמצא. אין. לא כאן. לא סביב סביב. סגור. חסר־בינה ובלתי־יודע. רק שקוע כולו בתוך שוּחת קיומו. התקיימות שאינה נוכחת. תיקח או תחדל: רק מזה תוכל לקחת. תבחר או לא תבחר, רק זה יש. לא שום יותר. החיים ריקים כאן מיותר ומאחרת. נשארו רק מלים חלולות. שאפשר בלעדיהן וגם בריא יותר אולי. הנה, רחובות שלמים עומדים במלוא פריחת הגם־כך־אפשר הנובלת.

והלא יש לעתים דבר בעתיקוּתה של סימטה נידחת – אתה מזכיר לי – או במעמדם של כתלים דהי עזיבות, לא? כן, אבל זו שכאן, עפישוּת היא ולא עתיקות, יָשנוּת בעודה חדשה. עשרים שנה ועשר שנים וגם רק חָמש, וכבר כאן זקן תשוש, אף כי לא ימות לעולם. ולא רק מחמת עצלות ושפלות ידי הבונים, ולא רק מרוב אשפה ומאי־טיפוח – אלא מחמת שנולד גמור. גם המהודר והממורק שבבתים, שהשקיעו בו את כל אשר עשקו מחייהם גם הוא נולד מת. ואין לו לא יותר ולא למעלה ולא רחוק מכל זה מה שיש. סתום וגמור במה ששָׂמוּ בו: דמיון חסר־כנפים ולב זבוב. זה כל מה שהיה ועד תום. ומה כעת? מה עוד? אין. עד כאן. אין עוד. ואם אתה עוד מחפש, לא כאן חביבי לא כאן. גם לא יופיו ולא עצבו של הישן. כאן הישן ישן רק מרוב בְּלוּת: כזבו מתגלע בעוד צבעו טרי; נַס־הלֵיח עוד בעודו ירוק; חסר הגיל; חסר ההליכה; שאינו עוד אלא רק גל של עליבוּת, רק פֶּגע חסר דעת וחסר התנגדות לשמש, ולרוח ולחריוני הציפורים המשועממות ולחינם.

והסיפור? מה יהיה על הסיפור שלנו? הרי היינו אמורים לספר סיפור, כמדומה, לא? כן, ורק לא נוכל להתחיל עד שלא נצא ונרחיק. בוא ניחפז, אינך עייף? כי הסבלנות תמה מהר בדרכים המחוקות האלה. לעולם לא תדע אם כבר הרחק הרחקת למדי, או רק על מקומך אתה מדשדש תחתיך. כולך פה בארץ הלא־איכפת. הנה, זה הדבר: כאן מת האיכפת וחי הלא־איכפת. בתים, עצים, רחוב, עוד רחוב, כולם, הכוללות כולה העוגגת, כל פרט ופרט והסך־הכל: לא איכפת אחד. נסה־נא, אם טוב בעיניך, אני אמתין, להכנס בחצר זו, לדפוק בדלת הבית, הנה בזו, ושאל נא את הבא לקראתך על אודות האיכפת. שאל אותו אם זה הכרח ואם חשוב שיהיה איכפת לאדם? אם זה לא נורא להיות חי בלי איכפת? לא במין משהו־שְׁמַשֶׁהו, אלא ממש באיכפת שמדליק אדם ממקומו ומריצו כבמכת חשמל. – “מי זה שם?” – יצעק זה שמבפנים “מי זה בדלת?” – אל זה שיפתח לקראתך. “משוגע אחד”, ישיבו לו. “מה הוא רוצה מה?” – “שיהיה איכפת”, הוא אומר. – “איכפת מה?” – “לא יודע, איכפת משהו”. – “זרוק אותו; שומע? זרוק אותו. אמור לו שלא כאן. סלק אותו.”

אבל, מייללים מכל הם העצים האלה, שפעם היו במלוא כבודם. אינך זוכר. ייבוב יתומים קולם, שַׁועת אחרוני השבט. כבר קצצו בהם ובמלואם ומכאן ומכאן. ופעם אחר פעם, כבר מרטו אותם עד הקצה. כי הכל חזק מהם. הקיץ חזק מהם, והאָבק והחורב, והרשלנות, והניירות הפורחים, וקוי החשמל, וחוטי הטלפון, והלא־איכפת יותר מכולם, עד שכבר שכחו שהם־הם, והתרגלו שאינם אלא חלק מן ההיינו־הך. מלבד מה שעל פי תכנית אחת עתידים לעקרם בקרוב, עוד השנה, בעוד שנתים, אולי עשר, ויעשו חנויות, יש אומרים, או תחנה לחניית מוניות. ואדרבא, כך זה מצטרף היטב לכל הבינתיים של יפי עמודי החשמל, הטלפון, הכלונסאות, הפיגומים הישנים, וכל אותם זיזים יבשים, פה ושם, אחוזי השממון, הנבולים ובריתמוס נובל אחד.

די. נמאס. לא אמשיך. החצרות הללו. כואבות האשפה. גם כששקד פלוני על חצרו וגרפה על סביביה במגרפה ביום שישי האחרון בין השמשות. השממון תמיד זריז ממנו. וצחנת הגמור כבר כוֹסה על הכל.

אם זה מקבצנות?

לאו־דוקא. אלא מהיינו הך. אלא מהיות הגמוּר אטום לגמרי בגמירוּת שלו. אלא ממה שזה כל העד־כאן שלו והסוף־פסוק. כי לקבצנוּת, אתה יודע, עוד יש סיכוי: יום אחד אפשר שתקום לה רוָחה וניצלה. לא מקבצנות בממון, מכל־מקום, אלא מקבצנות בחיים, אלא מקבצנות קטומת כנפים, כזחל לא יעשה כנף, אלא מקבצנות הנשימה והנשיפה, מקבצנות הדמיון, והרצון, או אני יודע ממה, מקבצנות באהבה אולי. ועד לאן אפשר להרחיק בכאלה? סתם כזה. סתם בן סתם אבי סתם, יושב סתם, קורא ידיעות, הרדיו באָזניו, רכילות שכניו, כל ימות החול, וכל ימיו חול, שטוח, שטוח לגובה לרוחב ולעומק, שטוח עד הסוף. הבט – האם מלבי אני בוֹדה? חצר אחר חצר. בית אחר בית. הכל משתמט ממבטך המבקש. חומק אל כל מיני בינתיים ערמומיים: מיני תריסים ותריסונים, וגגים וגגונים, ומִכסים וכיסויים לרבות כלובים ופחים ובלוֹקים, ושני נסרים, וחוט־ברזל, וצפוף ונוגע, ובלבד שלהיבלע ולהיעלם באלף אלפי הפשרות, בתוך האפשר האפשרי, שאצל סף הבית, ומיד כבר מתקבל שהנה, הנה גם כך אפשר. מי אמר שהעולם עגול? שטוח. שטוח שטוח.

ואתה יודע, אגב, מה נורא מדבר שהתחיל פעם ונעזב באמצע, משפלות ידים, כתחנת־דלק, שהכביש הראשי ברח ממנה? אין עוד לחזור אין עוד להמשיך, ונשאר רק עד כאן: לא תם ולא שלם, לא בוּר ולא פרא, לא בא ולא יוצא. רק חדוּל, כּבוי, כבֶה. כנר כבוי. כבֶה. כבֶה כנר כבוי.

והתחלות שאין להן צמיחה, חביבי שלי, הן כל הגלָמים האלה. הן הסוף פתאום. הן ההתפוררות הנדחית בטלאים. כמין אַרכּת־זמן מדומה, שאינה מבטלת שום גזר־דין. שוב, כמו העץ הזה שניסרוהו, שגדמוהו, שקָצוּ בו למעלו ולמטוֹ, שדחפוהו הדפוהו, עד ירכתים, שלא יפריע לאיש, לא לכביש, לא חוטי החשמל, ולא לקומה ב', ולא לחבלי הכביסה, ומה נשאר? מפלצת פרושת זרועות, גדמוּת זועקת זוָעה. נשארת, כמו תמיד, ההינצלות מבינתים אל בינתים. והלהשיג. להשיג מה? להשיג הפוגה כמוּם קטן. להשיג עוד “לא נורא” אחד. עוד זוהמה קטנה. שלא מתים ממנה. ושלא חיים בה. עוד “לעת־לעתה”, עוד “כמעט” ועוד שתי פשרות ושלוש. וקצת לזה וקצת לזה, וככה ככה, ומה אפשר לעשות, ומה מציגים הערב, ולאט־לאט, ו“מתמודדים” עם מה שיש, ועם סיבות ונסיבות ועם זה לא־פשוט, ועם זה די־מסובך ועם זה פחות מדי, ועם זה יותר מדי. ומה סוף סוף? – גמדוּת שמתה בלידתה. לא. לא מתה, שממשיכה למות. שמוסיפה ומתה לעולם. הו, אילו מתה! הלוואי ומתה. לא. אי מוֹת המתה.

הו, לא, לא. עזוב עזוב. אמרנו. גמרנו. וכולי וכולי.

במה היינו עומדים? עץ זה. זה? יורד בן נכבדים. קל מדי מהיותו שרשים ודל מדי מהיותו צמרת. ובכן מהו? לא הר ולא עכבר. מה כן? צפרדע. אפילו לא. שחוּי ככה מעל הגג המאובק, מעליו כלום ומתחתיו כלום. לא: רק מה־בכך. מלוא האופק מה־בכך. אילו היה אופק. במקומו רק אובך קל, לא־חשוב, כבד מנטל עופרת, ממעך נשמת כל חי, מכביד כגולל על, ועלי ועליך ועל מה לא. מכוסה קורים שוממים, עתונים ישנים, ידיעות נושנות, ועוד אבק ועוד מה־בכך.

העץ סורס. האדם סורס. גם הפרדסים הגדולים, העמוקים, הוּבשו ונמכרו לסרסורי האמות המרובעות. הה, ארץ מושב רוכלי המועט שבפרוטה. גן־עדנם של סריסים. באיזו קלות תפַנה שקמה כבדה בשנים מקומה, או יפנה מקומו אקליפטוס נאדר הוד, לפני לול בטון של שיכון מאפיר מעשה ידי אדריכל סריס, מוכה טחוֹרים נכזב, ואכול כיב הקיבה – אשר בעודו טרי כבר מתקלף ומגלע טמטום ואשפת עתונים, מוזנחוּת וכביסה יחד על אדני הגזוזטרה תמיד, עם נצנוצי טירוף פתאום להעשיר. ועל פני הכורכר המשותנן, בין הא לדא, פגרי חרדונים עבשים וכרזות־הפיס. לנוס חביבי, לנוס מזה, או ביתה, להיסגר ביתה פנימה, ובינך ובין הכל תריסים, חומות ואילנות עבותים, ולא לשרבב גם עוקצו של חוטם חוּצה.

לשנות? את זה? מי? חדל. מי ישנה. דחפור. אלף כוח סוס. ודָחוף ועָקור הכל. והחֲלק והחזר לקדמותו שמלפני. אילו היה אפשר. אבל אי אפשר. ולא עוד אלא שלא חסר לאיש. ניחא לנו בככה־ככה שלנו. וביום שישי וביום שישי נרוץ עם ארבעה הביתה, עם ארבעה עתונים ונמצוֹץ לדעת כל השבת עד קִטנת המודעות האחרונה וגם נהפוך ונמצוץ לדעת איך כל האחרים גם הם כמונו, גם הם – ומה נשאר? אבק. – הקוצים המאפירים על המגרשים, בַדהי המעוזב על־פני כל, כאנחה שאין עוד אחריה, פריחת צבעונין של פיתי אשפה. ולא חשוב. הו, אלי אלי. אגב, שמעת מימיך על אחד למשפחת הפרפרניים, מצוי לרוב, באביב ובראשית הקיץ יפריח, צמח חיור מצהיב ועליו תלתניים, ושמו מכל השמות שבעולם – צחנן מבאיש. בכפול: גם צחנן גם מבאיש. ומכל צד שהוא.

רק עוד מלה אחת, על השיכונים המכוערים ועל המכוערים שעשו אותם: שיכונים מכוערים מולידים אנשים מכוערים, אנשים מכוערים מולידים נשים מכוערות נשים מכוערות יולדות ילדים מכוערים וילדים מכוערים מולידים עולם מכוער. ועולם מכוער… נחדל מזה. אני ממלא אזניך בדברנות חבוטה, מתפלסמת עם צֵלה, אבוי, כמעט דרשת מוסר. צר לי. כבר אנחנו יוצאים, שם, דרומה, נמצא אולי… וחוץ מזה, אתה יודע, זה שלפנינו – הוא הדבר עצמו, והדבר עצמו, כשם שלימדו אותך, אינו בשום פנים שום סיפור, אלא הוא הדבר עצמו. ובכן – מיותר. הדבר עצמו, שברחוב ובבתים, הוא זה שממנו, אם יודעים איך, יוצאים ועושים משהו, ולעתים גם מעשה או מעשיה, ששומעים לה ויוצאים ופורשים לכאן או לכאן, ואילו זה גופו ששרוּע לפנינו פה זה הממלא ושרוע על פני כל כפגר של לויתן שנפל וכיסה על ציידיו, ועלי ועליך ועל הסיפור המסכן החנוק לו מלמטה. בוא נמהר לנו.

רחוב יפה, לא? מְחוּץ שמש, קְלוּי אור, המום אפור, מדוכא חרבונים. הגינה הזאת? לא, היא כן חיה, רק לא השקו אותה, זה הכל. לא נורא, בשבת ישקו. אבל החוּם האפוֹר הרובץ הוא לעולם. אי־אפשר כאן בלי חום אפור, בלעדיו אין כאן. אבל כבר נלאית. בוא, נרחיב צעד. רצית לומר משהו? הנה, רק עוד זה שכלום לא ימות כאן. לא ימות כי הוא כבר מת. כאן הנצח. ואלה פניו. ככה תארת לך את הנצח? נצח אין חפץ. אם זה נצח תנני אלי רק יום אחד. אינך מאמין? אבל לא צריך שתאמין. מי צריך להאמין. מתקיימים גם בלי. להתקיים צריך ולא להאמין. הכל כבר ישנו. הנה כאן. הנה. כאן. כעת. הכל. מה רצית לומר?

האנשים? היכן האנשים? איש לעברו. אבל כל הזמן הם כאן. אם אינם נראים הרי הרדיו שלהם משפיך במלואו. וגם הִיצוצים כל הזמן אתה מלווה הצצות והיצוצים: מי זה פה הולך פתאום באמצע היום ולמה לא יהיה גם הוא חובק ברכיו לעת כזאת בתנוּמות חום היום (נסה עמוד וקרא בקול: הו, הו, בני אדם! – תבריח את כל העורבים, תקיץ שנים שלושה מנומנמים, גם כלב צרוד אחד יתחיל מנבח). אבל אחר הצהרים כבר יהיו עֵרנים יותר: בעתון הערב בידיהם ילקקו עוד, וברדיו, כמו כולם, כל אחד מאלה הבתים, כאילו בית אחד כולם, ורק איך להשיג מה. אפשר להשיג. אי־אפשר להשיג. מחר בטח אפשר להשיג. ההם כבר השיגו? ואתם? ומה השיגו ההם? ונשיג? אמן, כן. ותמיד גם: מה אמרו, מה אמר. מה אמרו מה אמרה מה אמר אמרו אומרים אומרות, ומה יגידו, הוי מה יגידו, מה יגידו כשידעו, מה יגידו עלינו, מה יגידו עליהם, מה יגידו כשיגידו, ומה נגיד להם, מה יגידו כשיגידו מה יגידו כשיהיה ומה כשלא יהיה, כשלא כלום, כשכלום, מה יגידו השכנים, מה יגידו בעבודה, אלה שיודעים מה יגידו ואלה שאינם יודעים מה יגידו האנשים בחצר השניה, ברחוב השני, בכיכר הגדולה, בחוץ, מה יגידו ההם האנשים שבחוץ. היינו־הך מה. ורק תמיד ולעולם רק זה. גם מכוסי האבק הצמחים הללו אילו דיברו – כך היו אומרים: מה יגידו. גם לא בניגון אחר.

מה אני רוצה מאתם? מה לי ולהם? אנימ? מהם? רק רוצה לברוח. זה הכל. להיות שייך לאחרת. יותר של שָם מאשר של כל כאן שהוא, יותר של לא־רוצה מכל רוצה בשום אפשר שכאן. באפשר האפשרי הזה של כאן! האלה, עִם הנגינות האלה, עִם תכנית כבקשתך, עִם כל הזמר־זמר לך, עם כל במעגל־הימים, צו־הימים, דבר־השעה, לקראת הבאות, בחיים ובמדע, במפלגה ובהסתדרות, כל ה – – –. טוב, אני שותק.

כספינה נובלת אין רוח מנוטש אדם תחתיו: מפרשיה מדולדלים ולבה נעגם, יפה ועשויה לדרך – ומונחת תחתיה. זנוחת רוח. רק מייחלת. סוקרת אם לא עננים עולים באים, אם תבוא, מודדת כל בוקר כמה עוד נשאר לה. מרחרחת מריחה כל משב, כל נשיבת רוח אם תבוא, אם תקח, אם תסיע. אם זיע חולף במפרש, במפרש הרום או בירכתיים, אולי כבר זה, אולי זוֹ הפעם? ונובלת, רוח רוח. תבוא עוד? העוד יש רוח? ותגיע עד הנה? לא תדלוג עלינו, מחוקים מלִבה? ויש יום וגם עד הנה? או, אולי חובה לקום ולצאת קודם־כל? הו, רוח, שתעקור, שתמלא שתנפח, שתחייה, שתטיס, אל הים, אל המתנפח וגואה, בכרבוֹלוֹת ובדְכִי, ובמלוא התנופה, בתנועה הסוערת, ומטלטלת ומודחפת ומלאה ויפה תצא למרחב – הו, מה אתה יודע!

על מה אני מדבר? על הדרכים. על ההולכות. על החפץ להיות בדרכים ההולכות. על הזוָעה להיות נותר בבתים העומדים, הגמוּרים. על שלא רוצה לא רוצה, לא רוצה. ועל שרוצה, רוצה, רוצה, שכל עוד יש בי רוצה, שאהיה לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה, שמכאן לא להיות חי ומַשלים עם הוָיית דומם, ולהיות בלתי־זרוק לכליית הממילא, ושמכאן שלא כמין קופסה ריקנית זרוקה. שלא כמו הבית הזה. הרחוב הזה. הגדר הזו. העתון התקוע. השמש האוכלת. השמוטה שמיטוּת. הנטוש נטישוּת. חסר החפץ.

גמוּר באמצע. באמצע? בשליש. ברבע. בחצי הרבע. בני עשרים ואחת. וגמור. אוכלים ורוגנים. עובדים ורוגנים. חוזרים הביתה ורוגנים. מבקשים עוד נתח בידור אחד, ועוד חתיכת נוחות אחת, עם טיפת קצת מזה וקצת מזה – וכבר טוב להם, טוב גמור, טוב עולם. קוצר לב נתן להם האלהים עם קוצר יצר. אשריהם. אך זה ליבלבו בחמדת ימיהם, צעירים עזים וצעירות פורחות, וכבר גמור: “עושה את האֶלף”, או את האלפיים, וחי לא־נורא. והחי נעשה דומם. חמישים שנה קודם שכיסו עליו עפר. ברח לך, אתה, ברח ברח. ברח־לךָ כל עוד אתה הולך. אם יש לך לאָן וגם אם אַיִן. כל עוד הולך. זה כל הדבר: לךְ, לךְ לךָ, כל עוד הולך.

על תשאל קודם לאן ואחר תצא. קודם תצא ואל תשאל. גם אם אין שום לאן שהוא בשום עולם שהוא, גם אז. בלי מי־יודע. בלי עוד־נראה. בלי אלהים ייראה לו. בלי להפסיד את ההליכה. ושלא לעגון במפרץ הראשון, שאינו אלא מי־שופכין עומדים. וכל הזמן לא, ולעולם לא. ולא לומר כן על המכוער, ולא לומר מה־יש ולא לחדול מלבחול אותו. ואת מגעו ואת קרבתו ואת אפשרותו. וגם לא להתחיל להילחם בו ולא לנסות “לשנות מבפנים”. אלא – רק עולם אחר. ומיד. אם אפשר. אם יש. וגם אם לא. ואל תחוס על הנשארים. לא חולי הוא להם. אלא זה מיטב בריאותם. מיטב השלוָה שמגיעים אליה, ושמאחלים עליה בכרטיסי השנה־טובה, ומגיעים אליה וחדלים ומתים בעוד בחיים חייתם, פ"נ איש טוב ומיטיב, ינוח בשלום על חוֹרו. הישמר לך ואל תהיה אתה עיף לרגע. תפוש יתפוש אותך אז הלז. חבוק יחבק אותך. ייכרך סביבך: בוא גם אתה עמנו, בוא רקב איש חי. חבוק יחבוק כאוהב, ייכרך ולא ירפה – גם אתה חלה כמונו בוא רקב עמנו.

אינך מקבל? לא מוצא חן ביעיניך? איזו יהירות, בן־אדם, איזו יהירות לתעב את משכנותיהם ואת שיחם־ושיגם, וכל ההתנשאות הזו עליהם, ובשם מה? ולעשות סך־הכל מרושע, ולהוציא משפט כליה ללא דין ובלי לשמוע בעלי הדין. ואפילו בלי חוט אחד של זכות? מי הִרשה לך? ובלי שום סבלנות לא אל חולשה, ולא אל נסיבות מקילות – בא לו אחד ושופך לזבל את עליבות הבריות ואת קצת יפים. והלא אין לך דבר בלי יפיו. ואין לך יום־יומו בלי שבּתו. לא? וכאן הוא בא לתבוע ובהתנשאות: הכל או לא כלום. הוא עצמו יודע לעמוד בזה? או יש גיבור כזה? מנין לו הזכות להטיף? והטפה גאותנית במקום סיפור מובטח. ותדע – לא את כיעורם של הבריות אתה עוין, בגלל מה שהם, אלא אולי, בגלל מה שאתה? ואגב, הצצת בראי בימים האחרונים?

היטב טָפחת על פני. כל מלה ומלה. לולא שריבך אינו כלפי פני, דלי תואר כפי שהם, כי־אם כלפי זה: הבט, הנה – זה, וזה, ושם, ושם והסב ראשך שם, והכל ביחד: זה הדבר. ותדע כי התקיימות הכיעור אפשרית, מפני שלעולם הוא קצת נסלח, מפני שלעולם גם מוצאים איזה טעם לקוּלא, מפני שתמיד יש גם איזה נסיבות או סיבות מקילות – עד שאי־אפשר שלא לחוס. וכשחָסים מפסידים. ונשארים מופסדים, מופסדים מרצון, ומנוחים ומנוחלים בעד־כאן הגדול. זה־הכל ועד כאן. לא? להיפך? או מה?

מה נשאר? נשאר שנשאר. מכל צד שהוא. מכל השָׂאת עינים שהיא. יותר ממה שיש בעולם להציע. ומוצאים לעצמנו עצבות, כמצוא לו המגנט את הברזל החבוי. שואבים עצבות מן היפה ומן המחריש, מן המגיד ומן הדומם, מן היום־יומי ומשבת הגדול, מן הרחוק שאיננו ועוד לא בא, ומן הזה הכפוש הזה, הזה שיש במגע, ומגלגוּלו של החלום לשברו, ומן ההתפעמות אל פתרונה, ואל ממָשה, ומההתפכחות שמתפכחים ומהמדוחים שמדיחים, ומן העננים התלויים ביום סתיו בקצה העולם, בשעה מחרישה ועומדת בתפילה. עצבות עצבות. מה עוד אחרי זה. עצוב לי אלהי עד דעוך. הה, לא. שוב דברים שלא מן הענין. שוב סטיה מן המזומן לנו, שהיה, כמדומה, סיפור אחד שהיה עלינו לספר. מעשה באיש אחד, ביום אחד, ובדברים שבאו בזה אחר זה, ושכל אחד מהם היה עושה חיוך מיטיב יותר. לא?

בוא. לא נהיה עצובים. כאן כבר מעורב הנטוע בבנוי. הנטוע מכבר והבנוי זה מקרוב. מכל הפרדס הגדול שהיה גואה עד חופי המשׂוּכות, עשו מגרשים, ומן המגרשים עשו מבנים, גמורים ועוד־לא־גמורים. וגדרות, וקרשים, וחפירות, ובורי סיד, ואקציה אחת, פליטת הימים ההם, הנה זו, ואפילו פורחת לה, כביכול, והכל כתמיד, ועֵת לבלוּב, וכל פקעי רקמתה עליה, כל פקעי המוך הזהוב העלו אור, כתוּמת רקמת כותונת כפרית, ושׁרים כאילו הכל עדיין חי – ובאמת כמוֹ שן שנותרה בפה עקור. שריד סומא של פעם. כשהכל היה אמת, אמת גואה מעל גודש המשוכה, ועוברת בדילוג, בגל צמיחה כהה, ובתנופה הלאה והלאה, והמשעול (שכעת הוא כביש מחושׂף), היה אז כמין נחל־חוֹל מוּצל, טמון בקמור, מנותז הבהובי אור ורצוצי פשׁוֹשים, סיבכיים, וחוֹחיות, וריח כבוש, מתקתק חריף, כמעט מבחיל בהתעצמו, ואין עוד פרדסים ואין להם גבול משוכה, ואין עוד דבר מאותה תנופה, ורק זאת האקציה הפורחת הזאת, מעשה־גולם, מנסה לחייך כאן, חיוך של אביב, קורע לב. מה עוד לספר?

משוכה (ולעתים מלובשה כולה פרחי לפופית כחולים, שתחילתם במסגרת גדר הרשת וסופם שזינקו מעל כל מסגרת וזינקו עד רום הברושים והעטו עליהם כּחוֹל פריחה, שאינה ממינם, מוזרה ומגוחכה לברושים ולכבודם, וקפאו כעת באבלות הדעיכה, הברוש ולבושו, כנשף מסכות שהפך אבל). (או ז’קורנדה עקורה למחצה, בהינומת פריחתה, מוכפשת בעפר החוֹלה אשפה.) קפא הכל תחתיו על עמדו. במחציתו. מָחוּץ במחציתו. חדל מלכת. לא הולכים בהן. והן אינן הולכות עוד. כל הנאבקים על מנת שמש, מתחת הצל הכבד של האילנות המלאים, לפתע היתה להם השמש שבעתים מרצונם אלא שכבר אינם רוצים, לפי שאינם עוד. הנהו הפרדס עטוי קהל צמחים פוחחים, קבצנים מזדמנים על שיירי טוּבו שנשדף. גם הם ייעלמו ויחזרו לאִטם התושבים הקודמים, הראשונים, אותם עצמם שעקרום אז לפני שלושים־ארבעים שנה, ובחימה ובהתלהבות חלוצי הנוטעים, ב“בחר” חפוּר־ידים ובמחרשות עמוקות, ובאין סוף עידורים עמוקים, וברדיפה אחר כל נתח יבלית תועה, ובנהרי נחלי זיעה. וכעת ישוב לכאן החילף הנצחי, והדרדר הנמוך, והתלתניים עם התורמוסיים וכל מיני בני החיטה הפרועים, ואם אך תניח להם שנים אחדות, וכבר חורש דליל של אלונים או חרובים, עם כל מיני שיחים שהם, ישלוט כאן כבימים מקדם. ולמישהו אבד עולמו. היה לו עולם, יָסוּד ומוסד. ואבד. ונשאר בלי. ומסתובב בעולם בלי עולם.

