דלת חדר־האוכל היתה נפתחת בצויחה חדה ונסגרת בחבטה מאחורי הנכנסים. סינוור נוגה החשמל שהצהיר בהילתוֹ בתוך מחנה רפרפים עסקניים. הרוחות העצלניות שנתמשכו וחלפו, הפיחו קרירות מעטה ותחושת אילנות סמוכים, החדר רחב־הידיים עוד היה ריק למחצה, וגדליה, הגחוּן על לוח השולחן במטלית מסובנה וטוען את החלל החמים בפיזומו המלוּוה חריקות כיסאות נעתקים, היה נחפּז לבעֵר את שרידי ארוחת־הערב. אך הללו שכבר הסבו במחצית השולחן הרחוץ פּיזמו שאננוֹת, מהם גומעים לאִטם תה פּושר באותם הספלים הכבדים, ממלאים חלקם בניגון באנפוּף ובתפיפה שכלאחר־יד, ומהם מחלזנים טבעות־עשן נלאות והוֹזוֹת. ונימנמה השלוָה על ארבעת השולחנות הירוקים־כבדים החבוּקים טורי כיסאות ומשוחים כתום דשן, על הרצפה מבוקעת־האריחים ושחוּקת־הפּסיעות, על שלושת הקירות הבהירים המחושקים פּרסת חלונות, שמבעדם ניטלטלה קרירוּת שופעת זו של החוץ ועל השאוֹן העמום – נקישת כלים מצלצלים, נשיפת פּרימוּס תוסס וקטעי־דיבוּרים – שחדר מפתח המטבח שבקיר הרביעי, במקום שעברו ונעלמו מדיחות הכלים.

וכמה נוח לפלוני אדם רחוץ ושבע, להסב בבטלה ולזמר אותו זמר עצמו שהכל שטופים בו וכרוכים אחריו בחבוּרה וביחידוּת, זמר זה שלא פסק פה ושם כל היום, והיה נשמע ברננה, בשריקה, בריטון ובהמיה דקה, נצמד לכל מלאכה, פושט צוהל מגן־הירק, מתנגן חולם במתפרה, נגרס בפי התינוקות, נישא בין טרטור לטרטור בטרקטור המתלבט כנמלה בשיפולי השדות מפולשי־האופק, ועולה בגעייה של כלות־נפש במקלחת בין סיבון לזילוף – עד שאין פינה שלא תכיל הֵדו, ואין אדם שלא נוגע בו ולא פצה במתכוון או שלא־מדעת לזמרו כפי כוחו. וכבר היו אלף הרהורים בני־יומם נשמעים בזמר האחד, שפשט ולבש כמה וכמה פנים ונוסחאות. גדליה מקנח בינתיים את השולחן האחרון, מזדרז למראה המלאכה המסתיימת, וטפיחת דלת מתכיפה ומודיעה בצריחה על קבוצות־קבוצות הנכנסות שטופות בפטפוטן וממצמצות לעומת האור. ולטיפות־הרוח נמחות ואובדות בתוך המולת הפטט המתגבר, המצמצם את החדר ומצפף את האויר, ושברי התנועות והקולות מצטרפים להד אחד, רחב, כללי וכוורני. מדשדשים סנדלים עלה ורדת, חולצות כחולות ובהירות נתלות מעל למכנסיים בקפלים רחבים, והידיים ניתנות ברחבות בכיסים או נשלבות לאחור, ורעננות־המקלחת שביקשה להיאחז במלל קל, בתהייה לחדשות, בויכוח המלהיב את עצמו – נאבקה בצנעה במשיכה סתומה זו להישען או לשבת. עד שבּת־קולה של אותה פזימה, שלא סרה מחלל־החדר, היתה מכה גלים ונתפשת במסובין כשלהבת זו, שתחילתה מהססת וסופה להבה פורצת וקולחת בהדר. איזה מהם שפצחו רמות השפילו וגיששו אחר קול נמוך, אחרים רגשו לעומתם וציפצפו ועלו, ואלה ואלה תרים אחר בר־סמכא שינהלם מישרים, אך מיד נתאחו הקרעים, ומצא כל אחד מקומו ומתגלגלת השירה בטוחות. היו קולות קשים ומסורבלים המפלסים נתיבם בכבדות, רופסים בסלסולים הנרגשים ומכוונים עצמם בדחילו שלא לצאת דופן. והיו גם קולות בטוחים בעצמם שנישאו ברמה ואפילו אלה שקולם אינו נשמע להם מעיקרו – לא סירבו מבּמבּם ברוב הרהורים ולענות רצינות בבית־החוזר שרק “אי־אי־אי” נאמר בו, ולתלות עיניים מתרעמות באותם שנחפזו והגיעו לכלל מרוצת־אבירים, בלא התחשב שישנם המסתפקים בהגיית מלים וקצב בלבד. וכן נשתקעו בשירה, חזור ושנה ושלֵש, נמסים כנגד סלסול אחד, ומתמוגגים מן ה“ניצוץ” המסותר, ומוסיפים יתר רוך ועצבות שבהתרפקות לזמר חסידי זה, שריח ה“בית” נודף ממנו, והבל חלומות נושנים. ומה שאין הקול אומר – יביעו הידיים המתופפות, הרגל המקישה, הגֵו המתנועע בדבקות, העיניים המבקשות אחיות, ונענועי־הראש האומרים ללטף סרבול מגושם זה של ימות־חול. מהם פשטו רגליהם ברפיון, אחרים תומכים פלג־גופם בשולחן, ואחרים מגביהים ראשם ונועצים מבט סומא בתקרה ומהלכים על בהונות קולם, פרט ל“יודעי־השיר” המפורסמים בזה, שהרחיקו עצמם מכל הבלי־עולם בטרדתם להוסיף לזמרה נופך חום וליבוב.

כשנכנס אפרים נבוך תחילה, בלא למצוא לו מקום, נטפל למודעות, שעוד לפני הארוחה קראן, וריפרף כנגדן בעיניו, חמק והגיע לחלון, הוציא סיגריה במתינות, ועוד הוא עושה כה וכה וכבר נתפש לרוח־בית שאננה זו, והפיח תמרות בהפשלת־ראש ומרפקיו נתמכים באדן. וסקר מתונות לעברים, בנוחיות של משקיף מן הצד. הקולות המושכים ברנן כבר הם מסויגים ומסוימים ביותר, וזורמת לה השירה מאליה, נהירה ופושרת, וברק חדוות הבראשית ניטל ממנה. ואותו פרץ, שקולו היה מעכב את החבורה בכבדו, היה מוסיף אמנם להקיש בשולחן בפרקי אגרופו השׂעיר, אך במצחו היו רוחשים כבר קמטי־הרהורים. ושכן לו שלמקה, שראשו סרוח על ידו האחת בעוד האחרת ממשכת שלולית־תה על השולחן לנחלים מסובכים ומפותלים. ואף שׂרה זו שילבה ראשי אצבעותיה על ברכיה מתבוננת בהם בהסח־הדעת (כבר צפד וקומט עור כף־היד…). ושם שפירא ואיציק מפטירים את הניגון ועיניהם מחייכות בויתור שבחסד, ומאיר, אותו מאיר שמן הרפת, היה חותר באגודלו באויר, מלהיב עצמו ואחרים ומאריך במקום שהכל נצרדים ומתלעלעים. וכן פלוני ששתי ידיו מקישות בצמד ספלים; ואלה השלושה כאן ששרים מתחילה, וישירו כל עוד אחרים שרים, ובבוא עתם יחרישו באין תלונה ואחר יעלו בשלום על יצועם עד בוקר. אף סבא זה תקע מרפקו הרחק בשולחן, תחב כפו לתוך זקנו ופורט באצבע אחת על חטמו ומזמזם בנעימה לפי דרכו. ולהלן דוב היושב זקוף וידיו שלובות על חזהו, רציני, מקומט ומחורץ ובשערו מַבשלת שיבה (בן כמה הוא בעצם?), ושני לו אברמקה, חסר־מנוחה, מחכה לסוף השירה כדי שיוכל לכלות דבריו מקודם, והריהו שר קמעה, מפסיק, נפנה לעברים בעצבנות ומתפייס ומשקיע ראשו לבין כתפיו בהניעו ברכיו לצדדים. גם דבורקה וצפורה שקועות בשירה בתום לבב, מכנסיהן הכחולים והחולצות הבהירות נקיים ומגוהצים, שערן מסודר ומבהיק רעננות ולחות, וממש כנגדן יצחק בטלאי־התמיד על חולצתו המבודרת ברחבות, שואג ומריע, וספיח זקנו הדוקרני מוסיף לו נוי שביהירות־הפקר. והיה אפרים מוסיף ומרפרף מבטיו לכאן ולשם, רואה ואינו רואה, שומע מה שלבו סח ואינו יודע מה, קוטם אפר הסיגריה, מרגיש ברוח שהלכה על ערפו, ותמיה להמיה כבושה שהמתה בו ושאפשר אינה אלא עייפות בלבד, אחות לזו של אתמול, של אשתקד, של הרבה שנים קודמות. ברור. אימתי היה דוב זה עצמו מטיח פזמון אוקראיני בריקוע רגליים וטלטול בלורית ודש חולצה רוסית? וצפורה, אותה צפורה של ימי־הכבישים (אותם הימים!) – איך נתכנסה עתה לדמות זו המופקרת בכיסאה להרהורים? אפס גם בזה אין תמיהה. ורואה אתה לפניך פלוני זה השר, ורעהו העונה לעומתו – והנה כאלה היו מעולם, זה צביונם מתמול שלשום, בכל זמן ומקום, אף אותם הצוללים היום בהרהורים, וכי לא מחר ישירו הם, ואחרים יטפלו אל עצמם? מנהגו של עולם בכך. אך נניח לזה. ובדרך־אגב – הנה כיסא פנוי.

“איזה חום הערב – להיחנק!” פיטפט פלוני אליו בקובלנת מקורבים. “אה, כן. מחר נזיע כהוגן…” ולאמיתו של דבר, אם לדבר גלויות, הנה הוא, אפרים גופו, מה היה עליו במרוצת־שנים זו, העשויה נקיפות יום על יום שזה בא בטרם כלה זה, בשטיפה מהירה, עד שבפרק אחד מתברר שכבר מאוחר, וכל העודף שנדחה תמיד למחרת, ניסוט בינתיים אי־לשם, ומה שהיה כטפל לעיקר – רק הוא נשתייר, זה בלבד, מעשה מקשה, ובעל כרחך הוא נתון לך – ואין כל זולתו. "תהא אסיפה הערב?״ לא נח פלוני וחכך ברכיו החשופות בהנאה גלויה. “בשמונה. סידור־עבודה שנתי. אינך יודע?” ובעצם, כמעט נשכח הדבר גם מליבו – עליו להיות תקיף הערב. לא לוותר. לאחר שלוש שנים הגיע גם זמנו להחליף עבודתו, ולהתחיל משהו חדש. אולי לא? לכך זכאי כל אחד. ובאמת הגע בנפשך, להתחיל מחר בעבודה שיהא בה טירון, מתחיל, ירוק, לפשוט את הסבר הנוקשה של הותיק ולהחזיר במשהו את הנעורים כביכול, כאותו תינוק המתחכך ותוהה… לא, ברצינות: לערוך סדר־יום חדש, למלא מה שהחסיר קודם – הרי זה באמת, הרי זה… וטוב מכל לעבוד אי־בזה, במקום צל, שכן כבר צרבתהו השמש לעייפה, וכלל לא יזיק לשאוף לבסוף מעט צל… משהו משום חילוץ־עצמות והתרעננות פורתא. וחוץ מזה… כי מה יגידו החברים? עליו להיות תקיף בדעתוֹ. אלא ש… שמשום כך, דוקא משום כך כמה טוב היה לו נדחתה האסיפה. לא כעת. בפעם אחרת. הערב, דומה, עייף הוא יותר מדי, עייף מגלגל עמהם, וטוב מכל היה להתפרקד עתה במיטה, בחשיכה, ולהרהר בהרבה דברים, להרהר הפעם עד תום, או לפחות לנמנם נמנום קל.

ובינתיים החלו כיסאות חורקים ורגליים משוטטות ודיבורים הומים, והזמרה נתקפחה מעט מעט ונדחקה לזוויות, עמעמה כה וכה ובטלה לאטה, וצחוק ודיבורים הומים פרצו דרך החלונות המפולשים והדלת שנקרעה לרווחה והתגלגלו לחשיכה. אותו שמואל, “אשר־על־הפטיפון”, הגביה כבר חטמו כמי שגס לבו בכל, וכדי להראות לאותם שזימרו קודם מהי מוסיקה טובה באמת, לא איזה פעייה רכרוכית, חסרת־הוד, שהוא לא השתתף בה כלל, אלא משהו הגון וכביר – צימצם שפתיו וצייץ בהתזה מודגשת קטע מאיזו סימפוניה ידועה, בהבליעו, מבלי שאיש יקפיד על זה, מה שאין בכוח ציוצו לבצע, תחב ידיו לכיסים ועיניו שלח דוקא לאותם מקומות שברור יהא וגלוי כי באמת לא איכפת לו אם ישימו לב אליו אם לאו, שכן לעצמו ולהנאתו הקלאסית המעודנת הוא מצייץ, וטילטל ראשו בהתלהבות נעלבת לקצב מפוקפק והריהו מתלבט בחדר, נתקל בבריות, ולמרבה הרעה אין איש שם אליו לב מחמת הרגל, ואברמקה שהותרו חרצובותיו נתלה כבר בשפירא ומעמידו לעֵד על כל אותם הדברים הרבים והרעים שהוא, אברמקה, צועק עליהם מאז ומזהיר לשוא משכבר, ובפירוש הוא דורש משפירא שיענה אם נשמע כבר כזאת מעולם, וגופו אחוז עוית של צדק ופניו זורחים משעתו שהגיעה. ואילו שרה מבארת בעיניים לחות ובידיים פשוטות לדבורקה ולשלמה מדוע ולמה התפקעה מצחוק אתמול, וקולה משתחז ומתקהה חליפות ואובד כפעם בפעם בפרפורי־צחוק סוערים. והלאה ניצב אביגדור, רחב־גרם, קרח ובעל לסת פרסתית כבדה, מתעסק בצנעה בדברים שבינו לבין חטמו, שומע מה שאיציק סבור בעניין מסיק הזיתים והויכוח שנפל בינו לבין דוב בעניין זה עצמו, והאחרון מקשיב חטופות ומלווה בעיניים מחייכות את פלונית שהיתה משתטה עם תינוקה ומכרכרת עמו בדחק והלה פועה בקולו ופניו זורחות. ברם שלמקה, שנחליו נסתבכו וחזרו להיות שלולית רדודה מסוכסכת־חופים, עדיין מרטן אותו זמר עצמו בדבקות שחוחה וחרישית ובשכחת חדר ומלואו, ועל־ידו, מוקפים עשן הנמלט בפקעות נמוגות החוצה, מדגים נחום למאיר מן הרפת במועל אגודל ואצבע את גלגל המקצרה שנקע ונשתרבב מן המסגרת, ופלוני מנענע ראשו בהבנה: ״אל תחשוש שאני מן הרפת. גם בזאת ידי רב לי!" מן הצד דורש מישהו בפוליטיקה ופותח כל משפט ב“ובאשר לזאת”, ורעש מסביב ומצהלות ועסק גדול ועניין רב, ומחנות הרפרפים מתלבטים סביב האור.

ובתוך כך כבר היה אפרים עומד וסיגריה חדשה בפיו, סובב בקימוט־גבּוֹת קשה אחרי איזה חוט־הרהורים שניתק כביכול ושאסור משום־מה לאבדו למרות כל אלה ההסחות של מה בכך המבצבצות, מחמת עייפות כנראה, ומטרידות בהמיה רצופה של זבוב מתחבט בכוס. דולג הוא בפיזור־נפש על קולו היבש והמטרטר של שכנו, מעביר ידו על מצחו ודוחה איזה ענן עכור, ומצמצם עיניו ועונה מניה וביה להלז וחוזר מאליו לפשפש אחרי אותו החוט האובד, וכשהיה החום מלטף ועוטף והיובש דיגדג והצריד, וכישות־זיעה כבר נבטה בעורף, וליאות שבתנומה התגנבה וטישטשה הכל מנגד – קם לבסוף ויצא אל הכיור שבחוץ לשתות ולשאוף אויר. אלא שבדלת, כשנגע ראשו בקרירות ועיניו מיצמצו מאורה לאפלה, נתקל בקול חרישי ובגל רענן שהיכה בו:

“לישון, אפרים? לא תשתתף באסיפה?”

"נחמה? זאת את?… שלום… חם בחדר… פיטפט בקלות טובה זו והיה מוסיף משהו לו רק נזדמן לפיו, והסתפק בנפנוף דש הכותונת להודיע כמה חם. ואותה נחמה מובלעה בחושך ורק ראשה צף וטובל באור החלון, כשגרמי לחייה שוקעים בצללים ומבע־פניה הרציני מתרכך קמעה בחיוכן החשאי של העיניים ובתוגה השותקת שבשפתיים המעוצבות ענוגות וברוך השׂער השחור, עם אותה נדיפה חשאית ומבושמת של טהרה שהיתה מזכירה בוקר תכלכל ורטוב וירק דשאים רחוצי־טל, ומשעולי־אדמה ריחניים ומרובצים, ועולם שחשכת הלילה עוד לא נמוגה בו והריהי מתעלמת פה ושם.

אחר־כך כשהיו יושבים בחוץ על איזה שק ליד קרן חדר־האוכל וגבם אל החלונות המאירים שטבעות־עשן גוועו בהם, ולפניהם חומה נמוכה של הדסים גזוזים, הבל דשאים, ברושים מכודנים רבי־צללים ותעלומות־חשיכה, גגות־בתים ומלוא שמים חיים ומפרכסים בכוכבים קורנים וקורצים, עד אותם גלמי ההרים, שישותם החיורה קצת התנשאה גאות ורחוקות; אחר־כך כשכבר נאמר כל מה שהיה לכאורה לאמר ב“חדשות”, ברפיון הזה ומנגד לשמים הגאים מרוב שלוה, ואיזה בריאות מהססת היתה מזידה ומתגנבת לגוף העייף אגב מליקה ותלישה מצמר־השק ורגליים זרוקות לפנים בניחותא רבה, בעוד נחמה קושרת אצבעותיה מעבר לברכיה ומפשילה ראשה לכותל שמאחור ומשוטטת בעיניה בין צבאות־מרום, מתרעננת וגומעת אויר, נשימה נשימה בפני עצמה – היה הוא, אפרים, מתאווה לפצות פיו ולשיח במשהו אחר, שיש בו משום אותה צהלה רבה שהיה היתה פעם, שתהא זאת קולחת ושופעת מתוכו כדרך שהיא חודרת לתוכו מן החוץ, ושתהא אף אותה נחמה חשה בעליל מה מראה לו לאדם כשהוא לעצמו, בלי דוק של עייפות עכורה, באותו רנן מפרכס, בחדוה זו שמלבלבת באמרות נואלות ובגעגוע מופקר, בכל אותו אפרים שהיבלות הנקשות והקמטים הללו לא עכרוהו, וכי על כן… מה היה מתכוון לומר? או לספר משהו, צוהל דוקא, מעין ״אז, בימי הכבישים, כשהיו החבריא יוצאים בלילות…" מה?… נדיפה קלה נשבה וחלפה עם בבואה עראית של לילה בהיר, אוהלים, מנורות־רוח, ושבילים שבהר אובדים בלבנוניות, אותה ידיעה, שמימים רבים, שהלב נצבט לעומתה בערגה אוכלת, ותהום רבה נפערת פתע וצוללת סביבך בשלוה אדישה ועילאה זו. אה, מה רצה לומר?

