תשתוֹמם, אולי תעקם חָטמך, כשתשמע מה אני בא לספר לך היום: על קניית הזבל.
“כן?”
כן. ודע, כי לא היו ימים גדולים וצבעוניים כאותם הימים, ימי קניית הזבל. תמוה בעיניך, לא?
“האמת לומר…”
המתן. עוד אינך יודע כלל מה הדבר. ובאמת, לראות כיצד קונה אדם היום זבל, מדפדף לו בספר הטלפון, מוצא מספר, מחייג באצבע קלה, מזמין עשר טונות או מאה טונות, זבל אוֹרגאני, מכפּיל במחיר הטונה האחת, קובע מועד תשלומים, ואוֹטוֹ בא בשעתו והופך מאַליו מטענו לאחור, ועושה מאחוריו ערימה גדולה, וחוזר ובא כעבור זמן־מה והופך ערימה נוספת על גבי הערימה הראשונה, ועוד נסיעה או שתים, ויש לך בפרדס כל הערימה הדרוּשה שקוּלה ומדוּדה, עשוּיה וגמוּרה. ואילו בימים ההם…
“הה, אנא. אינך מתכוון כעת לפתוח ולספר כל מה שהיה בימים ההם? איך היו הפרדסים באותם הימים שעברו, ואיך נראו למראית עין, ואיך היו השבילים חול טובעני זהוב ורך, תענוּג ליחפנים ופוּקה לתעבורה, ותגיע חיש מהר לאַקציוֹת ההן, המפורסמות בכוכבי זהבן המוּשר בשירים, ושאַף הן כבר עברו ואינן עוד כפי שהיו, גם כשעודן מצוּיות פה ושם, כפוּיות ודלות, בפאת־פרדס נשכחת, או שומרות לשוא על תחום פּרדס שכבר נעקר – ותשכח כתמיד עולם ומלוֹאוֹ ובעיקר את הסיפור שלנו. ושוב נשאר דורכים בו במקום, בלי התקדם פסיעה נוספת…”
אתה, חביבי, אם אין לך חפץ בכל זה, אם כל זה אינו אומר לך הרבה, לא אוסיף עוד אלא כי הדבר אירע בימי הסתיו. אינך מתרעם? הנה, ממש ימים כימים האלה. עִם שקט מתוח כזה. עם אפרורית כזו נוסעת. וחום שכאילו נשתכח, וכמין בינתיים שנשתייר מתמשך לו, משתהה ארוכות, ושום דבר, שצריך היה לבוא במקומו עוד לא בא. מוּטב, לא אַלאֶה אותך באלה (אבל, אמוֹר: אינך תופשׂ עצמך לעתים נמשך לעזוב הכל מכל כל, ולקום בימים כאלה, וללכת ולצאת לך, הלוֹך ונסוֹע, הלוֹך והתרחק, מי יודע אל אן ואנה?), בקצרה: ימי סתיו. ימים שאולי אפשר ואולי אי־אפשר לומר עליהם דברים נכונים, ומכל מקום אין אף מלה קצרה אחת שתסכון כאן, אלא אולי רק זאת: ימים חרישיים. ומוטב: ימים נוסעים. מאליהם. מכוחם הכמוס, החרישי. מעל פני כל הדברים. עוד מהשכמה עומדת קשיבוּת בעולם. קרירות מודגשת. והמון קשיבות קשב. אחר־כך מתרבים העננים. ונוסעים להם. ואחר־כך חוזרים השמים ומתבהרים, התבהרות שֶכּוּלה קשב. וגם זה נוסע. ונלקטים עננים חדשים. ומתאספים למסע חדש. ועובר רשרוש עלי שלכת מנושבים. והקשיבות מתרבה, ונדרכת, ופונה עד לפאתי הרחוק ביותר. וגם זו נוסעת עוברת. וכך כל היום. אבל יש אשר לפנות ערב, ייעתם פתאום הכל, וייאטם במסך אפור, וכמעט שמתחילים נושמים, כאילו את הגשם הקרב ואת ניחוחו, או, כאילו, הנה הולך ובא דבר, ועד כבישת הלב; ואין עוד כלום, אלא על שפת העולם המחריש וקושב, מתלקחת פתאום אדמומית נרגשת, כאילו מעבר משם כבר התחילו, כאילו שם כבר הדליקו, ושם זה כבר ישנו, והנהו כבר ממשמש ובא – לא יודע מה, אדמומית נוגהת ונרגשת נדלקה שם פתאום ויש כבר בכוחה להשליך בבואה אדמומית על האפור שסביבה, ולרגעים אחדים, ומעל הכל, יוצאת הקריאה ופורצת את כל הכּבישוּת ואומרת אמירה גדולה – עד כדי שאתה עוצר, ניצב־עומד לך תוהה, שאוּב אל הקריאה הנוגהת ההיא, היוצאת מתחת כל כסות האפור הכוסה הכל, על שפת חישוק גבול העולם… – הו, אתה מחייך אלי? טוב. אני מפסיק. שים־נא כל זה בסוגרים – ואני סוגר. או, אולי, אין טעם שנספר היום סיפּור?
“הו, לא למה? אדרבא, אלא שאם אתה לבך נטרד לו בדברים אחרים…”
לא, לא כלום אבל יש דברים בעולם, אתה יודע, שגם כשהסבלנות, הגדולה תמיד רק לעלילות־מעשים בלבד מתקצרת עד כלותה כמעט, – די שתאמר דבר מעין: ערב סתיו מחריש – וכבר אני חדל. מתנשם. מתכווץ לי. אין מנוח. וכל מה שצריך היה שאעשה, מתקלש, מתמעט לו, נקמט ונשכח, בלתי־חשוב כלל, אינו תופשׂ מקום, בלתי־נחוץ לכלום, ואפילו כולו מעשי עלילות, אין עוד בו שום עמידה של חיוּת, לנוכח השתהות ערב סתיו מחריש. טוב. היכן היינו עומדים?
“רצינו להגיע אל ערימת־זבל אחת, כמדומה…”
נכון, כמובן. רק עוד זה: דע לך, אני אחוּז בכל שיש כאן – אדמה ושמים, ישוב ואנשים, הכל. אך בבוא ערב־סתיו מחריש כזה, אני נשמט לזנוח הכל. לפרוק ולהתפרק, לפטור עצמי מכל קשר וקשר, להתיר עצמי מכל וכל, להיות כוּלי לא שייך לכלום, להתנער מכל חובה וחובה, עד האחרונה שבהן, וההכרחית בכלל, ולצאת נקי ופטוּר וחסר־כל, וללכת לי קל וריק ופטוּר…
"לאן?''
הו, בלי לאן. לא יודע לאן. אֶל הרחוק יותר. אל מה שאינו כאן כלל. אל עבר האופק. אל מה שנראה מכאן כמחכה ובעצוב כל־כך, ושאולי מעבר לו כבר אינו לא עצוב ולא לא־עצוב, לא מחכה ולא לא־מחכה, – אלא נפתח. שם אולי כבר נרחב הכל למדי וגדול, ממתין מימות־עולם שיבואו אצלו ויהיו בו. ערב־סתיו מחריש… מה? איני יודע מה היה לי. מנגן בי כאילו הייתי… טוב. ערימת־הזבל אתה אומר? כמובן, אחר היה ידוע לתהילה. מוניטין יצאו לו כקונה מעולה, קונה ראשון, קונה מן הראשונים במעלה.
“מה זה?”
ענין גדול וחשוב, נדרשות לו סגולות מיוחדות, ותנופת כוח עצוּמה. חייב אדם להיות ניחן בהרבה תכונות משובּחות כדי שיצליח לקנות היטב זבל. ואוּמנוּתוֹ של במאי הצגות התיאטרון אינה האחרונה שבהן.
“עד כדי כך?”
ראה, הפרדסים כבר נתרבו אז מאוד. הכל היו שואפים ליבוּלים, ואין יבול בלי זבל ודישוּן. ומנין הזבל? רפתים לא היו אלא מעט, ובעליהן זקוקים היו לכל אוצרם לצרכי משקם שלהם. ובכן מנין יבוא הזבל? הווה אומר מן העדרים, והעדרים בידי מי הם? הווה אומר – בידי אותם שפרנסתם על העדרים. ומי הם אותם שפרנסתם על העדרים, אחד עדרי הצאן ואחד עדרי הגמלים? – אין תשובות רבות, יש רק זו: הבדווים שבנגב. הווה אומר, זבל קונים מאת הבדווים שבנגב. צא וּמנה מעתה מה תכונות נדרשות לו לאדם כדי שייטיב לקנות זבל מאת הבדווים שבנגב הרחוק?
“ערבית צחה, קודם כל; מנהגים ונימוסים. מה עוד? כוח־עמידה על המיקח… לא?”
לא. לא כוח, כי אם משחק. עמידה על המיקח כלל אינה עסק. משחק היא. הצגת ראוָה, טקס נעלס, שכל פרטיו נכבדים; וחילול־הקודש וביזוי־החג להיות פוסח על פרט מן הפרטים, ופראות היא להיות קונה בקיצור. אדם ישר אינו קונה ואינו מוכר בקיצור. עמידה על המיקח אינה אלא במה נאה להפגנת החינוך הטוב, ויש בה מקום נרחב לכל רגש נדרש מרגשוֹתיו הדגולים של האדם: בכי ושׂחוק, תפיפה על הלב ונשיאת ידים לשמים, שבועה וקְללה, נדר וחרמה, צעקה ולחישה, צעדי מנצח וכריעת המנוצח, תדהמת הנלכד בפח ושׂחוק לאיד הנופל, נפתולי אדם וגמלו, היבעטות המוּכה והידחפותו למדחפוֹת… אראה בנחמה, אם לא בעיני ראיתי איך נטל אחד מקוני הזבל המפורסמים בדורם, איש משלנו, בריא מאוד ונכבד בין נכבדים, והטיל עצמו אפַּים על ערימת־הזבל, חיבקה בפירושׂ־זרועות, כבן האובד את חיק הורתו, ומירמר בבכי גועש, מרעיד כליות וגו – הכל לשלמוּת הצגת הקניה, בשלב אחד משלבי מעבריה הדקים והרגישים – וזה בדיוק גם מה שקלע והשיג את המפנה הנכסף: המוכר נשבר והמחיר הטוב הוּשג במלואו – נעור התנער אז הלה ממפלתו, בקלוּת, ניקה באגב־יד כרסוֹ המפורסמת, וגם את מרומי חזהו, ניער שרווּליו והעלה אש בסיגריה שהיתה אחוּזה בשׂפתו, ופנה מאוּשש ומפזם, והלך להעלות מסך על המערכה הבאה.