כולה צל סוד וחול זהב, ניצוצות אור וריח כבוּש, היתה פעם מנהרת האקציה. והבט בפריחת זו, ובגידמוּת הפרדס הכרות שנוֹתרו כאן ושם כל עוד לא נבנה עליהם. שרידים שואבי אשפה פורחת. אפופים יבשוּת קוצים עד מתניהם. בלי שום כוח או חשק לכלום. מה חשק ולמה חשק. ואתה עוד מחַפש קצת יפה? הנח. פה? פה רק טפשושיות. הרבה־הרבה חכמנוּת בכל מיני חכמות־ערמומיות להלוָאות, לשטרות, לתשלומים לשיעורין, לקנאה ולרהיטים – אבל למה שעושה את החיים לכדאי – לזה טפשושיות. עיפושי עיפושין. מלמטה עד למעלה. מאלף עד תיו. טפשושיות. מעשים טפושים בכוָנות טפוּשוֹת ובנחת מטופששה, ויום ליום טפוש ומטופש. חדל לך. על מה אתה חס על מה? חמוק ולך. כל עוד אתה. הימלט. בלי מלה נוספת. הטח בדלת, וגם בלי, ובלי כלום ובלי ברכת שלום ורק נַדֵף עצמך, הסתלק ולךְ לךָ.

לאן? ובלבד שלא כאן. תחפש אחפש יחפש כל אחד לנפשו. לא ימצא. אולי ימצא. קרוב לוודאי שלא. נתבונן. תתבונן. אתבונן. נהיה בלי. ותהיינה לנו ידים ריקות. כי אשרי ריקי הידים. הם יוכלו לקחת – כשימצאוּ. ואילו מי שידיו מלאות איך ייקח כשימצא לו על דרכו. גם לא יחפש למצוא, גם לא ייצא לדרך, ואין לו צורך בדרך: די לו בידים המלאות. ידים מלאות למעמסה. אשרי שאין להם ורק יש להם ביקוש. עשה לך בני ידים ריקות כדי שתוכל להיות בביקוש. אל תצא מעוּמס. בלי נכסים ובלי ערכים, נקי. פתוח. וקל. ובן־חורין. לא כצב בשריונו, לא כקיפוד במחטיו, ולא כחלזון מעוּמס בית.

עשה שתהיה יכול לצאת. כשיבוא לך הדבר. עשה שלא תהיה שייך, כדי שלא תצטרך להפרד. כדי שתוכל לחפש את מה שאין. הנח את מה שיש לבעלי היש. עשה שלא יהיה לך כלום, ושלא תהיה סָתום ושלא תהיה בעל נכסים ולא איש ערכים, אלא פתוח, פתוח, פתוח. כשדה ליורה. זרעיו הטמונים ממתינים ופניו השמימה. זה כל היפה. הישאר ריק וצא. צור משהו במטפחת והימלט. צא ולבך פתוח. זה הכל. או מה צריך עוד?

ורק שלזו שלפנינו לא תקרא דרך. הזו כבר הגיעה והיא סוף המסע. לא נדרש לה מעתה אלא כורסא, עתון ותנומה, הדרך הזו, למשל, הנה, כולה לפניך, כל אָרכה. נורא קל לנסוע בה, אם אך לא תֵרדם משממון. מאליה נוסעת ומסיעה. מרהיבה, לא? גם מעבר לעיקול לא תמצא הפתעות. אם על כך אתה שואל. עיקול מתעקל כאילו לא היה עיקול מעולם. כולה כולה כולה – היינו־הך. פחות מלא־איכפת ויותר ממה־זה־עסקךָ או עסק־אביך. לא רק בשל שולֶיה שניירי כל העולם הוסחפו אליו להיאחז ביבושת הקוצים בדרכם אל כלום, לא רק בשל התנים והכלבים הנִרצצים יום יום ממורחים על נוקשות הכבישים האטומים, וגם לא בגלל יובש הפרדסים שמעבריהם, אשר על משוכותיהם, ראינו, יורדים שיירים כפרחים, יושבים על הכל, פורחים בכל פרחי העזובה. נימוּרי אפור ודהה ומצהיב ועכור ולבן שנצטרע, ואפילו לא זה, וגם לא השלט הזה שבקרוב איה“ש יבנו כאן בעזה”ש – וכבר עשו פארצילציה, לו יפרצלצו את פרצופיהם המפורצלצים – לא כל זה – וגם לא הלא־איכפת הנפוּל על הכל, נפוּל וממלא מפה לפה, על כל הדרך הגלוּחה היפה זו, אשר אינה שום דרך, אשר בסופה אתה בראשיתה, כאילו לא דרך ולא כלום, ורק איזה בו־במקום: ישר שהוא מעגל סגור, ומעגל ישר למישרין, ישר וגמור והיינו־הך, ולא־איכפת. וגם ככה אפשר, הללויה, וככה זה בחיים, הנה, ככה.

האם אני נגד מישהו? אינני יודע. לא נגד איש. רק יודע שאני בלתי־יכול עוד. שרוצה לנשום ומתחנק לי מן הבוקר. זה אצל זה: הפרדס שנגמר והבנינים שעומדים להיגמר אך ייגָמרו. זה השיכון הנדון לכליה עוד בטרם נשתכן בו אדם. ואלה משבצות המגרשים שבין לבין ושמוּבסת עליהם בינתים עישבה יבשה. אותו צירוף מכבה־החיים של דרדר אפור וקחוָן כבוּי, בתוך אין־קץ החילָף הדל והמרושע המכסה על רמישת אלמוות־הכסף, הרומש תחתיו, עם קוּרטמים ממורטים וקרוביהם ודומיהם, סבואי אבק כלום ושרועים על גחוֹנם, מקלט בטוח לנעורת כל פסולת פורחת, כנועי עזובה, שהרוח מעוללת בקומתם השחויה באין מַכלים, שאינם עוד בחזקת שום פרחי־בר ולא שום שדה־בר, כי־אם רק קבצנות מחליאה, בשולי שיכון הקבצנים המוקם, עד בוא יומו הקבצני. באותה נגינה הטוחנת ביגיעה לאמור: למה לך, הו למה לך, לנוכח כל שפכי הגרוטאות האלה המומי החום, ויגיעי הכוח: למה לך, באמת, למה לך. אז קומו, בואו, נלך למַשהו, אז קומו בואו, נתאסף למשהו, לפחות בואו נלך לסינימה. עם גרעינים עם בנות ועם פאלאפל, ונחזור כשהטל נודף טחב עבשושי, כמתוך שק רטוב ישן, והטל אפילו יהיה מבהיק, כמעט.

אגב, אל נא תבז לכל אחד מאלה שראית: לא לקחוָן הלבן שלִבו זהב, שמנחשים בו אוהבת־לא־אוהבת, לא לאלמוות־כסף השׂרוּע, המרשרש בכספו החיור, וגם לא לדרדר ולא לאחיו הקורטם. מה הם אשמים? הדרדרים שלשפת שדות־התבואה, והקורטומים שלאחר קש־מוּט שבולת – ילקחו פנימה. אבל לא הנפוֹלת אבודת־הרצון שאצל הגדרות, שמתפרכסת ומוסיפה על כל הנשובת. אז רוצו רוצו לכם שתספיקו להצגה ראשונה!

כאן עמד אז בית־האריזה, וזה היה בית הבאר. חורבה מחלידה זו. מעליו נרומו אקליפטוסים במלוא תנופת רשרושם האדיר (נעקרו, נגררו, אינם: רק בור היעקרם פוער עדיין פה לא נסתם). והחבלבל הסגול הֶעטה מעל ארובת המפלֵט, עם ריח הבשמים מן המשוּכוֹת, עם העשב העמוק ירוק הלֵיח מבפנים, עם הגומות העדורות המפותחות בדקדקנוּת, והדממה העמוקה המפחידה משהו, של עבי יער שותק, עם תן פתאום מדלג ורץ־עובר, ועם מגע המרחק הלא־בלוּם במשוכה שממול, רץ שם ומרחיק עד תכול ריח הים הבלתי־נראה, ורק הומה נשמע בלילות העמוקים וזהב חולות תמימים רק תמול עוד היה – – –

אבל אינני רוצה כלל להלל שום יום אתמול שעבר. כשמסביב עוד המה הסער וכל בחור וטוב – אם נדמה לך, אולי שגם אני, כמו טובים ורבים משלנו, הולך נטוי, רגליו תקועות מאחור וראשו ורובו נופל על אפיו (אם לא להיפך: רגליו נחפזות עם הזמן, וראשו ורובו מתמהמה רחוק מאחור, והולך ומתמוטט אפרקדן), או כי גם אני כרבים מן הטובים הולך ועיני בעָרפי צופות לאחור בכיסופי התמוגגות, כמין אשת לוט שיצא לבה אל מה שנגמר.

הו, לא. אם יוצא לבי, הרי אל מה שעוד־לא הוא יוצא. אל מה שעודו בים, נישא נינשב ובא מרחוק, כאותם ענני גשם בחורף מאַחר לבוא, לבי אל מה שיביא הגשם: הו, אלי, עשה שיהיה ושיביא, עשה שיהיה בא, שיהיה יפה ורוח נרגשת הומה…

ולא אל שום תמול. רק אל מה שלא היה עוד. אף כי אין זה צנוע מאוד למסור מודעה כזו. רק אל מה שלא היה עוד, ואל מה שאולי לעולם לא יוכל להיות, אל חרגול זהב כמו הדק שבמיתרים המכוּונים יפה, אל שקט לבוש נקי שאין בתוכו לא שקט ולא נקי אלא מצוּלה אפלה, אל מבט שנעשה פתוח בהביטו ונהפך פרח מלא כחלוּת מאירה וקטיפנית, ולא אל שום היה היה. אין טוב ואין חכמה בהיה. רק בעוד לא היה. באולי עוד יהיה. אילו רק לא היינו קשי תנועה כאלה, מקושרים וקשורים ושייכים לכל מיני דברים שקשורים אליהם ומשוּיכים, כאלה דברים אשר כשלא קשורים אליהם ולא שייכים – בוכים אז מרה שלא קשורים אליהם ולא שייכים. האם לא מתפרכס בך לצאת, לא צובט בך להתחיל וללכת אל מה שעוד לא. אל זה ששחָפים על הים הסוער מכים כנף וצורחים כשרואים בוֹאוֹ מרחוק, אל זה שגם אפס קולו כבר דיו להגעיש, שגם שמץ ריחו מרתית קורא לרוץ, לצאת, אליו שם, לעֶברו, לצד זריחתו האפשרית. שם בדַחַס ההוא הממלא ואובד באופק, והלאה ומעבר לו והלאה, אל מקום שנעלמים בו גם המהירים והגדולים שבעופות הנוֹד.

לבי אל שדות־הבור. ואל שדות־החיטה. בין כשהם נובטים ובין כשהם נקצרים, ובין כשהם חרושים על פניהם ולֶחְיי הרגבים מבהיקות, ובין כשיד איש לא נגעה בהם עוד. שם לא סגר עוד הגמור. שם לא חי האפור מנוּמר הניירות הפורחים, המוזנחות והשממון, והלאה משם והלאה, שם הים, ואם רק לא טיפחו עוד ולא פיתחו את חופו ואת גבעותיו שאצלו, תמצא גם אצלו מרחב נושם, או, אולי הפוֹך ואל ההרים צא, או אולי, למשל, בכל זאת, בוא נלך דרומה –

רוצה? אני כולי.

עיף? כבדו רגליך? לעולם טוב הלוֹך מחכּוֹת. גם כשעדיין לא ברור כלום, ולא הוברר כל דבר ודבר כל צרכו, גם אז, גם כשאין כוח, ועסוקים ואין פנאי, וצריכים להספיק, וכל מיני שהם, גם אז, גם כשלא בטוחים אל נכון אל מה ואל מי, ומה אחר־כך ומה־ייצא־מזה – קום וצא. קודם צא ואחר תשאל. שמא, עד כה, תהיה חכם ותיכבד ותשב ותישאר, העולם קשור כולו שיקולי לא‏־כדאי. ולעולם, מסתבר, לא כדאי. מלבד מה שהוא הלא־הכדאי הנפלא ביותר שנשאר. לא?

ואל תאמר כשאסיים, קודם אמלא ואחר אצא. אל תסיים ואל תמלא. שהוא, קודם כל, חדוּל מלכת. שהוא, לי די גם בזה, שהוא גם כך אפשר. ומיד אתה נספח אל ציבור משלימי הגורל. ציבור כבד נכבד. לולא שהגורל, בני, אם אמנם יש גורל, שעושה שינויים ותמורות, הגורל נסע, עקר הלך מזה, זה מכבר. מה יעשה כאן? פנה הלך אל מחוזות ההר. בָחל שָמט נָשל השאיר את הכאן העָקר הזה מחוץ לידו ולאִיכפתו, ונשארה הארץ בלי איכפת, נשארה בלי גורל. די לה במה שהיא, אין לה עוד גורל. תם לה כבר. ענין גמור. תנצבה.

ומה יהיה, אתה נחרד, ומה אני מציע? אם לא כך, איך איפוא אחרת?

חביבי שלי, אותי אתה שואל? לי אין הצעות. וכש“לוחצים אותי אל הקיר” אני רק נמעך. וכשמבקשים לדעת אם לא כך – איך איפוא כן? מה במקום זה? מנין להתחיל, איך להמשיך, ומה בשלב ג'. ולאן באים לבסוף? ומה אתה יש לך איפוא להציע?

לי? צחוק: אני? מנין לי להציע? האם יש בידי דבר אחד מוצק שעליו אפשר לעמוד ולהציע דברים? מה יש בידי מחוץ לאחד הזה: שרק לא כך, וכמין שוטה־חרש־וקטן אחד, שאינו יודע אלא רק לחזור: לא כך. לא כך.

רק שלא כך. אף לא ליום אחד נוסף. רק זה. ועד כאן חכמתי. אבל את זה אני יודע עד תכליתו. ולא יוליכו אותי שולל. וגם כשאין לי ואיני יודע מה להציע. ואינני יכול וגם לא מתיימר להיות בעלן לשום תשובות שהן, וגם איני מנסה, ומניח זאת לכל מי שהוא יודע, לעושה, לקובע ולנוטל יזמה ומזימה, ושבידיו הדבר לעשות. וברכות לראשו.

לא יודע דבר אחר מאשר זה הפזמון החוזר: שלא כך. אולי גם עוד אחד: שאחרת. לא יודע איך. אף כי, וזה נראה לי ודאי ומעל כל ספק: שיש אחרת. ושניתן. ואל תבקש ממני ראיות. אי־כך בעולם. וליתר זהירות: אולי, אי כך בעולם, אולי לא אשליה? אולי באמת? גם כשאין שום עדוּת בעולם מלבד לחש הגחלים שבקרבך. וזה מספיק? ועד כדי לזרוק הכל, ומכל וכל? ועד כדי שלא להתייאש ולהוסיף וללכת לצד הזריחה שלו – איפה היא? – מפני שאם לא, מפני שאם אין כלל, הרי ללכת־ללכת איננו אלא רק להתקרב אל מה שאין, ואז, הרי זה… אינני יודע. ומוטב להפסיק כאן. משום ש… אבל, אם זו אמת שיש, אז צריך לקום וללכת. זה הכל. לא יודע כלום יותר. רק שאם כן – אז ללכת. ולא לתת לזמן ההולך למצוא אותך בלתי־הולך, רובץ באיזה בין־המשפתַים, רואה־כי־טוב באיזה ארץ־כי־נעמה, ומטֶה שכמו לנחת. ללכת. מתוך הליכה. בהתהלכוּת. ולא לומר יש כשאין. התהלכוּת. כמו בין חרישה לזריעה.

ומי אומר, אתה אומר, שלי ראוי טוב אחר משל כולם? אני איני אומר. רק שמיתרי אינם נפרטים עוד כאן. שרק מתכווצים שלא להיפרט. שלא יגעו. שלא יתערבו בי. וכשחייב לומר מלה – הרי רק כדי להשתמט, להיפטר, לצאת ידי חובה, לסלק את נפשי, להיפטר מטרחנות, לשלם מס, וזה הכל. מה יוצא? יוצא שהלא־חשוב והלא־עיקר בולע הכל בפה פעור, ולא נודע כי בא אל קרבו, כפרות פרעה דקות הבשר. ואי־אפשר עוד כך. אז נוטל לי ומשתמט אל פתיחוּת השמש. אל מִרגש העשבים. אל הרוך שבתנודתם ברוח, אל שכרוֹן הרוח הזהוּבה, אל השקידה הזמזוּמית ששם, אל הנִרהבוּת, אל השקיפות ההיא, כשל צוַאר נערה שקוי שמש, שהדופק בו והצחות המפתה, והזכּות הענבית ושלמות עיגולם, בפתוח ההוא הבלתי־נפגם, בלתי פותר שום שאלות, או, כמו, אולי, כמו הינשוף הנושם ויוצא ברדת החושך; או, כמו הקיפוד שנפתח כשיורד סביבו לבסוף השקט, כששורקת לו נשיבת חירות: כעת תוכל; או, כמו הקרפדה בביצה, כשהריחה את הקשב הממתין לה, בשותפות הפוריה הזאת – אז מתחיל מתרונן בי הנכון שבי, שעוד נותר – ולא כשום עצה לשום חסר־עצה שהוא – אז נפתחים דברים מכיווּצם, שקט נושב לקראתך, כמי שבא למקומו. וגם צורך מעורר לעשות מעשים מכווָנים ונכונים. ומאליו מתרונן פתאום זמר בך. מתרונן מבלי לפתוח פה, מריע, עומד על הראש, מתהפך. מדלג חָפשי, והשמש, והעפר, וגם חרגול מנתר, ומה שאין לו סוף, ולא שום מלים – וכמו מוקף תנועת ים כזו ופתיחות נושמת…

חייךְ, חייך לך. אינני עושה לי שום גן־עדן בדוי, לא תולה לי שום מגדלים בעננים, רק מנסה להיות יודע ולהודות על היפה כשם שבועט וממאן כשאינו. להודות כל שעה יפה על השעה היפה. לומר הן על הן. בין שעה ארוכה היא, בין חולפת כביעף וכחלוֹם יעוף. בין יש לה המשך בין היא רק תו אחד בעולם. בתוך כל ההפסד, הבזבוּז, האָבדן והשממון הזה – נאת־מדבר פתאום: רגע קצר אבל מלא. כתמר עלי עין. למענו. חיים שלמים בשביל הרגע האחד. מרוויח עולם מלא ברגע הזה. כזוכה בפיס. פתאום נפטר מן הדלות, פטור ולא תקוע עוד בה. פטור מחביקת החד־גוניות התובעת בחד־גוניות תשובות חד־גוניות, רק הן, תמיד הן והן בלבד. מציל כלשהי אחיזה. אינך יודע עד כמה. ולא יודע לומר איך. מעשה שהיה פעם, כשכל עולמי הטוב, העומד, המאוזן, המאמין, נפל פעם אחת, נפל בנופלים ולא קם. ופתאום ואל תוך האָבדן, השומם הזה, אל תוך הככה־זה המקיף – פתאום רוח ים טובה. וחיוך. חיוך בָּשל. בלתי־קשור בשום היסטוריה, ביאוגרפיה או מה שיהיה. בלתי־מבטיח לא תקוות ולא חישובים של סיכוי. נקי מכל אלה. כולו עשוי תבונה יודעת, כמו המובחר שבחברים: שיודע לדעת נכון. הוָיה שכל עצמה – היותה. שהשעה נחה עליה מעצבוניה. שלא רוצים שתעבור. שמבקשים להישאר בתחומיה. שהם הפתוחים ביותר. פתוחים מכל פתוּחַ. שהם הפתוח עצמו, הו, אל תלכי, אל תפני מזה, הישארי, היי נשארת, תני ונישאר, הו המתיני, עוד רגע, הישארי!

בגבי אחיו

ומה אנחנו שׁוֹהים־פּוהים כאן. הלא כבר יצאנו, מה לנו עוד מתעַכבים והיום קצר. ובמקום להשתהות, כדי לראות מה לא, בוא נרוץ ונראה מה כן. מה בעצם רציתי לספר לך היום? כולי מלא בדיחות־הדעת. ולא נספר שום דבר מסתחב ונפסח על מה שכמעט ובא לפי, וּבוֹא נימנע משום דברים קורעֵי לב. טוב? מוֹחק ולא אספר מה שכמעט והתחלתי, ממה שמַמתין בתחתית הלב ימים כה רבים. וגם לא אספר על אחי ועל האופנוע שלו, ועל הדרך שחשב להספיק, כשרץ, ביום ההוא. נספיק, נספיק, אמר לאחמד זה, או שמוֹ חסן, שרכב עמו מאחור, נספיק לפני שההיא תעבור, אמר ולא הוסיף עוד, ולא יוסיף, לא הוא ולא אחמד או חסן, ולא הוסיפו ולא שבוּ עוד הביתה כי אם הוּשבוּ, איש אל רצפת בית אמו לשכב שם עטוּף סדין ונר דולק למראשותיו ואמא חנוּקה ומטורפת סוֹפקת כפים. נכון שנפסח ולא נספר בזה היום? ימתין זה עד בוא יומו. מי יתן ולא יבוא.

אבל אתה אולי יודע על מה? יש לך אולי רעיון פורה? וגם לא על יחיעם אצל הגשר, כשהלך עם רעיו, אלהים יודע למה דוקא, והלא היה יכול ללכת לקונצרט עם רֶמה, ולשמוע את מוצארט אשר אהב, גבוה מכולם, רוֹטט כמיתר, ועד הכדור הראשון אשר ספג בטרם עוד אמר מלה, ועוד רצו נושאי חומר הנפץ אל מַסַד הגשר והתפוצצו עמו והפכו אבק־אור ועלו אל הירח שזרח אותה שעה במלואו, כפרח מלא מעל צמרות הבוּסתנים וההרים. ואיננו. (ואינם.) ולא תראה אותו. ולא תוכל להכירו. ולא תשמע שריקתו הולך ובא קרֵב מעומק הרחוב לקראתנו, לבוּש כמו שהיה יודע, מיוחד לעצמו, תמיר, יפה, עצוב, אבל מחייך, מתרונן מאהבה, חי כאן ורחוק מכאן, הולך בינינו, וכבר איננו. נכון שלא נפתח בכלום כזה?

חביבי שלי, קצת נתכווץ בי ואיני תולה עוד תקוות מרובות בסיפור שלנו היום. צר לי. בהכרח יפסח זה על העיקר: כי על הנחוץ ביותר, על האוֹכַל ביותר – לא אוכל לספר. הוא הדבר עצמו ולא סיפורו. ואתה הלא יודע שסיפור הוא דבר עשוי ממַשהו ולא המשהו עצמו (לא כובד הגשר הנורא שמועף, כי אם אולי אותו פרח צהוב, ועצוב, שהירח היה כמותו). משתמט לכאן ולכאן, מדעת ושלא־מדעת ומתחמק, כדי להפחית כאב והכאבה, חצוי בלא להודות ואפילו אם היטב הוא מודה ויודע, בוֹרח לכל רוח ובורח מפני כל רוח, ולא עולה בידיו. כלום סיפור הוא כל זה? הלא שוב רק דרשה. דרשה נרגשת עד כלימה. וגם ניכלם. הדבר ההוא, הדבר עצמו, שאיני יכול לספר, וגם לא יודע איך אוכל, כבד ממני, ובעיקר מכאיב, עד כדי שלא לספר אלא לבכּות. אני קולי ייחנק בדברי ואתה תבכה אתי. נניח איפוא. היכן היינו עומדים?

הו, הנה רוח. רוח ים טובה. ריטט שלי. כבמכחול קל רוחף. כל עומס החום העמום מתחיל ניזוז נהדף. קח נשימה עמוקה, חביבי. בוא נקוה ליותר ולטוב. גוש האדמה הכבד, הכהה, הכדורי, כבר נתחמם כהוגן; אבל הים העצל נשאר מוּצן־לילה, ואל מקום החוֹם שנתרומם, קל, נמשך נשאב אויר הים – שקוף פלומתי, זרומי, זיכּוכי, כמימי הפלג – הסר כובעך, תן לה לעבור בכולך. גם אתה? כטוֹבוֹת שבאצבעות הנוגעות נכונה. גם לך? המרחב הזהוב הזה. ההרגשה כי זרעים שנופלים כאן לא יפלו על ריק, וכן גם הרהורים אולי. ואם יש בלבך שתים שלוש טרדות, וגם מן הדחויות ביותר והאוכלות באפילה, הבֵא לכאן. לפני המזהיב הנפתח הזה, בשדה המתרחב הזה. המתפרשׂ ברוח. השׂט, לבנה וחמה היא, ואדמונית ועסיסית, וזהובה וקטיפנית, ואפרסקית ובשלה, ותמה היא, כולה פתוחה למגע, למישוש כל הכף והאצבעות כולן, ועד לקלוּק והתלקקוּת, בכל הנוגע, ובידים ובפה, בנשימה ובמנשם, וביחפות ובריח, ובאור ובפַעַם הלב, ובמִנשם הנשימות – אוהב לנשום גם אתה אור פוֹכֶּה?

כאן אני הולך. כאן מתהלך. ובוא נרד עד שם. מאצל הקזוארינות שעל השביל. תמיד הרוח בהן. תמיד נאחזת ביניהן רוחשת. תמיד יש לה לחש להלחיש בחָמקה, ופתאום עובר את כל גודש העֳפי הנע הזה הֲמי געגועים, שקשה לעמוד בו בלי לשנות את סדר הנשימה, וכבר אתה חסר מנוחה, אחוז געגועים, ובדידות מצקת ואינה מכילה. להוסיף ללכת הלאה, או לחזור? או קודם לדעת משהו ורק אז? או לא, ורק להפסיק הכל מכל, ורק ליטול וליפול אפים ולחדול, בהתייפחות הזו הלוחשת פה… עיף? עיפת בחור? מבקש לנוח טיפה בצל המתייבב? טוב שלא. נמשיך.

מי לקראתנו? כל המכרים הישנים – הלו, כולכם, מה נשמע? – לקוֹרנית המקוּרקפת שלום רב, ריחך, יקרה, הדבורים שיכורות שבחוֹ – מה חדש, הזַקנָן־השעיר המנפנף מתוך חבורה שלמה נרגשת כולה, רגליה בצוֹבר אחד וניסיה פרושים קרואים לעוף – והמִתְנָן, מכובדי, ברכותי – אהלן לגעדה שצמרה לבן וריחה מעולף – הכל כתקנו, הנשרן הדוחני? ־ שוב נפגשים, אכן אכן, ־ הוי המלענן – אני אוהב את הכתום הפנימי שבך, בּוּצין זקוף אחד שעשוי כמנורת המקדש, איך עבר הלילה. חַרחבינה שרועה־מכחילה? לשמשון הידד, ולעכנאי, לזיפני, ולעוקץ העקרב המגולל ־ לכולכם שלום והלל, וזו התגית, ברך־הגמל, עם העדעד הכחול בן האלמוות, עם המַרוָה וריחה הנכמש בעצם כוחו, והשַׁברָק שמכאן, – כל אחד לבדו וכולכם כאחד – בוקר טוב. טוב לי ביניכם. טוב לי מכל ביניכם. ולדבורים, ולפרפר הלַבנין הזה, ולנימפאית המתעלעלת, ולנמלים, לבעלי העוקצין, ולמתראים כמאיימים, ולנחפזים בשֵׁש־שֵׁש, ולמזמזמים גדולות ונוראות, ולמקפצים, ולמנתרים לפתע, ולציקוּד הסמוי ולא־יילאה – שיר לך שיר, לא נוגעים בך – וגם לאבני הכורכר החדוּדות ולרבדי החַמרה הלכודים תחתיהם, ולרוח הצחקנית הזו, ארוכת הנשימה הזו, שהכל בה, ונוסעת ושוטפת יוצאת והולכת – זוֹהב לכם? רחב לכולכם? נרהב לכם?

עוצר עצמי היטב כעת, שלא לפעור פי כאן ולגעות בגעי־זמר, כזה המתפרץ מלבי תמיד בבואי הנה, האל יודע מה זמר הוא, געיה יותר מכל זמירה, דיבובים מגוחכים מימות הינקוּת, או ממה שטילטלה הרוח, והביאה, או סלסוּל, לָקוּט מיום אתמול כי עבר. או ייללים לא שייכים לכלום והברות קודם היות הדיבור, דיבוּב לא נולד עדיין ואיש לא חיברו, צעקות חנוקות שנפתח חינקן, אוי לאזנים שככה שומעות ולעינים שראו בלֵצוּתוֹ, איש מגודל למדי, מבוגר, ככל שניתן לראות, וגעיית שור־פר שיצא למרחב, ורק ברגליו לא יעפר זה, ובזנבו לא ישרבט. לא בינתים, תנוח דעתך: לא אציג לפניך הצגה, אבל כשלבד, כשבאים עד כאן, מאליהם פורצים הרבה פקקים אוטמים, והגְעי הזה גח לו, בקול ענות, מחריד הרבה צרעות ועורבים בדממה הזו. צחק צחק. גם זה רק עד ארגיעה וכבר משוחרר וקל ומפורק למדי, ואינו צריך עוד לשום פראות שהיא, ומוכן להמשיך ענווֹ, במיתרים מאוזנים יפה. כמעט.

