לא תמיד היה כאן הכל כאשר הוא עתה. עוד לפני שנים לא רבות היתה כל החצר הזו שלפניך שוקקת חיים וצמיחה רעננה. מה לא היה בה? מעֵבר למחסן שגשגו עצי־פרי, תפוחים, שזיפים, חבּושים ואחרים. בחלקה הארוכה שָׁפעו תפוחי־אדמה עשירי ירוק על תלוליות אדמדמות, ובטטות היו לנו אז תירס ושעועית ומה לא. הגפנים הגיעו עד קיר הבית, והאחרונה ביניהן זחלה ממש וטיפסה על־פני הקיר ועד הגג, ואשכולותיה היו תלויים ארוכים מחיק עליהָ הירוק כעטיני עז שהמליטה. וכל ההדרים המסכנים האלה, שהיום אינם אלא מוּצלים אחת לכמה שבועות מקמילת צמא, היו נוֹבבים אז בריאוּת וירק כהה, ופרחים התהדרו בכל פינה, והממטרה זילפה כל שעות היום והלילה.

וכאן, באמצע, עמד אז הלול. ושנים אחדות לפני־כן לן שם חמוֹר, על צד האמת זה היה משכן הקרשים שהוקם לכבודו, תכנית קרובה להגשמה היתה אפילו להביא עֵז לבנה ולעשות חלקת מספוא לכבודה, ודובר כבר על חלב ועל מיני גבינות משובחות וידועות־לשם, מאותן העזים ורודות־האזנים שהיו אז באָפנה ושהיו מכנים אותן משום מה ‘רומניות’. הלול הזה ותרנגולותיו הם סיפור בפני עצמו לפעם אחרת. אך תחילתו כאמוּר באורוות החמור ובמחסן־הכלים. עד שבאו פעם והתקינו בו פינה למעצר־לילה לשתים תרנגולות שסבתא קנתה לחג, ואיך־שהוא ניצלו מן השחיטה. תרנגולות ערביות שכאלו, מנוּמרות מאד ורעבתניות לא פחות. אחר־כך נוסף עליהן תרנגול, להוד ולתפארת, כולו צבעונין; ואחר־כך דגרה אחת המנוּמרות: ואחר־כך היו קצת אפרוחים מתרוצצים על־אף תוכחתה: ותן־לילה, כמדומה, חיסל את כולם (או אולי נץ־יומם; בלי לפטור ריקם את השערת הנמיה עקובּת־הדם) – לפי שהכל עוד היה פרוץ למדי, והחצר שלנו, עם הברושים שעל גבולה מזה (כל קומתם עד ברך, ומדי בוקר היינו מפַלים מעליהם ומנערים גדודי שבלולים), בדד עמדה אז החצר שלנו בשטח החשוף – המושבה מאחורינו, הפרדסים מלפנינו, ומימין ומשמאל רק קוצים עלוּפי שבלולים. והיה תמיד קצת ריק, וקצת נידח, קצת מסכן ביום וקצת מדאיג בלילה, למי שלבּו קשוב. אבל מקום יפה היה מאין כמוהו ופנוי אין־קץ לכל מיני ריצות גדולות, לרצים להביא מן החנות ויחפותיהם נִקלות בחול, ללטאות פוחזות ולפחזיהן, לנדידת החלזונות בהמוניהם, ולנחלי הפרחים לעת האביב.

ונוכח ביתנו, בינינו ובין ים הפרדסים הגדול, קמה והתישבה זה־מקרוב חצרו של שכננו אריה. אצלם היה הכל אחרת וקודם־כל היו להם סוסים. שנַים. שני סוסים לבנים. לנו מעולם לא היה סוס. הגענו עד חמור, גדול אָמנם ושחור, ובכך גמרנו. ואילו סוסים מעולם לא היו לנו. לא סוס ולא סוסה ולא סייח. ותדע, אנשים שסוסים להם בחצרם לעולם שונים הם מאנשים שאין להם ולא גידלו סוס בחצרם, אחרת יהלכו להם בעולם, ריח אחר ריחם. ומבט עיניהם אחר. לא שמת לב? אני עצמי תמיד אהבתי סוסים, אלא שתמיד עם איזו חציצה דקה של זהירות שביראה, שהיתה סיבה נוספת להיות אוהב מן הצד, בלתי־מפחיתה בכלום את ההשתאות ואת ההערצה, אבל מן הצד, ולא כעצם מעצמם.

אם כה ואם כה, ולשכננו אריה, שם מנוֹכח, היו שנים. הנה ביתו, זו חצרו, וגם סביבה היה פתוח לכל רוח, וסוסים היו לו שנים. ואורוַת בטון חדשה, וגדר רשת חדשה מקפת, והם, שעליהם פרנסתו, השנים ההמה, לבנים היו. לבנים־לבנים. כמו לובן חלקת שיש, לבנוּת ליטופית, למי שהתגבר והתקרב ופשט יד ללטפַם (עורם היה נרתע־נרעד למגע, וגם הרגשתָ כמה היו חזקים מתחת עורם החלק־רוטט מאוד), לבנים, אף־כי גם קצת נקוּדים טיפה. בזנבותיהם ובמחלפות רעמות צואריהם ניצנץ תמיד גם מנוֹגה האֵש. ובהניפם היו אלה מתלקחים מאוד. כנוגה האש המתלקחת. זנבות עשירים כבדים ורעמות עשירות ארוכות, ולאחד מן השנים מאוד מאוד. רעמות ארוכות עם נוגה אש בעופן. אלה השנים היו לו לזה, לשכננו אריה. וכשבא יום עשיית החצר שלנו סביב הבית, שהיה חסר חצר עד הנה, כשהגיעה שעת התקנתה, הבאתה לסדר הטוב, והכנתה לעונת השתילה של הסתיו – עבר אבא את החול ובא בערב לשתות תה אצל שכננו אריה ההוא, וכבר למחרת, בבוקר בבוקר, אך זה העירנו העורב שלנו – וכבר היו אצלנו הסוסים האלה, השנַים, הלבנים, עם שכננו אריה ועם מזחלת לגרירת עפר, ועם המולת מציאותם החדשה, השופעת חיוּת חמה, וכבר התמלא הכל בכל המולה רבת־עצמה, והללו קמו, בלי שום הקדמה שהיא, ופתחו בערעור קליפת החול המהוּדקה מימות־עולם. אלא, שצר היה להם בתחומים הקצרים של מלבן המגרש. לא יצאו עד שנבלמו והוחזרו. אך פתחו בשעטה, רגל אחת, וכבר פוקמים מתגם בפיהם, ומחזירים אותם חלילה על עקבותיהם: סובו־סובו, ובקריאה גדולה: הו הו, סובו! וכבר הם כותשים פרסותיהם, ונעשה צפוף מהכיל כל עצמתם הגדולה, חוזרים וסובבים, בטלטול רצועות, בצלצול שרשרות, ובתנופת שוֹט אדוניהם, שבאה, כמובן, רק כדי להטעים עקרון חינוכי ולפרסם גבורה עם מקצועיות אין־דופי, ולא חלילה כדי לפגוע. והמזחלת, באותה תנופה אחת ומצוינה, היתה מונפת ונהפכת על־פניה ועל־פני קיא נטל החול שבה, וכבר מושכים וסובבים בדריכת פרסות איתנה, והרתמות החדשות גם חורקות וגם משומנות גם מדיפות ריח עז. יבלית וחילף, דרדרים עלופי שבלולים, וקרום אדמה אדמונית, הכל הוּסע בגבורה, ומסלולים חלקים צפו־עלו, חדשים ועירומים־לחים יצאו מרוּחים נידפי ניחוח סידי, מן השמוּר בה לפני־ולפנים וגלעין אדמת־חמרה טחובה ומוחלָקה הנה נגלע פנימו החוצה. וכולנו היינו כאן, אחד לא נעדר, והיינו נוכחים בעליל איך ביתנו הבודד מוקף והולך טריוּת אדמה חדשה ותחוחה, לראשונה מאז נבראה אדמה זו, פתח לעלילת־דברים שעוד יבואו, ראש־פינה להשלטת הסדר החדש והטוב, להתחלת ההתחלות שאחריתן תשׂגה, לקצב חדש ועֵר, ולמשטר שתילה ונטיעה וארגון יפה של הכל־בכל, בתוך תחומי המלבן היפה הזה, המותווה והולך מרגע לרגע.