“גמרתי היום את העבודה באספסת. נראה במה יסדרו אותי הערב… שלוש שנים הייתי ‘חציר’ניק’ ועכשיו משהו חדש,” גמר בהתחטאות שבאנחה ואותו צל חיור של אז הבליח רגע כמשהו שלא מן העניין, זר ורחוק כל־כך ותמוה ביותר. שלוש שנים – זה מספיק! – לא, אין אפרים אלא זה היושב כבד על שק שעל־יד הקיר.

זו עוד היתה שפופה בצל עצמה, ואף־על־פי־כן דיברה לעצם העניין וסקרה את קוי־האור החדים והזקופים שהצית זרקור אי־שם והם מצביעים חדות לעברים. תמיהה היתה מה יבקש לו אפרים עתה? האין כל העבודות שוות בכה או בכה? בודאי, היא אומרת, שלוש שנים זה מספיק, אך מדוע שלוש דוקא? ואם למונוטוניות של העבודה האחת, אם לזו כוונתו, לא היא העיקר… אה, כלל לא, חלק היא, רק שמץ ממה שקשה באמת, מעין גוף עושה שנפשו בו דוויה ועגומה. אולם את זאת לא אמרה, אלא הטמינה בהשבה ענוגה של קווצה למקומה שמאחורי האוזן. ועיניה עוד נעוצות באלומת־האור הרוחשת באפלה, וכלפי מה שאמר: לאיזה ענף ילך עתה?

אם לומר את האמת – אינו יודע, הלא באמת אחת היא… אלא שצריך שינוי, וחוץ מזה – אולי ייראה הדבר בעיניה פיוטי מדי – קשה לו כבר לשאת את השמש, את הערבה השדופה, את כל מה שהוא יודע ומכיר למפרע, בטרם יעשה מאומה… והלא כך, אם יימשך הדבר, לא יגיע לכלום אלא להתאבנות. ולעצם העניין: יותר מרחב, יותר רווחה, שתהא קלות, שלא יהא הכל כה קשה. המבינה היא?…

כן, קלות… בודאי. והרי כאן אנו כבר אנשים מגודלים שכתפיים רחבות לנו ושרירים וכובד. ולכאורה יש על מי להישען. ובכן? כן, אפרים, בודאי. “הנה מצלצלים לאסיפה.”

נפלו הצלצולים הצלולים וניטלטלו צוהלים ומפכים ומספרים זה עם הדו של זה, שוהים רגע ברומו של החלל הכבוש ומתפזרים בצחוק וברסיסים מידרדרים ובהירים ונמוגים בהלמות גוועת. ומיד לאחרי זה היתה רוחשת הדממה שבמרחקים ונגוהות לא־נתפשים התפקעו על פני הפרדסים שבמדרון, ואיזה גריפה מן הרפת חזרה למקוטעין, ואותם השמים היו יהירים כתמיד, והברושים השתחוו רפויות וחדלו, ומיד לאחר זה היו מבפנים נעתקים שולחנות וכיסאות חורקים והמולת צחוק היתה מתלבטת כמעבר לגבולין. לא. אין בזה משום תפנוקים. אלא… יהא הדבר מובן לה, העבודות קשות כולן – נכון, וכעבור שבוע אין בין זו לזו ולא כלום. ומה שאמר “קלות” – אין זה אלא, היינו… ושנית, מדוע לא קלות? תמיד קשות? ויהא פעם גם יותר קל. ויהא קצת נוח. מדוע לא? הלא סוף סוף גם רצונו שלו – משהו. למה תמיד לאנסו, לענשו, לחייבו, ולדרוש ממנו נצח? הוא יבקש לעבור לענף המטעים, נניח, לפרדס הישן, שם, לפחות, יש צל… משהו מרגיע התפשט בו וכאילו נתאחה החוט הניתק והכל נדמה להיות מתקבל כמות שהוא, נתפש בממדי־האמת שלו. ומשהצית סיגריה היו פני־שכנתו חולמים־קפואים ועיניו פקוחות לרווחה לעומת איזה נוכח נסתר והצללים שבגרמי לחייה היו רכים ורוחשים חמות וידיה הקשורות סביב הברכיים השוקטות, והמכנסיים הכחולים־אפלים הללו, והחולצה הבהירה ורכה – נבלעו שוב לתוך החושך באותה תוגה סגורה ורחוקה, המגרה לחונן ולאמר דברי־פיוס משדלים, או להידחות לצדדין ולעסוק במשהו מרנין יותר. ולכאורה דומה שיש כאן לאמר רק מלה אחת, אותה מלה גואלת, להראות באצבע על הא ודא – והכל יתוקן ותוקל הנשימה ויוכלו לפרוץ שניהם בצחוק רם וטוב… הנה שוב אבד החוט הלז. במה היה עומד? בנגיעה קלה, במלה אחת, אכן… קוקוריקו אחד זעק פתאום מרחוק ונדם, והאפלה היתה נגרשת בדממה החמה וזזה בחשאי בחלל העמוק מעל לכל העצמים וביניהם, נוגעת ואינה נוגעת בלבנוניות הקלושה שבאופק, מעל להרים שהיו כבדים וקרובים במרחק הרווי חושך. אי־משם היו קולות־מנדולינה כבושים ועמומים מכים עיגולים רפים ועצלים שנעלמו ונתגלו בהזיה עגמומית ורפויה. ומן הצד הבריק פח הצריף הסמוך, וקשקשי־כסף נוצצו מן הגושים הקמורים של האשכוליות החשיכות שמאחוריו, ששחרוריתן נמשכה עד לאיוושת הקאזוארינות הבלתי־נראות, ובעבר השני שוטטו נקודות־זוהר במרחב העצום והחרישי.

בחלונות המוארים כבר הושלכה רטינה ממלמלת שהיתה משתתקת והולכת, נגזרת לרגע בהגה גבוה, בצהלה קטועה ובכיסא חורק, וכעכוע פוחת היה מבשר את הקול שלא התמהמה ונפל בחגיגיות מרובה והתגלגל בנגינה שוה וישרה, בביטחה שבשיגרה, רצוף, רהוט ושלם, ללא רוח, פרט למלה “חברים”, שהיתה נקבעת לאחר אתנחתא של שאיפת־רוח, ולשיעול רסוק שהיה עולה לסירוגין, צורם ונכבש בנהמה. מיד היו האוזניים שבעות אותו הקול ושוב היו מוסחים ההרהורים וסובבים במעגלותיהם שמשכבר, וכאב נואש, ששוב אינו קובל אפילו, היה מחריש ומחכה מן הצד בסבלנות, מחשב כביכול חשבונות במבוכה הנגרפת באנחה סגורה ללא קול –

“הרי שכך הם הדברים… הנה, כך הם…”

וממילא זורח ועולה יום המחרת כשיהא אפרים מטפל ויוצא מן החצר באשמורת־בוקר ויורד לשדות־האספסת שבעמק, מטביע עקבותיו באותם של תמול ושלשום שהחול ספגם, ממשיך ופוסע בתלם אופני־האוטו שנחרצו באדמה זו האדמדמת ומחוספסת מטל דק שבלילה, כשהמזרח, מבין ענפי האקליפטוסים משוכי העלים, מתליע ומפציע סוֹמק לתכלת הירקרקת. ואילו עננות אפורות ותחוּחוֹת מתנדפות באָפקים הקרירים כששוליהן מתבדרים להן וניתקים, ומלוא־הארץ צינה שוקטה ורוּח אין. ואותה חדוה ידועה תהא מתגנבת כתמיד, מבלי לשעות לסופה הממשמש־ובא בתחילתה, אותה חדוה של חירות, של נשימה רווּחה וקלה ושל שריקה בטלה שתהא מסתבכת בהרהורים מקווים ובעליצות גנוּזה. ושוב יהא הלב מנבא מה, נענה ברצון, מוכן לדחות את השאר לצדדין, מתרפק בכיסופים על השטח המבהיר ומרמז על החורשות שאפלוליתן משכיחה ערירותן במחשוף שמסביב. ושלפי השדות המטוללים יהיו מזהיבים, ואיזה הד רחוק יטלטל צלוּלוֹת, וציפרים תהיינה מתווכחות בציוץ גובר וצוהל. ובינתיים תהא הדרך ניסוֹטה לאחור ותפגוש בכביש שאוטו־משא חולף בו ברננת מכונה ופולט לאחוריו ענני־אבק מתגוששים. ועגלה תרקד בצלצול ברזל וקרש. ופלוני שעובר יהא נענה ומברכו לשלום – והמציאוּת תהא נופלת פתע וטופחת בכל ההשליות הפורחות הללו. ומרד חשאי ושואג מבפנים ידחוף אז להתקומם ולא לוותר, אפילו המכנסיים נראים קשים ומזוהמים וחרטומי־הנעליים מחייכים בחוצפה. והשביל המסתיים בשדות־האספסת הללו נעשה זר ונעשה מאוס וקשה מנשוא – ככל שנידף הטל וסדקי האדמה הצחיחה משתרגים ואובדים בין קוצים מאובקים. וכל מה שהיה יפה ונאה כל־כך מתעכר ומעמיד פנים יבשות ומשועממות, אפילו ההרים שמרחוק יעלימו חגויהם המחוטבים תכלת וחכליל־בהיר באַד עכור ואָטוּם, ובקרוב יפתחו דויד ונחום בויכוח נצחני ויהיו מגרים לכבוש את הכיח הנע בגרון, להעמיד פנים ולענות להם במה שישאלו ועוד לפני שישאלו, וזה דויד יהיה פוסק את פסוקו ומרמז לנחום שעדיין לא זז מדעתו, ויהיו נפנים איש לעברו ונוטלים כלי עבודתם מצריף־הפח שמנגד ועושים כה וכה ומפטירים בשפה הא ודא, מבלי להקפּיד שגם אתמול כך אמרו וכך עשו וכאן היו. דויד ירים את מצחיית כובעו המעוך ויפסוק כבקי:

“חם יהיה היום, אה? כמו שכתוּב?”

״איך? אני אַשקה בחלקה שלמטה. אל תפתחו את כל הברז…"

נחום יענה באדישות כשהוא נעול כבר מגפי־הגומי, טעון מעדרו על כתפו ושועט נכחו בתפיפת מגפיים עמומה, גוחן בקפדנות איכרים על הערוגות הנובטות, מפשפש באצבע באדמתן ומקנחה במכנסיו, מתקן תוך הליכה חומת ערוגה שנפרצה, עד שיתקטן במקומו ויתכופף על מעשהו; וזה דויד מפשיל מכנסיו, מערטל רגליו השׂעירוֹת ומזמזם בשיר האחרון העומד על הפרק, בעוד אפרים יהא נטפּל למוֹטוֹר שבצריף על־מנת להניעו, ויהא כדרכו קובל על שאין משמנים אותו בזמן הקבוע, על שעדיין לא הובאוּ חביות־נפט, על שהעכברים מכרסמים בשׂקי־הזריעה, ועוד על כמה דברים, עד שתתפּעם המכונה ויצטרף לדויד בעבודה ובתוך־כך יטפל לזמרתוֹ, ישוחח באחוה בנעשה ובנשמע, יניב “חכמות” משלו, לשמחת לב רעהו, ואיזה בריה שבתוכו תהא מצטמצמת ונמחקת עד שלכאורה תיעלם, ורק טינה כבוּשה וניקור לא־נעים וחולף, בתאות־נקמה משונה, יהיו מכוּונים למקום שנתרוֹקן; ופתע, כלומר: כרגיל, תישמע הצפירה המרוסקה של הרכבת שתעלה חבילות חבילות של צמר נמוג ותחלוף בסילוד כשהיא נושאת עמה ריח פחמים ומרחקים שמאחוריה ואֳפקים שלפניה, וזה שגווע באפרים ירים ראשו עד רגיעה, יקפוץ ויצבוט בלב המרוּמה ומיד ייעלם למחבואיו, לקולו של דויד –

״נו, זאת אומרת שכבר הגיעה שעת ארוחת־בוקר ועלינו לשבת לאכול. מה דעתך? הווה אומר: בסדר. והבחור שלנו? נ־חו־ם! אה! הוי – טר – לה – לה – בים – בם – אוי – אוי. ואני אומר, היינו: יום הגון יהיה היום הזה, והרבה זיעה תישפך. חה־חה, מה?" והלך לסגור את הברז ברחבוּת שמשמעה: נא, מאחר שהכל ידוע, דיבורים רבים למה –

ואז כשישאר אפרים לרגע יחידי ואותו פלוני יקֻבע ישיבתו בו בגלוי ויהא מסתכל בשתיקת־תוכחה, בלגלוג ובאותו ביטול מעליב ופוגע: “נאה, בחור שלי, יאה גם נאה, אַה?” ואותם החלומות הקבורים יחרגו לפרוץ בעדרים גועשים ומשתוללים וגועים מרוֹת ונואשות: “אפרים! עד מתי! עד מתי!” ואותו פלוני שמחייך לו בשלו יהא כח – “איזה שטויות! ארוחת־בוקר! נ־ח־ו־ם!!” דעד מתי! ובמפגיע דוקא! חה־חה־חה! ועכירוּת דלוחה חוֹמרת ועולה בזרם רחב, ולולא יהא עוקר וזע וזועק דבר שבהלצה לנחום המתקרב, לולא זה… אך נחום בחור טוב הוא ורוחו טובה עליו, וההבלים הבזויים הללו מופקרים לאור החמה שהעפילה בינתיים וסקרה את השדות בחום נוקשה.

“ובמה טוב הפּרדס מן האַספּסת?”

נחמה היתה מדברת מפוכחות ואפרים לטש עיניו לעומתה, בוֹהה מתחילה וקודר לאחר־כך ומחפּש את המקום שבו הפסיק ושמתוכו יש להשיב מה. קרנו של הזרקור שירטטה עיגול, בלשה בהר הקרוב, התהפכה והאירה אותם ואת הברושים שמנגד, וחזרה וסבבה וכבתה. ושוב פיכה החושך באין חופים ואין שיעור לעמקוֹ. מן החלונות נטרפו הטחות ריב־דברים סוער, ואלה החברות, אמהות לבנים רכים וגדולים ו“בחורות” של המתווכחים בפנים שעמדו ליד החלונות מבחוץ ככנופיה שמנגד, שעיקר מהותה הוא הַקשב, רטוֹן ושׂוֹחח בחשאי על מה שבין השיטין, הצבע על מה שבין פלוני לפלוני ולחוש על קנקנו של כל אחד במין רחישה חשאית שנשמע בה משהו מדוֹדוֹתיהן שמעבר לים במוצאי שבת על הסטיו; ועוד אילו בריות שנהנו מן הרוח הקרירה שבחוץ והקולות החמים שבפנים כאחת – ואלה ואלה תמוהים ונטולי משמעות וכל תשובה אין בהם וברחישתם לזה הטורד במעמקים ולזו שישבה על ידו סגורה וגאָה על־שום־מה, השואלת שאלות ברורות ומפורשות ועיניה אינן משוֹת מן החשיכה שרצדה לעומק ולמרחב, ודומה שלא איכפת להן מאומה.

“באמת נחמה, מה אומר לך? – איני יודע, טוב או לא טוב, בכל־זאת…”