הכל לפניך. שום דבר מרעיש להתפאר בו, שום תפאורה מפליאה. שטחי אדמה פרושים וזה הכל. שום דראמה, שום פאתוס, שום זנוקי־אֵל, כאילו. רק שטחים שרועים. רק גבעות הכורכר האחדות האלה. ורק גיגית השמים הזו הכפויה סביב, שלמה וריקה מענן, מקשה אחת עד יאוש נקי לגמרי, שאפילו אם רוחשת מיליוני תולעי לובן זוהרים, נראית גם כגהינום של תכלת ריקה. וגם למטה נקי, ובעיקר פתוח: לא־כלום חבוי מעבר לגלוי הזה. שום אַטעיות אשליה. לא שום הנה שָם מעֵבר־לעיקול, או לחוֹרש. אין כאלה ואין כאן מאותם מראות כתובים בכתיבה־תמה, שהבריות שמחים תמיד למצוא ולצלם לתיאבון: חורשות, מִתארי הרים, נחלים, עיקולי־דרך, כתמי צבע, גיבובי גגות – שעושים כרגיל גלויות צבעוניות ומלים זוהרות ומאירות שהולכות עם אמירות גדולות ומתפעלות, ועם “פאנטאסטי”, ועם “משהו!” ועם “איזה־יופי!” – ואילו כאן – מה כאן? הלא אתה רואה. שום סימן. שום ידוּע להזכיר. שום “אובייקט” לצילום. רק פרישׁוּת שׂרוּעה למלואה לכאן ולכאן, ולמי סבלנות לגלות כאן פשר. מהר מוֹרידים משקפים כהים על המבט. מהר רצים חולפים הלאה, אומרים: אַ, שטח ריק. אומרים הֶ, רק מישור. וגם לא אומרים דבר. מחפשים מה שאין כאן, ורק ממהרים לחלוף בלי שום חיפוש. מה יש כאן? אין, אלא פתוח ושרוע וריק וגדול.

אתה יכול לשמוע? אתה שומע? את הצהלה שבפתוחַ הזה החסר שום סימן היכר. בלי תהומות, בלי הררי עד, ולא יערות ולא נהר דולג שוצף. ורק צהלה שבלי שום עוָיה. בכובד ראש וכאילו בפרישות שוקטה. בויתור, מכל־מקום, על כל עשיית רושם. אני אך אשמע ונפתח בי. נדרך כולי שלא לאבד גם בדל קו אובד בכאילו החדגוניות של הנִרחב הזה, איך יש איזו חדגוניות פה, כשהכל כה עשיר, מתהווה, וסוער אמירה צבעונית. כשגם הארוכים, והישרים והבהירים שבקוים אף טפח בהם אינו כמו אף טפח. אלא רק למי שלבו פחוּת מכטפח, וגם זה מרוּח־טוּחַ. ואולי נכון גם שכל דבר שהוא יש לו מקום שממנו התחיל, ופעם אחת שממנה פתח ויצא – מחוץ לכל אלה שמי יודע מנין נפתחו ומתי התחילו, ומה ואם עוד נועד להם מה – מחוץ לכל אלה שמי יודע מה, הרי לכל אחד יש מקום אחד ויש פעם אחת, ספוגי־ספוגים בו ובפקעת נשמתו: הנה, ענני אבק קטנים, מוסחפים מעל השדה החוּם, הנה, צעיף קל של כלום שהרוח מפריחה, ובחמדנות לא מוסתרת, ואפילו אם בשאננות, כזו פשוטה מכל, ובעירום שלה המתגלע, החָפשי, לכל צד, הבהיר, המתקמר פה כחמוקים בשלים, או כחיה מדוּגדגת זו, לרבות דיוק שרטוט האופק, שאינו כמובן אלא רק אובך, והגדוּלה המעגלית המתאַפקת שם, הכובשת עצבות קורעת־לב, הריקה ונקיה, ואין לה שום חוף, ולא יכילנה שום קו מִתאר, וכל אותם ריטוטים בטלים –שאינם מפסיקים כלום והיא באה לה, כל האדמה היפה השרועה הזו, עם כתם החרוש־חרוש הזה, האמיתי מאין כמוהו – באה כולה מתפעמת, ונופל פתאום פַּעַם צלצול באדם, צליל קדמון מכל, מתחילת כל ההתחלות, שמקיץ ריח נשכח, ריח מאין כמוהו, קודם מאוד לכל הטוב ולכל הלא־כל־כך שבא להלן, ומציל פתאום, כאילו, לשעה, את זה שהוא כנראה העיקר, שכמעט ואבד, ומענבל בו ענבוּל, ועד הטמיר הסמוּי האפלי שבו, עד המתחיל בתחילתו, אני מבלבל אותך נורא? את הזה שעוד לא נשתבש בכל מיני הדברים שמלפני שנשתבש חוצו של אדם בהם, הזה שלא החליד, ושלא יוכל להחליד, שלא חטא, שנקי מכל אותם שגיונות, משוגות וכשלונות סרק שהם –עד כדי שמתקפץ פתאום כעת מכל זה אחרת, כך: שתמיד אפשר להתחיל. לא? שתמיד, כאילו, אפשר להתחיל. ואפילו בלי כאילו. נכון? אמור שנכון. תודה.

שטחים־שטחים. האם דבר של כובד הוא שעוברים שני פרפרים? חרשוּפים, כמדומה, מן הנִמפַאוֹת, חומים ברודים. האם חשוב במשהו הֶצהר כזה: שהנה פה ציבורי זקנן רוטטים זרוּמי רוח, מהבהבים מאוד, עשירים בצהוב, גמישים טרודים בשילוח הֶבלחי אור מתנוצצים לחים? לכאן, במשעול הזה, והשיזף הישן נשאר פתאום מחוץ, והכל נשתנה כדי כך, שהוא כמחוץ למקומו, או כאיזה כלי־נגן, אולי, שחדלו מהשתמש בו כעת, עשוי לשיר וגם הרבָּה לשיר בימיו, ואינו שר עוד. שם למעלה אפשר לשבת. מתרוצצים בי דברים. לא יודע איך אתפוש כולם. אל תדאג, לא אפילם עליך, ואולי אספר זה וזה כאחד, מעורבבים, יד זה בעקב זה? מפני שאפשר, בנקל, גם לצאת ריקם, ופשוט לא לספר לא דבר ולא חציו מכל כולם, כמי שמשאיר בית מלא שאון אורחים, ויורד לו לנפשו במשעול הגן. אתה מחייך? חייך לך, בני.

אם לכאן אני בא לשקוט קצת? חדל, איזו מנוחה עליך. ננוח, כידוע פעם, נישלַו אז. חשוב יותר להתחיל, ואם לא להתחיל, לבקש אולי רק את הכיוון הנכון, אם יש כזה, או נאמר, לעלות על העקבות הנכונים של הדרך הנכונה, אם יש כזו, ולצאת, אז, וללכת, והלאה, ולא שום סבלנות למה שלא, לא שום סבלנות שהיא לכלום.

חסר שוּם יכולת לא לעסוק ולא להתעסק, ולא ידים ולא רגלים ולא זנב ולא כלום, ורק אילו ידעתי, אילו רק ידעתי. במה להתחיל. מלא בכל מה שיש בי, בכל הזה שהוא אני וגם במה שלא הגיע עוד, בכל חסר המוצא הזה, והמודחק דחוק הזה – לתִתו, להיותו עולה, מתנער מקוּרי השוא ממה שכבר נשכח וממה שעוד לא התחיל, נקרא ובא כלקול שופר, כן, קם וכל מיציו מקיצים, מתגדש רומם כולו, בָּשל כפרי, כואב מְלֵאוּתוֹ, שואג לפרוץ, כממעבה עומק, וכולו הווה את אשר הוא, ככל שיכול להיות ויותר גדול. ועובר כל גבול פורץ לבסוף כקדחת גשם־אביב, אשר –

מי פתאום כאן? אנחנו מדברים מדברים ומדברים, מה אנחנו מדברים ומדברים, וכאן הקורנית הזו, הנהי לפניךָ. מתכבד להציג לפניך: קורנית מקורקפת למשפחת השׂפתניים. נעים מאוד נעים מאוד, הה, גברתי, התענוג כולו לנו. ובחשאי: ראית מעודך מבּע כזה ואור מלא מזה, קרקפת צבורה מזו, כולה לילכוּת צנועה, מעל ענפים מסובלים משהו, עציים למדי, מחושפים למדי, כאלה שיש לפניך – אבל לא, בוא, גחן שְׁחֵה על אפיך, על ברכים, בן־אדם, תן חָטמך בה, מולל קצת מזוּטי עלים מעובים אלה, מותר לך, אלה חסרי התואר, וּקשוֹב לניחוח – מה אתה נזכר? קשוֹב לו קשוֹב, לא מוזכר לך מה? חריפותו, עדנתו, כחלוּתוֹ, אם יש צבע לריחַ? מה זה מנַחח לך? כי הוא כזה שמזכיר, קשה לזכור מה. מאותם שמקיצים זכרונות. ומצילים זכּות מאבדנה, זכרונות צלולים אף כי עמומים־נלאים קצת, לא? אבל החריף החריף שמכאן, החריף המריר הצהוב הזה, הוא כמובן לא אחר אלא הבבוּנג – זה כאן בשלמותו: זהוב כדורים, עוטה אפור כאבק דרכים ומְנַחחַ כמזרקה בכיכר. גע בו וידיך מנוגעות. כולך צרוב ריח מרור, מפתה לצד הדברים הבלתי־חולפים, האמיתיים, שאין בהם כלום, רק נכונות. ומה צריך עוד, יותר מנכונות?

שדות שדות. מרחבי שדוֹת. עצבות מרחבים. על מרחבים תמיד עצבות. גם שטופי השמש, גם ההולכים נקיים עד אפסי ארץ. פתוחים כאלה עד תכלית. שותקי מה שבחובם. לא משאירים לך דבר אחיזה להידבק אליו. רק אוֹבכים קלים מצעפים את הרחוק. והשאר בוהק שותק. אמיתי למעלה מכּוחך. חסר שום פרכּוּס. לא שום מה־שאין־בו על פניו. לא עצב נורא בשביל לבכות, ולא עצב עד למרר. ולא שום דבר כנגד מה, אלא רק עצם מַמשות העצוב, מישור שלם ואחד עד האופק. האם אני מעציב אותך? צר לי. האם זה יותר מדי? לקשור קוים עם קוים ושטחים עם שטחים, ולקחת דברים עם כל מה שממלא כאן, בין עובר ושב מזדמן, בין תקוע במקומו לבלי מוש, לרבות הבז הזה, הבט, ההוא התלוי שם מרפרף ברוח, פתאום נחבט צלל וכבר חזר וצף לשוט מעגליו. או, אולי הדרורית הזו, היום־יומית, המנתרת פה – שלום רב, ואיה מר דרור? – וגם להק החוחיות, בטרם יתפרחו מפנינו במַשַק, בצהוב אדום ובצויצה; והחָגלה המבועתת הזו – כבר נתמלטה – תמיד מגלה מחבואה דוקא בנוסה פתע, לא מאמינה לסתר חביונה. וההיא שם, בעופה, רואָה, זו, כן, בוא נצעק אליה דבר, נשאל שאלה – הלא היא רואה הרחק יותר, ויודעת כבר מה יש מעבר לגבעה שעוד לא הגענו אליה – שואלים? הו, את, שם, כן, אמרי: מה זה? מה זה שם? בוא נפתח עמה שיח מיודעים קל ומתלבב, מעבר לרוֹחַק

“הו, הו, את!”

“בוקר טוב”, היא עונה מיד, שמעתָ?

“טוב ומבורך”, אני אליה, ו“שלומךְ?” צועק אליה קיצור חיבה גדולה.

“ואתה?” אף היא אלי בחסכון.

“חיים… והגידי, הו הגידי לנו, מה את?” חומדת פתאום בי רוח לצעוק ככה אליה. “הגידי מה את?” (כדי שלא לשאול: מה יהיה, הגידי, מה יהיה?).

“אינך יודע?” היא צוחקת ועושה מחוג.

“את יודעת?”

“הביטו עליו, מה אתה שם?”

“אני כן, ואת?”

“אם אתה כן, למה אני לא?”

“רק כדי לדעת אם גם את כן.”

“מה אני כן?”

“אם אינךְ לא?”

“ואתה?”

“אני הוא זה בעולם שיודע עד כמה את כן.”

“שמה אני כן?”

“שאת רוצה שאני –”

“רוצה שאתה מה?”

“שאת מבקשת שאני –”

“שאתה מה?”

“שאצעק מה אני כן אל מה שאת?”

“רוצֶה לצעוק?”

“לא ענית. אבל אני כן. מודה. נורא כן. לא בוש לומר: כן. כן. כן. ואת?”

“צעק אם צועק לך.”

“יופי, כן, ואני צועק וצועק, כן כן, אני צועק, בכל מה שצועק בי לצעוק – כן, כן וזה בינתים, אין בי עוד, רק כן כן.”

אתה צוחק? צחק לך. הנה. הברחנו אותה בצעקות. ברחה לה.

מי זו היתה? היתה היתה. איננה. בוא נלך. מתחשק לך שנרוץ? הו, יפה כאן לדהור, מה אתה יודע, לטוס, לרוץ בהתלהבות. סוס למשל. סוסת בדווים אצילה, זרזירת מתנים. אבל אפילו בחמוֹר מרקד. ריצת דוהרים מישרין. וגם באופנים, למשל, למה לא. גָחוּן טוֹחן וטס. ותאר לך באופנוע. אלהים, איך! בכל מלוא כוח הדהירה שבמעיו. מה אתה יודע. טסתי כאן לא אחת, דבק באחי הייתי מאחוריו, אז, גם חרד מאוד וגם מתרונן מאוד, והרוח נתשוררה נתרוננה שרקה הִשריקה סביבנו ובנו, ומעלינו, והפצנו את שאריתה הבורחת לעמוד אבק, רץ מתהולל, שהקיץ כולו השתעשע בו, בנפלו לאטו, כמתוך תמהון, אבק בריא, אבק שדות, חום, זהב וקמח. אלהים, כמה הייתי מחכה ליום שאף אני. רץ הייתי ביחפותי בדרך החול וידי כמלוא רוחב מאחז הנהיגה, מרעיש בפי ומדמה עצמי אופנוע מאבּק במשעולי השדות. אני אוהב משעולי שדות. אתה יודע? חוּמים וחמים, וגם אפורים. אין מה לדבר אדומים. אפילו כשהם טובענֵי בוץ חורף. לא תתפלא, כשאך אינה המקרה לידי – ומיד ניסיתי כוחי גם אני, באופנוע, הו, גם אני, כן, גם אני כבר פעם, גם אני, מושל לבדי בכוח הדוהר ההוא, ובהסתר, בהיחבא, בחרדה שרק לא אתפש בצאתי, שכן אחר־כך כבר יהיה הכל מן־הסתם פשוט יותר. וכשהחליף אחי את האופנוע הראשון, השחור והמזוהם, המשתעל כאחוז דיבוק, בחדש ממנו, “סאנבִּים” שמו, נוצץ עם ריקועי כרוֹם, ושואן עָצמה מפכפכת, כבר הייתי מוחזק בעיני עצמי פרש מומחה ובקי, ורק תנו־נא לי ואראה לכם.

שוקד ומדקדק התחקיתי אחר כל הליכות אחי עם אופנועו. לא בז גם להליכות שהסגנון הטוב מחייב. החל באופן שבו באים ומציצים סוקרים במבט־עין אדנוּתי, ועד שׂימת היד הנבונה על כל הטעון בדיקה שבמגע, עם כל גינוני המומחיות הבקיאה, עם שלוַת יודעי־כל, זו האדנות שתיטול בעוד רגע את המחריש הזה ותהפכהו לפרץ רוח עזה, לסופה בוֹרקת, הרחק מכל הברוָזיות שיש לכם מסביב, הגונה כזו, נמוכה ומקרקרת. אין צורך לומר שכבר ידעתי על בוריים, ובשמותיהם הנכריים לעומק ולגובה ולקסם שיבושיהם, כל אביזרי הניהוּג ופריטי הקרביים: בעל־פה וכמעט כעל־יד, שיננתי לדיוקם היכן הוא לוחץ ומה הוא מחלץ, במה ימשוך וממה יחדל, ואיזה הודפין ומאיזה מַרפין עד שהופך הגולם הנאלם לכרוב מעופף ואת וָהֵב בסופה. אין קץ פעמים, ובחלום הלילה, הייתי חוזר ויודע: איך ומה ומתי, ולעתים אף בפועל יד ורגל, מחבט באויר ככל הנדרש – לא בלי התמֵהַ עוברים ושבים, משתרכים בעצלתים כחום היום, נארגים בלא יודעים אל רקמת הצל שבירכתי הדרך מתחת חופות העצים – ובחור פתאום לפניהם קופץ יחף ומבעט בריק ועיניו אל שלא מזה.

הנה זו הבטישה, למשל, בדושת המַתנע. פרק לעצמו. מצוָה שתהא זו קלה ונקיה. אחת ולא תוסיף. אחת שהופכת חיים, לא כדרך יש־עושין, שמקפצים לחינם עד הישטפם זיעה קשה וזפת נוטפת ואין קול ואין ניע, פרט לעטישה זו או אחרת, עטישה כוזבת של ריק; ולא כאותם שלומיאלים מפורסמים המרקדים ומדלגים על גבי אותה דושה סוררת, שאינה נענית להם אפילו בזיז, דבר אל הכותל; ולא כאותם שמנסים להתחכם בתחבולות ובתושיות ובדעתנוּת יתירה, ובין קיפוץ לקיפוץ, שאין פטור ממנו, משתחוים ובאים בראשי אצבעות ובחוד חָטמם לראות מה שם מסרב במעי המנגנון, ויוצאים נוטפים עכירות, עד חֶפתי שרוולי חולצת־השבת שלבשו לכבוד, ומקפצים שנית וחוזרים ונחפזים שבעתים ומשתחוים לסגור שם מהר מה שזה עתה פתחו להושיע, ושפתיהם נעות ורוחשות סינון פתנים שבין השבּעה לקללה; ולא, הה, לא כאותם שכבר אין להם מה להפסיד, והם רצים ומריצים את הפגר במוֹרד הרחוב להחיותו אי כך, ונעלמים מעבר לפינה בדידוי קרנפים עוקמני, מתדהרים לבוֹשתם אי לשם.

אבל כשאחי היה בא אל אופנועו, רק סקרו והקיפו במבט שלם אחד, וכבר היה זה נענה, וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. כמעט מַגע קל אחד בדושה, וכמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך חיים, פיכויים קלים, בוּעתיים, מדויקים, סכויי שמן, מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו, משהו מעין “וַלנסיה”, ועולה ורוכב ומרעישו, וכבר הם מעופפים בתנופה סחפנית אחת, אחת היא כביש, חול, מעלֶה או מורד, ורק אויר שרוף־יבש שוּיר לו מאחור, ולעולם לא היה רכובו של אחי מרעים בשצף טחטוחים המוניים כדרך הרבה פוחזים בני־בליעל, לעולם היה רכוּבו מחונך יפה, כסוס מאולף, וכך גם היו נראים כדבקים לבשר אחד, הפרש ורמכו, בהדר מי שכוחו לו ואיננו מפגינו, שעליזות כוח מתרוננת בו בלי להתבזבז על פחוּתוֹת, ודי לו במגע אצבע נכונה אחת והא כבר טס, פורץ ומגמא ארץ, יפה ומתנפנף וחולף, ומותיר רק חריכה יבשה, הד פוֹחת והשתאות מעריצה, לו דוּמיה תהילה.

הזכרתי כבר כי בימים ההם, היה נפוץ בארץ הפיוט “וַלנסיה” על כל לשון ומעל כל גרמופון. והיה מתרועע בכלוֹת, ביחיד ובציבור, ועד מְצוץ הנפש והתמוגגה – פותח בקריאה הגבוהה ויורד עד ההשפלה שנתקשתה להיאמר מנוֹמך, עד שהקול כמעט ואבד על סִפה, וניצל רק כשנמצא כוח לחזור ולצוף (וזה היה גם מה שניגנו בקול גדול, קול נוחר, בערב, אצל בית־העם, כשהצליחו לבסוף להתניע את התרח הזקן המנוע שעשה שם חשמל. והבריות ראו ראיה ושמעו שמועה אף נזכרו מיד: הה, איזה יום היום, הלא היום סינימה לנו, בית יעקב לכו ונלכה!). פיוט תמים כולו, וכולו ערגה:

וַלנסיה!

הלך לשוק

קנה בקבוק

ילען אַבּוּק

בזג נעלים ישנו־ו־ו־ות

וַלנסיה!…

והפזמון הסוגר לא היה כמובן אחר אלא רק זה:

אפשר חביבי

להשתגע

אפשר חביבי

להשתגע

תריסר פעמים רצופות, עד רגעון הנשימות, ושוב לאזור כוֹח, אל קריאת הזעקה שבמרומים: ולנסיה – ה –ה!

ובזמר זה היה אחי מְתחַרה את האופנוע כשהיה שוטף וטס, מתופף בכתפיו, בקצה נעליו ובקצה אצבעותיו המפרטטות על הידיות, וכשמגיע לבו למרום עינוגו היה נוטש את כל המלים הגדולות ההן ומַחרה ממשיך בלה־לה־לה, טם־טם־טם, בלבד, שהוא מכיל יותר, ממצה יותר, ועשיר פי כמה, וגולש בלא הבחן, אל אחי הפיוט הנזכר למעלה, והנחמד ממנו להלל, לאמור:

יש לנו זבל כימי

פוקסטרוט, טנגו, שימי

נעלים, גרבים וכל דבר שהוא –

(ולעתים גם: מים, גרבים, גזוז וגם גלידה!), (וכלל לא, כפי שעשוי מישהו לייחס בטעות של בוּרוּת מזיקה, כאילו איזה: חושו־אחים־חושו, או העבודה היא כל חיינו, או תחזקנה, או זבחו זבחי צדק, וכל דבר שהוא.)

ומתרוננים ומרננים ככה, אחי על אוכפו, ואני דבק בגבו, מעל כל הבִּרבורים והפכפוכים ולעתים בלוויית ניקודי ציפרוּרי הצופר, לקישוט ולהידור יתר, היינו טסים במהירות מבעיתה, וחודרים בה בטיסה אל תוך מנהרת האקציה האפלולה כירוּיי תותח, ומיד היו החולות, האפלולית, תקרת המנהרה הנמוכה הארוגה אור וצל, טסים לאחור, מסונוורים ומוצלפים קוי בזיקה שביטיים, אלמלא שגם העצומה שבעצומות הטיסות, אף היא היתה נבלעת אל מצולות החול, ונרגעת בהכרח, אף כי אחי לא יוותר, ופותח עתה בנפנופי רגלים באויר, הוא מלפנים ואני מאחור, נפנף ובעט להכא ולהתם, להציל את שיווי־המשקל, ואת המהירות שלא תירגע להתהפכות מבישה, היזרק והישפך והאופנוע על ראשנו – ובמומחיות ובזריזות מצוינה היה אחי, ואני מאחוריו, מבעטים בתלוליות החול הסוחפני, הבולע להשקיענו, ניצלים כל רגע ממפולת, מנתרים על מלכודות ענפים קבורים בחול, על מהמורות מִפסעי כובד גמלים, על ריקקי פָרות שהתריזו, ונושעים בתחבולות מבריקות לסטות מכל קמח טובעני, מתפרצים אל כל סימן המִתראה כאדמה קשוחה וקשויה יותר, ונזהרים ברגע האחרון, שלא להיערף בשׂוכת אקציה סרוחה, שלא להיתלות בה כאבשלום בן מעכה, ולצאת רק פה ושם בתילוש תלתל־מה למזכרת, ונפתלים בעוִית מצד לצד, מתוך קיפוץ וניתור מצחיק, לולא היה מחריד, מקיצים ענני חול זהוב, ולעתים גם מרדפים איזה גמל אבוד עשתונות, שפורץ את כל קשריו ואת כל תנומותיו וכל המשאות שעליו וכל משמעת בעליו, ויוֹצא בצריחה צורמת קורעת־לב, ובשרבּוט זנב לנוּס ישר היישר לפניו כנשרף, עד שתזדמן לו סימטה יוצאת לנטות בה, או עד שיתמחק כולו ורובו אל תוך חובי קיר האקציה הקעור, מרקַע במחץ גופו כל ענפיה לרבות אותו שרביטן שדיפן צלעיה, עד שמתרדד עמה פנימה כמי שהודפס עליה; או, למשל, חמור בן אתונות, שהיה מתבהל ומפליא רוץ, סוף־סוף רץ כאשר לא רץ גם בטוב שבחלומות בעליו הנדהם, ישר לכל מקום שלא פיללנו וכמעט הופך טיסתנו ההיא לאשפת שני רוכבים חמור אחד ואופנוע, נוראה וצורחת, שלא להזכיר כל אותם שלא חטאו, כולל בעלי־כנף שנסתתרה בינתם מאימה ומאין דעת לאן להתעופף קודם, משׂימים ושׂמים לאֵל כל שגרת פעימי המנועים השלוים, המודדים זמנם בפכים קטנים, ותפילתם זכה וכמתוך חלום אין־קץ, לא נשאר מהם ומהמייתם סימן ושארית, ואחי לא החסיר כלום מן המהירות ורק היה מוסיף מהירות, ומוסיף ומבעט באויר ובחול, בהול להציל טיסתנו וקצת חיינו, מבעט ומרנן, ואני דבק בגבו מאחור, ולנסיה, הלך לשוק, קנה בקבוק, וגם צועק אלי מפעם לפעם: החזק היטב, או: וכעת הבט, כצעוק בזירה אל דוקר השור, הבט וראה את זה, או כשזה כבר חלף ומאחור: איך זה היה? כשצלחנו מחפורת סמויה בניתור מרסק ובגבורת גיבורים אנשי־שם מרחיבי עולם.

