א. החוד המשולש    🔗

כשפקדה את הבית פורענות אחר פורענות, כגזירות שמים מדהימות, אכזריות, עדיין היה עמרם נאור ילד ולא נודע עד מה נגעו, או עד מה העמיקו פגוע בנפשו אותן מהלומות קשות, שהרי כשנתעוור אביו, תלמיד חכם ידוע (ח"ר¹ שמעון נאור) עיוורון גמור, היה עמרם ילד בן שבע; כאח גדול לשני אחיו הקטנים, היה הוא מהלך עם אבא בחוצות קריה, כשידו אוחזת בקצה־שרוול־גלימת אביו ולא ניכר אז בפניו אם כמוסה עמו מידה שהיא של דכאון או מרירות (במקומות קרובים, ביחוד אל בית הגביר מיטיבו ואיש חסדו – סיניור דויד חסין – היה הולך הסגי־נהור יום יום לבדו).

וכאשר בין לילה נקטפה מחיים אמו של עמרם הטובה, החנונה, הנאהבה, ועמרם אז כבן שמונה, ודאי נזדעזע הילד וזעק ויילל כמו הנשים. אבל, דומה, הזעזוע חלף־הלך: גיל הילדוּת, המישחקים והשעשועים הסיחו דעתו ודעת אחיו הקטנים מחסרון האֵם ומצאו את סיפוקם בטיפולה ובאהבתה של סבתא (אֵם אבא).

אולם כשביני וביני הגיע עמרם סמוך לגיל עשר ובבית נתחוללה לפתע מין פורענות מבעיתה, משונה, נדירה, שניחתה על ראש הדוד שם־טוב, אז דומה, ננעץ חודה של אותה פורענות בעצם עולמו של הילד עמרם והחל מתערער עולמו כהתערער בנין מיסודו.

הדוד שם־טוב, אחיו הצעיר של האב, בחור מבוגר (כבר עשרים ושלוש אז), תם ותמים ולא איש דברים, פועל בבית דפוס, לא מן המוצלחים, נרדף בלי הרף כל הימים מידי בחורים ליצנים, שובבים, דרך צחוק ומהתלים, כביכול, עד שהגיע במרבית הימים עד משבר: ביום קיץ, לעת הבוקר, בעוד הילדים סועדים פת שחרית, פרצו מפי הדוד שם־טוב זעקות־שבר, כאילו חרגו מתוך מעיו, כשעיניו אדומות כדם, וכשהוא מדלג ומנתר כה וכה בחדר, נתקל בכסאות והופכם, בכלים ומשברם ובפיו גיבוב דברים וקצף־רוק.

סבתא מיהרה וסגרה את הדלת והחלונות ואבא היה קורא בקול: שם־טוב, שם־טוב, למען ה', מה לך? איכּה? תן לי ידך… עמרם, קחני אליו… די… די… שמעני… שמעני…

מן הנמנע היה לקרב אליו. לבסוף נפל הדוד מעצמו על פניו ונדם. סבתא גחנה אליו ואמרה: לא, לא, לא התעלף… הוא נרדם.

אותו יום באו קרובים ולקחו את הילדים אל בית אחת הדודות מחוץ לעיר בבתי מונטיפיורי ורק לאחר יומיים החזירום הביתה. אבל הדוד שם־טוב לא היה בבית, סבתא אמרה, שהוא חולה, כל גופו כואב לו מאוד, הוא ישכב בבית־החולים עד שיתרפא.

 

ב. עין בעין    🔗

לאחר עבור זמן ארוך הביאו את הדוד שם־טוב הביתה. עמרם אינו יודע כמה זמן עבר בדיוק, אבל סבור הוא שעבר יותר מחצי שנה, כי אז, ביום ש“חלה” הדוד וזעק זעקות גדולות, היה יום קיץ ועכשיו כבר שבועיים אחר פסח, לפיכך סבור הוא ששכב שם, בבית החולים, “איזה שמונה או תשעה חדשים”?

זה ברור. אבל לא ברור לו לעמרם, מה היתה אותה מחלה, שהרי כשלקחו אז את הדוד אמרו ילדי השכנים, הרעים שבהם וגם הטובים, – אלה בלעג ואלה בצער – שהדוד שם־טוב “יצא משוגע”.

הוא, עמרם, אמנם לקח דברים באותם הימים עם סבתא ועשה בחכמה, שלא תבין סבתא את כוונתו ושאל אותה כפעם בפעם: “מה עושה הדוד? (מה שלום הדוד). איפה בית־החולים? מדוע אין סבתא הולכת אליו אלא פעם בשבוע? ואם הוטב לו – למה לא יקחו אותו, את עמרם, ואת הקטנים אליו? הלא הוא אוהב אותנו מאוד”.

אבן נראה לו, שסבתא לא אמרה לו את האמת בכל אשר אמרה. הוא “תפס” אותה כמה פעמים שלא אמרה אמת, אבל לא הגיד לה זאת. התבייש…

אולם במשך הזמן הרב הוסח הענין מדעתו (כי סבתא ואבא לא דיברו כלל לפניו על הדוד). ואילו עתה, שהדוד בבית, שוב לא ברור לו לעמרם מה לו, בעצם, לדוד. כל היום יושב הוא תחתיו – או שמסתכל מבעד לחלון הקטן לרחוב או שיושב ופניו לקיר; מקומו הקבוע בקיטון, ד' על ד', שהיה תדיר גדוש חפצים ועתה פינוהו למען הדוד, שיישב ליד החלון הקטן ויסתכל ברחוב. אין הוא מבקש מאיש דבר. אם ישאלוהו מה, אמנם יענה כהלכה, אבל רק לאחר שהייה קצרה או ארוכה. אם לא יגישו לו אוכל לא ישאל. כשמגישים לו – יאכל הכל בתיאבון גדול…

אותו, את עמרם, ואת הקטנים, הזהירו מאוד שלא ידברו כלל אל הדוד, עד שיתרפא לגמרי וכשהוא יפנה אליהם –מוּתר להם לדבר אליו.

הקטנים צייתו להוראה גם מיראה גם מחיבה. ואילו עמרם, סבר, כנראה, שבשביל להיווכח מה לו לדוד ראוי שידבר קצת עם הדוד, רק קצת…

באחד הימים באו עמרם והקטנים לפנות ערב מבית האולפנה. דלת הבית היתה סגורה. סבתא, כנראה, היתה אנוסה להתעכב באשר התעכבה. עמרם ידע המקום ששומרים את המפתח. לקחוֹ ופתח את הדלת. מיד הסתכל בקיטון. הוא יושב שם פניו לקיר. לא נע ולא זע.

הילדים הסתובבו כה וכה. עמרם דיבר על לב הילדים לאמור: מן הראוי להגיש לדוד סוכריות. נכנסו יחד לקיטון. בהיסוס, בזהירות. ניגש עמרם אל הדוד ולחש: דוד, רוצה סוכריה?

שקט, גם לא הפנה ראשו.

– אתה רוצה סוכריה טעימה, טעימה הרבה, הבט, דוד.

הוא הסב פניו אל עמרם, השהה מבטו על פניו רגע ארוך מדי, חייך חיוך קל ולא נע כלל.

– קח הסוכריה.

הביט עוד רגע ארוך אל ידו, לקח הסוכריה, נתנה לפיו בחפזון – והפנה פניו לקיר.

– מדוע תשב ככה? הפנים לקיר?

– מה? – ענה כמו ברוגזה או בתמיהה.

עמרם חזר בקול שקט על שאלתו.

– מדוע? מדוע? יען אני כעוס, אני זעום, אני בריב, בקטטה –

– עם מי? עם מי?

– עם… עם… עם זה מה שמו… עם ההוא מה שמו… – אמר בלא להביט בפני הילד – עם… עם מסעוּד טופּל (סבל ידוע, גבוה מאוד) ועם אחי (אבי הילדים), עם כולם… גם עם הפאשה (מושל העיר התורכי)… גם עם השולטאן… כולם תחת נעלי, הנה כך (דרך ברגלו על הרצפה), תחת נעלי כולם… מין כזה אני… ככה אני…

– אתה בכעס גם עמי?

הוא הטיל מבטו על פני הילד כמהרהר. התבונן בו ארוכות, חייך קצת.

עמרם חזר ושאל גם הוא מתוך חיוך: – ברוגז גם עמי?

– לא… לא… בוא נשחק קאנטוניס (זוויות, מישחק מחבואים).

ומיד קם, חמק ועבר לחדר ה“ישיבה” שבבית והסתתר מאחרי הדלת.

עמרם נבהל. קרא לו לשוב לקיטון. קרב אליו, ביקש בתחנון שישוב לקיטון. לא נע ולא ענה. כשהפציר בו לשוב – נעץ עיניו בפני הילד כמבקש לתפוס, להבין מה…; וכשאחז עמרם לבקשו כי ישוב עמו למקומו, היכהו בחזקה בידו, הרים קולו וקללוֹ קללות נמרצות בצירוף ניבול פה מבהיל ומביש…

עמרם פנה כה וכה כעכבר מתלבט במלכודתו, באין עצה ובאין מלה בלשונו…

לפתע נכנסה סבתא. ראתה את הנעשה (כשהדוד עודנו מתחבא אחר הדלת), עמדה כמשותקה, התאמצה־התאוששה ונגשה לבנה, ליטפה פניו, נשקה לו, לקחתוֹ בידה לאיטה, הושיבתו בקיטון וסגרה הדלת אחריו.

ראתה את הקטנים בחרדתם ונמנעה מדבּר אליהם דבר. לאחר שעות מספר, שאלה כבדרך אגב את עמרם: – אתה דברת אליו?

הודה מבויש על עוונו.

– התדבר אליו שוב?

– “נוּנקה” (לעולם לא).

כשפנתה סבתא לבית התבשיל לחש האחר השני (בן שבע) לעמרם: הוא באמת… יצא משוגע?

רכון־ראש כמו הלמו על צווארו בחזקה, אמר: –כן… זה באמת…

 

ג. בטרם עת    🔗

הדוֹד שם־טוב לוּקח שנית מן הבית. הפעם לא שאל עמרם דבר ולא חקר.

במרבית הימים, קמעה קמעה, כמו כהה זכר הדוד בלבו. רק לאחר זמן רב, שנתיים בערך, כשבא עמרם בצהריים הביתה מצאוֹ לדוד יושב בחדר הגדוֹל. סבתא הורתה לו: אמור שלום לדוד. הדוד הושיט ידו אליו, חייך חיוך מלא ואמר בקול שקט: – סי עמרם, מוי בואינו (הן עמרם, טוב מאוד) – ולא יסף…

עתה נראה הדוד רגוע, נוח בהתהלכו בבית כה וכה, דיבר כל שהוא לקטנים, ולמחרת היום –ואחר כך יום יום – עזר לסבתא בעבודות קלות בבית או במטבח. יש שיושׂב בקצה שבספה וקורא בספר: חומש, מחזור, תהילים וכדומה. אין הוא להוט אחר שיחה ואינו קשוב לשיחה.

למה אין הדוד הולך לעבודה ולמה בכלל אינו יוצא את הבית אלא לפעמים בערב עם סבתא – אין עמרם מעֵז לשאול. אבל כאין בת־קול הגיעה פעם לאזניו וענתה לשאלותיו החנוקות: שבועות מספר לאחר שוב הדוד הביתה שמע, שלא במתכוון, מאחרי מחיצה שבין שני שכנים בחצר הגדולה, כשהבעל מסיח לאשתו: עכשו הוא כמעט בסדר. אין בו שום סימני שגעון, כמעט כלום, אלא הוא חסר משהו… אומרים שהוא חסר רצון, חסר ענין, חסר מאמץ – לא איכפת לו כלום… לפיכך לא יוכל לעבוד, לא יוכל לשאת בעול, באחריות; ואסור להכריחו. זה אסור לחלוטין.

הקשיב עמרם רב קשב מאחרי המחיצה ואמר לעצמו: הוא עדיין קצת כך… שמע מינה…

במרבית הימים התרגלו שני הקטנים לדוד בבית. הוא לא נטפל אליהם ולא הכביד עליהם במה שהוא. ואף הם נהגו עמו כך. הוא נתקבל על דעתם, לפי תפיסתם, כמצוי חייב המציאות בביתם…

לא כן, כנראה, היתה תפיסתו של עמרם, שבינתיים היה נער בן שתים־עשרה. מציאותו של הדוד בבית, כמו שהיא, כמו הגדישה סאת רחשושים־רגשישים נסתרים בחייו, או סתרה איזו פקעת הרהורים־סתומים בנפשו. אמנם, הוא לא דיבר אל איש מכל אשר בבית ומכל אשר עם לבו. מעודו, גם בשנות ילדותו, היה ממעט דברים. תדיר נראה מהלך, שלא כדרם נערים, בצדי הרחוב, לרוב לבדו, רכון־ראש, מהורהר, כאיש טעון דאגות. ואם גם השתתף במישחקי הנערים ולקח לעתים חלק גם בתעלוליהם, בכל זאת לא הגיע לידי התלהבות־השתלהבות כיתר הנערים.

ככל שגדל הנער כן פחתה מידת השתובבותו ותשוקתו לשאונם והמונם של מישחקי חבריו. ואם היה אדם נותן עיניו בפני הנער מתוך הסתכלות והתבוננות היה מכיר שאמנם חוט של עגמימות או מרירות מתוח על פניו.

וכשצורף, בהגיעו לגיל שלוש־עשרה, אל התלמידים ה“רשומים” (המצוינים) בלימוד הגמרא – לא ידעו חבריו חיבה רבה לו. כפעם בפעם עיטרו אותו בכינויים עוקצים: שתקן־גאוותן, קפדן־רגזן, כזבן־חנפן.

לפיכך היה מסתכסך על נקלה עם חבריו (מבין שמונה־תשעה חבריו לכיתה רק שניים היו לו ידידים) ויש שברוב זעמו הגיע גם לתיגרת ידיים ולא אחת השאירו ידיו, לצערו הרב, סימנים ניכרים בפניו ובגופו של חברו המוּכה מידיו. צערו היה גדול וחרטתו עמוקה בגלל הצער שהוא גורם לאביו (כשהיו באים הורי הנער המוּכה להתרעם עליו באזני אביו), כי את אביו אהב אהבה עמוקה בכל לבו. מסתבר שכל רגשי אהבת אֵם שנשללו ממנו – היו מופנים ונתונים מעודו לאביו כשהם מצורפים רגשי רחמים עליו. וכשהיכה שוב באכזריות חימה את חברו ובו ביום הוכיחוֹ אביו קשות וקרא עליו: – רשע, למה תכה רעך? – השיב לו: – אם לא פני אדוני אבי אני נושא ואני מתאפק כי אז שבעתיים הגדלתי מכותיו.

– אבל גיבור־טיפשון –לעג לו אביו – הלא יובילוך כחתן לבית הכלא, אתה כבר בר־עונשין, בן ארבע עשרה, מה אתה מדמה לך?

– יובילוני. לא איכפת לי, לא איכפת לי כלום, איני ירא מכלום.

