דרשה ראשונה    🔗

ואתה יודע, יש דרכים שאי־אפשר עוד בהן, לא לעבור לא לראות ולא להריח ריחן. כל הממעך נשמת חי הפריח בהן עלה עד מלא. אין עוד שם כי־אם שלמות האין עוד. אל תשאל כעת מה פירוש שלמות האין עוד. רק תדע שאין זה מה שבא מחמת מקרה רע שהפסיק, אלא מה שבא עד מלואו ודבר לא יקרה לו עוד. מה שחדל מהיות קורה לו.

קום איפוא, בוא נצא. הלא אתה רואה. נתחיל ללכת, אם טוב בעיניך. תוכל לזוז? לא יודע לאן. נצא ונראה. כאן לא נוכל כלום. אפילו לא לספר. אני כשאנוס לעבור כאן, נוטל אויר ועובר לא־נושם עד מחוץ.

נורא שאי־אפשר לקבור דרכים שהעבישו, כדרך שקוברים חיים שמתו. הם לירכתי בור והחיים אל חייהם, סֶלָה. שאם לא אתה מסתתם, ושארית חיותך. ומותר הרוצֶה שבך שגם לא לרצות לא יוכל עוד. ומה אז? ורק מפני שיום אחד פתאום, ותמיד פתאום בא יום אחד, ורוח כאליו מתחילה נושבת, ובנשוב הרוח גם מתגעשת בך הידיעה שאסור לעזאזל, שאסור ואסור ושלא מאוחר עוד, ואדם קופץ אז ומודיע שהוא, מכל מקום, לא, נאמר: אני, ליתר פשטות, שאני, מכל מקום, לא אוכל עוד, ושלא אקח בזה חלק, ולא אלך ולא אעמוד ולא אשב בזה, ולא מוכן עוד לשום ככה־ככה כזה, גם לא לנשום נשימה בכל הכאן הזה, המעובש, לא, לא אני, לא רוצה, ובשום פנים, ובשום פשרה: לא. ילך כל איש לדרכו ואני – לא. אני קם ויוצא מזה והולך לי. לאן? לשם. החוצה, אל לא זה, לא כאן ולא ככה. זה הכל. כך אני עומד ומטיח אל מול פני כולם: שתדעו: או – או. בבקשה. או שאני יוצא, או ש – –

אתה מחייך? טוב שאתה מחייך. אבל שמת לב בוודאי גם אל תוגתה של היעצרות אחרת. זו של הדברים שחדלו משיר. שקרה להם. לא רק כמו לאוהבים שחדלו, כי־אם גם כמו לדוממים שפגרו: מפעל, למשל, שהיה שוקק ושורק ופועל ויצא לבטלה, משום מה, ועזוּב לו מחליד באפס־יד, קורע לב בשתיקת המוּפסד. או, למשל, הנה פה, הבט, פרדס זה שחדלו ממנו ונשאר למנוּטשוּת. לחילף, לדרדר, ללַנטֶנָה היבשה ולשירה הגידמת – ראית את ההבָּטה הזו שלהם, ההבטה חסרת המבט, הבכיה חסרת העינים, מוטב שלא. ארשת נפולה על פניה וריקה. בוא נניח לזה, ורק שמע, אתה שלא תקבל ש“מה אפשר היה לעשות”. ולא ש“אם כבר כך אז אולי באמת” או ש“זה־מה־שיש” – לא כך ולא אולי ולא יש ולא באמת: סְטַה מזה, ברח אל תעמוד, מזה והלאה, רוץ לך רוץ, לא לראות ולא לדעת לא להוציא גם פירור של רִגשה על זה, לא לבזבז שום עצב, ורק לא להיות עוד בזה, ולא כלום, בּשם כל היקר, ובזיק אחרון של חיוּת, אם עוד נותר בך, ברח מזה והלאה, ומהר החָפז, אל תביט לאחור הימלט ממגעם הנאלח, ואל מחוץ למעגלם המדבק הזה, המטמא, וכל עוד נושאות אותך רגליך – הימלט, נוס, צא, אטוּם וסתוּם, ועִיור, ורק רץ, הרחק הימלט לך משחין אפור זה, הנופל חרש על הכל.

לא? מוגזם? שמע, אם רגע תחדל להגזים – וכבר אתה מתכנע, כבר מתפשר וכבר מתחיל מוצא אפילו חוט של יפה, כביכול יפי השלכת, או תוגת הסתיו, אַדמוּת ימי־הבציר, או מה שיהיה – וחדֵל מראות כי אין כאן, כלום לא, לא תוגה, לא בציר, לא אדמוּת ולא שלכת, זו שלכת היא זו? מוּשלָכוּת היא זו. מושלכות וזה הכל. אשפת מושלכות, מושלכות שאין לה כלום יותר מזה. הנה, זה הדבר. ולא מושלכות לאחר שמילאה יעודה, או מפני שגרמו לה, או שהרעו לה, או שהביאו עליה באָנסה – אלא מושלכות מפני שהיא היא, שזה כל מה שהיא וכל מה שהיה בה, ושמעולם לא היה בה יותר מזה, ושכל מה שהיה בה הנה הגיע, כל מה שהיה חבוי בה לצמוח. ושדוקא ככה שלם לה. ולא היכשלות היא זו לה, אלא השגת כל רצונה. ורצון אחר אין לה ולא היה. זה כל טבעה, חידלַת ביקוש היא לאחרת מזה, כנטל עופרת, וכזו היא על־פי כל חוקי טבעה, כזו: כל מלוא כעוּרות הממילא. הנה כך.

נשתתקת? לא זה מה שנתכוונת לשמוע היום? גם אני לא שיערתי שזה מה שיפרוץ פתאום. ואל תכעס אם אומר רק עוד דבר או שנים שאינם ממין הסיפור שהיה בדעתנו לספר, כשנצא ונלך מזה, אפילו אם ייראו הדברים בעיניך כמין דרשה רגשנית, דרשה תחת סיפור, מעשה שאסור לעשות, ואין לו כפרה, וגם אני מפסיק ממנו, ורק אומר ואחדל: שאוצר מלות הרע אין בו אלא אלה: סתם. ומילא. ולא־חשוב. ומה־זה־משנה, ומה יש, ותלוי מה. ולא נורא. וגם ככה חיים. ולמה דוקא. ועזוב כעת, ופעם אחרת, וגם כך אפשר, והמון־אנשים־הלא־חיים־כך, וזה־מה־שיש, ואל תתרגש ומ’כפת לך, ורק בינתים, ובהתחלה אפשר גם־כך – כל אלה, ואלף שכמותם, הן הממעידות את העולם תהומה. תהומה? שטות כי תהומה יש בו הוד. ובאלה אין אלא כלום. עד כאן. פה נשב ופה נאכל לחם. וגם כך חיים. מה יש? לא? לא חיים ככה? הבט סביב: כן חיים. הנה הם: נחל שנתאפס. הגענו. הודו לאל חסדו.

אל תחיה באלה, בני. אל תאבה. לעולם לא. אל תחיה בלא חשוּב. אל תגור ב: מה־יש, ולא ב: זה־מה־שיש. ואל תנשום ב: גם־כך־אפשר. קום מהר, רוץ משם, עוּשה חוּשה, אוצה נוסה, בן יקר, הימלט כל עוד נמלט לך, כל עוד אתה חש, כל עוד לא נתאחזת גם אתה בקורי העכביש ובחבלי הנוחות ההם. הימלט על נפשך, נוס כמפני מגפה, יותר: למגפות ולנגעים־רעים יש רפאוּת, מים טהורים ונוצת יונה, אֵזוב ושני־תולעת, ולזו אין כי־אם הימלטות. המנוגע – לא יחיה עוד. לא ייכבס, לא יטוהר, ולא יחוטא. ותר על הכל, ערום ויחף ורעב וחסר־כל ואל תשלים עם שום “סתם”, עם שום “מה־יש”. יש. יש ויש. תמיד יש והרבה יותר. אינך משער עד כמה תמיד יש. אפילו אם אינני יודע לומר לך היכן מה ומתי. תמצית העולם: שיש. שגם כשנראה שאין – בכל־זאת יש. כל עוד רוצה אדם ואוהב. וכל עוד מתפעם בך – שא רגלים ולך. החָפז וצא, צא ממגע כפיפתם. מגע מְנַגֵּעַ, מטמא יותר מכל צרעת, מסוכן מכל דֶּבֶר.

לא. אל תנסה להתווכח. עוד אינך יודע. וגם אל תתחיל להיאבק כדי לשנות. לשנות? אתה רק תתגאֵל ומאום לא תִגאַל. לא קול ענות חלושה כאן, אלא מלוא כל־ההישג. רואה איך? מה יפה משלכת ומה מכוער ממושלך? הנה הם הבתים שהגיעו. עם האנשים שהגיעו. עם החיים שהגיעו. ועד כאן. אין יותר. זה הכל. בוא, נצא מכאן.

קל להגיד נצא. הנֶגע פרח וכבר פשט והקיף סביב. תמול־שלשום בפסיעתיים וכבר אתה בחוץ. היום יאוץ אדם וייחָפז ויסע חצי יום מחצית הארץ עד שיהיה יוצא סוף־סוף ממאחז הקרישות הגמורה, התופשנית הזו, המנוּגַעת. כדי שיהיה יכול לקחת ולנשום סוף־סוף לרוָחה, בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ובין יציריו שעוד תקוה בהם ותום התחלה.

לרוץ לרוץ. זה הטוב שנותר. לרוץ כאיל משולח. לרוץ בְלוּם נשימה וכנמלט מתוך עשן, או כמפני מקמוק נבלה סרוחה – היאטם והיחפז בני, עד שתרחיק למדי ותהיה לך די רוָחה סביבך, ושם תוכל סוף־סוף לפקוח לב לפקוח מבט ולשוב ולקחת נֶשֶם נשימה עמוקה, ולהתחיל להיות, הו, כדג שחזר המימה. כן.

סיפרתי לך, כי אך זה לא כבר היה אדם יוצא מן החצר וכבר הוא בין עשבים מנושבים ושיחי קידה ריחניים וכבר בתוך הפרדסים הכהים, המעובדים לעמקם; שנים אחדות אחר־כך כבר צריך היה לנדוד, להרחיק, ולהגיע עד פסי־הרכבת ורק מעבר להם להתחיל להיות בתוך האפשר. ואילו עתה יסע אדם חצי ארץ בלא הבט לצדדים, כסוס בין חוֹפוֹת עיניו, כדי שיצא ויתחיל. וצריך איפוא, שיהיה סוס לאדם, או אופנוע או לפחות מכונית, כדי שיוכל אדם לקפוץ ולצלוח בחטיפה על־פני כל המפסיק המפריד הזה, לדלוג מעל הקרוב המעובש הזה, ורק שם, הרחק רחוק, לרדת, לשלח רגלים, לפזר כיווץ ולהתחיל להיות אדם.

אם אני מוּקנט שככה מדבר? כך זה נשמע? צר לי שיצאתי מגדרי. בוא אספר לך דבר שנזכרתי, מעשה במזרן השומרים. הנה, סיפור מימים עברו, אותם שהכל מתמוגגים עליהם. היתה אז עמדה מבוצרה אחת בנויה כמין שוֹבך מגושם, מטופש מכל בחינה שהיא, ובעיקר מבחינה צבאית: בולטת, צועקת למרחוק וחסרת כל מסתור. שני השותפים לשמירת הלילה היו לנים בה איש בתורו על גבי המזרן שבפנים. ביום לא היית מאמין כי אבן היית יכול וגם יכולת ליקרב אליה, לגעת ולא עוד אלא לכרוע ולשטח בשרך, דבק בה גוף בגוף, אשפה ממורחה זו, שנקראה מזרן, בחשכת הלילה, בתשישות האשמורה הארוכה, כְּנוּע ליאות היית נסחב ומתכנס לך לתוך חיק חובק זה, מבקש מרגוע וגם מוצא, מכורבל מתעַטף מתרפק אל תוך מרגעה זו. מתעלם מן הריח העפוש, מן המגע המחליא, מן הכתמים החשודים, ומתפנק בקוער הממועך הזה, לישון בו את שנת הצדיק. מוסר־השכל? אין. מעשיה לעצמה. מסתגלים, אתה יודע. זה הכל. מסתגלים מסתגלות, יסתגל אסתגל תסתגל נסתגל יסתגלו תסתגלנה. הללויה.

ורק שאתה לא. שומע? נתק הִתנתק מזה. עטוף ראשך בסודר שלא תיגע ולא תתנגע. שלא תתאלח, שלא תשמע, שלא תתפתה, לא למרגעה ולא למנוּחת פוגה, ולא לחנופת קצת־טיפ־טיפה, לרק פעם־אחת, למה־יש – וכעובר אֵדי קֶטב מרירי, אל תנשום ורוץ, ושלא תעשה לך שום שייכות שהיא, לכלום לא, לא תִקח לך בית ולא מגרש, אפילו לא שולחן, ושלא יהיה לך צר על כלום – אל תנשום ורוץ, ורק כשתרחיק מאוד, ועד שתרחיק, אל החולות, אל השדות, אל ההרים, או אל הערבות – עד שם לא, ורק משם תפתח, תנשום, תשאף, תתחיל להיות. שומע?