ופתאום כבר יש לך מלוא המגרש, זה בצד זה, המוני פסי כבישים טריים ונוצצים של מסע המזחלה על החמרה הלחה, וערימות גבוּבות, מפתות למשחק, על מקום היפוכה בסופם. וכשהוֹדֶה נער אחד ידו, בזהיר, אל חוּבּי תחיחוּתם החדשה, אל חיקם הנלוש בנקל ונקרץ לתענוג, מתרגשים שם לקראתו מיני שוכני־קרקע קטנים, חרקים כתולעים, שנתהפך עולמם עליהם ונתחשפו בפתאום מתוך צפוניהם והחוצה, מהם מתפרכסים על גבם וכל רגליהם נלבטות, צועקות־נרעשות לשמים, ומהם מתמַלטים בכל כוח קטנם, אצים להציל ולהינצל, מלבד הרטוּשים, המחוּקים והמרוּחים על־פני אותם כבישי החַמרה הנקיים והנוצצים הללו (כדרך תני־הלילה המתגלים עליך לזוהר הפנסים הרצים, מן המכונית בחפונה, הלא תדע, מחוּצים ושפוּכים ומרוּחים על הכבישים ופנימם הוורוד־הכמוס החוצה). זה מכאן, ומכאן צומח, כל הזמן ועולה המלבן המסוים, התחוּחַ ורב־העתיד. כך אצלנו וכך ממולנו, לא הרחק, בביתו זה־מקרוב־בא של שכננו אריה, שאף הוא עומד בפתוּח הגדול שמכל עבריו סביב. חצר ועוד חצר, ועוד רָבדי עפר, מוּצל מסתמיוּתו הסגורה בקרום מעלה קוצים ופרחי מה־בכך, למען יושלט כאן לבסוף הסדר הטוב לתועלת העתיד ולקראת היום־יבוא, שעליו שרים בשירים, כשיקום כאן, אמן־ואמן, ישוב צפוף, ובית יגע בבית, וחצר בחצר תקרב, ואילן באילן, צפוף וסדור וסגור. ועד אז ובינתים ריח טוב עומד, ריח חפוּרות, ריח טרי ומעורר. גם העורב שלנו, משתאה, קרא וקרא מעלינו, מאוד.

וכך עד ארוחת־הבוקר. וכבר שונו פני החצר לבלתי הכר. חבל רק שאין כאן אדם מלבדנו להראות לו וישתומם. כה חדש פה הכל, נוצץ וקורא בקול. אין זו עוד אותה חצר שמלפני שתים־שלוש שעות, כשהפּתוּח, שמימות־עולם, הגיע ונגע עד מדרגת הבית, כבית הבא בים. ושכננו אריה, באותה גבורה ובאות פסיעות גסות של רגליו הגדולות, ובעודו חוזר ומהפך את המזחלת העמוסה, שרוֹק והולך קוממיות את סוסיו השנים, שאך היו יוצאים וכבר ממותגים ומוחזרים חלילה על עקביהם, סובו, הו הו סובו, וכחתוֹך בעוגה יחתכו בתלולית שאצל סף הבית, אשר מימות־עולם שם היא, ויוסיפו ויעשו חלקה מוחלקה, ויצפינו את הקרום העליון, עם שיירי הסיד והמלט שמאז הבנין, אל מתחת הגבָב הטרי המוסע על פנין, מיישרים למישרים ולמשעי, ומעלים מעטה חדש, רובד מפוּתח ותחוח, נודף ומאדים, רך וניחוח.

ובעוד הכל הולך יפה כך – נטל שכננו אריה ועצר את הכל מתוך מהלך עצמתו המצליחה וגוברת בתנופה, מחה בגב כפו הגדולה את מצחו המבהיר, ועצר את רגליו הגדולות עם נעליהן הגדולות ואת סוסיו השנַים עצר, אשר בהליכתם אנה ואנה ואגב טילטול זנבות ארוכים, שיש בהם גם להבת־אש, טילטלו באגב איזו מזחלת קטנה וקצת חול לתינוקות בה – עצר, והם ואנחנו וכל דבר עצרנו, והיינו בתוך הדבר איך יהיה מעתה והלאה. ואבא נזכר אז פתאום ונעקר לאוּץ אל מקום עבודתו, וניכר בו מאד עד כמה היה מתאווה להישאר כאן ולראות עוד. וגם פלוני ופלוני מאתנו התעשתו אז וזכרו חובות שונים שעליהם ועל ראשם, ואת ההכרח הנחוץ לעקור סוף־סוף ולאוּץ מי לכאן ומי לכאן. אבל רק עוד עומדים לראות רק־את־זה־ודי: איך יוצאים הללו עוברים אל חצרם שמנוֹכח, הבודדה לה בתוך הריק הגדול שעד הפרדסים – לאכול שם את חביתת הבוקר על הסלט הגדול ולשתות קפה די־צמאם, עד שהמזחלת תוּתר, והלבנים השנים ייקשרו, ללחך קצת כה וקצת כה (ורק לבל ישתו, כי לא ישתה המיוזע בחוּמוֹ), וקל־מהרה יחזרו, ועד הצהרים ישאירו אחר־גוָם חצר אחת שלמה, ערוכה ומוכנה, ממוּדרגה ומפוּלסה, טובה לעצמה וטובה לבאות ולשתילת הסתיו, ויבואו־נא כל מומחי ארבע הארצות לראות ולהעיד אם יש אם ראו אם שמעו מעוּלה מזה. העורב שלנו, מעל העמוד הנושן, שקדם כאן לכל דבר ואיש לא תקעוֹ, קרא אז קריאה והוסיף וקרא ונישא ועף במִטפּח־כנפים לאחור, אל האקליפטוסים הישנים הגבוהים שבמושבה הישנה.

כך אמר שכננו וכך גם עשה, והכל גם הלך ובא להיות ככה, פשוט שאין פשוט ממנו, אף כי עשוי הכל פליאות (וכמה בודדה וחסרה תישאר החצר כשיגמרו אלה לבסוף וילכו לחצרם ןבלי שוב, ובחצרנו שוב לא יהיה סוס), וריח העפר הטרי, החגיגי, היה ממַלא מאוד ונודף, עם ריח עז של סוסים לבנים אמיצים. לולא שפתאום ולפתע… אך מוטב ואספר כסדרו.

את הסוס הראשון הלבן, היהיר, התיר זה עתה, והלה גיחן מיד צוָארו והתחיל לוחך בעשבים; וגם את הסוס השני הלבן, התימור, התיר, וזה ריחב נחיריו ונישם משהו. כטועם את הרוח הבאה. רוח הים הקלה ההיא. ורטט היה בעורו כאילו יד נגעה בו. אחר־כך פסע פסיעה של התקת רגל קטנה כבהיסח־לב, ועוד אחת, נשא ראשו ואזניו זקורות מאוד. ופתאום – הה, פתאום שימט צוָארו במפתיע, וכצלופח שחזר והשיג את המים חימק ערפו, והדליג שתי קדומותיו בפתע, כביכול רק לבדיחת־מחול שחימד לו, עד כי נשתמט האפסר שבידי אריה, לכלום, באמת, לכמעט רבע־שניה, החליק־ניזח מעל ראשו ומיד נשמט כליל, כי כשחזר ותפס ומשך בבעתה בשרשרת־אפסר זו, וחירף (עד כאן היה כאילם), כבר לא החזיקה זו השרשרת שבידיו כל סוס, והלז הסוס כבר היה משוחרר ופרוק כל אפסר, רסן, שרשרת וכלום שבכלום, נקי מכל כלום שהוא, וכבר, באותו רבע־שניה עצמה, הדליג ודילג פסיעתיים־שלוש נוספות, ושׂם מרחק של רוֹחק בינו לבינינו, ונעצר שם כקושב, אם אמנם עדיין קוראים לו אי־מזה, זקוף ויפה, ושוב היה נדמה כאילו בכך אולי ירווח לו וכבר מצא מנוחה ונחה רוחוֹ, כשפתאום, הה אלי, אולי בגלל תנועה לא זהירה של אחד מאתנו, ואולי לא בגלל כלום, פתאום נתקפץ לו, הטיח כל עצמת כיווּצו הנרגש כנגד מוּצקות האדמה השותקת ונקלע כיָרוי, ממנה והלאה, זרוּק לו למרחב, נתנפנף לו נתעופף ופרח (הלב נתכווץ מתחושת הנוכחות: הנה זה קרה, הנה זה כבר לא יוכל לתקוֹן; הרגשה שלמעלה מכוחך: הנה זה קרה ולבלי השב). נתנפנף נתעופף ופרח. בבת־אחת שאין חתופה ממנה. בפתיעה מפותעת שכזו, שלא נותר ממנה אצלנו אלא כמין קליפת מנוכחות נבובה של כתישת פרסות שמקרוב, הך־תופים פי אלף ממה שמוּכנים, קליפת נוכחות תלושה שהחיבור שלה עם ההוא שנמלט נכרת, כאילו רק זה וזה בלבד נותר שייך לנו, וכאילו זה הוא דבר מסוים שאפשר להחזיק בו, אף כי אינו מחזיק אלא כלימת ריק: מגע בכוח שנתרעש וניתק.