“מעשה שהיה?”
הו, אמנות מופלאה ותיאטרון לדקדוקו הוצגו על פני אותה קרחה שאצל שער הפרדס, אותו מַערה שבין האילנות, התות מזה, התפוזים מזה ושורת הלימונים אצל הגדר מזה – וכאן, בטבור חלקה זו, גם תהא צומחת ערימת הזבל הנקנה, תכלית הכל ומשׂושׂ כל לב.
“עד כדי כך? הכל בשל קצת זבל?”
מה אתה סח? בוודאי! אם נמהר ונסלק מן החשבון כל אותו זבל שהוּבא בקרונות הרכבת אי־משם מירכתי־ארץ, שיטה שאין בה אלא פשטנות יתירה, יעילות מרובה וחוסר כל דמיון, נטולת צבע וחסרת אודם (ואשר היא, דוקא, הכובשת את לב זמננו), הרי כל הררי הזבל שהובאו כדי לדשן בהם את הפוריות הנכספת, מביאת הרוָחים – לא באו אלא על דבשות גמלים, ממעמקי הנגב, מציבורי אשפת דורות, מאצל מאהלים נידחים, מתפּרקים ונוסעים, והם צרורים הדק היטב, בשרוולי שקים ארוגי צמר גמלים, פסים שחורים וחומים לארכם (וטלאים להם בכל מקום שהתחיל מתפּקק מתופּרים בחוטים צבעוניים ומכוּלבים בהם), נעים ונדים על הדבשות, כרוכים יפה ועקורים בחבלים, והם־הם אותם גמלים עצמם, אשר בלילות החרישיים היה קול זוֹגיהם מטפטף את הצלילים המופלאים ביותר שאפשר לשמוע, טפטוף צלילי־לילה של כסף ושל זהב ושל חלום ושל מרחקי מרחקים, ושעליהם אולי שמעת רק בשירים הישנים, ושאין הם אלא אותם זוגי פעמוני הגמלים נושאי הזבל בשיירות הארוכות ההנה. היה עליהם לצאת לילה או שנַים קודם שיגיעו עד תחום הפרדסים האלה, ופסוע הפסיעו בשבילים כסויי הלילה, בתוך ריק מרחבי הדרום, גמל קשור לקודמו, וחמור גוץ מפסיק פה ושם, ועליו נהגוֹ המתנמנם לסירוגין, ואחרים שלא רכבו כי אם פסעוּ בצדי הגמל או בעקביו, ידם במחגורת אוּכפוֹ, או בבדל זנבו, נמשכים והולכים בלילה, רועפים צלילי מלאכים, אשר מקרוב מצטרף אליהם, בפטפוט צנוע, צלצל המטבעות הלא־פוסק מעל חוטם הבדוויות, שהלכו עם ההלכים, רעולות ושבוּסות ומקשקשות בעדי מטבעותיהן פאר־ראשן: ואחדות – כדי שלא להיבּטל – שזרו צמר בכישורים הקטנים והזריזים שלהן, שצנחו בסחרור חזוֹר וצנוֹח והסתחרר.
“וכל זה היה שוֹוה להם? כמה היו מקבלים בשכר כל גמל וגמל?”
לא על הגמל, כי אם על הפּח. מודדים היו את הזבל בפח ומשלמים כערכוֹ וכשומתו. אחד המרבה ואחד הממעיט. ובקצרה: שילמו אז מועט שבמועט לפח גדוּש שבגדוּש. כמה בשק? עשרים פח, בערך. וכמה נושא גמל? שֹקיים מזה ושקיים מזה, או אם במַרצופים גדולים – אחד מזה ואחד מזה, ולעתים עוד אחד משוּכב ביניהם מלמעלה, לפי כוחו של הגמל וגילו. לאמור, הכל ביחד, סך־הכל הכולל, כשמונים פח כפול אותו מועט שבמועט, תמיד פחות משטר של ממש.
“ובכן, מה שוֹוָה היתה להם כל הטרחה הזאת – מעומק הנגב עד פרדסי יפו?”
אילו ראית אותם והבינות כי חזוּת גדולה היתה להם משכורתם זו – אליה נשאו נפשם ארוכות ולמענה טרחו, צברו להם מצבורי זבל, זבל צאן וזבל גמלים, וטרחו ושמרו על אוצרותיהם מפני שוסים ובוזזים בחרב שלופה, וכל אותו מסע לילה, הילוך אדם וגמלו, לא נחשב בעיניהם, לא מסע לילה אחד ולא מסע לילותיים או שלושה. כמה הם כל צרכיו של בדווי בשווי כסף? במה היה ניזוֹן בדרך הוא וגמלו, אם לא באֶפס ובאֶפע, מצדי דרכים ומפאת שדה. מלקט ומשכחה, בתחבו לחיקו כל סמרטוט הנקרה כדבר־חפץ. וכל דרכי הדרום היו מלאות אותם, בימי הסתיו ההם. לב אדם מאצל חלון ביתו היה מתמלא שירת תוגה סתמית וגבהוּת הרהורים, ואילו ההם היו עצם מעצמו של הלילה, רוֹחקיו, תוגתו, ופתיחותו לכל עבר. נוסעים היו כל אותה שעה באפילה. ולעתים היה זה או זה מהם נותן קולו בנהי זמר מסתלסל אין־קץ, לב מלא אהבה, או מלא מדבר, או מלא לילה – אוֹהֶה ומסתלסל, משהו מיֶבב תנים ומשהו מאֶנח אוֹחַ, ומשהו מדבקות תפילה לאל עליון, הרחום והרחמן, אח, יה ליל יה ליל, שהיו גם רחוקים, גם פראיים ומרעידים לב המצותת ללילה, כאילו בשׂורות־רתת הגיעוהו, נרגשות סתוּמה היתה עונה בו, מגנזי־הלב החבויים פנימה, מאותם שביום אין להם זכר כמעט, סמויים באפילה לא פחות אפוּלה מאפילת הלילה, הו, שבילי־לילה אפלים, לילי־סתיו מחרישים.. הה, כן.
“כן.”
כן. כן.
“כן. תראה, אם אין רוחך היום צולחת עליך לספּר, אז אולי…”
הו, לא. אלא אם־כן קצה רוחך בסיפור הזה, שעוד לא התחיל? שאם לא כן, מה מעכב אותנו מחזור מהר מן האפילה אל האור? אל קודם עלות השחר, שהוא מוֹעד פתיחת הקניה.
“עם שחר דוקא?”
כן, כמובן. ולא עוד, אלא חובה היתה לגמור הכל עד עלות השמש בשמים, וכל המשתהה לאחר שעלתה – ידו על התחתונה. אצה להם הדרך לחזור עם הגמלים המפורקים, העייפים, מקץ מסע־הלילה הכבד. אל תשכח מנין באו ולאן היה עליהם להגיע. ובדווים, כידוע, בתוך נוף הכפריים, תמיד היו לצנינים בעיני מישהו. מלבד מה שהיו נחפזים לחזור ולשוב עם מטען חדש קודם שתיתם עונת הזבילה. ולפיכך חייב היה כל הסחר־מכר לְכלוֹת עד שלא נָקדה השמש, עד שעה שמונה, בערך, ובתשע, מכל מקום, כבר שקט ומנוחה, וכמה מסכנים ונמושות המוכרים מטענם בחצי חינם וברבע, ובלא להימדד. ותמורת פרוסת לחם. הרי שחייבים היו האמנים להספיק ולחשוף כל אמנותם בזמן המוגבל הזה, ועל פני הבמה המוּקצה להם: אותו מַער שבפרדס אצל השער (ולעתים אל תוך הבור הגדול שכּרה הפרדסן לאיגוּר הזבל), במה תחומה וזמן קצוב. וצאוּ התחילו במשחק. ומתוך הלילה אל היום, והכל צריך לכלות עד תום, כל המשא־ומתן, כל עשרות או מאות הגמלים, כל המדידה, כל הפריקה. כל הרעש והיללה, כל הרצון להרויח יותר כל העָרמה, כל הנכלים, כל המזימות, כל הצעקות לצדק, כל התשלומים והתגמולים, הקטטות והפיוסים, הדחיפות והליטופים, הבכי והצהלה – ובשעה תשע אין כבר אלא ריק ונקי ושקט וערימת־זבל גבוהה.
“הו. ואיך כל זה היה מסתדר?”
הוא אשר אמרתי: הקונה חייב להיות ניחן בכשרונות נאצלים, ובסרסור.
“סרסור?”