מסע כזה; או מסע אחר; אחד בלתי־נשכח, מסע לילי, לרוּבּין, לחגיגות בחולות, למחולות העם, בשלהי הקיץ, בפרוס הסתיו, כשסיעות זבובים נפלו כספחת על כל היקום לשַׁחתו בקטנות שבעקיצות הצפופות – בלילה אחד כזה, לקחו אתם גם את הינוקא, כל חבורת רעֵי אחי המגודלים, המשופמים, החגורים אזורים משונצים, אותם היורים ניתזי רוק להפליא, המגמגמים בדבּרם מרוב חשיבות, ומשלימים בערבית את ההכרחי שאין להם מזומן אַתם בעברית, וחזקים לבעוט משער לשער בכדורגל בלי להיזקק לשאר העשרה שטפלו עליהם לרוץ ולהתרוצץ. לקחו אותי העני ממעש עמהם, אחד דל ודק וקל, לא זוכר בזכות מה, או אולי פשוט נסעו אמא־אבא והשאירו אותו עליו, ובאשר ילך אף זה צמוד בגבו, דבק בו, האח באחיו, הוא בראש, וחבורת מרעיו באים, מהם בסוסים, מהם בחמורים, ואחד, והוא אפילו קצת חיגר, דידה ברגליו, לא שועה לליעוגים מתבדח עם מבזיו, ובא מדדה ולא פיגר כלום, וכך בשטיפה לא מהירה, להתאימה לכל כפות הרגלים והטלפים, באנו מהרה אל בין משוכות הפרדסים, ובשעטה קלה בוססנו בחול השקט, פרדסים שלנו ושאינם שלנו, שהלילה, וריחוקם עשו את אימת סודם הרוחש מסובך פי כמה ומדגדג ועד ציתות עצבני, ופונים לימין ולשמאל, במשעולים לא ידועים לי כלל, נודפי מאורעות ולא פטורים מריח פרעות, שחיטות, נהרג־על־הגבול, מצאו אותו־בין־הפרדסים, או גם סתם ביהוּלֵי גזלנים רגילים ומעשי לסטמנים שזה להם בית־גידולם הטבעי, עד שלא ידעתי כלל איך נצא מרעה זו שנכנסנו אליה, בלתי־נחוצה ללבי הפועם, אך כלל לא בלתי־מוכרה לאחי, שבגבו אני דבק ונושם אותו, שהדרכים כולן מוּכרות לו, עם הקיצורים והקפנדריות, והפרדסים מוּכרים לו, הם ובעליהם, ועסקי קרקעותיהם, ושומריהם הלָנים בבתי־הבאר, המציצים חשכים וסתומי חששות מכאן ומכאן, ועל־פי סדר. והיינו מוסיפים ושועטים ומשעיטים, ויוצאים את הפרדסים, ובאים אל איזור הביצה, על מיצר החולות, גם היא לא בלי עורר צביטת פליאה, בלילה, ועד החולות שמעבר למיצר הנחל, צפוף חישוֹת הקנים הרוחשים בהמולה בלוּלה־כשופה, ובאים לבסוף אל נבי־רובין, ומסגָדו שבתווך, לחזות, לאור מדורות, פנסי “לוּקס”, ושאר מיני אורים, ואפילו חשמל, מעשה־בית, בשׂחקת המחולות, בכרכורי הדרווישים, בדוּכני המתיקה הצבעוניים, ואחי ורעיו משתמטים ממני ומחזקתי, תוקעים בידי סוכריית צבעונין שטעמה מחליא, ונעלמים כפעם בפעם, וחוזרים ונמצאים לאובד הנואש, באותו מעגל בלתי־נגמר, בלתי־נלאה, מכושף העינים ובולע הנשימות החנוקות, של כל אותם שחָזו שם בראוות טלטלת כרסה של אחת צועניה, חשופת טבור, צבעונין לכתפיה ועל שפולי מתניה, ודלעת בטנה יוצאת מצהירה, בורקת בלובן מסמא, חסר בושה, שגורם לקהל תענוג בולע חושים ורוק, והיא בעכסה בלָבנה, בבטנה העגולה וברטטיה, ובטלטלת גווה ואחוריה במעגלים כבדים, כמן מִקפה־צמיג, בשׂרי מאוד וסובב סובב עד כי הסובבים, נשימותיהם נעשו כבדות מעל כוחם וסוסיות למדי, וזמרה מן הצד היתה מנסרת כל הזמן, לא תחדל עד עצם תוככי הלילה, ומעבר, ועד אשמורת שלישית, ובלי שום חשק להינתק מזה ולחזור, הו, לא לשוב, להיות ולהיות בזה הסובב הצבעוני המפתה והמחטיא והמזמר שבתוך הלילה הרחוק, מוקף חולות לבנים ומיליוני כוכבים, ואשר גם בשובנו לא הרפו מאתנו, ולא הקולות האלה המשוררים, בהכאות וביילל, עד בואנו הביתה, בחשכת קודם אור שחר מחרישה (וגאוָה לוחשת: כל־כך מאוחר אני בעולם! כל־כך נוכח בזמן לא מוכר!) ספוגה וממולאה כבשונות וריחות כבושים שנפתחים והמיית שירה רחוקה אין־קץ, מעגלות רחוקים של יילל ותופים, עם המגע בסף מתק האסור ועם המתיקות הרקבה של חוּבי האקציות המפולמות, מזג ליילי עתיר, רוגש, אף כי כמעט חד־גוני, עולה ויורד, עלה ורדת אין קץ, כקול המון הים, שלא החריש באמת מגלגל שתיקתו העמוּסה, והיטב עלה ונתגבה באפילה ההיא, הים ההוא הרחוק, הסוד, עטוף הלילה.

תתפלא איפוא אם הייתי אני מייחל, ואיך צפיתי ועקבתי ונהיתי אחר הרגע הנבחר שאוכל לנסות בו? ויום אחד בא בא. על יד בית הבאר, בצל הגנוֹגנת, השאיר אחי את אופנועו, כרגיל חפוי, ומוצל, והוא ופלוני היו אמורים ללכת לפרדס הסמוך, בענין רכב, או זבל, או כבל, או מה, ונותרתי אני לבדי עם שעתי. תופש מה? לא אאריך: מתחילה אפילו היה הכל כשורה. כפורחת עלה הדבר, כבטוב שבחלומות, הלה פיכפך מיד נכונה ובמדויק, אך דרכתי בדושה, כאילו הייתי אחי, וגם לא ידע שלא להיות מדויק, כך הוא וזה טיבו, ואני כבר על האוכף, מלפנים, על מושב אחי, לבי בגרוני, מושך ומַרפה כהלכה והדבר זז, קצת התפרץ התקפץ מדי, אך מיד נשמע והצלחתי לכבשו, וכבר הנה פורץ מתוכי הרנן הנכוֹן ולנסיה, שלא האריך מדי, לפי שזה כבר גמור, בו־ברגע־ההוא, לא יודע איך, או מה קודם למה, והכל כבר הוא ממורס בתעלת ההשקאה המעושבת ההיא, הרנן ולנסיה, האח הצעיר, שבא על מקום אחיו הבכור, האופנוע הכבד, שלא סבל זר, האימה, הדלק השפוך, וכויה אחת נוראה על גבי שוק דלה אחת. טוב. אתה צוחק. כיביתי בעודני הפוך את המנוע. לא בכיתי. בעשתונות נכונים אף כי בלב מת. כויית־אש במצפוני המתעלף ומקיץ חליפות. כבד כשאול היה לחזור. לחזור ולהפוך את האופנוע, לחזור ולהשיבו על כנו. כה קל וכה עליז היה בעמדו, ופגר כה כבד ומסורבל בדוממו על צִדו. כולי הייתי כואב. ולא היה ממי ליטול עזרה. מלובש בו כולי ולבדי בכל העומס. וגם אסור היה שיידע מישהו. הכל במחתרת מעיני אחי הגדול. לטשטש ולהניס עקבות, אבל עיני אלהים, כנראה, היו פקוחות עלי, אולי. וכבר הוחזר האופנוע אל מתחת לגנוגנת, וכבר אני מטאט מן החול, ברגלי ובענף את חותם עקבות החטא, וכבר הולך לרחוץ עצמי בחול ובמים מחלאה עכורה, וכבר מראה שוקי מחריד, אף כי כאילו רק ממרחק, וגם כאילו כך דוקא יאה לי, והנה בא אחי. סקירת עין. וכבר ידע. ניזלי השמן על חלקת האופנוע הנוצץ? מבע פני? רגלי? – “אתה!” זעק אחי אלי, ושלח אצבעו, אלי, לעברי, ויצא ובא לתפוש אותי – – –

טוב. לא אמשיך. היה מה שהיה. וכזה וכזה היה הנסיון הראשון. עזוּב, הפוך בתעלה וחייב לכלכל לבדו את כובד חטאו (האם היה זה די כדי להניאני מנסות שנית? כך אתה חושב? אתה היית נמנע? הבלים. יש בעולם נסיון פסקני כזה שאחריו חדלים?) – לא יצא זמן רב ורכבתי. רכבתי ורכבתי (רכוב הייתי גם בעצם אותו אחר הצהרים יום שלישי, כעבור שנים, כשבא מישהו מן המשרד לעצור אותי: טלפנו אליך; קוראים לך מן הבית; שתחזור הביתה מיד; לא יודע מה; קרה משהו כמדומה; לאחיך? באופנים? או משהו? מוטב שתחזור מיד. –אמר ההוא. אבל זה, כמובן, לא שייך לסיפורנו כעת).

שתיקת הכפרים

ואתה יודע? לא. אינך יודע. מה פתאום תדע. מי־יתן ולעולם לא. אני, חוששני, כבר יודע. אבל לא אצער אותך. נפסח על זה. לא עליך בדידות מי שקורא ואין משיב. פונה ואין קושב. בדד נקרע בניחושים הנוראים. אין עונה לא ממעל לא מתחת ולא במישור, סביב. אם יקרא ויקרא ויקרא מי יענה. קולו ילך ילך ילך. וגם אם לבי אתן בקולי ואקרא, יש עונה? מי יתן לב או קול או בת קול, או מה. אל תביט בי ככה. לאן כעת? כן, פשוט ישר, אין פשוט מזה. המשעולים מאליהם רצים בקו אין לו קץ. אף כי מצד זה, אצלנו, כבר נתקצרה הארץ וכבר אין משעול הולך עד אבדו בירכתי אין־סוף, הכל תם מיד כאן, לא־רחוק. כל מרחק אינו רחוק עוד. כלום לא רחוק מכאן. ואין רחוק כזה שבשתים־שלוש קפיצות לא יהיה קרוב, ואולי אפילו כבר פסחנו עברנו ממנו והלאה. לא הרגשת אם לא רמסנו קו גבול בחפזנו? היום אין לך משעול שאינך רואה בעין סופו. גם כשהאמת לאמיתה אינה כמובן, אלא כי משעול לעולם אינו תם. כי הגבולות אינם גבול למשעולים. כי קו ההליכה שלהם, גם אם יעלו בו עשבים מאין דורש, גם אם יחרשו אותו, גם אם רק מסתננים בחשכת ליל אשמנים יאחזו בו ברחרוח חשד, ונפשם בכפם – קו ההליכה אין־קץ שלהם ממשי. והוא מעל כל אלה, וצולח עובר היישר אל מעבר כל סוף שהוא. רק אנשים משתבשים, לא משעולים. אדמות מתחלפות, צבעיהן, לבושן, שימושן, מסגרתן, אבל לא עצמן. הן תמיד בשלהן והמשעול תמיד עמהן. פוחז ואצה לו הדרך אל, נמשך תמיד נמשך, אל איזה כביכול לשָם, ששמותיו מתחלפים ושלעולם אין לו שום כאן ושום עד כאן. הו, טוב. דיבורי סרק. דחף אותי שאתנער. תודה.

גבעה זו. צמד בזים מרחפים. קוֹצים ועצי חרוב גוּצים, זה־מקרוב ניטעו. תוכל לשער מה גבעה זו מגבעות? הזו, הקצת מעוקלת קצת מקריחה, בתוך כל השדות, המטעים והחרישים, ולמראית־עין אין שום סימן של חידה בה. ובאמת לא חידה, אלא היא מושב אדם ששמם: כפר היה כאן. אתר־ישוב, אולי מקדמת ימי האבות, כבר מנוסה בהרבה גלגולים, ולא פעם עברה עליו הכוס ונחרב וחזר והוקם. מקומו על הגבעה קרא תמיד, רָמז מחדש על חסות ומגן. והנה זה כל מה שהוא היום.

כפר? רק חורשה נאה של אקליפטוסים ומטע חרובים במדרון. ואיפה הכפר? כשייקלע לכאן יום לא־חשוב אחד, התחביבן שלנו לחרסים, עם זוגתו השומעת בצמא עם שמכינה את הסנדביצ’ים, ויעלה חרס בידו, יוכיח לה בשׂוּם־טעם, עד שהיא כבר אוֹספת ומתנקה מן הפירורים והעשבים ומיטיבה נוצותיה, כי הנה ממש כאן, בחביון הגבעה הלא־ידועה הזו, שהיו מוּצנעים בה היא והוא, עד לפני רגע ועושים מה שעשו, ישבו לפני כך וכך יובלות יצורי־אדם, וגם הם, אולי, עשו ועשו מה שעשו, ממש הם כמותם היום כאן, ואולי אפילו יעלה ויפענח מכוחו את הסריטים המחוּקים בחרס, וימצא שם כתוב מעין: שלך לנצח, אם לא חותם אישבעל, הוא איש בושת. אבל, שרק לפני פחות מתריסר שנים היה חי כאן ונושב כפר, מוֹשב־אדם חי ושוקק – זה ייראה בוודאי כסיפור־בדים לא יאומן. הנה, זה כל מה שהוא כעת.

לא ייאָמן עד כמה זה שנעלם מכאן ואיננו, היה מטיל פעם אימתו על הכל, אך זה לפני שנים מעטות. באיזו זהירות היו נאזרים, לעבור פה, אז כשעוד עמד זה על תִלו. “קן הצרעות” קראו לו, או “קן העורבים”, ואחרים אפילו “קן הנשרים”, איש כעוז דמיונו הטוב. על המפות היה מסומן באדום כמקום מוּעד לפורענות. סחור־סחור לו עקפו בימי “מאורעות”, ומתי לא היו כאלה. תחבולות שנונות זממו בעלי התחבולות איך לחלוף על פניו בלי להינזק. ותמיד שילם מישהו בכל חייו, יום עכור אחד. “כפר המרצחים” קראו לו אז בעתונים, בלא להתייגע מאוד לעלות ולראות מה מראהו ומה הוא בדיוק. לולא שתמיד טוב שיש לבריות מקום אחד שמצטייר כמין מערת־פריצים וחוּר־צפעונים. וקשה לחיות בעולם שאין בו אתרים נוראים כאלה. ואולי, אפילו, היה זה מקומו של ההוא אבו־ג’ילדה האיום, המהולל במעשיות המשתכחות. כאן היה לן, או לפחות כאן עבר כשחלף בדרכו להטיל אימתו, כאן שתה לוגמת קהוה, כאן רצח קצת, ועלה על סוסתו ונעלם. יהיה מה שיהיה, זו אשר היא היום, הגבעוֹנת המיוּשרה המפוּנה, ובלי סימן לכלום, לא לבית ולא לאבני הבית, אלא רק חרובים קטנים שתוּלים על החריש, נהנים לצמוח, מן הסתם, על אדמה שנתאפקה שנים כה רבות מהצמֵחַ, חוגגת שמיטת שבתון אריכתא. רק זה ישנו ובסך הכל מה? מעשיות ישנות, ידועות עד זרא. כפרים נטושים? והיכן אין.

מה היה שם המקום הזה? לפני שנים מעטות היה מקום והיה לו שם. אבד המקום ואבד השם. מה נשאר? בתחילה, שֵׁם תְלוש מקום, עד־מהרה גם זה נמחה. לא מקום ולא שֵׁם. השם ירחמהו. ועל פניו נהפך. חרוֹש נחרש והיה לשדה. הנהו חרוּש ומניב לפניך, ובין הטרשים, חרובים צעירים. מה שקרה למקום קרה לשמו: זמן־מה נשתהה השם, תלוי מתמהמה באויר, עד שנמוג. שמות בלי־דברים פורחים זמן־מה כבוּעות, משתהים, ופוקעים. הנה זו גבעה מיושרת. היטב יישרוה. נמוכה וחסרת שום סימן של הויה, השיבוה אל קודם שהיתה. שלושה ימי עבודה לדחפור אחד וקצת תעסוקה לפועלי־דחק. מיד נטעוה שורות אקליפטוסים ממהרי־צמוֹח, וקצת חרובים בשיפוּע, והנה לך מקום מגוזז, מסוּפר משוּפר ושותק, וזהו. כאסופי בבית־מחסה. וטוב לנו וקל, לא? כולנו, וגם אורחים שיסורו, מרוצים: יש סדר.

ושלא קשה להחזיר בתי חומר לקדמותם – אין צורך לומר. מה סוף כל סוף כל־כולו של בית פלח אם לא חושה: גבב חומר מיובש שמש, טוּח חומר מיובש שמש, קרוּי חומר ועשב מיובּש שמש. דחיפה אחת ושוב הן חומר, תן עליו קצת גשם והרי זו מעיסת אדמה משוטחה, מופקעה מן המזוּקף וחוזרת למקורה, כי מן החומר לוּקחה, ולשם תשוב במשוּכב, זוחלת אל הבור אשר ממנו נוּקרה פעם, בחגיגה משפחתית מזמרת, צבעונית מאוד. ואין עוד שום מניעה מעלוֹת עליה ומחרוֹש על פניה, ומעשׂוֹת ממנה שדה, וקול לא יבוא לצעוק ולא יכאב לאיש, כי אין מי, כי ריק. גם יונים שהתגוררו פעם על מעזיבת הגג, בפחים ובכדים, פרחו מזה ולא נותרו כאן, לא קָאַת כאן ולא קיפּוֹז, לא ציים, לא בנות־יענה, גם לא שׂעירים מרקדים. מה יעשו אלה כאן. אפילו סוס לא ולא גמל או חמור או צאן. ורוח־הים הטובה, עם צהרים, כשהיא בּאה – תצא תלך לה שפי כעל פני כל השדות. ונחשול כל השדות שמסביב קם ובלע את המקום והתיישר עמו, כדרך שנחשול שבים בולע את טובעו, זה טובע וזה מתיישר מעליו.

הנה כולו: זה שעד כאן. מוֹתו – שלמוּתו. מת ונשלם. מעשה שהיה. האויר מלא מעשה־שהיה כזה. ואיפה לא. ולא תוכל לאטום אזניך, כיון שהגענו, קול מתיילל סביב, חנוק בדממה זו של עד־כאן.

אבל, אם עד כאן הגיע – משמע לכאן היה אמוּר להגיע. לא כן? אולי ביקש יותר אבל זה כל מה שהוא, וזה גם, מסתבר, האות שהיה טבוע בו מיום בריאתו. כשהקימו בקתות אלו, כשצמחו מתחתיהן מאדמת שִבתן, כשהזקיפו את שׂריעות האדמה השכובה, כשליבּנו ממנה לבני אדמה, וערבו ולשו בהן תבן לחזקן, וכשהניחו נדבכים סדוּרים, ומדדו באנך, לקוממם מיוצבים היטב לאוֹרך ימים, וכשגררו כל קורה וכל קלח לעשות מהם תקרה, וגם כשהכל היה מלוכד ומחוזק וקשור ועומד, וגם כשהפך להיות שלם המכיל בו הווה – כבר אז היה טבוע בהם האות, חותם האמן, על־פני כל המאמץ המלוכד הזה: אל האדמה ישובו אשר ממנה לוּקחו. לא? מה לא? כן, ולא לא. שמע מה שאומרים לך ואל תאמר לא. כן. ואם כן – אז… אבל בוא, נניח להן לחקירות במופלא.

האם אמרתי כאילו היה כפר זה מושב צדיקים שמדדו להם שלא כגמולם? לא אמרתי, כלל לא. ולא היו צדיקים כלל. אף כי מה אני יודע עליהם. אולי היו. ומן־הסתם היו כל מיני כמו כולנו. ואל יהיה צל של ספק בלבד אם מנעו הללו עצמם מכל־וכל ורק פנו אל הטוב והמיטיב תמיד. רשאי אתה לומר עליהם, ויהי לבך סמוך ובטוח, כי גם הונוּ גם ליסטמו גם רצחו פה ושם, איש את אחיו ואיש את יריבו, וגם גאלו דם דחופי שגעון, וכרתו בריתות סליחה, וגם חָמסו אלמנה ויתום, וגם שפכו דמי נקיים וירשו גבולות לא להם, ומה לא, כשם שעשו צדקה ולבּם היה חומל על דך ועל מסכן. אבל אנחנו שופטי כל הארץ לשפוט אם טוב ואם רע? מידינו ייחָתך גוֹרלם? אני איני אלא איש רואה אחד, וכואב לבו מראוֹת. והנה מקום שיצא ממקומו ואיננו. לא אויבים כאן, לא לא־אויבים, רק סיפור מעשה־שהיה בלשון עבר. חיי אנוש, עם פתח מוסר־השכל, למי שיחפש.

עודני זוכר את הבית הגדול, ההוא, בית האבן, על ראש הגבעה, הזאת, כולו עתה גלי אבן, לגרור ולעשות מהם גדרות במדרון, בחצרות החדשות. וכן כל שאר הבתים שהיו מפוזרים פעם בזה אחר זה לאורך הכביש הגדול. בית־בית ושם בעליו: בית פלוני בן פלוני. אבל האם רבוּתא בזה, האם יתואר אחרת. והנה, דוקא הלא־יתואר הוא שנשאר מהכל. כמה? כאלף נפש, אם איני טועה, ישבו על גבעה זו עצמה, בימי היוֹתה. אל תתפלא. בקתה ובקתה, זו בצלע זו. וגם בצד השני, שתראה מימין כשנעלה, גם שם גרו מאות אולי רק חמש מאות, והמון ילדים. כולן בקתות מלאות וממולאות, וגם בהמה ועוף ומה לא. ואחר־כך מלאה סאַת הפורענות הכתובה עליהם, והכל נהפך יום אחד ולא יושב כאן איש ולא גר בן־אדם. אל תעקם פניך. אינני בא להספיד. מעשה שהיה. אלפים כמוהו. מי אינו יודע. ואיפה בעולם לא.

ורבים אצלנו, עודם זוכרים כל דבר כפי שהיה כאן אך זה תמול־שלשום, בטרם. ובנקל תמצא אחדים שיוכלו להראות לך אם תשאל היכן בדיוק היה דר פלוני עבדול־עזיז, ואת ביתו של פלמוני אבו־חסן, המוּכתר, או אָיה מושב החאג' עבדאללה, ואיפה היתה פה מרפסת גדולה, סבוּכת גפן סורחת, סוּדת סיד כחלחל, מנוּשבת בּריזת־ים, וכד המים המטוּנן מרובץ לח בפינה, וכפות יחפות על רצפת האבנים הקרירה של הבאה להקריב לפני האורחים קהוה ומתיקה, בעוד הם צונחים מתגנחים על מחצלות ועל כרים מפוספסים, ונאנחים אחת לדרך־ארץ ואחת ליראת־שמים, ושואפים רוח בברכים מכונסות. בנקל תמצא מי שיספר לך בפרטים על ההוא שהיה גר כאן בפינה, איך היה ברנש כזה־וכזה, נורא ואיום, או להיפך, רך וחנון ולב פתוח, ואולי דוקא קמצן ידוע־לשם, ועל רעהו שדר ממול ידעו לספר לשון הרע, איך קילקל פעם, בשדה, עם בת שכנו, וכל הקורות אותם והמוצאות הנוראות, ועד לגופה שמָשוּ בסוף הקיץ מן הבאר הנטושה בשדה, מעשה, שרק לשונאיו יש ענין לחזור ולהפוך בו, כשכבר הוּכח שכולו כזבים מופרכים; ועל בית השיך יספרו לך, שיך מוחסין, ואיך בחפזון יצאו הנשים לשאוב מים והנער לתפוס טלה, כשבאו אליהם באמצע הצהרים מן השלטונות, ואיך, על ראשיהן שכוּב היה הכד ועל לבּן יוֹנקן, דישדשו ובאו הנשים ובאיושת כותונת – – סחוֹף נסחף הכל, נסחף נמחק והלך. אבל החרובים הצומחים הללו, אלה כבר לא יחששו כלל לשן עזים.

עזים? והדג’אג’את, התרנגולות, הנמלטות להן בצויחה. והבהמה והכּבודה אשר על־פיהן יימדד אדם: שבעה גמלים ושלוש אתונות וחמישים דונם במישור ועשרה על־יד הוואדי, לבד מן האדמה הנחלקת ב“מושאע” – וגדול הוא מכל שכניו, ועשרה עצי תאנה לו, רימונים שנַים, ודקל אחת, בתוך החצר. וחניכתו בשם מלא, פלוני בן פלוני אבי פלוני, איש כפר פלוני – הכל אבד: המען עם המוֹען, הייחוס עם המיוחסים, שמות הקנין, השייכויות, שלי שלך שלנו שלהם, שכל־כך היו איכפת וראשונים־לכל, סותמי העולם ויקרים מדם־אדם, פתאום נעשו לא “של” איש, חסרי כל “של” שהוא, ליעוגו של כל “של”, מופרכי ממשות, מחוקים לאָרכם, לרחבם ולאלכסונם. כל הנפקא־מינא, כל הזה קודם וזה אחר־כך, וכל הלא־כדאי כן־כדאי – הכל היינו־הך, מיוּשר לכל צדדיו, מחוק סביבו, נקי מכל, סתמי, אלהים, סתמי שאין עוד סתמי ממנו. ועד החרובים השתולים האלה. מוזר שאפשר כך. אבל הנה אפשר. תוֹדֶה.

מֵן וֶן אִנתֶ יא־זאלאמה? מנין אתה האיש? – אה, אני, מכפר בית־אדם. ומה אצלכם עכשיו? וכיף אל־אחוּאל ענדכּוּם פיל־בלאד? ושטַת ענדיכּוֹם? ירדו גשמים אצלכם? וגם במדרון כבר חרשו? וגאה הוואדי הגדול? ולמַחסוּלאת? והתבואה? הו, כן. וראח ואחד מן הל־בלאד ואחיד לוֹ מרה מן הל בּלאד, והלך אחד מכפר זה ולקח לו אשה מכפר זה. הנה גמלי התהלוכה המעוטרים הולכים בדרך, והמשוררות לפניהם, או הנה גמלים באים נושאים תבואה במשעולי בין השדות. אבל גם המשעולים נחרשו. והנשארים הם משעולים אל שדות, לא אל כפרים. מתחברים אחרת ונפרדים אחרת, ומפולסים אחרת, והטרקטורים הכבדים רצים בהם, והקטפוֹת והמרססים והדחפורים עושים שביל אחרת, וכפות הגמל עושות שביל אחרת וסיבּוּבי השביל נעשים אחרת, או, פסיעי החמור, המצומצמים אך נמרצים, ופעמֵי ההולך אחריו, בסנדליו או ביחפותיו, ונשים הטופחות ומאריכות בבוהן רגלן שׂרטוט קו בעפר החם, ותמיד, גם מתחת כובד המשא שעל ראשיהן, יש להן בלכתן קצת טפיפה, נלבטת קצת עִם שנחפזת, וכל רוֹך החמוּקים הרך והסמוי מיוּשר להן בכהוּת השמלות שעד עפר.

כל זה עודו חם כאן, אבל כבר איננו. לא שכחתי דבר מיום כיבוש המקום הזה. באנו במחלקה שהחליפה את הפלוגה שעתה־זה כבשה וניצחה והביסה והניסה והתבססה. זוכר את הטיפוס הנרגש שטיפסנו אל המקום שעתה־זה נתהפך, גרוּיים סקרנים ונרתעים כאחד. כהצץ אל מקום תאונה, ושתיקה דרוכה מתאחזת. זרוּת המקום, החידוש שבּו, ההתפלאות אל בית האויב (אויב? כותרות דהות־זמן). קֵן האימה שפִּלאה נתקהה, כמין הצצה בפגרה של מפלצת. או שחשבו שהיא מפלצת. הסימטאות הראשונות במעלה “קן הנשרים”. ופתאום כבר גוויה ראשונה מוטלת: מן הפתח והחוצה על אַפיה. העובדות בהוָיתן. לא לראות. אבל גם: לראות ולדעת. לא להתחייב, אבל גם בתוככי החובה. זקן קטוּל הוא. ראשו לפוף מטפחת, ושפם. וגם בתעלה היה אחד (לא ייקברו? מי יעשה זאת? ואם לא אף אחד – אני?), ועד למעלה. עדיין קצת יריות. דריכוּת קשובה. עתה זה נכבשה. פעימות החיים ממש כעת מתחלפות בנטישוּת שהנה־זה התחילה. עזיבוּת שמכאן והלאה. התאריך מתייצב משעה זו. קו המעבר רוטט. ועוד הרוג. גבר במלואו על צִדו, כפות ידיו פתוחות, אולי נעקר הרובה מתוכן. עתה־זה, בתוך תאריך חייו. פה פעור. ועוד שנַים כאן. קרב־המגע, “טיהור” מבית לבית (טהור־עינים מהביט רע –). השאר? ברחו ושלנו בתרדפה. למטה – לפתוּח (מכאן). רוח הים עוד נשבה. לא חשוב. תופי הלב ומרוצת הכיבוש המטפס ועולה. והנה זה – המפקד. זורח ועיף. הגבר שכבש. שתכניתו ואיגופיו ושיטתו עלו יפה. מקלע מנבּח, מרדֵף באש. מכאן גם רואים את הבורחים מרחוק (בעמק ההוא, שם). נמלים מסכנות. גוֹרן גדולה היתה אז שם. עוד מעט ותעלה באש. איש לא יודע למה דוקא ועל איזה חטא. רגעים מלאים הוָיה ברתחת התהפכותם. הכל בתוך־כדי עצם רגע הזה. האויר מלא שלנו שלנו, לקחנו לקחנו. שלהם בבריחה, יברחו להם, באבי אביהם, שיברחו להם (מי אמר להם להתחיל!…). פלוני, משלנו, כבר רץ לתפוס לו תרנגולות, משלהם, שבּחינם, אחרים, שלנו, כבר מתגרדים מן הפרעושים, שלהם.