…ובכל זאת היתה השמש עומדת שוב גבוהה ולוהטת בברק מוּעם מחוֹם, וסוֹפי השׂדות היו מרטטים בשלהם, ואלה הערוגות שנובטת בהם אספסת בירק טהור ואומר שירה, והמים זורמים בערוצם ומתפלגים בפכפּוך ומציפים את הערוגה, והמגפיים הבוססים בבוץ צמיג ודביק במציצה לחה – אלה היו קרובים מאוד, ועל כן גם גדולים מאוד. וכשהוצפה ערוגה אחת היה פתחה נסתם בחוליית עפרה שבערוּץ וערוגה אחרת היתה נכבשת כבדוֹת במים שעל קמטיהם התופחים מרקדות שמשות מרוסקות ועכורות. ונימה אחת היתה מוּתרת פּתאום והיתה מנהמת בעריגה של חלומות־הילדוּת, שנשכחו לכאורה, וטוענת את הלב פּרכוּס אחד שאין לו מנוח, בכייני כמעט, יתום וגלמוד, הגוֹאה ופושט בעורקים ומצריך נשימה עמוקה ואנחה מקוטעת הנפסקת לאלתר, וחוזרות הידיים לעבודה. ונעשה אז טוב לעבוד. ומובן אז כל כך כי בלי עבודה, בלי אותה המסירות שבשכחה, בלי המעשה הנעשה יהיה העולם נפער כתהום רבתי שאין כל אחיזה בה… וביחד עם זה… ביחד עם זה אין אלה אלא מליצות שדופות. כי מציאוּת מהי? הנה כאן דויד, הלאה, שם, נחום. והנה אפרים. הנה המים, הנה הערוגות שמהן נובטות ומהן מלבלבות בשפע ירק ומחכות לחרמש. הנה ההרים הנישאים מקרוב. ושם אותם הרחוקים ולוּטים באֵד. הנה הכביש. הנה בתי המשק. וחם מאוד והשמש מסואבה. ועד הצהריים כמה שעות נותרו עוד? זו מציאות היא. אז יהא אפרים פּותח מוֹצא לשלוש ערוגות בבת־אחת להאריך זמן הצפתן, ובא אצל דויד, ומציתים סיגריות, ויושבים בגב הערוץ, ופוצים פּיהם ומטלטלים לשונם, ומטילים זנבות־הסיגריות למים השוטפים וחוזרים איש לערוגתו. והדעת היתה מוּסחה ונתקלת דוקא בכמה זוטות שמעולם לא נראו כעשויים לצוֹדדה, נטפלת בתאוה לתיכוּן תכנית נָאָה לחלוקת הערוגות באופן שאפשר יהיה לקצור את כולן במקצרה, מבלי להיזקק לחרמש ולעבודת־יד. ותכנית זו מצטרפת פּרטים פּרטים ונראית שלימה ומאירה, ונוח להפוך בה ולשית עצות לתקנתה ולדלג בינתיים ולהרהר במה שהיה, להיזכר במה שיישכח מיד ולהגוֹת רגע באותה נחמה, ולחזור מיד לתכנית שדה־האָספּסת, להיסחף שוב ברוב מחשבות והגיגים חולפים, לחייך לזכר קטע שקרא אמש בספר, ולהגיע ממילא לידי כך שיהיה מלוה בקולו את זמרתו של דויד ברננה מתפרצת. זו – מציאות היא. אף אם הכל שוקע פתאום ונסתר. אף אם ערפל יתחבט מחדש בקנה, סמוך לבית־הבליעה, והכל ניצב בערייתוֹ, בלא כל מלבוש, ואותו פלוני שבךָ יעיק בקיבה ויגחך בראש: “העוד עמך דברים, רחימאי?” ואי־מנוחה תכסוס, ותחלחל, והעולם יתרוקן וילך, מיותר המעדר, וטפלה ההשקאָה, וצהוב הוא לעצמו, ואין מאומה שיאיר פניו, אָפס כל עוגן, וקני־קש של הבל מרתיעים ונסוגים מפני המצוּלה ואף בהם אין ישועה… אף זו מציאות היא. בפירוש. וכל מה שצברת בקושי ובעמל – מתבזבז בבת־אחת לריק, ומתגלה שהבל היה ושטות ואינו שוה אפילו רקיקה אחת – אדם יפה־נפש שכמותו. היכן קורטוב, טיפה, שמצוּץ, מכל מה שהספקת, שאפשר להיאחז בו, להתנחם בו, או לצוּר אותו לפחות על פי צלוֹחית! ומכל מקום מנין יוחסנות זו, החזקת־טובה מרובה זו לעצמו, הפּרישה היהירה הלזו… מה? אולם גם משאלות כאלה אפשר להימלט. ידוע. ידועות השאלות, וידועות התשובות. וכנגד העיניים המכוּוָצות ומצומצמות מפני האור החריף, שסִתרה אין ממנו, מאחורי חורשות דלילות של אקליפטוסים צהובים־קלפיים, מאחורי עמק השדות שתימוֹרת של עשן קוצים כסוחים עולה ממנו – חובקים אותך הרים ידועים ומוכרים כבטבעת אדירה אשר בתוכה דרכים מוּכרות, גבעות ידועות ודממת־אור מאובקת, מוּכרה לזרא וידועה עד לשממון. רוח ים רחוק, רוח־צהריים, מדליחה את הדממה, מרעשת את החורשות, מכרעת את העשן ופורצת באַדות־גלים על פני האספסת שהפכה לבנונית ומבהקת לכל סריקה וסריקה שלה. והשמים הולכים ומתלבנים, הולכים ויורדים ומתקרבים לאדמה, והם כבר נמוכים ולוהטים. והזיעה מרטיבה את הכותונת, והרוח משיבה עליה צינת־מה, ועייפוֹת הרגליים מעמוֹד. הגוף נמשך לאדמה הרבוּצה סדוּקה ואלמת, לגהוֹר ולנפול אפיים בין הרגבים החמים ופרירים ולא לזוז, לא לנוע, לא לנשום ולא לחשוב, ולשקוט כאבן אחת, כקלח של קוץ נוקשה מחום ואבק, עד תום, עד חלוף, עד… המים פּורצים ואפרים מזנק וכובלם שנית לערוצם. והלב חוזר משום מה ומתפּייס ורוגע: והמקלחת שבערב, הבגדים הנקיים, העתון עם הסיגריה, ומשהו לא־ברור שאחריהם – מבטיחים סתומות ומדברים נחמות לאמר: הלא זה רק עד הערב, הנה יעבור היום ויבוא הערב, ואפשר יהיה להתחיל במשהו ולעשות כה וכה… ומתרפּקות האמרות הנוֹאלוֹת על עצמן באהבה חרדה ובדאגה שלא תאבדנה ולא יבולע להן חלילה. ונוח לשמוע להן ולהאמין, אף כי שירתן ישנה ורגילה, ומשכבר ידוע שאין בה מאומה. ואף־על־פּי־כן:

“בקרוב יבוא הערב!”

ומשיהא אפרים מטיל אפר־קסמים זה בעיניו, מנת יום ביומו, ומחזיק נואשות בסמאון הנוח הזה, נמחקים הגבולות שבפנים ובטלוֹת טענות ומענות, והכל בחוץ לא נוגע ולא איכפּת, והגוף טורח בעמלו – טורח כקודם, ובריה נרדמת וישֵׁנה שנת־אבירים, שבעת ליאוּת שבתלאוֹת, תהא מתנועעת במגפי־הגומי של אפרים, והמים בערוצם יזרמו וגלגל־החמה שאין לו צבע אלא חוֹם כבשני יהיה מכה מלמעלה ושורף בהבלוֹ כל צל מעט, ויוקד באבחות אֳפקים רוטטים ורותחים, וגלגלי־אבק סובבים כברגים יהיו טופפים ומחוללים ברום הגבעות ויובש מַשמים מכהה את עין השמים הקלוּיים. והנה גם רכבת־הצהריים מרתעת עצמה מן התחנה בנשיפות לחות מוּאצות ועסיסיות, מייבבת רסוּקוֹת, מטילה חודה באדמה, מעבירה קרון קרון וצלוֹ ומפנה גבה שבלוֹרית חוּמה מתפרעת בראשו ומתקטנת ואוֹבדת. ושוב יהיו מזעיקים את נחום ומסבים בצל הצריף, מקנחים זיעתם הפורצת, מרבים בשתייה, מביטים באי־חשק לפת היבשה והחמה ומסיימים אותה בתאבתנות גרוּיה, גדלה־והולכת. ופלוני ורעהו יחזרו למה שהפסיקו בבוקר ואת אפרים יעמידו למכריע. ואפרים המשתרע על הקרקע ברחבוּת – עוד רגע ותעצמנה עיניו ואף את גופו תתקוף השינה (ממש בו ברגע שאותם ההרהורים החשובים יהיו, כידוע, מוכנים להיתפש מניה וביה), אותה שינה אמיצה הפורמת בעוז את כל הקורים של קודם, שינה ש“אפרים! אפרים!” אשר יגעוּ באוזניו להקיצו יהיה צורם וקשה עד שנוח להטיח את הלה שהקיצוֹ ולהדיקוֹ לעפר, ולהתהפך לצד שני ולחוש בעפעפיים מה שניתק באכזריוּת, ולזכות לעוד רגע מן ההפקר בכווּץ אברים, ולאטום את האוזניים לאלתר לכל “אפרים” שיהא!

“אפרים, אולי ניכנס, בודאי מתקרבים ובאים לדון בעניינך…”

“אה, מה?” כלום חטפתוֹ התנומה באמת? מעשה שכזה! לדון בענייני – איזה עניין? אה, כן, אותו עניין עצמו. אולם מה לו ולזה? הן הכל אחת היא ואין הבדל בדבר. דוקא עכשיו טוב לישון. לכל הרוחות, שוב הקיצוהו באמצע… מה בעצם רוצים ממנו? יניחו לו לבסוף!

“אח, נחמה, מה אומר לך, אולי כדאי לוותר על הכל… מילא, שיהא כמו שהיה…”

“לוותר, מדוע? אדרבא, נסה, עשה כדי לשנות, הלא אתה… אתה מאמין בזה!”

צינת־הלילה וקולה של נחמה היו פתע מובנים וקרובים. ומשום מה נוּפּחוּ השפתיים בעוית עקשנוּת מפונקת. התנומה חלפה כליל, ועשן־סיגריה קליל היה נלגם עמוקות. הכל נעשה רציני, מבוגר ומפוקח. לחות שיָבשה בדוֹק־העין הוסרה בזרת, והעיניים הרחוצות והריאות שהחלו תופחות גמעוּ שוקטות וחמות את כל שרחש באפלה הדחוּסה. הנה כי כן טול ממנו את העייפות – ואדם חדש לפניך! אפרים כמו שהוא. מעתה, לאחר שיעבוד בפרדס ויתרענן יותר מן השינוי, תהא קלוּת חדשה מרנינה את דמו ואפשר יהיה לבסוף שלא לדלג על כל מה שמושך ועל אלה רעיונות של שטוּת המבצבצים ומזכירים כמה וכמה דברים שטובים הם ומלבבים מכבר. וחוץ מזה… – פּיהוק אדיר שלא מן העניין ושלא במקומו הפסיקוֹ וכפאוֹ לחלוֹץ בהתעוותות את עצמותיו: מעשה שכזה! – וחוץ מזה, כל מה שטמוּן בסתר, ספק קיים ספק אינו, תגיע שעתו, ודרור ייקרא, וחופש יהא, חירות חשאית ככל שיכילו גבולותיו… אה?

כשנפנה אל נחמה היתה זו שותקת בחשיכה, נושמת בחשאי, כנוּסה לתוך קרירות סגוּרה ויהירה ונתוּנה בודדה בחוּגה התָחוּם גאוה ודחייה מראש לכל מבט שאינו כרגיל. והיו איזה יסורים מתפרצים וגעגועים כבושים ועגמומית רבה שבלב מהלכים בצללים שהקיפוה, ואילו מה שהיה בה מוּאָר מנוֹגה החלונות – שליו היה, לא־נע ובוטח בעצמו, בלא להירתע ולהיסוג, והיה מלגלג באדישות ובהתנכרות ופוסק קצרות וברורות עד שחש אפרים עצמו כתינוק שסרח. וכל אותן הקריאות הנואלות שהיה מנפנף זה עתה כלפּי עצמו – היו תפלות כל־כך, נבובות ורצוצות ללא תקנה, והיה נקוט בלבבו וחש עצמו אָשם, ונבוך היה חוזר ותולה בה עיניו, וחוזר ונרתע נזוף אל עצמו מפני רחיקותה של זו. יחסניוּת אצילה זו שבשתיקה, הבגדים הללו המסוּדרים בקפידה וכלאחר־יד ונוֹדפים בשׂימת בוקר צלוּל וטלוּל, הרגליים החשופות הגליליות וצרות, ידי־הנער הרכות האלה, אפלולית השער הרכוס במכבנותיו ושופע לאחוריו ריחני וחם, העיניים שאינן מוותרות על הנוכח האפלוּלי שבהזיה – היו צובטים בלב הזה שנראה מיותר, חסר מקום וגדול ממידתו.

כוכבים מלוטשים ומשוּפים מהבהבים בקטיפת האפלה הנושמת לאטה ומכילה דממה רבה מעברים ונגזרת תכופות במצהלות תנים העונים זידונות ומספּרים בכרמים הבצורים בדבר תירוש שאזל, ענבים שהיו ולילות מבושמים. מבטו התוהה נעצר אצל נחמה ונאסף אל שמורותיו, ואף זכר המיטה הטובה המחכה אי־שם, שחפז להיתלות בו, היה קלוש ביותר ונראה כמקסם־שוא וחזון־מדוחים שאין בו כל מפלט ופיוס. הנה כך הם הדברים. וכשהחל אפרים שומע את קול עצמו נסחב ובא ממרחקים ומגיע אל אוזניו זר ותמוה, מדובב בשפל – נמנע מפנוֹת לעֶברה של זו, כבש עיניו והוסיף נימת טרוניה לקולו, עד שהיו מליו לעוֹת בפיו והסתבך ללא מוצא בגמגוּם טרוף, ופרץ לבסוף בגסוּת וסיים פסוקות במין “מה איכפת לי? אפילו יהא כך, אפילו כך, לי לא איכפת, ואדרבא!” וכל זה באי־חשק, במלמול, בהיסוס שבדחילו ובלבוש־עזוּת –

"הנה כך הם הדברים, ומה אפשר לעשות? והלא פעם היה מדובר במשהו אחר, פעם רצינו בדברים רבים, ומה היה על זה? דברים שכעת גם אין נוהגים לדבר עליהם כלל ובוחרים להסתלק מהם כפלוני מחטאַת־נעוריו. פרצופים אלה של היום מי יחשוד בהם ברעיונות ומעשים רותחים של אז? מילא. בני־אדם. פלוני בכֹה ופלוני בכֹה. ונאה לשתוק גם להבא. אבל הנה, רואה את, אני עצמי, אף אחרים, כולנו – אמרי: האָמנם מה שאָנו – זה משום שכך אנו באמת? זה מה שאנו צריכים להיות, מה שהוא עצמנו האמיתי, שהיה מונח בנו אז כניצן בחיק העלה? כלומר, כלום אחרת אי־אפשר היה שיהיה? והלא אין זה מתקבל על הדעת, וכי מה? הלא הכל בא והיה כך סתם, בארעיות ללא טעם, במקרה! מקרה ולא עוד. מקרה הוא שכאן אני ושכך אני, ומקרה שאינני שם, במקום אחר, ואיני אחר ולא כך… מקרה! ואנו, הרי מחפשים הגיון וחוק… מחויב המציאות… את מבינה!

ומדוע להוסיף לשתוק ולא לצעוק ולדבר חמס, ועד מתי לשתוק ולמה? מדוע לא לאמר גלויות וברורות בסוף כל הסופות: בכך וכך רצוני, ובכך וכך איני רוצה! ממש. רצוני במה שמגיע לי בתור אפרים, ולא במה שמזכה אותי המקרה וכפוי עלי מן המזדמן… תאמרי – קלות? לא. לאו דוקא. אבל אם קושי – מדוע דוקא בדרכים האלה שאינן שלי? מדוע לא יוקדשו כל הכוחות למה שמציק באמת, למה שקשה לי באשר אני – אפרים אני?… מדוע לא יהא בנו הכוח לבוֹר לנו לעצמנו מבין המזדמן. מתוך השוטף ובא, את מה שחסר לנו באמת, את מה שאנו אוהבים, ולדחות בכוח רצוננו את מה שאינו נראה בעינינו, ולא להסכים לו, לא להניח, לא לוותר ולא להיכנע! אַת שומעת! ומכל מקום שלא לשיר הלל ותשבחות לאָזלת־היד ולכנותה ענוה צנועה ודרך למופת… – לא! האין לכל אדם קומה שלו, קלסתר שלו, צער שלו, וישותו האחת, האחת, הבודדה, היחידה במינה, ועל כך, ממילא, תהא לו רק דרך אחת, צרה מצומצמה, המכילה רק שעלי פּסיעותיו הוא, המתחילה בהוייתו ואוֹזלת בה, ורק זו דרכו שלו, ורק זו אמיתו שלו – ובלעדיה ויתוּר וכחש ופשרוֹת ודחיות? צער? קושי? יהא צער, יהא קושי – אך צער וקושי שלי, שיהא להם טעם, שתהא השמחה מובנה, מובנה ופורה… מובן לך… כן… ובינתיים ימים עוברים להם ומצטרפים לסכום גדול, ונעשה מאוחר, והמעגל נעשה צר יותר, והחוב כלפּי עצמך גדל ומציק יותר ויותר. והלא צריך לבסוף גם לעשות משהו. האין זאת? לעשות בכה ובכה. ככה, סתם, הן אי־אפשר להניח לדברים… כמה וכמה קולות התובעים את סיפוקם מרוב רעב ממושך – ואיך אפשר להמשיך ולשתוק? לא. הפּעם אדבר, גלוי אדבר בקולות האלה המתמרמרים פה מבפנים על דחייתם, מהם חרישיים ומהם גבוהים, מהם חולפים, ומהם תדיריים, ובהם, את יודעת, מאותם הקולות שאדם דוקא אוהב אותם בתוכו ומטפחם לפי דרכו בשרירות לבו, ועתה נבלעו בשאוֹן המעשה, היום־יום, העבודה (הביני: אין בלבי על זו מאומה – אין גדול מעבוד… אך שישתייר גם לעצמי… מובן לך?) ונעלמים בתוך העמל הזה שאָנו עמלים, בין אלף דברים קטנים ושאינם קטנים… ואסור להרגיש שחולשת זיקנה קופצת עליך… שינוי מוכרח לבוא, שינוי פנימי הכרוך בחיצוני. על כן רוצה אני לעבור לפרדס… לא. אין זאת תמימות יתירה לחשוב שהפּרדס יפתור את הכל, אלא שהוא יהיה סימן בלבד, רק אות, או דומה לזה, לשינוי שנעשה. מובן לך… ולהיכנע ולוותר – מספיק… השומעת את? כן, אני אומר, עבודה ועמל – כן, כן, בודאי, אך האדם? האדם כשהוא לעצמו, כשהוא חלק מעבודתו – האדם מה יהא עליו? מה יהא עלי? פתאום נפקחות העיניים ואתה שואל, אם לא באותו האופן עצמו היה הכל יכול להיות אחרת. אבל לא זה שרציתי לומר, לא, כלל לא, לא זה העיקר. מה שרציתי לומר, אינו אלא זה שאני עייף, עייף באמת, ורוצה לנוח מעט, ללכת לישון… וחבל… חבל שדיברתי כל־כך הרבה…