– מה אתה מלהג? היאך לא איכפת לך כלום? אינך ירא שישליכוך לכלא? לא איכפת לך שתמיט חרפה עלי ועל המשפחה?

– זה שאמרתי, רק בגלל כבודו, בכדי לא לצער את כבודו אני מתאפק. אבל אני לעצמי איני ירא משום דבר, לא משלטון, לא מקלון ולא מכלום…

אז זקף האב עיניו הסתומות־בוהות אל חלל החדר והיה מראהו כאדם תקוף־מכאוב, עצור־נשימה עד אין מלה בלשונו.

באותו יום כשבא הגביר, כמשפטו כל הימים, למנחה ומעריב ב“ישיבה”, והרגיש שאין שיחו של ח"ר שמעון כאתמול וכשלשום שאלוֹ על כך.

ביקש הלה להתחמק מתשובה והגביר הפציר בו: – מה היום מימים? מדוע נדמה לי ש… שעצבות עולה מקולו היום? או אני טועה?

פתח הסגי־נהור בקול דכא: – מה אגיד ומה אומַר? הבן, עמרם, קרע לבי היום: כשהוכחתיו קשה על שהיכה את חברו היום מכות אכזריות, פתח פיו ודיבר… לא כנער דיבר, אל כאיש, איש שבע יגון ומרירות… הוא היה לאיש בטרם עת… ואני לא ידעתי מה עובר על הילד… עתה הקשבתי לדבריו והבינותי: יגונות הבית הזה דיברו מגרונו…, הם הרעו לו לילד מאוד… אני נאלמתי דומיה. מה ישע לו מאב כמוני?…

והגביר גם הוא נאלם, גם לא ניסה לטיח ניחומי תפל על לב נשבר ונדכא.

 

ד. פרץ    🔗

בין חבריו בישיבה, בני חמש־עשרה – שש־עשרה, לקח לו עמרם לעצמו, או ניתן לו על ידי רבו (בלא היתר מפורש אלא בדיעבד) נוהג שלפנים משורת הדין: פעמים, עת יאחר לבוא לבית המדרש, יישב בקרן זווית וילמד לבדו סוגיית השבוע. הוא פונה אל רבו בענין לימודו, כשרואה הוא צורך לפנות אל רבו. ועמרם אז כבן שש־עשרה.

על שום מה הורשה לנהוג כך? בעיקר משום כבוד אבא שהיה תלמיד חכם מובהק (וגם משום יחס מיוחד אליו כסגי־נהור), שביקש מרבותיו שלא יקפידו עם הנער מחמת שהוא “מוי איניירבוזו” (עצבני מאוד), והוא, האב, ישלים בבית מה שיחסיר אולי מלימוד בבית המדרש.

ימים רבים, כימי שנה בערך, התמיד עמרם לילך בדרכו שלו. ורבו היה מכוון לשמח את אביו והיה סח לו לפרקים מטיב תפיסתו והבנתו של עמרם בתלמודו.

ואולם, עם זאת, מהיותו פורש על הרוב בשבילו המיוחד, נראה גם בעיני רבו וכל שכן בעיני חבריו כעלם “יוצא דופן”, שאם רשות הרבים צרה, כביכול, בשבילו הרי רשות היחיד שלו ודאי צרה וגם תמוהה ואף חשודה בשביל הרבים…

כן ראו המקורבים לעמרם שבאותם הימים אחזוֹ בולמוס של עיון בספרים. מלבד שיעור הלימוד בישיבה, היה מתבודד שעתיים ומעלה, בוקר וערב, יום יום בבתי מדרש גדושי ספריות ושוקע בקריאה.

בשלהי אותה שנה נוספו “ענינים” חדשים: הליכותיו עתה לא חלקות ולא פשוטות…: לעתים יוצא הוא לשוח יחידי (לפעמים גם עם חבר אחד טוב שלו) מחוץ לעיר, במזרחה או במערבה של ירושלים (אם כי אין בטיולים כאלה בטחון מפגיעה רעה שהיא) ושוהה בטיוליו עד לאחר חשכה. פעמים יראוהו עומד ומרבה שיחה עם בתולה, שכנה בחצר הקרובה לחצרו ועוד ענינים “מוזרים” כאלו.

אם נשמע משהו מ“ריננת הבריות” על כך – לא הגיעו הדברים אל אזני האב והסבתא. כקילוחי מים ניגרים הנעצרים בהיפגשם במעצור: אבן או גבשושית ופונים אל כיוון אחר, כן נעצרו דברי רכילות ולזות שפתים (על עמרם) מעבור על בית המשפחה האומללה הזו.

ובין חבריו בישיבה, שרובם נהגו בו כבאחד יוצא דופן במידה לא קרירא ולא חמימא, נמצאו שניים שקרבו אליו קמעה קמעה אם מתוך סקרנות להליכותיו המיוחדות אם מתוך קנאה בו. והיה מה לקנא בו: מלבד היותו בין המשובחים שבתלמידים – כל שהלך והתבגר היה דיוקנו הולך ומתבהר: פניו, הארוכים קצת, חן־בחרוּת מתוח עליהם; שערותיו שחורות, צפופות; עיניו נאות, מצבע תכלת עמוקה (כעיני אמו) ומבטל חודר ועמוק; שפמו, שהיה מתמלא ומשתפר, הוסיף על גילו מנועם הבגרות; קומתו בינונית, כפופה קצת, אך זריזות ועֵרנות בתנועותיו.

אותם שני חברים התרועעו עמו, שמו עצמם כמתברכים בו ומשתבחים בו והיו שואלים, כביכול, דעה ועצה מפיו על אמונות ותורות והוא, בתומו, האמין להם וגילה דעתו בכמה ענינים שלא כמקובל ושלא ככתוב.

לאחר ימים קרא הרב לכל תלמידיו (גם מהכתה השניה) להתכנס לפנות ערב “לענין כללי”.

רב הישיבה, אחד התלמודיים המצוינים שבעדה, למעלה מגיל העמידה, שהיה סומך תמיד על דעתו ובוטח בתפיסתו החריפה גם בעניני דעלמא כמו בפלפולי ההלכה, פתח ואמר:

– בנים, הגיעו אלי שמועות, היינו: ריננת הבריות, אפשר שאין אלו אלא לזות שפתיים, אבל אמרי אינשי: אין עשן בלי אש; והשמועות מספרות, שיש בין בחורי הישיבה שלנו, שדורשים בנסתרות; ותרתי משמע: עוסקים בנסתרות, מה למעלה ומה למטה וגם דורשים דרשות ומגלים פנים שלא כאמת; בחורים קלי דעת ועקשי־לב אלה בחרו ודאי באֵילו “סירים” של פילוסופיה, בישלו להם נזיד־בליל אשר מוות בו: כפירה ב“השגחה פרטית”, ב“שכר ועונש” ובמחי ידם ה“גדולה” ביטלו את “עולם הבא” וכיוצא באלו, דעות שדופות קדים, שעלולות להתפרסם, חלילה, ברבים כשורש פורה ראש ולענה; אי לזאת רצוני לדעת אם תלמידינו נקיים מרעה חולה זו או, חלילה, יד מי שהוא מכם במעל הזה ונכשל והלך עם ההולכים בחושך – יקום ויודה על חטאתו – ומודה ועוזב ירוחם.

משהסיח הרב דבריו לפי תומו, כביכול, מיד הרגיש עמרם שלא לפי תומו הוא מסיח, שהרי כפי שידע הוא את כל חבריו, איש מהם אינו דורש בנסתרות, ושום בריה אינה מרננת כל רינון, אלא אותם שני חברים החניפו לו, רימו אותו והביאו דיבתו רעה לפני רבם כדי לגלות קלונו ברבים. אותה שעה היו דמי עמרם מתרתחים בו, אבל התאפק בכל כחו וחשב, כשייצאו מלפני הרב, יגש אליהם ויירק בפניהם – ותו לא…

אבל מששמע, שהרב מסיים דבריו ואומר: כיוון שאתם שותקים וקיימא לן: שתיקה כהודאה דמיא ועם זה, חלילה לי מחשוב, שכולכם נגועים ברעה, לפיכך אפנה לאיש ואיש מכם במיוחד ו…

כאן נזדקר עמרם כשעיניו אדומות כדם, ידיו רועדות ואמר בקול רם למדי: מחילה רבה, סיניור חכם, אל יטרח לשאול את כולם. אני הנני ה“נגוע ברעה”, כביכול. אני דורש בנסתרות וגם בנגלות וגם למעלה… למעלה מזה… אני איני מסתיר דעתי, איני מכחיש ואיני מחניף כמו שהתכחשו לי אלה השניים (הוא קרא בשמותם), אלה החנפים, השפלים, הנקלים. אני אומר את אשר עם לבי בגלוי, במפורש, באמת. ומן הרגע הזה אין לי חלק עוד בישיבה; אני עוזב את לימודי פה לגמרי. ורק בקשה גדולה למורי ורבי ונפשי בבקשתי: יזהיר נא כבודו את כולם לבל יוודע מכל אשר דוּבר פה למורי אבי. ואם מי שהוא יגלה דבר לאבי, ידע אותו מי שהוא כי בנפשו הדבר – פשוטו כמשמעו.

הפך פניו ויצא את החדר.

היה לבו של הרב נוקפו, שלא היטיב למצוא זיקה מתאימה לבחור כזה, שכל ימיו נהג בו כעם “יוצא דופן”; עליו היה לנסות לדבר אליו לא בציבור אלא ביחידוּת. טעות היתה עמו. לפיכך שלח, אחר ימים מספר, להודיע לעמרם שיסור אליו אל ביתו ביחידוּת.

הרב קיבלוֹ בסבר פנים יפות. מיד פתח לו: ראה נא, בני, קראתי לך לשם שיחה, לא כבין רב לתלמיד אלא כבין אב לבנו. רצונך – דבר ככל אשר עם לבך, הסר כל מרירות, תרעומת או רוגז מקרבך ואז אנסה גם אני ואדבר אליך ונשוב ונתקן המקולקל ותשוב לישיבה טהור ונקי מה' ומישראל.

השיב עמרם בדרך נימוס דברי תודה ויקר לרבו והוסיף: אני, כשלעצמי, שמחתי שקרא לי רבי, הן כדי להודות לו מלב ומנפש על כל שלמדתי תורה מפיו חמש שנים תמימות והן לגלות לרבי, דרך אגב, שאני לא בחשתי ב“סירים של פילוסופיה” וכו' כפי שרמז כבוד מעלתו, אלא אני הגעתי למה שהגעתי מעצמי, מדמי, מקרעים שבלבי. אמת, קראתי בכמה וכמה ספרי פילוסופיה, אבל הם לא הועילו לי כל עיקר לשנות דעתי. בימי ילדוּתי, עד היותי בר־מצווה הייתי ירא־שמים ודבק באמונתי ככל הילדים, ילדי ישראל; פעמים על הרוב הייתי נתפס בתוך תוכי לעצבות גדולה, למרירות. יש ובתוך מרוצת המישחקים – כאילו נדחפתי הצדה, זעף ועגום כאילו חסר אני איזה עיקר־עיקרים, כאילו משולל אני משהו חשוב כעולם ומלוֹאו. ותמיד חלמתי חלומות מבעיתים (עד היום אני חולם, לעתים, כך). לפעמים בכיתי חרש בלילה במיטתי, בלא שירגיש איש. לאחר היותי בר מצווה, חדשים רבים לאחר קבלי עול מצוות כדין ובדבקוּת, קמעה קמעה התחלתי רואה הדברים ראייה אחרת. כל שראיתי – הכל בכל – לא היה בעיני כפי שהיה. יראה, רבי, איני יכול כלל להעלות הדברים כסדרם מאי הווה עלי, היאך נתעוררו בי הרגשים, כיצד נפלו על לבי ה“חילופים” וכיצד היו מתלווים אלי כל יום כמעט שאלות, ספקות, תמיהות. וזכורני היטב: הייתי בן חמש־עשרה כאשר ימים רבים היו נכמרים רחמי על אבא, הנטול אור עולם, החי גלמוד, ללא אֵם לילדיו, והיה לבי דאֵב עלי עד לדמע. גם חסרון אמי קרע קריעות בנפשי ימים על ימים, וגם גורל דודי האומלל, שהיה מהלך כצל בין חדרי ביתנו, החשיך לפעמים העולם בעדי. אז נזדמנתי לבתי שכנינו ברחוב, ברחוב שלנו… יודע רבי… (הוא נקב בשמות שש־שבע משפחות בבתי עניים), בתחילה נכנסתי במקרה ואחר כך.. אחר־כך במתכוון…

– כלומר, מה כוונתך “במתכוון”? – שאל הרב בקול שקט וזהיר…

– במתכוון… כלומר: לראות… האומנם? עד כדי כך? עד כדי כך? משפחות אלו נתונות בחרפת דלוּת, במחסור, במדווים קשים, פה שני ילדים משותקים, שם ילדה נחנקת מקוצר נשימה; בבית אחד חמישה או ששה תינוקות (בניהם של חוזרים על הפתחים), מהם מוכי שחפת. אביו של אחד מהם סבל צולע על רגל אחת; מראה המשפחות כולן, כמוכות, מחוצות, רמוסות מידי אויב אכזרי, – כל זה ברחוב אחד, קטן, וכמה רחובות כאלה בעיר ובכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה – ואתה תמה ואומר: הייתכן… שיש אלוהים ורצון־אלוהים וצר־אלוהים עושים כל אלה?

– וכלום, בני – אמר הרב בניחותא – האין משום רמז יוהרא בדבריך, כאילו “תובע כללי” אתה לתבוע מן הבורא תיקון הבריאה? או כאילו שמת עצמך ממונה על כבשונו של עולם?

– חלילה, רבי, חלילה לי, איני מתיהר. אני כגרגיר זערער בין ריבוא ריבועות פלאי הבריאה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת, ובכל זאת לא אאמין, לעולם, לעולם לא אאמין כי הרע המצוי בעולם, בחיים המצוי בשפע כזה, בזרמת שפע כזה, ממקור אלוהים הוא, אלא שאין אנו יודעים, אין אנו משיגים, אפילו כחלק אחד מאלף־אלפי אלפים ממהות אלוהים – מה? מה? כלומר, אני מבולבל? רבי סותם אזניו?… אני גורם לו צער?… באמת?… ובכן הסכלתי כי דיברתי… טוב… טוב… אלך… ולא ירצה מורי ורבי לברכני?…

– כמי שכפאוֹ שד אמר לו רבו: – לך לשלום… יהי רצון ותשוב לצור מחצבתך…

נשק ידו של הרב ויצא.

ושפתי הרב דיברו חרש: יוצא דופן נכנס ויוצא דופן יצא…

 

א. מִפְנֶה    🔗

יציאת בחורי ישיבה לבתי ספר תיכוניים בירושלים היתה בימים ההם רעה חולה, כביכול, היינו: חזיון נפרץ. בידי ההורים לא נמצאה מחתת הקטורת לעצור בעד “המגיפה”. בכמה בתים קמו מערכות קשות בין האבות והבנים, אבל, אם בעל כרחם אם מרצונם, בסופם ניאוֹתו האבות לבנים.