שבילים. מפיחי אבק. פעמי רגלי גמלים שנשאו תבואה. עוד הבוקר, אבק על הגורן, מִזְרַת מדוּשת התבואה. כפיסי זוהר מתלקחים, מתהבהבים. רוח נמוכה מן הים. היום הכל נקי. חרשו את מקום הבתים, את עיבּורו של הכפר (כוחו לגדל דגן עודו חי בו – הבט!). אפילו כיכר הגורן, הנוקשה מדריכוֹת דורות – ואשר החל מימי היאָסף עליה הערימות הגדושות תחת מבחר לילי הקיץ רושפי הכוכבים, החלו לא מעט מונות תשעה ירחים – חזרה ונעשתה תחוחה, ומצמחת פרא מבראשית. והתבואה שבשדה נאספת עתה במלגזות ובקרונות ומוּבלת ארוּזה היטב אל מקום טוב אחר, לא כאן. פעם אתה האוסף פעם אוספים אותך. אל תחפש פה יונים. הלכו היונים כי אין שובכים, כי אין קירות, כי אין בתים, כי אין עוד מקום, כי חזר השדה הפתוח – הנה עפרוני־השדות מתקפץ פה בציוציו, בוקר טוב ציפור נעלסה. לא השאירו כאן מקום אפילו לבריות החורבן שבאגדה: לא קאת, לא קיפוז, לא ציים לא איים, לא אוחים ולא כוס־חרבות. גם החרציות שנוח להן להפריח על קרקע חורבות לא תצמַחנה כאן: על החרוש כבר עשו תירס, למעלה מקומת אדם, ובשנה הבאה, אם ירצה השם, יעשו כאן כותנה שתיזרע במכונה, תיקטף במכונה ותיהפך ליצוא. ויפה כך וטוב.

אפילו לא עצוב. רק דוֹמם. גם קירות ופתחים לא נשארו שיתבוננו בך בעינים שואלות. גם אבן מקיר לזעוק לא נותרה, ולא אשנב אחד כמין עין לבכות. לא שום מסתורים ולא ילוו אותך קולות בלכתך, ולא התייפחוּת כבוּשה, רק אדמה, זו שממנה מתחילים ואליה חוזרים, חרושה ונעבדת. אף־כי אולי, לא שוכחת. מפני שאדמה, במעמקיה, לא שוכחת. שם, בתוכה, לא. ושמתוך כל היפה והטוב, פתאום, בשעות שונות, שומעים אותה נוהמת שתיקה בלתי שוכחת. ובלתי יכולה לשכוח גם כשכבר חרשוהָ וכבר הניבה יבולים חדשים ויפים להלל. משהו בה יודע ולא שוכח. לא יוכל לשכוח. ואולי גם עין מגבוה תבחן. אלא שזה פחות מורגש.

נזכר במשהו? לא בדיוק? אבל כאן לא יפנו אליך רעפים שראו והחרישו; ולא עכבישים שנוכחו כעדים אילמים; ולא שום עינים שואלות חשבון. אלה שיכלו לדבר – ברחו. עזבו הכל וגם את הקרָב על מקומם. ונמלטו. מלמעלה עד למטה נמחה אותו עולם. וזו דממת המקום ששמו אבד. דממה ריקה ושווה על מקום ריקותם. כים שבּלע תהומה ומיחה פיו. ואולי גם צריך לסייע לטשטש עקבות מה שהיה, אם אפשר, למחות מעל האדמה סימני הקודם, להשאיר חלק כאילו לא כלום, כמי שלא חטא, עד שאפשר יהיה מעתה להיות טובים ורק טובים, ורק נקיים לאדם ולאלהים? בואו חבריה, בואו נשכח מקום זה. נלך. שהיה ושנברא. למה לשאת חטוטרת על הגב. היו שם בתים וסימטאות ואנשים ונשים וטף אשר לא ידע, ובהמה. היו. ופה היתה סימטה, מעוקלה למדי וקשה להליכה, שמזהירים עליה כרדת הגמל העמוּס לו (כי הגמל ששבר רגלו – אין לו תקנה ויישחט מיד), או קמיטוּת מעין איזו תעלת ירוקת שהוליכה לה פה פליטת מים נצחית ששׂימחה עשבים אחדים ושתים־שלוש ציפורים משתכשכות, וממש כאן עמד בית־הבד של הכפר, כָּבֵד על עמודיו ועל קורותיו נמשך מבבא בתרא, הוא וכל אשר בו, ואת הים ואת המַמָל ואת הבתולות, ואת העֲכירין ואת הגלגל, ואת הקורה ואת החצר, ואת אוירה שלחצר, עם הבור והדוּת ועם השמן שירד לעוּקה מן העֵקֶל – הכל נתמחק ונמחק, והחנות, על צנצנות הזכוכית המפוטמות סוכריות־צבעונין, שניטפו מרוב־ימים והחנוני המנמנם וצחנת העיבּושים, והכתלים עם מעזיבתם המתמקמקת, ופחי השוֹבכים והחומוֹת המקוּרות סוככי שמיר, והשוֹמרה העשויה טיט וענפים, הכל לעפר, והבית והיציע, והחדר ועליית־הגג, והתנור שבחצר הוא התאבּון, וכיכר הגורן, שדה הלבן ושדה האילן, הזיתים והקיץ, והריחַים ואבקם וטיבם ובלוּתם, והזמרה הכרוכה בטחינה, ומנוע הנפט החדש, והצינור שמישהו יזם וזמם וחסך וקנה (אם לא במשיכה ממשק סמוך), והגינה והחאכּוּרה, והתחבולות לעשות פרי ולהצליח, והשיחות והמשלים, משלי הגמל, מאפי כּבִּיר אִלא אל ג’מל – אין גדול אלא הגמל, או, אשירה לגמל אשר משׂאו זהב ומאכלו גְבָב, צדיק מחריש, וכנגדו הגמל הבועט, הרע, המיוחם והפולט את לְהָאָתו הסמוקה נתעבה־למראֶה וקצוּפה לזוָעה פרועה. או הבקר, זה הבקר האוכל תבן כבקר, ולא תבן בלבד, וריח התבן הזהוב, ואבקו הנישב בקרני השקיעה, והבקר החוזר והבקר המושך עם החמור ומנוהג במלמד הבקר. והבע’ל הפרד, חמוֹרה אמו וסוס אביו, אם לא נהפוך: והנולדים מן הסוס אף־על־פי שאביהן חמור והנולדים מן החמור אף־על־פי שאביהן סוס, והפּרוּטיוֹת שהן אסורות והרמך מותר, וכל שאזניו גדולות זנבו מטופש, צחוקו קורע לב, מושך בכל עול ומסתפק במועט; וגם סוס הפְּגירה הוא הקדישה, אשר עליו המשל הידוע: המתן שפל הברך עד יעלה העשב, איסתנא יא־קדיש תא יטלע אל־חשיש. ונערת החמורים, קהל הנאמנים, המבשרים כל בשורה ואת עלות השחר, ואת עולם כסדרו, ואת בוא האורחים, ועושים בהמוני פסיעים מצומצמים את הארוכות שבדרכים. או המופלאה, האצילה, הטופפת, שלשוֹעי־ארץ לבדם, שאגדות לפניה, ואינה נמכרת אלא רק “למחצית הבטן” והמחצית לעולם לבעליה, שכּלי־תפארתה עליה ואדוניה יתברך. ולא אבוא למנות על פי סדר את הע’נם, הצאן, הלוחך בחשׂיפיו עד עפר הארץ, ודי לו גם בקטן או בשוטה לנהגו, ומאליהן כחום היום יביאו הכבשים ראש זו תחת אלית זו, להצל, ואת הכלב, הכלב הערבי, העַז והמוּכּה, המקולל הנרדף, והגיבור הנובח וזנבו אל בית אדוניו. כלבים נובחים אליהו בא לעיר. ומעבר לוואדי זהירות: שם הדֶבָּע והוואוי, עם שאר כל הסכנות היוצאות עם חשכה גלגולי שדין ורוחין. אתה מחייך? עולם מלא שהגיע. ומלא עד גדותיו שנגמר. ובמקומו מבחוץ נצבע הכל מחדש. גם שמות חדשים הושמו לכל. תרבותיים יותר כמובן, וגם מן התנך. כיסו וירשו את הגולֶה והולך, ושלום על ישראל. מַסמִיֶה הפכה משמיע־שלום, קסטינה איני יודע, אולי קשת־תאנה וקרוב יותר כעס־וטינה. ובוא לא נמשיך. אלה המרפרפים למעלה? כבר אמרתי לך, לא יונים, שני בזים הם, בזים, מן הסוג: בז מצוי.

עמוֹד. מה נפלה רוחך? הו, לא, אנא. בוא נלך, אין לך טוב לרוח נפולה מהלוֹך. העקבים משתחקים והחלודה נגרדת. אם יאמר לך אדם כי השדות האלה יפים כעת יותר מכפי שהיו אי־פעם, האמן לו. אין ספק כי גם תנובתם גבוהה יותר ונקיה יותר. עיבודה מכוּון יותר, מדעי יותר, מוּסבר ומתוכנן יותר, ותכליתי פי־כמה. השדות האלה, חביבי, כבר תרבותיים יותר. והכל בהם הרבה יותר, פרט למשהו. ורק לא יודע איך לומר שלא תחשוב כאילו אני בוכה על ימים־עברו שעברו, ותטעה לסבור כאילו על איזו בְדוּת של רגשנוּת אני חס, או כאילו ביקשתי לעצור את העולם על עמדוֹ ממהלכו הזרוּמי המבריק, עצור והשקף לאחור. כנציב המלח.

שדות תמיד הם שדות. והרוח עליהם היא רוח. ועצבות המרחבים היפים – עצובה, וגם הד ילל הפרא עדיין לא אבד, גם מעל המטוּפחים שבשדות המתוּכננים שהזחלילים עוברים בהם בנחת, משוּרבבי מבנה גבוה מרובּע, מאדים ומגבּיה. גם הגמלים כשעברו פעם בשבילי השדות האלה היו גבוהים וחורגים נתקעוּ בחלל, וכצלליות עמוסות תבואה עד הגבּה, הלכו שקוּטי־צוָאר בהילוך הספינה המהכֵּר שלהם, נעים בשתי רגלי ימין ונדים אל שתי רגלי שמאל, ובהיטלטלוּת לכאן ולכאן נישא ראשם שקט, קטן לעומת קומתם, בשפה תחתונה תלויה, ובעיני איילות גדולות ושקוּפות. אין צורך לומר החמורים שרצו בשבילים האלה, ושמנוֹמך שִפלם מותר לשבת אגבם גם ברישול. הכפֵּף ועיף, להרהר הרהורים פזורים ורק להוסיף ולנַטְץ נְטְץ נְטְץ לאורך כל הדרך, כדי להזכיר את אֶרך־האָזנים כפעם בפעם, כי יש אדון ויש הודו; ואף כי בדרך אל האורוָה ירוצו הכל בחמדה, והזירוז למותר, מוסיפות מטוֹטלוֹת הרגלים ומדרבנות באגב סנדל בבטנו, וקצת בחוטר המקל בשדרתו וקצת גם, בחֲרָפה נוראה שמרעידה את האזנים הארוכות, מניסה את הזבובים ואינו משנה דבר לא בהליכה, לא במשעול, לא בעולם.

מה קרה איפוא? מה אני יודע. אבל רואים שקרה. לטוב? למוטב? אולי. אולי. הבט וראה כמה יודעים לחרוש היום נכון. ומה שהספיקו פעם בחודש עושים עכשיו ביום. בחצי יום. אולי בשעה. ומה שהיו מספקים פעם עבוֹר ומדוֹד את מלבן הניר, בית־כוּר או בית־סאָה, באלפי צעדים צעד אחר צעד, במענית הלוך ושוב, הלוך והעק על קת המחרשה ונזוף בשוָרים או בגמלים או בסוסים, ואף דקרם תמרורים במלמד – עושים היום בישיבה, כבריחוף אמה מעל מגע הרגבים (שנשארו אמנם בשירים). הלוך וגלגל סביב והפק תוצרת, דונם גמוּר אחר דונם גמור. שוב אין זו מחרשת־עץ דלה אחת אלא עשרות מכשירי פליחה כבדים וקלים ומתוחבלי מתוחבלים, מופעלים לחרוש נכון, ועוד יודעים גם להמטיר כל חלקה ולהצמיח ירוק בלב הקיץ, ולעודד וליעל בדשן את הטובים ולדכא ולהדביר בריסוּס את הרעים, פטורים כמעט מהשתוללות הפרא של נשיפות הטבע, משוחררים מאותה האימה חסרת האונים של הנה־בצורת־באה, מאותה אחיזה מעיקה של הנה־שדפוֹן, הנה־ירקון, הנה שנות־רעב, דקות ורקות – בלתי־צריכים עוד לצום בתפילה ולשאת עינים אל האופק אולי ירחם, פטורים מהיות שואלים בשלושה במרחשוָן, ולא מִתְעָנין משבעה־עשר במרחשוָן ואילך, ולא גוזרין על הציבור מראש חודש כסלו, ולא ממעטין במשא־ומתן ולא בשאילת שלום, כבני־אדם החשובים הנזופין למקום, הן רביעה ראשונה והן רביעה שניה ושלישית – אלא פשוט, כעת ידינו תושענה לנו, המדע והמחקר והממלכה באה אתנו, ושעל כן זקופים יותר, בלתי־נכנעים לתהפוכות כל אֵל עיור, פטורים מאכפת־ידם של מסלולי גורל נשׂגבים מבינתנו, מתלוּת בכל מיני ספק, שמא ואם־ירצה־השם, וכלום לא מפסידים ושום דבר, אלא רק משהו שהוא: מגע פנים אל פנים. אבל לעומת זה, מרויחים יותר, וקודם־כל בטחון, בטחון גדול וטוב, וגם דבר ברור יותר, גאה יותר ומסוים יותר, שכחתי ברגע זה מהו הדבר הברור הזה שמרויחים יותר.

הללויה, החיים אינם כה נמוכים. אינם כה כפופים לרוחות הבר. הבתים אינם בקתות חומר. גם לא חושות. וזה טוב. אין הכרח ליצור כל דבר רק ממה שיש מצוּי לך בבית־גידוּלוֹ – אפשר לקנות בנקל ובשפע. ואין הכרח תמיד להימצא, אפשר גם לצאת, וזקופים ולא כנועים, ומבוטחים ולא תלויים, פטורים ונקיים מחסדי מסתורין הפכפכים. ויודעים לרסס אותם את המזיקים שבשדות הכותנה ולהביא עליהם סוּפת־השמד חַסלנית. והם, המזיקים הנוראים, גם מתרעלים להם מיד ומתים, ומיתה יפה להם. ואוכלי המזיקים שאכלו את המורעלים מתים עליהם. ובאים אוכלי המזיקים שמתו, ציפורים כחרקים (ופעמים, בשוגג, גם תינוק תם), ואוכלים ומתים עליהם. ובאים הטורפים הגדולים, התנים והדורסים שבעוף, ואוכלים ומתים עליהם. יצאו הטורפים. יצאו הנטרפים. מי נשאר? הכותנה ליצוא. מזריעה ועד ניפוּט פטורה מיד אדם ומאילוּח חי: טהורה ממגע. מה שאירע לטורפים אירע לאוכלי הזרעים לנברנים למיניהם, לטורפיהם ולטורפי טורפיהם. והעולם המאוזן בפלס הישן, או כדרך שאמרו במידותיו שלו יתברך, נתפרע איזוּנו הזה העתיק, נתפרעה מידתו ההיא, ואם לטוב או למוטב עוד נראה. והדברים שוב אינם צומחים מכוח מגע אדם שׁוֹחֶה על עבודתו, מתוך כפיפת ענוָה, ומתפילה לחסד, שעל־כן אינם עוד כאן גוּצים ומסכנים כאלה, שלא היו ראויים אלא ממש לבית־גידולם המסכן, ולאדם העלוב שגידלם. ערבי זקן צולע ומסכן התחתן עם ערביה זקנה צולעת ומסכנה נולד להם בן זקן צולע ומסכן. מי צריך היום עוד חסדיה של שום קרקע בית־גידול. נושנות שעבר זמנן. אצלנו מייצרים קרקע, ומלעיטים בדשן ובסמי־הדבּרה, ומחַפים וכונסים בשרווּלי ניילון, ומשיגים תוצאות מפתיעות, וכבר הוכח למעלה מכל ספק כי אפשר לייבא הכל ולייצא הכל, ולתאֵם, ולתכנן, ולממן, ולימֵן, ולשלם נזקי פיצויים, פעם למוגבלים, פעם למחוננים, ולהקות של בדרנים יגישו מוֹפעי־חינם, ואין צורך לצדוק הרבה כדי לייצר הרבה אלא רק לייעל הרבה, במכשירים קולעים יותר, והודו כי טוב, תנאי אשראי נוחים ועמדות כוח בשלטון. נניח לכל זה? יסתדרו בלעדינו. הפלגנו קצת, חוששני, לצדדים.

לא, חביבי, אינני מרטנן. אבל אתה אינך רואה אולי את הנקודה: מהו הדבר שחסר לי. כיצד אומר לך? שוב אחזור עד הגמל? או להיפך, אל האופנוע? לא. אגב, אולי ככה: בחרנו לנו יניקת עציצים בחממה, גדילת בית במקום גדילת חוץ. נאמר: העטפנו, במהופך, את הבית על פני החוץ, במקום אותה צמיחה שוקקה מתהום אפילה. נשמע מנופח? אבל צמחי העציץ בחממה, כלום אינם יפים יותר, כלום לא כתרנגולות בבית האימון, מספיקים יותר בתקופת חייהם, לקבל יותר ולתת יותר, לנפוֹק יותר ולהנפיק יותר, ויותר נקי ויותר סדר, ובכלל… מי צריך תהום אפילה! הצג מכאן את המשקים הפורחים, היודעים להפוך יסודות עפר למספוא, ולהוסיף ולהפוך מספוא לערכי חלבון נאכל, והצג מכאן – את כל ערכו של שדה ישן של פלחה חרבה. ומה? עניוּת, כמובן, עבדוּת, כניעה, ולעולם על סף הטמטום. וזה נכון. ומה כל המרחק אז בין אדם לגמלו? באמת מה? וכשמותחים קו מסַכּם מתחת כל מה שזוכרים, מה בעצם נשאר? התמימוּת ההיא הבלתי אמצעית, ההיות הזוֹ שלהם, אז, הבלתי־מחוכּמת, הבלתי־יודעת איך היא צריכה להיראות כדי שתיראה יפה ונכונה, ונוחה להתקבל, הכניעה ההיא לעוֹל כוחות שהיום אפשר כמעט לרסנם, וההשלמה עם אזלת־היד, והצניעוּת שהיא כנראה צד אחר למוגבלוּת, וההודאה בחוקי מה שלמעלה ממך, בלי לנסות להתגדל ולהניף משור משוכלל ולתקן מה שנראה כאילו היה סותר את מידות ההגיון, התועלת והחירות, או כעקיצה המחציפה להכריחו לאמור סוֹדו האָפל – כשאתה מותח קו מסכם מתחת חשבון הנמוך־כעשב הזה, הכמעט כטפח מעל החמור והגמל, מה נשאר לך אז? איזה טוב? או, אם לא כך: מהו זה שמפסידים כשהולכים משם והלאה, ודוחפים את המקום הזה ואת הליכותיו למדחפות ולעולם התוהו, ומיישרים על פניו ומחליקים, ועושים שם מגרש חדש, יעיל פי־אלף?

רוצה רגע לבוא ולראות דבר? עיוּן־ביוּן של חטף בהליכת הגמל שכבר הזכרנו פעמים כה רבות. ההליכה שלו. קבלת המשמעת בהכנעה וקצת בריטון; קצת בשתיקת אדישות וקצת בחרחור מתמרמר; תקופות קצרות של התייחמוּת פרועה נוראה; ותקופות ארוכות של עוֹל, עוֹל, עוֹל, וסבלנות אין קץ, מבלי להתאמץ כלל להיות סבלן; וחטיפת לחיכה מכאן, וזלילה מזדמנת מכאן, ועתים ארוכות של הילוך כמתוך נמנום. אתה תופס מה? אף כי רדודה מנת החיים של החי הגבוה הזה, לא הרבה מעל מנת חיי צמח – הרי מלאָה מידתוֹ על גדותיה. משיג מה? שום דבר לקנא בו, או לאחל כברכה, ורק איזה תוֹאַם תמים למה שהעולם הוא. מידה לא־יפה של כניעה אצל מידה יפה יותר של ענוָה, קבלת דין ההלוֹך לאט. בלתי־עשוי לחתחתי צוקים או לתהפוכות ימי סער ופרץ, אבל עשוי לארוכים שבשבילים הארוכים ביותר, לארוכים אין־קץ ואפילו במעגלים החוזרים אין־קץ, להליכות יום מלא וארוֹך, ללילות ארוכי הליכה, הרוויים להם געגועים סתומים, בנישובים העצובים כשהם משׂיאים ומנשבים זהב־קיץ. נגיעה תמימה בנכון ביותר. בחכם ביותר. ובעיקר בנֹוגן ביותר, ולפי תומם. צר שטיחוֹ של המאמין המשתחוה עליו, אין בו אלא כשעל, אבל שעל מלא את כל מידות הישתחוָיה. צר כמידות אשרי האיש. ואולי צרוּת זו דוקא, אולי רחבוּת היא זו? אף כי לעולם לא ארצה לי את מנת ה“אשרי” הזה, ואין לי דרך אליו – אשרי מי שיש לו אשרי כזה, יפה לו כעץ שתול על פלגי מים. אלא שהרוח, היתה עזה אז גם ממה שהוא יכול לשׂאת, ואפילו שתול איתן זה – נידף בה, כמוץ אשר תדפנו רוח, כמוץ אשר אליו נמשלו הרשעים.

ובכך אנחנו נשארים. משהו שלא כהלכה. איני יודע דבר יפה מן היניקה מעצם מעבה האפילה אשר למַטה, אשר לא יודעים ולא בוֹננים בה הרבה, אבל שמי שזכה – הוֹוה אותה למישרין. הכניעה עד ענוָה, הענוה עד יפֶה, היפה עד תפילה. בין תפילת מי שיודע, ובין תפילת מי שרק הוֹוה. תפילת הגמל בלכתו, תפילת השדות הרזים, תפילת הקיום הכּנוּע, למוד הבצורת השוד והחמס, הילל הבודד ששומעים מרחוק ופוחדים לגשת. שרק שמש שם, שרק ארץ, ורק רוח, רק עננים, רק שדות נושמים בו, ושרק הקוים הגדולים חיים שם, רק תקופות־הזמנים הארוכות, ומבּציר עד בציר אין בעל הכרם מציץ בו. וגם לא בעל ולא כרם, אלא שדה רווּח. מידה כעוּרה היא הכניעה. אבל, הלא, יש כניעה ויש כניעה. יש כניעה שפלה, יש כניעת העלוב, כניעת המפוחד עד־תום, והמאוסה מכולן – כניעת בעל החשבון; אבל יש גם, כנראה, כניעה, שהיא אמנם כניעה, אך כניעה אחרת, והיא כבר מעבר למידה שבידנו, שבידי ובידך יום־יום, מחוץ לאפשר שלי ושלך ושלנו, שמתנהלים בו יום־יום, הכניעה שממנה אולי מתחילה הגדוּלה. אותו הצנע־לכת, אם אתה זוכר, הצמצום שמעליו נפתחים הגבוהים שבשמים, שיש בו שתיקות, שיש בו גם דמעות בלוּעות, אבל יש בו גם נקיון הומה כזה, עד כדי לפגוש מבט אלהים חולף, אם מביט הוא, אם הוא, אם.

ואתה יודע? לא. אינך יודע. איך תוכל לדעת. וגם אינו צריך. את בדידות מי שקורא ואין משיב. פונה ואין קושב. נחדל מזה. לעולם כנראה, לא ידע אדם לומר את מה שהיה ראוי לומר. לא את אשר עצוּר בעצמותיו, ואפילו לא לזוז פסיעה ולומר יותר ממה שכבר אמר קודם, ולא לזוז ממקום למקום ולומר עוד ועוד. טוב. והסיפור שלנו, הבּושש לבוא, מה עליו? טוב. בוא עכשיו הנה נתחיל באמת.

באמת? הסתבר מהר כי לא באופנים, וכי לא בבית, וכי לא איזה “קרה משהו” מטושטש שהוא, ולא שום דבר, ורק “אחיך” היה אמת, וש“קוראים לך”, גם זה היה אמת. וגם לא זה. כי אחי כבר לא היה. עד שנודע, ועד שהועבר אלי, ועד שקראו לי – מכבר היה וכבר היה רחוק, ולא הרגשתי בשום הרגשה, כי שעות על שעות נקפו ואחי כבר לא היה, איננו, ואין לי אח. תמיד היה אחי גדול ממני בחמש שנים. גם כשהייתי קטן וגם כשגדלתי. אלא שאינן דומות חמש שנים לחמש שנים. פעם היו חמש השנים שבינינו הֶפרד אין גשר. וככל שגדלנו צמקו והלכו חמש השנים הללו, ההֶפרד נתמלא והמרחק נתמעט. עד כי הלך וקרב היום שבו לא יישאר עוד שום מרחק בינינו ורק נהיה אחים שוים, פנים־אל־פנים, זה עם זה, כתף־אל־כתף, רעוּת־אל־רעוּת – כשנטל בוקר אחד אחי את האופנוע ההוא ונסע לעבודתו בשביל ההוא החוצה את הרכבת, ונשארתי בלא אחי, ואין לי אח. אבל אל תיתן לי, עצור בי, סימטה סתומה. לא סיפור ולא לספר. נעבור מזה.

גם הוא כך אמר לפני שצלח ועבר באופנוע שלו, ואחמד או חסן היה שמו, שעבד עמו בעסקי הקרן־הקיימת, צמוד אליו מאחוריו, על שפת סוללת הרכבת, סוללה אחת נמוכה ומחוקה כמעט, והרכבת עצמה ספק ניתן לראות בבואה לקראתם מעבר לעיקול, ספק אם שמעו צפירתה, ואולי נתבלעה בטרטור האופנוע, ואולי היתה אז השעה הקבועה לרכבת, ואחמד שידע, הזכירוֹ להמתין ולא לרוץ, כי המהירות מן השטן, תמיד וגם הפעם, ולמה לצחֵק בנשכן ההוא, ואולי אפילו צעק הבט־הבט, או כך או אחרת – שעל כולם השיב אחי בנחת: נעבור ונגיע, ענה ואמר אחי, אמר וצעק לאחור, כדי שזה ישמע ותנוח דעתו, בקאפי בקאפי, נספיק נספיק, צעק אליו, ואולי גם אל העולם, ואל כל מי שהתעניין לדעת וקולו נגע בו בדרך זו או אחרת, כדי להתרוֹת בו שם – מא תחאפיש, אמר אחי בנחת, בקאפי, אל תהא חושש, ואל תהיו חוששים, נספיק – כך אמר אחי הגדול, אל חסן. כשהם רוכבים שניהם יחדיו, והלה דבק בו באחי בגבו וחובקו. (מנין לי שכך אמר? מי שמע להעיד? וכי לא רק שניהם לבדם היו שם אז, סגורים במעגל של לבד רץ רועש עם הרכבת שלהם השוטפת רועשת לקראתם באוצה מצרימה להיות עמם בדיוק למועד החצייה העזה הזו? איש לא שמע. איש לא יכול היה לשמוע. לא היה שם איש. לא שמעתי ולא נודע על מי ששמע ויודע. אבל אני יודע שכך אמר.) אמר וצעק ודהרו לקראת, וגם הרכבת ההיא דהרה לקראת, כאמור, אותה רכבת שלהם (כמובן שלהם, אלא מה), באה מסתערת לדרכה, חסרת שום פנאי, בוער לה להגיע, נוגחת לפניה, שוצפת עצמה עצומה להגיע, בלי שום כוָנה לעצור פתאום בשום מקום, ולא להתנגח על דרכה בשום כלום – אל תחשוש, חייך אחי הגדול ואמר לו – בדיוק נספיק, נספיק נספיק – והאופנוע קפץ פרץ והסתער להספיק בשביל החוצה ההוא – בדיוק נספיק – אמר אחר ויותר מזה לא אמר.