כן, בוודאי. על כל גמל וגמל היה הלז מקבל מטבע מידי המוכר ומטבע שכנגדה מידי הקונה, מלבד אחוז מסוים מכל הסחר־מכר כולו; ומלבד – הכבוד. עליו ועל ראשו היה כל מעשה הזעקת הבדווים ממחנות שבטם במרחקי הנגב ועד שער הפרדס. מאה, מאתיים או שלוש־מאות גמלים ביום פלוני עם עלות השחר בשער הפרדס. מכאן ועד צאתם ריקנים את שער הפרדס – הקונה הוא השליט והדן דין יחיד, והסרסור אינו אלא עושה רצון קונו. ומכל זה מסתבר מרדכי עליו להיות גבר גיבור רב־כח רב־מלל, רב־מזימות, רב־רושם, שומע מלים ספוּרות עברית, להגדיל רושם ולהאדיר. ולטמון פח יקוש לתמימים, ויודע להיות כינור שני לכינור הראשון, מבין לרוּחו, קשוב לרמזין ולתחבולותיו בהתהוותן, בעודו באיבּן ותורם תרומתו לרגע הנכון, ועושה כמתןך לבו שלו את דבר לבו של אדוניו – וממש כזה, אכן, היה סלימן. בדווי גבוה וחסון, שפם שחור וזקנקן עשוי דקיק ומקיף לחייו, חלוקו מפוּספּס, מטפחת ראשו מדוקדקת וחגורתו למתניו, בורק עינים שחורות – גבר יפה ותמיר ורב־אונים, לבן־שינים, ובצחקו, ויותר מזה באכלו, היה מעורר גאוה: בעל־חיים בריא ושמח. הוא ואחי היו צמד־חמד רב פעלים, מזימות ותושיה. ושמם יצא לתהילה כקונים מעולים, הקונים במעט – הרבה וטוב. ורבו האיכרים ששקדו על פתחנו לבקש את אחי לבוא ולהציג על במתם את אמנותו הגדולה ולקנות למענם מאה, או חמש־מאות גמלים, זבל צאן.
“וכאן, בוודאי, מתחיל הסיפור עצמו?”
הנה, הגענו. בוקר אחד, קודם עלות השחר (וכך גם יפה לפתוח סיפורים), יצאנו מביתנו (איני זוכר בשל מה הוּרשיתי להצטרף אליהם – אך נפעם נתלבשתי ביעף ויצאתי) ולאור הפנס חבשנו את החמור הגדול, את ג’אחיש, בכל עדייו וכלי תפארתו (חובה היתה על אחי לבוא אל מקום כהונתו נוצץ ומעוטר ומכובד ככל האפשר) – ואצל האורוה כבר קם לקראתנו בשיניו המבהיקות מן האפילה אותו סלימן המפואר, הגבוה, החזק, ופצח ואמר עברית “בוקר־טוב, מה שלומך”, וציחק אלינו מלוא לובן שיניו, ועלה אף הוא על חמורו שהיה עניו למדי אצל ג’אחיש שלנו, ואני קפצתי וישבתי מאחורי אחי חובק מותניו, ונושם ריח בכוֹרוּתו, מעורבב ריחו הטחוב משהו של החמור, והחריף משהו של אוּכף־העור החדש – ויצאנו בטפיפה נאה אל החשכה שלפנינו, שלא היתה צריכה לשום אור שהוא כדי שנהלך בה לבטח, ואחי וסלימנו היו משיחים חרש בין שתיקה לשתיקה, במיתרי־קול נמוכים, שלא להרגיז את מיתרי הקול החשובים שרק לאחר מכן יגיע תורם להביע, אומרים ושותקים, והאפילה וכל כוכביה רצו מהר ומילאו כל שתיקה ושתיקה מפה לפה, נוגעים בנו כמעט, מהבהבים עד כי כמעט ונכווינו בהם.
מנועי־בארות פרטו פריטותיהם הליליות, לילות־השקאה אחרונים קודם הגשמים, עצבות עם אותו ייחול. נעירות חמורים משכימים. מחזוֹרי קריאות התרנגולים במעגליהם, ולפי שלא היו כבישים, היתה הדרך רבוּצה מחרישה, קולטת ומשתיקה נקש פסיעותינו, וכבר היינו מתקרבים אל משוכות האקציות שהיו מכורבלוֹת באפילה, ורק ריחן היה לא כבוש, פתוח ומשתוֹרר לו חרש…
“ראה, לא תכעס אם אפסיק אותך כאן להזכיר כי כבר סיפרת ואני יודע על האקציות, ועל החול שמתחת האקציות, גם על ריחן המיוחד להן, וגם על ציוצי הציפורים המשכימות כבר סיפרת פעם, ואולי אתה הולך להזכירן מיד, שווה נא בנפשך כי כבר אני רואה וחש כל זה היטב; ובכן, הגעתם אל שער הפרדס ההוא” –
אה, חביבי, אצה לך הדרך, האין זאת? קצרה רוחך? ואמנם ממש התבקש לי עתה לומר מלה קלה בענין “ציוצי הציפורים” שהזכרת, עם עלות השחר, בשלהי ימי הסתיו, קודם רדת הגשמים, אבל אני פוסח וכובש אותה בּי, ויישאר הסיפור בלי אותה מלה קלה, ומאוד במקומה, על צליל קולן של באוֹת־הסתיו, ושל חולפות־הסתיו, על ייחוד צלצולו של אדום־החזה, מבעוד חושך, על ציוציו הזהירים של הירקון ועל הפרוּשים, על החוחיות ועל הדרורים, ולא אומר גם על הגדולים שבהם, עורבי־הזרע, הקאק והזרזיר (על כל חוטי הטלפון – המוניות המוניות), שלא הכל יודעים כי צריחתם בעוּפם דוּרים דורים בין גבוהי האקליפטוסים, חוּגים חוּגים, קשקושם והמולת צויחתם – שירה היא, נוגעת ממש בגשם הנוסע לבוא, רווּיה מאוד בשׂורה, והמון תקוה לטוב… אלא שאתה אינך פנוי כי־אם לעלילות דברים נחוצים בלבד, אינך סבלני כי אם למה שיהיה אחר הדברים האלה – ומתי תוֹרם של הדברים עצמם? ניחא.
מה אמרתי? כן, עליך לדעת כי לא נוכל עתה לזוז אף פסיעה נוספת (כל עוד חבורת־הקונים משעטת לה בחוּבֵּי האפילה, מושחלת נוסעת במעי המשוכות הסוגרות עליה – שאינך חפץ לשמוע עליהן מלה נוספת – נושמת קצת חֶנק חמים ורטוב, רצוּף בועות ציוצים נעוֹרים, וקורי־עכביש מתפקעים על החוטם, עם ניחוֹח רקבובי) – לא נוכל לזוז אף פסיעה נוספת בסיפורנו קודם שנעיין רגע בדיני הכִּיוּל.
“מה?”
דיני הכיול. שום דבר מופלא: מדידת כמויות היבש בכלי.
“דבריך סתומים מכל צד.”
רק למראית עין. במה מודדין? – בכלי. ומהו הכלי? פח ריקן. פח נפט (נוסח ישן) ריקן, שמכסהו הוסר והוא הכלי. איך עד כאן?
“פשוט ובהיר.”
גם להלן. אלא ששלושה פחים היו ולא אחד. הפח שכרסוֹ נפוּלה פנימה, הפח שכרסו נופחה חוצה, והפח התמים, שלא עוולו לו ולא עיקמו כרסו, לא לקער ולא לקמר.
“וכל כך למה?”
כאן סוד מקצועו של הסרסור. יש נוהגין ליתן למוכר לבור לו את הכלי הישר־בעיניו; ויש הכָּלים בכלי הישר בעיניהם קודם שהבחין המוכר מי ומה.
“פשּוט, גונבים דעתו?”
לא פשוט, אבל גונבים, ולהלן באים דיני המחיקה והגדישה (שאינם, למעשה, כי אם הסכמת הצדדים להגדרת המושג: “מלא”). יכול שפני הזבל יהיו שוים עם שׂפות הכלי, יכול שיגדישו עליהם כלשהו, או להיפך – שימחקו כלשהו מפניהם. יפה. אך כשהסכימו שיהיו שוים ־ משוין? האם תחילה גודשים ואחר מוחקים את הגדוּש (בכף היד, או במחוק עשוי לכך), או מוסיפים והולכים עד השׂג והשתווה עם פני הכלי? והמוחקים כיצד ימחקו? בחזקה או לאט וביד רכה?
“מה, סוף סוף, ההבדל, אם כך או כך?”
ההבדל כפול עשרים פח לשק, כפול ארבעה שקים לגמל, שלא לדבר על מרצופים גמלוניים, עושה לבסוף כך, שנמצא כי שנַים או שלושה פחים היו נישאים מלב עומק הנגב הרחוק עד כאן בלא לישא כל פרי, פשוט בחינם… ולא עוד אלא צריך שתוסיף כעת את דיני הרקדת הכלי.
“מה אלה?”
דיני הידוּק הפח, כי הממלא בנחת לא יהדק. ואילו בדחיקה מלמעלה, או בהרקדת הכלי מתחתיו, יירד הפח המלא ויפחת, והשק לא יפרנס עוד עשרים פח כי אם אך חמישה עשר בקושי, הכל לפי עוצם ידו של המרקיד, ותוקף מחאותיו של המוּרקד. הוסף על כל האמור את כללי הכפל והחילוק, את יסודות המנין והספירה (אשר יש ובצלוח רוח עזה על המונה, ובבואו עד התפעלות יתירה, ימנה בקול ובדבקות ויכריז: שתים עשרה, ומיד על הפח הבא אחריו שוב: שתים עשרה, אם לא יצליח להכריז בתנופת ההמולה: אחת עשרה, והכל בפנים כשרות ובעסק גדול, ובתוך כדי תנופה אדירה ונחפזת). הכל היה, תמיד, בקריאות עידוד, בחרמות ובנדרים, בשבועות ובשבועי שבועות, ואלהים היה תמיד נגרר לסופי פסוקים או לראשם, ותמיד היו מתובלים משל ומליצה, רועפים דברי חלקות הבטחה ופיתוי, או לצון, או בהתזת דברי איום ואתראה. יש ובאגרוף ובחירוק שינים, ויש להיפך, במתק סוד, בחיבוקי אנשים אחים, כשם שיש ובקללות נוראות ובהטלת שיקוצים מחפירים שאיש מהם, אגב, לא התפעל מאוד לא מעוקצם ולא מדבשם, לולא שבלעדיהם אין אוירת סחר־מכר יפה, אותו תיאטרון שהזכרנו למעלה, ואשר לא היתה לויית־חן יפה ממנו, להצלחת משחקו של הסרסור האמן, לדקוּת טכסיסיו, לאימוּת אומדנותיו ולפרסום מוניטין שלו, כאיש נכבד. כשר וישר, בלתי סובל מחאה או ערעור, ואשר מלתו אחת ואחרונה ונחרצת.