נתעופף לו. רק עכשיו אני נזכר בכל הפרטים. אז הייתי נדהם. עכשיו אני זוכר לדיוּקה את ההתכווצות העצומה שקדמה להתפרצוּת. את דריכוּת השרירים שנתפרצו חָפשי. כעת אני יכול לראות, אבל אז לא ראיתי אלא שכבר נתפרח הלה, שם לפנים. אתה יכול לתפוס? כולו פורח ומתנופף. יפה להפליא. יפה מכל יפה. יפה שאין כמותו כל יום, ושקשה לספר עד כמה. יפה ככבסים מתרעשים על חבל ברוח־חורף חריפה, לולא שאלה על חבל והוא בן־דרור כרוח. או יפה כמו ספינה בדגלים מתנפנפים, אלא שספינה משתרכת וההוא המריא. ונתמלט.

מה יהיה מעתה? מה יכול להיות? הלב נצבט מתחושת כוחו של הנמלט, אבל גם ממה יהיה עכשיו. מרוב יפיו שנתבּהק כברק ומרוב המעשה שצריך לעשות. הבט על צורתו של שכננו אריה הזה, שעומד וידיו הגדולות ריקות ורגליו הגדולות ריקות ופיו הפעוּר ריק. מה יעשה, מה יהיה על יומו, הוא ואשתו ושני בניו הקטנים, אנה ייצאו ואנה יבואו, מה יהיה על הסדר הטוב שהיה עומד על שני סוסים ושהנה נתפרע ונעשה שבור, שבור־סוס. זוג שאיבד צורתו. ומה יבוא על הסוס הנשאר, שבור הזוג? מה הוא יעשה עכשיו, הזה שעליו ועל ראשו הנה נתעורר עתה שכננו אריה מתמהונו, נתפקח ורץ והסתער עליו, על הנשאר הניצב זקוף־ראש, נשקף אל הרחק, התנפל על אפסרו, וחיזקוֹ־ריתקוֹ במחי אחד בעות שֶׁנֶת נוספת להדקו, וביעט עם כך בכרסו, עד שהלה התקומם על אחורותיו ונתמרמר בציוחת אפתעה ועלבון, שגרם לשכננו להטיח בו גם באגרוף וביתר השרשרת, ולקלל עד מעבר הררי חושך, בלי לדעת אם השיגו את הנמלט במרוצתו, שנתעלם ולא נראה משום צד שהוא, ובעיקר לא מן הצד הזה, מלפנים, נוכח פנינו המבקשות ואינן רואות. נמלט ואיננו.

עד אנה יברח לו? מי יוכל לקום לרדפו? והיכן ייעצר ויירגע? היחזור לעת ערב? העוד ניתן לתקן? כבר הוא מחוץ לאיזור הפרדסים, כבר הוא מחוץ לכל הגדרות ומשׂוּכות־האקַציות, מחוץ לכל סדר ומשטר החלקות שיש להן שֵם ובעלים. כבר הוא בפתוח הרחוק, באותם מקומות אשר אין שם בלילה אלא אך ריק ותנים רעבים, צבועים דורסים ואֵימות־חרדה (מה אומר אהרוני על הצבוע? היטרוף? הטרוף יטרוף סוס? או רק פגרים יאכל וזיפי גבו מזָרים אימה? אריות אין שם, אבל נמרים? היכן בעצם מתגורר הברדלס?) ולאחר המישור שעם הכפר הערבי; היפנה אל החולות? או דרומה יפרוץ ויאוץ לו הנגבה? למדבר. לשם, כנראה. ומשם והלאה בחזרה אל מולדתו. אל מוצא הסוסים. קול אבותיו, אבותיו קוראים לו. דמו הסואן. אל מקורו. אל מחצבתו. אל היותו המשוחררה. מכל מה שטפלו לו. הנהו שם רץ צוהל אל עולמו שלו. בודד במרוצתו. רץ ורץ. בלי שום חוק. אינו עוד של כלום ולא של איש. אינו שלי, אינו שלך, אינו שלו, אינו עוד של שום כלום ולא של שהוא. איננו. רק של לבדוּתו הרצה בנרחב הגדול. מתעופף בלבדוּתו. אנשים אם ייקרו על דרכו ייעצרו משתאים. לא אחד יחמדנו. יעריץ יפיו המרהיב. לא אחד ישאל מנין, של מי, ומה. משיב לא יהיה. כי מי יודע. אינו מִשֶל היודעים. מחוץ לידם. מחוץ ליודעים ולידיעות ולידים ולידי הידים, לוטפות כמכות. החוצה מן החצר, הרחק־הרחק. מחוץ לשייך ולשייכות. ורק בריצה. ערום מכל אחרת. כלום לא. לגמרי. רואה? בריצה. זה. נשתחרר. כן. בן־דרור. של העולם כולו ושל אף כלום. של מחוץ לגדר. ושום שרשרת. ושום רסן. ושום סייג, ורק סוס לבן רץ בערבה. מה אתה מתפלא: אני לא הייתי רץ?

ועדיין אנו עומדים שם על עמדנו. מטופשים למדי, במיחילה. עד ששוב נתנער שכננו אריה. שרשרת הסוס הנותר בידו מזה, ובידו מזה שרשרת ריקה עם כלימת אין־לה־סוס, שרשרת ריקה שאינה אוחזת כלום אלא כלימה, וחבט בה בשרשרת הריקה בקרקע, ואמר לעזאזל ועוד דברים רעים וקשים, שאינם לילדים, ויצא בצעדים ארוכים לפניו, בהחלטיות גדולה, כאילו הוא כבר יודע מה ולאן, ויצא והלך ופסע, כדי שלוש פסיעות. ושם עצר ושם עמד, ושם חדל ולא הוסיף. ואין בידו כלום ולא מה. מחוץ לכוחו, ולידיו הגדולות, הכועסות. מחוץ לחצרו, לאורוָתו, לקללותיו, לשוטו, לכוחו להפוך מזחלת, לאהבת הסדר הטוב, ולשרשרת הריקה. הוא, במחילה, במטופש. ואם ככה – מה?

מתכנסים אצלו למועצה. מפסיעים חרש ומתלקטים מצדדיו להיות עמו ולהחריש יחד. ואחר־כך מתחילים כל מיני מציעים באים עם הצעות ועם עצות. אבל אני איני יכול למוש. הכל עודו כנגדי. איך פתאום רקע בקרקע ונתנפנף. זנבו נתנפנף רעמתו נתנפנפה, והאור נתאחז בהם לכהרף ונעשו כתומים כנדלקים באש, וכבר נתפרח, נתלקח, קצה זנבו משורבט, וכבר רחוק וכבר איננו ונעלם, זולת אותו קול מרקע פרסותיו הראשון שנותר כאן כדבר בפני עצמו, נְתוק שייכוּתו, משתהה אצלנו באין בעליו עמו, בלתי־נמוג, בלתי־נרגע, ממלא הכל, מלוא כל המקום. והתרעשוּת זו של הוד נותרה לה כמין שלפוחית שלמה תפוחת עָצמה, בלתי־מתפקעת, בלתי־משתנה ככל שעובר הזמן. כמין גיחת־המראה היתה, כאותו מטוס אץ נוגח וממריא פרח והשאיר עלינו נוכחות מופלאה עשירה. והוא עצמו, שעולל כל זה, נתעלם. רחוק ומוסתר מעין, רחוק מכל, הרבה רחוק גם מגבול הפרדסים הרחוק (לימים, כשעברתי יום אחד נישא במטוס מעל הפרדסים הללו והצצתי למטה אל המקום המוּכר הזה, לא האמנתי עד כמה דקה היתה מחגוֹרת ירוקה זו, כמה שחוּפה־דלילה, כמה חסרת שום ערך ההיא שאז, מבפנים, נראתה לא רק כעולם מלא, אלא ממש כסופו של עולם: העולם נגמר בפרדס!…), כבר הוא מעבר לתעלות ההשקאה, בשוֹמם אשר לא יוּשקה, בערבה אשר לא תיחרש, בפתיחות אשר לא תיזרע. ואשר אין בה כל, אלא שם היא ואין בִּלתה, היא ופתיחוּתה השׂרוּעה.