ובוא נפסיק גם אנחנו, ונשאיר את הסיפור הזה לא מסופר. יש כאלה סיפורים שממקום אחד הם חדלים ללכת, חדלים מהיות סיפורים ונעשים לא־סיפורים ורק הדבר עצמו. בלתי־יודעים להספיק להתחלף, להתהפך ולהשתנות ולהתלבש ולהיות סיפור. מן היושר להניח להם ולסטות מהם והלאה. כלום אין דברים אחרים לספר? העולם היפה, הגדול המלא כל מיני דברים אחרים. לא?

עשבת זהב

וגם בכלל לא לדבר עוד. הדיבורים הללו כולם. נלאיתי עליך בדברי? נלאיתי עלי, בוא לא נדבר. ידברו הכלבים. מי שרוצה שידבר. בבקשה, המקום פנוי. ואנחנו בוא נשליך עצמנו אל העשב הזה, היבש, הזהוב, הרועד ברוח. בוא, ישר אל תוך חבורת הזִקננים הללו ושלום על נפשנו. ואיננו עוד. כבושים באדמה. מוטלים בעִשׂבָה בלב זהבה האביק, המרחיש. שלום זבובים קטנים. שלום הריח המריר־מתוק. הו, לשתוק. מבול שמים על עפעפי. מסוּנוָר צלהבי שמש ישרים. רגוש בדממה שלמה. לא שלמה כי יש ציווּצים אי בזה, והמון תיזוז ניסור חרגולים. ואמירת הציקד בעל־פה. מבין חצצי הצבעונין של החוֹחיות. גם אתה? אלה, כן. אני אוהב את הזִקנן השעיר, למרות שמו המטופש. מיני שמות ממציאים. בוודאי באמת שמו אחר. אילו קראו לו יבשוּש או רִגשוש או בִּרחוּש או מה. זהבו הירוק. ירוקו המצהיב. צהובו החלמוני. וחלמונו הלחלח, מהבהב המבט, מהדהד כמיתר נפרט, מתנגן באפס־רוח, מתרונן מבליח, מזליח מהבהב, ריטוטים ריטוטים, רטובים מזהירים, אגודות־אגודות, זקניו האלה, הזקורים להרטיט, הצבורים בבסיסם, ומבודרים מעופפים בּלמעלם, הקָדִים ענוגות, מלאים רעד, כל המדרון מזהיב, מאגודות־אגודות אלה, חבורות של אור מאדוֶה, וכשתתלוש לך קנה אחד, תמצא במפרקו מתקתקוּת, ינקוּתית שכזו, תפֵלה ריחנית, וגם לא־חשוב ואל נא תתלוש, ותן לרוח, תן לה, רוטטים כולם, נעוצים כולם ברגליהם וקרוּאים לעוף, כדגלים, כספינות, כמו או, כאילו – –

ונכון שכבר נשתנה הכל לטובה? וניצלנו מכלימת תבוסה. בוודאי שכן, ונכון שכבר נשמנו ומוכנים לקום ולרוץ עוד? (ורק עוד רגע: אם לא פרח ממני להזכיר כי הזהוב זהוב של אמת הוא, לא יבש, זהוב אף־על־פי שעוד קצת ירוק…) ונצא כעת במדרון הזה עד הוואדי (והמתן, גם זה: את ריחו, את ריחו קח לך. וגם מזו שעל ידו, נפלאה מאין כמוה, קרטם לך קצת ממנה וקח, ומבושׂם תלך, חריף ומתעורר), ואחר־כך מאצל הוואדי נוכל לעלות על הדרך (ושלא לשכוח לאמור ובפירוש, בלי ריתוי ובלי הסתייגות של בושה: שלִבי יוצא יוצא אל הזהבים האלה הרוֹתתים כאן ברעד, ועוברים ועושים שם חלקת דגן נרחבה אחת, ורבות כמותה בהמשכה להלן, בשלוֹת ועמוסות שמש ותנודת זהב לבן על קרוּמן המפרפר כמשי, עד שהעינים מסתמאות, השמים אבודים באובך המתנחשל, השמש ירוקה והאור מסתחרר בלובן המכחיל רץ אין־קץ –), נקום? (יוצא בי לבי לומר, ואני יודע שלא אוכל, מתפרכס בי, נלבט ולא מוצא דרך, להיות יכול לומר, לשיר בקולי־קולות, מין ‘כן’ שכזה, כן כן, כן כן, ובקולי־קולות…)

קמים? קמנו (שקויי מרחב. וריח עשבים. ירוק וריקות וריחות. ביחוד המרוָה הזאת. כן, מכאן. ביחוד הקורנית. ביחוד הגעדה. זו, כן. ביחוד קלחי השוּמר התמירים־שעיעים, ריח בלתי־מוכחש. מתקתק עוקצני) הו, לא. עוד רגע קטן, רגע אל נא תהא נחפז. בוא רגע נהיה עוד פטורים מכל. תן לתפוש בעוּפוֹ. אומר לך מלה? אבל הלא אתה יודע. אתה יודע עד כמה? לא אינך יודע, מנין תוכל לדעת – וגם ייראה בעיניך אולי נמלץ מדי. אתה יודע שזה למעלה ממה שאפשר, ממה שיש בכוחי, לוחש ולעתים גם צועק, מחריש ופתאום מתגעש, בבוקר מקבל את הדין ועד הערב ממרה והופך הכל בזעם, ואין מפלט, בסופו של דבר אין שום מפלט, ואי־אפשר, וכלום לא, ואי־אפשר אלא רק כל היום הארוך, ותמיד תמיד ובכל יכלתך, ובכל אמיתך, וזה נהפך לעינוי, נהפך לחנק, ומצטבר כלַבּה בווּלקן, מצטבר ונלחץ לקראת, כל הזמן. מנסה כפעם־בפעם אולי כבר, אם בָּשל כל צרכו, ואולי הגיעה כבר השעה, הפעם־אחת הזאת, שבה פתאום נפתח, שבה פתאום וכבר פתוח, וכולך, הווה בפתוח הזה, כמו ביהי אור, או כמו בוירא כי טוב, לעזאזל טוב, מי יודע טוב או לא טוב, או מה טוב, ורק שזז, ושזה הדבר, וזה שזז. האם אתה יכול להרגיש, תופש מה הדבר, לא, איך תוכל גם אני לא, לא שום דבר, וכל מה שאמרתי אינו כלום, דברי סרק, לצאת לחוץ, לפנות ולנקות את כל השטח, שישאר לו נקי עד להתחלה הנחוצה – אתה תופש? כי לאמת אין מלים, ואני מאמיר לך מלים. איך אומר ולאמת אין שום מלים, רק ריתמוס. הנה הדבר: כשבריתמוס הנכון – פתאום יודעים. אז יודעים. לא לפני. בריתמוס – אז. רק כש –.

ורואים את הקצב הנכון, ושומעים, והכל בא אז בקצב הנכון, הלוך ופעום, מוכרח ורוצה כאחד, מוכרח ל־ ורוצה ב־, והזיקה שבין השדות ובין ההולך בהם, בין זהב השדות ובין השדות החוּמים, בין מהלך הגוֹנים ובין הילוּך השטחים, יחס הנושא תבונה אחת שאם היא כאן כל השאר, שחיים בו, המגוּבב, המבולבל, המדומה, והנימוֹק בדלותו – מקבל לו פתאום סבר של ראיה נכונה, נושא שלוָה אף־כי חסר שום מנוחה, מכונס בו ופורץ ממנו, עצוב עד דכא ושר התרוננות. רץ נִלבט בין גדות, וחסר שום אפיק, וכל אשר אתה וכל אשר לך, בטל ומבוטל בשוּלי ההליכה הנרחבה הזו אין קץ. תופש? לא? אבל כל מלה נוספת רק תערפל יותר ותחטיא, או אולי כבר גדשנו. אסור לדבר על הדברים, רק לקשוב להם. בלי פרשנות, הבהרוֹת או הדרכה, אלא רק מבהירותם, מאפלוּתם ומן המקצב הנכון.

ופתאום ואתה חש איך לבךָ נקסם לך. ופתאום קסוּם לך העולם וכל דבר שהוא. ברור אף־כי לא פּתור. ואתה יוצא ממה שאתה תמיד. וכמי שנפתח לפניו. מסונור שמש לרגע. הריאות מתפוצצות ממגע אויר חי. נושפות את כל העכור, מתרוקנות עד חשכת רגע ולוקחות מחדש זרם עשיר חמצן, ישר מן הכחול הזה. שאיפות עצומות ותאבות של רוָחה, מתאנחות לרוחה. כצמא שנפשו בו כמעט ויבשה – טבוּל פּנים בזכּוּת הזרם וישר מִצוּלתוֹ הרצה, ככורעיו של גדעון, אפַּים ומן המים. לקחת לך ישר מזה הרגע הנוגע הזה. לא דרך מַשהו, לא על־ידי משהו, לא בסיבת משהו ולא למען מַשהו – אלא בלי כל זה, ישר: כשיכור מכדוֹ, מבולבל קצת, אבל לא נורא, מבוּשׂם קצת עד שמַגעו משאיר חותם, מעפעף קצת, אך צלוּל, הו, צלול כטיפת טל, צלול ושלם תואר, כטיפת דבש, צלול כרוח הים הבשׂוּרה הזו, כירוק הזה, כזהוב הזה, צלול כצהרי יום.

ומוקף מה? מוקף עליצות דבורים שוקדות בזמזום חם. ומוקף מה? מוקף ריחות מרוָה ומרירות מתוקה של שוּמר, בשׂימה שאינה מועילה לכלום אלא לעורר. ומוקף מה? מוקף כחלוּת מרחבים חמים, צהבוּת שדות, אַבקות שבילים וחוּמות חרישית. ומוקף מה? מוקף ציוצי ציפורים נעלמות (עפרונים? חוחיות? נחליאלים בנתרם עלה ושקע?). ומוקף מה? מוקף עמקוּת שמים וגבהוּת ארץ ומשב־רוח לטבול בו. ולא להצדיק ולא להצטדק, והלוך והלוך, הלוך ונסוע, כל הזמן פה פה, ואף רגע לא פה, ושר לנפשו, מכל העולה, כפתיל של לֵיח־שֶמן העולה בפתיל הבוער, אמן.

אף רגע איננו וכל הזמן הוא. עד שהוא זה כבר הוא לא זה. אין קץ למה שהוא יכול שיהיה, ואין שיעור לעושר ההשתנוּת של מה שהוא הוא. כרוח, כלא־יודע־מה. כשקט. הה, בוודאי, כשקט. כשקט וכרחבוּת. רחבות עמומת דבש. ענבר אור. ופירורים שחשים אותם ביחפות כפות הרגלים, ובמעופי ציפורית חולפת. כל־כך חשוב, ולא חשוב כלום. שקט מלא. לפני־ולפנים ועד תוך הבטן. רשמים מתנחשלים לאִטם. נגוֹלים ומתנחשלים. ריצוּדי סגול נעלם בהם. התקמטות רחושה נגללת כעל פני מרחבי־מים. ריחושי זמזום נלאה ולא יילאה (ונחוץ לי פתאום מישהו לגעת בו ולהראותו. מישהו להצביע לו שיידע: רואה? שם, וגם הלאה). ואין לך כי אם הנוכחות הכפולה; של הכל ושל קטנותך. והמון סבלנות צריך. סבלנות מאירה לכל מה שזה. תשומת־לב מפורטת ושקולה לכל זיז נמלה (לאן הגברת? מה בפיך? והחפזון למה?) או למצנחים השקופים, השמשיים, התחריים, של הגדילן שהבשיל. הנה זה, נישא בנחת כּבדוּדית, עם כל אין־משקלו השקוף, בשליחות הזרע שמי יודע אנה הוא, או אחריתו, לבוש כולו תחרה ואור, או היכן תיתם לו הרוח, ומי מכולם הוא שיצמח כבוא הגשם? קצת ריח מתוק קצת ריח מריר. קצת זוּמזם קצת לא. שקט כרסתני, מעובר, קושב פוריות.

מה אתה יודע. לא הכל אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת. כל מיני מה אפשר. כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה, או על־פני החָפשי הספוג שמש ושמים, ובנלהב, כששתיקת הכל נעשית שירה, כשחוֹם היום נעשה וילָאוֹת מעופפים, כשהשמש פרח חמנית מחייך אף אם לוהט, עולה־עולה בשגעון פריחה, ומה יעשה בשר ודם, פעם תדע גם אתה, ומקווה שלא תחסיר, ובשנַים תבוא לכאן, שנים שיכורי יחד, ומעשה בהם ובאדמה עשירת הפיתוי, זו שבוער בה, שלא די צמחים הצמיחה מתוכה, שלא די חיים שוקקו מקרבה, שמיציה עולים, שפרחיה כגחלים וזהבה המוּם חוֹם, כואב ערגה, ובוער בה עוד ועוד, ולהעלות בלהבה כל הבא בה, ובחיבוק ובעשבים המתמעכים, שלא מאליהם, ובהם ועליהם. ובהינגעות במיציהם שנפגעו, ובניזלי זהב לבן, ובפרחים לבנים שלבם זהב, שקלטו ביניהם ולא נודע, והציקדים הללו שאומרים אז הללויה, בדממה הגדולה הסוּמית, בעוד נמלה אחת, נפתלת בריר הזהב השפוך, תתעדן לה בקריאה שלא תשָמע ובמשקל הנוצה של הכבד מכל.

המתן? גם אתה שמעת? לא כאילו?… לא היה כאילו?… יפה כעת לאדם להתקפל כשבלול, ברכיו בסנטרו, ידיו מקיפות, וממתין מאוד, אחד ממתין שבעולם, ונרגש בוֹ יותר משאוּכל לומר. קצב מהלך השדות הומה בי כתפילה. כאן, בתוך כל זה, כאן אני חש בה, שומע אותה, אומר אותה, עונה אמן. אל נא תחשוב לי לעוון אמירה נרגשת כזו. אין זה ענין לספר בו, כי־אם להיות בו. שדות ושבילים, רוח מאובקת, ומראה פתיחות מרחבים אינם “יחס לטבע”, “יש לו יחס לטבע”, או “מראה נוף” שחולקים לו “יפה”, או “נפלא”, או “פאנטאסטי”, או משהו מן הציוּנים. וזה לא שעשוע לקישוט. אין לך רציני מזה. זה הרציני מכל דבר בעולם. שבו, וממנו ואליו. שהכל בו עשיר מכל עשיר, ושלעולם אינך יודע לאן תוכל להגיע מכל התחלה שתתחיל, כהפלגה בים לא ידוע, בלי מצפן ובלי הגה. מתחילה נתפשים במשהו, בעשב, בציפור, בצבע, בקו, ואחר נושרים הפרטים, כנסורת־אור, והכל נעשה כיכר שלמה אחת, ואחר־כך גם זה מזדכך, מתערטל את כל המוחשי שבמשוש, והופך להיות נרחבוּת אחת פתוחה, חירות אחת ננשמת בלי שום קשר של שום דוקא לשום שדה, או לשעה, או למעמד צהרים יפים שהם. נושא מבט סביב, נושם נשימה עמוקה, ואין הרבה יותר מזה. שורקת בי בדידות כאל תוך קונכיה ריקה, כעל חוטי הטלפון, בלתי־קשורה בשום סיבה, עצבות מתייללת לה. איני רוצה לצערך. ימי עוברים, עוברים ימי, עוברים ימים, כמין קליפה נהדפת, ואחר גם זה נשכח מתערבב, ונתוק מן הכל מתחיל כעת חש איך אחוז מצד שני, אחוז אל, סחוף ומסוחף אל, כמי שנקרא לבוא, כמי שקול אחז בו לקרוא לו, מעבֶר רחוק מאוד, בוא אל תרפה. בוא. אל מה, אל אן, אל מי? וכבר אין לי מקום, לא כאן ולא בשום מקום. תם לי המקום, ולא כלום. אלי שלי, נפשי משתוחחת. רוצה למות את החיים האלה ולהיפלט אל לא אלה. בלתי יכול עוד. אין לי עוד מקום, אין בי עוד יכולת, אין בי עוד כלום לאלה. אבוד מקום אני. ולאן זה רץ, ולאן אני, ומה קורא לי, או מי?

למנצח אל תשחת

אבל מה אנחנו מַרבים כל־כך להסיח בי? והרי היינו מסיחים קודם בקצב הליכת הדברים, לא? שאין לך אומר נכון מן הקצב הנכון. שהאמת שבדברים עושה הוֹלכה בקצב הנכון שלה. ובריתמוס הנכון שלהם, שמטבע ברייתם, אפילו אם טוב היה, על־פי תוצאה זו או אחרת, אלמלא רצוּ כך. מה הם כולם רצים ככה. מה הריצה הזאת, זה רץ מכאן וזה רץ מכאן, ומקום פגישה מצטלבת נועד לשתי הריצות שמכאן ומכאן, אלהים אדירים, מי יוכל למנוע? אחי, אחי, אילו הייתי שם אז לעצור בך, לתפוס למנוע: עצור. לאט, הבט, עצוֹר, אסור, הו, אנא, עצור, אינך רואה? היית, היית עצור. האט, הבט, עצור, אסור. הו, אנא, עצור, אינך רואה? היית, היית וכחכֵּי רוצח ההוא לך בחרמשו, חבוי בפנים, בתוך הסידריה ההיא – היית שומע לי? נעצר? או רק בלגלוג, נספיק נספיק, תראה אח קטן שנספיק, אל תפחד תראה שנספיק. ידים בטוחות, וגב רחב לאחי הגדול, הווה דבק בו. וזה החסן או האחמד, באמונה אומן, הפקיד רוחו, אהבת אשתו ובניו הקטנים, וסדר עולמם, בו – ההיה יכול לעצור, ההיה עשוי להתעשת, לבלום מיד ובאחת, ביד וברגל, ולהטות בכוח הצִדה, במקביל לפסים ואפילו להתגלגל ולא לחצות, ומניח לה לזו מפלצת הברזל לרוץ בתאוצתה הנוגחת קדימה, מצרימה, שתרוץ לה חפשיה לתכליתה. בלתי־מתנגפת בכלום על דרכה, ועולה וצולחת לה בחֶפזונה ההכרחי, ולכל הרוחות…

היית עוצר אז, שם, והכל היה יכול להיות מתחיל, או נמשך, אחרת, פטוּר־סיוּט, ונגאל – היית עוצר? יש רגע שעוד הכל אפשר וניתן. רגע הצטלבות הדרכים, שלאחריו הכל כבר קשור במוכרח, ורק נופל על־פי חוקי הכובד וחוקי אין־חזרה, בסדר הסיבות והמסובבים, מוכרח ואין מציל; הרגע עוד לא עבר, עוד ניתן להציל, לשנות, לנווט אחרת, קודם שהמוכרח יכנס כתליין כורך את החבל, קודם שהאבן כבר בתוך נפילתה, הכדור כבר ירוּי, וההתנגשות כבר סוגרת. היית עוצר? או כבר אי־אפשר היה לך, וכבר היית קרוא, והדבר היה מנַהֵג בך, ולעצור היה כאילו לנתק את המוכרח, ולהינתק מן הקול שאָחז בך, שהגיע אליך וקרא לך, לשלול ממך דבר, ולהוֹתיר אותך כאוהב מנותק, קרוע, מתגעגע אל מעבר מזה, שנלקח ממנו, ברגע האחרון, על־ידי פחדנים, שפלי אמונה? שאלות שאלות. סרק על סרק. כסילות על כסילות.

או, אילו היה שם שומר מסילה, עם מחסום על הפסים, עם דגל אדום ומשרוקית: עצור עצור! או, לחש־סתר שלי לו היה מעופף אליך, דבק אוחז בך, משדל, מזהיר: יקירי לא, אל־נא תמשיך: ההוא שם, השודד מכל, עומד שם, ועוד בידך לעצור, עוד תוכל – שנֵה, החלף, בּלום, התגלגל אל החול שבצד, נסה, תראה אם אתה יכול? הו, עוּרה כעת, אל תישן, אל תהיה כסהרורי הרץ וממלמל נספיק נספיק – קום, קומה, עורה, התעורר, הקיצה נא! יש בך כוח להתעורר? רוצה לקום, חביבי? קום חביבי, יום חדש, בוקר טוב, הולכים לביה"ס, קום. הו, המתן, אל תרוץ לשם, אל תברח, אל תחמוק: עוד אפשר. הקשב, הקשב נא, אנא: עוד אפשר! הו, נהג הקטר! עצור אתה! הבט: איש על דרכך, והוא בלתי־יכול לעצור – הבט, איש כאן! שנים! עוברים את, שים־לב אליהם, שים אליהם לב, שים לבך – – הו, אתה שם האוחז בחרב, המלאך האורב וחרב בידו, רואים אותך, ואל תתחבא, קצתך חָבוּי בסבך כשודד, קצתך עומד ניצב על הדרך גלוּי לכל עינים, אתה היורט את הדרך – עצור! נפשי תחתיו – עצור! עצור אתה, איש מבלעדיך כבר לא יוכל לעצור ורק אתה עוד האפשר האחרון – ואני אליך, במַפגיע, בהפצר, בהתחנן, בהשבּע: אל נא. חוּס נא עליו. פטוֹר אותו, וַתר! ואם גם אתה לא, אז… לא? אי־אפשר? כבר מחוץ לכל אפשר? כל־כך מוכרח שרק כך נישאר? גם כאן רק הסדר של אפשר־אי־אפשר והכל בכלא המוכרח גם כאן? מה פתאום. והלא זה כולו קצב ריצה סוער, וזה הכל? רק רץ כמי שאין לו עוד אלא באמת רק זה: רץ מוקסם: אני בא אני בא! לא כאיזו משוּגָה או טעות, לא כהשתבשות שאפשר גם לסלקה בקצת רצון, ולא כדמדוּם שחובה להתנער ממנו, ולא כמציאות שרק צריך לצעוק חזק והיא תיפול לה. כחומות יריחו – לאן זה אתה רץ? מה רודף, או ממה בקשת להינצל, שכבר התחיל משתרג עליך – מה היה לך אחי, שמוטב לרוץ בכל יכלתך ולמעלה מכל יכלתך ובמאוד מאוד ועל־אף־הכל ולשחק בסכנות ולהתל במהירה שברכבות השוטפות, שתספיג בך את תפלצת כל אוצת כבדה ואת גבורת תנופתה הבוערת, פי אלף מיכולת שום ילוד אשה לשאת ולחיות (ועוד לא היו אז קסדות־ראש לאופנוען). – ובלבד שלא? איזה מין לא? איזה מוכרח הוּלבש עליך עד אין־מוצא? לאן זה היית רץ? מי קרא לך, מה שמעת, אמור לנו, שכאן, אמור, אל תלך, אמור!

אינני יכול. קופץ עלי. הייתי בוחר שלא, אלא ש. מה אלא ש. לעזאזל כל האלא ש. מבול של התרחשויות נופל סוחף. אי־אפשר שלא, מוצלף קולות הכל. נוכחות הנוגעת עד. אני רץ לשם. הנח לי. להיות עמו אז. אני, שלא ידעתי אז כלום ולא עלתה על דעתי. סתם מתבדח אחד הייתי בשעה ההיא עם רעַי, בסתם יום שלישי אחד אחר הצהרים, יום בלתי־נפלֶה בכלום מכל יום שהוא, עומד לצאת לרכוֹב אי־לאן – עוזב כעת ורץ מעל הֶפרד הזמן, רץ לאחור, לשם, להחזיר, להסב את השעון, ואת דפי הלוח התלושים, רץ

נפסיק פה. אבל לא. כבר אי־אפשר. אל תפריע. מהר נחזור אל מקודם, קצת קודם. חזור, החזר עד ראשית הדבר. בוא מהתחלה, ושוב

הה, דברים בטלים. כלום לא. הכל רץ להיתקלות. מוכרח. לכך עשוי הכל. מהירות הרכבת מהירות האופנוע המרחק הרץ האפשר הבורח אין־הזמן הנמלט קוצר־הזמן לשנות, ההה, אתה תזכה, הפחדן שבשיח. (כאילו מי הפחדן חשוב ולא מי שיישאר!) גמור. גמור? מי אומר. הבלים. לא! אני כאן. ואני לא אתן. בכולי אצא כנגד. לא אתן בשום אופן. ובוא מהר אל מהתחלה, מוכרחים:

קשרים, קוים, פסים, קולות, ריצה, ריצות, מכל הצדדים, גם אלה שאינם, ופריחה ומחץ, מי צעק, אמא אי כאן אחת, הו, מה יכולנו לעשות, ברזליוּת, שנשתחקה, פסים, גלגלים, ברגים, חריקה נוראה, איש באמצע בתוך כל הברזליות הנכתשת, ובמירוץ שנכרת, כל־כך רך תחוח הוא בשר ילוד־אשה, בתוך כל מוּצקוּת הברזלים הנכתשים, מסובכי כובד התאוצה הנוראה, הפוכים נמשכים נשאבים אל הסוף, אל הסוף שאפשר, שבו סוף־סוף נשארים, שעד כאן, שאין עוד. תופש מה? אני לא. מי כן? אף מי לא. רק לא. לא עגוֹל ושלם. סופי. מה זה לא? מה זה סופי? אתה יודע? אני לא. אף־על־פי־כן. נראה שזה הדבר. וכנראה שבאמת לא.

(מי שם צוחק מבין שיניו? חמור. אל תצחק כעת. לא אליך מדברים. – סליחה. לא אמרתי כלום. –). (אם אינני סתם מְתַסְבֵּך ומתפרץ אל תוהו: אם לא רק מקלות־דעת הרפתקנית קפץ אז לחצות כשבאה ממולו הרכבת השוטפת, וכל אחד יכול היה לראות ולעצור, ולא שום קול־קורא ולא בשורה היתה שם, ולא חלום נפעם, ותפסיק להציק בדמיונות! – כן? כך אתה יודע? או מה יודע אתה? או מה יודע מי?) מי איפוא יכול לדעת מה?

אבל שְׁמָבָל. די. איזה כולם. מה כולם. זה גמור. הביתה ילדים. על רצפת החדר־הגדול, על המרצפות האדומות־אפורות הקרות תמיד, מכוסה בסדין תחוב סביב גופתו, ושני נרות, ואמא, ואמא. ו… די. אין עוד. מהומה נוראה. לא כדאי עוד. מה מציגים הערב? משהו קל ומשעשע? נשאר מה שנשאר. רק זה אמת. בדיות בדיות כל השאר. הכל. כבו אורות. קיראו לאמבולנס. הביתה. ולנסיה, הלך לשוק, קנה בקבוק, אינעל אבוק, בזוג נעלים ישנו־ו־ו־ות.

