א. מנעוריו 🔗
במשפחת אלשיך הגדולה, הענפה, רבת בתי־אבות, חוט של יחוּס המשפחה הנעלה, האמידה, היה מתוח על דמות כולם כמעט, על האבות והבנים, על האימות והבנות, על המבוגרים והנערים, גם על הרבנים שבמשפחה וגם על הסוחרים, על מי פחות על מי יותר, ואילו על העלם חסדאי אלשיך, דומה, לא חוט, אלא חבל של יחוס היה מושך על עצמו, שהיה מורגש כעין סרח העודף של יוהרה, של “התנפחות”, ויש אמרו בלשון פשוטה: סרחון של גאוה נודף הימנו.
באופן הילוכו ברחובה של העיר — בעודו נער צעיר לימים — כבר בלטה בו גאוותו־תאוותו: פסיעות קטנות, ישרות, פסע, כשגופו זקוף־מתוח כאילו מקדקדו עד מתניו כולו מקשה אחת; גם ראשו כמו תקוע על צואריו ללא תנועה, שכּן אין הוא פונה כל עיקר לצדדין, לא ימינה ולא שמאלה, אלא מבטו שלוּח למולו, ממנו והלאה, כאילו לא נאה ולא יאה ליצור נעלה כמוהו שינהג פזרנות במבטי עיניו, לפיכך כל אשר מצוי בצדדין לא זכה לתשומת לבו אף במידה כל שהיא.
מלבושו תמיד הדור ומשובח, אבל תמיד בתוספת מסויימה, שמגדילה חשיבות ומבליטה יוהרא: קצת אריכות. המעיל ארוך כל שהוא מן הרגיל אצל הבריות ובמיוחד ובעיקר השרוולים; הללו צריכים לכסות עד חצי כף היד, עד התחלת פרקי האצבעות, כאמרו: די לבריות שיזכו לראות חצי ידו של חסדאי אלשיך, או פשוט: גילוי כל היד זה דרכם של סתם בני אדם, אבל לא כך דרכו של אדם המעלה…
לעתים רחוקות נראה מהלך ברחובות הקריה בלויית חבר אחד או חברים מבני משפחה מיוחסת אחרת (פחותה קצת ממעלת משפחתו כדי להבליט שיא יחוסו), אבל לרוב היה מהלך בחוצות העיר לבדו הליכה מתונה־מחושבה, שכולה אומרת הדרת כבוד (בעצם, שהוא אומר כבוד) לעצמו בעצמו ודומה היה בעיני הבריות לאחד “ג’ליבי” (נסיך תורכי) המהלך בגאוה באחת הערים שברחבי האימפריה של בית מלכותו. וזו היתה, כנראה, עצם תשוקתו מימי צעירותו: הידמות לנסיך, לאחד נעלה, נפלה מכל, מרומם על כל.
ב. מימי בחרותו 🔗
בתלמודו ב“ישיבה”, אם כי לא הראה חסדאי חריפות והבנה עמוקה, הגיע לידי הבנה רגילה בדף של גמרא ומפרשיה. אביו, שהיה תלמיד חכם מובהק והכיר את בנו מלימודו עמו תכופות, ידע שבנו זה לא יעלה למעלה נוספת.
האב נודע כ“שמאי”, מחמיר בהליכותיו, “חמוץ” בדיבורו, תקיף בדעתו וישר בתכלית בפעלו. בהיותו אמיד לא עשה תורתו קרדום לחפור בה אלא עסק במסחר וקבע עתים לתורה יום יום, בוקר בוקר וערב ערב והיה בלתי תלוי בטובתם של אחרים וכן היה גלוי־עינים, כלומר: ראה הדברים והענינים כמהותם וכמשמעותם, וגם היה גלוי־לשון וקיים לעת הצורך: “הוכח תוכיח את עמיתך” — וזאת עשה בלשון גלויה, חריפה, בחינת: דברים כדרבונות.
כשהגיע חסדאי לשנות בחרותו הראשונות — כבן י"ז — ונוכח אביו, כאמור, שחסדאי אינו עתיד להיות מאור בישראל, ביקש לדעת מפיו מה דרך־חיים רוצה לבור לו הבחור ועד כמה תהיה בחירתו נכונה ומתאימה לעצמו.
לפיכך, כשגילה דעתו חסדאי לאביו, שרצונו ללמוד לשונות, צרפתית ותורכית ו“ידיעות חיצוניות” — אף על פי שנוהג היה האב לבדוק שבע בדיקות כל פרוטה טרם יוציאנה — לא השתהה הרבה וניאות לו לספק שכר מוריו למשך שנתיים ימים.
תקופת לימודי־החול שלו (שארכה כמה חודשים נוספים על המוסכם) דמתה בעיני האב, הרואה בכל נכוחות וישרות ודן הכל על פי השכל וההגיון, כהידמות תקופת החורף בעיני איש האדמה, המצפה והמאמין שהגרעיני הטמונים באדמה ינבטו בשעתם ויצמיחו פריים בכל הדרם וברכתם.
אולם משתמו ימי הלימודים לגמרם, השמיע חסדאי באזני האב ברוב זהירות ועניווּת משאלה חדשה: אדם צעיר, כדי שישיג דרגת משכיל הגון, ראוי לו שיראה קצת העולם הגדול, שכּן “טוב מראה עינים מהלך־נפש” וחשובה היכרוּת העולם והיכרוּת אנשים חדשים לידיעת החיים וכו' וכו'.
האב עם שלא גרס כל עיקר “דעות” אלו ובפירוש השיב לו שאלו הם דברים בטלים, משום שהם נבובים (והסביר לו דעתו בהגיון כפי דרכו), אף על פי כן, כנראה, מחמת אהבת אב לבנו ומחמת שידע כמה אהוב וחשוב חסדאי לאמו ובעיקר, כנראה, מתוך הרגשה עמומה באָפיו המיוחד המוקשה (פרובלמתי) של בנו זה, מנע עצמו מעמוד כמפריע בנו בבנין עתידו — ולפיכך ניאות לו גם על כך.
שלשה חדשים אָרך מסעו. בעיקר שהה בפריז ובאיסטמבול. בפריז — משום שהיא פריז, ובאיסטמבול משום שהיא בירת המלכות. מששב לא סיפר לפני אביו אלא מעט על מסעו, משום שידע, שאביו הרי מסתפק אף בפחות ממה שסיפר לו… רק לבני הבית, ביחוד לאם, סיפר מפלאות החדשות והנצורות אשר חזה בפריז, ואילו על איסטמבול היפה, המופלאה, חזר והדגיש — אולי בלא יודעים — רוממות המלכות שבה: חמש פעמים ראה את השולטן עבדול חמיד… בנסעו לתפילה למסגד ביום ששי ובשובו… ופעמיים ראה שלשה וזירים (הוא קרא בשמותם) כשהיו יושבים בגינת ביתן גדולה… גם אצל ראש הרבנים ביקר וסעד על שולחנו ביום שבת — וניכר היה משיחו: הילה של מלכות וגינונים של מלכות מרהיבים עינו וממלאים לבו…
ג. תחילת חידתו 🔗
כשבועיים ימים נמשכו ימי הביקורים מבני המשפחה המקורבים — וביותר מבנות המשפחה — בשוב חסדאי ממסעו. ידידים וחברים, כמשפט הבחורים, לא היו כמעט כלל לחסדאי. גם בין כמה בחורים מבני המשפחה ובינו כאילו עמד חיץ, נראה ולא נראה, וכמה מהם לא באו כלל לראותו ולשמוע מה ראה בעולם הגדול.