הם במועצה ואני לסוס. כמוני אולי גם הסוס הנותר, שקצה שרשרתו עדיין מאומצת בידי בעליו, ואולי גם הוא ליבו כלבּי – ואליו, אם אָמנם זה טעם אָזניו הנטוּיות ונחיריו הרווּחות מאוד, עד היגלוֹת האודם שבחובּן. הה, אלי, פתאום קפץ לו ונמלט. אני שומע דברי לבו של הסוס. ופתאום קפץ לו למרחב ואיננו (לאן? אנה?).

אין רואים מכאן אלא עד הפרדסים. כאילו הם גבול עולם, כאילו שם מיזח הארץ, גבול שׂם לים. ושם גם יכול לצאת לו פלוני מוצטפא השומר ברגע הנכון, או פלמוני יוסוּף המכונאי, או מישהו, לתפוס את הבורח ברעמתו, חסום לכוד בפינת המשוּכות, או עומד רועה לו על איזה עשבים שוטים ממוּיחי פליטת־מים, ויחזירנו כשרגליו עקודות חבל, והוא מדדה בנלעג שלא כדרכו, ובהכנעה ובשפלוּת־צוָאר ואזניו קטופות. הפרדסים אָמנם הנה הנם, כהים ומשחירים מרוב ירק, ופעימות המנועים ששואבים את המים עונים בהם ועונים כהרבה לבבות, אבל יש גם עולם מהם והלאה. לא תוכל להתעלם מזה. הו, אני יודע לאן אפשר לדהור כשצולחים משם והלאה. עשה אותי לסוס ואדהר שמה. מלא דגדוּג לפתוּחַ, שמעבר למוּגן הסגוּר. מעבר לגבול סוף־העולם. פעם אחת, לא נשכחת, אפילו נסעתי לשם. יצאתי את המשוּכות ומן הפרדסים והלאה. נלווה חרישי הייתי אל אחרים. הם בעסקי קרקעות ואני בלי שום עסק, רק לבי אל המרחבים ההם. נפחד וגם משתאה. רואה ונושם ורוגש.

לא זו בלבד, גם ידוע ידעתי הרבה מן הרחוק ההוא מכוח הצצת־סתר. ממראה מעוף הציפור, כשהייתי ממריא־עולה באקליפטוס הגדול שמעל בית־הבאר שבפרדס הדוֹד. דבֵק ועולה באותו ענק, חובק ענף גבוֹהי אחד, נלפת שם בידי וברגלי, שותף לתנודות דקוּת האמיר למעלה, עולה־יורד בגמישוּת, מתבּחש בטלטלה הקלה, המתמסרת כולה לרוח הים, עד סחרחורת קט־קלה שמעלה טיפת בחילה מהולת פחד, צף על פני התנודה ההיא עם כל רחש העלים הדקים, ולפנַי אין־קץ חדש ואחרת, הו, אחרת מכל מה שיש כלֶכֶת אדם על פני ארץ. אחוז־ומאוחז במרומים ושולח מבטים מן הצמרת, בכמיהה ובפליאה, מעל כל האמירים שמכאן ומכאן, מעל הכל ומטה, מעל הכל והרחק, גבוה עד מרחקי־רוחק. קן־העורבים כמעט והיה במגע ידי. ואילו בעמוק שמתחת אבד כל קלסתרו הממורח של תמיד. לא ייראו עוד שם בתים ולא חצרות כי אם רק פִתי אודם צפים בין כתמי ירק, פִתי אודם בלוּעים בין כתמי ירק. גבוה הייתי, נד וצופה, ואין למטה בתים ואין חצרות ואין סדרי רחובות ורק פִתי אודם צפים מעל גבבי ירק. כל אותם בתים ישנים, של כל אותם רבינוביצ’ים ואברמוביצ’ים שלנו, אשר קירותיהם נתקלפו בצוק העתים ותריסיהם נשתמטו בשפל־יד בעליהם, אכולי חורב, חוֹבוֹת ועצלוּת – כעת היתה להם עדנה ופריחה, כעת כל נגעיהם נעלמו ואינם עוד, ורק נותרו בְּלוּלי כלליוּת הכתמים, האדום והירוק, עם קצת לבן נקי מאוד, מכאן ומכאן, משוללי כל פרצוף מוכר, משוללי תיחוּם, חסרי שייכות לשום ארצי שהוא, ולא שום קנין של מישהו ולא מנכסיו. ולא עוד אלא שכלל גגות אלה וכלל עצים אלה, וגם הדקלים, על רגלם הגבוֹהה וכִּפתם המתנצנצת כמו רטובה, עלו כולם כגל אחד, עלו־רגשו עם תנודות האמיר ובאו הלכו הרחיקו אל עומת השטחים הרחוקים יותר, המקיפים סביב, וחובקים בעיטור, ואשר פניהם מוריקים מירק התותים עד ירק האקליפטוסים, ובעודם מאפירים־משחימים מכאן גם היו מכהיבים־מתאפלים מכאן, ונעשו דקי־ורוד מזה כשם שמזה היו צוהבים להם ומקציפים כגון השמנת, מוצפי צללים כחלחלים, שטים פורחים, ועבוֹר ובוֹא אל השקדים, אל הברושים, אל הפרדסים שבגבעות, ואל מקשות האבטיחים, ואל כל מה ששׂרוּע לו פרושׂ־זרועות להלן, ואל כרמי הגפנים המבהירים שם, ואל הנירים בפתיחוּת חרישותם, ומהם והלאה, כעלות הגבעות וכרדתן, שדות התבואה וחלקות הבור כהינוֹען רום ורד, כאילו לא היו אלא מי ים מנוּשב רוח לא־עזה, עלה ורדת, קעוֹר וכנוֹס, והרקע והיעלוֹת, אפיקים נעים, חציים עמקים וגבעים חציים, והוסף והרחק, מעבר לזיתים ההמה, האפורים מחרישים, אל תוך גֵו ההרים הרחוקים, שתמיד ולעולם הם תמימים וטהורים, וצללי עננים מהלכים עליהם דממות; באו הפוך מזה ומערבה, עד חולות הים הרחוק וזהרו המתנצנץ־המתלקח, רגע בירוק, רגע בזהב, רגע באדמדם מופלא, ולעתים אינו אלא אפור ורושף רשפים, כולו בלא ייאָמן כי אמנם הנה זה הים, וכי לך, בלמעלה הנע־נד שלך, הסחרחר מקבס בין ביחוּש העלעלים וריחם, כי לך מגע בשני הקטבים מזה ומזה: בים שמעבר לחולות ובהרים שמעבר לזיתים הרחוקים, בהתלקחוּת הזוהר מזה ובאֵד החכלילי מזה, שליטה כשם שגם אבדן, יש כשם שאין, עד שהכל למטה מאבד כל שארית ערכו, לא קורא לך עוד בכלום, ורק לא רוצה לרדת, ולא להפסיד, הו, לא לרדת, לא לחזור, לא לרדת, לא לשוב, לא לחלות ולהיות כאחד מדרי־מטה, הו לא.

ומה עוד? לא, כאן עודם במועצה. מועצת מה־יהיה־עכשיו, וגם כמובן, מי בעצם אשם שבּרח. מי לכל הרוחות הוא זה שבעטיו ובאשמתו נטל הפושע ונמלט על נפשו. דם ואש על ראשו ותמרות־עשן. ומכאן ומכאן כבר הודה הלה, זה שכננו אריה, והתוודה כי אין זו פעם ראשונה וכי כבר אירעה פעם וברח לו הלזה ונתברח. כבר היתה לפחות פעם אחת קודמת וגם אז חָמד הלה וחמק לברוח. לא זו בלבד אלא שהבולמוס תקפוֹ אז בעודו לבוש כל כבוּדתו, וקם פתאום לנוס ולהתברח, אש בעצמותיו, עם כל הכבוּדה המשקית, ובתוך עצם שעת תפקידו, ועם הרתמות ועם הרצועות ועם הסמלונים ועם כל המחגורות והפתילים, ולא עוד אלא שעם המחרשה השמוטה על צידה לנפישה של רגע, בין מענית למענית, בין האילנות שם, כשחרשו ביניהם, פעם אחת שהיא, ועם הכל עמד וברח, מתוך הנפישה של רגע, בלי שום חכמות, קם וברח, אלא שנתפסה לה המחרשה ההיא, החפשיה וגרורה על צדה שלא ככבודה, ונתפסה בגזע־עץ אחש ונתאחזה, ונאחז אף הוא בגללה, ונתרתק על עגנו זה, בעל־כרחו וכנגד כל תנופת בריחתו הבוערת, באנסו, עד להתפקע, בצוָאר משוך לאחור, בהשתוֹלל ובבעֵט, ובעפּר בעפר, ובנשוך בכל צד, ובצהוֹל פרא, עד שסוסי כל העולם עצרו נרגשו ענו לו, נתפס שם, בלי חכמות, וסורר ובועט, וצוהל ונושך ומתקומם על אחוריותיו, וזועם ונתפס, ומולקה כל אותה עת מלקות־מרדות, נוסף על הכל, ברצועה ובשרשרת ובגדמת ענף ובכף־היד, ובאבן, ובנקמה, ועד שגעון, והוכנע קשות, פעם לכל הפעמים, ושידע לו מעתה, הוא וכל בני־מרי, הולקה עד שרצו מכל צד לעצור ולבקש רחמים, מרדות עד קצף, וכך עלתה לו, וזה היה סופו. כן. לא. לא להאמין כשרואים אותו יום־יום, לבן שכזה, תם שכזה, אוָז נקי שקוּט. כאילו.