“אבל למה נצטרכו לכל עסק האומדן הזה, כשאפשר לכייל בכלי?”
אילו אמנם כך היה, לא היה לנו סיפור, הכל היה אז כה פשוט, רגיל ויעיל ואינו עושה שום תיאטרון, ממש כשם שיש לנו היום. מלבד מה שהכיול מלאכה הוא, העולה זמן יקר בלא שתכניס ממון. ולפיכך היה הסרסור מקדם את המוכר בטביעת־עין חריפה. ומאמיד נפח סחורתו. הסכימו הצדדים – מה טוב. נחלקו – יריבו (והסרסור יזכה, בדרך כלל), ואגב, מצוה לחלוק. אדם ישר אסור לו שלא יחלוק, שמא ייראה בחזקת רמאי. ולפיכך יריבוּ. ויריבו בחזקה. ויקראו לעדים שמים וארץ. ואם עדיין לא באו לעמק השוה – יכיילו. וגם כאן לא יכיילו אלא רק שק אחד, לדוגמה, או רק חציו, למופת. ובזעף יכיילו. בחשד לא מוסתר. הכל לעיני אלוהים ואנשים, ואף־על־פי־כן – יתעתעו. ימנוּ בקול רם ובזמרה ובחזרות אין־קץ – ואף־על־פי־כן יערימו וכדי להוכיח בור־כפיים ונקיון־לב – יוֹליכו שולל. והסרסור שאולץ לכייל לא ינוח מעלבונו, שכביכול, יפסול כל סחורת איש ריבו – זה זבל זה? – יקרא ויראה לכל – חלאה זה ולא זבל! טינופת ולא סחורה! קש ותבן ואדמה ושחין פורח אבעבועות לראש בעליו עד דור אחרון, כה יתן אללה וכה יוסיף! – ועל כן אין מכיילים, אלא רק באין מוצא, כשכלו כל הקיצין. משתמטים מכיוּל ככל האפשר, משתדלים להבהיל את הזולת בקול דברים בלבד, להרתיעוֹ מכייל, או לפתותו, או להסיח דעתו בכה או בכה. אף כי, לעתים, אדרבא, מכיילים כשמבקשים להוציא זמן לבטלה, כדי שתעלה השמש בינתים, ויד המוכר תישמט, ובעצלתים מכיילים, כדי שתצא נפשו של הלז ויסכים באָנסו לכל אומדן שהוא ולכל מחיר שהוא, ובלבד שייפטר לנפשו ויחזור מהרה לביתו. תורה היא, אמנות־הכיוּל, ומומחיות גדולה, ובלא התלהבות של אמת, והתמכרות של החושים, לא תצלח. אתה מושך כתפיך?
“לא, רק הרהור עבר בי. וגם נדמה לי כי בינתים הגענו אל שער הפרדס ההוא, לא?”
הגענו. והנה כבר יוצאים מבין משוכות האקציות אל הכיכר שלפני הפרדס. אבל רק עוד זה: צריך שתדע כי לא רק הסרסור לבדו מחבל בתחבולות. כסרסור כמסורסריו. כקונה כמוכר, ולא אחת היו מביאים על גמל בא ממרחקים שׂק טעון אשפה ורגבי עפר ורק שכבת זיתי־כבשים, ברורים ומבוררים, זרויה לו מלמעלה ככסות־עינים, ומתחתיה – הכל שקר וכזב. הה, מתעתע כזה, וביחוּד משהסכים הלה מהר מדי לכל אומדן ולכל שומה, נחשד כרגע, נבדק ונתפשׂ. הה, מר ונמהר יהיה סופו. הה, בעוֹט ייבעט האיש. דחוֹף יידחף. יוּעף ופרוח יפרח באויר והנעל אחריו, יפול בתדחפה ויוקם על רגליו בתנופה, ואת שק־האשפה ילבישו עליו, עליו ועל ראשו, עליו ועל צואריו, יבליעוהו בו, בשק־הרמאים הזה, ואותו ואת גמלו יגלגלו מן השער והחוּצה, לדראון ולכלימה. הנה הם שם השנַים, מסובכים זה בזה, האיש וגמלו, זועקים ומפרפרים וכושלים בחבלים ובשקים הנשמטים, ובחרפה ובמכות, והכל מצחקים למשבתם, ומקבלים הנאה גדולה וחריפה – וזמן רב עוד יתגוללו שם. והגמל יעמוד על מפלת אדוניו, מגביה צוארו יבכה וירקע ברגליו, כמי שאיכפת לו מאוד, ואין מושיע להם.
“עלוב נפש.”
לא, אין רחמים לרמאי הנתפס. הכל ברמאות מרמים ובמעשי ערמה, והנתפס ילקה עווֹן כולם. רק הסרסור אינו נתפס, גם כשהוא נתפס. שכּן, התקיף, כידוע… אבל הנה כבר הגענו.
הו, איזו שפעת עַם רב וחיוֹת עצומות! ראית פעם מאה גמלים ומאה בדווים, נקהלים בשביל הצר, על שער הפרדס? עצמה, שבאה מרחוק ואין לה מנוח, הכל זר לה כאן. המשוכות הסגורות. רשות־הפרט החוסמת מכל צד, השער הנעוּל, הקוים הישרים, הירוק צמוּחַ המים, תקתוק הבארות – הכל לועז לה ומרגיז. הכל רחוּש ומתנועע, מעלה ריח טחוב, חריף וצועק סביב, בנלבטות אין מנוח, חרחוּרים וחמורים נוהקים, חרפות וקללות, קול צועק אל חבר שנתעלם ממנו, קול אחר שטוען אל בהמתו טעני טענות, ורודה בה במקל קשה, עד כי זפת הגיהנום – קילוח דבש רועף הוא לעומתו; בחישה שנדים ונעים בה הלום ואילך אין מנוח: אחדים שמנסים לחטוף להם תנומת־פוגה, בין הא לדא ובאמצע; ואחרים שיושבים בהרוָחה לעשן מקטרתם הארוכה, ואחרים שלעומתם מגלגלים להם טבק גס בלפופיות נייר. והכל רק בלבן ובשחור, בלי שום אדום או כחול אלא אם משהו ברתמת הגמלים. והנה אחד מפרנס בהמתו בענפים הסורחים מן הפרדס החוצה, משים פניו כאילו היה מושך באפסר לאחור, ובאמת משסה אותה לחטוף ולזלול. וחמור אל חמור נצטהל פתאום בתאוה רעננה וקיבל על ראשו גם חרפות גם מכות, ושנַים חמורים אחרים, שלהיפך, נתבעטו פתאום. ומישהו שמושך להם בחבלים, ומישהו ששואל אין קץ מה־יהיה מה־יהיה, ומישהו שמבריך גמלו בלא לוותר לו והלה לא רוצה ולא רוצה ורק לא רוצה, ולא ישתוק הפעם, עד כי תשמע הארץ ויאזינו השמים; וְעַיִר משולח, שמתפרץ פתאום, בן־בליעל, ומתחיל להתרוצץ, בלי שים לב לכלום, מפשיל זנבו ומדהר דהרות בתוך המצופף הזה, וכל הבהמות למיניהן שכולן אינן פוסקות גם לרגע מהטיל גללים טריים ומשפוך מימיהן, עד כי רוח המדבר אין לה לאן לברוח ולהתפזר.
וכאן, מתוך האפלולית ולתוך ההתבהרות, בא אחי וסרסורו והס נפל סביב. שופט כל הארץ בא בא. הכל קמים לשים לו דרך. והשנים (אני הלא רק מסופח הייתי ובלתי־נחשב), מזדקפים להם על אוּכפיהם, והחמור הגדול השחור נתרחרח פתאום המון ריחות מעלפים, אבל נבלם בעוז לבל ירהיב עוז, ושלא יבייש, ובתוך השקט שאינו אלא ממולמל ברכות שלום אין־קץ מדי עברם, ממול השער, עוצר אחי ונושא שם מדברותיו, נאום קצר, מופנה כולו רק אל סלימן לבדו לאמור:
“ה, יה סלימן, שמע קולי. מי הם כל ה’אחדים' האלה? למה באו לכאן? אתה מכיר אותם? האם בני־דודיך הם הללו? למה באו כל הגמלים האלה – הלהשחית את עצי פרדסי? הפקר העולם ופסוּ סדרים טובים? הו סלימן, עשה עמדי צדקה ופנה והגד להם כי יקומו כולם וילכו להם לדרכם, ושלום עליהם ועל דרכם. אמוֹר להם, לאנשי־הלילה הללו, כי אין כאן מה יעשו. כי אין קונים כאן כלום. אלא רק סחורה משובחת בלבד, מבוררה אחת לאחת, ברוּרה ומבוררה. שמי שבא לכאן למכור אשפה, לסחור ברגבי אדמה, להתל באנשים עסוקים – מוטב לו ויפה לו שעה קודם, שיקום ויסתלק מהר, קודם שעלתה השמש, קודם שיתגלה ברבים קלונו וקלון אביו וחרפת אמו עד דור אחרון! אמור להם, כי מי שבא הנה לבלבל את הראש, לעשות רעש, או להונות או לגנוב דעת ישרים – מוטב לו שיקום ויקח עצמו ברגע הזה ויגש לו הלאה מן המקום הזה. לשם או לשם ורק לא לכאן. במקום הזה אין לא מקום ולא פנאי ולא כלום. רק קונים זבל משובח. אם יש לך כאן אחד וזבל משובח לו למכירה – הכנס אותו פנימה ונקבלהו במרחב ובשלום ובשקט. ולכל השׁאר אמור עליהם השלום והברכה, וילכו להם אל כל שערי אלהים הפתוחים.” כך אמר אחי אל סלימן בקול גדול עם עלות השמש, והעסק התחיל.