ואילו אביו נכנס עמו בשיחה קלה כפעם בפעם על מסעיו כדי להראותו שאין הוא מזלזל לא בדבריו־סיפוריו ולא בהרגשותיו ודרך אגב ביקש לדעת תוך כדי שיחותיו עמו מה נתברר לבן במרוצת שלושה־ארבעה חדשים בענין “התכלית”, כלומר: היכן הוא עומד כיום ואיזו הדרך עומד לבחור לו ליום המחר.
אולם מדיבוריו המקוטעים ומתשובותיו המעורפלות של הבן חש האב, זו הפעם הראשונה, שלא ברור לו, לאב, עצם מהותו ודרך הוייתו של בן יקיר זה, שכן מדבריו של הבן מתברר, שלא ברור לו, לבן, היכן הוא עומד ומה הוא רוצה כיום ומה מחשבותיו על יום מחר.
לפיכך החליט לקחת דברים עמו ביחידות, בינו לבינו, ובכובד ראש ככל הנדרש. המתין ליום שידע שהאֵם ובני הבית נעדרים מן הבית אחר הצהרים והודיע לחסדאי שיימצא בבית באותן השעות. באותו יום הקדים האב ובא מבעוד יום מן המשרד. לאחר שנח רגעים מספר פנה אל עבר חדרו של חסדאי וקרא: חסדאי!
— קומאנדי! (יפקד!).
ומיד סר אל חדר אביו.
— שב ונדבר לאיטנו בשקט ובמנוחה. הגיעה סוף סוף השעה, שנברר לעצמנו מה בדעתך לעשות בחייך. שהרי רצית ללמוד לשונות, הסכמתי לך. ההוצאות למורים, לספרים ולכל הדרוש עלו במשך השנים — כפי שרשום בפנקסי — 10900 גרושים (למעלה ממאה לירה זהב). אחר כך ביקשת לראות עולם. עשיתי עצמי תם, כאילו כך דרכו של עולם, שאין בחוּר בוחר דרכו בעולמו אלא לאחר שעיניו רואות העולם מעבר לים. עתה, זה חודש ימים ומעלה מאז שבת ואיני שומע דבר מפיך, אף לא רמז דבר, מה אתה רוצה לעשות ומה אתה חושב לעשות. ובכן, הגד־נא עתה מה מחשבותיך, מה משאלתך כיום — ואדעה. אפשר ענין נכבד עמך או דבר חשוב, גלה לי. אם יש בידי לסייע בידך, אסייע בחפץ לב.
— זהו הדבר, “מי סיניור” “אדוני”, שאין ביכלתי, זאת אומרת, עדיין איני יודע איך אציין, כלומר: איך אבטא את חפצי, שיהיה מובן ומקובל בעיני “סו מירסיד” (חסדו, מעלתו).
— מה לשון־פלפול זו שאתה נוקט? מה פירוש אלו הדברים? הרי ממה נפשך: אם מובן לך מה שיש בדעתך, ודאי יכול להיות מובן גם לי; ואם חושב אתה, שלא יכול היות מובן לי — זה סימן שאינו מובן לך, כלומר, שאין בדעתך לא מידי ולא כלום.
— מחילה רבה, מי סיניור, יש דברם שתלויים ברגש, לאו דוקא בשכל, ואין השכל מוצא ביטוא להם.
— גם אלו דברי־פלפול נבובים. אדם בריא בשכלו יכול לבטא כל מיני רגשות למן שמחה גדולה עד לתוגה גדולה. ואני הרי אין אני שואלך לענין מסובך או פתרון חידה סתומה אלא דבר פשוט בתכלית הפשטות: במה רוצה אתה לעסוק כאדם מן הישוב. אני בעצמי יודע מה אתה לא תוכל ומה אתה לא צריך לעשות: אתה לא תוכל להיות רב בישראל ואינך צריך להיות — בעל מלאכה או חנווני, אבל למה לא תהיה, למשל, סוחר, כמוני, וכמו כמה מבני משפחתנו או פקיד באיזה בית מסחר או בנק? (נשתדל למצוא מקום כזה). הלא למדת לשונות. או שמא תרצה “לצאת רופא” או “אבוקאדו” (עורך דין); שמעתי, שבחורים מחוסרי אמצעים גולים לארצות אירופה, לבתי־מדרש גבוהים ולומדים כמה שנים מתוך עוני. אני לא אוכל לספק לך הוצאותיך כל השנים, אבל אסייע בידך ככל שאוכל ואתה דאג לעצמך כמו שדואגים רבים.
נשאר חסדאי שותק כמהורהר.
חזר האב ואמר בלשון תקיפה: לשתיקה מה זו עושה? מדוע לא תענה? האל שואל אנכי דבר ממך, הגד לי מה אתה רוצה לעשות או ללמוד, הגד!
— יסלח נא לי סיניור, לא ידעתי, לא שערתי… כי ישאלני פתאם על כך ולכן לא חשבתי בדבר… ואיני יכול להחליט מה לענות ל“חסדו”…
— “בן פורת יוסף”, בן עשרים ושתים שנה ומעלה ועדיין לא חשבת בדבר… לא תחול בך עין רעה… עד עתה עדיין לא מצאת לך פנאי לחשוב על עתידך, אבל מה משמע שעדיין לא החלטת מה לענות לי והרי שאלתי בעצם היא מה החלטת לענות לעצמך; כלום לא שאלת עצמך עד כה: הרי אני, בריה שכמותי המכונה חסדאי אלשיך, מה מקומי ומה חלקי בעולמו של הבורא? אבל אליבא דאמת, לא יתכן שלא חשבת ושאינך חושב לעתים על עתידך; הרי אדם בר־דעת אתה, רק מי שדעתו טרופה עליו אינו חושב ואינו דואג. אבל אני מכירך יפה יפה מלימודך בתלמוד: יש לך דוקא שכל ישר, אבל תמיד ביקשת להעלות קושיה גדולה “נו קאייגה מאל” (כביכול), במקום שאין קושיה, שידעת שאינה, ושאין יסוד לפילפולך, אבל כזאת אהבת… ועתה אתה מפלפל ללא יסוד וללא טעם בענין חמור, בענין עתידך. או אולי, אולי אתה מסתיר מחשבתך האמיתית… משום מה אתה המסתיר? אה? לא אבין, לא אבין… — איך שהוא, לך עתה וחשוב כמה ימים בדבר, אחכה לך שבוע ימים ויהי רצון שתדבר אלי דברים ברורים ומובנים.
ד. בבת עין־אמו 🔗
למחרת היום לא קם חסדאי באותה שעה שהיה נוהג לקום יום יום. משסרה אמו למקום משכבו לדעת משלומו, התלונן כי חש הוא בראשו והרגשת בחילה לו; פניו היו נפולים קצת. גם חומו עלה מעט.
עוד אמש, בשעת ארוחת הערב, הרגישה האם בעצבות שבפניו ואמרה לקחת דברים עמו אחר הארוחה, אבל נטרדה בענין אחר ולא איסתייע הדבר. ואילו עתה מצטערת היא שלא הקדימה לדאוג לו אמש.