ושלא תתחיל להיות לי בעל־לב כעת. שומע? לא לחוס ולא למצוא הצדקות וסיבות ונסיבות, ולא לבקש נקודת־חן בלחי החמור, ולא פירור אור בסמטה נאלחה או משהו תוגות בפינה מזוהמת: היזהר שלא תחליק ולא תמעד אל הרקק המכשיל הזה. רבים כשלו בו, טובים וחזקים ממך, ואתה כל עוד אתה יפה, ונחיריך רוֹחחוֹת נשימת חירות – נוס לך, ולא ולא, שומע? ולא. זה הכל. לא.

כל‏־כך? כן, כל־כך. אם לא יהיה כל־כך, מיד תתחיל ולא בלי לב־טוב, למצוא ולראות שאולי בסך־הכל לא נורא. אולי גם תתחיל כעת למצוא שאין לך עני מכל שאין לו גם איזה ניצוץ, או שאין לו איזו תקוָה ליום יבוא – אל תתחיל, אל תתחיל לחפש נוי בכיעור, שומע? ולא שמחת עניים. שְׂטֶה מעליו ועבור לך. זה הכל. בטרם תתחיל גם אתה. זו תחבולת ההינגעוּת כשתחילים למצוא קצת טעם בחסר־הטעם. כשמסכינים עם המסכנוּת. כשמניעים ראש, כשמושכים כתף, כשמחכים בלי להתאונן. ראה הוּזהרת. מרגע שראית מה כאן – זַנוק, פרוץ: אתה לא. ויהיה מה שיהיה: לא.

קל להגיד? אני יודע שקל להגיד. ובכל זאת. למה? ככה. זו שכאן חלקה כבויה היא. כל יצריה האֶזניחו. כל חוּמה להניב. כל מיצֵי פריחתה – הכל כבר נבל. ומה נשאר? מי אמר שנשאר. לא נשאר. נשאר רק הככה זה. וצא חיה לך בככה זה. רוצה? על חצי דונם של נכזבוּת, חצר ובית, ועציצים, ומחסן גבבים וזה וזה, ופה ושם. יפה? כאן חי אדם. בזה ובזה, ובפה ובשם. רואה איך? או – לא, לא לא: אין או. שום או. או מה עוד כאן?

אין. אמרתי לך: הכאן הגיע כאן עד סוף כוחו. יותר מזה אין עוד בו. גם לא היה שיהיה. כל הטמון בו – בא. לא נותר לו אלא להוות. לא כדי ולא בכדי. לא בעד ולא נגד. לא ברכה ולא קללה. רק הווֶה. הווה טָפוח מרוּח על כל מה שהוא. שטיחוּת אחת, סביב. שטיחות אחת עד סוף האופק. איזה אופק. איפה ראית אופק. אם אופק – לא כאן. למה? למה שכאן הכל כבר כאן. הכל כבר בתוך הככה זה. וגם לא זה ולא ככה. אלא ככה־ככה.

כל המאבקים עד רגעונם. זכרונות גבורות במקום גבורות. ואצל כל אחד כאצל כל אחד. הנה אטום הפרצוף. שם הלא רוּחץ. פה חולה האבק. ולהלן הקרויה גדר־חיה, החושפת שיני יתדוֹת, יבשי צמא, בטמטום. והכל יפה מְרוּח־שמש. יפה נטול שום־חסד. יפה מתוּקע בנוולוּת היותו. אילם ולא יהגה, גם כשהרדיו פעור תמיד ובכל כוחו, משלח זרמתו הבואשת אל עולם מובס שמש מטורפת, הבט הבט, קח לך, בטרם נעבור: הרחוב הזה כולו, צורתו, הבתים, עמידתם, צירופם האקראי, האקראי שהפך נצח, השורה הזאת כולה, ואחריה זו השורה, ושתי השורות מזה ומזה, ומראה כל השלם: כולו לפניך, כאן וכאן, וגם ככה: זה מקומי ואנוֵהו: נסיכוּת מנעמי החיים. וגם מזה הצד, בבקשה. אל תפסח על כלום, אם כבר. שהכל. ואל תיחפז לומר: וכולי וכולי, גם כשהכל חוזר חדגוני אין סוף. ואת זה ראית? את פרחי הגינה שמעבר. את עצי הפרי הללו. את הגויאבה, הלימון והשזיף. ואת הכלליות שמכאן והלאה. ואת כל פרט ופרט. אל תאבד אחד. למען תמהר לרוץ אחר־כך. הה, אלי. אלי הרחמן. הכל בי נובל. מת מיתת צמא. למה עוד לייחל. הכל רק “זהו” כזה גדול ועבה ושמן. עד אפס מקום. ובלא שום חיוך לרפואה. אף לא קריצה ושום תדמית עינים. “זהו”, טבוע כולו במה שהוא. כחלום זועות, לולא שאין לאָן להתפקח ממנו. כגזר־דין סופי. הו, זו הנמיכות של אין־בעד־מה. כיקיצה רעה אל מה־כעת, מה נשאר לך איפוא. מה נשאר לך איפוא? אולי רק חיש־מהר להצמיח כאן עצים גבוהים גבוהים, להבליע הכל מתחתיהם ולכסות, כבבית־עולם. ענין שנגמר. תנצב"ה. או – לברוח. וזה כנראה האפשר האפשרי. ורחוק.

ספקות לך אם אמנם כל־כך ככה? ואיך חיים כולם ונראים מרוצים למדי? הו, כן. או האם להם אפשר האי־אפשר? הלא אתה רואה, עובדה שאפשר. כולם דוקא עושים חיים לא כן? טוב שאתה נרגש. מזמן לא נתרגש כאן אדם. כן, ככה וכזה. וכלל לא נורא, מסתבר, ולא כל־כך איום, ואפשר ואפשר גם ככה, מה יש, לא? הנה, ככה. אחרת? בוודאי שיש אחרת. הבט, זה, למשל, אחרת: פרצוף אטום אחרת. וזה חולה אבק אחרת. וזה חסר צל אחרת, כולו מרוּחַ שמש, כולו מתוקע אחרת בנוולות אחרת. או, מה קיווית לשמוע? הנה, שמע, שירת הרדיו הזה המתנבא ושר לרחוב וקולו נבוב אחרת.

שר! חביבי שלי. תן לי רגע. איני רוצה לקנטר איש בעולם. אבל שר? כאן? כאן שיר? שיר על מה? שכבר אין עוד ואין הלאה? שרק עוד זו ארכת הזמן – וישימון הככה־זה יהיה סוגר סביב – וכל זה ושיר? הכל ולא שיר. בית ומגרש וחצר ושער ואבן ופארות עת ועתונים ומה שתרצה – אבל גם אם תשפיל מבט ואם תסיע מבט, או תרכין שלא לראות ורק לפסוח ולכסות ורק לא לראות כלות – גם אז לא תוכל שלא לתפוש אלא את העד־כאן: קצה גג מאובק מוכה שידפת חירָבוֹן, חוד של ברוש ניחר מוביש. וזה הכל. וסוף פסוק. וקץ השיר. גמור.

אינך מקבל? אי אפשר – אתה מוחה –אלה כל חיינו שלנו? אסור – אתה נוזף בי – ועיווּת־הדין לראות ככה. בוא, בני, עמוד, מכאן. בית אחד זה, כן. הנה כולו עומד בזה. כולו. קירותיו המתקלפים. עמידותו נהרסת השמש, גמירוּתוֹ המתפרקת. נשחת בידי האיטיים שבכוחות, ובידי שפלותו של עצמו. בלי להתגונן, ורק בעמוד עמידה מקבלת דינה, כאנוסת בליעל תקיף, כל מָכוּת מי שהקימו וטעמי לשם מה הקימו – מתגלעים חשופים אין בושה. בושה? על מה? מפני מי? כאן? הלא בתוך שלנו אנחנו. מי אינו מסתובב על מרפסתו בתחתוניו. מערומים דלים אינם מבוזים גם בכיעורם. וגם לא נכלים קטנים שנתפשו. לא אשמוּת בהם ולא נִקלות. הם רק ישנם. זה הכל. והזמן מכלה הכל. גם את המפואר המהודר והממורק שבבתים. והכל ממוטט אותם יותר. השמש, הרוח, האבק, האויר, יושביהם, רשלנותם. שכניהם ושכני־כשניהם, העוברים ושבים, בעל־הבית, הממשלה, העיריה, מזג האויר והקמצנות שביסוד היסודות, והקבצנות שברצון הרצונות – הכל מכלה אותם, ומתוכָם, מפנים תוכם, ורק גלוי ויחיד יתנשא לו שם למלוֹך ה“ככה זה”, בלי שום בושות להתבייש. בושות? על מה? אי־אפשר ככה? עובדה שאפשר. לכאורה הכל רָפוּס כנייר ישן, ממועך תחת מה שיש ומה שאין, שכאילו לא יעמוד בו כוחו עד סוף השנה – ועמוד יעמוד גם אחרי וגם אחריך, חביבי, חזק מכל מה שאנחנו, ועד סוף כל הדורות. עובדה. קיים ומולך. פטור מהצטרך לשוּם טעם מצדיק איזה שיהיה. או מצורך בשום התנצלות שהיא.

מי אמר התנצלות? מי יתנצל? רק אתה ואני נתנצל על שאנחנו כאלה מין איסטניסים מפונקים. שזזים להם הצִדה. ואילו המציאות – היא לא זזה. היא תמיד שם בכבדה. בלתי־צריכה שום ראיה או טעם נוסף. מה פתאום נוסף? לא יוסיף ולא נוסף, לא כוסף ולא נכסף ולא כלום שבעולם. הכל כבר יש בתוכה. וסגור. שום תנועה, שום צמיחה, שום פריחה. הכל רק אומר: לי די. והכבר־בנוי, כידוע, אין לפניו עוד מעתה אלא רק מכאן ומטה. הלוך וירוד מן הגמור ומטה. גמירוּתו – סוף היותו. שלמוּתוֹ – מותו. מיתה ממושכת ומתמשכת שקוראים לה “התקיימוּת”. או: “גם כך־אפשר”. משלמים ומקבלים שכר דירה. גובים דמי החשמל. בשבת סגור. ובמוצ"ש סינימה, ובסוכות, יושבים בסוכות. ובגשם רטוב. וחיים. ואפשר. וזה הכל. טוב, אני עוצר. בוא, נסה אתה, פנה אתה ומצא אי־בזה פינה אחרת, לא כזו? פינה אחת חנוּנה שתוליך עליך צל, או ריווחת נשימה או חיוך עצֵב או רק צורך להתעכב, לומר אגשה נא אראה, אסורה אראה מקרוב. אל תיגש, לא תמצא. אין. לא כאן. לא סביב סביב. סגור. חסר־בינה ובלתי־יודע. רק שקוע כולו בתוך שוּחת קיומו. התקיימות שאינה נוכחת. תיקח או תחדל: רק מזה תוכל לקחת. תבחר או לא תבחר, רק זה יש. לא שום יותר. החיים ריקים כאן מיותר ומאחרת. נשארו רק מלים חלולות. שאפשר בלעדיהן וגם בריא יותר אולי. הנה, רחובות שלמים עומדים במלוא פריחת הגם־כך־אפשר הנובלת.

והלא יש לעתים דבר בעתיקוּתה של סימטה נידחת – אתה מזכיר לי – או במעמדם של כתלים דהי עזיבות, לא? כן, אבל זו שכאן, עפישוּת היא ולא עתיקות, יָשנוּת בעודה חדשה. עשרים שנה ועשר שנים וגם רק חָמש, וכבר כאן זקן תשוש, אף כי לא ימות לעולם. ולא רק מחמת עצלות ושפלות ידי הבונים, ולא רק מרוב אשפה ומאי־טיפוח – אלא מחמת שנולד גמור. גם המהודר והממורק שבבתים, שהשקיעו בו את כל אשר עשקו מחייהם גם הוא נולד מת. ואין לו לא יותר ולא למעלה ולא רחוק מכל זה מה שיש. סתום וגמור במה ששָׂמוּ בו: דמיון חסר־כנפים ולב זבוב. זה כל מה שהיה ועד תום. ומה כעת? מה עוד? אין. עד כאן. אין עוד. ואם אתה עוד מחפש, לא כאן חביבי לא כאן. גם לא יופיו ולא עצבו של הישן. כאן הישן ישן רק מרוב בְּלוּת: כזבו מתגלע בעוד צבעו טרי; נַס־הלֵיח עוד בעודו ירוק; חסר הגיל; חסר ההליכה; שאינו עוד אלא רק גל של עליבוּת, רק פֶּגע חסר דעת וחסר התנגדות לשמש, ולרוח ולחריוני הציפורים המשועממות ולחינם.