כשלהבת שהריחה נפט. בבת אחת. הנה זה דולק והומה וצועק ונדחף והורס, וגמלים ואנשים, ותדחפה ותדהפה, ומעיכה וצוָחה, והכל נחפזים לתפושׂ משהו, להגיע אל משהו, להשקיט משהו, לדחוף משהו, לפלוש, לחטוף קודם, לצעוק אדם אל גמל וגמל אל אדם, והכל אל הכל, והכל מעל הכל – ותיהום הארץ ותרעד.
זקוף ניצב עמד אחי, על במתי תיבת־שדה הפוכה, וכשהגיע הרגע נשא ידו והכל היסו איש את אחיו, ואיש את בהמתו, ואיש את הכלל כולו, והראשון מכולם בא ועמד למכירה. אפסר־גמלו בידו, ושנים־שלושה נוספים, מבוהלי עיני תינוקות, באים אחריו. פתח הלה והתחיל אומר ברכות. ענו והשיבו לו ברכה על כל ברכה. וסקרו גמלו ואימדו מטענו, ומיד תמו הברכות באמצע, נכרתו ופסקו ואמרו לו כזאת: “אבי כמה אתה, אתה המבורך?” – “אבי חמישה.” השיב אמריו להם, לא בלי גודל לבב, והראה בידו על מקנהו המטוען עד למעלה. – “ומה יש לך על גבם?” – שאלוּהוּ סתוּמוֹת. – “צאן.” השיב ואמר. “אחד אחד.” אמר ותקע ידו בעד אחד הטלאים שבמרצוף הגדול, ושלה מלוא הכף צפיעי עזים ושטח מרכולתו הטובה לפני אנשים ולפני השמים, נגדה־נא כל ספקנים למיניהם, אוהבים כאויבים, לא הוא יבוש ולא הוא ייכלם בסחורתו. “חַבֶּה חַבֶּה!” התפאר ואמר: גוּלָה גוּלָה, כדור כדור, גלל, וגלל, ולא כלום זולת גללים, ויפים הם, נוי והדר. היוכח תיוכחו, אין תרמית ואין זיוף – ועל כרס המרצוף הגדול טפח לאמור: כולו כאחד עשוי כולו למהדרין, כשר וישר למדקדקין.
“וכמה בגמל האחד?” בא עליו סלימן, טופח אף הוא במעי אותו שק. וניגון חדש התנגן באויר. והרגע קשוּב. יש עוד בידי המוכר לפסוק עתה ולקצוב מספר. יש בידיו להחזיר הכדור ולומר: וכמה? גם יש בידיו לבקש: כיילו ונראה, או, לפנות אל הסתמי – אדרבא, אמור? – וכך גם עשה: “אדרבא,” אמר אל סלימן, “אמור?” – וזו שעתו של סלימן. תמו כל שעשועי הבינים והטקס. בטביעת־עין אחת, בנגיחה כלשהי בשק למוּש צפיפותו, ובחבטה אחת תחתיו בכף פּשוּטה – פסק נחרצות: “שלושים”, אמר ולא יסף.
“אֶהה!” נעלב אז המוכר ונרתע.
“שלושים.” לא נבהל סלימן מפניו.
“שלושים?!” עיקם עליו הלה פניו וגופו, כמי שניכוה בדבר תיעוב.
“שלושים.” עמד סלימן על שלו, בלא לעפעף עפעף.
“ארבעים!” הכריז הלה, להודיע כי גם זה ויתור גדול הוא וראוי להערכה.
“שלושים.” לא זז סלימן.
́“ארבעים!” קרא הלה תיגר, ובעלבון לא מכוסה.
“שלושים.” צינן עליו סלימן.
“ארבעים!” ריתח הלה קולו, כאילו לא שמעוהו.
“שלושים.” הרגיעו סלימן בלא התרגשות.
ארבעים!"
“שלושים.”
צוּר מול צוּר.
אז מעל דוכנו, יתערב אחי כפוסק: “כּיילו! הלא השמש עולה.” מישהו מן הקהל ינסה כעת להושיע מן הצד: “שלושים וחמישה!” – והיה, אולי, מציל מכיוּל, אלמלא כבודו של סלימן בכך. ואין מתפשרים עם הקונה הראשון, שלא יהיה זה סימן לבאות. – “שלושים!” קרא סלימן תיגר על הכל ועל רודפי השלום. ומסתער בשם הצדק, יתפושׂ לו לבעל־דברו בזקנו המדובלל שעל סנטרו, לשבועה – כל שיתכייל למעלה משלושים יישקל ומשקלו בזהב: עליו! הרי לכם נדר מנודר!
“שלושים וחמישה!” נאחז בו המוכר ונפתל למלט זקנו מידי הנודר, וכבר חש איך הוא נאחז בסבך.
“מה בינך וביני? נסכים שלושים וחמישה,” מפתה מתחנן הלה.
“שלושים,” נושא סלימן יד נביאים למרום.
“כיילו!” חורץ אחי, והולכים לכייל.
עד שלא מכיילים עומד הגמל זקוף צואר ומחרחר נוגות, אך כשהוא נקרא לשבת ארצה – נותן קולו ומרחרח נואשות, ומשמט צוָארו מענשן של המכות היורדות עליו. זה מתמרמר וזה מלקה ואין לו מנוס אלא לכרוֹע אפים ולהתפּרק שק אחד (ואילו כשאין מכיילים, די למשוך בקשר שמלמטה והשק מתרוקן מאליו). פורק השק, גולגל בתנופה אל אמצע המערכה, ושם מקום ערימת־הזבל שעוד איננה, אך תצמח מהרה. הפח המפורסם מובא. בכף פתוחה טופחים עליו להעיד כי אין הונאה: ריק ותמים. והכל מאשרים בניד ראש. עד כאן הכל אמת. חופנים חופנים מעבירים השנים מן השׂק אל הפח. שלא יאבד גרגר ארצה. וגודשים קצת לא יותר מקצת.
“אחד!” – מכריז סלימן בצדקות, כאילו כבר הוכחה שקרוּתוֹ של בעל־דברו. ומאה זוגות עינים מודדות כל הנע־יד ומדקדקות.
“אחד.” – נענה ואומר המוכר, כמי שמודה כי עדיין אין כאן אחיזת עינים.
“אחד הוא אללה!” תוקע בו סלימן את הדיבור הנהוג הנחוץ לדבר, וגם את עיניו, כאילו כבר נתגלה שהלה כיזב.
“שנַים!”
“שנים ושנים.” משיבו הלה.
“אין שני לו,” מזמר סלימן פסוּקו לפניו, כולו שופע בטחון.
“שלושה.”
“שלושה ושלושה.” מקבל הלה. וסלימן גודש קצת יותר על הקצת.
“שלושה ושלושה!” גוער בו המוכר, ומנסה למחוק את הקצת העודף.
“שלושה ושלושה.” מזמר לו סלימן בנזיפה וחוזר וגודש קצת יותר על הקצת, וכמתוך החפזה מאבד סביב קצת יותר על הגדוש שנמחק, והכל בהתלהבות שניכרת כבר בזיעה שצצה במצחו, ושאינו קונחה, לפי שאינו חס על כלום, אלא רק על הצדק לבדו.
“ארבעה.”
“ארבעה וארבעה…” מקונן וגם מתמרמר המוכר על הפּשע שבבזבוז.
“ארבעה וארבעה!” דוחה סלימן את הקינה בשאט־נפש, וגודש עוד קצת על הקצת שכבר גידש.
“ארבעה וארבעה!” טוען המוכר ועוצר בידיו את הידים הגודשות מעל כל גדוש.
“ארבעה וארבעה!” מתווכח סלימן ודוחה את הידים העוצרות מגדוֹש.
“ארבעה וארבעה.” משיב הלה ותוקף ומסלק ידיו של סלימן.
“ארבעה וארבעה!” מַבעֶה עליו סלימן שיניו בטרפנוּת, והופך את הפח בנצחון, בגרפוֹ עם זאת נזילה הגונה של זבל לא־נמדד.
“ההה!” מתחיל המוכר לשווע –
וסלימן נוזף לעומתו:
“חמישה וחמישה!”
“חמישה וחמישה!” עונה הלז אמן בעל כרחו, מנסה ליטול מן השפוך ולהחזירו לפח למדידה שלמפרע.
“חמישה וחמישה!” גוער בו סלימן בפליאה על עבירה כה גלויה ונפשעת על חוקי היושר, ובלא לנטוש את חשבון היושר המזדמר לראוה דוחה ידיו בתנופה עד שהלז כמעט שוּפכו אשוריו ארצה וחטמו בערימה הצעירה.
“הה!” קפץ, נזעק הלז, אבל סלימן כבר הפך את הפח, ותפף על תחתיתוֹ, לפטור כל הדבק בו, אות לריקנות ישרה והגונה ונקיה למופת, וההפוך – הפוּך, וכבר הנה מטעינים את הפח השישי. וסלימן גם מרקיד אותו לדחסו היטב, וגם מזדרז וגודש גדישה, וגם שומט עם כך נזילה נאה ובלתי־נמדדת.