האֵם, אחת “הבוליסאס” (תואר לנשים כבודות) הנעלות והמיוחסות ביותר בעיר, אף היא הביאה עמה בשעתה יחוס־משפחה גדול — ויחוס נמזג ביחוס ונתעלה ונשתבח מאד.
דיוקה של האם נאֶה, אהוד; פנים עגולים למלאים, בהירים לה, נסוכים נועם וחן, אלא שגם הם נוקשים קצת מרוב יחוס…
פני חסדאי כמו יצוקים על פי קוי פני אמו כיופיים וכחינם. ונראה שגם מידותיו ותכונותיו, לרבות עדינותו־איסטיניסותו ירושה הן לו מאמו, אלא שבכל אלו יפה היה כוח הבן מכוח האם…
והאם ידעה תמיד אהבה רב ודאגה יתרה לחסדאי יותר מאשר ליתר בניה ובנותיה. לדידה היה חסדאי בחור נעלה למופת, אציל, יפה־רוח, כמו אחד “פּרינצי” (נסיך). מדי ראתה אותו בצעדו ברחוב מתונות ונכבדות היתה שבעה נחת, כאילו ציר שלוח מבית מלכות מהלך לפניה ועיניה רואות וצוהלות.
עתה, עם בוקר, קרבה האם אל מטתו, גחנה אליו, ליטפה את פניו כלטף את פני תינוקה ואמרה: מיד אשלח לקרוא לרופא.
— לא, סיניורה אמא, אין צורך.
— היאך? הנה החום עלה עד 37.5 ואתה מרגיש רגש בחילה, יבדוק הרופא ויגיד.
— לא, סיניורה אמא, לא כדאי, אין זאת מחמת פגיעה גופנית, זה ענין אחר… זה מצב־רוח.
— כגון מה, בני? מה אירע לך?
— קש לבאר לה, סיניורה אמא, זה לא ענין בשביל אמהות… פשוט: הצערתי, נעצבתי מאד… זהו מחמת צער…
— ממה? מי גרם לך צער? מתי? הגד לי, אני מקוה שאוכל להבין כל ענין שנוגע לך…
— סיניור פאדרי (אדון אבא) דיבר אלי אתמול לפנות ערב. העיק עלי…, דיבר קשות כדרכו… דבריו פצעוני… העליבוני…
— על שום מה? בגלל מה?
— אנה אמרתי לה: זה לא ענין בשביל אמהות… הוא מאיץ בי שאהיה סוחר או פקיד… תאמר היא, אמא, האם מתאים לי לעמוד בחנות של סחורה, או פקיד באיזה בית מסחר? כלום לכך אני נולדתי?…
הוא תלה עיניו בפני אמו כמצפה לראות מה תגובתה לדבריו…
והיא, אמנם, הנידה ראשה כאומרת הן ומצדיקה את דבריו. אז הוסיף ואמר: גם אומר לי סיניור, שאלך ללמוד ואֵצא “אבוקאדו” (עורך דין) או רופא, אבל זה לא פשוט כלל. לשם כך צריך “דיפלום” של בית־ספר מסויים (בית ספר תיכון) וצריכים “לתת” בחינות. עכשיו אני אלך בגילי לבחינות? ואם נניח אחת מני אלף, שיהיה לי דיפלום כזה — אח"כ צריך ללמוד חמש־שש שנים ודרוש כסף — לפחות אלך לירות — מהיכן אקח? הוא לא יתן לי אלא משהו… והוא רוצה שאחליט תוך שבוע ואודיע לו תשובתי… מה אחליט? מה אגיד לו? מה אעשה?
בדבּרו לאטו הקשיבה האם רב קשב לבל תפסיד מלה ממוצאי פיו, למען תוכל להוכיח לו שהיא מבינה גם בענינים, שהוא חושב שאינם שייכים לאמא…
משהתם דברו — החרישה רגע ארוך כמהרהרת אחר דבריו… והוא השפיל מבטו בין ידיו ולא נשא עיניו אליה כאישור לטענתו, שאין הענין שייך לה ואין הוא מצפה דבר ממנה…
אולם האֵם השמיעה דברה לאמר: ראה, בני, אתה אמור לי מה מחשבתך, מה אתה רוצה להיות ואני אקח דברים עם סיניור פאדרי; אני מקוה שישמע לדברי, רק אתה אמור לי מה…
— גם זה קשה לבאר לה… אבל בכל זאת אעשה רצונה… אני רוצה עוד ללמוד לבדי, בלי מורים, יש חכמים בעולם שלמדו מעצמם. יש כאלה חכמים גדולים בעולם. אני רוצה לכתוב ספרים; בתחילה ספר חכמה אחד, של מחשבה, כמו פילוסופיה, שייצא לו שם בעולם… לשם כך נחוץ רצון, זמן, סבלנות וכסף; צריך אני לפחות ללמוד חמש־שש שנים; וסיניור פאדרי, אני יודע, לא יסכים, לא יקבל דעתי ושוב יכעס ו… יעליבני…
האם השיבה מיד: ראה, אהובי, אני אדבר אל סיניור. אני יודעת שאולי גם אלי לא יקשיב ועלול הוא “לתת לי שבירה” אחת בדיבור קשה. אבל אני אדע איך אסיח לו. מדוע לא ניתן ליתן לך ללמוד כמו שאתה רוצה? המניעה יכולה להיות אצלו הכסף. ואני אדאג שיהיה לך הכסף, כמה, למשל, יהיה דרוש לך בחודש.
— שנים־שלושה נאפוליוניס (לירות זהב).
— שפיר. אני אמצא מקור לכסף… אתה אל תעצב ואל תקח דאגה עמוקה בלבך.
ה. בנגלה ובנסתר 🔗
כעבור שבועות מספר נראָה בעליל, ששביל חייו של חסדאי אלשיך כבוּש וסלול לפניו בכיוון אשר בחר בו: כל הימים יושב חסדאי בחדרו שקוע בספרים ו“לומר חכמות מעצמו”.
מה גרם ומה הכריע להביא את האב, המעמיק ראות ישרות והשופט בהגיונו נכוחות, העומד על דעתו והתקיף בדברו, לבטל רצונו ולהסכים לחפץ בנו? ודאי לא בכוח ההגיון שבטענות האֵם או הבן, אלא דוקא בכוח תבונתו של האב ובכוח תפילתה של האם, אשר ברוב אהבתה לבנה זה העתירה והתחננה לפני בעלה, שימלא זו הפעם האחת רצונה ויניח לבן ללמוד חכמות ו“סטודיוס” (עיונים) לבדו ומסכום ממון שלה (נכסי מלוג) יעניק לו, אשר דרוש לו במשך חמש שש שנים. ויען וביען העמיק האב ראות ושפוט כדרכו, סבר, שאם יעמוד הפעם על דעתו, זולת שיהיה כבז ומשפיל את רצון רעיתו, עלולים הדברים להתגלגל למצבים קשים ולהגיע לתוצאות מרות ולכן קיים הפעם: “בטל רצונך מפני רצון אחרים”.