אבי עמרם, שהיה תלמיד־חכם חשוב ורחב־דעת, אבל קצר־אונים, כאיש סגי־נהור, נוכח לדעת לאחר דין ודברים וטענות וּויכוחים, שלא יעצור כוח למנוע את הבן מלכת בדרך שבחר בה – ללמוד בבית ספר תיכון – ניאוֹת בסופו לרצונו.

רע ומר היה הדבר בעיני סבתא, שלא חדלה להזיל דמעה באותם הימים.

סבתא היתה אשה גדולה, ביראת שמים כמו בגופה: קומתה רמה, זקופה. תווי פניה חרותים בהדגש: מצחה רחב, ישר, גבות־עיניה עבות־צפופות, עיניה גדולות שחורות ואף פיה ושפתיה סימן גדלוּת בהם. כל אלו הלמו לאָפיה, לצליל־שיחה: חצוץ וחריף היה דברה עם הבריות. בכבדות עלתה בת־צחוק על פניה. כעוסה היתה על הרוב כלפי עצמה ובלתי מרוצה מן הבריות. הבריות, שידעו מה כבדוּ המישברים שעברו על ראש אשה זו, השתאו לה ואיש לא תמה ולא רגז על קשיותה, מרירותה וקפדנותה. ואילו היא, עם כל רגשי התהייה והתמיהה כלפי שמים, סברה – כאשה יהודיה כשרה – שאשמת־מה חבויה בלא יודעים, כמובן, בה עצמה, או באיש מאישי המשפחה (שהרי בראשיתה, עד גיל החמישים לחייה, עמדה היא בגרם המעלות: בעלה נודע כרב מהולל, האב־בית־דין, ש“ישיבה” מיוחדת לו בביתו והיא – בוליסה וידה די נאור – מקומה היה בשורה אחת עם הנשים הגדולות המיוחסות), ואם נפלה על ביתה אש משמים, אין זאת אלא כי עוולת־מה נפלה בבית ועליה לפשפש כל הימים במעשיה, בכוונותיה ובצעדיה. לפיכך נשאה עליה בדומיה את המעמסה הכבדה בטיפול כל בני הבית, באיש ואיש לפי גילו ולפי מצוקתו, ושמרה על הבית ועל ה“ישיבה” בנקיונם, בסדרם כהלכתם, כאילו הללו מעשי ידיה של אשה צעירה וזריזה. וכל אלה עשתה כדי לכפר על צל צלו של אשם אם קיים בביתה. ובסתר לבה השתעשעה כל הימים בתקווה שהנה עמרם – “המעַיֵן המצוין” – כעדוּת רבותיו –מחר מחרתיים יהיה לאיש, ללמדן מהולל, והוא יושע למשפחה ממצוֹקה ומדחקה ויניח לה מעצבונה ויגיעה.

ובעת ששמעה בבית דברים מפתיעים־מבעיתים, כי זומם עמרם “לעזוב את התורה” – כמו נעה האדמה תחתיה. ומסופו של מהלך הדברים והוויכוחים במשך ימים בין עמרם ואביו, כשהבינה שהאב, ה“חכם” הנערץ, נוטה להסכים לרצון הבן – דמתה שסדרי בראשית נהפכים לעיניה. היא לא ההינה להשמיע קולה ולחלוֹק על דעת בנה המהולל בתורתו וביראתו, עם שלא חדלה כל אותם הימים לתהות במבוכתה ובתמהונה על תהפוכה זו, שקשתה עליה כגזירה רעה.

ורק לאחר שעמד בנה והעלה בשיחו עמה דברי הסבר מתונים כגון, שהעולם זקוק גם לרופאים, לרוקחים, לפקידים, לעורכי דין ויתכן מאוד שעמרם יהיה פקיד בבנק או רופא או מהנדס וכיוצא באלה – נפסק מקור דמעתה של סבתא אם כי לא מקור עצבונה.

כל אותה שנת “התכוננות” של עמרם (להיכנס לבית־ספר תיכון) נתפסה בעיני סבתא כשנה משונה, מוזרה, ובעיקר “חשודה”. גדולה חשדנותה של סבתא מחמת כוחם של “ספרים אלה”, כלומר: ספרים “נכרים”, שעמרם דבק בהם, להוט אחריהם ומסור להם בלב ונפש. היא רואה ומשתאה עד מה כוחם של ספרים אלה גדול, שהסיחו דעתו מכל חיבובין שלו, מכל הנאות שלו ומכל ענינים אחרים; גם העציצים ההדורים טיפוחי ידיו, עתירי הפרחים לשלל גווניהם, אהובי נפשו מאז – נידחו והזנחו מחמת תאוותו לספרים ואינו פוקדם אלא לעתים רחוקות ועם שרואה בנבלם אינו כואב לקצם. ואף טיוליו הקבועים לעת ערביים שוב אינם קבועים כלל עכשיו וכל שכן שחדל לגמרי משבת עם חברו, כפי שישב לעתים, לשחק “דוֹמינוֹ”.

וכל שהיתה רואה אותו, שעות רבות וארוכות, בימים ובלילות, בין ערימות הספרים, נמשל לעיניה לאדם שיושב כפוף על גבו וחופר בעשר אצבעותיו במחפורת כדי להעלות, כביכול, עפרות זהב מתוך האדמה, או כעני־אביון רעב, המחטט בקרן זווית למצוא פירורי מזון לנפשו הרעבה.

אין מטבעה של סבתא לגלות מרירי לבה לאוזן זר. למודה היא לחשׂוך מלים בפיה על כל אשר פגעי הזמן הטיחו על ביתה; גם על התהפוכה החדשה אשר פקדה השנה את ביתה אינה מרימה קולה וגם לבנה לא תסיח את שהיא רואה יום יום מ“גלגולי” עמרם לעיניה, זולתי שאמרה פעם, בעצם ימות החורף באותה שנה: אילו היה עמרם לומד בתורתנו הקדושה בחשק עצום כזה, כמו שלומד “פרנסיז וסינסייאס” (צרפתית ומדעים) הלא היה יוצא גאון גדול.

ובינה השיב לה ברוח נכאה: לאסוני איני יכול לראות ולדעת מהו לומד ועושה ולא הייתי רוצה להטרידו בשיחה בעלמא, אבל ודאי חייב אני לקחת דברים עמו, לדעת מלימודיו ומעניניו החדשים.

 

א. גילוי    🔗

ואמנם, האב לקח דברים לא פעם עם בנו, ואף הבין ו“תפס” דברים שהם מלימודיו, אבל סבתא לא הבינה ולא שקטה.

כל שראתה סבתא, שבנה ונכדה יושבים יחד ועמרם מספר מתון מתון, כאילו מגלה לאביו “סודות” מהספרים של ה“גויים” (יסודות כימיה, כללי פיסיקה, גופי הלכות בהנדסה וסטראומטריה וכיוצא באלה) היו פני האב מחויכים מהנאה והיה מגיב ואומר: אני מבין… ברור… שפיר… שפיר מאוד…– כל אותה שעה היתה סבתא יושבת מרוחקה מהם, מן הצד, כשעיניה הגדולות פקוחות כעיניה של לילית וכל עצמה תמוהה־משתוממה: לאן מושך הבחור את אביו?… היאך זה? האין חשש… חשש זה… ולא העזה להעלות על שפתיה: מה חשש הוא זה…

ולאחר זמן רב, כחצי שנה לאחר שנכנס עמרם בבית הספר התיכון, כשקלטה פעם סיפא של שיחה בין האב ובנו – שקטה במקצת.

האב שאל: –ועתה אתה יודע כמה שנים עוד עליך ללמוד כדי שתגמור בית ספר זה?

– כן, עוד שלוש שנים.

– ומה עושים אחר כך?

– אסע לחוץ לארץ, אלמד משפטים.

– מהיכן תיקח ממון?

– רבים בחורים, חסרי־כל, לומדים וגומרים מתוך עוני.

– ומדוע דווקא משפטים? – להגן על עשוקים, לגלות מסווה השקר של רמאים, לזאת אשאף.

– יפה, בני, אשריך. אף על פי שיד אחת אינה יכולה לקרוע אפילו סמרטוט אחד, אבל שנינו: לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל הימנה.

מששמעה סבתא כולי האי רפה תמהונה ופחת עצבונה.

אולם בשנה השניה ללימודי עמרם בבית הספר – נדמה לה לסבתא ששוב מהלכי עמרם אינם כסדרם.

בימות הקיץ, באותה שנה שניה, הבחינה סבתא, בלא כוונה מיוחדת לכך, שעמרם שוקע כפעם בפעם, שעה ארוכה, ב“פינטורה” (ציור). תחילה סברה: כשם שכל שלומד ושונה עמרם סתום וחתום לעיניה, גם ציורים אלה הם חידות מחידותיו.

וככל שרבו הציורים כגון: צלוחית, עציץ, בקבוק, סיר וכיוצא באלה, כן רבות שאלותיה־ספקותיה של סבתא: כלום בשביל “לצאת” עורך דין צריך אדם לצייר ספלים, קדירות וכו'?

ובאשר אין דרכה של סבתא להרבות דברים אפילו על מה שעיניה רואות ולבה מבין, כל שכן שלא תדבר על מה שרואה ואינה מבינה, לפיכך נמנעה מהטריד את עמרם, עד, שאולי, יוכשר לבה להבין.

כשהגיעו ימי חופשת הקיץ באותה שנה שניה, היה עמרם מרבה לצייר מאשר לעסוק בלימודיו, כבימים עברו.

באחד מימות הפגרא, לעת הבוקר, לאחר שיצא עמרם את הבית, היתה סבתא מכבדת ומנקה האבק שבחדרים. והנה על שולחנו הקטן של עמרם בפינת מושבו – מונחת קופסת גפרורים, מאלו הקופסות העגולות, שראשי גפרוריהן צבועים אדום, צהוב, ירוק. הקופסה פתוחה – ודאי שכחה עמרם כך על השולחן והמכסה מונח הפוך על ידה; רוב הגפרורים חסרים, שלישם או רביעם מצויים נשענים על הקופסה. שלחה סבתא ידה לקחת הקופסה והמכסה ולנער המפה – אבל לא נתפסה בידה הקופסה. תמהה, קרבה, הסתכלה וראתה: זה ציור של הקופסה, מעשה קונדס של עמרם…, מין ציור שכזה!… ממש, ממש קופסה וגפרורים ומכסה. נתבדחה דעתה עליה ובצהלת לבה אמרה להיכנס ל“ישיבה” אל בנה, צעדה –ועמדה תחתיה: אוי לי – לחשה –למי אראה? איך אגיד לו?

נשרה דמעה מעינה.

בכל זאת, לאחר שעה קצרה לא יכלה עצור ברוחה. עוד מעט עומד הוא לצאת, לילך אל הגביר כדרכו. והלא ראוי לו שידע, צריך הוא שיידע ענין כזה. מי, איפוא, יגיד לו דבר כזה?… מוטב שהיא תגיד לו בזהירות, ברכוּת, תחפש מלים לבל יכאב לו…

כשעמד הבן לקום ללכת נכנסה לישיבה. פתחה ואמרה: אתה הולך כבר? רציתי להגיד לך דבר…

– מה דבר? אמא?

– זה בענין עמרם… רצוני לומר… הרי הוא מספר לך לפעמים דברים מן הספרים לו מהסינסייאס (מדעים) שלו, מה שקורא, מה שכותב… לא כך?

– כך… מספר לי לפעמים… דברים חשובים… מאוד… והוא יודע להסביר…

– והוא מספר לך עוד מה שהוא עושה?

– מה שהוא עושה? כלום יש לו עוד דבר שהוא עושה? זאת יכולה היא (אמא), לדעת, היא רואה… מה הוא עושה מלבד קריאה, כתיבה, חשבונות?…

– כן… יש לו, מלבד כל זה, לא, חס ושלום, איזה דבר לא הוגן, נהפוך הוא: ענין נאה… מאוד נאה… ממש מופלא…

– כמו מה? מהו מופלא כל כך?

– הוא מצייר, מצייר…

– מה, למשל? – כל מיני דברים: כלים, חפצים, פירות, אבל ממש ממש. הכל כמות שהוא… שעֵר בעצמך – אמרה מתבדחת־צוהלת שלא כדרכה – הוא רימה אותי היום, אולי בכוונה, ואולי בלי כוונה, אמור אתה: ממש “אחיזת עיניים” (אמרה בלשון הקודש), הנה ככה: אני שולחת ידי להסיר מעל שולחנו הקטן קופסת גפרורים פתוחה, זה מין הקופסה העגולה, והמכסה מונח הפוך על ידה – והנה אין כאן קופסה ולא מכסה, זה רק ציור של קופסה כזו… עשויה ממש לקחתה בידיים…

– באמת? עד כדי כך? עד כדי ממשוּת כזו? איך היתה מונחת הקופסה? באיזה מצב? איך? ישרה?…

– אני אומרת לך: קופסת גפרורים פתוחה, שחלק מן הגפרורים בה, ואתה יכול לראות ולהבחין אפילו ברווח שבין גפרור לגפרור, בראשים העגלגלים, הצבועים למיניהם, בצע הנייר של עטיפת הקופסה והאותיות של פראנסיז שכתובות עליה… הכל… הכל להפליא.

– כך, אני מתאר לי…; אבל לא סיפר לי דבר וחצי דבר שהוא מצייר… ואני מבין: צר היה לו, כאב לבי לבו לדבר אלי על כך… הוא כל כך רך ברגשותיו. אבל – הוסיף כמדבר לעצמו – אין עליו להצטער… אני סוּס למוּד הצלפות; עוד הצלפה, עוד מכאוב, אין סכנה, לא אכרע, לא אפול. ואפשר – הירהר ואמר – ניתנה לו תוספת ראייה חלף הראייה שניטלה ממני לגמרי… גם ברוך יהיה…

ולאחר ימים מספר הופיע לעת ערב בשעה מוקדמת בבית איש לבוש מדים אירופיים עטוי אדרת ערבית (עבאייה) לבנה וכובע־אנגלים על ראשו ושאל את סבתא לשם חכם שמעון נאור; מיד הכניסתו אל מושב בנה ב“ישיבה”.

משראתה שעברו רגעים ארוים ועדיין שיחתם מתמשכת, הלכה, בישלה קהווה וכיבדה את האורח. לאחר שסחו כחצי שעה בערך, נפרדו דרך חיבה, ובעוד אומרת סבתא לשאול את בנה מי האיש ומה חפצו, בא סיניור דוד הגביר במוקדם, כדרכו, לתפילת מנחה ומעריב ב“ישיבה”?

מיד בשבתו על הספה סח הגביר, שפג בשער־החצר אחד אדון לבוש מדים נאים ומוזרים – אל מי יכול לבוא אדון כזה אל חצר זו?

– אלי, אלי בא… השיב ח' שמעון בקול שנשמעו בו גם אפתעה גם מבוכה…

– אליו? אל ח"ר שמעון בעצמו? מי הוא, איפוא?