כאן הגיע קולו של אפרים לסופו, כלל לא כדרך שפּתח, והיה יבש, מושפּל, סחוט וגוֹוע עלובות בדממה שמסביב עם זנב־הסיגריה שהוטל הצדה. וזו, נחמה, שהיתה מרכינה ראשה ככל שנמשך דיבורו, ומתכווצת לתוכה ומצטמצמת כמה שיכלה באותה סלידה איסטניסית, המרתעת עצמה לגווה כשבלוּל אחוז־אימה, ואיזה כאב נקב וכסס בפנים והאשים במפגיע, ולא נוח היה בקטרוגיו, ולא נוח היה במרחק שבין הקול הזה לבין קוצר ידה להושיע, ומשונה ותמוהה היתה ישיבה זו שעל השׂק, וצר היה על הכל, על הזמן, על העובר ומתרחש, על הלה המתפלש בשלו וטוען שדי לו לשתוק, ולא ברור היה מה איפוא בעצם יידרש ממנה, לגמרי לא מוּחוור. או שמא צריכה היא עתה לספר משלה ולהתודוֹת, רחמנא ליצלן, אף היא בקול מרוסק. אח אפרים, אפרים… אולם מה לה ולזה? רוצה היא עתה להתקלח מחדש, להחליף בגדיה ולהחדיר את הנקיון עמוק לתוכה. ומשום־מה היה מרפרף בהזיה, מנגד, אותו חדר שבצריף, שוקט ולבנוני, עם בזיך־החרסינה הצר המצמיח גבעולי ניצה פורחת וזולפת חשאית, וברור היה לוחש הוילון לחש־שיראין ורוחש אדות־בהירוּת ומגלה דרכו את הגן, גן עצי־פרי השרוי עתה בתכלת־בדולח חלבית של אחר הצהריים, ושם בפינה עומד הפסנתר – כמה זמן לא ניגנה? – ובתוך ערימת חוברות־התוים יודעת היא את זו הירוקה של סונטות פסנתר למוצארט, המונחת כבושה וקבורה עמוק בגל, תריס בפני ידי נגניוֹת פּרטניות, פטפטניות, מתפעלות ומ“נחמדות” את הכל, לרבות הנגינה של עצמן ולרבות מיני זוּטוֹת־הנוֹי שעל גב הפסנתר. ושעה זו, שאין נפש מצויה בחדרה, והגן טובל בזהרוריו בני־הדרור, והאופק הגבישי שתול בקצה צמרות הארנים שבמעלה הגבעה – אפשר אז לפרוט רהוטות במנענעים ולהאזין לשפעת צלילים מתגבבים ומתפרדים בחירות מלב קל. בקפוץ אצבעות פזיזות וזריזות שאינן תובעות להרהר בכל־מאוּמה; וכל מה שהיה קודם לכן – נשכח, בטל ונמוג, ואַת נסחפת לגבולות אחרים שהדי אלגרו אביבי זה מתרוננים בתוכם, מובנים ונהירים כל־כך, פשוט לשטות מכל השאר, ולהתרומם לגבהים מרוחקים ומבודדים, שיחידה את בהם לנפשך בדרור אין־סופי. מדוע באמת חדלה לנגן? וחוץ מזה, כלום מוטל עליה להשיב לו מה? הו, לא. רק להיות שומעת. מאַזנת. בחינת קהל מועט. ומותר, אם ייעשה הדבר בנחת, גם לפשוט את הברכיים וליישרן. מותר גם לדעת לבסוף, אכן הגיע הזמן, שפסנתר וצלילים וחדר לבנוּני שוילונו מרחש, אין בהם כלום, לחלוטין. וגיל־התינוקות עבר כבר ללא שוב. ברור. ומה שזה סח (עד מתי, ריבונו של עולם?) ומספר באוזניה בדבר… אבל הלא אחת היא: “מקרה”, “גורל”, “אָזלת־יד” וכל אלה המלים – הלא אינה צריכה להשיב מאומה. רק לשמוע. להיאָנח, נדמה, יהיה שלא מן העניין. ושמא, שמא בכל־זאת תמרר אף היא בשלה בדבר כוחות שתמוּ ואזלו כבר, באין־יכולת לשאת ולשתוק תמיד ותמיד. באין־אונים לחייך בשלוה. הנה תנשוֹר הגאוה ותוכה אכוּל־שחפת… חה־חה־חה, לאט לך עלמה רבת־חסד, עד כאן! וזה עודנו סח? ניחא. דרכים אלה, עלמה שלי, חלקלקות הן מדי. אף בעלי כתפיים ואון־שרירים – קוֹרסים כאן. אף הם. האין טוב יותר, עלמתי, לפרוט על פי הפסנתר הנוגה משל מוצארט הנחמד: כיצד הוא אומר? – "הנה כך הם הדברים.״

וכשהתרוממו ופנו לעבר החדר פעור חלונות אור, ואפרים היה גבוה ורחב, וכותנתו הלבנה היתה יורדת מרובעות על מכנסיו הקצרים, והסיגריה החדשה מהבהבת בזווית שפתיו, והידיים הכבדות נתחבו לכיסים, וכל פסיעה נוספת מעוררת ומזכירה שעוד זורם דם באברים המתמתחים ומתיישרים, ועוד שמור כוח בשרירים המתחלצים האלה, והאוילוּת של בדיעבד נתגלגלה לאָחור ברקיקה טובה אחת, ובעוד פיהוק אחד מפקק עצמות, שלח הצצה מחייכת אל נחמה, שאף זו הרימה משום מה גבותיה והיתה שורקת בחשאי, וכאילו חיוך מתעלם ואובד בשפתיה הקמוצות – אפשר היה לדמוֹת שיש בצעדים האלה, המאוששים לכאורה, משמעוּת צפונה ואות נעלם המבשר איתנוּת ותנופה, אם תרצה בכך. וכשנכנסו החדרה, לאחר שהייה קלה בפתח כדי לסגל עצמם ועיניהם לאור ולקול – הצטדד אפרים, חמק בין הכיסאות, קנה ישיבה לעצמו, ונשא עיניים סביב והבחין אגב בנחמה שנשארה ליד הפּתח תומכת גוה בכותל, ידיה שלובות לה על חזה, רגליה צמודות, ומסנדליה עד שערה – אין מקום להיאָחז בו מחמת יהירות סגוּרה, וקלט בבוּאוֹת פרצופים שהיו מרובים בחדר, מהם מתעסקים בינם לבין עצמם בפיזור־דעת, מהם נסוּכי־תנומה ומעמידי פני עֵרים ביותר דוקא, מהם נרדמו להוותם בפרהסיה וראשם שמוט להם, אחרים רותחים מדיבורים תוססים בתוכם ומתפרצים להגוֹתם, ועוד אחרים מאזינים במסירות נפש ומגלגלים עיניהם בשקידה מדוֹבר לדוֹבר, ואלה שמעֵבר לחלונות, ראשם שוקע החדרה ונעלם חליפוֹת, או נתלה בכרכוב ובאדן בעיוּן רב, וצחוק חנוק מתפּקע ביניהם או רחש־לחש, ויש שיד וספל מים בתוכה מושטת פנימה לנפש שצמאָה. אביגדור היה ניצב, מנהל את האסיפה, סח בשטף לשון וקרחתו מבהיקה ולחייו המגולחות סמוקות ובריאות. ובידיו העבות פּירך את טענותיו של זה שקדם לו במשמע: "האפשר לכפור במה שההגיון נותן?! וזה, שאליו הדברים מכוונים, מעצב בהעויית פּיו מלים לאיפכא מסתברא וכיסאו צר לו. ולמעלה היתה מנורת־חשמל צהובה ומזהרת וענני־עשן לוחכים ופושטים עליה.

*

האין זה מוזר במקצת לבוא עתה במסיבות אלה עם כל אותם הדברים שלוֹ? האין טוב עתה מכל שלא להטריד בכלום את כל אלה ולהניח להם להיות מדיינים ומתווכחים בכל חוץ ממנו? ובינינו לבין עצמנו: כלום לא די היה, לחלוטין, במה שפּיטפּט, אח, כאותו נער פותה. קודם לכן, לפני נחמה? אכן, לשתוק צריך. להניח למים לזרום באפיקם. הכל יהיה כשהיה. ויש לשנן, לבסוף, לראש העיקש הזה, שהתחדשוּת והתנערות אינן רשומות בפנקס שלו. ולהסתגל צריך לחוק הזה, כי מה שבא, ממילא היה בא, ואי־אפשר היה לו שלא לבוא. ואיך להתקומם, ושוא המרידה והבל ההתמרמרות. ככה, דמום, צנוע ועניו, וקדם ב“אָמן” חרישי את הקיים ואת הבאות. ועוד מה? ועוד זה, שצר על החלומות האלה שהיו יפים, חשאיים ומנבאים שלוה, והיו עוגן שאפשר להיקשר בו – וככה עלתה להם. ועוד זה, שלא נוח להסכים ולקבל מנת מהוגנים וכשרים שנוח להם בכל ושדי להם בניתן ובמצוי בידם: ומוטב שלא להרהר במחר שתהא שמש ואספּסת יומם, ועייפות וזמן מתבזבז לשוא – לילה, ועייפות ושמש ואספסת למחרתיים ולילה רציף עייפות וזמן מבוזבז לאחר־כך, הרבה ימים, הרבה לילות, צפופים וצמודים שורה ארוכה הנבלעת לאפקים סמויים. ומכל מקום צריך לשתוק. ולהתמרמר אסור. ולא למרוד ולהסתער בכידון על טחנות שלווֹת ונאוֹת. האין זאת? אבל, לא. לא ולא. אי־אפשר. לשתוק ולהצטנע – רעוּת־רוח. מה שמגיע לו – צריך ומוכרח להיפרע. שינוי היה יהיה – ויהי מה. אחרת לא ייתכן. ויהא זה ילדותי מאוד, ותעקם זו את חטמה המיוחס, ויאמרו הללו ככל שיאמרו – מה לו ולזה? רצונו בדרור, בחופש, בלילות רעננים, בעבודה חדשה, באפשרויות הגנוזות בה. כמה חנוונים מעלים עובש מאחורי דלפקיהם ובניהם אחריהם, כמה לבלרים מתכתשים בין גלי אשפת־נייר, כמה עובדים מתגבנים בעמל־נמלים של תמיד – אכן, היוצא מכל זה? לא כלום. שונא שיעבוּד – יילחם בו. אל יניח. אל יכוף ראשו. חייכו לכם כאות נפשכם, רברוב זה שבילדוּת, אפרים רוצה לזקוף קומתו.

היתה המנורה צהובה ומזהרת וענני־עשן ליחכו ופשטו באורה, ובר־פלוגתא של אביגדור היה נאפד גבורת־צדק ומכוון אצבעות ידיו אל לבו לאמור: “הככה ייעשה לאיש תם וישר!?” ואילו אביגדור היה ספל בכפותיו והיה מגלגלו בעיון רב, ואחרים היו פולטים כדורים של עשן ומסבים נוֹחוֹת, וקריאות־ביניים היו מוטחות מלב נוח, וידיים פשוטות תבעו רשות דיבור, עד שארכו הדברים והחדר נטען לחש ופטט מחמת ישיבה רבה, ושניים שהקיצו היו מפלבלים בעיניהם וחולצים אבריהם ברוב מתיקות, ונמצא מישהו בזווית רחוקה שביטא אף אמר: “מה עוד בסדר היום?” ופלוני ואלמוני יצאו את החדר, ופלוני ורעהו נכנסו וביקשו מקום, וכיסאות היו נעתקים, וזה שהיה רושם בפרטיכל הניח עטו ופקק אצבעותיו, נטל משקפיו, נפנה לאחוריו ולחש לעומת החלון דבר שבבדיחה שצחוק כבוש ענה לו מעבר לחלונות, וקרץ בעינו, וחזר והרכיב משקפיו בפנים זחוחות כמי שהגדיל לעשות. ואותו אביגדור עצמו קם והקיש בספלו על השולחן, לחרדת לב שכנתו, ונשא קולו הצלול ופסק רעננוֹת ומוסכמוֹת באותו עניין ונקב בשם הסעיף הבא, ושהיה כולל אותו “עניין” של אפרים. וכשדיבר אפרים מה שדיבר בקול שעלה לו ממיתר אחד עב שבגרונו – אזלה שארית תנומה מעפעפיים וניכר היה שהנה נזדמן עניין לענות בו ושיהיו עתה קריאות, נאומים, ריב דברים ובקעה רחבה לכל מאן־דהוא להתגדר בה, אף כי לא היה ברור עוד כל צרכו על מה ולמה. סתם שינוי שמציעים – ריח־קרב נוֹדף ממנו. ומשסיים אפרים וחש מעין רווחה בתוכו וזיק מועט שלחש בכל זאת שעוד טרם נאמר הכל – היה ברור, שאין לו כלום נגד חבריו ואינו מתכוון כלל להאשימם או לדרוש מהם, או לתלות קולר כלשהו בצוארם, שכן הכל – הסביר לעצמו – מתוכו ובו הוא, ולכאורה אין פּשוט מהשביעוֹ רצון בבקשתו זו, אם כי מבטים אלה הנעוצים ובוחנים אותו, סתומים הם ביותר, וזו נחמה מראה לה כצוּר חלמיש. היתה שתיקה. היו הרהורים. היו הצצות לראות מה אומרים אחרים. היה שיעול כבוש, ושחיקה ברצפּה. ואביגדור היה חוכך ועונה כהד: “לעזוב את האספסת? היינו… כעת?” ושוב שתיקה. משהו אינו כשורה. “מדוע לא?!” – מנגן אפרים עזות. “מדוע לא?” מהרהר אביגדור ומתנער. “נעמיד את ההצעה לדיון… כולכם שמעתם מה ביקש אפרים… מה בפיכם להעיר?”

מתחילה היתה שתיקה כקודם. ופתע נעשה צר בפנים ולא נוח, וחבל היה שכבר מאוחר מחזור בו, וטעם של עומד־לדין צף וממלא את הלב, והכל נעשה צהוב ומיותר ועם זה היתה רוח תוזזת מן הצד ומסיתה: עמוֹד על שלך, התעקש בני, הילחם, ובלבד שמעתה אל יפנוּ אליו בדבריהם וישיחו רק בינם לבין עצמם, כיון שנפל לידיהם… ונגלתה אז יד פּשוטה בהכרת ערך עצמה, בודדה ומרתקת עיני כל, ואביגדור ניענע ראשו בהסכמה ובעידוד – ואברמקה בלע רוקו ונשא קול, שבגונו היה אָמוּר: “אני כשלעצמי מה אני?! רק להבין תנו, אָבין ומיד ארפּה…” והמלים שהיה מבטא כמתחטא ואשר פתחו, כנהוג, ב“אמת, חברים, אינני יודע,” נשתזרו להקדמה ארוכה, חוזרת על עצמה ישר והפוך, וקובלנות בה על ש“דוקא בעניין זה קשה לדבֵּר”, ועל צוק העתים בכלל וימים אלה בפרט, והא ודא, עקיפי לשון ורמזים המגלים ומכסים אותו טפח עצמו שלא באו אלא להעיר על אוֹמרן שאין כוונה רעה, חלילה, בלבו, ושאם יאמר עתה מה שיאמר, הרי זה רק “בדרך כלל” ו“מבחינה אובייקטיבית”, יידעו נא זאת, דעה של חבר העומד מן הצד, ואחרי הכל הן אנשים אחים אנחנו, האין זאת? וטוב לפעמים לעסוק ב“בירור פנימי” ולבטא גלויות הרהורים שונים. וטוב שנפלה הזדמנות זו לידיהם, באמת טוב, וכי על כן רוצה הוא לדעת, היינו, להבין, אם אפשר, מה הוא, אפרים, רוצה בעצם? האין הוא יודע, כמוהו ככל החברים, שלפרדס אין צורך באנשים נוספים, כלומר: כל אחד ואחד יכול לעבוד שם כשנדרשות ידיים, ואילו לחציר דרוש נסיון ויכולת, ולאו כל אחד עשוי לעבוד שם… והרי שאפרים דוקא מבעלי־היכולת המעטים, והרי שהוא אברמקה, דוקא מעריך אותו, והרי שלגמרי לא התכוון להתנגד לו ולעמוד לו לצר, שהרי כוונתו רק להבין, ובכלל, שמא יסביר אפרים עצמו את כוונתו ביתר בירור. ומה שנוגע לו, לאברמקה גופו, הריהו נכון, כאז, לעשרת ולעזור לכל. אמן ואמן.

ומיד לאחריו נשמעו לסירוגין “אני חושב” ו“אני מתפּלא” מפי פרץ: העתה הוא הזמן למעשה כזה? האין זה מובן מאליו שצעד כזה בימים כאלה, עשוי להביא רעה למשק? והוא מתפּלא: מצד אחד מתאמצים להוריד את “רמת־החיים” ולהפחית את הוצאות ייצור החלב וקשה הדבר כקריעת ים־סוף, ומצד אחר – להביא עתה, דוקא עתה, אי־סדר לאספקת החציר בהוצאת פועל ותיק ומומחה והכנסת טירון במקומו – היאך זה, מה אַתם חושבים? באמת יש להתפלא. הוא חושב, שמקומו של אפרים באספּסת ורק בה.

לעומת זה הואיל שפירא להבין את אפרים, כן, הוא מבין, ובמאמר מוסגר: גם עליו עברו רגעים כאלה, וכי על מי לא עברו? ומוכן הוא גם להודות וגם להסכים לבקשתו, אלא בתנאי אחד, שינקוב אפרים במפורש שמו של זה שיכול לבוא במקומו בלי שהמשק יסבול על־ידי כך. והיתה שאלתו זו מוצאת חן בעיניו כל־כך, עד כי בישבו בקע חיוך של נחת בארשת פניו ושפתיו, לאמור: “זהו! כך מדברים אצלנו!”

דבורקה דוברת עתה, פתחה ברוב מרץ ובכפליים צדק, עד שלאחר משפטים שלושה היתה אימת הציבור נופלת עליה והיתה מתבלבלת ומלים נעתקות מפיה, והיתה ממהרת ונסוגה למה שכבר אמרה בתחילה ושהיה כה נכון ויפה, ושוב המשיכה, ושוב חזרה לאחור, עד שנבוכה לגמרי וחתמה ב“כן, זה מה שרציתי לומר,” וקימטה מצחה, כזו המעיינת אם לא נשתייר משהו ולא נאמר: “כן, זה הכל…” מבט חטוף לחלונות, הצצה נבהלת אחת באביגדור, עוד סקירה כללית על פני החדר, וחזרה להתעסק בקיפול פּיסות־נייר לציפּרים ואניוֹת, ועל טענותיה אין מי שיחלוק: הנה היא עובדת זו שנה רביעית במטבח ושותקת, ואפרים – מה הפינוק הזה לו?! ורעיונות שונים ונכוֹחים אלה מצאו להם תומכים מכאן ומכאן, בסגנונות מגוּונים ורוב ביטויים מקוריים, שאובים מאוצר מלות העתון, והניעו עוד כמה חברים לשאת קולם ברמה, ואת אחרים – ללבוש פני דיינים קפדנים שאין לפניהם משוֹא־פנים.

מאיר, אותו מן הרפת, קם ועל פניו “רבות עמדי להגיד, רק חסרות המלים”, וקולו שתמיד עלץ הוא, נוח לשירה, מהיר לצחוק ושנון להלצה טובה אחת – היה הפעם מִתרצן והולך לצורך העניין, לובש כבדות וחוגר חגיגיות התומכת יתדותיה בהגיון ובו בלבד, והיתה כף שמאלו נפרשת ונאספת בין כתפו לאוזנו, ואילו ימינו שנשלחה בהדרת חן לחלציו, וגופו שהתנועע פנים ואָחור לקצב הדברים וחוזק הטענות – השלימו דמות מאיר זו, השמורה עמדוֹ לעתים כאלה, וכיוצא בָהן. אָכן, שאפרים יבוא בהצעה זו, לזה פילל פחות מכל. תם הוא ולא יידע מה רע באספסת? ראשית, כל העבודות שוות ולכולן מטרה אחת וסוף אחד; ושנית: אדרבא, דוקא עבודה זו, בחצירים, דוקא האספסת יש בה משהו עדיף ועולה על עבודות זולתה. ומי כמוהו יודע מה ערך החציר. וסבור הוא: כאשר יקח אפרים דבר זה אל לבו, שמן החציר הזה עצמו מתפּרנסים בעלי־חיים, כן, שזהו מזונם העיקרי, ושיש בזה הרבה מאוד, מלבד התועלת הבאה למשק – על זה דוקא אינו מתעכב שכן מן המפורסמות הוא – כשיקח אפרים דבר זה אל לבו, כלום יוכל להקשיחוֹ ולמנוע מפי בעלי־החיים החביבים את מזונם?! וחוץ מכל זה, כיון שהגיעו לנקודה זו, יוּרשה לו, למאיר, להעיר, כי מצדו הוא, העובד ברפת, כמה שנים כבר? – אף הוא זו לו שנה רביעית, כן, בקרוב ארבע שנים, באותו בניין, באותה עבודה, מבלי לצאת החוצה, מבלי לראות את השדות ואת המרחב, מבלי להישזף בשמש (כאן הצביע נמרצות על עור זרועו ששזפונה היה מוטל בספק), כשיומו ולילותיו קרועים, – יש לקנא באפרים שכל הטוב הזה בידו, יום יום ושעה שעה, האם לא כן?