אז קרא לבנו אל חדרו. פתח ואמר לו: לא קראתי לך לשם מתן עצות בלכתך בדרך שבחרת בה, אי איני מבין דבר בחכמות חיצוניות ואיני יודע לשונות — ואיני יכול איפוא לבחון ולבדוק מה תלמד ואם תיטיב ללמוד ואם תצליח בלימודיך, אלא קראתי לך בשביל להגיד לך, שעם שאיני מרוצה כלל בדרך שבחרת בה ואדרבא מצטער אני שכך עלתה לי לראותך בוחר בדרך כזו — בכל זאת לא ארפה ידיך וכל שכן שאיני רוצה לנבא רעות, חס ושלום. אדרבא: לא אשאל ולא אנסה, למד בדרך שאתה רוצה ונראה מה יהיו חלומותיך. מראש חודש ואילך אתחיל לתת לך כל חודש שני נאפוליונים. אמרת לגברת אמא, שאתה צריך שנים־שלשה נאפוליונים. סבורני שמספיקים שנים בהחלט. בסכום כזה מתקיימת משפחה קטנה די מחסורה — יספיקו גם לך. ואיני דורש ממך שום תנאי ושום דבר, רק שתשמור כראוי על ה“ג’ודיזמו” (היהדות) שלך. חלילה לך שעל ידי עיון בחכמות חיצוניות תסטה מיראת שמים. אם תאבד יהדותך כדי לקנות חכמות חיצוניות, תדמה למי שמתעוור והולך לקנות לו משקפים לראות. עתה לך לשלום וה' ישפות שלום.
— תודות רבות, סיניור, אשמור על דבריו תמיד.
מכאן ואילך הרפה האב ידו מחסדאי כאשר אמר. רק לפרקים ביום שבת יש וקרא לו להצטרף אל אחיו הצעיר, ישבו לפניו ועברו על סוגיא מסויימה או על “ענין” מאחד ספרי הפוסקים.
ואילו כל ימות השבוע ישב חסדאי בחדרו ושקע בספריו. בעיני אמא היתה אוירת הבית באותם הימים ספוגה רוח נעלה, רוממה, מלימודיו העמוקים והנערצים של חסדאי. רק דאגה אחת ועוד אחת תשכונה בסתר לבה: האין הוא מתיגע מדי ברוב מחשבותיו? פחד סתר יכרסמנה: שמא צפויה, חס ושלום סכנה לשכלו מרוב מחשבותיו. אך לבה לפיה לא גילה: מה אשה כי תבין דרך גבר נעלה כחסדאי? ואילו דאגתה השניה השמיעה לעת מצוא לאחותה הצעירה ממנה (גם היא אֵם לבנים ובנות גדולים — כולם נשואים): הריהו…. חסדאי היקר, כבן עשרים ושלוש…; בגיל כזה האין ראוי, האין נחוץ, שתהיה בת זוגו צמודה לחיקו? האין צו העלומים תובע זאת ממנו במפגיע? ואיך הוא, היקר, מהלך, ועוד יהלך, חמש־שש שנים כך, “ביקאר” (רווק)? פליאה דרכו ממנה. ואחותה השיבה אמריה לה: מסתבר, שגבר מסוגו של חסדאי תשוקתו לחכמה גדולה מתשוקתו לאשה…
וחסדאי בשלו: בספריו, במחשבותיו ובמהלכיו: מבוקר עד ערב צלל כביכול בתהומות ספריו ורק פים או פעמיים לשבוע יצא לשעה־שעתיים לטיול מחוץ לעיר. אולם רוב ימות השבוע יצא לשאוף רוח עד קצה הרחוב. שם, סמוך לקצות העיר, נמצא בית אולפנה גדול, שבאותן השעות פנוי מתלמידים. אל הטיול מחוץ לעיר יצא כדרכו לבוש פאר, מהודר ומשוכלל, כבן מלך שמואיל להלוך ברגלו בחוצות קריה; בגפו יוצא ובגפו חוזר, בלא חבר, בלא רע. הוא ואפסו עוד. הוא שלו לבדו.
ואילו לטיול הקטן עד קצה הרחוב יצא במדי בית (נאים ויקרים גם הם), בנעלי בית ממין משובח ומחרוזת אלמוגים בידו. אף כאן, ברחוב הקטן, לאיטו יצעד, פסיעה פסיעה, ככלה לקראת חופתה. משמגיע לבית האולפנה מואיל הוא לעלות לקומה השלישית. שם אוהב הוא לעבור, עבור ושוב פעמים מספר, במרפסות הגדולות ואחר יישב באחד החדרים שעה ארוכה ליד חלון הנשקף להרים ולאופקים הרחוקים.
המשרת והמשרתת אשר על הבית עסוקים בנקיון הבית. הם מתכבדים מאד שכבוד מעלתו מכבד את המקום, גם נוהגים לכבדו בספל קהוה. הוא נכנס בשיחה עם האיש או עם האשה וגם אל הנער, בנם, ידבר בחיבה, כאחד האדם. לעתים קרובות יעניק להם, אחר שתיית ספל הקהוה, מטבע בנדבה. גם לנער יעניק מה…
האיש והאשה שבעים רצון מטוב לבו. ביניהם לבין עצמם יסיחו: נדמה כאילו “הוא” בעל “גימל” (גאוה). אבל הרי ענו הוא בתכלית, מדבר עמנו בפשטות ברעות, כאחד מאתנו.
גם עם הנער ידבר לעתים… הנער כבן ארבע עשרה, צחור־פנים שמנמן, רשלן במהלכו, ומבטו כחולם או הוזה.
ובאחד הימים — בסור הנער לקומה השלישית בחדר שישב חסדאי — דיבר אל הנער ארוכות, קלות וחביבות, עד שגילה לו “סוד” כמוס ואמר לו בפירוש שהוא אוהב אותו… כן… כן… והוכיח לו דברו בפועל: נשק לו הרבה הרבה, נתן לו מטבע כסף, הושיבו על ברכיו והשתעשע עמו עד שהחשיך היום — — —
מכאן ואילך — ידע הנער לשמור סוד… כשבא סיניור חסדאי לבית לפנות ערב והנער ידע שהוריו טרודים בעבודתם, או, לעתים, נעדרים מן הבית, עלה הנער לקומה השלישית, וסיניור חסדאי השתעשע עמו שחפצו והעניק לו אתנן טוב מידו הנדיבה…
ויהי היום, בשוב חסדאי הביתה, אחר היפרדו מן הנער באחד מביקוריו הרבים, מצא את אמו יושבת לבדה באפלולית שבחדר באין איש ושאלה בתמיה: מה לה סיניורה מאנה (אמא)? מדוע תשב לבדה בחשכה? שמא תרגיש עצמה לא בטוב?
— לא, אהוב, כלל לא, אני יושבת וחושבת עליך… מה מאד אכסוף לראותך עם אשת נעורים על ידך…; ידאב לבי מאד שהנך בגיל כזה בלי אהבה, בלי רעיה, בלי ששון חיים…
— אל נא, גבירה אמא, אל תהגה בזאת. אין אני חושב כלל על כך, ואין לבי הולך אחר דברם כאלה. הלימודים והעיונים — המה כל מעיני… אל נא תקח דאגה על כך…
ספק נחה דעתה של האם מדבריו, אך דעת הבן נחה עליו לחלוטין.