הו, אני מכיר ויודע לאן באים כשיוצאים מן החצרות האלו בואכה שם. ואנה נפתח והולך מן הפרדסים והלאה. לא אחת יצאתי לשוטט בצהרי צהרים חמים, לאחר בית־הספר, כשהכל מצדו כבוש שתיקה בין מחמת תנומה בין מחמת עילופי־החום – והלז, מצדו, ברנש קל מאוד, היה נעקץ איזו אוָה סתומה, אף כי פרועה, שוקקת, שֶקֶק אין־מנוחה מקפיצה, לקום מהר לצאת מהר ללכת מהר מי יודע אנה, לצאת לו לנוּד, לשוטט במשעולים ומחוץ לכל משעול, הרחק מן הצל ומן הספר היפה שבבית הקריר מוגף התריסים, לצאת מהר את איזור הדרדרים שעד תחום הפרדסים, לפסוח בלא קושי על אותן קידות־שעירות, ועל המִתנָנים שבשוּתפוּתם, עם הסיאות והקורניות והשמשונים שבמדרון הכורכרי, ופנה וחמוק אל בין האתרוגים והלימונים, ואל מעבר להם והלאה, מעבר לבריכה הזוּטה, שאין עכשיו שום סבלנות לקָטנה הצר, אף כי עמוק למדי, מושך וממשיך משם, הוא לנפשו, בלי רֵע ובלי נפש, רק אולי לעתים עם מריצתו, רק היא נלוית אלין, אותה שהתקינהּ זה מקרוב במו ידיו (בושה לספר, בחור מגודל. עולה לכיתה חי"ת. ומריצה מטופשת זו. שופעת כל עושר אמצאתו ודלות כלי־מלאכתו, אמצאות של מה־בכך, דמיונות פורחים כולם, וחכמה תמהונית שרק אליו לבדו דיברה, מיני כפתורים ואבזמים ובלמים – הה, מי צריך בלמים למריצה!… – לצורך או שלא לצורך, או לצורך שאינו מסתבר לכאורה כפשוטו, ושימושו לתכלית שקשה להסבירה למישהו, ושאילו נשאל היה נכלם או נאלם דום לא ידבר, כל השומע ילעיג). והולך־מסיע מריצתו ההיא, כביכול לתכלית הבאת ירק ללול, המנמנם אותה שעה תחת המיית קרקוּרים מַרדימה שמתוך רכילות התרנגולות גם בתוך תנומתן, מתמלא אין־קץ כמחרוזת דרדורים חמים ריקים, טפושים להפליא, אף כי נושאים שלום והַשקט, וסדרו של עולם נינוח. יוצא־נוסע גם בלי שום תכלית, כסוּית תירוץ מצדיק, סתם מחמת עיקוץ רוגש לצאת, נוסע על גבי קרום האדמה האטומה שמזה, ובוצע מזה חולות לוהטים כזחלם בשבילים, צהובים משמש, מסולסלי עקבי לטאות, נוסע ומַסיע ומדובב לעתים בקול בינו לבין כלוּמו, רואה נפלאות שרק הוא רואה, ומראות אין־פשר, גם לא לנפשו, שוקעים בו לבלי צוף, כמין לחש חם, כהלך־דבש בודד, הולך נוסע לו בלא ידוע, נוטל אחריות למסע חסר שום הסבר, כולו בלא צריך הסבר, רק בעיניו טוב, וזר לא יבין, שרוי לו בין מחוזות שרק בספריו יש כמותם, אף־כי אחרת מאוד, לפי שאין כאן כלום אלא רק פְּנוּת לצייר עליה דברים, שאם לא יצוירו – לא יהיו, ולא יישאר כאן אלא רק הזה שיש לעיני כל: שחם מאוד, שפתוח מאוד, ושלא כלום, ושלא בנוי, ושלא שתול, ולא סגור, ולא גמור. יוצא הולך לו לנפשו, אם ישמאיל ואם יימין, מסיח עם נפשו, לא תמיד לא בקול, ועם נפשות לא־נראות, או לא־ברוּאות, שגם במתוקים שבספריו אדומי־הכריכה עוד אינן, או שיש כמותן רק במחוזות שלא כאן, ושהנה הוא מפיח בהם ישנוּת, ובבואו, יד־ביד אִתוֹ, גם הם ביֵש וישנם. הברושים, שפכי דיו שחורה. מנועי הבארות מעבר. והתורים הנעלמים. ופעימי המנועים צלולים כזכוכית ופעימי תורים עמומים כהגיי קלרנית. ותמיד יש עוד נוספת איזו צויצה חדה אחת, נימוּרי חוֹחית אולי, מדרדרת חרוזי־צבעונים זוהרים, או ניתורי פשוש זאטוט, פוֹשש ואיננו, ומשוכות האקציות האוצרות חום, זהרורים ורקמת צל. גלגלי המריצה מחליקים־שוטפים. משיקים לקרום נוקשה־דורות. אבל למטה מתמולל העפר לקמח, ובחיק חרדליות סחף הגשם הרחוק, שאיש לא חילל עוד תומתוֹ, אפילו לא צפיע עז, ורק נמלה ושכמותה, או שלכת מוסעת רוח, בשבילים הנטושים, כבואם וכצאתם, ומעטה הצל העבה שמתחת חופי פנים הפרדס, מפונק־המים, ותעלת־ההשקאה רצת הזרם הקר, שגוחנים ומטביעים בה פנים וחוטם והכל, ולוגמים ישר ממרוצתה הקרה, לוגמים משיבות וקונחים באגב שרוול, וקורי־עכביש בצללים, בין עץ ועץ, נחתכים בחוטם ורינת אותן חוחיות הזורה רסיסים, עם מפל פרחי הז’יקורנדה שאצל בית הבאר, המנמנם, ושזולת פעימות המנוֹע שאל תוך הצנצנת הכפויה עליו, אין עוד בעולם אלא רחש חרישי עלוּף חום וכמיהה ונמנום, פעמים יותר חום, פעמים יותר נמנום, ופעמים הכל רק כמיהה מנומנמת עצלנית, ופעמים גם כמיהה מתכמהת, ערומה וכומהת כמהה, כמיהה פשוטה וסגולה, ושלג נושר של סגול חרישי. שלג של קיץ תכול ודמום. מפל אין־קץ, זה בא וזה בא וזה בא אין־קץ, דממת שלגי־סגול, שלג פרחי סגול נושרים, צונחים־גולשים. ומעגל סגול תחוח־תמימוּת של נושרי זה־עתה על גבי מעגל נושרֵי תמול נכפש, קשוח קמילוּת כבויה. ועל הכל כל הזמן יורדים המיי התורים, שלושה המיים ופוּגה, שלושה המיים ופוּגה, ועוד, וחזוֹר, ואין קץ, לא זז. שמיכה חמה לבוּדה, רכה מאוד וחמה מאוד. עולם לכוד הֲמיים אין־קץ, אלפי־אלפים, נושרים ומעטיפים, מכל צד ולכל צד, יוני־יונים, שלגי הז’יקורנדה, נמנום הצהרים, פעימי המנועים, קצב אין־ספור, נשירה רצופה, ושלושה ופוּגה, ושלושה ופוּגה, ושלושה המיים ופוּגה. הו, אילו הייתי עתה יונה, או אילו הייתי נץ, או עורב לו הייתי, הלא הייתי מתעופף ועף, רודף אחר הרץ, אחר הנמלט שנתברח, משיג וטס עמו, מעליו עמו, באשר הוא אני, מחוץ לכל הזה אין קץ, מחוץ לכל המתנַמנם הלא־זז הזה, בדרך הפתוחה ההיא שמעבר, זו הרחבה, שכלל איננה דרך אלא היא־היא ממש הפתוח.