וזה, שיש להתקנא בו, היה ראשו שתול בין כפות ידיו ומעלה צמרות־עשן, ונראה כאחד מרוכז וקשוב ביותר, ותבליטי־דיוקנו העשויים אור וצל שרויים באותו קפּאון שרחש ברור הומה תחתיו, עד שהפה הקפוץ נראה כלסתות שיניים הדוקות וחורקות, ומבט־עיניו היה נוגה מהיתפש ומהרפות מאיזו נקודה אחת שמנוכח. נאה, לא כך? גרגיר אחד שנזרע הביא מאה שערים… ראֵה, איזו התעוררות, איזו השתתפות, והתרגשות כמה, ודברי צדק, ומוסר שבכלכלה ובחברה, ותמיהות חינוכיות – הרבה הרבה. ושמא אפשר גם לראות בחדר זה מיהו הלז שאליו מכוּונים רובי דברים אלה, אותו זאטוט תקוף־להב, פּורק עול משקיוּת ומתעקש כפרד סורר, שנסערה כל הקבוצה להחזירו לתלם, בחרדה רבה, במסירות שלשמה, ובמטרה הדדית – האמנם עצמו הוא? מה היה כאן? בשל מה? בשל מי? נא. מילא. בקרוב בודאי יהא שומע. משיפוג חום הצדק – יעלה נגהו של הוידוי. אז יהא הכל מובן: ״אפרים עוזב ואנו נשארים?", “מקומו באַספּסת ורק בה”, “אצלנו אין תפנוקים” – “הבנה יש אצלנו”. יחס הרבה. אך לא מיוחסים. פּקח אוזן ושמע: באפרים, פשוט, יש לקנא. ורציני הקול. מאוד. וכובד־ראש הלקוח בהשאלה לשעות כאלה, מוצב בסימן־קריאה. וראשים מנענעים מכל עבר “הן” חגיגי. הן. חה. בודאי. פשוט יש להתקנא. –

אמת, שִׁמשה של צהריים העתיקה קמעה מערבה, בלא לשנוֹת מן החום שאַדוותיו המשיקות נוהות מאוֹפק אל אופק, בראשי הרים וגבעות, בשפות צמרות האילנות ובקצה גגות פּה ושם נראו כטשטושים מימיים זגיגים ושקופים, ופסיפס משבצות שמהן חרושות ומהן נטושות, באלה שלף ובאלה שלדי חוֹחים מאפירים ונוקשים, ורבועי־ירק פּה ושם מטפסים ועולים בצלעות הגבעות האלה בנשימה ארוכה, עד שנימוֹחוּ אלה באלה לתוך חום מהביל לתכלת השמים, ומאידך היה ההר עמוס פתוכי סלעים, שבילים לאין־ספור, חמוקי־צלעות מועמי־צל, כתמי שיחים בודדים, בתי כפרים מתעלמים, ולבנוּנית־אבן בראשו שהוא סמוך ורחוק; וצרבת ידועה המטלת כויוֹת בנפש היתה ניצתת יותר ויותר ככל שנוטה השמש למדרון. מעתה פרשו להם דויד ונחום לעסוק בקצירה, באיסוף ובעירוּם, בהעמסה ובהובלה, ואפרים נותר לבדו להמשיך בהשקאה, ואף אם תסנוורו עיניו ותאטמו אוזניו ותעקרו לבו ומוחו – עשה יעשה מלאכתו עד תומה, בלא לשכוח דבר וחציו, ובאותה הצלחה גופא, כי על כן היה מנהם לתוכו רוב דקלומים נשגבים בדבר בדידות כי טובה והתייחדוּת שנעמה, ולולא היה בתחילה לא־נוח במקצת לכוף שנית את הגב וללפות מחדש את קת המעדר באותן כפות־הידיים הצבות ונוקשות, לולא כך היה שוגה באמרי־השפר עוד רגע קודם. עתה הוא הזמן, יאמר ללבבו, לחזור ולהיות אפרים כשהוא לעצמו, שהכל פתוח לפניו, כדי להביא לתומם הרהורים דחויים, לעמוד על שרשם של דברים רבים ושונים, להתכנס כקיפוד זה לתוכו, אישיותו פנימה ומחטיו חוצה, ולהיות נתפש לדממה זו שמסביב, ככל שלחשו פעם החלומות אי־שם, ככל שגמוּר ומנוי ומלבב מימים שנוח שלא להיזכר בהם מחמת עגמומיות ומפּח נפש נכזבה. אותם הימים. אולם שמא תחת לגנוח במתיקות תעמוד, ברנש, ותספר גלויות, מה היה באותם הימים שכל כך חבל על אשר הלכו ואינם עוד? מה היה אז ואינו עתה? חה, אותם הימים! דמיונות, דמיונות. אפרים אחד כפוף על מעדרוֹ במרחב השדות המוקפים הרים – זוהי המציאות כולה ותו לא. וכשמעיינים בדבר, נראה שחלוֹף חלפו שנים הרבה, תמורות קיץ וחורף, ובכנפיהן לא נצרר מאומה מלבד אותה טהרה שהיתה, בתוליוּת שבנפש, אותו דחילו של אמת, רתת קדושה תמימה ודברים שהיו קדושים ונערצים בענוה, ושעתה, מחמת הרגל, עוד מדובר בהם בקול זה שהחליא מעשן טבק זול, כדי לעורר לחינם תחושות ישנות ולתבל שעמום פּטפּוטים שנסתאבו. מה? זה מה שקורין: היה לאדם. איש בין אנשים. אלא מה? – צא בין הבריות ושמע מה הם סחים, מפוכחים, מיושבים, מבוגרים, היודעים את ה“חיים”, ומקום להם, “עמדה” בלשונם, זו הפרסטיג’ה, שאינה נפנית למאוּם זולת למועיל ביותר ולרכרוכי ביותר, לכרס וללב, שחזות להם המדברת: רבות ראינו ורבות שמענו. במה הם סחים? – בפלוני זה ובפלונית זו ובמה שביניהם, ב“טראגדיות”, זה מזון־אלמוות הקוסם תמיד מחדש, ובנידוֹת ראש ובביטול רב־משמעות, וב“מציאוּת” הקשה של ה“חיים”, ובסקרנות לחדרי־חדרים הנאמרת בלשון שהכל גס וידוע לה, ובפני צדיקים טהורים, ובפירושים לכמה רמיזות, וברחמים נכמרים על מי שאינו כמוֹתם ובאילוּף־לקח זה לזה: אנו, להוי ידוע, לאו קטלא־קניא אנו, ובוקי־סריקי כסילי שבילדוּת לא יצלח עוד לנו, אך לישון עוד מוקדם – אפשר “נעשה” שיחה, אפשר ויכוח, או סתם “מצב־רוח טוב”, ושמא נשיר בשירים, ואפשר גם נתלהב ונצא במחולות “הי־מולדת, והי־לבי, והי־עמל והי־בוֹנים” – ערב מוצלח היה הערב, אפשר כבר ללכת לישון. זו – בגרוּת שמה. איש לא רוּמה. כולנו ראינו הכל מקודם, ומה שראינו בא. כאלה הם החיים. אבל, מה לו ולזה? היה אפרים אחר, או הכל טעות ארוכה. לא בידו הוא להפסיק, לא בידו לשנות. שמים אלה – קלויי התכלת, רחוקים, מסנוורים, ולא איכפת להם מאומה; ההרים – רצונך הרי הם הוגים מחשבות עליונות, רצונך הרי הם סתם מגוּבבים בהפקר מלגלג; ואלה השדות – רק אדמה, אדמה ולא עוד. אפרים מקומו באספסת.

ושם שעות של אחרי הצהריים מנסרות ברווחה, ושם ערוגות ערוגות של אספקה לבהמות ומים עכורים עוברים, ושלפוחיות קצף צהבהב הצפות בזרם, באמצע הערוץ, מתנגשות ונתקלות בקירות ומתפקעות, או נתלות בעשב שוטה ומצטברות ומעלות שרטון עד שיבוא גל ויטיחן הלאה. הברכיים חלושות במקצת. הנה הבדידות הנה הדממה. ובמה אפשר להרהר, להסיח את הנפש, לנחמה ולתת לה מזון־תקוה כלשהו? במה אפשר להיתלות ולהיאחז? – גמל פוסע בשביל ולצדו ערבי רוכב על חמורו רכיבה בטלה ומתנועעת וסנדליו בקצה אצבעותיו, נענה ב“תחזקנה ידיים” ובנצנוץ מחייך ונטפּל בגערה אחת לחמור ולגמל ופוסק ומיטלטל הלאה. תנסרנה שעות אחרי הצהריים ותהיינה קרניים משתעשעות על קרחת־ההר וייהפך זה אָפל במקצת ושוליו מאירים, וצללים יתחילו זזים ומתכנסים פה ושם, והפּרדסים שברושים עוטרים להם – תתגלה קטיפת־ירקם האפלה, הקפולה גלים־גלים עשויה ירק מועם ואור ירקרק, והרכסים הרחוקים שבמזרח יבהירו חגויהם המשורטטים חכליל, ומפלש הגבעות – אדמדם־חום הוא, גון השר שירים קרובים כל־כך ללב, שאין טוב מלהעלות בעפרוֹ אבק־משובה ולדלג בין סדקיו החרבים־פרירים; ואפילו הרגבים שעל ידך נחטבים בצללים כחולים, והאור שוב אינו דוקר ואינו יוקד ואפשר לבסוף לנשום עמוקות ולחוש בפועל שאין במלוא תהום האויר הזה אלא חמצן טוב בלבד, מבושם נדיפת־אדמות ומים ואילנות מעברים. הנה עתה טוב היה לחזור הביתה, דוקא בשעה זו, ידיים חפותות לאחור, רגליים שרכניות, משעול אדמדם, אבק מזהיב באור, שדרות־אקליפּטוסים ומטבעות־זוהר תחתיהן, ברושים גבשושיים ואפלוליים, שרביטי לבלוב בהיר ועליז בתוך הפרדסים הכהים, אפקים מתרוממים מראש הגבעה, ואֵד מכסיף עד למרחוק. ואחרי כן – מקלחת, קרירות, בגדים נקיים, נחת באברים, תה ולחם בריבה, עתון בדרך־אגב, וזאת לעשות או אחרת; לכּל פנים אחרות, רחוצות, נוחות, זמר הומה בפנים ואין צורך להעלותו בשפתיים, כדאי היה, ולא לחינם… ואילו כל דחייה וכל שעה נוספת לשהייה זו כאן – נוטלת ופוגמת ומטשטשת וקוברת הכל למפרע.

ונעשה אז אדם קרעים קרעים, ועצבנוּת נוּגה מהתלת בו, וקול שבהבאי לוחש למרוד “על אַפם ועל חמתם”, וקול משיב: “עבוֹד שוטה, ואל תבלבל את המוח”, ודממה רבה, דממה שנוּאה שוֹרצת ובאה על כל הקולות, והופך הכל חסר־טעם, ואין במה להיאחז עוד, והקרקע נסחפת תחתיך, וחמת־רצח מטיחה אגרופים קמוצים להרוס, לאבד, להעליב, לפגוע, להרגיז, לזרוק הכל לאבדוֹן, על שכך עלתה, שזה סוף לכל החלומות, ונהי גלמוּד מתחטא וזועק שאי־אפשר לו עתה להישאר כאן לבד, ולמעלה מנשוא שאין מישהו על ידך, ועד להיחנק תקועה ההתייחדות הזו. הוי, היוותרוּ על ידי אחים, אל תניחוני כאן, אל תטשוּני בדד, קחוני עמכם, ביניכם, ככל שתלכו – אל תניחוני לבד! – הכל כידוע, ברגיל, כבכל הימים.

ושוב תמשמש ותבוא חצי־שעה של עבודה דוממת, מהירה, נאמנה, שוכחת כל זולתה, מתמסרת לעצמה, שקוּדה וזריזה, ויד אמונה תעשה מלאכתה בקצב שוטף: סכוֹר והרוֹס, שלוֹח ואסוֹף, פּרוֹץ וגרוֹף, ורקוֹע, וחטט, ונקש, וחפוֹר, ומלא, וטוּח ערוץ המים וקירות הערוגה; ונדרכים השרירים והגֵו דוחק בכותונת, והאוֹן מכוון ונקלע בתבונת־כפּיים, באין תנועות עודפות או חסרות – הי, לא לחינם יצאו מוניטין לעבודתו! אפרים ומעדר – משל למה הדבר דומה! ונראה אז כאילו אפשר להשלים, אפשר, אין הדברים נוראים כל־כך, ומכל מקום עוד כוח שמור עמדך, אף יכולת, ונחת יהירה מעצם העבודה, ומעט החופש האיתן הניתן בכל זאת בגבולותיה, ואם צר מקצת על מה – הרי זה רק בגלל בדידוּת זו הקשה, האין זאת? המתחיל בדברי־אמת – גמור יגמור בעל־כרחוֹ. וחייבים להודות, שלא טוב להיות גא, יחיד, ולהשלות בהרהורי שלוה פנימית, ורע שאין כאן בסמוך מישהו לאמר לו מלה, להתהדר לפניו, להסתייע בו ולגעות בכלות־הנפש ובהלל לחוצפּת “אכול־שתה־ישן” שנדמה, וכך אומרים, היא היא עצמה ותכליתה של ה“כך צריך להיות!”? דברים בטלים! צא וחזוֹר מקץ שנה או שנתיים אל הנוער התוסס הזה והכל כבר נדף ואיננו, פּשוט נעלם, הללו כבר הפכו “מבוגרים”, “באו בין הבריות”, נעשו “אנשים”, ואף הם מסיחים עתה “בו” ו“בה” ובמה שביניהם, ולשונם תוּתר משעמום רק מתוך סקרנות גרויה והליכת רכיל, ו“עניינים” להם ו“בירורים” ו“שיחות”, וישנם גם המדיינים ב“התלבטויות”, אף זה כרגיל, כידוע, כנשמע מעולם, והס מלהזכיר להם “עווֹנם”, וכל אותו ניצוץ חיים שבהם, שכל כך התרפּק עליו הלב העייף, גוע למעצבה – ותם כל חזון.

ומעתה תבקשנה העיניים בטרדה רבה את בוא הרכבת, שאחריה רק שעה ומשהו נותרו עוד לעבוד, וזו איננה ואיננה. וצעיפים לבנים ורעלות שקופות פורחים בגבהים, ומתארכים צללים ומצטללים מרוֹמים בכמיהה דמומה זו, והם תופחים ועולים וקמרונם מתנשא, ומצולות שחקים גוֹאוֹת ללא מצרים עם שפרירי זוהר ותכלת, ואיך־סוף של גבהוּת זקופה לאין־סוף. ואין מאומה שיאבד ויתמעט בשטח ובחלל, ולכל עצם שיר של גוף וצבע, ואֵד חשאי מהלך בין הדברים, ומלוא־תבל עוטה פּלומת־נוֹגה, ומקום רב ורחב יש לעצבת זו לשוטט בו, בחדוות נגוהות־חמה של אחר־צהריים, בתכלת שהוּתכה לזהב והוצקה לאופק, במכיתת ענן מצהיר בצחוֹר, בגבעות שהפכו אבקת־אור ובירק מתפּלל. נראה ברור שהגיעה שעתה של תבל, ומובן ומוחש שמלבד זיו שָׂדי גדוש־זוהר זה – אין אמת ואין יופי ואין מאום, וזה בלבד הכל, ואין למעלה ממנו, וצר על אשר כה ריקות הידיים וקצרות־פורקן מהביע מה שיש ומוכן בלב לאמור מאז, ועל אשר כה מגושם ומשומש המצוּי עמוֹ ואין לחדור ולהתמוגג לתוך תוכו של זה הרוטט כאן מבורך ולהמוֹס בתוכו כקוּרים רופסים אלה המנצנצים וכבים במוֹץ הזהרורים מכל עֵבר. ניטיו צללים. זורמים מים בערוץ. ערוגות ערוגות מוצפת האספּסת. וגעגועים רבים ניטשים בשדות. שעות של אחר־הצהריים. לוהטות הלחיים. פּסי־הרכבת נתלקחו והיו שרביטי־אש. זבובונים ויבחושים חוגגים. עגלה עמוסת־ חציר חורקת ושחק ושחלת־זהב נושרים מאוֹפניה. סילונות־ברק ננערים לשלוליות רבות. תמרות־עשן נקלטות למרחב. זה שנשען אל מעדרו כשיכוֹר ומים שוטפים לרגליו – נשאר מן הצד, כאורח לא קרוּא. –

“אַל תפריעו, תנו לגמור!” נתקע כטריז קולו הנלהב של שמואל בתוך רעש שקם משום מה בחדר. “אל תפריעו, מה רציתי לומר? כן. ברור לי שמעשה כזה יהיה רק תקדים רע לרבים אחרים, שכן היש מי שמרוּצה, שיכול לקום ולהישבע כי סיפוק גמור וברור ניתן לו מעבודתו? – זה בכלל אי־אפשר. ברור. ואסור לפתוח פתח להשתמטות. רגע! עוד לא גמרתי, תנו לגמור: – ועל כן ברור לי, שאם בחלוקת־העבודה נטייה פּרטית של מישהו וחובה ראשונה של המשק מתנגשות – המשק קודם. קודם לכל. וצריך לשאת בעול. ברור לי… המשק תובע ואנו נותנים מרצון או שלא מרצון. העיקר הוא המשק… (מדוע לא תסיים ב’אנו עובדים למען העתיד: אנו סובלים – ילדינו יהנו!'? נעלב פלוני חבר שמעבר לשולחן), ולקיומו של המשק,” המשיך שמואל בהתזה שאין הוא שם לב לקטנוֹת כאלה, אף אינו נפנה אליהן, “לקיומו של המשק דרוש עתה שיימצא אדם עובד במספּוֹא, והאדם צריך להימצא, עם או בלי התפלספות שכבר אבד עליה כלח ושכחנוה מזמן, ומרירות סרת־טעם,” – לא נמנע מהשיב לחיקו של הלה – ״ברור."