ו. כקצף 🔗
ויקר־שמו ורוב תהילתו של חסדאי נישא בפי מיודעיו (בעיקר מקורבי הבית) ימים על ימים. ובני הבית — זולתי האב — על כפים נשאוהו. ובכל עת מצוא סיפרו בשבחו, הגדילו שמו ומנוּ מעלותיו…: “הוא מכין ספרים”, “הוא מלומד מעצמו”, הוא “בעל מחשבות עמוקות… מאד”…
אכן יש ונתקשרו הזדמנויות בבית, שהמשפחה שבעה נחת ממעמדו של חסדאי: בימי חגים ביקרו את האב “כראש ועד העיר”, ראשי השלטונות שבעיר. כשהיו אלה ערבים, ידע האב בעצמו לשאת ולתת עמם די צרכו. אולם עם שרים תורכים — היה לחסדאי המתורגמן; ולעתים בקרו בבית גם אורחים נכבדים דוברי לשון צרפת — ולהם היה שוב חסדאי המתורגמן. כשעמדו האורחים לצאת, היו משבחים “מענה לשון” של חסדאי, אם בדרך נימוס או בדרך אישור, ובני הבית היו מתמוגגים מנחת; אולם האב, כיוון שלא שמע ולא בחן הדברים בעצמו, לא צהל ולא שיבח.
ואילו מי שעקב ימים על ימים אחר צעדיו של חסדאי וצפה מהלכיו וידע עלילותיו, הנגלות והנסתרות, נוכח לדעת, שבמשך תקופת לימודיו־עיוניו לא הגיע חסדאי לשום הישג של ממש, לשום מעלה כמשמעה, לא בלימודיו, לא ברעיונותיו ולא בפשט־ידיעותיו. כן לא חל שינוי של ממש, שינוי מבפנים, באישיותו של חסדאי, עם שבמשך שש השנים גילגל הזמן כמה וכמה תמורות וחליפות במסלול חייו של חסדאי, כגון: עקירת ביתם, בן כמה דורות, מן העיר העתיקה אל מחוץ לעיר; נישואי האחיות הגדולות; בחורים בני גילו של חסדאי, ממשפחות מיוחסות וממשפחות פשוטות, עניות, הספיקו ללמוד מקצוע של ממש: מהם היו רופאים, מהם עורכי דין, או מורים או מהנדסים, בעוד חסדאי עדיין רבוּץ הוא, בשנה השישית, בזוית שבחדרו, וכל שהיה אביו נפגש ברחוב עם אותם בחורים, שהיו רופאים או מורים, היה בוכה בקרבו, שלא זכה שבנו יהיה כאחד מאלה.
אולם הגיעו ימים שגם האב נוכח לדעת מה דלה ועלובה חכמתו־השכלתו של בנו.
כיצד? — שני אירועים שחלו באותה שנה, הששית, גילו חרפתו.
האחד — ענין “אגרת הבקשה”. גבאי הקהלה ראו הכרח לשגר אגרת בקשה לעיר הבירה בענין גזרת מלכות אחת על ישראל, שהיתה שלא כדין ושלא בצדק וביקשו להעביר מעליהם את רוע הגזרה.
המתורגמן הקבוע ליד הועד שכב אז חולה אנוש בבית החולים. אנשי הועד חששו למסור תרגום הבקשה לממלא מקומו, שעדיין לא בטחו בסמכותו במלאכת התרגום. אותה שעה באו הכל לידי מוצא פשוט: יואיל הבן, סיניור חסדאי, לתרגם האגרת.
בערב, כשמסר האב לחסדאי את האגרת לקראה, קראָה, חזר וקראה ואחר גמגם במקוטעים: מחילה, מי סיניור, “זה לא יוצא לי מן היד”.
— מה? כלומר? תמה אביו נדהם.
חזר ואמר: לשון ענוה וצער, כביכול, שאין ידיעתו בלשון המדינה מגיעה עד כדי תרגום אגרת כזו.
האב החריש רגע ארוך, כמו נאבק עם עצמו מה דברים יטיח כנגד בנו ואחר אמר: מוטב לי שלא אומר שום מלה עליך, רק על עצמי אומר: הריני ככלי מלא בושה לפני הועד, שהרי הכל יודעים שאתה יושב שנים על שנים ולומד לשונות וחכמות — מה אומר להם?
השיב לו דברים בגיבוב, שכתיבת בקשה בלשון תורכית קשה מאד, שכן יש לכתוב כל המכתב במשפט אחד ארוך, כרצועה ארוכה — והוא אינו בקי בכך…
הפסיקו אביו ואמר: כל מה שאמרת והסברת — כאילו כלום לא אמרת. שהרי ידוע לכל, שאין זו חכמה עילאה. הנה בפתח “הסראייה” (בית הממשלה) יושבים כתבנים, אנשים פשוטים, והם יודעים מלאכה זו, כלומר: אפשר ללמוד ולדעת ואתה, מסתבר, לא למדת ולא ידעת או רע מזה, למדת ולא השגת… נראה, שאין ידיעתך בלשונות מגיעה אלא עד כדי דיבור… לדבר, לגלגל מלים, אתה יודע… גם העגלונים אצלנו ומורי הדרך לתיירים יודעים לדבר, אבל לשם כך אינם יושבים שש שנים תחתיהם…
ושלחו מעם פניו.
אולם עם כל הצער והעלבון שגרם לו ענין זה — לרעייתו, שבנה זה תכלית השלמות בעיניהם, לא סיפר דבר. הן יחשיך עולמה בעדה… הן עלול לבה להישבר.
ברם לאחר חודשים מספר חל אירוע שני:
קבוצת יהודים יוצאי אלג’יריה נזקקו לערוך תזכיר לקונסול הצרפתי בעניני זכויותיהם. הם מחפשים אחר אחד חכם, שדעתו רחבה ולשונו (לשון צרפת) משובחה. מי שהוא הורם, שאיש מהולל כזה הוא סיניור חסדאי אלשיך. פנו אליו, חילו את פניו — וסירב להם. שבו והדגישו שהוא רק יחבר את התזכיר והם יתנו למי שכותב “כתיבה תמה” שיעתיקנו — ולא נאות להם.
משהגיעה השמועה לאביו, לא עצר כוח להבליג ולהחריש.
בערב קראו לחדרו ושאלו מה סיבה לסירובו, האם משום שלא נאה לו, לפי כבודו, להתעסק בענינם של יהודים פשוטים או משום… מה? הרי בקשו ממנו, כפי ששמע, שיחבר רק טיוטא של התזכיר.
— לא, חס ושלום, לא משום כבוד, אלא איני מתמצא, איני רגיל בכתיבת חיבור כזה…
— כך… שש שנים אתה הופך והופך בספרים ובמחברות ועדיין לא למדת לחבר חיבור. אנא אוליך אני חרפתי? אתה — רואה אני — אינך יודע לא חרפה, לא דאגה ולא אחריות. כל מעשיך וכל מהלכיך אינם אלא כקצף… קצף… אתה בעצמך אינך אלא כקצף על פני המים — — —
שעה ארוכה נשאר האב יושב תחתיו עגום, נדכא, נבוך: מה טיבו של בנו זה? מה מתרחש בנפשו? אל מה בעצם ישא נפשו? על מה ולמה ילך כל ימיו ללא תכלית, ללא חפץ? השלמה נפשו עמו? עם אלהיו? אפשר מחלה נסתרה נעוצה בגופו או פגע מה חבוי בנפשו? מה פשר סודו?
ז. לעג הזמן 🔗
אותן שש שנים ארוכות וריקות, שנות לימודיו של חסדאי מעצמו — תמו מכבר. עתה, לאחר שנתים ומעלה לתום אותה התקופה, מחכים בבית בגעגועים רבים הכל — זולתי האב — לשובו של חסדאי ממסעו בפעם השניה לצרפת ולתוגרמה. ועתה הגיע יום שובו.