והסיפור? מה יהיה על הסיפור שלנו? הרי היינו אמורים לספר סיפור, כמדומה, לא? כן, ורק לא נוכל להתחיל עד שלא נצא ונרחיק. בוא ניחפז, אינך עייף? כי הסבלנות תמה מהר בדרכים המחוקות האלה. לעולם לא תדע אם כבר הרחק הרחקת למדי, או רק על מקומך אתה מדשדש תחתיך. כולך פה בארץ הלא־איכפת. הנה, זה הדבר: כאן מת האיכפת וחי הלא־איכפת. בתים, עצים, רחוב, עוד רחוב, כולם, הכוללות כולה העוגגת, כל פרט ופרט והסך־הכל: לא איכפת אחד. נסה־נא, אם טוב בעיניך, אני אמתין, להכנס בחצר זו, לדפוק בדלת הבית, הנה בזו, ושאל נא את הבא לקראתך על אודות האיכפת. שאל אותו אם זה הכרח ואם חשוב שיהיה איכפת לאדם? אם זה לא נורא להיות חי בלי איכפת? לא במין משהו־שְׁמַשֶׁהו, אלא ממש באיכפת שמדליק אדם ממקומו ומריצו כבמכת חשמל. – “מי זה שם?” – יצעק זה שמבפנים “מי זה בדלת?” – אל זה שיפתח לקראתך. “משוגע אחד”, ישיבו לו. “מה הוא רוצה מה?” – “שיהיה איכפת”, הוא אומר. – “איכפת מה?” – “לא יודע, איכפת משהו”. – “זרוק אותו; שומע? זרוק אותו. אמור לו שלא כאן. סלק אותו.”

אבל, מייללים מכל הם העצים האלה, שפעם היו במלוא כבודם. אינך זוכר. ייבוב יתומים קולם, שַׁועת אחרוני השבט. כבר קצצו בהם ובמלואם ומכאן ומכאן. ופעם אחר פעם, כבר מרטו אותם עד הקצה. כי הכל חזק מהם. הקיץ חזק מהם, והאָבק והחורב, והרשלנות, והניירות הפורחים, וקוי החשמל, וחוטי הטלפון, והלא־איכפת יותר מכולם, עד שכבר שכחו שהם־הם, והתרגלו שאינם אלא חלק מן ההיינו־הך. מלבד מה שעל פי תכנית אחת עתידים לעקרם בקרוב, עוד השנה, בעוד שנתים, אולי עשר, ויעשו חנויות, יש אומרים, או תחנה לחניית מוניות. ואדרבא, כך זה מצטרף היטב לכל הבינתיים של יפי עמודי החשמל, הטלפון, הכלונסאות, הפיגומים הישנים, וכל אותם זיזים יבשים, פה ושם, אחוזי השממון, הנבולים ובריתמוס נובל אחד.

די. נמאס. לא אמשיך. החצרות הללו. כואבות האשפה. גם כששקד פלוני על חצרו וגרפה על סביביה במגרפה ביום שישי האחרון בין השמשות. השממון תמיד זריז ממנו. וצחנת הגמור כבר כוֹסה על הכל.

אם זה מקבצנות?

לאו־דוקא. אלא מהיינו הך. אלא מהיות הגמוּר אטום לגמרי בגמירוּת שלו. אלא ממה שזה כל העד־כאן שלו והסוף־פסוק. כי לקבצנוּת, אתה יודע, עוד יש סיכוי: יום אחד אפשר שתקום לה רוָחה וניצלה. לא מקבצנות בממון, מכל־מקום, אלא מקבצנות בחיים, אלא מקבצנות קטומת כנפים, כזחל לא יעשה כנף, אלא מקבצנות הנשימה והנשיפה, מקבצנות הדמיון, והרצון, או אני יודע ממה, מקבצנות באהבה אולי. ועד לאן אפשר להרחיק בכאלה? סתם כזה. סתם בן סתם אבי סתם, יושב סתם, קורא ידיעות, הרדיו באָזניו, רכילות שכניו, כל ימות החול, וכל ימיו חול, שטוח, שטוח לגובה לרוחב ולעומק, שטוח עד הסוף. הבט – האם מלבי אני בוֹדה? חצר אחר חצר. בית אחר בית. הכל משתמט ממבטך המבקש. חומק אל כל מיני בינתיים ערמומיים: מיני תריסים ותריסונים, וגגים וגגונים, ומִכסים וכיסויים לרבות כלובים ופחים ובלוֹקים, ושני נסרים, וחוט־ברזל, וצפוף ונוגע, ובלבד שלהיבלע ולהיעלם באלף אלפי הפשרות, בתוך האפשר האפשרי, שאצל סף הבית, ומיד כבר מתקבל שהנה, הנה גם כך אפשר. מי אמר שהעולם עגול? שטוח. שטוח שטוח.

ואתה יודע, אגב, מה נורא מדבר שהתחיל פעם ונעזב באמצע, משפלות ידים, כתחנת־דלק, שהכביש הראשי ברח ממנה? אין עוד לחזור אין עוד להמשיך, ונשאר רק עד כאן: לא תם ולא שלם, לא בוּר ולא פרא, לא בא ולא יוצא. רק חדוּל, כּבוי, כבֶה. כנר כבוי. כבֶה. כבֶה כנר כבוי.

והתחלות שאין להן צמיחה, חביבי שלי, הן כל הגלָמים האלה. הן הסוף פתאום. הן ההתפוררות הנדחית בטלאים. כמין אַרכּת־זמן מדומה, שאינה מבטלת שום גזר־דין. שוב, כמו העץ הזה שניסרוהו, שגדמוהו, שקָצוּ בו למעלו ולמטוֹ, שדחפוהו הדפוהו, עד ירכתים, שלא יפריע לאיש, לא לכביש, לא חוטי החשמל, ולא לקומה ב', ולא לחבלי הכביסה, ומה נשאר? מפלצת פרושת זרועות, גדמוּת זועקת זוָעה. נשארת, כמו תמיד, ההינצלות מבינתים אל בינתים. והלהשיג. להשיג מה? להשיג הפוגה כמוּם קטן. להשיג עוד “לא נורא” אחד. עוד זוהמה קטנה. שלא מתים ממנה. ושלא חיים בה. עוד “לעת־לעתה”, עוד “כמעט” ועוד שתי פשרות ושלוש. וקצת לזה וקצת לזה, וככה ככה, ומה אפשר לעשות, ומה מציגים הערב, ולאט־לאט, ו“מתמודדים” עם מה שיש, ועם סיבות ונסיבות ועם זה לא־פשוט, ועם זה די־מסובך ועם זה פחות מדי, ועם זה יותר מדי. ומה סוף סוף? – גמדוּת שמתה בלידתה. לא. לא מתה, שממשיכה למות. שמוסיפה ומתה לעולם. הו, אילו מתה! הלוואי ומתה. לא. אי מוֹת המתה.

הו, לא, לא. עזוב עזוב. אמרנו. גמרנו. וכולי וכולי.

במה היינו עומדים? עץ זה. זה? יורד בן נכבדים. קל מדי מהיותו שרשים ודל מדי מהיותו צמרת. ובכן מהו? לא הר ולא עכבר. מה כן? צפרדע. אפילו לא. שחוּי ככה מעל הגג המאובק, מעליו כלום ומתחתיו כלום. לא: רק מה־בכך. מלוא האופק מה־בכך. אילו היה אופק. במקומו רק אובך קל, לא־חשוב, כבד מנטל עופרת, ממעך נשמת כל חי, מכביד כגולל על, ועלי ועליך ועל מה לא. מכוסה קורים שוממים, עתונים ישנים, ידיעות נושנות, ועוד אבק ועוד מה־בכך.

העץ סורס. האדם סורס. גם הפרדסים הגדולים, העמוקים, הוּבשו ונמכרו לסרסורי האמות המרובעות. הה, ארץ מושב רוכלי המועט שבפרוטה. גן־עדנם של סריסים. באיזו קלות תפַנה שקמה כבדה בשנים מקומה, או יפנה מקומו אקליפטוס נאדר הוד, לפני לול בטון של שיכון מאפיר מעשה ידי אדריכל סריס, מוכה טחוֹרים נכזב, ואכול כיב הקיבה – אשר בעודו טרי כבר מתקלף ומגלע טמטום ואשפת עתונים, מוזנחוּת וכביסה יחד על אדני הגזוזטרה תמיד, עם נצנוצי טירוף פתאום להעשיר. ועל פני הכורכר המשותנן, בין הא לדא, פגרי חרדונים עבשים וכרזות־הפיס. לנוס חביבי, לנוס מזה, או ביתה, להיסגר ביתה פנימה, ובינך ובין הכל תריסים, חומות ואילנות עבותים, ולא לשרבב גם עוקצו של חוטם חוּצה.

לשנות? את זה? מי? חדל. מי ישנה. דחפור. אלף כוח סוס. ודָחוף ועָקור הכל. והחֲלק והחזר לקדמותו שמלפני. אילו היה אפשר. אבל אי אפשר. ולא עוד אלא שלא חסר לאיש. ניחא לנו בככה־ככה שלנו. וביום שישי וביום שישי נרוץ עם ארבעה הביתה, עם ארבעה עתונים ונמצוֹץ לדעת כל השבת עד קִטנת המודעות האחרונה וגם נהפוך ונמצוץ לדעת איך כל האחרים גם הם כמונו, גם הם – ומה נשאר? אבק. – הקוצים המאפירים על המגרשים, בַדהי המעוזב על־פני כל, כאנחה שאין עוד אחריה, פריחת צבעונין של פיתי אשפה. ולא חשוב. הו, אלי אלי. אגב, שמעת מימיך על אחד למשפחת הפרפרניים, מצוי לרוב, באביב ובראשית הקיץ יפריח, צמח חיור מצהיב ועליו תלתניים, ושמו מכל השמות שבעולם – צחנן מבאיש. בכפול: גם צחנן גם מבאיש. ומכל צד שהוא.

רק עוד מלה אחת, על השיכונים המכוערים ועל המכוערים שעשו אותם: שיכונים מכוערים מולידים אנשים מכוערים, אנשים מכוערים מולידים נשים מכוערות נשים מכוערות יולדות ילדים מכוערים וילדים מכוערים מולידים עולם מכוער. ועולם מכוער… נחדל מזה. אני ממלא אזניך בדברנות חבוטה, מתפלסמת עם צֵלה, אבוי, כמעט דרשת מוסר. צר לי. כבר אנחנו יוצאים, שם, דרומה, נמצא אולי… וחוץ מזה, אתה יודע, זה שלפנינו – הוא הדבר עצמו, והדבר עצמו, כשם שלימדו אותך, אינו בשום פנים שום סיפור, אלא הוא הדבר עצמו. ובכן – מיותר. הדבר עצמו, שברחוב ובבתים, הוא זה שממנו, אם יודעים איך, יוצאים ועושים משהו, ולעתים גם מעשה או מעשיה, ששומעים לה ויוצאים ופורשים לכאן או לכאן, ואילו זה גופו ששרוּע לפנינו פה זה הממלא ושרוע על פני כל כפגר של לויתן שנפל וכיסה על ציידיו, ועלי ועליך ועל הסיפור המסכן החנוק לו מלמטה. בוא נמהר לנו.

רחוב יפה, לא? מְחוּץ שמש, קְלוּי אור, המום אפור, מדוכא חרבונים. הגינה הזאת? לא, היא כן חיה, רק לא השקו אותה, זה הכל. לא נורא, בשבת ישקו. אבל החוּם האפוֹר הרובץ הוא לעולם. אי־אפשר כאן בלי חום אפור, בלעדיו אין כאן. אבל כבר נלאית. בוא, נרחיב צעד. רצית לומר משהו? הנה, רק עוד זה שכלום לא ימות כאן. לא ימות כי הוא כבר מת. כאן הנצח. ואלה פניו. ככה תארת לך את הנצח? נצח אין חפץ. אם זה נצח תנני אלי רק יום אחד. אינך מאמין? אבל לא צריך שתאמין. מי צריך להאמין. מתקיימים גם בלי. להתקיים צריך ולא להאמין. הכל כבר ישנו. הנה כאן. הנה. כאן. כעת. הכל. מה רצית לומר?