אמר ח"ר שמעון: הענין הוא שוב בדבר עמרם. סיפרנו לכבודו השבוע על הציורים של עמרם וראה כבודו הציור של קופסת הגפרורים. ובעוד אני תוהה באלה הימים לסיח לעמרם לדעת מה הביאוֹ לציורים אלו, מתי והיאך הגיע לכך? בא היום האדון הזה וגילה לי כל שרציתי לדעת ויותר משרציתי לדעת. האדון הלז אמר, שהוא פטרון ומנהל של בית ספר לאמנות ומלאכת־מחשבת (הוא מדבר לשון עברית קצת משובשת). שמו: פרופסור שץ. לא שבתי צבי – אמר – לא… לא… אלא שליח ציבור – כך צחק בדברו. בית הספר שלו שמו בצלאל, על שם בצלאל בן אורי בן חור וכו' ויש לו, לדבריו, כמה בחורים מכל קבוצות (קצווי) הארץ, שהם מלאים רוח חכמה ומבינוּת (כך הוא אמר) והוא רוצה שעמרם יהיה תלמיד בבית הספר שלו, “יען יש לו כשרון”. שאלתיו: איפה הכיר את עמרם? השיב לי: לפני שבועיים בערך, התהלך בשדות סמוך לבית הספר שלו, במערבה של ירושלים, וראה בחור צעיר יושב לו על שן־סלע ומצייר בית עתיק, על גדרותיו, אגפיו ואילנותיו וראה והכיר שהוא הבן שלנו. מציורו הכיר שהוא, הבחור, פרי משובח – כך אמר – והזמינוֹ שיבוא ויהא תלמיד בבית הספר בצלאל. אמר לו עמרם, שאביו לא יסכים לכך, כיוון שלומד הוא בבית ספר ועליו לגמור בעוד שנתיים. אז אמר לו האיש, שהוא בעצמו יבוא לדבר אלי – והנה בא היום וסיפר כל הפרשה הזו…

– ומה השיב לו ח"ר שמעון?

– אמרתי לו: מחילה מכבודו, אני איני מסכים. כלום ממלאכה זו יש פרנסה? הרי עמרם יכול להגיע עוד שנים מספר ל“מעמד מכובד” ולהתקיים בהרווחה, אבל מציורים כלום יכול אדם להתקיים?

אמר לי: – אמת, ארמונות ועבדים ושפחות לא יהיו לו מציור (ואפשר, אפשר גם יהיו לו), אבל ודאי תהיה לו פרנסה דיה ויהי לו “ספקוּת רוח” (רצה לומר: סיפוק רוח) ואושר, אושר בלב!

וכשטענתי שעמרם לומד עכשיו לשונות ומדעים – ולמה יפסיק פתאום לימודיו? אמר לי: –לא יפסיק. ילמד לבדו. החכמות והמדעים – יש בספרים. גם המורים לומדים מן הספרים, אבל אצלו – אמר – יש כשרון. אומן בעל כשרון חשוב יותר מדוקטור…; כשרון לא יכולים ללמוד בשום בית ספר – אומר הוא. כבודו יודע – אומר הוא –: כשעשו המשכן היו ששים ריבוא אנשים, והיו חכמים, זקני העם, “עם בינה גדולה” אבל השם יתברך נתן כשרון רק לשניים: לבצלאל ולאהליאב, כמו שכתוב בתורה, זהו…, כבודו מבין…

והאיש דיבר לשון משובשת, בגמגום, אבל יותר משדיבר בלשונו דיבר מלבו…

בכל זאת אמרתי לו: – מחילה רבה מכבודו, איני מבין דבריו לאמיתם: אם יש לו כשרון – כמו שכבודו אומר – למה הוא צריך ללמוד? הלא הוא יודע כבר לצייר יפה, הנה הציורים שלו… נראה לו… (הבאנו לו גם קופסת הגפרורים) ואדוני בעצמו אומר שהוא מצייר יפה מאוד –

– כן… כן… – ענה מהרה – אבל לא כך.. זה הכשרון שלו מן הטבע, אבל הוא צריך ללמוד, זאת הקופסה יפה, אבל זה פשוט… זה כמו צילום… זה כמעט כלום… האמנות זה גבוה גבוה מאוד… תורה גדולה…

בקיצור: הוא דיבר הרבה… במקוטע, במשובש; ונראה שהוא איש טוב, חשוב, בעל רגש, ותוך כדי שיחה שאלתיו: ואיך יראת־שמים בבית הספר של כבודו?

אמר: – כל אחד בדרכו, כאמונתו: למשל – הוא אומר – יש אצלי תימנים, צורפים בכסף… אוכלים, מברכים “זימון”, מתפללים מנחה… אצלנו – הוא אומר – אין אניסוּת (אין אונס), העיקר אצלנו הלב, לב ישר, לב יהודי, כך הוא.

לבסוף אמרתי לו, שאקח דברים עם עמרם ואודיע לו תשובתי לאחר שבוע־שבועיים – כך אמרתי לו. ובאמת רוצה אני לשאול, לידע ולהיוודע.

 

ז. התמורה וההרווחה    🔗

לא הרב ולא כל שכן סבתא לא פיללו ולא העלו על דעתם, עד מה יהיה גדול אוחה של אותה אישקולה – בצלאל – לשנות את מסלול חיי־עמרם, ואת עמרם עצמו, לבחור אחר, אחר לגמרי. שהרי בסופן של אותן שלוש שנות לימודו בציור (והיותו מורה בעצמו למלאכת־מחשבת) נהפך עמרם למין בחור משונה, משונה בטעמו, בלבושו, בשיחו, במהלכו וגם – לדאבת לב – בג’ודיזמו (ביהדות)?

ודאי, לא בבת אחת נתגלתה תמורה זו בחייו אלא קמעה קמעה, כאילו עם גלגל הזמן התגלגל עמרם גלגול אחר גלגול; הימים אצו־רצו ועמם עמרם; וכל שנה פגיעתה רעה מקודמתה.

השנה הראשונה היתה סתומה או אמור אתה: מוסווה, כלומר: עיני סבתא היו רואות ולא יודעות מה רואות, שכן, אפילו, למשל, אופן מלבושו של עמרם ב“בצלאל הזה” לא נראה בעיני סבתא. לא. כי מה טיבה של מין חולצה־כתונת שמכניס בה עמרם חצי גופו העליון והיא נופלת לו מבטנו ולמטה כסרח העודף? ולא מעיל לו ולא חזיה ולא “קראוואטה” ולא כובע נאה כדרך בחורים מכובדים? ולמה לו תלתלים ארוכים אלו, כמחלפות שמשון, היורדות לו על פניו ועל ערפו? כלום כל השנה יש להם “פורים” שם ב“בצלאל”?

ועמאם השיב אמריו לה: – הזוכרת סבתא" כשבאה שעתי ללכת לאישקולה (בית ספר תיכון), הלכתי, קניתי לי חליפה “אַ־לַה פראקה” (אירופית), וענדתי לצוארי עניבה וכובע קש לראשי ובאתי הביתה; סבתא לא הכירה אותי. משנסתכלה בי אמר ברוגזה: האם אינך מבחין, שאתה דומה עכשיו לקוף? ובכל זאת התרגלה אז ללבושי; אף עתה תתרגל ללבושי כפי שהוא ולשערות ראשי כפי שהן.

ולאחר חודש ימים להתקבלו לבצלאל, כשמסר עמרם מודעה רבתי בבית, שהוא עומד לשכור חדר קטן מחוץ לעיר, סמוך לבצלאל, עמדה שוב סבתא דרוכת עוז וטענה: – מה איסטניסות זו שלו? הרי הלך שנתיים ימים לאישקולה יום יום ורבים נערים הולכים יום יום מן העיר לאישקולאס מחוץ לעיר; והיכן יאכל וישתה שם ומי ידאג לו ואיפה מתפלל שחרית וערבית?

האב לקח דברים עם עמרם ומשהבין שרצונו של עמרם לצייר לעתים ציורי־נוף לפני השקיעה או הזריחה ולצייר בכלל מחוץ לבית־הספר וחבל לו להוציא זמנו, שעות שלמות, בהליכה למרחקים יום יום – השמיע אביו דברו לאזני סבתא שלא בפני עמרם לאמור:

– תבין אמא: אם יש יראת שמים בלב עמרם – הוא יתפלל בכל מקום שיימצא ואם אין יראת שמים בלבו – גם אם ישב שעות ארוכות בבית הכנסת – לא יתפלל. ריגנה הזקנה בינה לבין עצמה עד שנשתתקה. ועמרם היה בא כל אותה שנה משבת לשבת אל בית אביו – וסח לסבתא, כפעם בפעם, דברים וענינים כפי שרצתה סבתא לשמוע מפיו…

ואילו בשנה השניה חדל לבוא בקביעוּת ולא בא אלא פעם בחודש, או פעם בחמישה־ששה שבועות, אבל משבא ביום ששי לעת הצהריים – הביא עמו תמיד שמחה והרווחה, שכן עיניו היו מאירות, פניו צוהלות ורוחו טובה ובדוחה עליו ותוך כדי שיחו היה תוחב בידי סבתא שניים־שלשה נאפוליוניס זהב שהיו מספיקים להטיל הרווחה רבה בבית לשבועות מספר) והיה לוחש לסבתא בצנעא: “זה בשביל אבא”. והעניק גם לסבתא סכום הגון, “בשביל מה שתרצה לעצמה”. ולא שכח גם את הדוד שם־טוב, שהיה יושב על העת ומחייך כלפי עמרם וכן סיפק לאחים הקטנים כל שדרוש להם.

וככל שעברו הימים – נהג כמנהגו. ויש ומסר לסבתא גם סכום כסף לא קטן בשביל אותן ארבע־חמש משפחות אומללות, שעוד בילדותו היה מתמלא רחמים עליהן, שהיו ביניהן נשים אלמנות דלות, חסרות כל ועם זאת היו אהודות על הבריות על נמיכוּת רוחן, כניעותן וצניעותן והיתה ביניהן משפחה, ששנים מילדיה היו ידועי חולי־משותקים – ומשפחה אחרת שהיו בה ארבעה ילדים (הקטן בן ארבע והגדול בן עשר) יתומים מאֵם והאב – סבל – מאהבתו הרבה לאשתו (מהוללה היתה ביופיה ובטוב לבה) מאֵן לישא אחרת והוא בעצמו טיפל בהם כל הימים בצמצום ובמצוק.

– טוב מאוד ויפה מאוד מצדך – אמרה סבתא בשעתה – שיש לך לב כל כך רחמן, אבל כלום “כולל” אתה (ועד הדואג לעניים) או ואלירו אתה? (הבנקיר הידוע בירושלים) וכלום יש לך כל כך הרבה שאתה יכול לחלק משלך לעניים? ובעצם, באמת, הייתי רוצה… כך… פשוט… שתספר לי מהיכן יש לך כל זה? אמנם אין זה הרבה, לא אלפים, לא מאות אבל עשרות, נראה, יש לך – מהיכן? כיצד?

והיא, אשר דיבורה תדיר חמוץ וקפדני, ביקשה לתפוס לשון בדיחות, כביכול והוסיפה ואמרה: – איני חושדת, חס ושלום, שאתה גונב הממון, או שבאישקולה שלך עושים ממון ב“מעשי כישופים” – אם כן יש כאן פלא – מה סוד זה הפלא?…

השיב לה אף הוא לשון בדיחה: – כיוון שסבתא אינה חושדת בי, שאני גונב או מכשף – לפיכך ראויה היא שאגלה לה סוד “העושר” שלי ואני בטוח בה שלא תסיג גבולי: אמת, אין לי אלפים ולא מאות ולא עשרות אלא עשֶרֶת אחת, בערך לחודש, פעם פחות פעם יותר. את הממון הזה אני משיג בעשר אצבעותי ובקצת שכל שלי: מבית הספר קבעו לי, מראשית השנה השניה, חמישה נאפוליוניס לחודש, שאני מוציא הרבה עבודה משוכללה בכלים נאים ותכשיטי נוי; וזולת זאת אני מצייר בחדרי ציורים מהודרים, שקונים אותם תיירים ועשירים, גויים ויהודים במחיר טוב, טוב מאוד.

– כמה, למשל, כל ציור?

– יש בשני נאפוליוניס, יש בארבעה וגם בשבעה…

– כל כך משובחים הם?

– לאו דווקא, אף שהם לא רעים. הטובים בעיני איני מוכר.

שמה עצמה סבתא כאילו נחה דעתה ואמרה: – אמת, כשהשם יתברך רוצה לשלוח הצלחה בידי בן אדם, ימצאנה הבן אדם אפילו אם יעשה מטאטאים, כל שכן דברים נאים כמו תכשיטים וציורים, אבל תמיהני עליך, שכל שאני מבקשת ממך שתוליכני פעם לחדרך למען אראה מה דמות ומה צורה לחדרך? מי ומי שכניך? ואיפה נמצא בית הכנסת שמה? הרחוק או קרוב מחדרך – אתה דוחה ביקורי מפעם לפעם ועדיין אתה דוחה…

מילא עמרם פיו צחוק ובדיחה ודחה שוב את ה“ביקור” עד שיקח בקרוב דירה קטנה נאה…

אבל דברים ששמעה בשיחה אחת עם עמרם בשלהי השנה השלישית – נפלו על לבה כאבנים כבדות, או כדקירות סיכן ואז הכירה שעמרם נעשה אחר, משונה, משונה מאוד.

כל ימות החורף אותה שנה היו ביקוריו נדירים, פעמיים או שלוש בכל עונת החורף, אף שמענקיו לבית היו גדושים ומבורכים והכניסו בכל ימות החורף חמימות ונעימות בלב הגדולים והקטנים.

ואילו בשלהי הקיץ נהג עמרם לבוא לעתים לרובע היהודים עם כלי עבודתו על שכמו וצייר איזו סימטה עקומה הרובצת כחנוקה תחת קמרון אפל, שעליו שעונים מבנים זה על זה וזה בתוך זה; או צִיֵר יהודי יושב ליד הרגילה על פתח ביתו. ויש שעלה על גגו של בית גבוה הנשקף אל הר הזיתים ואל הר הבית וצייר וצייר…

כשבא באחד הימים ההם אל בית אבא לעת ערב מוקדמת, לשתות ספל קהווה, הבחין עמרם שפני סבתא אינם כתמול שלשום, שהיא נתונה בפיזור נפש, אם שפותחת בדיבור ומפסיקה משום מה, אם שעונה על איזה ענין שלא כענין.

פתח עמרם ושאלה בלשון קלה: – מה לסבתא היום? כלום הקדיחה היום תבשילה? או אבד לה היום “גוזדאן” (ארנק) הממון?