הרי קיצורם של הדברים: לאחר אותה שיחה בין האב ובנו בדבר התזכיר בלשון צרפת, סבר האב, שראוי לו וחובה עליו לנסות ולשנות מהלך חיי בנו הנלוזים. הפעם גמר אומר וגילה לרעייתו בינו לבינה בנחת ובמתינות טיבו של חסדאי, כפי שנגלה לו. בלשון רכה, מרגיעה, סח לה שבדעתו להפסיק מתן כל ממון לחסדאי. "חוששני וּאמר לה שדוקא משום שכל ימיו מוגש ומוכן לו כל מחסורו בלא טורח ויגיעה, מעולם לא ינסה לעשות דבר של ממש ולא יעמול להשיג משהו שבערך; אבל אם ימצא עצמו חסר־כל, יראה עצמו חייב ומוכרח לעשות משהו כדרך בני אדם מן הישוב.
רעייתו היתה כמתחננת: אנא, אחלה פניו, אל יפסיק לו הכל, כלום אני ראויה לייעץ לכבודו? חסדו זקוק לעצה שלי? אבל לבי אומר לי, לא טוב הדבר…. לא טוב נעשה, ישאיר לו חצי הסכום…. בכל זאת לבי אומר לי, ששמור לו מזל עליון…, לא יתכן שלא שמור לו… אני חולמת הרבה… אני חלמתי כמה פעמים שהוא, חסדאי, פאשה, וזיר, כן אחיה (כמו שהיה דודי, כידוע, שר גדול בסטמבול). איני מספרת לאיש שום דבר… אבל אני חולמת… כלום לשוא אני חולמת? פעם חלמתי שנהיה חכם באשי, עם פריג’ה1 ומצנפת כמו סיניור רב…
משראתה חיוך לגלוג בשפתיו, אמרה כחרדה: אל נא יפתור החלומות, חלילה, לרעה… לטובה… לטובה יהיו, כן יהי רצון.
ובדברה היו פניה המלאים, היפים הצחורים, אחוזים אדמומית מהתרגשות, עיניה הבהיקו מנוגה רב והביטו ישרות בפני בעלה בחרדת ציפיה לדברו…
דומה נכמרו רחמיו עליה ועל חלומותיה ואם כי דיבורו היה כרגיל חמוץ, קפדני, חיפש עתה מלים טובות להרגיע לב האם־הרעיה:
— ניחא, לא אטען כנגדך, דיי מה שאמרתי לך ולו. מכאן ואילך לא אתערב בעניניו הריהו כבר בן אדם, בן עשרים ותשע. והוא בנך כמו בני. אעשה למענך וקבלי את עניניו בידך.
היא לא סיפרה דבר מכל אלה לחסדאי, אבל באותו יום בערב הביאה צנצנת שמן לבית הכנסת הקרוב לבית.
*
האב הישר והנאמן לעצמו עד תכלית, מחששו, כנראה, לחמורות מאלו, שמר הבטחתו: חדשים על חדשים לא לקח דברים במיוחד עם בנו. הוא לא הפך לו עורף, לא נהג עמו בקושי אבל גם לא הסביר לו פנים ולא גילה לו אות חיבה.
במרבית הימים היתה זאת לבן מקור למרירות, עגמימות ודיכאון.
האם עמדה שוב בפרץ. מחרדתה פן ירע לבן מ“אוירה מחניקה” זו, עשתה כל שיכלה ושילחה את חסדאי לחוץ לארץ ללמוד “זמן מה”.
כשנה וחמי שהה בחוץ לארץ. ובעת שובו כעת הביתה מלאו לחסדאי שלושים ושתים שנה.
ברם משחזר — חזרו גם הימים למהלכם וחזר חסדאי לסדר יומו. אמו ואם אביו — כל מעייניהם עתה מופנים לענין אחד: “לסידורו” של חסדאי, למצוא בת זוג ראויה והגונה לו. חיי נישואין — הם תקות הויו עתה, שהם עשויים לקרבו אל דרך חיים מתוקנה וישרה.
ובעוד הם מחפשים כמו בנרות מזל הגון לבן — חל לפתע מפנה לא צפוי ולא מצוי בשממון חיי חסדאי, שנראה לבני המשפחה ככוכב מאיר ואילו כשלעצמו היה זה מעין לעג מלעגי הזמן.
כחודשיים לאחר שובו ממסעו נתקבלה טלגרמה מקושטה וזה לשונה:
28 מארס, 1912
כבוד חסדאי אלשיך.
מינינו אל כבודך חכם באשי בעיר המחוז גרה. התחלת הכהונה בראש חודש סיון שנה זו. מכתב מפורט בדרך.
ראש הרבנים
ניתן לומר כלשון המליצה: רעם אדיר בעיצומו של הקיץ לא היה מדהים, כפי שהדהימה ידיעה זו את בני המשפחה, ובמיוחד את האב: חסדאי חכם באשי בעיר ואם בישראל — האין זו בדיה?
אולם תוך כדי שיחה שקטה בין האב והבן, השמיע חסדאי, שבשהותו אשתקד בסומבול היה מבקר תכופות בבית ראש הרבנים. שם נזדמנו לעתים אנשים נכבדים, שרי השלטונות ואורחים אירופיים והוא, חסדאי, השתתף בשיחות בלשון תורכית וצרפתית. ראש הרבנים היה שבע רצון משיחו וגילה לו הרבה אותות חיבה. המינוי הזה הוא קציר און השיחות…
האב לא עצר כוח מעצור בלשונו ואמר: אם כן, זהו כעין רב מטעם. עשית רושם בדיבור… לדבר, כנראה, אתה יודע… ובכל זאת גם לרב מטעם דרוש עוד משהו מלבד דיבור; מי יתן ותצליח בדרכך.
והאם — גם היא לא יכלה לעצור בלשונה והשמיעה חלקה: אני מבטחי בבוראי, שכשם שנתקיים חלומי, שחסדאי חכם באשי, כן אזכה לראותו צמוד לבת זוגו ונגילה ונשמחה בו.
וכל אותו שבוע, כשבאו רבים מידידיו ורעיו של האב לברכו ואיש איש השמיע את ברכתו כנהוג: “מלכים מחלציך יצאו”, “בן חכם ישמח אב”, “תורה מחזרת על אכסניה שלה” (שגם זקניו של חסדאי היו רבנים), היה האב משיב למברכים בפנים צוחקות. ואילו מי שידע את רגשי האב לבנו, הרגיש כי ימר לו לאב מאד, שבגלל בנו זה נאלץ הוא להעמיד פנים ולסלף האמת שבלבו ולהיראות כאב מאושר, שבנו הגיע למשרה רמה כזו בעודו צעיר לימים…
ומשנודע לאביו, במקרה ובעקיפי עקיפין, שהדרשה הראשונה שלו, נאום הפתיחה שעליו לנאום בעיר כהונתו, חיבר בשבילו, בהסתר ובסוד, שבוע לפני נסיעתו, מורה עברי צעיר, בן גילו של חסדאי, בנו של מי שהיה חנוני ברחוב היהודים בעיר העתיקה, הדהימתהו שמועה זו, הלמה בלבו וחילחלה במעיו, כאילו הושקה בכוח קוּבּעת לענה… במאמץ שאין למעלה הימנו התגבר על עצמו משפוך קיתון של לעג על ראש בנו החכם באשי ימים מספר לפני צאתו למסעו…
בשלהי אייר נסע חסדאי לעיר כהונתו.