“שישה ושישה!” הוא מכריז בהתפעלות, והלז אין לו אלא להחרות אחריו:
“שישה ושישה!..” (על המספר המסוכן ‘שבעה’ פוסחים שניהם, משני הצדדים ואינם מהגים בקול, מחשש עינא־בישא), וממלאים והופכים את השמיני (עם גריפה גדולה וחוטפת), ובחריצות המעלימה כמעט את ההגדשה־הגדשה הופכים את התשיעי ואת העשירי (ובניגון: התפללו לנשמת הנביא), ובמהירות לא תיאָמן כבר עומדים בחמישה־עשר. כשזוקף סלימן קומתו ומצביע על השק המתרוקן לאמור:
“חצי הביטו, באללה!” וגם השני מזדקף כלשהו, כדי להפטיר מתוך זמרה וחסידות יתירה: “ישובח הכל־יכול ויהוּלל”, כשמתערב אחי ונושא קולו:
“הה, סלימן סלימן! חסל! השמש תשקע ואתה עוד תכייל כאן פח אחר פח! הלהרסני אתה אומר? הנח, הלא רואים, חמישה־עשר, וזה חצי, תן לו כערכו וילך! תן לו לא שלושים, תן לו שלושים ושלושה – וידע כי אין עושקים כאן איש, תן לו ונגמור!”
“שלושים!” צורח סלימן, וניצוץ מתבהק בעיניו ועוד ניצוץ בשיניו הלבנות.
“שלושים ושנים!”
נאחז המוכר בקש שהושט לו.
“לא אצלי! שלושים!” חוגג סלימן נצחונו, ומושך בפתיל השק, והופכו בתנופה אחת, ובזינוק הוא כבר אצל הגמל מושך בסרח קשר השק השני, והודף עד כי הגמל הגדול כמעט ניסע נתמַעד, והכל הוּכרע ושוּפך ארצה בטרם נשם המוכר נשימה של דעת, ועודו נטוע על מקומו לא מאמין למראה עיניו. ושוב מתערב אחי, וגומל נדיבות ומכריז: “שלושים ואחד!” – למען יידעו ויקחו הכל אל לבם. שני שקים, ששים פח ושני פחים, ועוד גמל כמוהו, ועוד אחד, ועוד ועוד – הנה לך, קח בן־אדם, עוֹדה, קח לך פתק, וזכית לך מן היוֹשר ומנדיבות הלב, פח נוסף לך על כל שֹק ושֹק לפנים משורת הכיוּל! ורק לכבודך ולכבוד פתיחת היום, הבא עלינו לברכה, זכית לך בשלל… – והלז, שהוא כבר ריקן ומרוקן, וכבר עשו בו מעשה, נוטל באפסר בהמתו המתאוננת, וסובב לאחור מחריש ונדהם, וגמל אחר גמל בא אחריו. ועד שהוא מכפיל ומחלק ומצרף ומחַסר כל חשבונותיו, ובעודו אוסף ומקפל כל שקיו הריקים, והפתקים אחוזים בין שיניו, וסבר־פניו אילם, בין זוכה למפסיד, וגם כמי שמרחוהו במשהו, וכבר אחמד בן סאלם על הפרק, ועודה בן עודה מחוק כאילו לא היה, ומחיוכו של סלימן לא קשה להציל כי בנקל היה כל צמד שקים משקי הנשכח הלז מתכייל בשבעים פח ופח. אם לא למעלה מזה…
“ולזה אתה קורא משחק?”
המתן, זה רק מתחיל. מוכר אחר מוכר בא. עולה על הבמה, אומר פסוקו, פוסקים לו פסוק, עושים בו מעשה, ונדחף לפנוֹת מקומו לבא אחריו, והלה יוצא ופתק טרי בין שיניו, לא לשחוק ולא לשאוג. מסובך בחבליו, בשקיו הריקים, ובחשבונות עשירי כפל וחילוק, וכבר בזה אחר זה ועל־פי סדר טוב עלו ובאו תחתיו. מרבי הגמלים בראש, והדל, אשר לו אך גמל אלמן וצרוע, או אך חמור אחד חלכה – אחרונים. אתה מתפלא? על שהתקיף תמיד זוכה? הדל, חביבי, לעולם נדחה לסוף, נדחף, גם לוקה על שוקיו וגם יוצא וידיו על ראשו, וגם לצעוק אסור לו, ואפילו יצעק – למי איכפת. אגב, מידיהם של הללו היו לוקחים בלא שום כרכורי משחק וטקס. באפס־לשון וברבע חינם.
“נורא. ואחיך מה היה אומר?”
הנה שמע. אחי היה ניצב על במותיו ורושם בפנקס השוברים ונותן לסרסור, ומידי הלה לידי המוכר, שכן מידיו הכל. ובפתק הזה יבוא המוכר אל הפרדסן לקבל כספו טבין ותקילין, והכל כשר וישר, ורק מה שרשום בשובר הזה – חידה היה למקבלים. אז היו באים אלי, סחור סחור, שאקרא באזניהם את הרשום ומה פשר כל אלה הסימנים הסתומים, אם נא מצאו חן בעיני: איני יודע אם מצאו חן בעיני, אך קרוא קראתי: סאלם בן סאלם, שלושה גמלים, ארבעים ומאתים פח, וחתימה אדירה (ומסתבר, כי הכל היו כאן מאנשי שָלוּם, שלַם או שלמה: סלים וסלימאן, סלאם סאלם ומוסלם, סילמאן וסלמאן, סוילם, סלאמה וסוליימן, ורק אי פה אי שם איזה עאמר, או רמאדאן, או עטייה, לתת גיווּן ולהוסיף, וכן פלוני שנתעקש להתקרא אבו־סאלים דוקא).
וכך בזה אחר זה. שמך? סלאם. סלאם מה? סלאם בן סלאם. ברכות לראשך. מאה פח. ושלום עליך. בזה אחר זה, ובמעגל סביב חונה תמיד מצור צוארי גמלים, מחרחרים מרה, צוארים בכל שפע הצורות הטמונות בין קו ישר ובין עקלתון הקשת, מצואר־חסידה נטוי במעופה ועד צואר־ברבוּר קָפוּל־שָקוּט בגאוָתו, אלא שלעולם בגרגור ובחרחור בכייני ומרגיז. מרגיז? לא אותם. הנה פה, למשל, הבט, צמוד לחי אל לחי, לחיו אל לחי הגמל, נער אחד, ראש נער בן מדבר, ישמעאל זאטוט אחד, פורץ תלתלים נופפים מתחת מטפחתו המוּזחה, ובוער עינים ושוֹתה הכל בצמא, מוקסם עד שכחת כל חובותיו, ואינו ננער כלל אלא בהיחבטו חבטה על ערפו, שעוקרת אותו אז והורסת הכל ארצה, עומד לו מאוחז בחבל האפסר בשתי ידיו המורמות אצל אזנו, כפעמונר על חבל פעמונו, בּלוּע כולו בדבר. יחפת רגלו האחת נתמכת בשוק רגלו האחרת, רק כותנתו לעורו, וחגורת העור למתניו, קרוּע ושחוֹם ובוער ונלהב אין־קץ, ומי יודע מה נזרע ומה נובט לו אז בלבו, שם.
“עוד רמאי אחד?”
אולי לוחם אחד? אגב, כלום צריך לספר לך איך גם בלבו של נער שבא לכאן רכוּב על חמור אחיו, לופת־חובק גבו הגדול ומדובק אליו, היתה גמֵלָה והולכת מגמל אל גמל, הולכת ומתרבה ומצטעקת צעקה, עם שהוא עומד שם מן הצד ורואה, עומד מביט בעינים גדולות ובונן, ומתמלא לא אחרת אלא מכל אשר למד אך תמול־שלשום בשעורי בית הספר ובדברי הנביאים שאך זה נשמעו, כולם פסוקים חמים, פסוקי העושקות דלים, ופסוקים שכמותם, שקישקשו אז בלבו פתאום, ורתחו והלכו להיות נצעקים עוד רגע, הוי השואפים אביון, שמעו זאת השואפים אביון, להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעוות מאזני מרמה, ועוד שכמותם, טריים לגמרי, אך זה תמול נלמדו בכיתה, וחדרו חדרי בטן, – וגם הלך אז אותו נפעם הצדק־צדק, וסר אל אחיו הגדול ובא אצלו, והלה באמצע תנופת הקניה, ומשך בשרוולו ורצה להפריעו ולשאול אם אין כל זה איוֹם בעיניו, ממש עוול ולא שום צדק־צדק תרדוף, שנצטווינו עליו, – אלא שאחיו היה באמצע התנופה הגדולה, ובלא לתת בו עין, דחהו מעל פניו – “אתה שב בצד!” – נתנַער ממנו – “אחר־כך, אחר־כך” – דחהו בקוצר־רוח, וחזר ונפל על התנופה הגדולה והרותחת ההיא.