כיוון שפתח לה הוא בדיבור, מיד ענתה לו: – אכן, אמת דברי הפתגם: “יגון־הלב נשקף בעיניים, כשמן על פני המים”. והנה… אגיד לך בגלוי יגון שבלבי: אמת, שמטוב לבך, ברוך ה‘, אנו חיים בנחת וברווחה, כמו בימי חרפי, בעוד סיניור פאפו (האדון הסב) חי; כמו אז, ברוך ה’ יום יום, אין אנו יודעים מחסור או מצוק; ואביך אינו חדל משבח ומברך אותך ומאחל לך ברכות שמים (כי אתה יודע כמה תכביד על לבו מתת ידו של סיניור דויד אף שהוא עדין וענוו ובעל “לב זהב”). אבל אביך, לדאבון לב, כפי שעיניו אבודות, גם אזניו כבדות, רצוני לומר: אין מגיעות אליו שמועות… שיחות הבריות… דברים מרים כאלה, שעלולים לעקור לבו של אדם מחזהו…

היא החרישה, כמו ביקשה לשאוף רוח.

– אֵילו שמועות? אֵילו דברים?

– הנה… זהו… אגידנו לך במפורש… הבריות מספרות שה“בצלאל” הזה – ה' ישמרנו – יותר גרוע מנוצרים… כך מספרים. אביך שאינו מעורב עם הבריות אינו שומע ואינו יודע, אבל אני שומעת ויודעת.

– מה שמעה ויודעת, למשל?

– הלוואי ולא שמעתי… אומרים שאין שם ג’ודיזמו (יהדות) כלל… אין תפילה, אין מנחה, אין שבת, אין כלום… ואנשים ראו בעיניהם, אוי ואבוי, בחורים מרתיחים קומקום טשאי בשבת… גם תמיד שם, באישקולה הזאת בחורים ובחורות יחד, תמיד יחד, ועוד רע וחשוך מזה… אומרים, ששם מציירים נשים… נשים ערומות… ואם אתה בין כל אלה, כמו כל אלה – וי לנו – מוטב לנו לגווע ברעב מליהנות מממון שבא מצינורות… מצינורות… כאלה!

הנה הגדתי לך הכל בגלוי.

– תמחול, סיניורה סבתא, היודעת היא שהיא חוטאת עתה ועוברת עבירה חמוּרה?

– איזו עבירה? למה?

– שהיא שומעת “לשון הרע” על יהודים ויהודיות, על בית־ספר שלם, מאמינה בכל שהיא שומעת וגם מספרת לאחרים; עכשיו מספרת לי, מחר לאבא, מחרתיים לשכנים וכן הלאה…

– חס ושלום, אני לא מדברת לשון הרע על יהודים… אני איני מכוונת על יהודים, אלא עליך. הנה, אני שואלת אותך פשוט וברור: אתה מצייר נשים ערומות? אתה מרתיח קומקום בשבת? אתה אוכל כשר? אתה הולך לבית הכנסת? בחדרך יש מזוזה?

– וסיניורה סבתא תאמין לכל שאגיד לה על כל אלה?

– כן. בכך אני בטוחה בך; אני מכירתך, גם בילדותך לא פחדת מהגיד האמת.

– יפה, יפה, סבתא, שמכירה, לפחות במידה אחת טובה שיש בי; אבל עלי עוד להעיר דבר אחד: כשאדבר דברים של אמת עלולים דברי להרגיז את סבתא, לצערה, להכאיב לה מאוד, אבל האמת אינה – כפי שאומרות הבריות מרה, אלא להיפך היא מתוקה, בסופה היא מתוקה בהחלט; השקר – להיפך – בתחילתו מתוק אבל לאחר מכן, עד סופו הוא מר, מר כלענה. “נתתי עצמי להבין”?

– ככה… משהו אני מבינה… דבּר אתה ואני אטעם ואדע אם היא מרה או מתוקה.

– ובכן, נתחיל מן הקל: ב“בצלאל” אין בחורים ובחורות תמיד יחד, משום שאין בבית הספר לעת עתה אלא שתי תלמידות בלבד. וזולת זאת, לא כתוב בשום ספר שלנו שאסור לבחורים ובחורות לעבוד יחד, לילך יחד, לטייל יחד. וכן אין מציירים שם נשים ערומות ואפילו לא בובות ערומות, אלא שאנשים שפלים מכוונים להוציא דיבה רעה על “בצלאל”. וכן אני איני עובד בשבת, איני מחלל שבת, אבל איני חושב שבישול קהווה בשבת הוא חילול שבת –

– מה? מה אמרת?!

– אמרתי מראש, שסבתא עלולה להתרגז, להצטער, אבל אם רוצה לשמוע את האמת, תשקוט נא, תשמע הלאה: אני אינני הולך לבית־הכנסת ואינני מתפלל כי מילדותי – נכון יותר: מנערותי – אני “ברוגז” עם האלוהים ולא התפללתי גם לאחר שלבשתי תפילין –

– האל ישמרנו, עמרם, מה אתה מסרטט? (מלשון סמרטוט).

– תשמע, תשמע נא, סבתא, איך אומר המשל: “באמרנו “אֵש” אין אנו נכווים בפינו”… תשמע עד הסוף. רק לעיני הבריות ניענעתי שפתי (כדי שלא אצער אתכם). אבל בכוונה לא התפללתי משום, כפי שאמרתי, הייתי ברוגז עם האלוהים, משום שהרע לי מאוד, מאוד מאוד, מפני שלקח ממני את אמי בילדוּתי, מפני שלקח את עיני אבי, משום שטרף שכלו של דודי ומשום שגם על המשפחות האלה (הוא נקב בשמותן) הנחית מהלומות אימים, כמו שהנחית על ביתנו… ועתה תבין סבתא –

– מה אבין? מה אני שומעת – אמרה בקול צרוד־שבור – איך אתה מדבר דברים כאלה? איך אתה מעֵז להגיד שאתה ברוגז עם הקדוש ברוך הוא? מי אומר דברים כאלה? מי מדבר שטויות כאלו? אמת, הרבה יסורים מרים ואסונות נוראים ירדו על ראשינו, אבל הוא, הבורא, יודע אשר הוא עושה –

– אבל סבתא, הוא עושה לי, על גבי יורד פטישו. אני נשבר, אני איני מבין למה הוא עושה כל אלה ומה נחמה לי בזה שהוא יודע?

– אוי ואבוי לי… איך אתה מדבר היום… ניחמתי כי התחלתי לדבר אליך, שתוק, מוטב שתשתוק.

– אבל, סבתא, אם תשמע לי עוד מעט – אולי ייטב לה. אמרתי שלא התפללתי בנערותי משום שהייתי ברוגז עם הבורא, אבל עתה איני מתפלל ואיני הולך לבית הכנסת משום שאני אוהב ומעריץ לאין קץ את הבורא, משום שאני מתפלא ומשתומם עליו, ואני מתבטל ומתאיין כאפס מפניו אף על פי שאיני יודע אף לא חלקיק זעיר כמו אחד מאלף אלפים מיליונים מרוממות הבורא.

– מה? מה זה? מה אתה מבלבל את ראשי? אני רק אשה אחת… דבר ככה, נראה, עם אביך, הוא יידע לתת לך על הראש… אוי ואבוי לי, מה נהיה ממך!

– לא, סבתא, אני כשלעצמי איני חושש לדבר עם אבא, אבל אני לא אגרום לו אף רגע צער כל שהוא… עמו לא אוכל לדבר. אם סבתא אני מדבר, משום שאיני יכול לרמות, לשקר, להתחפש ועל סבתא לבחור: או לקבלני כמות שאני או לעזבני ולעקרני מהמשפחה. והאם אני, כמו שסבתא מכירה אותי, אני אדם רע כל כך, שיש לשנאו ולמאוס בו?

–… אינך אדם רע… אני הלא יודעת אותך, ומשום זה אני… אני משתגעת מתמהון, אתה כל כך ישר, נאמן, אתה אפילו כמו צדיק אחד… אבל משונה… משונה… אתה צדיק־כופר… כן אחיה…

– ובכן, סבתא, אין מה לעשות אלא, או שתתפללי עלי שאהיה יותר צדיק ופחות כופר או שאני אעשה אותך כמוני…

– בר מינן… בר מינן² – וניערה את דש חולצתה כמנערת מעליה אבק דק של כופרוּת.

 

ח. עורבא פרח    🔗

בעצם ימות החורף חל מקרה־פגע קשה בבית נאור: הסיניורה סבתא הצטננה ולקתה בדלקת ריאות. מחלה זו, שמטילה אימת־מות בכל איש ובכל בית שהיא פוגעת, המרידה מאוד את כל בני בית־נאור, הגדולים והקטנים, שהרי סבתא היא האחת, שכל בני הבית נשענים עליה: היא מחנכת את הקטנים, היא המטפלת בבן המטושטש בשכלו והיא לעיניים גם לבן הגדול ה“סגי־נהור”. ומה גם שסבתא, החסונה והאיתנה, לא חלתה מעודה (מעולם לא שכבה רפויית כוח יותר מיומיים־שלושה), ועתה הרי היא כבת שבעים – והסכנה גדולה. ויותר מכולם היה מבוהל ומודאג עמרם. בהיוודע לו הדבר נחפז ובא הביתה. מיד בא בדברים עם הרופא החדש, שהגיע אשתקד לירושלים (ד"ר ב. אלעמיר), שיצאו לו מוניטין בכל ירושלים, שיטפל במיוחד בסבתא, יבקרנה יום יום, ואם נחוץ, פעמיים ביום; כן הביא אשה שתטפל בחולה ובחורה צעירה שתדאג לבית ולקטנים, והוא עצמו לן בלילות הראשונים בבית.

לאחר שבועיים ימים יצאה החולה מכלל סכנה. ועד מהרה הלכה הלוך והתחזק והיתה חוזרת ונותנת בכל עת מצוֹא תודות ותשבחות למטיביה: בראשונה לסאנטוֹ בינדיג’ו אֶיל (לקדוש ברוך הוא), אחר כך לידו, העושה נפלאות, של הרופא, “שהוא טוב כמלאך רפאל” ואחרון חביב, לעמרם היקר, לידו הרחבה אשר הזילה כסף כמים.

ועמרם, מתוך רגשי תודה נלבבים לרופא, על מסירותו ועל פעלו, הציע לו שהוא מוכן לבוא אל ביתו, לצייר את דיוקנו ולתתו לו כתשורת תודה. בתחילה היה הרופא מסרב מחמת שאין לו פנאי “לשבת” שעות לפני הצייר. אך משהבטיח לו עמרם, שלא יהא צריך לשבת שעות, אלא פעם אחת בלבד יישב בערך עשרים דקה – והשאר יכול הוא לעשות ולגמור לבדו לפי זכרון ראייתו – ניאות הרופא.

ביום הנועד, לפנות ערב, כשעה לפני קבלת חולים מיוחדים בבית, כשדפק עמרם על דלת מעונו של הרופא, פתח לו המשרת, אותו משרת שהיה מלווהו לרופא ברכיבה לביקורי חולים בבתיהם³, קיבלוֹ בכבוד והובילו ל“קאבינט” של הרופא. אף הרופא הסביר לו פנים. הצייר קבע מקום ישיבתו של הרופא בכורסה, משמאל לחלון, והחל בעבודתו. בכל שעת עבודתו לא נשמע הגה מסביב, כאילו אין איש חי בבית. ברגע מסוים נפתחה דלת החדר. משרתת נשאה בידה טבלת כסף קטנה: ספל קהווה, משקה קר, מגדנות קלים, הניחתם על שולחן קטן עגול, נאה, ליד הצייר ויצאה.

לאחר עשרים דקה בערך, כהבטחתו, הודיע עמרם: די בכך; בביתו ישלים וישכלל את הציור ובעוד עשרה ימים בערך יתייבשו הצבעים לגמרי ויוכל להביא את התמונה.

בצאתו את הבית, כמו בבואו, לא ראה עמרם בבית איש או אשה, ילד או ילדה. כה ניפלים ו“גבוהים” מהלכיו של הרופא הזה.

לאחר שנים־עשר יום, באותה שעה לפנות ערב, כמו בפעם הראשונה, עמד עמרם בחדר הרופא והסיר את הלוט מעל התמונה; העמידה במקום מתאים לאור והרופא הסתכל רגע ארוך ואמר במפורש: יצירה נאה. באמת. יפה מאוד. אני מודה לך.

צלצל בפעמון שעל שולחנו והמשרתת הופיעה. אמר לה בלשון ערבית מארוקאנית: מי יש בבית?

– הכל הלכו! בבית ה“גבירה אמא” ואָדל.

– אמרי להן שתבואנה לראות.

ברגעי המתנה, בעוד הרופא שואל את עמרם פרטים מחייו ומלימודיו, היה זה סוקר את הקאבינט המרוּוח למדי על רהיטיו, כליו, צעצועיו, שטיחיו וכו'. הכל נראה חשוב, יקר, אם כי לא כל כך מעודן ומאוהד, בעוד דמותו של הרופא, החיה ובתמונה, יפה מאוד, עדינה ואהודה. לא לחינם – הרהר – אומרים בעיר, שמיום שבא הרופא הזה לירושלים צובאות נשים צעירות רבות בקליניקה, שהוא עובד בה, שכן רבות מאחלות לעצמן, שתתקוף אותן מחלה קלה, כדי שתימצאנה בטיפולו של הרופא היפה…

בינתיים נכנסו האם – אשה בין חמישים לששים – ובתה כבת שמונה עשרה. הרופא אמר כמוסר מודעה: אתן זוכרות, שאמרתי לפני שבועיים בערך, שאחד צייר התחיל לצייר אותי – הוא הצייר. התוודעו, בבקשה, והתבוננו בתמונה.

באותה שעה התבונן הצייר בנשים: דמיון רב לפני הרופא ולפני האֵם. סימני היופי עודם ניכרים בפני האם כיופיים של פרחים לפני הכמישה. תווי פניה של הבחורה חטובים בנוֹי להפליא, עיניה יפות, “דובשניות” חולמניות ועין־הוורד ללחייה. עיניו כמו דבקו בדיוקנה ברוב התפעמותו.

בינתיים שמע את האם בדברה לשון ספרדית: תמונה הדורה מאד, כאילו יושב אתה חי ומביט… מה שאלה… (בלא עין הרע). אותם פנים, אותו… חיוך… בן פורת יוסף – והניעה ראשה, דרך הבעת תודה, לצייר. ואדל אמרה בעברית: באמת, זה כמו חי… כמו פוטוגראפיה, אבל זאת אמנות! זה כשרון… זה יפה…

תוך כדי שיחה הגישה המשרתת כיבוד כנהוג. עמרם מסר דרישת שלום מסבתא, שראתה את התמונה ושהיא מתפללת כדרכה לשלומו ולהצלחתו של הרופא.

בינתיים קרבה שעת קבלת חולים. הנשים יצאו בנענוע ראש קל כלפי הצייר. הרופא לחץ ידו בתודה והצייר יצא לדרכו.

בו ביום, עם חשכה, סר עמרם אל סבתא, כפי שהבטיח לה שיודיענה אם התמונה לרצון הרופא.

סח לה, שהרופא ביקש ממנו למסור לה, שהוא שמח בתמונה כמו שהיא שמחה בה.