ח. כצל עובר 🔗
באמצע השנה השניה לנסיעת חסדאי, בעוד האם מצפה, כמשאלתה כל הימים, לבשורה טובה כי תגיע ממנו, שנמצא לו סוף סוף “מזל עליון”, בחורה נעלה ומפוארה כפי שראוי לו, הודיע החכם בשי במכתבו, שהאקלים באותה מדינה קשה וכבד, חם ולח, ומעיק עליו למדי. ובמכתב שהגיע סמוך לשלהי השנה היו בו כמה רמזים על סיום תקופת כוהנתו בסוף השנה.
ואמנם מיד בתום השנה השניה שב חסדאי לבית הוריו, לחדרו, לפינתו, כאילו לא חלה שום תמורה במסלול־חייו מאז ועד היום. היתה רק סטיה קלה, שחלפה כצל עובר.
לסקרנותם של מקורבים וידידים, שביקשו לדעת מדוע קצרה כל־כך תקופת כהונתו של החכם באשי, השמיעו בני המשפחה תשובה פשוטה וברורה: “נו לי דישו אל אויר” (לא “אמר” לו האקלים), לא הרגיש עצמו שם בטוב וחשש לבריאותו. הרופאים יעצו לו: מוטב שישוב לאקלימו…
הכל סברו וקיבלו וכל שכּן האֵם, שבטחונה בבנה ואמונתה בבוראה לא נתערערו בה כמלוא נימה. רק האב לא סבר ולא קיבל, שכּן טעמו ונימוקו עמו: מדוע לא הרגיש כלל באקלים הגרוע בשנה הראשונה? ומדוע אין תגובה כל שהיא מצד מנהיגי אותה קהילה על פרידתו של הרב מעמם לאחר תקופה כה קצרה? ומדוע לא הואיל ראש הרבנים בבירה לרמוז לו, לחסדאי, שיציע לו לעת מצוא כהונה אחרת במקום שאקלימו טוב וקל?… מסתבר שמשהו היה לא כשורה, ואותו משהו לא נודע כל עיקר… ברם, האב לא ראה כל צורך גם לשוחח עם בנו על כך, כי מה יתן ומה יוסיף ה“בירוּר” מפי הבן עצמו?… דיו שהוא רואה שלא חל כל שינוי לא באופיו ולא באורח־חייו של בנו; כמאז מתבודד הוא גם עתה בחדרו, שקוע, כביכול, בתהומות הרהוריו; לעתים רחוקות יואיל ברוב חסדו להופיע בחוצות קריה בלויית אדם נכבד, כאילו סולד הוא מחברתו של סתם בן־אדם, ולפיכך אין לו לא רע ולא חבר וכל שכּן שאינו ידוע כלל ידיד מהו. כך נהג לפני היותו חכם באשי ואף כי לאחר היותו נושא משרה רמה.
אולם אף־על־פי־כן על בעיה אחת במהלך חייו של חסדאי היה האב משתף צערו בצער האם: על רווקוּתו של חסדאי. בענין זה נגלה שרחמי האב לא תמו. וכל שעלתה שיחה בנדון זה בינו לבין רעייתו היה הוא מוכן לעשות כל שאפשר לעשות הן בעצתו והן בהשפעתו ואף בהוצאת ממון (בשביל סוג שדכנים מיוחד, שלא היו פוגעים ברגשות חסדאי); ולא אחת ביטא בשפתיו: צר לי עליו… היאך שרוי הוא בלא אשה כל השנים הללו…
אבל הבעיה היתה קשה מאד לפתרה: בנות נאות והגונות ממשפחות מיוחסות, שהיו בנות גילו, פחות או יותר, כבר נישאו כולן בשעתן. אם יש ונשארו פנויות — ודאי לא היו מן הנאות. אולי האב עצמו היה גורס כדאתמר: “נחות דרגא ונסיב אתתא”, אבל — לא חסדאי…
והבעיה קיימת.
ואילו חסדאי בעצמו, מתוך להט דמיו, נאלץ לנהוג גם בנדון זה בשיטתו, בדרכו, דרך הנסתר והנגלה כאחת: בנגלה, כלפי חוץ, נראה תמיד “מגוהץ”, שוה־נפש, קר־מזג, ואילו בנסתר ביקש לו פורקן ככל שנקרה לו בסתרי סתרים.
ט. גזר דינו בידו 🔗
כשחזר חסדאי מכהונתו נמצאה בבית משרתת, עלמה כבת שבע עשרה, ממשפחה קורדית מדלת העם. היא נתקבלה לעבודות הבית לפני שנתים, נערה כבת חמש עשרה. לפי מהלכיה בבית נודעה כנערה טובה, פשוטה, חרוצה, שחורת שער, צחורת פנים, רמת־חזה, מלאת גו, לא יפה ולא כעורה. בבוקר היא לעבודה ואחר הצהרים שבה לביתה.
מסתבר, שבים הראשון שנפל מבטו של חסדאי עליה — ריחפה כרגע בראשו תכנית כיבושו של היצוּר הזה לפרטי פרטיה…
זמן מה, כשבועיים ימים, אזר כל חיליו לנהוג כך, שהיא תרגיש ותראה, שהוא אינו מזכה אותה אף במבט עין אחד, כל שכן שלא פנה אליה בדיבור כל שהוא, גם אם נזקק לפעמים לשירות מידה, לאמר: מציאותה בבית אינה מורגשת לו כל עיקר. כולי האי — כדי שתבין מי הוא, כדי שתדע שהוא אחד, יחיד מיוחד — לא ככל האדם. והיא, בתומה, קיבלה את הדין בלא כל פקפוק והתהלכה בבית בריחוק ד' אמות ממנו.
לאחר תקופה זו הגיע לידי חליפת דברים קצרים, מעטים עמה, בחישוב מדוקדק, כמי שמונה גרגירי זהב… וברמיזה ברורה, שעליה להסיק משיחתו שזאת מעמו גודל נפש, ויתור מרוּם מעלתו, או מענווה רוממה (בחינת: ניגודים מפתיעים — כאורות מסנוורים).
עם זאת הזהירה עוד בשיחה הראשונה, שעליה לשמור בסוד שהוא מדבר עמה, כי הוא מדבר עמה, משום שמצא שהיא ראויה לכך, אבל איש לא יוכל להבין זאת — לכן יד לפה.
לאחר “תקופה” זו, שארכה גם היא בערך שבועיים, הגיש לה בסתר תשורה: מטבע זהב, שעולה כמעט ככל משכורתה בעבודת חודש, שתגיד שמצאה בשוק… כך… מציאה… ולאחר שבוע — אמר לה, שהיה רוצה לקנות לה עדי יקר, אבל הן לא תוכל לגלות מי הנותן, לכן הוא נותן לה שלשה מטבעות זהב — תשמור אותם לעצמה בסתר…
אז נפקחו קצת עיני הנערה, אבל עדיין פיה היה סגור, כי עדיין לא הבינה כל טיבו של האדון הרם…
ובאחד הימים, כשהאם הלכה בשעה מוקדמת בבוקר מהבית לענין מה, נזדרזה המשרתת בעבודתה וגמרה כשעתיים לפני הזמן הרגיל, התלבשה והתכוננה ללכת.