האנשים? היכן האנשים? איש לעברו. אבל כל הזמן הם כאן. אם אינם נראים הרי הרדיו שלהם משפיך במלואו. וגם הִיצוצים כל הזמן אתה מלווה הצצות והיצוצים: מי זה פה הולך פתאום באמצע היום ולמה לא יהיה גם הוא חובק ברכיו לעת כזאת בתנוּמות חום היום (נסה עמוד וקרא בקול: הו, הו, בני אדם! – תבריח את כל העורבים, תקיץ שנים שלושה מנומנמים, גם כלב צרוד אחד יתחיל מנבח). אבל אחר הצהרים כבר יהיו עֵרנים יותר: בעתון הערב בידיהם ילקקו עוד, וברדיו, כמו כולם, כל אחד מאלה הבתים, כאילו בית אחד כולם, ורק איך להשיג מה. אפשר להשיג. אי־אפשר להשיג. מחר בטח אפשר להשיג. ההם כבר השיגו? ואתם? ומה השיגו ההם? ונשיג? אמן, כן. ותמיד גם: מה אמרו, מה אמר. מה אמרו מה אמרה מה אמר אמרו אומרים אומרות, ומה יגידו, הוי מה יגידו, מה יגידו כשידעו, מה יגידו עלינו, מה יגידו עליהם, מה יגידו כשיגידו, ומה נגיד להם, מה יגידו כשיגידו מה יגידו כשיהיה ומה כשלא יהיה, כשלא כלום, כשכלום, מה יגידו השכנים, מה יגידו בעבודה, אלה שיודעים מה יגידו ואלה שאינם יודעים מה יגידו האנשים בחצר השניה, ברחוב השני, בכיכר הגדולה, בחוץ, מה יגידו ההם האנשים שבחוץ. היינו־הך מה. ורק תמיד ולעולם רק זה. גם מכוסי האבק הצמחים הללו אילו דיברו – כך היו אומרים: מה יגידו. גם לא בניגון אחר.

מה אני רוצה מאתם? מה לי ולהם? אנימ? מהם? רק רוצה לברוח. זה הכל. להיות שייך לאחרת. יותר של שָם מאשר של כל כאן שהוא, יותר של לא־רוצה מכל רוצה בשום אפשר שכאן. באפשר האפשרי הזה של כאן! האלה, עִם הנגינות האלה, עִם תכנית כבקשתך, עִם כל הזמר־זמר לך, עם כל במעגל־הימים, צו־הימים, דבר־השעה, לקראת הבאות, בחיים ובמדע, במפלגה ובהסתדרות, כל ה – – –. טוב, אני שותק.

כספינה נובלת אין רוח מנוטש אדם תחתיו: מפרשיה מדולדלים ולבה נעגם, יפה ועשויה לדרך – ומונחת תחתיה. זנוחת רוח. רק מייחלת. סוקרת אם לא עננים עולים באים, אם תבוא, מודדת כל בוקר כמה עוד נשאר לה. מרחרחת מריחה כל משב, כל נשיבת רוח אם תבוא, אם תקח, אם תסיע. אם זיע חולף במפרש, במפרש הרום או בירכתיים, אולי כבר זה, אולי זוֹ הפעם? ונובלת, רוח רוח. תבוא עוד? העוד יש רוח? ותגיע עד הנה? לא תדלוג עלינו, מחוקים מלִבה? ויש יום וגם עד הנה? או, אולי חובה לקום ולצאת קודם־כל? הו, רוח, שתעקור, שתמלא שתנפח, שתחייה, שתטיס, אל הים, אל המתנפח וגואה, בכרבוֹלוֹת ובדְכִי, ובמלוא התנופה, בתנועה הסוערת, ומטלטלת ומודחפת ומלאה ויפה תצא למרחב – הו, מה אתה יודע!

על מה אני מדבר? על הדרכים. על ההולכות. על החפץ להיות בדרכים ההולכות. על הזוָעה להיות נותר בבתים העומדים, הגמוּרים. על שלא רוצה לא רוצה, לא רוצה. ועל שרוצה, רוצה, רוצה, שכל עוד יש בי רוצה, שאהיה לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה, שמכאן לא להיות חי ומַשלים עם הוָיית דומם, ולהיות בלתי־זרוק לכליית הממילא, ושמכאן שלא כמין קופסה ריקנית זרוקה. שלא כמו הבית הזה. הרחוב הזה. הגדר הזו. העתון התקוע. השמש האוכלת. השמוטה שמיטוּת. הנטוש נטישוּת. חסר החפץ.

גמוּר באמצע. באמצע? בשליש. ברבע. בחצי הרבע. בני עשרים ואחת. וגמור. אוכלים ורוגנים. עובדים ורוגנים. חוזרים הביתה ורוגנים. מבקשים עוד נתח בידור אחד, ועוד חתיכת נוחות אחת, עם טיפת קצת מזה וקצת מזה – וכבר טוב להם, טוב גמור, טוב עולם. קוצר לב נתן להם האלהים עם קוצר יצר. אשריהם. אך זה ליבלבו בחמדת ימיהם, צעירים עזים וצעירות פורחות, וכבר גמור: “עושה את האֶלף”, או את האלפיים, וחי לא־נורא. והחי נעשה דומם. חמישים שנה קודם שכיסו עליו עפר. ברח לך, אתה, ברח ברח. ברח־לךָ כל עוד אתה הולך. אם יש לך לאָן וגם אם אַיִן. כל עוד הולך. זה כל הדבר: לךְ, לךְ לךָ, כל עוד הולך.

על תשאל קודם לאן ואחר תצא. קודם תצא ואל תשאל. גם אם אין שום לאן שהוא בשום עולם שהוא, גם אז. בלי מי־יודע. בלי עוד־נראה. בלי אלהים ייראה לו. בלי להפסיד את ההליכה. ושלא לעגון במפרץ הראשון, שאינו אלא מי־שופכין עומדים. וכל הזמן לא, ולעולם לא. ולא לומר כן על המכוער, ולא לומר מה־יש ולא לחדול מלבחול אותו. ואת מגעו ואת קרבתו ואת אפשרותו. וגם לא להתחיל להילחם בו ולא לנסות “לשנות מבפנים”. אלא – רק עולם אחר. ומיד. אם אפשר. אם יש. וגם אם לא. ואל תחוס על הנשארים. לא חולי הוא להם. אלא זה מיטב בריאותם. מיטב השלוָה שמגיעים אליה, ושמאחלים עליה בכרטיסי השנה־טובה, ומגיעים אליה וחדלים ומתים בעוד בחיים חייתם, פ"נ איש טוב ומיטיב, ינוח בשלום על חוֹרו. הישמר לך ואל תהיה אתה עיף לרגע. תפוש יתפוש אותך אז הלז. חבוק יחבק אותך. ייכרך סביבך: בוא גם אתה עמנו, בוא רקב איש חי. חבוק יחבוק כאוהב, ייכרך ולא ירפה – גם אתה חלה כמונו בוא רקב עמנו.

אינך מקבל? לא מוצא חן ביעיניך? איזו יהירות, בן־אדם, איזו יהירות לתעב את משכנותיהם ואת שיחם־ושיגם, וכל ההתנשאות הזו עליהם, ובשם מה? ולעשות סך־הכל מרושע, ולהוציא משפט כליה ללא דין ובלי לשמוע בעלי הדין. ואפילו בלי חוט אחד של זכות? מי הִרשה לך? ובלי שום סבלנות לא אל חולשה, ולא אל נסיבות מקילות – בא לו אחד ושופך לזבל את עליבות הבריות ואת קצת יפים. והלא אין לך דבר בלי יפיו. ואין לך יום־יומו בלי שבּתו. לא? וכאן הוא בא לתבוע ובהתנשאות: הכל או לא כלום. הוא עצמו יודע לעמוד בזה? או יש גיבור כזה? מנין לו הזכות להטיף? והטפה גאותנית במקום סיפור מובטח. ותדע – לא את כיעורם של הבריות אתה עוין, בגלל מה שהם, אלא אולי, בגלל מה שאתה? ואגב, הצצת בראי בימים האחרונים?

היטב טָפחת על פני. כל מלה ומלה. לולא שריבך אינו כלפי פני, דלי תואר כפי שהם, כי־אם כלפי זה: הבט, הנה – זה, וזה, ושם, ושם והסב ראשך שם, והכל ביחד: זה הדבר. ותדע כי התקיימות הכיעור אפשרית, מפני שלעולם הוא קצת נסלח, מפני שלעולם גם מוצאים איזה טעם לקוּלא, מפני שתמיד יש גם איזה נסיבות או סיבות מקילות – עד שאי־אפשר שלא לחוס. וכשחָסים מפסידים. ונשארים מופסדים, מופסדים מרצון, ומנוחים ומנוחלים בעד־כאן הגדול. זה־הכל ועד כאן. לא? להיפך? או מה?

מה נשאר? נשאר שנשאר. מכל צד שהוא. מכל השָׂאת עינים שהיא. יותר ממה שיש בעולם להציע. ומוצאים לעצמנו עצבות, כמצוא לו המגנט את הברזל החבוי. שואבים עצבות מן היפה ומן המחריש, מן המגיד ומן הדומם, מן היום־יומי ומשבת הגדול, מן הרחוק שאיננו ועוד לא בא, ומן הזה הכפוש הזה, הזה שיש במגע, ומגלגוּלו של החלום לשברו, ומן ההתפעמות אל פתרונה, ואל ממָשה, ומההתפכחות שמתפכחים ומהמדוחים שמדיחים, ומן העננים התלויים ביום סתיו בקצה העולם, בשעה מחרישה ועומדת בתפילה. עצבות עצבות. מה עוד אחרי זה. עצוב לי אלהי עד דעוך. הה, לא. שוב דברים שלא מן הענין. שוב סטיה מן המזומן לנו, שהיה, כמדומה, סיפור אחד שהיה עלינו לספר. מעשה באיש אחד, ביום אחד, ובדברים שבאו בזה אחר זה, ושכל אחד מהם היה עושה חיוך מיטיב יותר. לא?

בוא. לא נהיה עצובים. כאן כבר מעורב הנטוע בבנוי. הנטוע מכבר והבנוי זה מקרוב. מכל הפרדס הגדול שהיה גואה עד חופי המשׂוּכות, עשו מגרשים, ומן המגרשים עשו מבנים, גמורים ועוד־לא־גמורים. וגדרות, וקרשים, וחפירות, ובורי סיד, ואקציה אחת, פליטת הימים ההם, הנה זו, ואפילו פורחת לה, כביכול, והכל כתמיד, ועֵת לבלוּב, וכל פקעי רקמתה עליה, כל פקעי המוך הזהוב העלו אור, כתוּמת רקמת כותונת כפרית, ושׁרים כאילו הכל עדיין חי – ובאמת כמוֹ שן שנותרה בפה עקור. שריד סומא של פעם. כשהכל היה אמת, אמת גואה מעל גודש המשוכה, ועוברת בדילוג, בגל צמיחה כהה, ובתנופה הלאה והלאה, והמשעול (שכעת הוא כביש מחושׂף), היה אז כמין נחל־חוֹל מוּצל, טמון בקמור, מנותז הבהובי אור ורצוצי פשׁוֹשים, סיבכיים, וחוֹחיות, וריח כבוש, מתקתק חריף, כמעט מבחיל בהתעצמו, ואין עוד פרדסים ואין להם גבול משוכה, ואין עוד דבר מאותה תנופה, ורק זאת האקציה הפורחת הזאת, מעשה־גולם, מנסה לחייך כאן, חיוך של אביב, קורע לב. מה עוד לספר?

משוכה (ולעתים מלובשה כולה פרחי לפופית כחולים, שתחילתם במסגרת גדר הרשת וסופם שזינקו מעל כל מסגרת וזינקו עד רום הברושים והעטו עליהם כּחוֹל פריחה, שאינה ממינם, מוזרה ומגוחכה לברושים ולכבודם, וקפאו כעת באבלות הדעיכה, הברוש ולבושו, כנשף מסכות שהפך אבל). (או ז’קורנדה עקורה למחצה, בהינומת פריחתה, מוכפשת בעפר החוֹלה אשפה.) קפא הכל תחתיו על עמדו. במחציתו. מָחוּץ במחציתו. חדל מלכת. לא הולכים בהן. והן אינן הולכות עוד. כל הנאבקים על מנת שמש, מתחת הצל הכבד של האילנות המלאים, לפתע היתה להם השמש שבעתים מרצונם אלא שכבר אינם רוצים, לפי שאינם עוד. הנהו הפרדס עטוי קהל צמחים פוחחים, קבצנים מזדמנים על שיירי טוּבו שנשדף. גם הם ייעלמו ויחזרו לאִטם התושבים הקודמים, הראשונים, אותם עצמם שעקרום אז לפני שלושים־ארבעים שנה, ובחימה ובהתלהבות חלוצי הנוטעים, ב“בחר” חפוּר־ידים ובמחרשות עמוקות, ובאין סוף עידורים עמוקים, וברדיפה אחר כל נתח יבלית תועה, ובנהרי נחלי זיעה. וכעת ישוב לכאן החילף הנצחי, והדרדר הנמוך, והתלתניים עם התורמוסיים וכל מיני בני החיטה הפרועים, ואם אך תניח להם שנים אחדות, וכבר חורש דליל של אלונים או חרובים, עם כל מיני שיחים שהם, ישלוט כאן כבימים מקדם. ולמישהו אבד עולמו. היה לו עולם, יָסוּד ומוסד. ואבד. ונשאר בלי. ומסתובב בעולם בלי עולם.