אתה יודע? אני יודע. אני יודע מה אפשר שם. לאן פתוח להסתער כשרצים ולאן אפשר משם והלאה ולאן. אני יודע את המישורים ההם, ואת הגבעות הנמוכות ההנה. ואת הערבה הגדולה שלאחריהן, סוף־סוף. שם מרחבי אין כלום. יפים כאלוהים בגדלם הנושם. מותרים לשמש ולרוח ולכל. שם אשר אין שם כלום כי־אם הפתוח הרחב לכל רוח. פתיחוּת גדלת־חזה. שדות מנוּשבי חָפשי. ופנימם החם זוהר חוּצה. מַקר־ומאליו. מתנצנץ מכל עשב מעשבי־השדה כאילו היו אבני־יקר, ותמיד כאילו הלחוּת שבקרבו פנימה קוראת ומתרוננת בזהבה: העשבים שהובישו והדגניים המרובים לא יחדלו מהאיר. תמיד שם שיירי ירוק שעדיין לא התלקח, גם בלב הקיץ ובלובן יקוֹדו. תמיד שם ציקדי־יום בניסור ממלא־כל, הרחק משום רפידת המיי התור, הרכים, החמים, העצלים, החוֹפים את הבית בפלומה. שם מישור שטוח כאילו, כאילו אין במה להיאחז, וריק לכל צד, אבל הזהב מתלקח שם חפשי מתחת מפל חוֹם נוצץ, פטור כולו מכל וכלום, ומכלום כלום.

צר לי על שכננו אריה, עצוב לו וריק לו בידיו. סוס אחד לבדו אינו כי אם עלבון, כלימת זוג שנהפך לפרט. והכל סביבו שותקים. מישהו כבר הלך אולי למשטרה, אולי לאן. צריך היה הלא ללכת לאיזה מקום, להודיע למישהו. גשש היה מועיל. ויש כמה בדואים שיודעים מאין כמותם. אבל אני לא. אני – לאן כבר הגיע ההוא. אם כבר מצא ורץ והרחיק עד קצוי עולם.

אני אוחז בשרוול אריה האילם.

“אה,” הוא אומר אלי, “מה?”

“לא כלום.” אני אומר אליו.

“אתה רצית משהו,” הוא אומר.

“לא־כלום. רק לשאול.”

“אתה עכשיו עזוֹב,” הוא אומר. “הלא אתה רואה,” הוא אומר, “מה רצית לשאול?”

“לא־כלום,” אני אומר. “רק מנין היה לך הסוס ההוא.”

“שלום עליכם. מה־פירוש מנין היה? דבר חדש. היה לי. כמובן. אלא מה, גנבתי?”

“לא,” אני אומר. “אבל מנין הבאת אותו כשהיה לשלך?”

“שלום עליכם,” הוא אומר. “שלי, כמובן, אלא מה, לא שלי? דבר חדש, של מי אם לא שלי, שלך?”

“לא,” אני אומר. “אינך מבין: אני רק שואל מנין הוא בא להיות לשלך?”

“אתה כעת אל תבלבל,” הוא אומר אלי. “מה אתה רוצה כעת. זה הסוס שלי. קניתי אותו, והוא שלי. וגמרנו. מה עוד אתה רוצה?”

“לא־כלום. זה הכל. והוא רצה?”

“מי?”

“הסוס.”

“הסוס?”

“כן. הסוס.”

“שמע־נא, מה אתה רוצה מה? הסוס רצה?”

“לא כלום. רק אם רצה להיות שלך?”

“רצה? מי? הסוס? שלום עליכם. מי שואל אותו? דבר חדש: מה עולה על דעתך, אתה שם? רצה או לא רצה: הוא שלי. ואתה חדל כעת. אל תתחיל כעת לבלבל, אתה כעת. שומע? הוא יכול לרצות הוא יכול? סוס? דבר חדש. גם זה במבלבלים.”

“ואולי הוא לא רצה…”

הנח לו, בחור. מה נטפלת אליו. גערו בי הכל מעברים. עזוֹב עכשיו. גמרנו.

“טוב. אני גמרתי. רק חשבתי…”

“אתה תחדל,” כעס שכננו אריה ואמר בוֹטוֹת מאוד. “אתה לא תחשוב. ושתלך הביתה שלכם ושם תהיה ושם תהיה ושם תבלבל ואותי שתעזוב כעת. כן? שם תשאל שאלות ושם תאכל לחם. ולי שתיתן מנוחה. שמעת? אם אינך רוצה לחטוף משהו. וזה הכל. דבר חדש: כל רטבּן יבוא לבלבל.”

כך אמר ובכך נטל באפסר ובשרשרת הסוס הנשאר שבידו ופנה והלך מחצרנו שלנו שהנה זה התחילה מקבלת פנים, כולה מדיפה טריוּת רטובה אל עומת השמש שכבר עלתה והגביהה, בלי שכלום עוד לא היה לעכב קרניה הישרות, לא עץ, לא ענף, לא דשא ולא גדר – ואל חצרו שלו המגודרת כולה גדר רשת חדשה, ואל אורוָתה החדשה היצוקה כולה בטון־מקשה וסורגי־ברזל, בלא שיידע מישהו לשער איך יהיה מעתה והלאה, ומה יהיה על כל ההתחלות היפות שהנה הותחלו כאן בגבורה וברוב תקוות, הלוך ומשוך באפסר ובשרשרת, ביד קשה, והבא אחריו מניע זנב שנעשה כגון האש מתוך הלובן (או אולי, אינו איש לסוסים, וצריך היה שיהיה אדון לשני פרדים אדמוֹניים, שׂעירים וחמוֹריים?).

ומה נשאר? נשאר שמי שברח ברח ומי שנותר נותר. נשאר שאנחנו כולנו כאן בלא מעשה לעשות אלא בהרהורי עָגמה, וההוא שרץ – במקום שהוא רץ שם הוא. וגם השמש כבר עלתה יותר, והרוח מן הים התחזקה יותר ובאה לה במפחים משובבים, וכלום לא זז עמם. הכל עמד על עמדו בלא דעת מה. ואילו שם, במקום שאינו נראה מכאן, שם היתה ריצה, וכל מה שלא זז כאן רץ שם ורץ, רץ כצבי, רץ כארי. רץ כרוח, רץ חָפשי, זה שבעטיו עמד כאן הכל וחדל.

הו, שם יש מקום לריצה. מה אתה יודע. אילו רק ידעת לא היית מתמהמה כאן רגע, אלא מפרכס לצאת ולדהור. כל־כך פתוח שם לדהור. שם, מעבר לכאן הזה. הוא כן, פשוט לדהור. פשוט וישר. אין פשוט מזה ולא ישר מזה. בלי שום חובה שהיא. לא חובה להגיע. לא שום מקום שאליו דוקא. לא שוּם תפקיד לקיים. או מה שקוראין “משימה”. לא שום זמן קצוב ובלי שום משהו שהוא. כלום יכול אתה לתפוס זאת? תופס איך? לא? תראה: שם סוף־סוף פתוח לכל צד. לימין ולשמאל הישר ובמעגל ולכל צד. אפוף כולך חירות וחום וכחול וזהב. ומה אתה צריך עוד? ותמיד שם רוח־ים קלה. רפרופית כשמלת נערה עליזה. אף כי מעוּפרת משהו. בוודאי, אלא מה, מעופרת־ריחנית, שהעשבים אינם אלא נעתרים אליה בראשיהם, והיא פוחה וחומקת מלאה לה חמצן כחלחל ורחב וחם. שם סוף־סוף מתחילים לדהור כמלוא אוַת לבך וכמיטב דמיונך, ואין עוד לפניך שום שביל להתחשב בו, או נתיב או חפיר או מַשהו איזה שיהיה, כלום אין מה שיפסיק: רק פתוח. פתוח וחם ורחב. ולא צריך להגיע. לא להגיע כי־אם לדהור. אז דהר. דהר בן־פורת. דהר בן־יקיר־לי. שום מעצור ואין עוצרים. שום סעיפים ולא פוסחים. שום חשבונות לחשב ולא מתחרטים. רק הווים את כל מלוא יכולת מרוצתך. הווים את כל מה שהיה מתבקש בקרבך להיות. שם, כל מה שהיה רועד בך להיות, לזכות בו פעם – הנה מתמַמש ובא שם ונעשה מרוצה נפלאה. ושום עמידה לעמוד. לא להיעצר בצל שקמה עבותה ובין יושביה יגעי־החום, לא לגחון ללחך עשב ירוק, או לגמוע טיפת מים, לא לבוא בגבול רעך ולא לצהול אל רעותך, רק כולך לריצה שאתה רץ פתוח מתחת שמי־אלוהים החמים הללו, נרהבי שלמות אחת ושלמה. והאדמה שמתחת השמים כולה שׂדי־שׂדות עפר חם. אבל עם ריוחַת נשימה סוף־סוף, למי שצמא לנשימה רווּחה. וזה הכל. שׂדה מירוצים אין־חופים, שם סוף־סוף פתיחות רווּחה. אין חופים כים, כאוקינוס, כשמים, כשמי־השמים: מה אומר ומה אדבר, לא יודע מה, וגם לא צריך, קִנצי למלים – ורק כי הנה הוא שם עתה במרוצתו, הנה שם הוא עתה ברוצו. אולי הוא רץ ושר לו בתוך ריצתו הגדולה, שר מאליו אל תוך העולם: ואולי לא שר ולא־כלום ורק ריצתו לבדה היא השרה לה את שירו השר ההוא, מגמא־רץ ואבק קל נלבט לרגליו התופפות, בתוך זהב השדות החמים שמתחת שמי־הזהב החמים, שם, מחוץ, מחוץ, מחוץ.