“והוא מחויב להיות דוקא אפרים”? זה היה אותו עצמו שכבר נתלהט ושכח הגיגיו מלפני רגע.

“ייתכן מאוד. המצב הוא, שאתה המתאים ביותר.”

“מנין לך? לי אין הדבר נראה ברור כל עיקר.”

“חברים,” נתערב אביגדור, "בבקשה מכם, הפסיקו! אין פנאי לשיחות פרטיות. איציק, רשות הדיבור לחבר איציק.״

“כולנו מבינים אותך, האמן לי אפרים… לו יכולנו לסדר אחרת – כלום היינו נמנעים? אבל איך? אדרבא, אמוֹר אתה! הרבה חברים, האמן לי, היו בוחרים לעבור לענפים אחרים, גם אני יודע שאין הכל מרוצים ממקומם, אבל מה אפשר לעשות? מוכרחים. וכשמוכרחים – עושים. ונגמר. ואחרי־הכל, אין הדבר נורא כל־כך, האמן לי, וצריך לדעת לתפוש את המחרשה בחזקה.”

עוד דיבר דויד והיה קוֹבל ושואל מה יהיה אם באמת יעזוב אפרים את החציר, שהרי הוא המומחה, והוא הותיק, ומפיו שואלים עצה, ומסור הוא דוקא לאספסת ומבין, וכן הלאה, ועל מי יטשנה עתה, וכן הלאה, במשך ארבעת החדשים ששותף הוא לאפרים במלאכה, לא דיו שלמד “המוֹן” ממנו, והודות לו מבחין הוא כבר בין אספסת לתלתן, ולא זה בלבד, אלא שלגמרי לא ראה שאפרים “מתלבט” ו“סובל” במשהו, או שיש כאן משהו “לא בסדר” – ואדרבא, וכן הלאה וכן הלאה, וקולו מתעקם בבכיינוּת “אל תאשימו אותי”. ושוב נשא מדברוֹתיו אברמקה ומעצם ההשתדלות להימנע מפּגוֹע במי, חלילה, ושלא ייתפש במה שאין בו – סיבך דבריו ללא הבין, ושוב קם להג רב, מוזר מאוד לגבי שאלה אחת שבסידור־העבודה, והיתה המולה עד שברווח אחד שבין הקריאות נשמע קול אשה מעבר לחלונות שלא נזהרה וסחה מה שסחה, בלי לחשוש שקולה יגיע פנימה, אלא משתפשה שהכל שמעו בפירוש את דבריה, אחזתה אימה והפסיקה בחיל ונצטמצמה לחשיכה בחרדה רבה, ומה שפיטפטה היה צף וממלא את החדר ללא הכיל ומערטל את כל הלבושים וקורא את הדבר בשמו, גלמי ונוקב ללא כל הסתר ומליצות־צדק:

“רוצה הוא לנוח, אפרים, סתם, אין לו כוח, המסכן, עבודה קלה תנו לו, ולמה כל הדיבורים?…”

ומיד לבשו כל פנים: אנחנו מאום לא שמענו. גם לא עלתה כדבר הזה על לבנו. הו, עתה ברור הכל. מובן. ויש טעם לכל מה שנאמר עד עתה. קלוּת אתה רוצה! על חשבוננו שלנו? אתה – כן, ואנחנו – לאו? לא, אחא, עמנו תהיה, ועמנו ככולנו תשא וגבך תכוף. אין פורשים ואין מתבדלים ואין נתיבות ליחידים. אנחנו, מכל מקום, לא נרשה זאת. כאן, אצלנו, אין זכויות מיוחדות. לא יבוא שינוי לאחד – כולנו שוים לשינויים, להקלות, לתוכן חיים, לנוסח חיים, לעבודה ולמנוחה, רצונך לקרוא? – כולנו רוצים בכך, אף יש “חוג לספרות” ושיחות ו“משפטים”; רצונך במוסיקה – נאה. שמואל יביא את הפטיפון וכולנו נגהר על הדשא, נקשיב בשקט, ונפהק בחשאי, ונתמוגג יחדיו; וכלום לא זימרנו כה יפה בערב זה עצמו? בהתשוֹטטוּת בטלה אִוית? אדרבא, “להקת־משוטטים” יש ו“חוג לטבע ולידיעת המולדת” יש, וּ“ועדת־תרבות״ וּ”ועדת־ספרייה" ו“ועדת חברים”, יש ויש, ומה שנוגע בכלל לנפש אדם ולטבע דומם – הרי כולנו קראנו את א.ד. גורדון, ויודעים גם בזה משהו, אך כולנו, כולנו יחד. ליוצאים מן הכלל – אין מקום, ויותר מזאת: אם “כוח” אתה – בוא ועשה בכשרונותיך “חוג” לכל מה שתרצה, ונימלט מן השעמום והשתיקה שבצוותא, אך אַל תתלבט בפני עצמך, קשה לראות זאת ולהחשוֹת. ואם זה לך מעט, קשה גם לראות את אביגדור הנוסע בשמנו ויוצא בשליחויות, ואנו יושבים כאן כל הימים. יחיד אתה אומר! למה לא? יש אצלנו ה“פּרובלימה של היחיד”, “היחיד בחברה”, “שאלת החבר” ו“שאלת החברה” ומה לך עוד? ובכלל, כלום חסרה מרירות, וחסרות שאלות, והכל בנמצא, בניתן, טוב, ורצוי?! והלא, בכל זאת, ישנם רגעים יפים אצלנו, אחוה, שלוה קלה כלשהי… כלום לא הגיע שמץ מזה לאוזניך? מי הוא שמדבר כל זאת? קולו של מי הוגה כל אלה?

הללו עודם מתווכחים. אמרות קצרות ושנונות נקלעות מכאן ומכאן. אביגדור טורח ומקשקש לשוא בספל העלוּב. אברמקה, גיד נמתח לו לאלכסון צוארו. שמואל קוצב וחותך דיבורים “ברורים” המתגלגלים בהתזה גרונית. דבורה פורשת כפיים לעומת מאיר, וזה מנענע בראשו לכל מלה שלה – “דברי ממש!” כן, ולא מעט הם המדברים ברצינות גדולה ובאמונה רבה בדבר איזה “מפעל הירוֹאי” שהם פועלים ובדבר מימוש וביצוע איזה “חזון הדורות” שהם מגשימים “לבנה על לבנה ונדבך על נדבך”, ככל הכתוב פּנים ואחור במאמרים ראשיים ושאינם ראשיים, ומוּשר בשירים בריקוד ובלא ריקוד, וכל ספק אינו זע בקולם. וכי מה? כך אנו: מגשימים חזונות. אל תראה בנו שקצת אנו כך וקצת אחרת – לא זה העיקר, ראֵה בנו מה שכדאי לראות: את הגבורה, את איפוק הכוחות הגנוזים, ואת המטרה. “חברים, הלא כך לא נגמור לעולם ולא נצא מכאן, השעה מאוחרת, מחר צריך להשכים. למי יש הצעות מעשיות?!” אבל כאלה לא היו, הרבה היה לאמור ולהגיד לאחר שנבעה פתח כה רחב לנהר כה גועש וחומר. זה לזה דיברו. זה עם זה. בלא הקשב אלא בהשמע גרידא. יש מי שמתַנה פגעי עבודתו, ויש מי שמוציא קל וחומר מה בין שלו לשל זולתו, והדברים רבים וארוכים. ונחמה, מה היא אומרת? אח, נחמה זו. גומות־עקשנוּת מעברי פּיה, ועוֹדה ניצבת סמוכה בקיר ספק תמיהה ספק מלגלגת, וברוּר שמאוּם אינו אובד מעיניה ומאוזניה. למה היה לעורר שאון גדול זה בגללו? עוד מעט ויהיו מבינים אותו, ויהיו משתדלים למענו, וזה לזה מסביר ב“מצב” ו“מנתחים” אותו המצב, ומצביעים על ה“סובייקט” באצבע, ולוחשים בצנעה, ונואמים ברווחה, עד שעת המיטה. לעקור עתה מכאן, לבוא ליד אותה נחמה עצמה “בואי ילדה, נצא לטייל קמעה,” בביישנות שאינה נאה, ולהלוֹך בצדה בפה סגור מרצון, ולצאת מן הפּשפּש בלא שירגיש השומר ויקפח בשאלות ואזהרות בדבר “המצב החמוּר” ו“הימים האלה”, ולרדת בשביל המסויג דליות־גפנים טפסניות, ולהגיע אל חורשת־הארנים, ולהעיז ולעבור בדומייתה הרוחשת מזימות של אפלה עד לגדר חוטי־הברזל שקלחי־קוֹצים מלוים אותה ברשרוש, ולצפות אל אותו הר הנדחק בעוז לרשות השמים, ואל רגבי הסלעים המלבינים, ואל אורות מנצנצים מיישובים סמוכים ורחוקים, ולעקוב אחרי ברק הזרקור המשוטט, ולהאזין לזיז הדממה, ולחוש שטוב על יד נחמה זו ושהרבה נשכח בזכותה, אף אם שותקת היא, ושותק הוא, ושותק מלוא העולם. זו גם שעתה של האיוולת ללחוש לחשים נאים ואפילו מקוּבלים ושגורים, וזו שעת חצאי־הרהורים ושברירי־מחשבות, שבה ניתן לחייך אל מעשים רבים שהיה נדמה כי אמוּר בהם הכל, להתכנס למעיל וליהנות מחוֹם שבפנים וצינה שבחוץ ולחוש בזרימת הזמן קורטוב מן הנצח, ולדעת שאסור להתפרץ, ואין לקרוא תגר, ולחזור בבטחה, צנוּע ועניו, בדרך בה בא.

חם בחדר, עב־עשן עושה בלהטיו עם אור־החשמל. ומבעד החלון אין רואים מתחילה מאומה אלא ריקוע שחור מוצק וגלוּד ואחר־כך, כשמוסיפים להביט, מפשיר השחוֹר לכחוֹל ולתכלת־לילכית ומסתמן בתוך המסגרת גג־הרפת כבד ישוּת שחורה עם קצה צמרות־אילנות, ומהם ולמעלה שמים אדירים אשר ידוּע כי בשיפוליהם ישנם הרים, ובמרומיהם חוגגים כוכבים יוקדים באין־סוף של דממה הרת־ערגונים ונאצלת־טוהר, וקרירוּת בהם, ורוח בהם, ואויר צלול ולטיף מֵקר בין מצריהן, ואף צרצרים כבר מנגנים רצופות בשדות. חם כאן, והעשן רב וצפוף. ודחוסה פליטת האויר. וזו, נחמה, מה היא עושה? שותקת ושותקת. רק שותקת. האם הכל כבר נאמר? הן גם לך יש מה להגיד, נחמקה. אמרי: אין אדם שנולד לדרור. לא ניתן לבשר־ודם לכרוך עבודה עם חירות ולָחוק חוקים לעצמו. הגידי: להתהלך ניתן לנו רק ככל שתכיל השרשרת הקצרה שבה נקשרנו לרעוֹת באפר, וכל החופש מצוי עד שזו מגיעה לתוּמה ומתהדקת על הצואר, ומכאן והלאה – ראֵה, חמוֹד, ואל תבוֹא. גם לי יש לספר בדבר קרוב שלי בעיר, שען. בכל יום יפרק וירכיב ברגים ומחוֹגים, ישא ויתן ויתגר, יעמוד על המקח, פדיון ושטרות, יפהק וידאג, ובערב יחזור לביתו בדיוֹטה השלישית, בשיפולי־העיר, ימים רבים, שנים על שנים, יום יום ושעוניו, יום יום ואבק החנות, בזכוכית־הראוה חולפות בריות, ושעה בשעה מתברגת אף אם אינה מתברגת. נעצרים שעונים, עוממים צלצוּלים… – האמנם לא־כלום כל זה, בפירוש: לא־כלום?… אַל תשתקי ככה, נחמקה, מחר שוב נכונה לי אספסת ויום חדש ומלבלב תמורות יזרח בלא לדעת אם היום הוא, אתמול, או מחר. לאָן צופות עינייך, מה תבקשי שם? כלום גם דעתך היא, שהרעב למרחב ולחופש – מנוֹת שווֹת ירד לעולם כקערות הדייסה לשולחן, וכי מה שדי לרבים די גם לאחד, ובכללם אף הלז שאין בו מאום, לא רצון, ולא אהבה, ולא כשרון מעשה זולת ערגוֹן לדרור ורגלי צועני נודד ללכת בהפקר מרנין, לבוא בחירוּת לכל עבר ומכל עבר, כפוף כולו לעצמוֹ, לרשותו, לחובתו? ואת עוֹדך שוֹתקת… קפואת עקשנוּת גאה כקודם… למה, מה בצע בזו, מה פּירותיה?… שומעת את? פּעם, בימי קדם, היה חלום על טירה בצוּרה במעבה־חורשות בראש הר בודד, אבל זה חלום… רק חלום היה, נאה או מטופש, אך מה עתה? נחמה, נחמה, עתה מה, מה יהא מעתה?

שותקת נחמה. אי־מה מדגדג בפנים. זרוּת איוּמה מנשמת באויר הקשה. ואותה תחושה של יתמוּת הנופלת באחת באמצע היום או בחצות הלילה, בין קהל הומה או בודד ככלב – פוסקת קצב נסער ללב העלוב. הידעת יקיצות בדמי לילה? כשקרשי־הצריף חיורים, והתקרה אפלה ושוֹעה אל עצמה ואל צלליה, ושעון מכה בצליל־מתכת תנצ“בהות תנצב”הות לרגעים מתים, ושחור ודממה בחלונות, והלב מתפלץ מאימה, והכל אבוּד, הכל שדוד וחמוס, והתהום חלקלקה ללא היעצר, ואפילו קול חי אחד אינו מסייע ואינו שובר את הגלמוּדיוּת, אף כי מעבר לכותל ישנים אנשים, אנשים חיים, ואפשר לזעוק ולבכות ולקרוא: הושיעו… נעשה ברור שבכל היה כחש וכזב, ואשליות בלבד הסתירו מאחוריהן את האימה וטעות נוראה, שאין מוסר־כליות לכפּר עליה בכל מה שהוֹוה… נעשה ברור שכל אותם הפעלים והדיבורים והחיוכים מוּקיוני־בלהות היו, וצללי מורא גדול, ואמת אחת, מוּדחת, תופשת בגרונך, תפוֹש וחנוֹק: אתה מה מעשיך כאן, מה לך כאן? ואין להשתמט הפעם, ואין לאָן והחשיכה שמסביב קשה ומעיקה ורעה, ונכרי הכל, הוי כמה נכרי, בלתי־מובן, בלתי־שייך ומקשיח לבו כתליין, ושותק ושותק ומטפטף לנשמה ונדחס בתקתוק הרהוט, ושופע בעדפו למדבר הריקוּת המקיף… ועוד עולה איזה חרטה וטורדת, מציקה ותובעת, וחבל נעשה על הרבה דברים קלים ושאינם קלים, ונראה שכל מה שסחו הבריות הללו – אמת סחו, וצדק סחו, וכמו אבא־אמא – לטובת נשמתך התכוונו, לולא רעתה ועקשותה שלה… מה? מאין לך עוד החוצפה לדון את זולתך ולבקר אחרים בלבך? מה זכות לך לדרוש מה, להפריע להם – הישנים כה טוב עתה? שחור. מנוֹס אין. חיורים הקרשים. וכשקופצת אַת לבסוף על רצפת־העץ החמימה ורצה יחפה אל הדלת, ומשהו מוּתר ונפרם בלב, והדקלים השניים שליד הפתח מרשרשים שלווֹת וחולמות, ובמאפייה כבר הדליקו אור, אור של חום ופיוס, והלב הנוֹאל מתרפק על קולות בודדים וחיים המצלצלים שם, וכוכבים ישנם למעלה מלוטשי יופי, וצינה כחולה נושרת מעצם הלילה, ונעירת חמוֹר מכתתת את הפחד, עד שעולה איזה חוֹרב בעיניים ובלב ולגלוג מוציא ראשו ובושה צפה ובאה – מתכרבלים אז שוב בסדין ובעפעפיים נקשרת שינה, ואיזה הבאי השמור לכך נשלף ממקומו וניתן לראש לטפּל בו כדי להירדם מהר, עד שלמחרת אפשר יהיה לקום ולעבוד בלוּל כדבר יום ביומו. לשיר בשלוה וללגלג בנוחיות ולגלגל עם חברותיה… אותן החברות שאפילו רצונך להימלט מהן – אי־אפשר, וכל הכוחות מוקדשים רק לכך, שלא להשאיר להן עילה להיאָחז בך, וכל כמה שתחייכי להן – כאילו מרחק מה ביניכן, ואלה העומדות מאידך גיסא משהו שבטינה בלבן עליך, וכמו מחכות הן לשעה שתיכשלי אף את והקץ ליהירות שנואה זו… חיים אלה, חה־חה, חיי־עבודה אלה, קומץ החברות המכירות זו את זו עד לזרא, נוסח החופש המוּקע לראוה בכל עבר, כל מה שידוע ומדובר ב“שינוי־ערכין”, ב“אדם חדש”, “הויה חדשה” וכיוצא באלה – לא הוציאו מלבן, ברב או במעט, נטייה צנועה לדברים ורוּדים ונחמדים, ולא הספיקו כדי לטשטש מידה מהוגנת זו שבמדידה, בהסתכלות, לצוּד בחטיפת־עין דבר שלם עם כל פרטיו ולפטפט אחר־כך בהגיים כבושים מה שהעלו בהסתכלותן; אותה בדיקה מעוררת סלידה שהן בודקות וחוקרות במקלחת, ההשואָה וההיקש והמדידה, והמבינוּת, ההוראות, הרמיזות, והעוויות המובנות רק לשתיים ומזקיפות אוזני יתרן, ואחר־כך לצאת ופני אדם טוב על הפּרצוף, באותם המכנסיים הכחולים או האפורים לכולן (ואפילו לאלו שמפּלי בשרן הכחלחל אינם סובלים זאת) ולהתנפּל ברעב על תינוקות שבחצר, ולצפצף משהו ל“חבר” העובר אי־שם מסורבל, בלוי ומלוכלך, ולהיעלם, אחרי ניקוי נעליים על הסף, בתוך החדרים שספּה עטוית שטיח צבעונין בהם וכרים עם גדילים או תחרות, וטרסקל עם פרחים ועוד משהו המוטל באלכסון דוקא על הרצפּה, על השולחן, או על שטיח הספּה, וחצי־צל שורר כדי שיהא הכל נחמד באמת. אבל גם לזאת מתרגלים. וחדלים מלחוּש, מהתפּנק ומהקפּד. אך כלום זה הוא העיקר? כלום זהו המענה והמדריך מנוחה ובלעדיו הכל כשורה? מה איפוא נותר עוד לעשות אם לא להדק שפתיים, ולעצור בכוח בעצמך שלא להתפּרץ?