– שבח לאל, טוב, טוב. אבל איך הרופא בביתו? יש לו אשה? איך אשתו? ילדים? מה דיבר אליך?

סח לה כל אשר ראה בבית הרופא בביקור הקצר. הוא שמע שיש לו אשה אבל לא ראה לא אשה ולא חצי אשה של הרופא, לא בפעם הראשונה ולא היום בפעם השניה. אבל ראה את אמו ואת אחותו הצעירה של הרופא – אדל קראו לה –, הסתכלו בתמונה, שבעו רצון הרבה, אבל לא שהו בחדר אלא חמש־שש דקות.

– מה גילה של אחותו הצעירה? היא יפה? מה דיברה?…

– היא יפה מאוד, דומה מאוד לרופא. היא כמוהו – בעדינות וברוך של אשה. היא יפה יופי מופתי, מושלם, אצילי…

– מאופן דיבורך עליה אני מרגישה, שאתה מרגיש אהבה אליה – לא כך?

– הו, סבתא מדברת כמו אשה צעירה.

– לא, אני מדברת כמו סבתא שאוהבת אותך, שרוצה לראותך מסודר… מאושר… שתגיע כבר שעתך; הרי אתה בן עשרים וחמש, בחור גדול, בגילך יש כבר לאנשים שניים־שלושה ילדים… אני רוצה לזכות לראותך עם בת־זוג ראויה לך…

– אני מאמין לה, סבתא.

– אתה מאמין לי, כן, אבל לדאבון לבי, אתה אינך מאמין כמוני בקדוש ברוך הוא… לוּ האמנת! לוּ האמנת!…

– כי אז מה?

– כי אז הייתי מתפללת, שיתן את לבה של זו, של אדל, לך, אפשר היתה תפילתי מתקבלת.

– טוב, סבתא, התפללי, – אמר כמצטדק.

– ואתה תאמין גם כן… וגם תנסה למצוא דרך להיכנס לבית הרופא… הלא אנחנו עכשיו קצת מכרים…

ובמשך כל ימות החורף עמדה סבתא בתפילותיה ועמרם – במאמציו למצוא מהלכים אל בית הרופא, גם ביקש ימים על ימים מגע כל שהוא עם הבחורה. אולם נתברר, שעד סוף אותו החורף עלו תפילות הסבתא ומאמצי עמרם בתוהו: כי אמנם, ערך עמרם בתקופת אותו חורף “תצפיות” מחושבות לעת ולמקום, שעשויה המשפחה לצאת (להצגה, לחגיגה, לעצרת) ועקב וארב ותיכנן פגישה בבחינת “סוף מעשה במחשבה תחילה”. היאך ייפגש, היאך יתחיל והיאך יסיים – אבל ההצלחה לא האירה לו פנים: או שאדל היתה נתונה בקרב חבורה מבנות משפחתה, נשים מבוגרות וצעירות, כבתוך “שרשרת הגנה”, או במקום אחר, היו מחזרים אחריה בחורים בני גבירים ידועי שם בעיר ולא נתנו לאיש להבקיע דרך אליה. או, שבהזדמנות אחרת אמנם הבקיע לו איזו דרך שהיא לקרבתה, והיא ראתה אותו בבירור, אבל שמה עצמה כאילו לא השגיחה בו – ועל כך חרה לו היטב.

וסבתא, כל שהיתה שומעת באותם הימים על שדפון מאמציו ותקוותיו, היתה מתעצבת אל לבה שאין תפילותיה נשמעות. ובסוף ימות החורף, בימי חג הפסח, כשבא עמרם לחוג את הסדר בבית, מצאה סבתא שעה נוחה לסיח לעמרם: שמעני, עמרם, האם לא אמרת לי שראית אותה במשך שלוש או ארבע פעמים בלילה, בליל נגינה? או בליל “תיאטרו”?

– כן, אמרתי, ראיתיה.

– מקרוב ראית אותה?

– כן, קרוב למדי.

– ויכולת להסתכל היטב בפניה?

– כן, כמעט; ולמה לה לסבתא לדעת זאת?

– אני חושבת, הלא אתה – לא תחול בך עין רעה – יכול אתה לצייר מהזכרון. ובכן צייר אותה ושלח לה תמונתה למתנה… זאת אפתעה!… וכך תיפתח לך הדרך אל ביתה. תכיר אותך… תראה אותך, כלום רבים בחורים יפים, בלא עין הרע, כמוך?

מילא פיו עמרם צחוק והסביר לה שמידת התרפסות והשפלה יש בכך: – היאך אפשר לתת תשורה כזו למי שאינו מכיר אותך, אינו יודע, ואולי אינו רוצה לדעת אותך?

קיבלה עליה את דעת עמרם, אבל עדיין – אמרה – יש תקווה: יש לבקש דרך שתכיר אותו… לבה אומר לה, שלוּ תכיר אותו איזה לב זהב לו, אֵילו ידיים מבורכות לו – לא תחפוץ באחר – והיא “מצידה” – לא תחדל מהתפלל לקדוש ברוך הוא עד שתגיע תפילתה בעת רצון.

בימות האביב, בין פסח לשבועות, נעדר עמרם מהעיר. הוא יצא בעניני עבודתו לערי סוריה, להכיר עבודות דמשק בנחושת ובעץ.

מששב ימים מספר לפני חג השבועות, בא ביום שבועות אל משפחתו בעיר. רבה השמחה בבית. משהשתרר שקט בבית פנתה סבתא בינה לבין עמרם בשלה: מה נשמע בענין “שלנו” עם אדל?

ענה לה תשובה קצרה כלאחר יאוש: – יה סי בוֹלוֹ (כבר עפה – על דרך: עורבא פרח).

– מה זה? מה משמע?

סח לה שזה חדשיים ומעלה מתנהלת מערכה קשה בין שני מחזרים־בחורים: האחד בן הבנקיר הגדול, העשיר המופלג, והשני בנו של מלומד גדול; לאב אין כל, הוא עצמו נצרך כמעט וגם לבחור אין כלום, אלא אומרים שהוא “אסקריטור” (כתבן, סופר). המשפחה מסרבת ומתנגדת לו, כיוון שהוא בבחינת עני, אבל עסקנים נכבדים ו“ציונים” ידועים מבקשים עליו רחמים, שהבחור, ברוב אהבתו, עלול להכרית עצמו מחיים ומגלגלים עליו זכות אביו, המלומד המפורסם; ואומרים, שהיא, אדל, נוטה לבחור הכתבן ודחתה את בן המיליונר ועדיין המלחמה נטושה בכל תקפה.

הקשיבה סבתא רב קשב והיתה ישיבתה עלובה מאוד, בחינת “ככלי ריק”, שהרי לא הועילו תפילותיה אפילו להעמיד את עמרם לפחות כמועמד שלישי במערכה…

ראה עמרם בצערה, ביקש לנחמה ואמר לה: – למה תיקח סבתא כל כך הרבה צער בלבה? הרי אני לא הספקתי כלל להתאהב בה. אני השתוממתי ועודני משתומם על יופיה, על דיוקנה הנהדר, אבל לא נקשרתי אליה לאהבה אותה.

– אבל אני… אני לבי לבי עליך. אתה, שאוהב כל כך יופי, אתה, שיוצר בידיך יופי – אשה יפה כזו היתה צריכה להיות לך…

אבל היא הפסיקה דברה, כי הגיעה בצערה לידי חילול החג הקדוש – ושתקה.

וכששמעה בעצם ימות הקיץ כי ניצחו סוף סוף העסקנים החשובים והציונים, אדל עצמה הכריעה את הכף לצד הבחור הסופר הנלהב, – התנחמה סבתא בינה לבין עצמה, שבענין מזל – הענינים קבועים ועומדים “למעלה”. אבל היא לא תחדל מדרכה, דרך בטחון בקב"ה, לבקש חסדיו. “כי לא תמו חסדיו”.

עמרם עבר לביתו החדש, כפי שקיווה, בראשית ימי החורף ועוז הקור גבר ורבו ימים גשומים. בכל עונת אותו חורף מעטו ביקורי עמרם בבית אבא (לאחר שגדול האחים הצעירים, ולאחר שבכוח שיכנועו והסברו של עמרם לאב ולסבתא, דאג להם שילמדו לימודי חול, עד שאחיו הצעיר ממנו לומד כבר בבית מדרש למורים – הרי אחיו הצעירים היו לעזר לעצמם ולבית).

ואילו כשבא עמרם הביתה, פעם בין פורים לפסח, שבה סבתא לדרישתה בתוקף, כדרכה, שיקח אותה כבר לביקור בביתו החדש.

– אני מוכן לקחתה מיד, סבתא, אבל מה החפזון, בימי מעשה, בין פורים לפסח? האין נוח יותר בימי חול המועד של פסח?

השיבה לו: – כאשר תהיה בביתו תגיד לו טעמו ונימוקו של חפזונה.

גמרו וקבעו היום והשעה – לאחר הצהרים.

מהמקום שירדו מן הרכבת עד הבית הלכו ברגל כרבע שעה; בדרך הראה לה את בית הספר “בצלאל”, ממנו והלאה – כעשר דקות – הגיעו לבית, בן שתי קומות, גבוה למדי. עלו לאיטם. כשעמדה על מפתן הבית הרימה ידה על המזוזה ולחשה: – ברוך תהיה, יש מזוזה. הבית – אולם מרוּוח למדי. הקיר מול הכניסה עשוי רובו זכוכית. שמשות רבות, צבעוניות. משני עברי האולם שני חדרים בכל עֵבר. מימין שני חדרים גדולים, אחד למגורים ואחד חדר־עבודה; משמאל – שני חדרים פחות גדולים, (מטבח וכו', הכל במידה רחבה). שני החדרים מימין שייכים לעמרם, משמאל – לבחור בגילו של עמרם –זלמן – גם הוא צייר, ידיד טוב לעמרם.

חדר המגורים של עמרם שופע נוי: רהיטים הדורים, מיטה (א־ל־פראנקה) נוצצת בעיטורי נחושת קלל מכוסה כילה דקה (בחדר עבודתו של עמרם תמונות רבות לעשרות, גדולות וקטנות וכּן־ציירים גדול ואחד קטן).

כשנכנסה סבתא לחדר המגורים של עמרם היתה מחרישה, כמהורהרת וכמו בולשת בעיניה בפינות החדר ודובבה חרש: כן… כן אחיה… ככה… המעט ככה…

– מה לוחשת סיניורה סבתא? מה ככה?

– עכשיו אגיד לך: יום, או יומיים, לאחר פורים חלמתי חלום ביום, לפנות ערב; בחלומי – לקחת אותי לבקר בביתך החדש. הבאתני לבית כמו זה… חדר כמו זה… כמעט… (הן סיפרת לי כשקנית את המיטה וכל הרהיטים, ובחלום “נסתדרו” לי ככה…). אבל בחלום היית נשוי. ושאלתיך: ו“היא” איה? ענית לי: מיד תיכנס, היא מתלבשת, והנה נכנס אחיך יעקב (הצעיר) וקרא בשמחה: סבתא! סבתא! התעוררתי – וראיתי אמנם יעקב קורא לי ואומר: סבתא, באים כבר להתפלל מנחה… כך חלמתי; בשביל זה רציתי… ככה… לראות איך ביתך – וזה סימן ואות לי שפה אראה אותך עם בת־זוג מהוללה, כראוי לך.

עמרם תרגם לזלמן דברי סבתא מספרדית – ושניהם אמרו בצהלה: אמן ואמן…

לאחר מכן לקחה עמרם לסבתא בידה ובדרך אפתעה פתח דלת מגוריו אל מרפסת רחבה־ארוכה, כגודל האולם כמעט, גדורה מעקה־אבן בצורת עמודים דקים.

היה היום מעונן ולא קר כלל. השמש נחלצה כפעם בפעם מבין גושי ערימות עבים עבות, צפופות, צחורות כשלג. לעיני הצופים מלמעלה, מן המרפסת, השתרעה כברת־ארץ רחבת ידיים, העולה ומגעת עד לאופק ממערבה ומדרומה של ירושלים. השטח ברובו אדמת סלעים, מנופצה, מבוקעה, מגובבה סלעי סלעים. אך פה ושם, במרחביה הלזו, כמו נטושים עצי זית, מהם פזורים, בודדים, מהם טורים טורים כעין חורשות קלושות, כאילו עצי הזית הירקרקים־לבנבנים עלו כאן כפי שעלו לקשט ולהדר את אדמת הסלעים הגדולה. רחוק מן הבית מערבה, נמשך ויורד מישור משופע, גדול למדי, עד היותו כעין גיא רחב שערפל דק מן הדק חופף עליו והוא המשכה של שלוות שמים על הגיא למטה. באופק ממערב על פסגות הגבעות החלו מסתמנים גונים ובני גונים מן השקיעה המעוננת ומרחוק, בדרוך, נראתה אפלתה של חורשת אילנות וממעל לה סמוך לאופק טחנת־רוח שכנפותיה הזקופות דימוה למין זקיף לא מעלמא דין, הנוטר על המרחביה הזו בקדמותה, בעזיבותה ובשלוותה.

סבתא עמדה רגעים ארוכים דוממה לפני מראה הנוף הלז, שהסיח את דעתה משני הבחורים העומדים על ידה.

ואחר פנתה לעמרם ואמרה: – הרי זאת ירושלים ואנו לא יודעים, בביסטה (במראָה) הזה דומיה קדושה כמו… בארץ הקדושה.

וכל עוד לא הרגישו קרירות הסכימה סבתא לשתות קהווה שבישל זלמן פה, פה במראה הזה… וניכר בה ששביעות רצונה מן הבית החדש עלה על כל ששיערה.

תוך כדי שיחה מרפרפת בעת שתיית הקהווה שאלה סבתא כמתבדחת שאלה שבכובד ראש: – מה יהי, עמרם, כשתגיע מחר, בעזרת ה', בת־מזל שלך? האם לא תהיה הדירה צרה מדי?

מיד השיב לה זלמן: עשינו הסכם גמור ומוחלט בינינו: מי שמקדים להתחתן – חברו מפנה לו שני חדריו. אנחנו ידידים טובים, איננו מתחרים בשום דבר, רק בזה אנו מתחרים: אני משתדל ככל שאוכל להקדיש אבל אם יקדימני עמרם – אצא לדירה אחרת.

הרהרה סבתא רגע ואמרה: – אני מברכת אתכם שתמצאו יחד, ביום אחד, כל אחד כלתו ואז תעשו גורל מי יישאר בבית. אני אתפלל שעמרם יזכה בגורל… אם יש לך סבתא תתפלל גם היא – ולמעלה יחליטו…

שניהם ליוו את סבתא עד למרכבה ברחוב יפו ברוח טובה.

 

ט. חסד    🔗

בימים ההם (לפני חמישים שנה ומעלה) נפתח בירושלים בפעם הראשונה בית העם. הבית כרגיל: אולם גדול ומשני עבריו שני חדרים לכל עֵבר – שימש לענינים תרבותיים שונים ולעניני בידור. הבית היה שייך למשפחת ד"ר אלעמיר ונמצא סמוך לביתה הגדול של המשפחה. לעתים, בעת הצגת מחזה (על ידי חובבים) או נשף וכדומה היו מבקרים השכנים, בני משפחת אלעמיר, בבית העם.