אבל כנראה, שדברים כאלה כבר היו מעולם, שכן הזקנים שישבו בפינה, כלל לא התרגשו משום דבר, ולא אמרו כלל: נורא כזה לא היה כמוהו מעולם, ולא ראינו עוד כזאת! מתון מתון ישבו להם פה. רק עיניהם בארבות סבכי גביניהם הסמורים נעו בענין אחר מהלך הדברים, והליחה שנתלפלפה להם בזוויות עיניהם לא היתה שום דמעות, כי אם רק לפלוף זקנים, תאוות־לב לסיעות זבובים חוגגים ובלתי מופרעים. קמוטים, כמושי־כמושים וזלדקניים ישבו שם זקני הדוֹר שלובי רגלים, והעלו עשן במקטרותיהם הארוכות, מיטיבים את הרמץ במו אגודליהם, המעוקמים לא פחות מן המאכלות העקומות הנעוצות בחגורותיהם, ואשר לא לנוי בלבד הושחזו והושמו שמה, אצל יד ימינם. ובכן מי כאן יפצה פה? הנשים העלובות שנתלבטו פה ושם, כלום הן? הו, דחופות הן תמיד לשמור משהו, לאחוז משהו, לסייע בחבלים או בשקים, ואחדות מהן בין קפלי מטפחתן מאחור ישן להן עובר קטן, מחותל סמרטוטים, אשר בפעותו פתאום משום מה הן הופכות בלא שום היסוס ומסיבות אותן אל לבן, ובלא לחדול רגע מעשות את המוּשׂם עליהן, תתקענה דד צומק בפיו, תאמרנה מין אַה אַה קס קס, לעוּבר הלז, שהזבובים כמעט בלעוהו, ותמהרנה להספיק מה שהפסיקו, ובלבד שלא לשמוט מבין שיניהן את קצה המטפחת הגדולה, השחורה, העוטפת מרבית פניהן, הנותרים מחוץ לממשלת כיסוי ענק־המטבעות התלוי על חטמן ועל פיהן, מנומר מעבריו ניקודי תכלת לנוי, וכלוּם מן היופי הגנוז מעבר כל עטיפות פניה לא ייראה, ובלבד שלא תשבות גם רגע קט משזור את חוט צמרה אין־קץ. כן. במה היינו עומדים?
“במה? בצדק, כמדומה. או אולי במוכר חדש שעלה ובא על הבמה ההיא שהזכרת. וכי היו כולם כאלה נמושות, ניתנים להילכד בפח? ואיש לא ידע להשיב מלחמה לסרסור שלכם?”
שלנו? גם אני שותף? או משום שראיתי עוול והחרשתי? הנה, שמע. עתה עולה ובא על ערימת־הזבל שכבר התגבהה ונעשתה תל של ממש, אדם אחד, שמראיתו בלבד כבר אמרה כי שונה הוא מן השאר, גם גמליו היו בריאים למראה ומטופחים, והשקים שעליהם גדולים ושלמים וארוזים למופת. בא ובידו המושטה לפניה (וקצת כפופה, לפי שאיכר לעולם לא תוכל ידו להתיישר כאשר היתה… לא שמת לב לזה?), ובידו הפשוטה קצת גללי הכבשים, ברורים ומבוררים, זו סחורתו וזה טיבה, זהב־פרוַים. סלימן, כמובן, לא התפעל מכלום, והואיל וההצגה כבר היתה בעיצומה, קיצר בכל פרטי הטקס, ודחה בלא תשובה ראויה מרבית הברכות הנהוגות, ונטל ותקע לחלל ביבשות גמורה:
“עשרים.” כמי שעייפה נפשו לכרכורי־הבל.
אבל הלה עמד והחזיר לו: “עשרים וחמישה,” כאילו עודו בהתחלה, וכלום לא אירע.
“עשרים, אומרים לך.” קצרה רוחו של סלימן הגדול.
“עשרים וחמישה, אומרים לך.” לא חת הלה מפניו.
עתה הרים סלימן עיניו וסקר פני איש־דבריו כאילו הנה אך זה עתה ראהו.
“לא, יא אחי, רק עשרים.” הוסיף המתיק קצת קולו ואמר.
אבל הלה גם מזה לא נתפעל.
“עשרים וחמישה” מנה ואמר.
“איפה עשרים וחמישה? חדל, בך־אדם, עשרים ואחד, וגמרנו!”
רק לעתים רחוקות ויתר סלימן על טרפו כך. ועדיין הלה לא נעתר. ואולי דוקא הוויתור החשיד. ושוב ושוּב ואין תזוזה. זו הפעם תהיה מערכה של ממש.
חמתו של סלימן כבר צלחה עליו: “מה עוד אתה מבקש בעד קצת הזבל שלך? את ראשי?!”
“יודע מה,” אמר לו הגבר, “קח בחינם! הנה, קח בחינם. פרוק את הגמלים, הוי אחמד, בוא הנער ופרוק את הגמלים! הכל בחינם! הכל בחינם. אנשים אחים אנחנו, הוי סלימן, והיה לך הכל בחינם, ברכה עליך והנה מנחתי לפניך – הכל בחינם!”
הה, זו היתה אמירה, זו היתה סטירה! סלימן נרתע. בציבור נפל הס. חמור אחד שלא ידע והמשיך לנעור נסטר על פיו בכוח ובלע נערתו במחציתה ונשתתק. הגיעו הדברים עד כדי כך, שאחי היה צריך להתערב.
“אמור: אלהים הוא אלהים!” – פתח אחי ואמר לו למוכר בקול כמעולם אחר, לא מקולקל בכלום.
והלה, הגבר המתנַשף קיבל עליו – “אין אללה בלעדי אללה”. קיבל ואמר, וכבש נשימתו. והכל נשמר לרוָחה.
"תאבה לשמוע דיבור אחד? – המשיך עמו אחי מתון־מתון, ומקמטי־מצחו ניכר כי עדיין לא ידע מה יאמר.
“הנה דבַר.” קיבל הלה עליו ברצון, ובהתפייסות שכתוב עליה ברור כי רק אליו ולכבודו בלבד היא מופנית, וכלל לא אל סלימן, שנתעכב לו זועף מן הצד.
“תשתה סיגריה?” – כופה אחי עליו קופסתו החשובה.
"תודה, לא " – אומר הלה מלא בולמוס לא־מוסתר.
“קח קח,” משדלו אחי ותוקע אחת לפיו ואחת לעצמו, וסלימן שמן הצד בולע רוקו, נשכח. מתון־מתון מעלה אחי גפרור, מאחיז אש בסיגריות, והם נושמים שניהם ופולטים עשן, והקהל כולו עומד ונושם, עומד רואה ומחריש לדעת מה.
“אבי כמה אתה?” – פותח עתה אחי ונוטל את החוט הנכון.
“אבי ששה.” – משיב הלה ביותר משמינית יוהרה, ומבטיו בגמליו, חיות חסונות ונאות למראה. – “אללה מחסה לנו.” – משיבו אחי כראוי. – “ועל כל גמל כמה?”
עיניך הרואות: ארבעה על האחד." – אומר האיש באבחת ישרים.
“וביחד, כמה שקים לך על כולם?”
“אה?” – נפתע הלה ונתבלבל – “הנה, ארבעה על ששה, אה? ארבעה ועשרים שק, ואיזה שקים לגודל! איפה תמצאו שקים כאלה!” – מתלקח הלה, חש ריחו של פח מוטמן לו וכולו חשד עד גירוד, וגם מתגרד קשות ונמרצות.
“אללה מעא סאברין!” – פוסק לו אחי – “האל עם הסבלנים”.
“הי, נעם, כדבריך.” מקבל זה עליו, ולבו בל עמו.
“טאוֹאֶל רוּחַךְ!” הארך רוחך, הוי הגבר, מרדפו אחי בפסוקים, ומהדיפו עוד הדיפה אל הפח היקוש: “עשרים וארבעה שק. ואם נאמר כי לא כן, אלא עשרים וחמישה לךָ? עשרים וחמישה!” – תוקפו עתה אחי בלא ריתוי. ובתנופה אחת, בלא ליתן לו שהות להשיב רוחו, ובעוד הכל פולטים קריאת הקלה, וגם הלה עצמו – ובטרם ידע להתעשת, אם אמנם היטיבו עמו ככה, או בפח לכדוּהו, ובעודו מפרש ידיו לצדדים ומוחו מתהפך בחשבונות אם שק נוסף יוצא ידי הבדל שני פחים לשק כפול עשרים וארבעה – וכבר הדפו עושי דברו של סלימן את הגמלים הבריאים ההמה, צועקים ומתמרמרים כאשר הם, והעלו אותם על במת הערימה העוֹלה, ומשכו בפתיל התחתון שבפי השק, ומעי השקים נתרוקנו באחת, וכבר דוחפים אותם לצאת, ורק באמצע פירוק השני, הוא תופש עד כמה נלכד היטב, ומתמלא רוח, ופוצה פה לזעוק ולשווע, ומתחיל מחרף ומגדף, ותופש באפסר־הגמל להציל את הניתן עוד להציל, או לעכב את הפריקה, או לאיים באיומים נוראים, או לדחוף בדחיפה את העומדים עליו, או לעשות כל אלה כאחד – אבל כבר הוא איש מופסד, לחינם כל מזמוריו על נפש ריקה – זו ידידות, זו רעוּת וזה שכרה – איש מחוּק יוצא. נמחק כבודו.
“וכל הציבור היה רואה ומחריש? ולא ניסו להתקומם? והיכן כל אחיהם ורעיהם?”
הו, כשהיה בא אדם מוקף אחיו ורעיו והם לו כחומה – היה סלימן מדייק באומדנו ולא מחטיא. אגב, גם כל נצחונותיו הגדולים לא היו אלא בשווי פח או שנים לגמל. הכל ידעו פחות או יותר תפוסת שק מהי. והמשחק היה על זוטות ועל שיירים. אך לעתים רחוקות נקרתה לו מציאה שמנה, שהוציאה לו מוניטין בין כל אהלי קדר. אף־כי לעתים נגמר הדבר בחירוק־שינים מבשר רע. בדרך כלל היו הכל זקוקים לתיווכו של סלימן, כשם שהוא היה זקוק לאמונם כדי שיבואו אליו ולא יפנו אל סרסור אחר על פניו; אשר אם הוא לא יעשקם, יעשקם הלז. אין מפלט ממשחק הטרף של סחר־מכר. אלא שאין נפטרים בלא עשות רעש, בלא הרבות להג אין קץ, בלא שאת יד למרום והשבע שבועות נוראות, בלא פרוש כפים וספקן כף אל כף וכף אל ירך. ובמה לא נשבעים? בנביא, בזקנו, בעיניו, בקוראן, באללה, באללה ובנביא, באללה בנביא ובקוראן, ובאבי האחד, ובאבות כל הנוכחים כאן, ובחייהם ובחיי ילדיהם, וללא הועיל: אין מחיר כאן לשבועה. משחק תיאטרון. הכל משחק.