כולה צל סוד וחול זהב, ניצוצות אור וריח כבוּש, היתה פעם מנהרת האקציה. והבט בפריחת זו, ובגידמוּת הפרדס הכרות שנוֹתרו כאן ושם כל עוד לא נבנה עליהם. שרידים שואבי אשפה פורחת. אפופים יבשוּת קוצים עד מתניהם. בלי שום כוח או חשק לכלום. מה חשק ולמה חשק. ואתה עוד מחַפש קצת יפה? הנח. פה? פה רק טפשושיות. הרבה־הרבה חכמנוּת בכל מיני חכמות־ערמומיות להלוָאות, לשטרות, לתשלומים לשיעורין, לקנאה ולרהיטים – אבל למה שעושה את החיים לכדאי – לזה טפשושיות. עיפושי עיפושין. מלמטה עד למעלה. מאלף עד תיו. טפשושיות. מעשים טפושים בכוָנות טפוּשוֹת ובנחת מטופששה, ויום ליום טפוש ומטופש. חדל לך. על מה אתה חס על מה? חמוק ולך. כל עוד אתה. הימלט. בלי מלה נוספת. הטח בדלת, וגם בלי, ובלי כלום ובלי ברכת שלום ורק נַדֵף עצמך, הסתלק ולךְ לךָ.

לאן? ובלבד שלא כאן. תחפש אחפש יחפש כל אחד לנפשו. לא ימצא. אולי ימצא. קרוב לוודאי שלא. נתבונן. תתבונן. אתבונן. נהיה בלי. ותהיינה לנו ידים ריקות. כי אשרי ריקי הידים. הם יוכלו לקחת – כשימצאוּ. ואילו מי שידיו מלאות איך ייקח כשימצא לו על דרכו. גם לא יחפש למצוא, גם לא ייצא לדרך, ואין לו צורך בדרך: די לו בידים המלאות. ידים מלאות למעמסה. אשרי שאין להם ורק יש להם ביקוש. עשה לך בני ידים ריקות כדי שתוכל להיות בביקוש. אל תצא מעוּמס. בלי נכסים ובלי ערכים, נקי. פתוח. וקל. ובן־חורין. לא כצב בשריונו, לא כקיפוד במחטיו, ולא כחלזון מעוּמס בית.

עשה שתהיה יכול לצאת. כשיבוא לך הדבר. עשה שלא תהיה שייך, כדי שלא תצטרך להפרד. כדי שתוכל לחפש את מה שאין. הנח את מה שיש לבעלי היש. עשה שלא יהיה לך כלום, ושלא תהיה סָתום ושלא תהיה בעל נכסים ולא איש ערכים, אלא פתוח, פתוח, פתוח. כשדה ליורה. זרעיו הטמונים ממתינים ופניו השמימה. זה כל היפה. הישאר ריק וצא. צור משהו במטפחת והימלט. צא ולבך פתוח. זה הכל. או מה צריך עוד?

ורק שלזו שלפנינו לא תקרא דרך. הזו כבר הגיעה והיא סוף המסע. לא נדרש לה מעתה אלא כורסא, עתון ותנומה, הדרך הזו, למשל, הנה, כולה לפניך, כל אָרכה. נורא קל לנסוע בה, אם אך לא תֵרדם משממון. מאליה נוסעת ומסיעה. מרהיבה, לא? גם מעבר לעיקול לא תמצא הפתעות. אם על כך אתה שואל. עיקול מתעקל כאילו לא היה עיקול מעולם. כולה כולה כולה – היינו־הך. פחות מלא־איכפת ויותר ממה־זה־עסקךָ או עסק־אביך. לא רק בשל שולֶיה שניירי כל העולם הוסחפו אליו להיאחז ביבושת הקוצים בדרכם אל כלום, לא רק בשל התנים והכלבים הנִרצצים יום יום ממורחים על נוקשות הכבישים האטומים, וגם לא בגלל יובש הפרדסים שמעבריהם, אשר על משוכותיהם, ראינו, יורדים שיירים כפרחים, יושבים על הכל, פורחים בכל פרחי העזובה. נימוּרי אפור ודהה ומצהיב ועכור ולבן שנצטרע, ואפילו לא זה, וגם לא השלט הזה שבקרוב איה“ש יבנו כאן בעזה”ש – וכבר עשו פארצילציה, לו יפרצלצו את פרצופיהם המפורצלצים – לא כל זה – וגם לא הלא־איכפת הנפוּל על הכל, נפוּל וממלא מפה לפה, על כל הדרך הגלוּחה היפה זו, אשר אינה שום דרך, אשר בסופה אתה בראשיתה, כאילו לא דרך ולא כלום, ורק איזה בו־במקום: ישר שהוא מעגל סגור, ומעגל ישר למישרין, ישר וגמור והיינו־הך, ולא־איכפת. וגם ככה אפשר, הללויה, וככה זה בחיים, הנה, ככה.

האם אני נגד מישהו? אינני יודע. לא נגד איש. רק יודע שאני בלתי־יכול עוד. שרוצה לנשום ומתחנק לי מן הבוקר. זה אצל זה: הפרדס שנגמר והבנינים שעומדים להיגמר אך ייגָמרו. זה השיכון הנדון לכליה עוד בטרם נשתכן בו אדם. ואלה משבצות המגרשים שבין לבין ושמוּבסת עליהם בינתים עישבה יבשה. אותו צירוף מכבה־החיים של דרדר אפור וקחוָן כבוּי, בתוך אין־קץ החילָף הדל והמרושע המכסה על רמישת אלמוות־הכסף, הרומש תחתיו, עם קוּרטמים ממורטים וקרוביהם ודומיהם, סבואי אבק כלום ושרועים על גחוֹנם, מקלט בטוח לנעורת כל פסולת פורחת, כנועי עזובה, שהרוח מעוללת בקומתם השחויה באין מַכלים, שאינם עוד בחזקת שום פרחי־בר ולא שום שדה־בר, כי־אם רק קבצנות מחליאה, בשולי שיכון הקבצנים המוקם, עד בוא יומו הקבצני. באותה נגינה הטוחנת ביגיעה לאמור: למה לך, הו למה לך, לנוכח כל שפכי הגרוטאות האלה המומי החום, ויגיעי הכוח: למה לך, באמת, למה לך. אז קומו, בואו, נלך למַשהו, אז קומו בואו, נתאסף למשהו, לפחות בואו נלך לסינימה. עם גרעינים עם בנות ועם פאלאפל, ונחזור כשהטל נודף טחב עבשושי, כמתוך שק רטוב ישן, והטל אפילו יהיה מבהיק, כמעט.

אגב, אל נא תבז לכל אחד מאלה שראית: לא לקחוָן הלבן שלִבו זהב, שמנחשים בו אוהבת־לא־אוהבת, לא לאלמוות־כסף השׂרוּע, המרשרש בכספו החיור, וגם לא לדרדר ולא לאחיו הקורטם. מה הם אשמים? הדרדרים שלשפת שדות־התבואה, והקורטומים שלאחר קש־מוּט שבולת – ילקחו פנימה. אבל לא הנפוֹלת אבודת־הרצון שאצל הגדרות, שמתפרכסת ומוסיפה על כל הנשובת. אז רוצו רוצו לכם שתספיקו להצגה ראשונה!

כאן עמד אז בית־האריזה, וזה היה בית הבאר. חורבה מחלידה זו. מעליו נרומו אקליפטוסים במלוא תנופת רשרושם האדיר (נעקרו, נגררו, אינם: רק בור היעקרם פוער עדיין פה לא נסתם). והחבלבל הסגול הֶעטה מעל ארובת המפלֵט, עם ריח הבשמים מן המשוּכוֹת, עם העשב העמוק ירוק הלֵיח מבפנים, עם הגומות העדורות המפותחות בדקדקנוּת, והדממה העמוקה המפחידה משהו, של עבי יער שותק, עם תן פתאום מדלג ורץ־עובר, ועם מגע המרחק הלא־בלוּם במשוכה שממול, רץ שם ומרחיק עד תכול ריח הים הבלתי־נראה, ורק הומה נשמע בלילות העמוקים וזהב חולות תמימים רק תמול עוד היה – – –

אבל אינני רוצה כלל להלל שום יום אתמול שעבר. כשמסביב עוד המה הסער וכל בחור וטוב – אם נדמה לך, אולי שגם אני, כמו טובים ורבים משלנו, הולך נטוי, רגליו תקועות מאחור וראשו ורובו נופל על אפיו (אם לא להיפך: רגליו נחפזות עם הזמן, וראשו ורובו מתמהמה רחוק מאחור, והולך ומתמוטט אפרקדן), או כי גם אני כרבים מן הטובים הולך ועיני בעָרפי צופות לאחור בכיסופי התמוגגות, כמין אשת לוט שיצא לבה אל מה שנגמר.

הו, לא. אם יוצא לבי, הרי אל מה שעוד־לא הוא יוצא. אל מה שעודו בים, נישא נינשב ובא מרחוק, כאותם ענני גשם בחורף מאַחר לבוא, לבי אל מה שיביא הגשם: הו, אלי, עשה שיהיה ושיביא, עשה שיהיה בא, שיהיה יפה ורוח נרגשת הומה…

ולא אל שום תמול. רק אל מה שלא היה עוד. אף כי אין זה צנוע מאוד למסור מודעה כזו. רק אל מה שלא היה עוד, ואל מה שאולי לעולם לא יוכל להיות, אל חרגול זהב כמו הדק שבמיתרים המכוּונים יפה, אל שקט לבוש נקי שאין בתוכו לא שקט ולא נקי אלא מצוּלה אפלה, אל מבט שנעשה פתוח בהביטו ונהפך פרח מלא כחלוּת מאירה וקטיפנית, ולא אל שום היה היה. אין טוב ואין חכמה בהיה. רק בעוד לא היה. באולי עוד יהיה. אילו רק לא היינו קשי תנועה כאלה, מקושרים וקשורים ושייכים לכל מיני דברים שקשורים אליהם ומשוּיכים, כאלה דברים אשר כשלא קשורים אליהם ולא שייכים – בוכים אז מרה שלא קשורים אליהם ולא שייכים. האם לא מתפרכס בך לצאת, לא צובט בך להתחיל וללכת אל מה שעוד לא. אל זה ששחָפים על הים הסוער מכים כנף וצורחים כשרואים בוֹאוֹ מרחוק, אל זה שגם אפס קולו כבר דיו להגעיש, שגם שמץ ריחו מרתית קורא לרוץ, לצאת, אליו שם, לעֶברו, לצד זריחתו האפשרית. שם בדַחַס ההוא הממלא ואובד באופק, והלאה ומעבר לו והלאה, אל מקום שנעלמים בו גם המהירים והגדולים שבעופות הנוֹד.

לבי אל שדות־הבור. ואל שדות־החיטה. בין כשהם נובטים ובין כשהם נקצרים, ובין כשהם חרושים על פניהם ולֶחְיי הרגבים מבהיקות, ובין כשיד איש לא נגעה בהם עוד. שם לא סגר עוד הגמור. שם לא חי האפור מנוּמר הניירות הפורחים, המוזנחות והשממון, והלאה משם והלאה, שם הים, ואם רק לא טיפחו עוד ולא פיתחו את חופו ואת גבעותיו שאצלו, תמצא גם אצלו מרחב נושם, או, אולי הפוֹך ואל ההרים צא, או אולי, למשל, בכל זאת, בוא נלך דרומה –

רוצה? אני כולי.

עיף? כבדו רגליך? לעולם טוב הלוֹך מחכּוֹת. גם כשעדיין לא ברור כלום, ולא הוברר כל דבר ודבר כל צרכו, גם אז, גם כשאין כוח, ועסוקים ואין פנאי, וצריכים להספיק, וכל מיני שהם, גם אז, גם כשלא בטוחים אל נכון אל מה ואל מי, ומה אחר־כך ומה־ייצא־מזה – קום וצא. קודם צא ואחר תשאל. שמא, עד כה, תהיה חכם ותיכבד ותשב ותישאר, העולם קשור כולו שיקולי לא‏־כדאי. ולעולם, מסתבר, לא כדאי. מלבד מה שהוא הלא־הכדאי הנפלא ביותר שנשאר. לא?

ואל תאמר כשאסיים, קודם אמלא ואחר אצא. אל תסיים ואל תמלא. שהוא, קודם כל, חדוּל מלכת. שהוא, לי די גם בזה, שהוא גם כך אפשר. ומיד אתה נספח אל ציבור משלימי הגורל. ציבור כבד נכבד. לולא שהגורל, בני, אם אמנם יש גורל, שעושה שינויים ותמורות, הגורל נסע, עקר הלך מזה, זה מכבר. מה יעשה כאן? פנה הלך אל מחוזות ההר. בָחל שָמט נָשל השאיר את הכאן העָקר הזה מחוץ לידו ולאִיכפתו, ונשארה הארץ בלי איכפת, נשארה בלי גורל. די לה במה שהיא, אין לה עוד גורל. תם לה כבר. ענין גמור. תנצבה.