הייתי שם לא מכבר. אין־השקט טילטל אותי לחזור לשם, לבוא עד שם לראות. הרבה נשתנה סביב אותו מקום. חרוש, מעובד ומטופח. כפרים אחדים שהיו אי־כאן אי־שם אינם עוד, ואחרים נשתלו, ומתאחזים ומשתדלים לצמוח, אבל הגבעות לא נשתנו, ולא משוכות השיזף, אותן שבהן נתחבא אז ההוא, עם החרמש, עם אלף־העינים, וגם לא פסי־הרכבת המתעקלים שם על־פני שביל דוֹמם ולא משוּמש, וגם הרכבת אינה עוברת שם עוד, מאז נכרתה הריצה מצרימה. הכל עוֹמד בעינו, וגם אותה חלקה קטנה אשר אליה הוטחו אז, לא ברור באשמת מי, או אם היתה כאן אשמת מי, וממנה נלקטו אז השנים אשר בקשת המתקמרת שנתהפכה מהר ונפלה, ככרוּתה, ראש לפני גוף, שטופי מהירות, אצו נרומו אז שני רוכבים עורגים להספיק, והכל, בכל כוח המהירות הצבורה בהם, כפול כָּבדם, ניחת בהולם אחד על רפיפות הקשר הענוג של חוליות הצואר אל הראש, נתפרק, ופרצו מתוכם, כזיקי אור, נישאות מתעלמות תוך כך, מתוך נאקה או צפצוף היחלצות, נצטפצפו שתי נשמות ויצאו כזיק אור ירוי למעלה, ושנים ריקים לגמרי נשארו שכובים במעוּוָת זה בכה וזה בכה, חובקים עפר וזה הכל.

עוד דרשה או שתים ואחריש

כן כן, אבל לא. בוא, נקום, נלך, נצא, זזנו? רק זה חסר שאתחיל להתייפח או אתה תתחיל לזלוג. נניח לזה. ינוח לו בלתי־מופרע בסיפורי־המעשיות. אין סיפור בלא מרחק, ואני אין לי שום מרחק. מי יודע אם ארחיק פעם. ובידוע, סיפור־דברים המעורר דמעות הוא פחות מסיפור, אולי לא, מכל מקום אינו. יישׂא נא כל איש מנת חלקו. ואל יבוא להזיד נזיד מעורר נפש, ולא יעשה מזה עסק, ויטרח נא וילביש בגדי אזרח מהוגנים על לבו ועל מבחר רגשיו, יחייך נא חיוך מגנב־דעת, ויהיה כמסיח לפי תומו, בדבר רחוק וצונן, שהיה היה לפני שנים רבות – סיפור ישר־דרך לאלהים ולאנשים, סיפור שמספר משהו, שמרצה מהלך דברים, מעשה באדם אחד או באחדים, פותח להשכיל ב“פעם אחת”, ומרחיק ועולה אל “ויהי מקץ ימים”, ומסיים כשם שיכול לסיים ובמה שיש לו, וסוגרים שומעיו ומהרהרים ופורשים הולכים להם. דברים אחרים זמנים אחרים, כפי שהם וכפי שנשתנו. הה, לעזאזל הזמנים שנשתנו ושלא נשתנו. מי צריך את כל זה. מה אני יורד לחייך. אתה רוצה שנחזור כבר הביתה?

מכאן היינו יכולים ללכת עד הגבעה ההיא, שאחריה מתפרשׂ המישור פתוח לגמרי. רשאי מישהו לטעון כי אין שם הרבה יותר מאשר כאן, אלמלא, אתה יודע, שאין דבר כזה. ועם זה נעשה לנו קפנדריה, בוא נחתוך ונעבור מכאן. יצאתי בוודאי מאפך. נלאית ממני. וכבר מבקש לך לקפוץ מכאן, כמי שנוטש ספינת־ים שעלתה על שרטון. הסיפור המסכן שלנו. הסכמת ובאת עמי לא כדי לשמוע בלבול נטרף, וכפיית פרכוסים כזו. אדם, כמובן, אוהב מעשה ישר־דרך, שנוטל אותו והולך ומַסיע, ופותח לפניו מקומות ושערים שלא שיער, קצת תוגות קצת אורות, ומוריד אותו לבסוף לא הרחק, מניח לו בשלום, נפטר ופורש ואיננו, ורק נשאר איזה הד, או איזו נהיית־לב נותרת בו לשעה, ומכל מקום לא מין סיפור שבר־כלי, סיפור מתחכם, מעשיה עם סממנים, כאלה או אחרים (ומוטב כבר שיהיו אחרים!), אם של יומרנות, ואם של אזלת יד, ואם של זה ושל זה כאחד, עם כניסות ויציאות, אתה יודע, עם תפאורות עולות יורדות, עם קולות נראים ובלתי־נראים, עם הפסקות חשכות שאין יודע בהן אם כבר זה נגמר או פה ממש האֶמצע, עם מיני עקיפין לא כשרים וכשרים למחצה, צורמים בזיופם, כשלפתע, אי מזה, לפתע פתאום, קופץ הדבר עליך, כלסטים, לאחוז בגרונך, הנפש או הדמעות, ורגע אח"כ, כמין פגע רע, נטפל ומעטיף אותך בטרדנוּת מוגיעה, להסביר לך או למישהו בעולם, ומתוודה לפניך, או לפניו, עד עצם הוורוֹד הפנימי והנקודה, שרק לצנועים, בלי שום נימוס או התחשבות, בּבוּאֵי השתקפות של שממון עם קישוּרי תכלת, כהתגלות עירום לראוָה לא־מרהיבה, אגב שפֹּה נזכר בעיקר ששכח, ושם בהכרח להספיק עוד משהו, במלה פותרת אחת, כאילו מחזיק בגרונך מרגע לרגע בשאגה: אתה מבין? ופתאום ולפתע מדלג, עוזב הכל, מתחיל רץ, רץ וצווח, מתנשם בקושי – כשכל אלה אינם עוד אלא באמת רק מק ורקק, במחילה, טפשות מטופשת, וכבֶה, דועך, סוגר ועוזב. ולמה אני אומר לך כל אלה, לא רק כדי שתדע, כי אם גם כדי שתראה שאיני רוצה לגנב דעתך, ולעשות לפניך עסק ממה שאינו, או שמחוץ לכוחו. אולי, אגב כך, קצת ייאָספו כל מיני שיירים חוצצים ומפוזרים ומרגיזים – וישולחו לכל רוח, ומזה והלאה, ונהיה לנו יותר נקיים, יותר קלים אולי, יותר נכונים ופנויים למסע הגדול, אלִי אלִי, כשיבוא יומנו.

הו, אי־אפשר שלא שמעת! נכון? אין ספק: שרקרקים. חטף שריקה עשירה, כצליל אבובי מלא, בלתי־מוחלף באחר. היכן המשריק? ואם אחד כאן גם בן־צמדו כאן, וחבורה קטנה תתלקט חיש קל, מן הסתם. “קוילפ” שמעת? קטיפתי כזה, רווה כזה, או גם “קוירלפ”, וגם ביתר פשטות: “קרופ” או “קלופ”, גרוני טנורי, הו, משם, שמעת? בבירור מוחלט, נכון? כזו שקוראת למישהו: הנה כאן, אני כאן. אלה! צמד – ראה! כבמעוף סנוניות חד, חַלק חומקני, והנה זה צולל לחַטֵף לו צֵידו, וזה בא מכאן. בכנפים כַּדוֹת ומתחדדות, ובצבעים הזורחים ביותר. אל המקום שירדו לחנוֹת – נלך? רוצה? שם אצל האשל הסכוּף ההוא. וראית איך אורו צבעיהם כשהתהפכו באויר? אתה מכיר את השרקרקים? ומספיק לזהות גם מראיית חטף ולהטיית אוזן? זו גבעה מופלאה. עדיין זורם בה הכל כטבעו (חטוף וקח לך מלוא חפנים בטרם יעלו לכאן שיכון). אתה עומד בלב הזרימה העשירה, התאותנית, השקטה למראית־עין, והרעבה אכזרית בעליל. להיטות חמדה של מי שמונו לו ימים קצרים.

ידעת כי ציפורי שיר קטנות אחדות מַכה בהן דפקן כאלף פעימות בדקה? וזריזים כבר חישבו ומצאו כי ציפורית כזו, כדרור, כירגזי, או כירוקית אחת, אם לפי מספר פעימות לִבָּן הזעיר – שנה אחת שלהן היא כארבע עשרה שנות חיי אדם? אץ־רץ שְׁעוֹנָהּ, ימיה מעטים, להיטותה להספיק דופקת בה, העולם מלא שונאים, כל רגע הטורף הופך טרף, קצת אתה מרפה מחשדיך – והשד חותפך, ובכל לולינוּת טיוּסו ירדיף השרקרק אחר שרקרקתו המחמיקה בגנדרנות, לבחון כך דבקות רוח אבירה במסות עוז ואומץ, והוא בנעים שבשירים יבטיח לה כי נחלותיו הן העשירות בשרצי העוף, ואת כל המרהיב להשתדך על פניו יכה בתחרות, ולא ירפה ממנה עד אם תיאות לו. וכמותם גם כל העולם שם, במדרון הגבעה, חָגלים שם מתהדרים לפני חָגלותיהם, מתקרקרים ראמות ותרנגוליות. ושם הלטאים הנוצצים בשמש פושטים פתאום מעליהם תנומתם שכאילו, ושוטפים כזרם עקלקל אחר לטאות חמקניות, שקוראות כנגדם ומתגרות בהם חמקמקות בצהלת שותקים. ומן האֲפר הרחוק באה צהלת סוס שריחרח סוסה וקיפר שלוָתו, או געיה רחוקה עמוּמה, כלוּאָה, של שור־פר שכיסופיו העבירוהו על בהמיותו. עם כל אלה הביו־חושים הזבוביים, שאתה מוצא על כל קן שמש, ברחשים אחרי ברחשות, נימפאות מוחאות כנף, שהחטפיות הללו עטות לקָצות בהן, ודבורי־הדבש מעומסות לעיפה, כצרעות החמומות הדוּרוֹת מחגורות־הזהב, וכולם מוצלפי שמש, סחופי בוהק, ונשוּבי רוח־ים, שיכורי שעתם הקוצפת, נוגעים ולא נוגעים בריח הקורנית החריף, ריח מנַגע, מתחת פלומת אבק־דרך מזמין הפריית מַפרים, קורא לרודפים ולנרדפים ולנרגשים, הפוזזים להספיק, ובתוכם גם לאלה אשר שעות חיי הזכר – עד אם הִפְרָה – כבר ספורות, רק יפרה וימות, והנקבה שהופרתה, היא תוסיף לחיות עד אם הטילה, תטיל ותיתם, ואחרים בהם אשר רק הנה עוד מעט הם מתחילים, ויש בהם גם שלא טעמו עוד דבר בחייהם, אפילו לא בקצה היערה, הו, אם אתחיל לספור כמה מן כאלה וכאלה מפליאים יש, לאן נגיע.

כאילו רוַח בי דבר ונתיישר. מה עוד פשוט וישר ושקט מאשר הודעה כזו: למשפחת הכחליים ארבעה בנים: הכחליים עצמם, השרקרקיים, השלדגיים והדוכיפתיים. ומי אינו יודע כי בשלושה הם ניכרים: במקורם הבוֹטה, בקולם הגוֹעה (הדוכיפת מקרקשת!), ובלבושם הגאה. ונניח לידענים לדעת כי שלוש האצבעות הקדמיות מאוחות להם לצורך מה, או כי דרבן הנוצה החורג מזנב השרקרק, סימן יקר הוא להתברך בו – לנו די בראוַת יפיים המפריחה כל עמוד, כל חוט חַשמל, כל עץ רם, דליל למדי ורם למדי, לעמוד על ראשו ולצפות בכובד־ראש, ולעוט בבת־ראש, בצליחה מפתיעה שהיתה מרהיבה להלל, לולא היתה רצחנית להשחית, ישר על אחד חוגג־שמש שלא היה זהיר או זריז כל צרכו. פעם אחרת אספר, או תקרא, וטוב מכל אם תיטול ותשקיף לפניך, על הליכות הדוכיפת המתהדר, או על שלושת השלדגים, לבן־החזה, הגמדי, ואותו הפרפור העקוד (לפי שוויתר על המחלצות הזוהרות של הכחול, החום והלבן־מכובס, והתעטף בטלית שחור ולבן, תלוי לו מרפרף מעל חלקת המים לבור לו צידו וכבר נחרץ גורל המסכן ולא יימלט), תוכל להבחין אז, בלא ניד עפעף, בין הכחל ובין השרקרק (שולי השחור בכנפיו של הכָּחָל, שזַמָּר לא יהיה לעולם, משוררות את טיב כחול כנפיו), הנהו לפניך על הענף, שרקרק זה, אמץ עיניך ותראה את הטרף בפיו, דבורה חטופה באמצע מסע דבשה, כעת הוא ממחץ ממנה את עוקצה, מהדיפה בניקוש על סדן הענף עורכה נכון בפיו, ומבלעה באחת, אותה ואת מתיקותה, בלי מאמץ, ולא ניכר דבר על פניו, לוהט כל עושר צבעיו העזים, הדור ורוחץ בתום חום היום ובשלות יפיו. מוטב אולי לא לדעת מה עשה לדבורה – אבל כבר הוא עט לחטוף לו אחרת, ולא ישוב ריקם – חיטף, סיבב, מזהיר כחול, זהב, וירוק זורח, ובצליחת סנונית חדה, שוב הנהו על הענף, קרבנו הממותק במקורו, ניקוש בענף לערכו נכון ולבלעו, ושוב ניצב לו שליו ויפה ותמים כעשב. כי שום רצח, כידוע, ושום רצחנות, לא פרעו מעולם שום שלוה או יופי.

היכן הם דרים? הקן שלהם? הה, אינך יודע כי לאלה אין קן? במחילות הם גרים. במחילות העפר. בתוך חומת הכורכר שבגבעה. לא ידעת? שם, החורים המפולשים העמוקים האלה החודרים עד אפילה, שם. יודעי דבר, שאין להם מנוחה עד שבודקים, עד ששולחים יד אוחזת אמת־מידה לתוך מעי העמוקה שבמחילות, גוששים ומאירים – מוצאים שם כחצי תריסר ביצים מוצנעות, בוהקות מלבינות באפילה, ואין דעתם מתקררת עד שלומדים כי משקל האחת ממש תריסר גרמים! שם דוקא, במחילות ההן הארוכות, האפלות ההן, שם יש להן מגורים, במעי המערות הערומות, על קצת ריפוד בָּטֵל של כנפי הדבורים והצרעות, שיירי סעודת הצאצאים, שם עולמם (והיכן שלנו? מה נתבוננת בי? ובאמת, היכן?). לא הבאתי לך מעשה השרקרקים, כדי שיהיה לנו כמין משל להמשילו. השרקרקים לעצמם, עוטי הדר, וקולם האבובי פוכה. הובר הברות צלולות – וכל הנמשלים לעצמם. כה מסוימים הם שאין להם צורך בשום משל, גם לא מחיי עופות וצמחים. ואפילו אני בא ומגלה אזניך כי גם החיים שלנו (הו, “החיים שלנו!”) חלקם מתעלמים במחתרת, דוגרים על לא תראה מה, וחלקם בחוץ, פתוחים לראוה ומתעופפים עטופי צבעונין מתבהק, חוטפים להם ככל שיוכלו, ונראים צודקים ביָפיים, בזריזוּתם, ובאומץ לבם לא ידע חת, אלה מהם שיפֵי־, שזריזֵי־, ושאמיצי־לב, ללא חת. והאחרים… כן, אלא שאיננו משחקים כעת במשלים ובנמשלים להשכיל. תפשת את “הקוילפ” הזה, את כל הזוך שבו, כשִלבוק צלול, אך פקע נפתח? דברים ידועים: מי שהוא יפה, אמיץ וכל השאר, פטור מצורך במשלים. די לו במה שהוא. וכוחו יפה. לא? אבל אתה צודק. לא הלכנו יחדיו כדי שאתפוש לעצמי את כל הדברנות. ואני מצטער: דברתי דיי. דבר אתה. האמן, כה צר לי שהטרחתי עליך רוב דברים.

אתה צודק. כמובן. לא יודע מה אוכל להשיב אז מה יש בידי להוסיף כהוא זה. וגם, אולי, כבר עיפת ורוצה הביתה? לא נתעכב. אם לא מוטב, אתה שואל, אם במקום בעקיפי שרקרקים אם לא מוטב שנספר באנשים, ובי, ובך, שהרי אלה אי־כך נוגעים קצת יותר? וכי אין גבול למה שאפשר למתוח ריחה של קורנית, של שרקרק, לכסות בו עולם ומלואו, עולם כה רועש, ומלואו כה תובע – ושזה די מגוחך לברוח אל צלה הדק של מקורקפת ריחנית אחת. ואל קולו המקרקר של כחל, ואם אין כל זה אלא פשוט, שתמטנות חמקנוּת, או אפילו פחדנוּניוּת כזו, ובקצרה: בריחה (הקשב רגע, שמעת? לא? לא כאילו פתאום, משם…), מה היינו אומרים? בריחה. כלומר מנוסה מבוהלת לאחור, ומה אם לא כך, אלא בריחה לפנים דוקא? לא עולה על דעתך? לא מבוהלת לאחור, כי אם מלוֹהטת לפנים, קדימה, או קרא לזה כרצונך, למקום אחר, ששם אולי סוף־סוף יהיה ריחה של הקוֹרָנית מצטרף ולא בורח? ניחא. וכי אינני יודע שרבים, ולפיכך מן הסתם, גם צודקים, שלא יוכלו לקבל, כי משקלו של הפשוש (שבעה גרם!) ואפילו של השרקרק ההדור (שבעים גרם!) אין בהם, בעצם, שום רצינות ראויה, אלא רק בין קצת שטוּת לקצת קישוט, ולכל היותר, קצת בידור, לאמור: כל העיסוק בזה אינו אלא תחביב. ומי שמתעקש רק מעלה על עצמו כי הוא קצת, במחילה, קצת מפגר, קצת נער שלא בגר, ויפה שיילך להיבדק ולמצוא איזו מן הסטיות הרעות חלות עליו והוא בצפרניהן (שמעת? לא משם?).

לא. ההוא שם – היה כָּחָל. המעבֵט מעופו בבואו הקרֵב אצל פני האדמה, כמשתעשע, וזר השחור סביב עומק הכחול בכנפיו, שיש בו תמיד ריגוש, להזכיר כי הדברים, על צד האמת, תמיד נרחבים ופתוחים יותר ממה שנראה לכאורה רגע קודם, כששכחו. קוילפ! צמדי השרקרקים חוגגים בכל עוז את שעת הַשפֵל השמש. העולם ספוג אבקת זהב. מה אומרת שעה ספוגת אבקת זהב לציידים, מלבד מהר וחטוף? אגב, לא חשבת מעולם על קוי ההיתקלות? כוָנתי, כגון קו היתקלות הדבורה עם השרקרק? זו עמוסת הדבש, בעצם צִדקת ריצת עמלה הכשר, וזה, השוחר לטרף באמצע גיאונות ראוָתו – ואפשר גם שלצדקת פרנסת גוזליו בחובי המחילה רבודת כנפי־החפיה של החרקים הקצוצים – זה רץ מכאן וזו רצה מכאן, ושני הקוים מצטלבים ואחד תהיה ריצתו תמה ואחד יהיה צולח במעוף קוו העולה שלאחר, עד ראש הענף. זה קו קשתי וזה קו קשתי, זה עד כאן, וזה מכאן והלאה, קו קשתי זה נמשך וקו קשתי זה כבר נכרת. איפה הוא? איננו. נטרף. נכחד. סולק. נמחק. נתבלע. לאן זה נתבלע? מרגע ששני קוי הקשת השיקו ונצטלבו זה בזה (איש כמהירותו, איש בחפזו להספיק) – מה בא על האחד ועל המשכו, שמעבר לעד־כאן שאליו הגיע, כשהכל סביבו מַתמיד בשמחה הלאה בדרכו אי־לאן, בשעת הזהב הזו או האחרת, ומה בא על האחד שרק עד העד־כאן שנפל עליו, וכבר הוא גמור ומגומר. אתה תופש משהו? או שכל זה בלבול אחד גדול? עוד מחשבת סרק אחת, לא רצינית דיה? אני, לא. מודה, לא תופש. הנה יד אחת זו. כן. והנה יד אחת זו. טוב. הנה הן שתיהן זו לקראת זו. למה רצה כעת רק זו לבדה, איפה היא ההיא שהתחילה לה מכאן ורצה עד כאן, מה עם ההיא? אל תראה שאני מחביאה מאחורי הגב, כאילו איננה, שכן ההיא שבאמת – מאחורי מה היא חבויה? מאחורי איזה גב, גב של מי, או איזה כלום, או איזה חביון מחילות אפלות, איפה היא איפוא? שטויות, נכון? הרהורי סרק. קו קשתי עולה כזה, פְטוּר משיכת הכובד, מרקיע לך משוחרר בהיפוך משיכת כבדו, אץ לו ועולה ועולה עד שתופשים אותו, ביד־לא־תרפה, חוקי הכובד, אוחזים בו וגוברים עליו והוא מוּכנע, ונוחת ונופל אליהם. מהר פי כמה, פטור שום מאמץ עתה, אם יתאמץ ואם לא, הם כבר מתאמצים בשבילו, באפס־יד, ונופל מהר בלתי־יכול עוד שום אחרת מזה. רק שָׁאוּב כולו וכלוא כולו בהכרח הזה שבקו נאצל זה, דמוי קשת יורדת (אבל, קשת מהי? קשת היא קטע ממעגל שלם, לא נכון? היכן הוא כל שאר המעגל? היכן השלם?) – יורדים משוּכי תאוצה אל גורלם, אולי הם כבר יודעים, אולי רק בשיתוק הבהלה ובלא שום דעת, כשההוא, החָבוי והנחבא אל שיחי הסידריות שיש שם, וגם לא תמיד מוסתר, הוא היודע, ההוא שבחיכיה, מובטח לו שיבואו אל תוך ידיו, אל מארבו, ולא ינוע רגע קודם, עומר שָליו וממתין להוריד עליהם חרמשו ממש ברגע בואם אל המקום היעוד הזה, המִצלב אשר בו חוצה הדרך את קו הפסים, ואשר לשם, מכל העולם, לשם הם רצים עתה דחופים כחָסים להחמיץ, וכל סדרי הבוקר הותאמו לכך, דברים נידחו או זורזו או עוכבו, כדי ששעת המפגש תתקיים נכונה, ובדיוק לכך הם רצים דחופים לשם, ובדיוק לכך רצה הרכבת דחופה לשם, ורק ההוא שם, שבחיכיה הסבלנית, רק הוא לא יחרוך רמיה, ואין שום אפשרות בעולם עשיר האפשרויות, לא שום אפשרות אחרת שהיא: הכל כולו סגור ורק זה. כוּלוֹ מוכרח. אבוד במוכרח. אחי מלפנים וחסן (אחמד) מאחריו, צמוד וחובק מתניו, בטלטלת השביל הרעוּעַ, לפני שצולחים את סוללת הפסים, נספיק נספיק, אמר לו אחי לאחמד. מי יודע למה נתכוון, ומי יודע מה ענה לו אחמד, אולי ענה אולי לא ענה, כי בטרטור הגבוה של האופנוע באוּצוֹ, קשה לאמור לענות ולשמוע, וצריך היה רק עוד קצת, רק עוד רבע רגע, או רק רבע מטר, כדי שבאמת יספיקו להינצל ממכת היד החותפת, בקלי־קלות אפשר היה להספיק, אילו רק עוד טיפת קצת, ושני הבאים אל קו הפגישה היו ממשיכים אז בריצתם בשנַים, זה היה רץ הלאה לעסקי קרקעות הקרן־הקיימת, וזו היתה רצה מצרימה מי יודע לאיזה טוב או מוטב – ריצה אחת גם התמידה־נמשכה לה שטופת דחיפותה, יפהפיה כריצת נמרה פורצת, וריצה אחרת כבר הוכתה והפכה התפרחות, אחי וחסן אחמד מתפרחים במסלול הגבוה למעלה, והאופנוע, שלא בטובתו, מתפרח במסלול הכבד למטה, וכבר הוא מהופך, מתגלגל מתפרפר, הפוך כחיפושית הפוכה נלבטת כל רגליה, בכֶסל נלעג ואומלל, וגופי השנַים, איש־איש מהם על־פי תנופתו, פורטים את המסלול הארצי האחד לשני קוים נפרדים מתפרחים לאויר, ונתפשים בחוקי הכובד שהשיגום עד מהרה מן ההשתחררות לרגע מן הארציי, ונופלים באותו קו קשת נרהב, של מִתאר גבעות יפות, או חמוקי גו משגשג נאה, שנרום ועלה וכמצפה לשלמוּת הקו המעגלי, ופתאום נרכן, וירד במעוקם, מהר, נערף בתלול, ובלי הרבה סבלנוּת עתה, ובתאוצה כחתף, איש־איש על ראשו, לחטוף את השבר בבסיס הגולגולת, ונהלמו, הולם אחד, לא איש הילֵם עליהם מכתו, אלא איש איש מהם נהלם מַכּת עצמו, הולם כובד עצמו, אשר צבר כל חייו, יחד נחבטו וכל אחד לנפשו, ושני זיקי קוים אחרים, לא ידועים, לא ממשיכים אותו קו אץ לתכליתו, שמלפני רגע, שני קוים כבר היו פורצים למעלה, דמויי קו אש, והיו עולים, כל קו אץ לתכליתו, ישר ל – ישר ל – לא יודע ישר לאן, שם בסיבוב ההוא הנורא, אצל פסי־הרכבת, כששני קוים השתנו פתאום מריצה ישרה עלי אדמות לשני זיקי אש מזנקים, ואולי עדיין זה בגב זה, שתי נשמות כאלה פורחות ברעדה, בלא דעת כלל איך זה, והכל חדש להם בלי לדעת עוד מה נוהגים כעת ואיך עושים, בעצם יום חורף נאה וצלול אחד, סתם יום שלישי שכיח אחד, האחרון בחודש שבט, כשהכל סביב במלוא רעננות ירקותו המתחילה, הצומחת והגשם כבר הנה תלוי ובא (למחרת גם טיפטף כל שעת ההלוָיה), והולך ונעשה למיצי צמיחה ולבלוב, והשקדים שבבוסתנים יעלו עוד מעט על יבשוּת עצמותיהם החשופות עתרת פריחה מתפייטת כעננים, כדרכם תמיד בלתי יכולים אחרת, בתוך כדי תקופת טו בשבט, שם – –

עצור בי. אנא. נתעַמם עלי. איני יודע עוד (והאופנוע, דרך משל, מה קרה לו, ההמשיך לאוּץ במהופך וגלגליו טוחנים ריק – אן נופץ לרסקיו, ומי בא להתעסק עמו, לגמול חסד של אמת… לעזאזל, האם זה חשוב? יש ערך לאיזה אופנוע “סאנבים” בכל זה? לא? אין?). הו, חביבי. (גם אתה? לא כאילו קראו? משם? אי מזה? לא כאילו קראו מכאן? למי? מי קרא?) הה, בוא. אבד ממני מנוח. כאילו משהו נגע בי. ומשהו אין לו בי מקום. אין לו שֵם ואין לו מקום. אל נא תביט בי ככה. מה היינו אומרים או הולכים לעשות? מלא בי עד אפס מקום. כצב זה הנושא שריונו באשר ילך, גורר עמי סיפורי דרשותי באשר אפנה. אחוז ומאוּחז בלא־ישתנה־עוד זה, ומפסיד, כאילו, את האפשר הלאה, ושצריך, על־כן, אולי, לקחת יום אחד ולזרוק ולהתנַער מכל אלה השיבושים, ולכל רוח, ולהתחיל סוף־סוף, משהו. מה זה המשהו? כן כן. טוב. נעזוב.