גדליה מדבר עתה לתוך החדר שנשתתק: “חבר שעבד שלוש שנים רצופות במקום אחד, זכותו לעבור למקום אחר. אבל, לפנינו מקרה שאי־אפשר לנהוג ככה, לפי שהמשק יסבול. ואיני מבין מדוע עשו רעש גדול כל־כך משאלה רגילה כזו, ומה מקום לכל מיני שאלות צדדיות, שבין אם צודקות הן או לאו – אין הן מענייננו כרגע. מתקבל רושם מוטעה כאילו באמת הגיעו אצלנו מים עד נפש, ומשהו עיקרי אינו בסדר, בעוד שכולנוּ יודעים שאין הדבר כך. פּרטים, לעולם אין להם שיעור. ואין גבול לביקורת. נפסיק על כן בכך ונעבור לסדר היום. ואפרים חייב לראות את המצב כמו שהוא, ולא לדרוש בשעה כזו מה שאי־אפשר. עוד שנה, לא נורא. עבודתך אינה מן הקשות. איננה מן המשעממות. עבודה ככל העבודות. בינתיים ייכנסו דויד ונחום לעניינים ויתמחו – ותוכל אז לעשות כרצונך בלי לגרום מבוכה, והזמן, זאת אולי איני צריך לספּר לך, עובר ורץ במהירות, אתה יודע, אין מספיקים להביט אנה ואנה, וכבר עבר שבוע, ועברה השבת, ועוד שבוע חלף, הנה כעת אנו חורשים ומוסקים, בקרוב יבואו הגשמים, יהיה קר ובוץ, יזרעו ויבוא הקטיף, ומיד אחריו הקציר, והבציר והחוֹם, ועברה השנה, יותר מהר אף ממה שאנו רוצים, חה־חה, וחוץ מזה תזכור שאין מעשה שילך לאיבוד, ואין עבודה שהציבור אינו נהנה ממנה, ושעל כל פנים הכוונה הרצויה והחיובית מונחת ביסוד הכל…”

אח, ריבון העולמים, היניח זה פעם? עוד שנה, לא נורא, מנין לו זה? ואולי נורא, ואולי נורא מאוד, ואולי קשה ונורא כל יום עד שיעבור, יום אחד? והחיוב הזה, הכוונה החיובית, מה, ככלות הכל, יש באותו חיוב נאה? מה נותן החיוב יותר ממה שיש בהיעדרו ובלעדיו? הנה, כל הערב טרח הלה והגיש לשולחן מנות מנות, ונטל צלחות, והביא אחרות, והחליף “במקום”, למפונקים, וקומקומים מלאים לכאן, וריקים לשם, ופירנס עדה גדולה, אנשי עמל ועבודה, הנה חיוּב, בודאי, חיוב גדול, אלא שלא נהיר כלל מה הביא עמו: – סיפוק, מוסר, אחוה? הלא אפשר היה להשיג ממש כל זה ביתר קלות ובפחוֹת התגדלות, גם בלי רוב חיובים נעלים… מה? אני – אין לי צורך בחיובים, אני עובד משום שאי־אפשר שלא לעבוד, משום שעלי להיטפל לעצמי בלא להיזקק לאחרים, ובלא סבל ושקר נוסף על הקיים. חה… והרי גם זה חיוב הוא, לא כך? ובינתיים פרנס בחציר פרות כשרות ופרדות חסוּדות, והורד מחיר החלב – הלא דבר הוא, נוסף למה שהשנה היא מהירת־כנפיים!…

אלא שכל דברי־הטעם של גדליה לא מצאו עדיין מסילות ללב המסובין, וכיון שנפתח פתח לטענות והאשמות ושאלות שבתיקוּ – צריך היה למהר ולגול משא־הלב. ואפילו דוב, שפתח לכאורה בעניינו של אפרים והעיר כי יש לו לכלל הכוח לכוֹף את היחיד לדעתו, לא יכול היה להימנע מסיים ב“מדוע אין איש אוסף את המתגלגל בחצר? וכי לא שלנו החצר? ומנין האדישות, וההישענות על מישהו טוב שידאג ויעשה את הקטנות הללו, כביכול? הנה, פרחים יש לנו – הרבים הם המנדבים מזמנם הפנוי לטפל בהם? מעט יותר יחס, חברים, יותר חום, הן סוף סוף עוד לא נהפכנו כולנו לטרקטורים ולקומביינים!” והצליח כאן לגולל באגב את עלבון העגלון מעל לבו, אותו שאין לו שעה אלא זו שבה הוא ניצב קוממיות בעגלתו, רגליו תחובות באַברקים נוֹשנים וכרוכות ומחותלות בפסקיות וסגין־חיילים בלוי לכתפיו וכובע שמוט לפדחתו והוא נותן בקולו על ה“בהמות” – ואלה שולחות רגל ומטלטלות רעמה, ושועטות בדהרה והעגלה נגררת כדליל אחריהן, אז יקר אור מכל חריץ־תלאוֹת שבפניו אכולי רוח וחוֹרב, אף יפצח בקולו הצרוד, העגלוני, וירנן בזמר של ימים רחוקים. ואילו אותם הנלבבים השותקים בשעתם, וצוחקים כשיש לצחוק, מנמנמים לעתים, ונרגשים כרוֹם הרוחות – שוב לא ידעו אל מי להקשיב ואיזה פנים להעמיד, וכדי לצאת מהמבוכה לבשו קדרות, נפּחו שפתיהם ברוגז וטענו ש“ככה, באמת, אי־אפשר”. פלוני יצחק, שמלוא־לבו מאיר מקלסתרו אָפל ספיח־הזקן, הנוֹח לחייך ולהצמיח שרשי־קמטים מזוויות עיניו המצטמצמות לסדקים – אף הוא יש לו מה להתאונן, אף בו פגע “חוסר היחס” בעליל, ודוגמא מאלפת לזה: אותו פלוני חבר שדרס ופצפץ בטרקטור שק־זיתים אומלל שהיה מונח בצד הדרך, בצד ולא באמצע – והנאשם נזעק ללמד סניגוריה לעצמו קבל־עם; זה טוען וזה משיב, והדברים רותחים, וקמטי טוב־הלב – נמוחו ואינם עוד. ובאחד הרווחים שבין מלל למלל היה קול אחד נמוך הולך ומשתיק את הזמזום והופכו לקשב שבהרהורים, ושלמקה לא הסיר עיניו מקופסת־הסיגריות, ולכאורה פנה בדבריו אליה:

“יושב אני ומקשיב שעה ארוכה לדבריכם… ואיזו הרגשה אחת, לא ברורה, עוברת בי תכופות, וכל מה שנעשה כאן בחדר, נראה מוזר כל־כך ותמוה עד שאיני יודע היכן אני נמצא – הנה ראו: איש איש לנפשו, איש איש וענייניו שלו, זה זר לזה, אחד מתנכר לאחר, אין הבנה, אין הקשבה, אין אות של רצון על פנים, והרגשת בדידות, בדידות חברים, נכנסת ללב, קשה כל־כך ולא נעימה, כאילו באמת זרים אנחנו, כאילו לא שנים רבות מזקינים אנו זה בצד זה, כאילו לא סעדנו ליד שולחן אחד, ומעולם לא שרנו יחדיו – מה קרה חברים? מה היה? מנין התרחקות זו? בשל מה? ביקש לו אחד לעבור לענף אחר – וחרדו פּתאום הכל, והנה כבר עוסקים בזה למעלה משעה בהתלהבות לא־מובנה… די. נגמור בזה. אביגדור, הפסק דיבורים שלא־לעניין. כבר מאוחר. באמת. נגמור ונחדל.”

הקופסה הוטחה בשולחן. והעיניים ננעצו במפגיע לעומת הכלל. וזה שנתבקש לכך קטם סיגרייתו בהחלטה, ובעוד פקעות־עשן אחרונות מתמלטות מפיו וכפּוֹ קצרת אצבעות עבות פשוטה לחלל ומלקטת עיניים אליה – פסק, שהואיל ושמע אפרים את הדיון הזה ובודאי כבר נוכח לדעת והסכים לדעה הכללית והמשותפת שהובעה, הרי, לפי עניות דעתו, גמרו כבר בזה ו… אלא שכאן קפצה שרה והציעה להעמיד שאלה זו להצבעה. והיתה הצעה זו כנשיבת־רוח על גחלים עוממות, והללו מתלבנות ומתלקחות ומתיזות גיצין מתפקעים, ושלהבת רוקדת ומתנפנפת ביניהן: היאך – הצבעה?

איך זה – פּרץ נחום, עמיתוֹ של אפרים – כלום אפשר?! בכוח דעת הרוב או מיעוט להכריח אדם לעבוד? לעבוד בעל כרחו? איזה פּנים תהא לעבודתו, איזה ערך לה? ומה, הגידו, יצטבר בלבו של אותו אדם? אסור כאן להצביע. זוהי שאלה של מצפון גרידא, מצפּונו של אותו חבר: יודע הוא את המצב כמו כולם, ועליו להחליט באין אונס – כך, או אחרת. ואפילו אם אחרת, אם יבחר באותה דרך שאינה מוצדקה – נצטרך לקבל את הדבר כגזירה ולהסתדר איך־שהוא. ההכרח יביא את הפתרון. אנחנו את שלנו עשינו כבר בהסברה ובניתוח המצב; יעשה אפרים את שלו. שרה בֵארה: כלל לא חשבה שיצביעו אם חייב אפרים לחזור או לאו, אלא רק להמחיש לעיניו את הלך־הרוח הכללי, באופן שיוכל לשפוט ולהסיק מעצמו על דרכו לאור הכרת רוב החברים שתתגלה בהצבעה. וכך יישאל: מי סבור שמלבד אפרים אין אדם אחר המתאים לחציר? רק זה חשבה, וחלילה לה מכפוֹת עבודה על מי־שהוא בעל כרחו. אה, פּרלמנטריות, פּרלַמנט אתם עושים – נתחלחל שפירא – מה יש להצביע כאן, כלום לא שמע אפרים כל מה שדוּבר הערב, ולא די בזה? מה הפורמאליוּת הזאת לכם? אני מכל מקום אימנע מהצביע, אפילו אם מכיר אני שאפרים הוא היחידי שמתאים, כדי למחות נגד צורה נבובה זו של הצבעה עקרה, ועל כפיית עבודה בעל־כרחו (זהו! כך מדברים אצלנו!). ומה – הסתער שמואל – כלום אין בכוח הרוב להכריע ולחייב, ועל היחיד להיכנע לדעה זו בטובתו או שלא בטובתו?! דברים חדשים! ההכרה הכללית מחייבת תמיד כל פּלוני ופלוני לכל מעשה ומעשה. ועליו לעשותו. ברור. אין כאן שתי דרכים. אדרבא, הצעה נאה היא זו. איציק קימט מצחו וחשש שמא תהא הצעה זו חד־צדדית. לאמור: איזו דעה שכנגד יש? שהרי אילו היה באמת מישהו אחר – כלום היו מתמהמים כל־כך וגורמים לעצמם כאב־ראש כזה? אני אימנע מכל הצבעה – הצביעה צפּורה – לא אצביע נגד משום שאין מועמד אחר מתאים, ולא אצביע בעד משום שאיני רוצה שבגללי יתלבט אפרים; סוף סוף צריך להתחשב גם בנטייה האישית של החבר ולא לעשותו לפקק הסותם חוֹרים שלדעת הרוב יש לסתמם. ומאחורי החלונות שוב היתה תסיסה רבה, ולא יצא זמן מרובה עד שבת־קול ענתה משם, צפצף ואמוֹר: "מדוע שותק אפרים, מדוע אין הוא מדבר?!״

…לאָן הם מובילים הגעגועים? אותן השבתות שבימות חורף רחוק, שחמה צוחקת בשמיהם ועבים כבדי־כרס מגובבים בשיפּוליהם, ואילו מהם מרחפים וצִלם עמם על ההרים ועל השדות, ומחנה־אהלים נטוש בגבעה, ואי־סדר מובן וקרוב ביניהם, ונוטלים סוס ודוהרים במרחב, בין דגנים נובטים, ושלל סביונים כתומים, וכלניות מגוּונוֹת ומרווֹת־דגולות ואיריסים סגולים, וסוללות צנוני־בר וחרדלי־בר לבנים וזהובים, וכתמים כתמים מאירים ממלאים את השטח ואין בהם מטושטש וחיור ואין שרטוט וקו שיגביל ויתחום בין שירת אור לצבע, וצפרירי־בוקר אחרונים מטילים סמרמורת קרירה ובריאה, ושלוליות סגורות בירק שופע, וערוצי־נחלים ששרטונים לחים וחלוקי אבנים בהם, ובני־עורב צרחניים מדברים בגשם האחרון, ובעדרים משולחים אתה פּוגש ובזאטוטים יחפים ומחללים וחוזרים עלה ורדת, ובמשעול חרוץ עקבי־עגלות אתה בא אל גבעה שגם עליה מצהירים אהלים חדשים וצריף אחד מצופה נייר מזופת בתווך, וסוסך מופקר לרעוֹת בין הגדרות, ואתה בכותנתך הלבנה בא ותר אחר מכרים ומסגל לשונך לפטפוט מתבדח בנוחיות. ו“לא איכפת” מודגש אתה מוקיע על פרצופך דוקא כשזו, אשר לכאורה לשמה באת, מופיעה ועוברת, והרתת שאוֹחזך מתכוון לחנקך, ככל ששיכור אתה מניחוש של ודאי, שבמסגרת שאננה זו שוב לא תראנה עוד והוחמצה ה“הזדמנות” עד ל“טיולך” הבא, ושגם זה אינו מבטיח הרבה… ואף־על־פי־כן גדלה העליצות, ואין בשֹימת יפי־מרחקים נפגמת חלילה, ואתה חש וטועם בהופעה זו בת הרף חולף את כל תהום הערגה והצער והחדוה והכניעה המעריצה וההתבטלות בפני מה שאינו נתפש ואינו מוגדר, במסתוריו המגרים, בפיוט זה, מעשה אמן שבגוף תמוּר אצילוּת רחוקה וקוסמת כאגדה. וכששוב שטוף אתה בדהירה וצוארו המשיי של הסוס רוחש תנועת שרירים סמויים וחמים, וניחוח שדות ואדמה מהביל ומדגדג עיניך, חטמך ונימי־קולך, וכל פרט זערורי ממה שחלף ועבר רגע קליל נגדך קודם, מגיח ומאיר בשלימוּת כמו חי והולך, ויכול אתה לספּר בכל תג ותג תלי־תלים של אמת מפרכסת בעורקיך בדבר נגוהות שרעדו באַדווֹת השער הערמוני, בדבר חוטם סלדני המזדקר בקשת רבת־אופי ובשפתיים מלאות קפולות זו על זו, בדבר צללים בשקעי הלחיים הרכות ובגומות עיניה השחורות, כעדים לנפש מתאפּקת הממתינה לאות שיינתן כדי להינשא בסחף אין־סופי, בדבר הגוף האיתן המתאים וקצוּב באבריו, מוצק ורך, במלבושיו האופייניים הבולטים בריחם המיוחד, בגונם ההולם, בגיזרה השייכת לעצמה, ובעוד סוד שאין לו ביטוי; בדבר ידי־שן גליליות וכפות שעוֹר שקוּף וענוג מתוח על עורקיהן בלא שתוּכל לו העבודה, והרגליים השישיות הללו מגון קליפת אקליפטוס צעיר – דמות חיה המפעמת כל־כך את הלב הכבול, שלא די לו ברוב פרטים ועוד הוא מוסיף ונזכר בהילוכה השוקט מתוך שלא הגיעה עוד שעתו, בלגלוג דוחה שבגינוני צעדים קלים וחמורים, בקול חם, רוה ושר – כעין לימון ריחני שגמל – שאף בו ספוּנה אפשרות התפרצות גבוהה הנבלמת לפי־שעה בהגיים נמוכים, מתונים, “בשבילכם די גם בזה…”

אולם, אפרים, היכן אתה?… עולמות של תקווֹת נקצרות נופלים בפישוט קומתם, מתחת ידיך נשמטים ואוֹזלים, ואתה? מה אתה? היכן אתה? הן לקרב נשבעת, ולהילחם על רצונך, ושלא לוַתר – מה עשית, מה פעלת, מה עוללת בעוז מאוייך? מדוע אתה שותק? היכן דיבורך, התנגדותך, וה“שלא־להיכנע” שלך, והשינוי שצריך לבוא כאוֹת וכסימן לרוב שינויים – מה יהא עליו? בכדי הטרדת עם רב, בכדי דלקו שלהבות וננערו קיתונות ושעה ארוכה כל־כך הוחסרה ממניין שעות־שינה ברוכות… ואולם הן אף זה אינו מן העניין, ואינו קולע לעיקר. מה רצונך? השב גלוּיוֹת, בלא להשתמט, מה רצונך איפוא? והן בידך היה שלא להיכנס לעבטיט זה, ומאידך, הן על חופש דיברת ורוב דרור… ואתה מחריש כגוֹלם. שוב מפשיר גליד־השחור בחלון שמאחור ונראים כוכבים. שוב זורמים ומתגלגלים הדי־קולות מקרוב – רחוקים ונטולי משמעות כלשהי. ומצד אחר: מה יתן ומה יוסיף הפרדס, והשינוי הזה, כביכול, לבד מהסחת־דעת ארעית המגדילה אחר־כך אותו רעב עצמו, ומנתינת פתחון־פה להיות נדרס בכל פה בצנעה ולהיות חומר ל“טראגדיה” חדשה לרחמים, להשתתפות, לעידוד. אף גם לפזילה מן הצד: הנה האדם שכך עולל לנו… וכלפי עצמך: כלום לא תהא מעתה איזו אחריות רבה, כבדה ומציקה, רודפת אותו בכל מה שיפעל ומתערבת בכל מדרך־רגל ושימת־יד: נו, בן־אדם, השגת מה שרצית, יש לך מה שחפצת – עושה אתה רבות ונצורות?!.. יימצא הכוח והיכולת מהיכן, לשאת את לגלוג־הארס הפנימי אשר יקפח וידריך מנוֹח? לא. אי אפשר עוד בזאת. ומה?