ומה יהיה, אתה נחרד, ומה אני מציע? אם לא כך, איך איפוא אחרת?

חביבי שלי, אותי אתה שואל? לי אין הצעות. וכש“לוחצים אותי אל הקיר” אני רק נמעך. וכשמבקשים לדעת אם לא כך – איך איפוא כן? מה במקום זה? מנין להתחיל, איך להמשיך, ומה בשלב ג'. ולאן באים לבסוף? ומה אתה יש לך איפוא להציע?

לי? צחוק: אני? מנין לי להציע? האם יש בידי דבר אחד מוצק שעליו אפשר לעמוד ולהציע דברים? מה יש בידי מחוץ לאחד הזה: שרק לא כך, וכמין שוטה־חרש־וקטן אחד, שאינו יודע אלא רק לחזור: לא כך. לא כך.

רק שלא כך. אף לא ליום אחד נוסף. רק זה. ועד כאן חכמתי. אבל את זה אני יודע עד תכליתו. ולא יוליכו אותי שולל. וגם כשאין לי ואיני יודע מה להציע. ואינני יכול וגם לא מתיימר להיות בעלן לשום תשובות שהן, וגם איני מנסה, ומניח זאת לכל מי שהוא יודע, לעושה, לקובע ולנוטל יזמה ומזימה, ושבידיו הדבר לעשות. וברכות לראשו.

לא יודע דבר אחר מאשר זה הפזמון החוזר: שלא כך. אולי גם עוד אחד: שאחרת. לא יודע איך. אף כי, וזה נראה לי ודאי ומעל כל ספק: שיש אחרת. ושניתן. ואל תבקש ממני ראיות. אי־כך בעולם. וליתר זהירות: אולי, אי כך בעולם, אולי לא אשליה? אולי באמת? גם כשאין שום עדוּת בעולם מלבד לחש הגחלים שבקרבך. וזה מספיק? ועד כדי לזרוק הכל, ומכל וכל? ועד כדי שלא להתייאש ולהוסיף וללכת לצד הזריחה שלו – איפה היא? – מפני שאם לא, מפני שאם אין כלל, הרי ללכת־ללכת איננו אלא רק להתקרב אל מה שאין, ואז, הרי זה… אינני יודע. ומוטב להפסיק כאן. משום ש… אבל, אם זו אמת שיש, אז צריך לקום וללכת. זה הכל. לא יודע כלום יותר. רק שאם כן – אז ללכת. ולא לתת לזמן ההולך למצוא אותך בלתי־הולך, רובץ באיזה בין־המשפתַים, רואה־כי־טוב באיזה ארץ־כי־נעמה, ומטֶה שכמו לנחת. ללכת. מתוך הליכה. בהתהלכוּת. ולא לומר יש כשאין. התהלכוּת. כמו בין חרישה לזריעה.

ומי אומר, אתה אומר, שלי ראוי טוב אחר משל כולם? אני איני אומר. רק שמיתרי אינם נפרטים עוד כאן. שרק מתכווצים שלא להיפרט. שלא יגעו. שלא יתערבו בי. וכשחייב לומר מלה – הרי רק כדי להשתמט, להיפטר, לצאת ידי חובה, לסלק את נפשי, להיפטר מטרחנות, לשלם מס, וזה הכל. מה יוצא? יוצא שהלא־חשוב והלא־עיקר בולע הכל בפה פעור, ולא נודע כי בא אל קרבו, כפרות פרעה דקות הבשר. ואי־אפשר עוד כך. אז נוטל לי ומשתמט אל פתיחוּת השמש. אל מִרגש העשבים. אל הרוך שבתנודתם ברוח, אל שכרוֹן הרוח הזהוּבה, אל השקידה הזמזוּמית ששם, אל הנִרהבוּת, אל השקיפות ההיא, כשל צוַאר נערה שקוי שמש, שהדופק בו והצחות המפתה, והזכּות הענבית ושלמות עיגולם, בפתוח ההוא הבלתי־נפגם, בלתי פותר שום שאלות, או, כמו, אולי, כמו הינשוף הנושם ויוצא ברדת החושך; או, כמו הקיפוד שנפתח כשיורד סביבו לבסוף השקט, כששורקת לו נשיבת חירות: כעת תוכל; או, כמו הקרפדה בביצה, כשהריחה את הקשב הממתין לה, בשותפות הפוריה הזאת – אז מתחיל מתרונן בי הנכון שבי, שעוד נותר – ולא כשום עצה לשום חסר־עצה שהוא – אז נפתחים דברים מכיווּצם, שקט נושב לקראתך, כמי שבא למקומו. וגם צורך מעורר לעשות מעשים מכווָנים ונכונים. ומאליו מתרונן פתאום זמר בך. מתרונן מבלי לפתוח פה, מריע, עומד על הראש, מתהפך. מדלג חָפשי, והשמש, והעפר, וגם חרגול מנתר, ומה שאין לו סוף, ולא שום מלים – וכמו מוקף תנועת ים כזו ופתיחות נושמת…

חייךְ, חייך לך. אינני עושה לי שום גן־עדן בדוי, לא תולה לי שום מגדלים בעננים, רק מנסה להיות יודע ולהודות על היפה כשם שבועט וממאן כשאינו. להודות כל שעה יפה על השעה היפה. לומר הן על הן. בין שעה ארוכה היא, בין חולפת כביעף וכחלוֹם יעוף. בין יש לה המשך בין היא רק תו אחד בעולם. בתוך כל ההפסד, הבזבוּז, האָבדן והשממון הזה – נאת־מדבר פתאום: רגע קצר אבל מלא. כתמר עלי עין. למענו. חיים שלמים בשביל הרגע האחד. מרוויח עולם מלא ברגע הזה. כזוכה בפיס. פתאום נפטר מן הדלות, פטור ולא תקוע עוד בה. פטור מחביקת החד־גוניות התובעת בחד־גוניות תשובות חד־גוניות, רק הן, תמיד הן והן בלבד. מציל כלשהי אחיזה. אינך יודע עד כמה. ולא יודע לומר איך. מעשה שהיה פעם, כשכל עולמי הטוב, העומד, המאוזן, המאמין, נפל פעם אחת, נפל בנופלים ולא קם. ופתאום ואל תוך האָבדן, השומם הזה, אל תוך הככה־זה המקיף – פתאום רוח ים טובה. וחיוך. חיוך בָּשל. בלתי־קשור בשום היסטוריה, ביאוגרפיה או מה שיהיה. בלתי־מבטיח לא תקוות ולא חישובים של סיכוי. נקי מכל אלה. כולו עשוי תבונה יודעת, כמו המובחר שבחברים: שיודע לדעת נכון. הוָיה שכל עצמה – היותה. שהשעה נחה עליה מעצבוניה. שלא רוצים שתעבור. שמבקשים להישאר בתחומיה. שהם הפתוחים ביותר. פתוחים מכל פתוּחַ. שהם הפתוח עצמו, הו, אל תלכי, אל תפני מזה, הישארי, היי נשארת, תני ונישאר, הו המתיני, עוד רגע, הישארי!

 

בגבי אחיו    🔗

ומה אנחנו שׁוֹהים־פּוהים כאן. הלא כבר יצאנו, מה לנו עוד מתעַכבים והיום קצר. ובמקום להשתהות, כדי לראות מה לא, בוא נרוץ ונראה מה כן. מה בעצם רציתי לספר לך היום? כולי מלא בדיחות־הדעת. ולא נספר שום דבר מסתחב ונפסח על מה שכמעט ובא לפי, וּבוֹא נימנע משום דברים קורעֵי לב. טוב? מוֹחק ולא אספר מה שכמעט והתחלתי, ממה שמַמתין בתחתית הלב ימים כה רבים. וגם לא אספר על אחי ועל האופנוע שלו, ועל הדרך שחשב להספיק, כשרץ, ביום ההוא. נספיק, נספיק, אמר לאחמד זה, או שמוֹ חסן, שרכב עמו מאחור, נספיק לפני שההיא תעבור, אמר ולא הוסיף עוד, ולא יוסיף, לא הוא ולא אחמד או חסן, ולא הוסיפו ולא שבוּ עוד הביתה כי אם הוּשבוּ, איש אל רצפת בית אמו לשכב שם עטוּף סדין ונר דולק למראשותיו ואמא חנוּקה ומטורפת סוֹפקת כפים. נכון שנפסח ולא נספר בזה היום? ימתין זה עד בוא יומו. מי יתן ולא יבוא.

אבל אתה אולי יודע על מה? יש לך אולי רעיון פורה? וגם לא על יחיעם אצל הגשר, כשהלך עם רעיו, אלהים יודע למה דוקא, והלא היה יכול ללכת לקונצרט עם רֶמה, ולשמוע את מוצארט אשר אהב, גבוה מכולם, רוֹטט כמיתר, ועד הכדור הראשון אשר ספג בטרם עוד אמר מלה, ועוד רצו נושאי חומר הנפץ אל מַסַד הגשר והתפוצצו עמו והפכו אבק־אור ועלו אל הירח שזרח אותה שעה במלואו, כפרח מלא מעל צמרות הבוּסתנים וההרים. ואיננו. (ואינם.) ולא תראה אותו. ולא תוכל להכירו. ולא תשמע שריקתו הולך ובא קרֵב מעומק הרחוב לקראתנו, לבוּש כמו שהיה יודע, מיוחד לעצמו, תמיר, יפה, עצוב, אבל מחייך, מתרונן מאהבה, חי כאן ורחוק מכאן, הולך בינינו, וכבר איננו. נכון שלא נפתח בכלום כזה?

חביבי שלי, קצת נתכווץ בי ואיני תולה עוד תקוות מרובות בסיפור שלנו היום. צר לי. בהכרח יפסח זה על העיקר: כי על הנחוץ ביותר, על האוֹכַל ביותר – לא אוכל לספר. הוא הדבר עצמו ולא סיפורו. ואתה הלא יודע שסיפור הוא דבר עשוי ממַשהו ולא המשהו עצמו (לא כובד הגשר הנורא שמועף, כי אם אולי אותו פרח צהוב, ועצוב, שהירח היה כמותו). משתמט לכאן ולכאן, מדעת ושלא־מדעת ומתחמק, כדי להפחית כאב והכאבה, חצוי בלא להודות ואפילו אם היטב הוא מודה ויודע, בוֹרח לכל רוח ובורח מפני כל רוח, ולא עולה בידיו. כלום סיפור הוא כל זה? הלא שוב רק דרשה. דרשה נרגשת עד כלימה. וגם ניכלם. הדבר ההוא, הדבר עצמו, שאיני יכול לספר, וגם לא יודע איך אוכל, כבד ממני, ובעיקר מכאיב, עד כדי שלא לספר אלא לבכּות. אני קולי ייחנק בדברי ואתה תבכה אתי. נניח איפוא. היכן היינו עומדים?

הו, הנה רוח. רוח ים טובה. ריטט שלי. כבמכחול קל רוחף. כל עומס החום העמום מתחיל ניזוז נהדף. קח נשימה עמוקה, חביבי. בוא נקוה ליותר ולטוב. גוש האדמה הכבד, הכהה, הכדורי, כבר נתחמם כהוגן; אבל הים העצל נשאר מוּצן־לילה, ואל מקום החוֹם שנתרומם, קל, נמשך נשאב אויר הים – שקוף פלומתי, זרומי, זיכּוכי, כמימי הפלג – הסר כובעך, תן לה לעבור בכולך. גם אתה? כטוֹבוֹת שבאצבעות הנוגעות נכונה. גם לך? המרחב הזהוב הזה. ההרגשה כי זרעים שנופלים כאן לא יפלו על ריק, וכן גם הרהורים אולי. ואם יש בלבך שתים שלוש טרדות, וגם מן הדחויות ביותר והאוכלות באפילה, הבֵא לכאן. לפני המזהיב הנפתח הזה, בשדה המתרחב הזה. המתפרשׂ ברוח. השׂט, לבנה וחמה היא, ואדמונית ועסיסית, וזהובה וקטיפנית, ואפרסקית ובשלה, ותמה היא, כולה פתוחה למגע, למישוש כל הכף והאצבעות כולן, ועד לקלוּק והתלקקוּת, בכל הנוגע, ובידים ובפה, בנשימה ובמנשם, וביחפות ובריח, ובאור ובפַעַם הלב, ובמִנשם הנשימות – אוהב לנשום גם אתה אור פוֹכֶּה?

כאן אני הולך. כאן מתהלך. ובוא נרד עד שם. מאצל הקזוארינות שעל השביל. תמיד הרוח בהן. תמיד נאחזת ביניהן רוחשת. תמיד יש לה לחש להלחיש בחָמקה, ופתאום עובר את כל גודש העֳפי הנע הזה הֲמי געגועים, שקשה לעמוד בו בלי לשנות את סדר הנשימה, וכבר אתה חסר מנוחה, אחוז געגועים, ובדידות מצקת ואינה מכילה. להוסיף ללכת הלאה, או לחזור? או קודם לדעת משהו ורק אז? או לא, ורק להפסיק הכל מכל, ורק ליטול וליפול אפים ולחדול, בהתייפחות הזו הלוחשת פה… עיף? עיפת בחור? מבקש לנוח טיפה בצל המתייבב? טוב שלא. נמשיך.