הו, מה פירוש לרוץ. מי שמימיו לא רץ לא יידע. כשם שמי שמימיו לא שחה לא יידע. מי שרץ פעם יודע. הוא יכול לדעת, ולבו יוצא לעוֹד. איך פתאום אתה בפּתוּח. איך פתאום ואתה בזה. פתוח והכל מותר. פתוח ואתה בו. כולך אתה באפשר. פתאום ואתה נישא באפשר. כמו מה, מה אני יודע, וכמו מי שקפץ לים והוא בו, מוקף ובלוּע. כולו הוא במה שהים הוא־הוא. כל הוא־הוא שלו במה שהים הוא־הוא. כל הדוקא שלו בדוקא ההוא הגדול האופף לו בנקל ואין־קץ. אם זה מובן לך. לי זה רגע מובן וחדל מהיות מובן. וגם אין זה כלל להבין. ולא להבין ולא לא־להבין, לעזאזל, לא. להיות, ולא להבין. זה הדבר. או, כמו שאני לא יודע מה, ובאמת כמו בתוך מי־ים מקיפים. אתה נושם מקרבם. נלחם על צופך על גבם. ועל רוח־אפך הדוקאי לך. ושהים הגדול, הכן־דוקא שלך והלא־דוקא שלך אינו ממלאו, ואינו משנה כלום. אפילו לא שרטת, אפילו לא חיוך קטן. כן, ורק לך הכל איכפת. ופעימות הלב שלך אחרות עתה לגמרי. כל פעימות הלב של מי־יתן־והיה־לי־פעם – הנה הן הופכות עכשיו לפעימות־לב של הנה־עתה־עתה־לבסוף, עתה־עתה־הנה־זה, הו, עתה הנה זה. ועד כדי: מי־יתן, אֵלי, ולא יחדל, הו, שלא יחדל (מפני שמלמטה, תמיד, צללים הולכים לך בלבך. צללים של קטנות־אמונה, צללים של לא־ייתכן. תראה שלא־ייתכן. לא יימשך. תראה שלא יימשך. של מהרה תיענש. תראה שמהרה תיענש. אלף סיבות למה. צללים רוחפים שכאלה. מוטב ונשיע מבּט מהם, בטרם ידביקו וישפיעו: בואו ניטוש כאילו לא היו). ובכן מה?

מה? אבל, כמובן: רצים, הו, אלי אלי. סוף־סוף. הנה הוא זה. כך הוא זה, ואתה, לא יאומן, בתוכו. הבן יקיר לי. בתוך מרוצו. בתוך כדי שטף ההלואי שלשמו נשׂאת עינים. הה, אתה יודע מה פירוש? מהו זה להגיע? אבל זה אינו להגיע. מה עולה על דעתך. להיפך. לא להגיע. אין כאן לפניך לא נקודה ולא קו שמגיעים אליהם. שבאים עד שם ונעצרים עליהם. כאילו ‘שם’ זה ‘עד־כאן’. כלל לא. אין כזה שם. אדרבא. שם הוא המקום אשר אין בו עֵד. שם הוא המקום אשר כל מקום בו הוא המקום אשר ממנו יוצאים, ממנו פותחים ומתחילים. כמו מה, מה אני יודע, וכמו מי שגמר את היבשה ובא אל הים, והנה מתחילים (ואתה יודע בעולם, אגב, מלה יפה מן המלה ‘להתחיל’? אני אינו יודע אחרת יפה ממנה). כל קו־החוף כזה: שישנו ואיננו. הקו שבין זה לזה. שכל רגע הוא ישנו וכל רגע איננו. שאיננו שום קו, אלא הוא זה שפוסחים עליו, שעוברים וכבר מתחילים, שנלפת ומשתנה, חסר־מנוחה מכהרף לכהרף, שעד שהוא זה – כבר נלפת ואיננו, ועוברים ומתחילים. והנה אתה בחדש. בזה שמעבר לו. באחר. במתחיל. ביפה. שבפעם הראשונה־ראשונה. באופף הזה. בזורם. הו, אלי. פרץ לו הלה ורץ. רץ כמו בטוב שבחלומות. רץ ופרץ לו חָפשי, חפשי כמלוא מה שיש בו. הותיר הכל מאחוריו. אותנו ואותי ואתכם ואותך, חביבי, והכל. כל היָשָן הזה. כל ההכרחי הזה. כל התפוס למגרש אחד. השגור, הבא מאליו והולך מאליו. הממועך. המשומש. כל הלא־זה שמתדמה להיות ושאיננו זה – הכלה כל נותר מאחור, וינסר שם כלבבו – ועכשיו, לבסוף, מתחילה ההתחלה, הפתיחה, ההנה־עתה, המתחיל־להיות, שעוד איננו ושרק עתה מתחיל, ושיהיה, ושיבוא, ושכולו באפשר, אמן, כולו בּאולי־כן, באולי הפעם כן, ריבון כל העולמים, למה לא, אולי זו הפעם הזו, אולי הנה זה ניתן, אולי כן, אולי כן, אולי הפעם נוּכל, אֵלי שלי, אולי כן.

אבל מה יש שם במקום ההוא כל־כך? ומה השמחה הזו על ראשך פתאום?

הה, תשמע, הנה שמע: שם מקום פתוח. וגם לא שום מקום. האם לא אמרתי עוד כי שם אין אלא רק חם ופתוח? ולא מקום שם אלא המרחב שרצים בו בלי עד ובלי אֶל? אז תדע. ועד עומק לבך. כי יש כזה. לא מעבר להרי־אל. כי הנה יש, למי שיוצא אליו. מחוץ לדרך בלי דרך ולא שום דרך. שם העולם ברחבו בעשרו ביפיו ובמה שהוא. כל העולם בגדלו – ולא שום איזו דרך שְׁמֶרֶך. מה דרך – כשיש עולם מלא. בלי דרך. מה טוב בעיניך יותר: דרך או עולם? במה תבחר? למה לך דרך כשיש לך עולם? הבט, פתאום נקרים עליך רגבי־שדה. פתאום זה זהב צמיחה לא נקצר. פתאום לקראתך דבורה רותחת־קיץ, אחת דבורה רותחת־קיץ. פתאום בוּצין עליך, זורח כתום. פתאום סגול ותכול וזהוב עשיר של חרשפים חוחים וברקנים, שאין בהם שום קוציוּת אלא רק עתירות מופלגת בהיוֹת רעננה, צבעונית, אמיתית, שופעת עודפת, דשנה פורחת, בלתי־שייכת לשום בעל־שייכות, אם לא אולי לאלוהי השדה הזה. ושם פתאום ציוצים עזים של עפרונים שוכני בין־רגבים, ומעוף חותך של ציפורית כלשהי. ןשם פתאום בא לקראתך, מדדה במחיאות־כנף שותקות, חרשוּפי חום או לַבנין צח, או שנים מהם, הוא והיא, טופפים באויר, מתנגנים במחול־חיזורים מרפרף. ושם פתאום שקידת חרוצים בקו, רחש נמלים עמלניות (ובמזרח כל הזמן תִצרות מהבהבות על תכליל ההרים המעולפים באובך ורוד־ותכול). ותמיד עשנים לבנים ישנם רצים היכן שהוא. רחוקים רצים זורמים על־פני שתיקת השדות. שתיקה שלמה, זהובה, רצרוצית, חמה, מנושבת רוח, אבל מנוקדת בשוליה ניקודי גוֹן, וגם תחרת רחש, וגם ניחוחי דבש, וגם מֶנתת טיוּן־דביק, וגם מנוּתזת טיפים של מה־בכך, צוָיצה או צקידה, שאך מבליטים כלל שלמותה, ומעוררים דגדוג שפירושו לרוץ יותר, יותר מהר ויותר יפה והלאה יותר. הו, ולהיות דולק ולא כבוי. ולהיות רוצה ולא מסתפק. להיות יוצא ולא בא. להיות חי ולא כבד. חפשי ולא קשור. כמין דולפין חומקני שבּים מנושב־רוח. או כבז להיות דוֹאה רחב־לב לרוח, תחתיו תהומות אוירים כחולים. להיות עם הצרצור הרצוף, שתמיד הוא כטפח מעל השדה, נוגע ואינו נוגע, ובציקוּד שאין לו סוף, הלוך ושוב כבמסור אין־קץ, ובתנועה הזורמת, ובמסע הרץ, נישא ושט, דוחף עולה, מחוץ לשום גדר, לשום חצר, לשום מגרש, לשום תפקיד, רק בפתוח מאוד, כן.