ולקום מחר בצלצוּל שחרית, וללכת למטבח לשתות וללעוס, ולטפל בחצר ולצאת במשעוֹל, ולרמוס עקבות תמול ושלשים שכבר ספגם החול ולבוא עם זהרורי חמה זורחת, ולשוב עם נגוהות־ערב, וביניהם שמש דולקת, ומים עכורים ונחום ודויד בשלהם, ככה, נאה ויאה, ושכמך הט לסבול – דינו של זה מהו? זה אפשר? לכך שמוּר עוד כוח? הן הוא רק אנוש הוא, ומידוֹת יש וגבול לכל אורך־רוח, הן גם חמור בועט וסורר! לכבוש את הכל פנימה, לכבול את הכל לצינוק הלב, תאווֹת ומאויים, תשוקות ומחשבות, תמיד לדחות להבא, ל“כשירחיב”, לכשירוַח וייטב, לכשייכבש המקום הנוער והנכסף, ועד אז – אפס־מעשה ארוך ורוב מעשים טובים ומועילים לפרות, פרדות ואנשים – אלה מגיעים לסוף יעוּדם, רק לאלה ניתן הכל בשפע הגובל בבזבוז, עדית מקום וזמן, ואתה שתוק והחרש ועל פניך “מאום־לא־אירע”, ואל מיטתך נוס, בן־אדם, לחלום מציאות ולשכחה. נאה, האין זאת? ומה אפשר לעשות? ובמה תוכל להיושע? ומאידך – הן ממש כמוך, באותם התנאים שלך, שרויים בני־אדם רבים אחרים – מה הם אומרים? מדוע אין אלה נפשם יוצאת מגעגועים אל אחרת ולא דל ולא קטן נראה בעיניהם מה שיש עִמם? או אפשר כבר עייפו, ואפשר מבוקשם הוא זה המתאים לכל מקום וכל מקום יכילם, או אולי זיקנה היא הקופצת ובאה? או להיפך, שׂוֹבע ונוחיות יתירה? דברים בטלים! הכל לפי הזרע שהיה טמון אז: נבטו ציצים, פּרחו, גמלו, והנה הם נובלים. דלל מעיינם. גמרו את שלהם. אחרים צריכים לבוא. מעיינות חדשים צריכים להקר; ואילו זה, שעוד לא הכל פרח בו, שעוד משהו מכה בתוכו ודוחק לצאת – ייכפת בעל כרחו מכוח אימת השינוי. אימת היוצא־מן־הכלל, שלא יתבלט ויחרוג. עמנו תהיה, ככולנו. בודאי, לנקוט לשון כזו על עצמו – אין זה נאה. אך מילא, יהי כן. ואף שהגוּנים בבני־אדם אינם מודים באהבתם לעצמם, ו“אנוכיות” הם קוראים לזה, קטנוניות, צרוּת וכיוצא באלה, גנאי הוא להם להיכלל במידה זו, ופגיעה היא גם לחשוד בהם בכך, ואף־על־פי־כן אין זה כופר ומערער בעובדה, שקטנת־ציפורניהם הדוויה יקרה להם מכל נפשות זולתם ושהחשש להקריח עשוי להשניא עליהם עולם ומלֹאו. אהבת אדם לעצמו… ואולם, אדרבא, נסו נא והניחו לכל נברא־בצלם להיות אוהב עצמו בשלימוּת, שלימוּת אהבה ושלימות עצמו, תנו לנו לאהוב עצמנו – והעולם נגאל… טא, טא, אפרים, לאט לך, ואל נא באַפּך, וחזור נא, שוטה שבהרהורים, לעצם העניין: עוזב אתה את האספּסת, אם לא? אַל תדרוש מה שאין, אל תוותר על מה שיש ואל תנסה תמיד מחדש. אלא שלב פּותה זה, יש שהוא רוצה ויש שאינו רוצה, דוקא שלא בשעתו, מפריע לכל החלטה, מפר כל נדר, חומד לא־לו ולוהט מגעגועים לא־ירווּ לכל שאיננו, ונדמה לו באיוולתו שעוד אפשר, ומה שרחוק וחולף על ידך כנשמת־אלוהים – אלי עוד ייתכן, עד לוותר בזיל הזול ובחינם על כל היש ועל כל עמידה דלה וריקה זו שאתה עומד, חסר אונים לרדוף, להשיג ולהיצמד לחולף קורן־היופי.

הנה את, פלונית רחוקה, נדמה היה לכאורה שכבר קמה סערתך לדממה, ואפשר לבסוף לחשוב ולתכנן תכניות בדבר איזה עתיד המונח באָפקו של השקט, ועל שינוי, על פּרדס, על הויה מתחדשת, על הא ועל דא, ולא עליך בלבד. והנה שוב את עולה כאז, שוב כבאותם הימים, עולה פתאום וזורחת וממלאה בזהרך את הכל, כדי שלא אדע מחדש מה אעשה בידי אלה, מה אני סח, לשם מה פּטפּוט זה והקמת השאון ומה יהיה על כל תכניות־ההבל שכבר נסחפו בנחשולך ואינם. הכל היה שקר. אחיזת־עיניים בלבד. ולחינם כל ההרגעות. וטוב היה לכל שינוח אפרים בשלום באשפתו. אני לא שכחתיה, נחמה, אני לא עברתי ממנה והלאה, ומה שחשבתי שימלא את חוליית מקומה הריק – לא בא ולא מילא, ועוד היא בי כאשר היתה קודם, כאשר לא היתה מעולם. הנה שוב, מחדש, סערות־התוגה שצריכות היו להישכח ולהימחות מכבר, ושוב יגונות לללא־הרף, לא הניח, דוחקות בחימה משתוללת ובכוח־איתנים ומצווֹת־תמרוּרים: עשה! עשה, אביון, עשה, אל תסתפּק בניתן. אַל תיקרש! הילחם על מוצא אחרון על החוף הרחוק אשר שמו כשמך, ואף אם תרד תהומות! שמעי, נחמה, מה שהיה צריך לעבור – לא עבר, ומה שחייב היה לעמוד שלם – נפרט זה כבר לאסימוניו. לא, מאום לא עבר, מאום לא נשכח, ואותם הפצעים עצמם עודם שותתים, שותתים להם… ומיהו האדם, מי הן שנים ומרוצת־זמן, אם בשבתך ככה בין הבריות השטופים בשיחה, ליד אותו השולחן הירוק וכבד של יום יום הטובל באדי־עשן, תעצור נשימתך ותאבד הכל סביבך למראה־פתע שצץ ועלה חי ועתיר־מציאוּת, למראה דמות נגלית ובאה, מתקרבת, נושאת עיניה באדישות־הקסם שלה המביאה לידי טירוף (אח, לב שוטה), סוקרת ומניחה, ושמלתה הקרירה שוקטה ומתוחה עליה: עוברת נטוית־ראש, מחייכת, אפילו מפטירה ונענה בשלום, ונעלמת בלא להסב ראש. מיהו האדם שדמיונו מתעתע ככה, ובעוד לא ראה מאום וכבר איננו בעולם מעוצם התרגשותו ומאותו רחש שבילדוּת האוסר כבר בגאותו, כביכול, להפנות ראש אחריה – אף כי לא מציאות היתה זו, לא־מציאוּת שברור נראה בה חיוכה ואיך התכווצו קמטי־החן שבקעו אז בזוויות עיניה השקועות בחוֹריהן – אל אלוהים! אותן העיניים! – והרגליים, פקות הן במקצת הרגליים. החדר אינו נהיר כל צרכו. ממילא עוברים דיבורים ושיחות סביב גופי שאינו אלא גוף זר. וזה רק נצנוץ זכרון דל של לא־מציאות מתעתעת בלבד. זה היה הכל. הכל, נחמה. ובזה, רק בזה נהרס והתמוטט הכל למעצבה. ואיני רוצה עוד במאומה, איני רוצה בכל דבר שבעולם, אלא בה בלבד, לרוץ אחריה, להיטפל לעקבותיה, לדלוק, לרדוף, לא להניחה לנצח… הנה, אמרי נחמקה, כיצד אפשר לעשות מעתה משהו והיא איננה? איננה. וישנו אפרים שלא הגיע אליה, ישנו אפרים עם כל פצעיו השותתים כסילות. איננה. רחוקה. וצריך לחזור אל כל אלה הדברים הישנים, שעוד אתמול רציתָ לאבדם מן העולם, שעוד בהיותך שליו שנאת אותם וחרקת שיניים לעומתם, והיום, כשהכל אָבוּד וסחוף, אתה צריך לחזור אליהם עצמם, לחזור ולא לפצוֹת פה. ומה, נחמקה, מה?! אח, עצוב, נחמקה, עצוב. קשה להיות כך בודד תמיד. או שמא, שמא זאת את, נחמקה, שלא שפרה מנתך בשמחה יתירה, ניצבת ליד הקיר הבהיר, בודדה, שותקה, במכנסיים כחולים וחולצה רכה, ושערך החם רכוס במכבנותיו ויפי־אצילוּת, אצילוּת כשל אותה נעלה, נובע מדמותך ביתר יגון ויתר אֵלם? מדוע שותקת את בין אנשים רבים? ראי, ילדה, אחות לאֵלתי היקרה מכל, את אל לך להיות ככה, אל לך לשאת לבדך משא רב זה שניחנת בו: אצילוּת, יהירוּת, עקשנות־עצבת ואמת איומה וגלויה – חלקי עמדי, לי יש רב, שלך לא יוכר ביניהם. מדוע את ואני נעבור איש איש בדרכו מציצים זה בזה, סקרנים, משתאים, מוּכנים לדבר, מוכנים להתקרב, מוכנים להיפּגש, וביתר גאוה ועקשנות אחד אחד ישרך שבילו, איש דרכו לא ייטוש, מתרחקים לעבר הערפּלים המדומדמים? לא, נחמה. כעת אין בלבי מאומה. אף לא דמיונות מתעתעים. אף לא תכניות ומעשים להבא. הכל פּחות. הכל חוּלין. בכל הבל. אוֹנאָה כל אמונה. השליה כל ממשות. לחזור צריך. לחזור. אל תוך הדברים ולעמקם אל תהומם, ומתוכם לקרוא לישועה. מתוך חום האספסת, ולא מתוך נוחיוּת הפּרדס, מתוך קשי יום ארוך ושותק, מתוך התמסרות גמורה ושלימה ליסורים כמו שהם, ומתוך אהבה רבה אליהם, לצאת, להגיח, לפרוץ בראשך דרך לאשר תאבה.

השמעת, פלונית גאֵיוֹנה! שכמותנו הלוך ילכו. שכמותנו ראשם יזקפו ושפתיהם קפוצות ולבם צפוּן לפני ולפנים – אתם לא תראו מה בו. זה יקר־החיים שלכם, אלילה רחוקה, זו הפּריחה שלכם, הצעירים היפים, שירת דמים רותחים וכשפי בשרים עורגים, אלה הלילות הבסומים מטריפי העבר, אלה יינות־התאוה המסנוורים נקיפות־לב בתרועות־שכרון נוצצות – לכם הם אלה. ולנו הלוֹך אי־שמה, עבוד בשדות קלוּיי־חום, פנות דרך לכם, התכסות באבק מרכבותיהם, ברוכי עתרת־חיים, החולפות בשעטת אבירי־סוסים שוקקים בחמוקי שריריהם השרים גאותכם. לנו לשרוק בחשאי, לסטות בדחילו, לצעוד במשעולי יום־יום מזריחה עד שקיעה, ואף צל של התוֹך הגוֹעה לאלוהים רחוקים לא יוּתז אל קלסתר הפנים. לבכי שלנו, נחמה, אין מזוֹר במזמוטי פּיוט וגופים. אנו בוכים, נחמקה, ושותקים. הבכי יוקד ונוקב והליכתנו כתמול שלשום. כאותו חמור קשרהו בעליו לגדר דחוּיה והוא כופף ראשו, שומט אוזניו, מרטיט זנבו, מרפקי־כרעיו נוגעים, והוא מייחל ללא מה ובלי מתי. ראי, נמשכות נפשות כפרפרים לשלהבת לקראת הפּגישה הגדולה, הטבועה בדם הזורם, בדם הסמוק, המרנין ומטריף – נצוֹדים לאש, לוהטים הפנים, מאדימים, נצוֹקה עדנה לרהטי־חיוּת, ומיד אחר־כך, בו־ברגע, עובר הכל ותם חזון ונפסל, ושממון־הבאוֹת מחבּקך מאוס שבעתיים. וכלום יש בפינו לאמור אז מאומה? הלא כתמיד נחשה ונלך לשדה או ללול, מפללים וממתינים למה שתאמר הדממה, אותה הנכספת מעומק גל העלבון, אולי יותן רמז לגעגועי־עולם המפרפרים ואינם יודעים מה קרבנם שיידרש ומנחתם כי תירצה. וככה, נחמה, מתרחקים אנו מאלה ומאלה, מאותם השוֹתים יינם כקרואי־אלוהים המאמינים בשגב רגשותיהם ובעליית־נשמה ושכרונה, וחוששים לבוזנו; ומאלה האוכלים פתם ליד שולחנות ירוקים ומזמרים בשלוה – ואת גאותנו עוֹינים; ואלה ואלה נדים לנו ומוֹשכים כתף, ובבכותנו סבורים הם שבגללם אנו בוכים: אותם – משום שבודאי צר לנו בהיעדרם, ההולכים אחרי תמירי היופי ואנו נעזבים לבדידות; ואלה – משום שאין בנו כובד לעגון בכל מים ולהיצמד בטבוּרנו לכל קרקע. אמת, אמת, בודדים אנו וגלמודים, נטושים לנפשנו, אין מבין ואין אח, אך לנַצח מוכרחים את המאוּס בתוך המאוּס, לא מחוצה לו. לא תמלט עצמך. לחזור, לחזור. לשקוע בעבודה, ומעצם עצמה של זו, מתוך הוייתה הכואבת, מתוך מה שנפסד בה, מתוך מה שנעלה בה – לצאת מחדש כעוף חול זה מתוך אפרו. זהו הנצחון. זוהי העקשנות. והנה הגאוה. מי שיום־שמש רצוף קשה לו – ייכנע לו עד שישעבדו לעצמו. מודים ביסורים ואין נמלטים, ובאהבה ובאומץ עולים מגוום. אמת, ברנש, אמת כלפי עצמך. האין זאת, נחמה?

אפס כי גם אלה מליצות שדופות הן בלבד, הנאמרות תריסרים תריסרים בנשימה אחת וראויות לאותם האלבומים הענוגים, ואין בהן אלא השתמטות ונסיגה. הנה עתה, מעט התעקשות וסירוב – וחלוֹץ תיחלץ משדות חציר ומספוא; ההכרח – כך נאמר כאן – יביא וימציא אחר במקומך, שאינו מטורף וחולה־געגועים; מנת רעננות, רעננות מעט, תטפח בפרצופך לשובבו ומעשי בראשית והתחלה יקדמוך מחדש. ובכן, ובכן אפרים? הנה עומדים להצביע, הנה עומדים להציעך בפומבי, קצר הזמן, החלט, מהרה: הן או לאו! והן – פירושו: שינוי ואפשרות ליתר צלילות; לאו – משמעו: הכל כשהיה עם שלט: ״כאן עובד צדיק, גאֶה וגיבור, להוי ידוע!" התחיל – וגמר, אמר – ועשה, ולמרות פגעי הדרך אינו סר ממנה – כמה נאה! ובכן? נחמה – שותקת. אביגדור – קרחתו מזיעה. הכל נלהבים. מאחורי החלונות תסיסה. מבחוץ – כרגיל – חושך, החשמל מבליח – הן או לאו! – הנה גם דורשים לדעתו, הנה, עתה הזמן, הקץ להבאי, סוף לחלומות בטלים, התעורר, אפרים, אפרים, דבּר, הנה זה עומד החופש מאחורי כתלך, מתדפק, מתחנן, מבטיח ומנבא אויר חדש, אוקיינוסים של אפשרויות, אפרים… לקום ולהטיח את הכבלים בשלוַת פרצופים צודקים, להימלט משדפונות־חום ופזמון חוזר שביום־יום, לצאת, לחרוג, להימלט החוצה, למרחב, החוצה, אפרים… קום וזעק, ענה מתהום כאבך: הן או לא?

"אני חוזר לאספסת.״

היתה שתיקה כבושה. רגע פעם הלב. רגע נכמרו רחמים. עוד צולל הקול העב ואינו זז. אויר ספוג־גורל עומד בחלל. מבטים מופנים. צריך לאמור מה. מה היה כאן? ומיד פרצה סערה וקולות בלולים וכיסאות נעתקים, ועשן מבוהל הנמלט בעד החלונות ורוב קריאות מטלטלות, ונאד גדוש פוקע ונשפך בשכשוך, וידיים מתרגשות, ולשון נחפזת, וזיע וניע, ומלל ופטט, אף גם “ידענו שכך יהיה” נשמע כבר, אף אותו מזמור שבתחילת הערב בוקע אי־משם בצהלת “נפטרנו”. חסל. פקעה המוּעקה. שכך המשבר ועבר. היתה הרווחה. “נאה מצדך, אפרים”, “טוב שגמרנו”, “ומחר נעבוד איפוא יחדיו, אה?” צר החדר. מרובים הכיסאות. “חבל שכה מאוחר.” “יש עוד מעט תה, גדליה?” נחמה מישירה עיניים פקוחות, חותרות, משוועות, חולצתה מכה גלים, קווּצתה מוחזרת למקומה – ואיננה נחמה בחדר. אח. מה רבה העייפוּת. “כוח דעתו של הרוב – צו הוא לכל יחיד ויחיד.” ויסורים וענוּת־אדם – מה הם? מטומטם הראש לגמרי. באמת טוב שנגמר כבר הכל. אף אין צורך לחטט ולהרהר במאומה. מאליו יבוא וייעשה הכל. מאליו. וכי לא כך? תפילה לא תקרב מאומה, ברכה לא תסייע וקללה לא תמנע. כוֹף, אדם, ראשך בענוה, כמעט נתרוקן החדר. כותל וכותל שוקע לעצמו בשלו. שותקים היו מתחילה ושותקים נשארו לבסוף. מאום אינו משתנה.

״נו, אפרים, אתה עוד יושב? כבר גמרנו, חה־חה, קום, נלך." אין טוב מאשר לא להטריד במאומה את הראש. ציחה־ניחר הגרון. "אתה שומע,״ מוסיף שלמקה ומפטפט, "מסרו כי בסביבה שקט, אף־על־פי שהלילה כל־כך אפל. בוא נלך לישון, מחר יגיע תורנו לשמור ואסור להיות עייפים. ו… וטוב עשית, אפרים, באמת, נסיון קשה היה זה, ועתה, הוקל כבר ללב – האין זאת? בוא, נלך. ובכלל, אילו קצת יותר צעירים היינו, אפשר היה עתה לצלות תפוחי־אדמה ולערוך תיקון־חצות, מה? הקירות בהירים הם מכל עבר. החשמל דולק. שחורים החלונות. היש בכוח קירות־אבן לעצור נפש שגבולות אין לה? ומאויים פורצים ייסגרו על בריחים? וכשהכל אטום וסגור מארבע רוחות – לאן יפרצו הגעגועים? “בוא, שלמקה, נלך, הזוכר אתה עוד אותם הימים?”

דלת חדר־האוכל ספקה מאָחור בטפיחה, ולפנים היתה דוממת האפלה.

1936