מי לקראתנו? כל המכרים הישנים – הלו, כולכם, מה נשמע? – לקוֹרנית המקוּרקפת שלום רב, ריחך, יקרה, הדבורים שיכורות שבחוֹ – מה חדש, הזַקנָן־השעיר המנפנף מתוך חבורה שלמה נרגשת כולה, רגליה בצוֹבר אחד וניסיה פרושים קרואים לעוף – והמִתְנָן, מכובדי, ברכותי – אהלן לגעדה שצמרה לבן וריחה מעולף – הכל כתקנו, הנשרן הדוחני? ־ שוב נפגשים, אכן אכן, ־ הוי המלענן – אני אוהב את הכתום הפנימי שבך, בּוּצין זקוף אחד שעשוי כמנורת המקדש, איך עבר הלילה. חַרחבינה שרועה־מכחילה? לשמשון הידד, ולעכנאי, לזיפני, ולעוקץ העקרב המגולל ־ לכולכם שלום והלל, וזו התגית, ברך־הגמל, עם העדעד הכחול בן האלמוות, עם המַרוָה וריחה הנכמש בעצם כוחו, והשַׁברָק שמכאן, – כל אחד לבדו וכולכם כאחד – בוקר טוב. טוב לי ביניכם. טוב לי מכל ביניכם. ולדבורים, ולפרפר הלַבנין הזה, ולנימפאית המתעלעלת, ולנמלים, לבעלי העוקצין, ולמתראים כמאיימים, ולנחפזים בשֵׁש־שֵׁש, ולמזמזמים גדולות ונוראות, ולמקפצים, ולמנתרים לפתע, ולציקוּד הסמוי ולא־יילאה – שיר לך שיר, לא נוגעים בך – וגם לאבני הכורכר החדוּדות ולרבדי החַמרה הלכודים תחתיהם, ולרוח הצחקנית הזו, ארוכת הנשימה הזו, שהכל בה, ונוסעת ושוטפת יוצאת והולכת – זוֹהב לכם? רחב לכולכם? נרהב לכם?

עוצר עצמי היטב כעת, שלא לפעור פי כאן ולגעות בגעי־זמר, כזה המתפרץ מלבי תמיד בבואי הנה, האל יודע מה זמר הוא, געיה יותר מכל זמירה, דיבובים מגוחכים מימות הינקוּת, או ממה שטילטלה הרוח, והביאה, או סלסוּל, לָקוּט מיום אתמול כי עבר. או ייללים לא שייכים לכלום והברות קודם היות הדיבור, דיבוּב לא נולד עדיין ואיש לא חיברו, צעקות חנוקות שנפתח חינקן, אוי לאזנים שככה שומעות ולעינים שראו בלֵצוּתוֹ, איש מגודל למדי, מבוגר, ככל שניתן לראות, וגעיית שור־פר שיצא למרחב, ורק ברגליו לא יעפר זה, ובזנבו לא ישרבט. לא בינתים, תנוח דעתך: לא אציג לפניך הצגה, אבל כשלבד, כשבאים עד כאן, מאליהם פורצים הרבה פקקים אוטמים, והגְעי הזה גח לו, בקול ענות, מחריד הרבה צרעות ועורבים בדממה הזו. צחק צחק. גם זה רק עד ארגיעה וכבר משוחרר וקל ומפורק למדי, ואינו צריך עוד לשום פראות שהיא, ומוכן להמשיך ענווֹ, במיתרים מאוזנים יפה. כמעט.

הכל לפניך. שום דבר מרעיש להתפאר בו, שום תפאורה מפליאה. שטחי אדמה פרושים וזה הכל. שום דראמה, שום פאתוס, שום זנוקי־אֵל, כאילו. רק שטחים שרועים. רק גבעות הכורכר האחדות האלה. ורק גיגית השמים הזו הכפויה סביב, שלמה וריקה מענן, מקשה אחת עד יאוש נקי לגמרי, שאפילו אם רוחשת מיליוני תולעי לובן זוהרים, נראית גם כגהינום של תכלת ריקה. וגם למטה נקי, ובעיקר פתוח: לא־כלום חבוי מעבר לגלוי הזה. שום אַטעיות אשליה. לא שום הנה שָם מעֵבר־לעיקול, או לחוֹרש. אין כאלה ואין כאן מאותם מראות כתובים בכתיבה־תמה, שהבריות שמחים תמיד למצוא ולצלם לתיאבון: חורשות, מִתארי הרים, נחלים, עיקולי־דרך, כתמי צבע, גיבובי גגות – שעושים כרגיל גלויות צבעוניות ומלים זוהרות ומאירות שהולכות עם אמירות גדולות ומתפעלות, ועם “פאנטאסטי”, ועם “משהו!” ועם “איזה־יופי!” – ואילו כאן – מה כאן? הלא אתה רואה. שום סימן. שום ידוּע להזכיר. שום “אובייקט” לצילום. רק פרישׁוּת שׂרוּעה למלואה לכאן ולכאן, ולמי סבלנות לגלות כאן פשר. מהר מוֹרידים משקפים כהים על המבט. מהר רצים חולפים הלאה, אומרים: אַ, שטח ריק. אומרים הֶ, רק מישור. וגם לא אומרים דבר. מחפשים מה שאין כאן, ורק ממהרים לחלוף בלי שום חיפוש. מה יש כאן? אין, אלא פתוח ושרוע וריק וגדול.

אתה יכול לשמוע? אתה שומע? את הצהלה שבפתוחַ הזה החסר שום סימן היכר. בלי תהומות, בלי הררי עד, ולא יערות ולא נהר דולג שוצף. ורק צהלה שבלי שום עוָיה. בכובד ראש וכאילו בפרישות שוקטה. בויתור, מכל־מקום, על כל עשיית רושם. אני אך אשמע ונפתח בי. נדרך כולי שלא לאבד גם בדל קו אובד בכאילו החדגוניות של הנִרחב הזה, איך יש איזו חדגוניות פה, כשהכל כה עשיר, מתהווה, וסוער אמירה צבעונית. כשגם הארוכים, והישרים והבהירים שבקוים אף טפח בהם אינו כמו אף טפח. אלא רק למי שלבו פחוּת מכטפח, וגם זה מרוּח־טוּחַ. ואולי נכון גם שכל דבר שהוא יש לו מקום שממנו התחיל, ופעם אחת שממנה פתח ויצא – מחוץ לכל אלה שמי יודע מנין נפתחו ומתי התחילו, ומה ואם עוד נועד להם מה – מחוץ לכל אלה שמי יודע מה, הרי לכל אחד יש מקום אחד ויש פעם אחת, ספוגי־ספוגים בו ובפקעת נשמתו: הנה, ענני אבק קטנים, מוסחפים מעל השדה החוּם, הנה, צעיף קל של כלום שהרוח מפריחה, ובחמדנות לא מוסתרת, ואפילו אם בשאננות, כזו פשוטה מכל, ובעירום שלה המתגלע, החָפשי, לכל צד, הבהיר, המתקמר פה כחמוקים בשלים, או כחיה מדוּגדגת זו, לרבות דיוק שרטוט האופק, שאינו כמובן אלא רק אובך, והגדוּלה המעגלית המתאַפקת שם, הכובשת עצבות קורעת־לב, הריקה ונקיה, ואין לה שום חוף, ולא יכילנה שום קו מִתאר, וכל אותם ריטוטים בטלים –שאינם מפסיקים כלום והיא באה לה, כל האדמה היפה השרועה הזו, עם כתם החרוש־חרוש הזה, האמיתי מאין כמוהו – באה כולה מתפעמת, ונופל פתאום פַּעַם צלצול באדם, צליל קדמון מכל, מתחילת כל ההתחלות, שמקיץ ריח נשכח, ריח מאין כמוהו, קודם מאוד לכל הטוב ולכל הלא־כל־כך שבא להלן, ומציל פתאום, כאילו, לשעה, את זה שהוא כנראה העיקר, שכמעט ואבד, ומענבל בו ענבוּל, ועד הטמיר הסמוּי האפלי שבו, עד המתחיל בתחילתו, אני מבלבל אותך נורא? את הזה שעוד לא נשתבש בכל מיני הדברים שמלפני שנשתבש חוצו של אדם בהם, הזה שלא החליד, ושלא יוכל להחליד, שלא חטא, שנקי מכל אותם שגיונות, משוגות וכשלונות סרק שהם –עד כדי שמתקפץ פתאום כעת מכל זה אחרת, כך: שתמיד אפשר להתחיל. לא? שתמיד, כאילו, אפשר להתחיל. ואפילו בלי כאילו. נכון? אמור שנכון. תודה.

שטחים־שטחים. האם דבר של כובד הוא שעוברים שני פרפרים? חרשוּפים, כמדומה, מן הנִמפַאוֹת, חומים ברודים. האם חשוב במשהו הֶצהר כזה: שהנה פה ציבורי זקנן רוטטים זרוּמי רוח, מהבהבים מאוד, עשירים בצהוב, גמישים טרודים בשילוח הֶבלחי אור מתנוצצים לחים? לכאן, במשעול הזה, והשיזף הישן נשאר פתאום מחוץ, והכל נשתנה כדי כך, שהוא כמחוץ למקומו, או כאיזה כלי־נגן, אולי, שחדלו מהשתמש בו כעת, עשוי לשיר וגם הרבָּה לשיר בימיו, ואינו שר עוד. שם למעלה אפשר לשבת. מתרוצצים בי דברים. לא יודע איך אתפוש כולם. אל תדאג, לא אפילם עליך, ואולי אספר זה וזה כאחד, מעורבבים, יד זה בעקב זה? מפני שאפשר, בנקל, גם לצאת ריקם, ופשוט לא לספר לא דבר ולא חציו מכל כולם, כמי שמשאיר בית מלא שאון אורחים, ויורד לו לנפשו במשעול הגן. אתה מחייך? חייך לך, בני.

אם לכאן אני בא לשקוט קצת? חדל, איזו מנוחה עליך. ננוח, כידוע פעם, נישלַו אז. חשוב יותר להתחיל, ואם לא להתחיל, לבקש אולי רק את הכיוון הנכון, אם יש כזה, או נאמר, לעלות על העקבות הנכונים של הדרך הנכונה, אם יש כזו, ולצאת, אז, וללכת, והלאה, ולא שום סבלנות למה שלא, לא שום סבלנות שהיא לכלום.

חסר שוּם יכולת לא לעסוק ולא להתעסק, ולא ידים ולא רגלים ולא זנב ולא כלום, ורק אילו ידעתי, אילו רק ידעתי. במה להתחיל. מלא בכל מה שיש בי, בכל הזה שהוא אני וגם במה שלא הגיע עוד, בכל חסר המוצא הזה, והמודחק דחוק הזה – לתִתו, להיותו עולה, מתנער מקוּרי השוא ממה שכבר נשכח וממה שעוד לא התחיל, נקרא ובא כלקול שופר, כן, קם וכל מיציו מקיצים, מתגדש רומם כולו, בָּשל כפרי, כואב מְלֵאוּתוֹ, שואג לפרוץ, כממעבה עומק, וכולו הווה את אשר הוא, ככל שיכול להיות ויותר גדול. ועובר כל גבול פורץ לבסוף כקדחת גשם־אביב, אשר –

מי פתאום כאן? אנחנו מדברים מדברים ומדברים, מה אנחנו מדברים ומדברים, וכאן הקורנית הזו, הנהי לפניךָ. מתכבד להציג לפניך: קורנית מקורקפת למשפחת השׂפתניים. נעים מאוד נעים מאוד, הה, גברתי, התענוג כולו לנו. ובחשאי: ראית מעודך מבּע כזה ואור מלא מזה, קרקפת צבורה מזו, כולה לילכוּת צנועה, מעל ענפים מסובלים משהו, עציים למדי, מחושפים למדי, כאלה שיש לפניך – אבל לא, בוא, גחן שְׁחֵה על אפיך, על ברכים, בן־אדם, תן חָטמך בה, מולל קצת מזוּטי עלים מעובים אלה, מותר לך, אלה חסרי התואר, וּקשוֹב לניחוח – מה אתה נזכר? קשוֹב לו קשוֹב, לא מוזכר לך מה? חריפותו, עדנתו, כחלוּתוֹ, אם יש צבע לריחַ? מה זה מנַחח לך? כי הוא כזה שמזכיר, קשה לזכור מה. מאותם שמקיצים זכרונות. ומצילים זכּות מאבדנה, זכרונות צלולים אף כי עמומים־נלאים קצת, לא? אבל החריף החריף שמכאן, החריף המריר הצהוב הזה, הוא כמובן לא אחר אלא הבבוּנג – זה כאן בשלמותו: זהוב כדורים, עוטה אפור כאבק דרכים ומְנַחחַ כמזרקה בכיכר. גע בו וידיך מנוגעות. כולך צרוב ריח מרור, מפתה לצד הדברים הבלתי־חולפים, האמיתיים, שאין בהם כלום, רק נכונות. ומה צריך עוד, יותר מנכונות?