הוא יצא מחדרו ושאלה: למה תלכי כל כך מוקדם?
— גמרתי הכל הכל.
— האם נחוץ לך ללכת לאיזה מקום?
— לא. ככה. גמרתי — אני הולכת.
— את לא רוצה לשבת מעט עמי?
— אה, בקשה, בקשה — אמרה צוחקת־מתנגדת — אם אדון חפץ, כל הלב.
נכנסו לחדרו. הורה לה לשבת וישב על קצה הספה והוא לא רחוק ממנה.
— הגידי לי מה, למשל, היית רוצה שאתן לך… הגידי באמת מה שאת רוצה.
— אני? אני לא רוצה כלום. אני אפילו לא יודעת למה אדון תתן לי מתנות כל כך? באמת למה?
— יען שאני אוהב אותך.
— אדון אוהב אותי? איך זה? מה זה?
— למה לא? את טובה, נחמדה, אני אוהבך.
— אבל אחד אוהב בחורה — עושים חופּה, אתה עושה חופה עמי?
— אבל קודם צריך לשאול אותך: את אוהבת אותי?
— אני? כן… מעט… כמו אוהבת…
— למה כמו אוהבת?…
— יען אתה אדון טוב… יפה… יש לב טוב, פנים כך… “אדוניים”, בשביל זה — אוהבת מעט…
— את רואָה? את אוהבת אותי מעט ולמה את אומרת “חופה”…?
— בשביל אוהבים הרבה, צריך קודם מנסים…. עד שאוהבים הרבה…
— טוב, תתחילי לנסות… בבקשה…
— אני מתחילה? אתה מתחיל…
והוא התחיל — — —
— שמע, אדון, הנשיקות שלך נפלא! זה נשיקות של אדון. נפלא… אני כבר אוהבת עוד “מעט”… אתה אוהב הרבה… כן… אני רואה… טוב. עכשיו אי הולכת.
לאחר התחלה טובה זו באו המשכים כפעם בפעם לפי ההזדמנות, אם המשך קצר וחטוּף או פחות קצר ופחות חטוף.
וחסדאי נוכח לשמחתו — ולא שיער: אולי לאסונו — שהיא אוהבת אותו בכל “המשך” עוד מעט…
אז נזדמן יום לא צפוי לחסדאי: ההורים נסעו לשמחת משפחה אל עיר קרובה ליום ולילה.
המשרתת באה כרגיל בבוקר לעבודה כבכל הימים. ומשנודע לה שהגברת והסניור נסעו — הזדרזה בעבודתה, גמרה ונכנסה להתרחץ. הוא המתין לה שעה ארוכה בקוצר רוח. כשיצאה עטופה במגבת גדולה, יצא הוא לקראתה.
— תמתין מעט, רק לובשת מעט.
— לא, לא צריך, אני מבקש ממך, אני מתחנן אליך… עשי חסד… חסד… ובפניו נסתמנו תחנונים, גלויים, אמיתיים, כאיש המתחנן על נפשו. דבריו נגעו ללבה. היא השמיטה את המגבת מעל כתפיה וניצבה לפניו עירומה כולה. עיניו נפקחו כמו הוּכה בתמהון. רגע עמד נדהם. היא נבהלה ורעדה, כשראתה שהוא קרס־כּרע על ברכיו לפניה, אחז בשוקיה ומלמל נרגש בקול רועד: תודה לך… תודה… אני כפרתך… מעולם לא ראיתי מראה כזה… באמת.. היא הקימה אותו, נשקה לו בחום, באהבה, והיתה אומרת: קח, קח אלה (השדיים) לחץ חזק, עשה כאֵב, כן… כך… ובמיטה — התפתלה, השתוללה, להטה וגמגמה: רק זהר, זהר הרבה, לאט, לא עושה ילד… זהר.
לאחר שעה כשקמה אמרה:
— עכשו, אני צריכה תודה לך. באמת… טוב… אתה טוב. אחר כך נדבר עוד… היום די…
לאחר מכן, תוך חודשיים־שלשה, נזדמנו להם עוד שעות כאלה ארוכות וקצרות.
ובאחד הימים, בבואה לעבודתה בשעה מאוחרת מן הרגיל, התבונן מרחוק אליה וראה שפניה עגומים וכל עצמה כנבוכה. היא מצאה רגע הזדמנות ורמזה לו, שרצונה לדבר אליו.
כשמצאה, תוך עבודתה, שעה קלה להכנס לחדרו, פנתה אליו ואמרה: תראה, צרה גדולה, אני הרה.
הוא נשך שפתיו בשיניו בחרדתו: מה? מי אמר?
תשמע, קודם ששה שבועות לא היה זה… דם… החודשי… חשבתי — זה לא זה, כבר יבוא החודש השני — אבל לא בא. אמי שאלה אתמול: מה זה לא בא שני חודשים — בואי לרופא! אמרתי: לא! סיפרה לאבי: אמר אבי: ממזרת, מן השערות אני מושך אותך לרופא — לכי עם אמך! הלכנו. הוא עשה בדיקה. ראה במכונה, אמר: הרה! באנו בבית. אבי נתן מכות. נורא הרבה. הוציא סכין גדול, אמר ישחוט תיכף, אם לא אומרת ממי זה… אמרתי. מה יכולה לעשות? שישחוט?… שישחוט?…
כשפניו חיורים כסיד, פיו יבש כעץ, שאל: מה אמר אביך?
— אמר: הלילה יבוא אצל אביך וידבר לו הכל. מה יכולה לעשות? אמרתי לך כמה פעמים זהר, זהר חזק… אני בחיי ראשי אהבתי לך הרבה…
היא נחפזה לצאת מחדרו ועזבתהו רכוּן־ראש, המום, מחריש — —
כל אותו יום נהג חסדאי כמשפטו כל הימים: שעות התבודד בחדרו, שעות יצא לרחוב, בשעה הקבועה סעד ארוחת הצהרים ואחר נכנס לחדרו ושכב משכב הצהרים.
לפנות ערב, מבעוד יום, קם בחשאי והלך לחדר הרחצה. נכנס לתוך האמבטיה בחלוק לילה. בתער הגילוח שלו שחט עצמו ברוב סימנים שחיטה גמורה — — —
*
מהלם מראֵה הזוועה התמוטטה האם וכרעה תחתיה. שעות על שעות רבצה בזוית שבאולם הבית, פיה פעור, עיניה פקוחות, מביטות לחלל, כמו נאבקת עם עצמה לשוא לבטא מה, אבל לשונה נעה בגמגום, דעתה קפאה מטמטום — — —
בערב, כשסר כל איש מן הבית, ניגש בעלה אליה ואמר לאזנה כלוחש לה רז טמיר: ראי, יקרה שלי, והביני: זה הכשלון… עם המשרתת… לא נורא כל־כך… גם דוד המלך נכשל.. עוד יותר… עם אשת איש… אדם — בשר ודם.. והמעשה האחרון — הסוף — הוא הדבר היחידי האמיתי שעשה בחייו…; הוא ידע, כנראה, בעצמו שכל חייו היו ב…שקר. אבל בסופו הראה גבורה גדולה מאין כמוהו: הוא פסק דינו בעצמו. תהא מיתתו כפרתו.
-
גלימת שרד של החכם באשי. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.