אגב, הייתי שם לא מכבר. סיפרתי לך? ממש על מקום החציה הזה. הרבה נשתנה אבל לא הגבעות מזה ולא משוּכוֹת השיזף מזה, ולא פסי הרכבת המתעקלים שם על פני השביל הזה, שביל לא משומש שהעשׂיב לגמרי והוביש, ופסי־רכבת שאינם משמשים עוד שום רכבת שהיא, מאז נכרת הקשר למצרים (אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע להכריע – אהה, כמו מישהו – הלא עוד היה היום אתנו – איש מקריח ומבוגר, אבל עדיין יפה ורחב־גב – והיינו מוּרוְחי כל הסיפור המעוקש והלא־מתחיל הזה, – אבל הוא היה החלטי: זוכה בכל או מפסיד הכל). ותם ונשלם. זה מצד אחד. ומצד אחר – לעזאזל תם ונשלם. מה זה תם ונשלם. לא תם ולא נשלם. אדרבא: עוול ורשע ולא שום תם ונשלם. ולא שום ברוך דיין אמת. איזה דיין, איזה ברוך. מכת עוול ולא דיין. ורק הוכח שם מחדש, בפעם האין־ספור, כי גם לעוול יש כוחו של האין־סוף, עם שלמות התם ונשלם. ואם כך – איזה מין עולם הוא זה, ומי צריך ולמה לקבל? בוא נקרא. נרים קול, נשאג לא, לא ככל שכוֹחנוּ מגיע, ויותר. תקרא? כי גם אם אקרא ואקרא ואקרא, גם אם אתן כל לבי בקולי ואקרא – מי עונה, היש עונה, אם אקרא ואקרא ואקרא? ואני קורא. נורא אני קורא. כולי.

גם היום כמו הרבה – אני כאן. גם היום כמו הרבה אני בחיכיה. גם עתה, כמו לעתים, רעד פתאום בכתפי: אולי כעת? אולי הנה זה? עצבות רועדת. חיכיה רועדת. עניו עד מאוד וראשו מושפל. אולי כעת. לא מדברים בזה. רק הוֹוים את. ובעמוקה שבשתיקות. גם היום כמו הרבה. אלי אלי. הנה כולו כאן בחיכיה. נשרף לבו בציפיה. הגד, דבר. שגם אתה. רק אות. אות כלשהו. נענוע הן. רק לדעת שלא לתוהו ולא אל בלימה. בוער לוֹ, בוער בוֹ. נשרף. הגיע עד מקום שאי־אפשר עוד ממנו. עומד תחתיו. והוא כן רוצה. אתה יודע. ונותן כולו. יודע שלעולם לא יגיע אליך, ועם זאת בלתי־יכול שלא לצאת לחַפש. לעולם לא ישיג מקומך. ועם זאת אין לו מנוחה שלא לבקש, שלא לשאת אליך עיניו תמיד. בשעתו ולא בשום שעה, במפורש ובעקיפין. מתוך המולת בזבוז עצמו, ומתוך שיטוט על גבעות, גם קודם כל־מיני גם לאחר כל־מיני, דברים שעושים ושאין בהם – פונה לעברך, מאוד, כראש צמח אל השמש, מתמשך בו. נורא. הלא אתה יודע. הו, כן. ועצוב. עד לדעוך כגפרור. אילו רק פנית, אילו שעית. מה יעשה בכל ההִפעמות הכלוּאה. הזו. אליך.

כספינת־ים על שרטון, מתוקע בעצב יֶבב, כספינת־ים על שרטון. עד כאן נִיסָעתי. ומה כעת? אֵלי, נשמתי משתוחחת. נטוי אל לא־יודע. וחסר עד תכלית. ורק לוחש בי. שלא להשלים. שאָסור. ושצריך אחרת מזה. מה עוד? אדון, נשמתי בי משתוחחת.

קראו לי? קראת לי? מחר תקרא לי? פעם? אה־ה־הוי, אני שואג, לא יכול עוד, אמור, הגד, דבר אלי, קרא לי קרא. אני כאן. בחיכיה שהכל בה. וכשתהיה קורא, אם תהיה קורא, לא תפסח עלי? הו, פעם, כשתקרא? הו, כן. אבל מה כל זה. מי יקרא למי? מה פתאום? ולמה יקרא, הה, כלום, שכח, אין ולא כלום, כלום אין, ולא כלום. אבל אם לא־כלום – למה איפוא כל זה? אם אין – מה פה זו כל העמידה הכסילית הזו הצועקת אין־כלום? אם כלום אז מה מתפוצץ בי, ומה רטט החיכיה המרעיד הזה? סתם קדחת? קדחת ורק הבל ולא כלום? ואם בכל זאת? הנה זה הדבר: מה אז, אם בכל זאת?

גם תמול שלשום הייתי כאן. פונה ולא יודע מה. ויום אחד פה, הייתי עומד מול כותל גבעת הכורכר הזאת אשר השרקרקים חיטטו ובנו בה מחילותיהם. צופה בעופם בלתי־מחטיאים במלוא מהירותם ישר פנימה ונעלמים. קצת בחיוך על אומנותם הנוצצת, קצת בהשתאות אל האפילה הבולעת. והכל היה סביב בעצם הצהרים הענקיים שלו. כאן הייתי עומד כשפתאום אירע. אבל דבר לא אירע. רק טשטוש ציעף ירד עלי. עיפות, או סמאון אור. ואבד פתאום הקשר, ושום דבר שבעולם. כבניתוק של מצור. ולא צהרים ולא כותל ולא ציפורים ולא זמזוּם ולא עולם. ואני, גם אני לא. נכחד הכל ולא נותר דבר. מזומזם ונבוב הקיף פער בלע. דבר לא נשאר ורק העמידה הזו. ההיעצרוּת הזו שם. והמבט הנשוּא מלמטה אל למעלה, וחדל שום ראיה שהיא, באותה חיכיה, שהיא אולי הדבר, שכאילו יום אחד אולי יבוא יום אחד, וכעת נתנחשלה פתאום, העלתה, חינקה בגרון, כשודד, וכל קשר עם החוץ, כבר אמרתי, ניתק, כבצוללת שקועה, ולא מבחינים כלום. רק שיש. רק עובי קיומו ידוע, כמתוך זכרון מישושי, חסר משקל. רק שיש. גיבוב של דברים שבאים זה על־יד זה, חסרי שום יחד הכרחי. נסחף אל מערבולת, חדל־אונים מעצור או מהיעצר, ואין עוד אלא כמין פירור בטל, שגם הוא כבר הוסחף ואבד, ולא שייר אחריו אלא כמין הבהוב, הבהוּב בטל של רצון, או אולי, קצת ביקוּש, כן, או להיפך: נורא ביקוש, ביקוש בלתי־דומה לשום הבהוב, כמין נקודה, רוגשת בתאוָה, עיוורת ומיוחמת, עולה על גדותיה, ולא שום דבר זכוּר אחר, ולא שום דעת מרובה, אפילו פחותה לא, ושום ממשוּת ניתנת למישוש, או לאחיזה ולא שום מגע: רק זו הרצִיה העזה הזו, ולא יודע לומר יותר. רציה שאין לה שום גוף. רק היא. ועומד בלי דעת ולא יודע. ורק יילל זה שעולה ובא. מתחיל בנקודה סמויה, רחוקה, אבל שופעת. כמו אולי דם, או כמו טובע בים, חַם. פתוח סביב. איזה סביב. איפה יש. שמש אחת בריקות השמים. איזה שמש. איזה שמים. מושאר בעולם. בחלל השמשי.

הלב, כבעוית, כבתוך ריק. כמו נלכד. מכֶּה בך איך היו ימיך כָּלִים בכלום. הולכים כָּלים להם. כָּלים ימי בכלום כלים ימי בּכלום. ואני – לא לזה. אני הלא לתת. אילו אך ידעתי. וכל השאר רק בזבוז בלי חסך, יום־יומי, על כל מיני נפסד ומוּפסד ומיותר מלכתחילה, מה לא הייתי נותן. יום לא יום לילה לא לילה, ואין עוד שום צורך ולא שום הצטרכויות ולא שום דבר. רק כולי אליך, ידי אליך, גופי אליך, נפשי אליך. ונשימה אחרת, נשימה שתתחיל, והרגשה כי הנה, הפעם סוף־סוף, כי הנה זה, כי בכל השאר אין שום חפץ, ואין לי כאן ומה לי כאן, לא כאן ולא מה, ולא הוֹ, ולא הי ולא ההה. לא. תן לי הפעם, תן וארוּץ במה שאני, ככל שאני, במעט הזה – רוצה למות את החיים האלה, רוצה להיות מתחיל אחרת בלתי־יכול עוד לא יכול עוד אין בי עוד כלום לשום כלום מכל האלה האלה. אבוּד, אבוּד עד אין מתום. עשה שיהיה. עשה נא שיהיה. ואולי קרֵבה ובאה, שעת הדיבור שלשמה נברא הדיבור, שבשבילה יש לנו דיבור, כדי לומר וכדי לשמוע, כדי לומר הנני, אני כאן, ולשמוע קוּם, ולשמוע לך־לך.

אז לא. לאן אפנה. ולא זז. ולא הולך. ולא מש. כאן אני.

כאן אני. כולי. דבר אלי, הו, דבר אלי. ריק ורק קשוב. שום כלום יותר. ראה אותי, עומד, לפניך, מַמתין. לא ימוש, כולו, בעמידה. יודע כי כולו לא הרבה, לא חשוב, וחדל ערך. ורק זה כל שיש בידוֹ, כל שיכול להיות. דבּר, תן לי אות: הו, אל תתעלם הפעם. אל תשאיר אותי בלי. אל תהא פונה מעלי, אל תפנה בלתי־אומר, מתעלם בשתיקת שמים ריקים – עמוד, הֱיה כאן, נוכח, אף כי אולי עזות־פנים היא לבקש כל־כך. עומד ככה, מוּשפל ראש, קושב, כאשר לא קשב איש, כולי בקשבי, נפשי בקשבי, דבר אלי, דבר דבר, השאר נא אות, אבי אבי –

האם גם אתה, האם גם אתה רצת לשם, אחי אחי, לשם לשם, לצאת מכל מה שיש זורם לו לסתמו? או לאן? בנסעך כך שוּט ונסוע, לאן זה אחי, אחי הגדול, רחב הגב וטוב החיוך, מה היה שם קורא לך שרצת כה מהר נחפז להספיק? מה היית מבקש שם בנרחבות ההיא הלא־בנויה ההיא שמעבר כל הזה שיש לנו? ומה עוד נשאר? צמא לא ירוה, רעב לא ישבע, אש לא תשקוט – עומד רחוק. הלב מתפלץ. מספקות. הוודאות מגיעה עד תומה. שריד עקום עדיין רועד. כמו –. להיות ב –. ולהיות נכון. לכל הרוחות. להיות נכון. ואין. ואין. ואין. רק ישימון אַין. רק שמים ריקים. ומה לעזאזל כל הבכי הזה. אבוד עולם אני. היה לי פעם ואבד. (והיו בו סביונים, וחורף וצפרני־חתול, ומאוויים, ופרטי פרטים קטנים ומלאים, וחיוך מחייך היה ולילות פשוטי שינה עמוקה ואחת.) אבוד חיבור. אבוּד במה־שיבוא־יבוא. ימח שמו ושם זכרו. ואחרי זה – מה?

ומה בא אחרי זה? ומה בא אחרי שזה לא בא? נקטה נפשי. לא יודע. ואל מה הולכים? ואל מה חוזרים? ומה עוד כעת? ביקשו ממך שתהיה? מי ביקש ממך שתהיה? מי ביקש מה? לא ביקשו. היכבד ושֵב. ושתוק. אין עונה. לא ממש ולא ייתכנות של ממש. כמו מה? כמו, אין כמו. עד כאן. אין עוד. לא כאן ולא מה. לא להישאר ולא לחזור. מה נשאר?

פרצתי פרץ. לא? פרצתי פרץ. היכן אנו כעת. אבל, כיון שכך, כיון שכבר פרצנו, כיון שאת הנימוס ואת הטעם הטוב כבר דרסנו בעקב, שמא לא ניסוג כעת בלא כלום, ולא נישאר רק רטובי כלימה כאלה על השטות שלנו, ועל הדברים המיותרים שאמרנו, בסיפור הזה שלא עלה בידינו, בדוֹחַס דיבור כזה שכפה עליך היגדים והיגודים, בוטים ומפורשים וחסרי שום עלה של צנעה – אבל כיוָן שכבר התפלשנו כצפרדע בבוץ הרגשני הזה, מוכפשים ומתכּפשים כפי שאנחנו, כיון שכך, כיון שכבר עומדים רטובי נכלמוּת, למה לא לקחת ולהוסיף כעת דבר, שתמיד נזהרים ולא אומרים, או שלא מגיעים לומר, או לא מעזים. מטעמי דרך־ארץ, שכבר הזכרתי, ונמנעים מאמור כל עוד יבשים ונקיים ומנומסים למהוגן, לומר כעצת היטב ועד הסוף, לא באותו הסוף ההוא שאין אחריו, אלא בסוף נוח האפשרי, כמו אופק העמק שלנו, ולחטוא ולומר את הנדחֶה, אם כבר חטאנו לכל ובכל, ואם נתפשנו כבר להשתפכות גולשת כזו, ואתה זה כבר מתבונן כי במנוד ראש, ואולי מסתייג כבר לקחת עצמך מזה, ולהתרחק ממראה רכרוכי שצפוי אולי להתגלע עליך, או כאילו קראו לך לראות קלקלת שיכור בקיאו – בוא נחטוף ונאמר מלה, בין כך ובין כך לא מעשיה יש לנו ולא חוקיה ולא הכרחיה (או שאתה, חביבי, עודך מייחל, שמא פתאום תיסוב הרוח וישוב ויקום לנו סיפור, כמדורה עוממת זו שהריחה רוח, ופתאום מתוך כל הבלחותיה עמעוּמיה ופחמיה – לבת־אש תעלה, בהירה, זהובה, עושה אור וטוב, ונתחיל סוף־סוף רואים ונושמים לרוָחה – ייחול כה יפה שאכזובו הרצוף לו רק יגדיש הכרת אשמתי לפניך) ורק כיון שכך, אי־אפשר יהיה הפעם להיות מתחמק מהיות אמיץ יותר, ויגיד מי שיגיד מה שיגיד, לא יודע מי יגיד ומה, כיון שכבר נחרץ הדבר להידרדר לדיבור שאין מה להתפאר בו, אלא רק להסתלק בטרם נמצא לומר דבר אחר, אם נדע, אם לא יחמוק בינתים מפנינו, ערפלי וערמומי מהיתפש לו, כצלופח זה הנשמט מיד חוטפיו, מרוב רגשה או מרוב עמימוּת־הדעת לומר נכון, ושלא להחטיא את המלה הנכונה, המחויבת, וייראה הדבר עושה לנו בושה ככל שייראה, וכמתוך עמידה דיקלומית, מגוחכים על איזו גבעה נידחת בשדה, הרי דוקא דבר זה, אולי יהיה מציל מעליבות הבכי שנתייפחנו ברבים, בקול, ולפני כל, ויציל ולא ישאיר כל זה כמין קיווּי למנוד רחמנות, וכטעם שנשאר לאחר נוכחוּת שלא בטובתך, בהצגה שעשה מחולל שערוריות אחד –

בוא, הלא כבר חטאנו לכל, ולהגינות ולטעם הטוב בעיקר, ובטרם ניאלם דום, נאמר מלה, מלה אחת, לא השתפכוּת סרוחה, לא געגועי לב טיפש, גם לא ציורים או סמלים, ולא כל כפל משמעות שהוא, ולא שום עקיפין, שכבר נכשלנו בכל אחד מהם ובכולם יחד, אלא הפעם מלה אחת של דיוק, אם אמנם יש כזאת, אם היא בכוחנו, מה לעזאזל היינו אומרים? מה היינו אומרים? אתה יודע? או, האם יש כזו כל־עיקר? לומר נכון במקום הנכון, לומר משהו בכל הכואב הזה, קרא לו כאשר תקרא, כלום השם חשוב, ושיהיה פורץ לפרוץ אם פורצני הדבר, ולשיר אם זה שר ומשתורר, ויפרוץ שיש בו, מין מלה, שאם אמנם יש כזו לשם מה כל השאר, כל אלף אלפי שיש בו, הו, מלה, שאם אמנם יש כזו לשם מה כל השאר, כל אלף אלפי המלים והדיבורים, אם יש אחת גואלת, אם רק אין זו אלא טפשות לחשוב שיש, אבל שאם יש כזו, נפלאה מופלאה כזו, אין עוד צורך בכל השאר, מחוירות כולן ככוכבי בוקר בזרוח שמש, כל שאר המלים הרבות על צירופיהן, סיפוריהן ולהטיהן, וייגָאל העולם בדיבור אחד (מצחיק!) – ושאם לא כן, אם כך לא, אין ברירה, איפוא, אלא כתמיד לחוג סביבן ולעוג מעגלים אין־קץ ולחזור אל שלשלת הסיפורים וההגדות, אל הדיבורים ואל הגניחות, ואל הבכיות, והשתיקות, ואל הסחור־סחור של מצבים ואוירה וגיבורים והתפתחות, ויוּכח מחדש בפעם האין־ספור כי בכל זאת אין יפה מסיפור יפה, יפה מכל מלה קטנה ועזה אחת, ובלתי־קיימת, שתוכל כביכול לגאול עולם – יפה כזו שתדע לא לשבש אהבה למכאוב, לא להפוך ייחוד של אושר לכיב של עינוּי, שתדע לתת את פתיחוּת הפריחה שיש במה שיש, כדי שיגיע, כדי שיהיה יש, כדי שיאהב, כן, תיפח רוחו, שיהיה אוהב כל עוד הוא מַשהו, בהחלט, ובכל כוחו ולמעלה מכל כוחו, מה כל כוחו, אפס וריק כל כוחו, כפלים מכל כוחו, שבעתים, אוהב כזה עד שהעולם כולו יהיה שופע גולש אהבה על דפנותיו הללו הישנות, המפוחמות, מוכות השמש והרוח ושאר התלאובוֹת, אבל הבלתי־רוות, אוהב עד שאתה והכל אתך מתחיל עולה וצף, דבר או דיבור שכל כולו אהוֹב, כזה שאם לאהוב אז לאהוב, שאם לאהוב אז כמו משוגע, בלב גדול בלי גבול בלי שוּם גבול בלי יכולת לגבול, מעבר לכל מותר, לכל אפשר לכל אי־אפשר, עד שנוגע בשני הכתלים מזה ומזה, בהולדתך מזה ובמותך מזה, ולכל הרוחות, ושופע גולש ועובר בלי שום גבול, הו – לא? מפני שלרוץ פורע־גבול, שלהספיק מעבר לכל־אפשר, וה יוכל להתהפך רק להרס, להרס ולא לשום טוב – כי אין היות בלי עצוֹר. בלי בְּלוֹם בעוד־מועד, לפני חציית קו ההרס, בלי קבלת ענוַת הכניעה לגבול, וקבלת החוק, ושאסור ושלא נכון הוא לבוא ולדרוש דרשה על לרוץ עד מעבר כל גבול – אלא, אדרבא, לתבוע כיבוש עצמך, והבלג, וציית, ועד־כאן־תחוּם־שבת, ועד הצנע והצטנע, והתכנס בסוד הצמצום, בהרכנת הראש והלב, ושגדול מאמוֹר “רוץ” הוא אמור “עצור”, ונכבדים מכל הם דוקא הגבולות, המותר־לך והלא־מותר לך, והתואר המתאר בקו סביב־סביב שאין מִבנה קם בלעדיו – הו, מה אני יודע, מלבד מה שאין לי עצה ולא יעוּץ לאיש, ולא איש עצות אני, ואל יחכו ממני, ולא יודע מה טוב ומה טוב יותר, ולא על־פי מה נעשים החכמים חכמים, ולא איך לצדוק תמיד ולהיות צודקים, ורק זה מכל הדברים שאינני יודע אני יודע: שאם כן אז כן ושאם לא אז לא, שלא – הוא לא, ושכן – הוא כן, וגדול וחָפשי ויפה ופתוּחַ כשמים, כה מלאים למי שלבו מלא וכה ריקים למי שלבו לא מלא, מה אני יודע, לא יודע אלא רוצה, ורוצה בי, ומה רוצה? רק זה: רוצה להיות יודע כן כשכן, ולא כשלא. כלום כה קשה דבר קל זה? ועליו להרעיש עולמות? כה מוּפלא הוא? לא. אבל כן. מאוד. ואין מופלא ממנו. וגם לא זה חשוב אלא רק זה לבדו חשוב, תמצית הכל: שכן כשכן, ולא כשלא. לדעת למוּת על לא. ולדעת לחיות כשכן. לדעת לחיות כֵּן. בכל כולו ובכל כולך. בכל יכלתך ובכל יכלתו. במאודו ובמאודך. ולמעלה מזה. אמן.

תש כוחי. גם אתה? נִטלה נשימתי. צמא לי. גם אתה? הו, אלי, צמא לי. צמא בי. אני, כולי. יודע שראוי היה להיחבא מעבר מַשהו ולא לאמור כל־כך אלא רק באיזה עקיפין, ושבדיוק מפורש כזה – ככה לא אומרים. אך משהו רץ לו מאליו ואומר. וגם אסור להחטיא ולא לומר, כשבגרונך מתפרפר הרגע הזה של פרפוּר בגרון. ולא יפה אולי, ולא נכון אולי היה, אלא, רק ללחוש היה צריך, או לשתוק כאבן, ולהמתין עוד ועוד, אלף להמתין ועוד ועוד, עד שיגיע זה לכדי בשלוּת אמירה, שמעמידה לה פנים שלפי תומה, ומוליכה שולל ומכוונת לתפוש – ומכל מקום לא לצעוק. האם צעקנו? בושה אם. האם גם ידענו מה לצעוק? מה ידענו? כשור עקוד או כאייל יערוג? חביבי שלי, יהי רצון ולא בזבזנו צעקה. לוּ יהיה הרגע מלא את כל הלא שלנו, ואת כל הכן שלנו. לא הכן הזה הנהדף תמיד והמנוּדח, לפשרות מסורסות, אלא הכן־כן שלנו. כן, כל עוד הוא כן, כל עוד אנחנו כן, נער אותי נַעֵר היטב, אין בי יותר, רק זה היה והגיע עד אמירה. זה המעט: שכן כשכן, ולא כשלא. הה, אלהים, כשזה כן זה הכל, אתה, ובך, ובידיך, בשתַים, ובלבך, ובראשך ובכרסך הזו, ובאבריך ובמעיך, ובחמדנותך, ובהליכתך. ובמיציך, ובסבלנות ובחוסר־הסבלנות ובכל מה שכוחך דיוֹ להגיע, ולמעלה מזה, יודע כבר? יודע מה? לא. אי־אפשר. פי אלף מזה. מתאר לעצמך? ובכן, גם פי אלף מזה! המון, נורא, יותר, הרבה יותר, מאוד מאוד, כמו האוקינוס השקט, והאטלנטי, וההודי, והצפוני והדרומי, וכמו הגבוהים שבהרים, והעצומים שבעננים, מתחיל להיות ברור? כן? ובכן, גם פי אלף מזה! – הכל הכל בכן הזה. וכלפיד בוער. כלפיד בוער. מה עוד? יותר מזה? הרבה יותר? כן. יותר. קורא אל מעבר לאפשר שיש בעין, מעבר לגבולות שבהם אתה, – נתפחדת? – ומה שתזכה לך בריצה אחת כזו לא תזכה בשום הליכה אפשרית מאה ועשרים שנים טובות. ואם המוגבל שבנו ינצח, מטעם יפה זה או אחר, ונישאר לנו בתוך הגבולות, יהיה עלינו להיפרד אז, וארוץ, איפוא, אני לבדי אל מעבר לגבול עד גבול חציית קו המוות. אמרתי דבר רע? אינני יודע עוד. ויישאר באָזניך כמין סיפור או כמין דרשה, דיבור או דברנות, מוקצים מחמת עומס, נטולי שום מרחק של ראוֹת מרחוק, נטולי הומור, נטולי רוחק של הבחנה, הכל יתכוֵץ ויהיה פשטני מדי, נוגע מדי, וחסר שוּם דיבור אחר – ולא יישאר אלא רק זה: שכן כשכן.

הערב מתקרב. השדה כולו שוקק אדוָה. כל ראש עשב הפך זהב, וכל הזהב מתרטט זע, על החריש זיז הבלָחות רטובות, והאובך באופק מתחיל נפתח, מסנן ריגשה עמומה, בשולי הריקות הבהירה של השמים החיורים, מרכך את צָחוּת קו האופק ואת חוֹד דיוקו הגֵא, נושם מַרגעות, כביכול, אף כי אין שום מנוח, ולא שמץ בי, כרוח עובר בי, חסר שום סבלנות, שום כוח המתנה, שום אורך־רוח למה שאינו כלול בכלל התאוָה הזו, הנעקצת מֶרי, להשליך ולנפץ משהו, או לקחת ולרוץ אי־לאן, לכל רוח ולאשר יהי, ואפילו אם לא, אלא רק לכבוש פני ולהיאָלם דום, וגם לא כל זה, אלא סתם להתנדף מזה. בלי שום דבר ולא כנגד שום דבר, פְחֵה בי ואיעָלֵם. לא יעמוד לבי בגעגועים הנוראים האלה. געגועים בי ואין לי. דומני כי אצא עתה, אלך לשם בשבילי העפר ההם, כנגד השמש היורדת.

יש ריח למשעול האבק. הרוח נשתתקה. הכל נאחז קשבה. אתה שומע? האם גם מי שלא ידע את טילוּף היחפוּת פעם, בעפרי משעול־שדה, התמים כגבעול חרוז עלים, האם גם הוא יוכל לשמוע את רחש העולם הלובש שקיעה על כל גָדלו? יום יורד. כּבד כפתרון. אבל מבהיר עד ריק. הלוֹך בלאט אחר גמלו, אחר חמורו, או הוא לנפשו, לאחר יום־השמש בשדה, הלוך וטלוף ביחפות במשעול החוּם, כמו כשעוד היה הכל מלא אלהים ועשיר, הלוך במשעול היחפים, המאבֵּק לו, הנותן ריחו, המרַגֵש קצת פּוּךְ אל אלכסוני הקוים, המגיעים עתה בהתחברות שכוּחה כמעט; כולה מגע אחר, בשפע סחרחר, בזהרורים וקוים שאין להם קץ, גם לאחר שהקיץ הקץ על הולכיהם אי־כאן. וכתמיד מתפזזים כאן זוהרים, ותמיד ימשיכו. וגם קו ההולכים שנערף באמצע, לא נגמר אולי, מפני שכלום לא נגמר, כי אם רק מוסיף והולך, נוטה הצדה ממקום הפתאום, וממשיך אל קו ההליכה, והחי ישא את מתו, בהיאָמנוּת פשוטה בתוך הלא ייאָמן, כאפשר צנוע וחסר שום משקל בתוך האי־אפשר החונק בכבדו, כמין לחש מֶשי בלתי־מופר, אשר אין בו אלא נשמה בוכיה, אם אך ייעשה קצת שקט לקשוב. ומישהו, אולי, יהיה כעת מבין מַשהו יותר, לא כן? ואולי גם יבין את סדרי הקוים הגדולים ההולכים, ואת סוד הקוים הקצרים הנערפים על דרכם, ואת החוטפים ואת נחטפיהם, ואת הדורסים ואת נדרסיהם, ואת יפי הטורפים ואת צדקת נטרפיהם.

מה אתה הולך לעשות כעת, חביבי? העכרתי רוחך? צר לי. ושבעתים צר שלא יכולתי לעשות כלבבי: לספר סיפור פשוט. הסיפור שלנו לא התחיל, נותר לו מחוץ. אולי פעם. וזה של הפעם יישאר לו בלתי־בא. ואולי גם מוטב כך: בלתי נחרץ, ומקווה, לפיכך, יותר. לא כן? האם גם אליך נישבה פתאום עתה השתיקה? כי אני פוחת מהר כעת מהיות איש דברים. אל תביט בי ככה. לא כלום, ורק מאוד לא רוצה. ורק כן מייחל. אם תרד עד שם, תגיע לכביש, לא תוכל לטעות, ובאוטובוס העובר שם תוכל לחזור בשעה קלה. לאן אני? אלכה עד כה, אשתהה ואשוב, מציץ אל הבהוּבי הקוים הפורחים בשמש, מעל אותו אשל העומד כבר בתפילה. לך לשלום, חביבי, והייה זהיר בחצותך את הכביש ההוא, שם למטה.