אבל לאן, לאן? עד אנה?

לאן? עד אנה? מה אתה שואל. למה אתה שואל. מי יודע. מי יכול לדעת. ומכל־מקום, לא אל איזה “נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם”. שום דבר כזה. ולא אל איזה "ניגש־רק־לרגע, ונשוב־בעוד־רגע,״ בשום אופן לא, ולא אל איזה “תיכף־אשוב” חיור־דם ופחדני של חנוָנים, אחיו של איזה “הנה־פה מעבר־לפינה הזאת,” לא שום דבר כזה. ואל תעלה על דעתך. לאן, אתה שואל? אבל כמובן: אל השמש. ישר לתוכה. אלא לאן אחרת? אל תוך שעריה הזוהרים לרוָחה. אל תוך זהבה המתלקח, כמובן. לאן אם לא לשמש? לשמש לשמש. ובלי לחזור. הללויה.

מה אמרת? איני יודע נפשי. רץ לו ורץ. זה הכל. כן. ומה עוד? לא תקצר רוחך לשמוע דבר־מה על העפר? רק רגע. אשר לא יזוז אבל ייעפר לעולם לרוח הרצה? עפר יפה. חוְם, חם, כהה, ולעולם צעיף מלבין מעליו מתנשב מתפרח. עפר קרקע שלמה גדולה, אף כי רגבובית ופריכה למגע, ובאה כאגוזים עפורים חמים, טובים למגע־יד, שבליקוק שמלקקים בלשון הם עושים אליך ניחוח מעורר, חרסיתי, כשל בוא היוֹרה. ושבמעיכה כלשהי מתפייך הכל למסת סולת נקיה, טהורה להפליא, מלבד נפצי שפופרות שבלולים נושנים, מלבד ניצוץ חצצוֹן פעוט, או דגש בטל של רקבובית, או שרטוט שרשון דק, מיני כהיוֹנים קלים בתוך החוּם הנאה. ומה יש שם על־פני כל האדמה ההיא? לא הרבה. למבט ראשון אין כלום. אבל מיד רואים כי יש מאוד. ולבסוף יודעים, כשאוהבים, כי שם הכל. הכל מלא וממולא ועשיר וישנו. וקודם־כל החוּם החם. וגם הזהב החם. עד קרסוליים עשבַת הדרדרים הסבוכה, האפורה, האבוקה, אבל הנושאת כוכבי־זהבה, כלואים בּדוֹקר ומאירים מתוכו. ולהלן חלקת זהבי דגן שלא זרעוֹ איש. בן־הרוח, ויליד־גשם. והלאה, שטחים חיוריינים אחרים, חיטה מבוררה ומטופחה, גלי תנודת זהב מנופה, קורנת מקציפה אהבתה לרוח. והרבה מזה, הרבה־הרבה מכל זה – ופשוט חוּמיוּת, חוּמיוּת פשוטה ואחת, לכל צד שהוא ועד קצוי האופק, בלי קישוט ובלי פרכוס, בלי לרצות למצוא־חן, חומיות של קרקע שלמה, על אבקה, על בקיעיה, חריציה וכל מה שתרצה: חומיות אחת יפה, מפתה את הלב עד אין נשימה. והזכרתי כבר את הסוככיים? כל אותם גזר, נירית־הקמה, ואמיתה, או לא הם כי־אם עמיתיהם: הקיצית הכֶּלֶך והשומר – מהם צהובי־צוהב מהם לבני־לובן. אבל לא רק הם. גם אחרים כאן. הינבוט הסבוך שמעיד על עומק הקרקע הטובה; הסיאה שבפרחיה כעיני לאה; בר־הגביע המלוכסן מכובד גדשו; ולשון הפר המכחיל פתאום מתוך הכל עד נחת עמוקה, והחוח הקרוי ספרדי והוא עשיר גדול בזהב; ועל שפות השדות מברשות הגדילנים שכּבו עוד באביב, וקצת לְשָׁשִׁית אפורת־לֶבֶד, על קצת הרטוב, למשפחת החלבלוביים; וחבלבלים לבנים עם אחיהם הוורודים; וקורטמים, ממילא, לאין ספור, משטח אפורים; וקפצני חרגולים וניתורי חגבים וניסור לא ידום לעולם של מיתר־השדות, הוא הציקד – אין־סוף ואין־חוף וכל־כולל; ובתוך כל זה ותמיד יש איזה ירוק יותר, שהשמש לא הרעה לו, ותמיד יש איזה קריר יותר, גם ברותח שבשדות החמים, ותמיד יש משהו מכחיל, מתוך כל זה הזהב והחום החם והמאיר והפתוח לכל צד, ובלי שום עַד, ותמיד יש רחוק יותר, ורחוק מכל רחוק; וגם האופק הרחוק אינו אלא פורץ ועולה השמימה ונכנף שם מיד במערבל, דמוי שלוָה תכולה, ואין בו שום שלוה ולא שום תכלוּת תכולה, רק נשימת סערה, קצופה, כולה רסיסים, כולה התלהבות, רותחת שמש, נפנוּפית, וגם – –– –

אבל, אנא, מה היה הסוף?

הסוף? איזה סוף?

הסוס הזה שברח. הלבן. שכחת?

הסוס? אהה, כן. הו, כן. כמובן. הוא נתפס. נתפס והוחזר. חשבת שלא ייתפס? איפה. אצלנו כך בנוי הכל: שייתפס. או מה תיארת לך? אם לא היום, מחר. סוסים ברחנים נתפסים. לאן ירוצו? אם לא מוצטפא שומר הפרדסים, אז יוּסוּף מכונאי הבאר. או רַעם כנפשם אחד פלוני־בן־פלוני, שיבוא על פרסו. תפוֹס ייתפס והחזר יוחזר.

מה עוד? לספר לך איך נראה כשהחזירוהו, ומה אמר ומה עשה שכננו אריה? ואיך ומה צהל אליו השני, הגלמוד, שנותר? ועל מראהו, איך נראה כשהוחזר, ורעמתו ההיא איך היתה, וכל הליכותיו איך היו? ועל אשר שמעתי אני ממנו בבואו, ואיש לא שמע, מין קריאה תוססת שמילאה את כולי ולא הרפתה עוד ממני, מין לא־רוצה, לא, לא־רוצה, הו, לא־רוצה, שלא היתה לה מקום, והיתה גדולה ממה שיכולתי לשאת, וגם לראות את עיניו לא יכולתי, ונסגרתי לי בבית, נסגרתי שלא לראות את האי־אפשר מוחלף באפשר, הזה, שישנו, הנה זה.

ובאורוָה של שכננו אריה כבר היה מישהו צוחק בקול, ומחשל טבעת עבה בקיר הנוקשה, טבעת כבדה שבעתים, ואת השרשרת החליף בכבדה מכולן, ואת האפסר חיסם בברזל, שמכאן ואילך לא יתברח אף אחד לא יוכל עוד, לא יעלה עוד בדעתו, ויגמור כאן ככל הצפוי לו עד תום, בין קרקור התרנגולות לגעגוּע הברוָזים, ואצל השוקת יתנפח תרנגול־הודו מפוטם, ובבוקר בבוקר יעיר ויעורר העורב הזקן שמתמיד. הו, סוס, הו סוסי, הו סוס.