הנה, צא וראה איך קונה סלימן לבו של סרבן עיקש אחד, לאחר שכל התחבולות הבדוקות, והפועלות עם כל זה להפליא – לאחר שכולן עלו בתוהו, והסרבן הזה וחמשת גמליו היו פוקקים כל התקדמות, הנה תפשו עתה פתאום סלימן בכתפיו ומשכו הצִדה, בינו לבינו, וגחן אל אָזנו ללחוש לו סוד. הה, לחישת הסוד! לחש זה של דבר סתר באזניו! ההבטיח לו הבטחות, רק לו לבדו? הפנה אל מצפונו ואל עמקי לבו? או שמא רק נשך לו באָזנו? לו לבדו פתרונות; אך הסוד פעל כבמטה־קסם: הלה נתרכך כולו. הוא עצמו ונעריו עמו כבר פורקים שקיהם בחריצות, איש את אחיו מזרז בעוז, וכעבור רגע יצא והפתק בין שיניו, והבמה פתוחה לבאות. מי כעת?
הו, שים לב מי הבא עתה. שלושה גמלים היו לו. טעוּנים מרצוּפים גדולים וממולאים יפה. הוא עצמו לבוש בקפידה, מטפּחתו על ראשו הדורת ציצים, ובכריכה השחורה הלופפת – שניצי־זהב שזוּרים, וכל מצעדיו כבוד. בדווי, שאי־כאן ממתינה לו ודאי סוּסה מסוסות ערב. וסלימן, אך ראהו, נרתע משהו. עיניו נתברקו. הו, כוח מול כוח התייצב הפעם.
“ארבעים פח בשק!” כך קבע הגבר הלז החלטית, בטרם פתח סלימן ואמר מלה.
“שלום עליך וברכה,” פסח סלימן על ההחלטיות, ונתקרב אליו פסיעה, “ירחיב אללה גבוּלך וישים לך שלום” – המשיך כאילוּ לא כלום. “והבריאוּת? והמשפחה? וכל דבר? ותשתה סיגריה?– ארבעים אמרת?”
“ארבעים.” מדד לו הלה סוף־פסוק.
"והזבל איך?״ – סבבוֹ סלימן סחור סחור.
“אחד אחד.”
“ובלי קש?” התגרה בו סלימן, כגור כלבים האומד כוחו של יריבו. והלה צעד לעומתו צעד אחד וניצב זקוף וגבה־חזה, עין מוּל עין ואף־נשר מוּל אף־נשר.
“שוּם־קש.” סינן ואמר לו.
“אין?” אמר סלימן והרים חרטומו.
“אין.” אמר הלז והרים חרטומו.
“אין יותר משלושים וחמישה!” קרא אז סלימן קריאת תיגר ולא הסיר חרטומו כהוא־זה מחרטום יריבו, כאילו אך יסיר והדבר יתחיל. עינים בעינים ניצבו הללו, בלתי־ניתקים זה מזה.
“ארבעים, אני אמרתי!” אמר הלך מבּין שיניו.
“שלושים וחמישה, אני אמרתי.” החזיר לו סלימן שינים תחת שינים.
“ארבעים!”
“שלושים וחמישה.”
שקט הורבץ סביב, הכל עצרו באשר הם. עורקי צוארי השנַים תפחו, גידי־ידיהם נשתרגו, ורטט היה באצבעותיהם, משהו פנתרי היה זומם הולך אצל מותן שמאל, בחגורתם. כולאים נשימתם נתמתחו זה מול זה, ועצורים עד להתפקע. סלימן נתנשף ראשון:
“נכייל?” והפסיד, לפי שהוא שהציע.
“כייל. אם תרצה!” השיב וענה הלז, לא אחרת אלא בבוז שאפשר היה למשש עוביו מאה אמה סביב מכל צד. ואין עוד שום מוצא לפניהם, אלא אם יתערב אחי.
“מה כאן?” בא כעת אחי ביניהם כבא מארץ רחוקה, “מה הדבר? למה החימה השפוּכה. הוי סלימן?”
אבל לא איש עתה סלימן וישיבנו, לא איש־דברים הוא עתה. חטמו אצל חטמו של הלז. דבר נורא יהיה פה הפעם, לא ייפטרו זה מעל זה בלא דבר נורא ואכזרי. נשר בנשר פגע. אבל ממש כעת ניצנץ דבר בראש אחי, רעיון מפתיע וגדול:
“האם השקים כוּלם שוים?” אמר פתאום, והשנים ניתקו זה מזה, ועיניהם ניתקו, משוּ מקשריהן, ונדדו ועברו על פני השקים בתמהון גדול. זה היה הפחות צפוי מכל. ואחי לא הרפה עתה, ונגד ברזלו בעודו רותח: “אלה השנים וההם השנים” – הרצה אחי נחרצות – “אלה השנים ארבעים ארבעים; וההם השנים שלושים־וחמישה שלושים־וחמישה. – סלימן פרוק! – ושמך, אתה, ושם אביך?” – והעולם ניצל, והחיים ניצלו, והיו לשלל, והכל חזר לתקנו (כמעט לתקנו: כי מי יודע מה עוד יתארע אי־שם בערבת הנגב כשייתקלו לילה אחד גבר בגבר…).
“הוֹ כאן יכול לצמוח סיפור מחיי בני ערב, לא?”
אחד? אלף. ומותחים! אבל סיפוּרנוּ כמעט ונגמר. מאה מוכר ומוכר היו שם. מי יזכור כולם. איש־איש בשעתו וגמליו עמו. עלוּ, נתווכחוּ, נאמדוּ, נתפרקו, נטלוּ שוברי פתקיהם בין שיניהם ונסתלקו והערימה ההיא, ערימת־הזבל הלכה ונתגבהה, וכבר היתה ערימה הגוּנה ונכבדה מאוד.
ואחר־כך הגיע תורם של כל אותם שנדחוּ לסוף, ואשר סלימן בעודו תוקע ידו אחת לתוך השק לבחון טיבו, כבר היתה ידו האַחרת טופחת בכרסו לפסוק כיולו, ותולש ידו זו ומוציא ומכריז, כי לא זבל הוא זה אלא ריר־עטלפים ובשכזה אין לו חפץ גם בחינם: ומחזיר ידו זו וקוצב סך־הכל כלום־שבכלום פחי־מעט; ולמוכר אין גם שהות להתלונן, ואין שום סבלנוּת עוד לא אליו ולא אל גמלו הצועק, ובעודו נוטל מחירו הקצוץ – כבר הוא מחוץ לכל ענין מתחת השמש; ורעהו הנהו בא, ובאמצע טיעונו, או אף קודם שפתח, כבר נטפלו חניכי סלימן אל גמלו, ומשכוּ בפתילים ובזזו והריקו את השקים, וגם כבודו של אדם למכור מֶכֶר – נחמס. וכבר הוא בחוץ, מעבר לשער ולמשוכה, תוהה ושומם (אף כי אחי היה מתמלא נדיבות ורושם לו עוד פח־פחיים, לפנים משורת הדין, כדי שישמח האדם ויתעלז…). וגם הללו עומדים היו להסתיים. ואחרוני החלכאים הנה הם באים. כל אותם בזוזי־עם, כל חשׂופי השובל, קטינים וישישים, יתומים ואלמנות, ותמהונים שנקלעו לכאן, השם יודע מנין, וכפם פשוטה לשכר־הזבל, ואחד שבא עם שק על חמור פעוט וכושל, ואחד שבא פתאום עם זבל־גמלים וקילקל את כל יפי הערימה, טהורת זבל הצאן, ולקה וספג וחזר ולקה, ורק בחסדי אחי קיבל משׂאַת פרוטות של כלום.
וכשנתפנה פעם ריוח של כלום ואחי היה נראה עומר מתמתח בעיפות בינו לבינו, מתפהק לרוָחה ובקול ענות, פנקס־השוברים בידו המתמתחת מזה ועפרונו הגדול בידו מזה, מצאתי לי אז לב לבוא אליו שנית, ולמשוך לו בכנף־בגדו, והוא, אדון כל הדבר הזה, השפיל אלי מבטו בחיוך, וחיכה לדעת מה.
ואני נבוכותי מאוד, והשפלתי עיני וגימגמתי אליו ככה:
“הלא זה נורא מה שעושים פה…”
“מה נורא כאן?” נפתע אלי אחי, וגם שלח סביב מבט פתוּע.
“כל הרמאות הזאת” – התאוננתי לפני אחי הגדול, העומד גבוה – ״כל השקרים האלה, כל ה…"
“אה, חדל. מה אתה יודע. ככה זה העולם.” אמר אחי ונפנה אל פנקסו שבידו. “עולם מחורבן.” – הוסיף ואמר עוד.
“לא נכון!” – הרהבתי עוז ואמרתי לאחי – “לא מוכרח שככה יהיה!”
“לא יודע אם מוכרח אם לא, אבל ככה הוא.” – אמר אחי.
“ומה יצא מזה?” – לא הרפיתי ממנו.
“יזבלו את הפרדס ויהיה יופי של יבול.” – אמר וחייך אלי כחייך אח אל אחיו, וטיפס ועלה אל ראש הערימה, והתייצב שם בשתי רגליו, ומעל ראש ערימת־הזבל המבורכה השקיף לפניו וגנח לרוָחה, גניחת עמלים, ואמר ככה:
“הנה, יש לנו מאה גמל זבל טוב!”
ולמטה, לרגליו, לרגלי התל הצעיר, ישב סלימן ומנה את השטרות, ממַתח כל אחד, מיישרו ומניחו במשטר ובסדר זה על גבי זה, ורגב־זבל קטן נטול מתוך הערימה, מכביד עליהם, לבל יעוף הכל ברוח, אשר הנה זה נתעוררה וקמה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.