באחד ממוצאי שבת בעת הצגת מחזה, שהתפאורה ההדורה והמקורית נעשתה בידי הצייר עמרם נאור, נפגשו עמו באולם בני המשפחה: הרופא, אמו, אחותו אדל, חתנה־ארוסה, הבחור הסופר־העתונאי, ועמם עוד בחורה כבת עשרים ושלשו, פניה צחים, רחבים קצת, ראשה עטור שערת צפופה מצבע הערמון ואולם עינה השמאלית תותבת וניכרת למדי ומשום כ ך, כנראה, שרוי על דיוקנה רוח עצבוּת, כניעוּת, דכאון.

בעת ההפסקה היתה בחורה זו, שישבה לידו של עמרם, מספרת בשבח התמונה של הרופא, שצייר עמרם לפני שנה.

תמה עמרם ושלאה: –מאין יודעת היא על כך?

השיבה לו: – הלא הרופא אחי. אני רואה יום יום את התמונה בבית ואני אוהבת לראותה.

תפסתו מבוכה קלה, ביקש לומר מה ושאל: ואת, איפוא, אחות אדל?

– כמובן, אין לפקפק כלל וכלל בכך… ענתה בצחוק.

– ואיך לא ראיתיך בבית כשציירתי אז את הרופא?

– לא אתה אשם ולא אנוכי… כי הייתי אז ביפו אצל קרובינו.

– ואַת – אם מותר לשאול – אַת נשואה?

– לא. אפילו לא מאורסה… אבל – הוסיפה מעצמה – נתתי מרצוני הטוב דין קדימה לאחותי הצעירה, כיוון שכאן ענין של אהבה (את המלה ביטאה במשמעות של קדוּשה) ובכלל אני אומרת: זה ענין של מזל… המזל – זה גזרה… ככה זה.

ביקש לאמור לה דבר שבטעם ולא עלתה לו, פלט ואמר: ולמתי החתונה?

– בקרוב, בעוד חודש וחצי בערך, בט"ו באב.

וטרם יספיק לנסות להמשיך ולשפר שיחו – הפסיקה היא חוט שיחתה כמו נתחרטה שהרבתה דברים – ושבה והצטרפה לחבורת משפחתה.

בתום ההצגה, כשביקש עמרם להיפגש שוב עם הבחורה, שלא הספיק אף לשאול לשמה, כדי להיפרד ממנה דרך נימוס, נחפזה המשפחה ויצאה מן האולם. גם את ידידו וחברו, זלמן, לא מצא באולם והלך לבדו הביתה.

לאחר שעה ארוכה, אחר חצות, בא זלמן כשהוא מפזם חרש איזו מנגינה וראה שעמרם יושב ליד השולחן, כותנתו פרומה, וקורא בספר.

– חשבתי – אמר שלמן בדיבור שוטף־צוהל – שאמצאך כבר ישן, אבל כנראה גם אתה איחרת לבוא, איפה היית?

– לא איחרתי כלל, באתי מיד אחר ההצגה.

– הבישלת קצת קהווה?

– לא.

– אני אבשל, אתה רוצה גם כן?

– טוב, אשתה.

כשהגיש זלמן את הקהווה נתן עיניו בעמרם ואמר כמתבדח: – מה לך? מהכרת פניך נראה לי שאתה סובל… אולי עדיין בגללה, בגלל אדל? אבל הלא נגמר: הבחור העתונאי, בעל הבלורית, אוחז בה כבר בעשר ציפורניו; או, אולי אתה מאוכזב מאחרת? מי היא? אני, להיפך, מצאתי הערב אחת בלא שפיללתי ובלא בקיוויתי… חייך, סובר אתה שאקדים אותך, וסבתא שלך תצטער הרבה אם אזכה אני בדירה… ברצינות…

זלמן מילא פיו צחוק בדברו. עמרם לא צחק. הוא ענה לאיטו: – לא, אני לא זאת… לא מאוכזב… אני נדכא מאוד… באמת.

– מה קרה?

– אתה יודע? לאדל אלעמיר אחות גדולה ממנה, אולי בארבע־חמש שנים; היא נראית כבת עשרים ושלוש… ככה… לפי קווי דיוקנה היסודיים היא מאותה מאַסה, מאותו סוג־יופי של כל המשפחה, כלומר: היא היתה יכולה להיחשב אולי יותר יפה מאדל, אבל היא פגועה: עינה השמאלית תותבת. והמום בולט בדיוקנה. וזה מראה מדכא, מוחץ, אכזרי! והיא דיברה אלי מעט, משפטים מועטים, מעצמה דיברה – והפסיקה. ונדמה לי… כלומר: מדבריה עלה הד טעון יגון חרישי, סבל מדאיב, עלבון צורב… הגע בעצמך: היא מצויה תמיד ליד אחות צעירה יפהפיה, זו מסובבה כל הימים מחזרים, מעריצים, מאהבים, והיא – הגדולה – תמיד מוזנחה… שכוּחה… והנה מתקרב ובא היום המר מכל מר: יום חתונתה של הצעירה. המשפחה, איפוא, הסכימה להקדים את הצעירה ועליה הוטל גם כן להסכים, כפי שאמרה לי: “זה מזל… זה גורל. הגורל – אמרה – זו גזירה”. וכשאמרה כך ראיתי בעיני רוחי מין “גלגל עינויים” כמו זה של ימי האינקוויזיציה, מתהפך כל הימים עליה, על גבה, ולוחץ ומעיק ומוחץ… אני הייתי מופתע מעצם מציאותה (לא ידעתי שהיא קיימת, לא היתה בעיר כשציירתי אז את הרופא) והייתי מוכה תמהון משמעי דבריה ומהרגישי ביסוריה ובין רגע כמעט – פנתה ונעלמה. ואני יודע שלא בנקל אפשר לפגוש אותה. הבית הזה סגור ומסוגר. ובעצם, מה הייתי יכול לדבר אליה, במה להקל כל שהיא מעליה? – כל אלה העכירו את רוחי במשך הערב.

– זה ענין עגום… באמת – אמר זלמן בקול דכא – זה טראגי מאוד… ומה אתה יכול לתקן פה?

וזלמן, שהיה רוצה מאוד לספר לרעהו על ה“מציאה” שלו באריכות דברים נאלץ לשמור את בשורתו־שמחתו לעת אחרת.

וביום רביעי באותו שבוע, כשעדיין היה עמרם נתון לרשמי אותה פגישה, הביא לעת בוקר מוקדמת שליח מבית הרופא מכתב לעמרם. במכתב הקצר – הזמנה: יואיל לסור אליו הביתה היום בשעה ארבע, להתייעצות בענין אמנותי. קרא – והתיישב תחתיו במסדרון, כמו אחזוהו סרעפים כבדים…

כשיצא זלמן מחדרו וראהו בכך תמה ושאלוֹ: – מה זה? מה יש? סח לו דבר המכתב.

– ובכן טוב – השיב זלמן – הלא חפצת לפגשה שנית, לדבר אליה… והנה הזדמנות טובה וישרה.

– כן, אבל בהזמנה עצמה יש משהו טמיר… מפליא…: בעוד אני חושב שהבית הזה סגור לפני ואין לי כל מפתח לחדור אליו – באה הזמנה מבעל הבית עצמו וגם… גם זה…: בעוד אני רוצה לפגשה שוב – ובמעמקי לבי איני רוצה… ואני מהסס ואני נרתע – באה הזמנה דחופה וברורה זו: בוא היום, בשעה ארבע, כמין צו… כמין גזירה. ואולי…. אולי היא, ידה בענין הזה… אולי היא דיברה או רמזה להם משהו עלי והם מנסים לקרבני לבית… אתה מבין?

– מה? אתה כבר דיברת אליה משהו? רמזת לה איזו מלה?

– לא, לא, מתי? איך? לא הספקתי לדבר אליה מלים מספר. אף את שמה איני יודע.

– אז למה אתה מפליג בענינים “טמירים”?

– אמנם לא דיברתי אליה כלל, אבל אני משער: אפשר הכירה בפני, שנדהמתי, ש…נצטערתי… שאני כואב על גורלה…

– ייתכן… אבל אפשר אתה מגזים, לך תראה ותיווכח.

– אבל חושש אני, אם נכונה השערתי, זה עלול להביא אותי עד משבר ובעיקר, להביא אותה עד משבר, מאכזבה נוספת… מיאוש… אני… אני לא יודע מה אני מדבר… או, אולי, לבי יודע מה אני מדבר…

– מה אתה מרבה מחשבות והגיונות – לך וראה ודע מה כאן.

משהלך לעת הנועדה נוכח, שאמנם ההזמנה היא לשם התיעצות בענין אמנותי מיוחד ולא שכיח: הרופא רוצה להעניק מתנת־חתונה לאחותו הצעירה: פורטרט שלה, מעשה ידי אמן, בגודל טבעי, אבל בדרך אפתעה, בלי ידיעתה של הכלה עד יום החופה. כיון שהרופא יודע שמר נאור הוא בעל מכחול כזה, שהוא מסוגל לצייר דיוקן על פי הזכרון, הריהו שואלו: האין אפשר כי יסור אליהם כפעם בפעם, כאורח בית, כמכר טוב, בשבת ובימי חול, ישהה עם בני הבית, ישוחח גם עם אדל, גם עם רשל (האחות הגדולה) ובינתיים יסתכל בעין צייר שלו, האין אפשר שיוכל לצייר על פי הזכרון דיוקנה של אדל במלוֹא קומתה?

הצייר הקשיב להצעה ולהסברה מפי הרופא, בהתאמצו להסתיר התרגשותו מחמת האפתעה שבהצעה, וניאות למלא רצונו של הרופא, לנסות אם יעלה בידו לבצע את המשימה כראוי ובהסתר דבר.

ובעתות הביקורים, פעמים בחברת אורחים ופעמים ביחידות, פעם באמתלה זו ופעם – באחרת, ראה עצמו כמרגל חרש על דעת בעל הבית, ששרוי לו, לעמרם, ויאה לו לתור ולדעת ככל שימצא לנכון לשם הישג חפצו (ובינו לבין עצמו: כדי לדעת אם צפונה בהצעה גלויה זו הצעה נסתרת אחרת…). באטליה שלו היה חוזר בימים ההם ומנסה לעורך סקיצות שונות מן הדמות המבוקשת.

תוך שניים־שלושה שבועות הכיר קמעה קמעה את הבית על יושביו ונוכח לדעת שכל נפש ונפש בבית הזה – עולם מיוחד בפני עצמו:

אמא, שעודנה יפה (בגיל בין חמישים לששים) היא הגבירה בבית. היא השליטה על כל הענינים בתחום הבית. היא אינה דורשת דבר. היא רק מביעה רצונה. ורצונה – זה כבודה. אלא שבענין “זה השידוך המעוקם” (כפי שמכנה אמא את השידוך בין “הבחור הזה המבולבל”, החסר כל, ובין “היהלום” אדל) – השידוך הזה כמעט שיבר רצונה של אמא, כיוון שהסבירו לה הרופא, קרובי משפחה וגם אנשים נכבדים ידועי שם, שאם ימנעו מאדל חתן זה עלולה אדל, חס ושלום, לטרוף נפשה בכפה.

ועדיין, לאחר האירוסין, יש ומשוועת הגבירה אמא לאזני רעותיה: – כיצד נסתמה בינתה של אדל, איכה טחו עיניה מראות נכוחה? – זאת נבצר ממנה, מסיניורה סולטאנה אלעמיר, להבין, – אדל אומרת, שהיא אוהבת אותו, אבל למה היא אוהבת אחד כזה? איך ייתכן שאחת כמוה תאהב אחד כמו “זה”?

אדל תען אמריה: – יען הוא סופר…, יען כותב הוא לה מכתבים כאלה שמסעירים לבה, שמבעירים בה אש… אמנם, הוא אינו עשיר ואין לו רכוש, אבל המכתבים שלו יקרים לה מכל ממון שבעולם.

ובלחץ הבריות, קרובים ורחוקים, הסכימה אמא לאירוסין, אבל לא אמרה נואש: היא משקה את אדל, בלא שתרגיש, “טיפות פלאיות” מידי יודעי סתרים, שתשנא את הבחור הזה, היא מצפינה תחת מראשותיה של אדל קמיעות, שתמאס בו, גם נדבה צדקות הרבה לנצרכים, שיתפללו שייעקר זכר הבחור מלבה…

ועם זה, הבית הומה כל הימים מהכנות לחתונה הקרובה: האולם הגדול דומה לבית חרושת קטן: שתיים נשים תופרות על מכונות, שלוש ארבע נשים עוזרות, גם בחורות צעירות עוסקות בריקמה ומעשה תחרים, כי יש לתפור שתים־עשרה יחידות מכל סוג־לבוש לכלה: י“ב שמלות, י”ב חולצות, חצאיות, כותנות וכן סדינים, כרים, ציפיות וכו' (אגב: תופרים גם שלושה שלושה מכל סוג לרשל). ובתוך כל זה, יש שמשמיעה אמא, אגב שטף השיחה, שלבה אומר לה, שזה לא יהיה… (כלומר: הנישואין הללו לא יקומו). לא ייתכן שיהיה! מזלה של אחת כמו אדל צריך להיות אחד “קונטה” (נסיך), אחד בחור מזהיר כשמש מאיר…

והרופא? מה חלקו בשאון המערכה הזו?

הוא בהליכותיו, בהרגליו, בכל מכל – כאירופי (שתים־עשרה שנה למד וחי בפאריז) וכן אשתו הנאה ממשפחה יהודית־צרפתית מעורבת מעט בעניני המשפחה, האגף שלהם בבית – כולו אומר כבוד, שלווה ונועם גם כלפי פנים (בני הבית) וגם כלפי חוץ, כלפי הדורשים בעצת הרופא המהולל בהצלחתו. אף הוא, הרופא זהיר בכבוד אמא ונוטה למלא אחר דבר פיה; לעולם אינו נוגד לרצונה, אלא יש והוא מוסיף על רצונה רצונו. ואילו בסערת “השידוך הזה” הסביר ארוכות לאמא, שבענין זה רק לאדל זכות ההחלטה. בכל ענין אחר דעת אמא קובעת, אבל בקשר־נישואין הרגשתה ורצונה של אדל קובעים גם לפי ההגיון גם לפי התורה (“נקרא לנערה ונשאלה את פיה”).

אדל בעצמה, אף שבהיותה חמדת כל בני הבית והיתה יכולה לסטות משבילה של אמא ולהלוך בגדולות בשביל החדש, נוהגת בסבלנות עמה ומבקשת בכל שעת כושר להמתיק לה את הדין של “השידוך המעוקם” (כך, למשל: מסרבת היא לצאת עם החתן בערב לבדם אל אשר יהיה, מדעתה כי זאת תהיה למורת רוח לאמא, ואף לפנות ערב לא תצא אלא פעמיים או שלוש בשבוע). וכלפי רשל אחותה נוהגת היא בלבביות ובעדינות שאין למעלה מהן. בכל ענין שהוא – מראה היא תשומת לב ודאגה לאחותה (ודווקא במידה לא גלויה ביותר…)

כזאת וכזאת ראה וקלט עמרם בעתות הביקורים; גם שמע דברים מפי זו או זה על כך ועל כך ואילו מפי רשל עצמה לא עלה בידו לשמוע דבר של ממש מסתרי לבה. כל כמה שניסה לקחת דברים עמה – כמו שמה בפיה מחסום. ופעם, עם ערוֹב היום, בשהותם, במקרה, רגעים ארוכים במרפסת הגדולה שבבית, הגיעה השיחה ביניהם על אביה, עליו השלום, החסיד האדוק. סוחר נודע היה והיו לו שתי חנויות גדולות של מאנופאקטורה (עמרם הכיר את החנויות ואת הזקן מילדותו). ומתוך כך סיפרה שלא ניתן לה ללמוד בבית ספר האליאנס. רק “חכם” אחד לימד אותה קרוֹא וכתוֹב בלשון הקודש וגם תפילות. אך לאחר שנפטר האב, כתב הרופא מפאריז לאמא שתשלח את אדל שהיתה בת 14 לבית הספר – ואילו היא, אשל, היתה כבר כבת שש עשרה. אדל למדה 5 שנים צרפתית ומדעים, והיא לימדה אותה, את רשל, מעט צרפתית. זה הכל – אמרה – והפסיקה שיחתה כמו נבהלה שהרבתה לדבר על עצמה…

ולא מסקרנות, כדי לדעת מה נושאת זו כל הימים בסתרי לבה, ביקש לפתוח סגור לבה – אלא כדי לדעת אם כל שרואה הוא בה בעיניו נכוחה הוא רואה. לפי ראות עיניו בשלושת השבועות האלו בבואו לבית ובצאתו, בשבתו לארוחה עם בני המשפחה או בשיחתו עם הרופא, בשעות של תנועת אורחים בבית ובשעות של דומיה גמורה – עמידתה של רשל בביתה, עצם מציאותה, אופן תגובותיה על זה או על זה, תמיד כאילו היא אומרת חרש, כאילו היא מיבבת חרש: אני מיותרה, מיותרה… כאילו היא קובלת בלי קול: מה לכם תדברו אלי על מחר ולי אין מחר… גם היום אין לי, גם אתמול לא היה לי, אני הנני ואינני…

יש ונראה לעמרם צורת ישיבתה בקרב המשפחה כישיבה ארעית, כאילו אין היא יושבת בטח אלא, – לפי תנועותיה, לפי מידת הצטרפותה למושב – כאילו ממתינה היא לצר יציאה… וגם בשעה שתשתתף בשיחה וייאַחז חיום בין שפתיה, או כי תענה חלקה באיזה ויכוח – לכשתשתוק, מסתמן בפניה כעין קו עקום, עגמומי, מרירי; משום שנאלצה להחניף לשומעיה (שהיא שומעת שיחם) ולנהוג צביעות כלפי עצמה, כאילו, באמת, ענין לה בשיחם ובוויכוחם.

ואף זאת ראה בעליל: בני הבית כולם מבינים לרוחה; איש ואיש, לפי תפיסתו, מראה לה אותות חיבה, תשומת־לב כלאחות הגדולה ומבקשים להסתיר רגש רחמים שבלבם עליה, אבל היא – מתוך שמרגישה בזאת – כמו נחנקת מרוב רחמנות… (גם אחת משתי המשרתות, אשה תמימה וטפשונת, אמרה לעמרם, כמסיחה לפי תומה ללא שאלוה, שאין נותנים לרשל להתעסק בכלים במטבח משום, שלדאבון לב, הכלים נשברים לעתים בין ידיה).

ולא אחת ראה עמרם, בעתות המולה שבבית, כי רשל פורשת לה ויושבת בחדרה, פניה לחלון כשקועה במראה אשר למולה ובעברו שנית, לאחר רגע שעה ושליש השעה, עוד תשב תחתיה כשישבה…

ביני ובני הודיע עמרם לרופא שהתמונה של אדל גמורה ולמחרת היום בשעה מאוחרת בלילה הובאה בחשאי ונשמרה בפינה מסותרה בחדר עבודתו של הרופא.

לאחר שבועיים ימים, שבהם לא פקד עמרם את בית אלעמיר, בא לפנות ערב ונתקבל על ידי בני המשפחה באותו רצון. בידו היתה חבילה דקה עטופה בד ירוק כהה (כחמישים ס"מ ארכה ושלושים וחמישה רוחבה). הוא ביקש לשבת ולשתות הקהווה בסלון הקטן אשר בקצה האגף.

לאחר שתיית הקהווה אמר לנוכחים, שאל יפריעו עצמם מעבודתם ומענינם. הוא ישהה שעה קלה וביקש רק את מאדמואזיל רשל שתשב עוד רגעים מספר.

מיד פתח ואמר לה שהחבילה שבידו היא ציור אקוואריל שציירוֹ אתמול והוא רוצה שהיא תראהו ראשונה ותגיד דברה; והיה אם תמצא שהציור יפה, באמת יפה, יהיה הציור תשורה לה ואם תגיד שאינו כל כך יפה – יקרענו.

– מה פתאום? איזו מומחית לאמנות היא? ולמה ייתכן שיקרענו? מה פירוש של זה?

– תאמר שזו “קאפריזה” של צייר, סתם שגעון, אבל זה רצונו. הקשה לה כל כך למלא רצונו זה?

– אבל איזה מין תנאי הוא זה? ולמה בכלל “תנאי” כזה?

– התנאי בכלל כדי להכריח אותה שתאמר את האמת שבלבה… רוצה הוא לדעת באמת היפה בעיניה או לא?

– טוב, התנאי דורש אחריות… תנסה…

הסיר את הלוט, היא התבוננה. הכירה את הנוף. “זה מימין למעלה־עין־כארם – אמרה – אני מכירה את המקום. אשתקד טיילנו שם”. החרישה. הסתכלה דוממה, מרוכזה כמו ריתקוה רכותם – עדינותם – מזיגותם של הצבעים ורוח הרוממות המרחפת בכלל הנוף. בקול חרישה הפליטה: – איך עשית זאת? איך אתה מצייר? אני הלא מכירה את הפינה הזו היטב, אבל כאן, הציור, כאילו נהדר יותר; אתה הוספת משהו; זה הכשרון שלך…

– ובכן הציור יפה בעיניך –

– כן, מאוד. באמת.

– הריהו שלך.

– אה, שכחתי את “התנאי” שלך. אבל למה זה? מדוע אני ראויה למתנה שכזו?

– טוב. אומַר לך מדוע: כשעמדתי שם, בעיר כארם, אתמול אחר הצהריים “תפס” המראה את לבי, מיד התחלתי לצייר את האַקוואריל. כל שרטוט, כל משיכה במכחול, כל קו היה מצהיל את לבי. ידעתי שלא הפסיק עד שאגמור אותו עד תומו. שלוש שעות ציירתי. וכל אותן השעות, כל שהפסקתי רגע, הייתי חושבת עליך; הייתי מהרהר בך וחוזר ומשלים, חוזר ומהרהר בך וממשיך – ויצא הציור ככה, כמו שאת רואה… גם בעיני הוא יפה, מרוכז, מודגש, מושלם…

– חשבת עלי? היית מהרה בי?

– כן… פעמים הרבה אני חושב עליך, כלומר אני חושב… מה שמחשבותיך את? שהרי במשך שלושת השבועות שבהם נזדמנתי אצלכם שש־שבע פעמים את לא הואלת להקדיש לי אפילו עשר דקות לשוחח… לשמוע… לדעת… סתם לדבר…

– אני איני מדברת בכלל משום שאין לי מה לדבר, או… אולי… משום שיש לי לדבר בלי סוף, אבל עדיין לא נשתגעתי לגמרי שאדבר בלי סוף… אבל אתה מהו שאמרת כי חשבת עלי כל אותן השעות שציירת? מה מחשבות רבות כל כך לך עלי?

– כלל לא הרבה מחשבות. רק מחשבה אחת, מחשבה אחת אבל ארוכה למדי…

– כך? מה היא מחשבה ארוכה זו?

– כיצד לפתוח את פיך, שתדברי מעט אלי… זה הכל…

היא צחקה, אבל הפסיקה מיד, כנראה מתוך אפתעה. ולאחר שהחרישה מהורהרת רגע ארוך אמרה:

– ראה נא, מר נאור, על הציור הזה שאתה נותן לי במתנה אני מודה לך מאוד. שום מתנה לא היתה משמחת אותי כמתנה זו. הציור הזה כל כך משקיט, כל כך מרגיע את הלב, שאני חושבת, כשיהיה תלוי בחדרי אוכל לישון במנוחה…

– מה זאת אומרת? ציורי מועיל ליישן? איני מבין…

– אומַר לך… רק לך אומר… לאיש בבית איני אומרת כלום… כלום… אני בכלל שנתי תמיד קלה, אבל זה כמה שבועות ששנתי נדודה רוב הלילה. איני אומרת “להם” דבר, כשהכל עסוקים־טרודים בהכנות לחתונה, איני רוצה לגרום להם טרדה… אבל הציור הזה… פתאום… ואשר אמרת שאתה חושב עלי… זה כמו חלום בשבילי… לא פיללתי לשמוע דבר כזה מפי איש, כל שכן מפיך, מצייר כמוך. אתה, נדמה לי, איש נפלא… אני מודה לך מכל לבי… זה מה שאני יכולה לומר לך – ודי. קולה נפסק כמו נעצר מדמעה.

– זה באמת די לי.

הוא קם ואמר: עתה אמרי לי רק עוד שתי מלי, לא יותר –

– טוב, בבקשה, מה?

– אני יכול לבקש את ידך? אני רוצה בך, מהרגע הזה אני בוחר בך –

הושיטה ידה כמהססת וקולה רעד: אתה?… באמת?… אמנם הרגשתי משהו מרחשי לבך אלי – ולא ידעתי נפשי, אבל אמור לי האמת: אתה אוהב אותי או גם אתה מרחם עלי?

– לא אסתיר האמת ממך: הרחמים נהפכו בלבי לאהבה. אני אוהב אותך, אני חושק בך, איני משקר, לעולם איני משקר.

היא נפלה בין זרועותיו והתמוגגה בדמעותיה, והוא לא חדל להרגיעה בשפעת רוך נשיקות פיהו.

כשנכנסו אל הרופא והודיעו דברים, קרא הרופא בעצמו, מופתע ונפעם, לאמא ולכל בני המשפחה.

מיד העלו אור גדול בכל החדרים והיה כמו חדרו לפתע, אי מזה, לבית רוחות נושאות גיל־אושר וצהלת־לב ויימלא לב כל בני הבית אותן.

זלמן, שכבר בימים הראשונים להיכנס עמרם לבית אלעמיר, ראה שעמרם נתון בתוך עצמו באותו ענין “טמיר” וכיוון שלא דיבר אליו עמרם דבר על “האחות הגדולה”, גם הוא הסתייג מכך ולא פתח בשיחה עמו אלא כשעמרם סח לו על משהו מפתיע, או מיוחד במינו, אשר בבית הזה.

ואולם בו בלילה, לאחר בחירתו של עמרם ברשל, כשבאת הביתה בשעה מאוחרת למדי, וכשרוחו טובה עליו, מצאוֹ לזלמן עֵר יושב בחדרו. כששאלוֹ מתבדח שלָמה דודי זלמן עֵר בחצות לילה? ענהו חברו מיד: – אני ממתין לך, שנשתה כוסית למזל טוב שלך וגם שתאמר לי למתי עלי לעזוב את חדרי…

– האי מאי? כלום מנחש אתה?

– כלל לא. אבל יום יום אני ראיתי מצב רוחך, עקבתי אחר תגובותיך, אחר מעשיך, שמעתי איך אתה מדבר ואיך אתה עונה והיום כשלקחת את האַקוואריל והלכת – ולא אמרת לי שום דבר – אמרתי אני לעצמי… ייתכן שהלילה נשתה כוסית “למזל טוב”…

– מה אתה סח? עד כדי כך נגליתי בעיניך? כל כך אני שקוף?

– מסתבר שכך הדבר…

ועמרם שהיה מצפה בקוצר רוח לשמוע את משפטו של זלמן, אם יצדיקהו על בחירתו, או ישמיע לו כרגיל איחולים מן השפה ולחוץ, ראה שזלמן קם, הושיט לו את ידו ואמר: “שמע, אני מסופק מאוד אם אני הייתי עושה כמוך, אבל אתה – ברור היה לי מראש: אתה תגמור ככה, כי אתה ככה… כזה אתה… ו… ותהיה מאושר!” הם התנשקו כשתי נערות רגשניות.

למחרת היום הלך עמרם לבית הוריו וכיוון את השעה כשסבתא לבדה בבית.

שמחה מאוד לקראתו, שזה כמה שבועות לא סר אליהם ועתה בא בשעה לא צפויה. “כאיירולה” (לטובה מאת האל) – אמרה. – כן, ענה לה, באתי לבשר טובה. סניורה סבתא אינה יודעת שלרופא אלעמיר עוד אחות גדולה, בת עשרים ושלוש בערך. זה שלושה שבועות שאני נכנס ויוצא בבית הרופא. הכרתי את האחות הגדולה – רשל שמה – התקשרתי אליה. אנו נתארס השבוע.

– מה? היא… גרושה… אלמנה?…

– לא, בתולה.

– ולמה אירסו את הקטנה קודם?

– זה, כמו שאומרים, ענין של מזל…

– והיא יפה כמו אדל? כמו שאמרת אתה על אדל?…

– כן, מראיתה הדורה, היא חסונה, נאה. הנה צילום, פוטוגראפיה שלה, הסתכלי.

–– כן… יש לה מראה עושה רושם, ראש עטור, נהדר. אבל מה לה בעין? משהו…

– זה… קרה לה אסון בנערותה, כשהיתה בת תשע… זו עין מלאכותית, אבל כל עצמה יפה…

– כך?… אסון כזה. דמות כזו… העין! ואתה ודאי – אמרה ככואבת וכמתנחמת – אתה אהבת אותה מרחמים… אני מבינה…; ודווקא אתה שאוהב כל כך יופי מושלם…; אבל אתה גם אוהב אותה באמת?

– ברור, סבתא.

– אתה הלא כולם “רחמן אחד”… אך כך קבעו מלמעלה – מה שיסנו לעשות? אבל לא, מה אני אומרת? אם אתה אומר שאתה אוהב אות – אין טוב ממנה, אין כמוה. אם אתה בחרת בה, אני משערת שהיא ראויה לך… ודי… (והיא מחתה דמעה מפניה ואמרה): אני אסיח לאבא… לאט לאט… הכל. והוא – ודאי יבין וישמח…

קם עמרם ואמר: בשבוע הבא אבוא לקחת אתכם לבית הרופא לאירוסים.