שדות שדות. מרחבי שדוֹת. עצבות מרחבים. על מרחבים תמיד עצבות. גם שטופי השמש, גם ההולכים נקיים עד אפסי ארץ. פתוחים כאלה עד תכלית. שותקי מה שבחובם. לא משאירים לך דבר אחיזה להידבק אליו. רק אוֹבכים קלים מצעפים את הרחוק. והשאר בוהק שותק. אמיתי למעלה מכּוחך. חסר שום פרכּוּס. לא שום מה־שאין־בו על פניו. לא עצב נורא בשביל לבכות, ולא עצב עד למרר. ולא שום דבר כנגד מה, אלא רק עצם מַמשות העצוב, מישור שלם ואחד עד האופק. האם אני מעציב אותך? צר לי. האם זה יותר מדי? לקשור קוים עם קוים ושטחים עם שטחים, ולקחת דברים עם כל מה שממלא כאן, בין עובר ושב מזדמן, בין תקוע במקומו לבלי מוש, לרבות הבז הזה, הבט, ההוא התלוי שם מרפרף ברוח, פתאום נחבט צלל וכבר חזר וצף לשוט מעגליו. או, אולי הדרורית הזו, היום־יומית, המנתרת פה – שלום רב, ואיה מר דרור? – וגם להק החוחיות, בטרם יתפרחו מפנינו במַשַק, בצהוב אדום ובצויצה; והחָגלה המבועתת הזו – כבר נתמלטה – תמיד מגלה מחבואה דוקא בנוסה פתע, לא מאמינה לסתר חביונה. וההיא שם, בעופה, רואָה, זו, כן, בוא נצעק אליה דבר, נשאל שאלה – הלא היא רואה הרחק יותר, ויודעת כבר מה יש מעבר לגבעה שעוד לא הגענו אליה – שואלים? הו, את, שם, כן, אמרי: מה זה? מה זה שם? בוא נפתח עמה שיח מיודעים קל ומתלבב, מעבר לרוֹחַק

“הו, הו, את!”

“בוקר טוב”, היא עונה מיד, שמעתָ?

“טוב ומבורך”, אני אליה, ו“שלומךְ?” צועק אליה קיצור חיבה גדולה.

“ואתה?” אף היא אלי בחסכון.

“חיים… והגידי, הו הגידי לנו, מה את?” חומדת פתאום בי רוח לצעוק ככה אליה. “הגידי מה את?” (כדי שלא לשאול: מה יהיה, הגידי, מה יהיה?).

“אינך יודע?” היא צוחקת ועושה מחוג.

“את יודעת?”

“הביטו עליו, מה אתה שם?”

“אני כן, ואת?”

“אם אתה כן, למה אני לא?”

“רק כדי לדעת אם גם את כן.”

“מה אני כן?”

“אם אינךְ לא?”

“ואתה?”

“אני הוא זה בעולם שיודע עד כמה את כן.”

“שמה אני כן?”

“שאת רוצה שאני –”

“רוצה שאתה מה?”

“שאת מבקשת שאני –”

“שאתה מה?”

“שאצעק מה אני כן אל מה שאת?”

“רוצֶה לצעוק?”

“לא ענית. אבל אני כן. מודה. נורא כן. לא בוש לומר: כן. כן. כן. ואת?”

“צעק אם צועק לך.”

“יופי, כן, ואני צועק וצועק, כן כן, אני צועק, בכל מה שצועק בי לצעוק – כן, כן וזה בינתים, אין בי עוד, רק כן כן.”

אתה צוחק? צחק לך. הנה. הברחנו אותה בצעקות. ברחה לה.

מי זו היתה? היתה היתה. איננה. בוא נלך. מתחשק לך שנרוץ? הו, יפה כאן לדהור, מה אתה יודע, לטוס, לרוץ בהתלהבות. סוס למשל. סוסת בדווים אצילה, זרזירת מתנים. אבל אפילו בחמוֹר מרקד. ריצת דוהרים מישרין. וגם באופנים, למשל, למה לא. גָחוּן טוֹחן וטס. ותאר לך באופנוע. אלהים, איך! בכל מלוא כוח הדהירה שבמעיו. מה אתה יודע. טסתי כאן לא אחת, דבק באחי הייתי מאחוריו, אז, גם חרד מאוד וגם מתרונן מאוד, והרוח נתשוררה נתרוננה שרקה הִשריקה סביבנו ובנו, ומעלינו, והפצנו את שאריתה הבורחת לעמוד אבק, רץ מתהולל, שהקיץ כולו השתעשע בו, בנפלו לאטו, כמתוך תמהון, אבק בריא, אבק שדות, חום, זהב וקמח. אלהים, כמה הייתי מחכה ליום שאף אני. רץ הייתי ביחפותי בדרך החול וידי כמלוא רוחב מאחז הנהיגה, מרעיש בפי ומדמה עצמי אופנוע מאבּק במשעולי השדות. אני אוהב משעולי שדות. אתה יודע? חוּמים וחמים, וגם אפורים. אין מה לדבר אדומים. אפילו כשהם טובענֵי בוץ חורף. לא תתפלא, כשאך אינה המקרה לידי – ומיד ניסיתי כוחי גם אני, באופנוע, הו, גם אני, כן, גם אני כבר פעם, גם אני, מושל לבדי בכוח הדוהר ההוא, ובהסתר, בהיחבא, בחרדה שרק לא אתפש בצאתי, שכן אחר־כך כבר יהיה הכל מן־הסתם פשוט יותר. וכשהחליף אחי את האופנוע הראשון, השחור והמזוהם, המשתעל כאחוז דיבוק, בחדש ממנו, “סאנבִּים” שמו, נוצץ עם ריקועי כרוֹם, ושואן עָצמה מפכפכת, כבר הייתי מוחזק בעיני עצמי פרש מומחה ובקי, ורק תנו־נא לי ואראה לכם.

שוקד ומדקדק התחקיתי אחר כל הליכות אחי עם אופנועו. לא בז גם להליכות שהסגנון הטוב מחייב. החל באופן שבו באים ומציצים סוקרים במבט־עין אדנוּתי, ועד שׂימת היד הנבונה על כל הטעון בדיקה שבמגע, עם כל גינוני המומחיות הבקיאה, עם שלוַת יודעי־כל, זו האדנות שתיטול בעוד רגע את המחריש הזה ותהפכהו לפרץ רוח עזה, לסופה בוֹרקת, הרחק מכל הברוָזיות שיש לכם מסביב, הגונה כזו, נמוכה ומקרקרת. אין צורך לומר שכבר ידעתי על בוריים, ובשמותיהם הנכריים לעומק ולגובה ולקסם שיבושיהם, כל אביזרי הניהוּג ופריטי הקרביים: בעל־פה וכמעט כעל־יד, שיננתי לדיוקם היכן הוא לוחץ ומה הוא מחלץ, במה ימשוך וממה יחדל, ואיזה הודפין ומאיזה מַרפין עד שהופך הגולם הנאלם לכרוב מעופף ואת וָהֵב בסופה. אין קץ פעמים, ובחלום הלילה, הייתי חוזר ויודע: איך ומה ומתי, ולעתים אף בפועל יד ורגל, מחבט באויר ככל הנדרש – לא בלי התמֵהַ עוברים ושבים, משתרכים בעצלתים כחום היום, נארגים בלא יודעים אל רקמת הצל שבירכתי הדרך מתחת חופות העצים – ובחור פתאום לפניהם קופץ יחף ומבעט בריק ועיניו אל שלא מזה.

הנה זו הבטישה, למשל, בדושת המַתנע. פרק לעצמו. מצוָה שתהא זו קלה ונקיה. אחת ולא תוסיף. אחת שהופכת חיים, לא כדרך יש־עושין, שמקפצים לחינם עד הישטפם זיעה קשה וזפת נוטפת ואין קול ואין ניע, פרט לעטישה זו או אחרת, עטישה כוזבת של ריק; ולא כאותם שלומיאלים מפורסמים המרקדים ומדלגים על גבי אותה דושה סוררת, שאינה נענית להם אפילו בזיז, דבר אל הכותל; ולא כאותם שמנסים להתחכם בתחבולות ובתושיות ובדעתנוּת יתירה, ובין קיפוץ לקיפוץ, שאין פטור ממנו, משתחוים ובאים בראשי אצבעות ובחוד חָטמם לראות מה שם מסרב במעי המנגנון, ויוצאים נוטפים עכירות, עד חֶפתי שרוולי חולצת־השבת שלבשו לכבוד, ומקפצים שנית וחוזרים ונחפזים שבעתים ומשתחוים לסגור שם מהר מה שזה עתה פתחו להושיע, ושפתיהם נעות ורוחשות סינון פתנים שבין השבּעה לקללה; ולא, הה, לא כאותם שכבר אין להם מה להפסיד, והם רצים ומריצים את הפגר במוֹרד הרחוב להחיותו אי כך, ונעלמים מעבר לפינה בדידוי קרנפים עוקמני, מתדהרים לבוֹשתם אי לשם.

אבל כשאחי היה בא אל אופנועו, רק סקרו והקיפו במבט שלם אחד, וכבר היה זה נענה, וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. כמעט מַגע קל אחד בדושה, וכמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך חיים, פיכויים קלים, בוּעתיים, מדויקים, סכויי שמן, מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו, משהו מעין “וַלנסיה”, ועולה ורוכב ומרעישו, וכבר הם מעופפים בתנופה סחפנית אחת, אחת היא כביש, חול, מעלֶה או מורד, ורק אויר שרוף־יבש שוּיר לו מאחור, ולעולם לא היה רכובו של אחי מרעים בשצף טחטוחים המוניים כדרך הרבה פוחזים בני־בליעל, לעולם היה רכוּבו מחונך יפה, כסוס מאולף, וכך גם היו נראים כדבקים לבשר אחד, הפרש ורמכו, בהדר מי שכוחו לו ואיננו מפגינו, שעליזות כוח מתרוננת בו בלי להתבזבז על פחוּתוֹת, ודי לו במגע אצבע נכונה אחת והא כבר טס, פורץ ומגמא ארץ, יפה ומתנפנף וחולף, ומותיר רק חריכה יבשה, הד פוֹחת והשתאות מעריצה, לו דוּמיה תהילה.

הזכרתי כבר כי בימים ההם, היה נפוץ בארץ הפיוט “וַלנסיה” על כל לשון ומעל כל גרמופון. והיה מתרועע בכלוֹת, ביחיד ובציבור, ועד מְצוץ הנפש והתמוגגה – פותח בקריאה הגבוהה ויורד עד ההשפלה שנתקשתה להיאמר מנוֹמך, עד שהקול כמעט ואבד על סִפה, וניצל רק כשנמצא כוח לחזור ולצוף (וזה היה גם מה שניגנו בקול גדול, קול נוחר, בערב, אצל בית־העם, כשהצליחו לבסוף להתניע את התרח הזקן המנוע שעשה שם חשמל. והבריות ראו ראיה ושמעו שמועה אף נזכרו מיד: הה, איזה יום היום, הלא היום סינימה לנו, בית יעקב לכו ונלכה!). פיוט תמים כולו, וכולו ערגה:

וַלנסיה!

הלך לשוק

קנה בקבוק

ילען אַבּוּק

בזג נעלים ישנו־ו־ו־ות

וַלנסיה!…

והפזמון הסוגר לא היה כמובן אחר אלא רק זה:

אפשר חביבי

להשתגע

אפשר חביבי

להשתגע

תריסר פעמים רצופות, עד רגעון הנשימות, ושוב לאזור כוֹח, אל קריאת הזעקה שבמרומים: ולנסיה – ה –ה!

ובזמר זה היה אחי מְתחַרה את האופנוע כשהיה שוטף וטס, מתופף בכתפיו, בקצה נעליו ובקצה אצבעותיו המפרטטות על הידיות, וכשמגיע לבו למרום עינוגו היה נוטש את כל המלים הגדולות ההן ומַחרה ממשיך בלה־לה־לה, טם־טם־טם, בלבד, שהוא מכיל יותר, ממצה יותר, ועשיר פי כמה, וגולש בלא הבחן, אל אחי הפיוט הנזכר למעלה, והנחמד ממנו להלל, לאמור:

יש לנו זבל כימי

פוקסטרוט, טנגו, שימי

נעלים, גרבים וכל דבר שהוא –

(ולעתים גם: מים, גרבים, גזוז וגם גלידה!), (וכלל לא, כפי שעשוי מישהו לייחס בטעות של בוּרוּת מזיקה, כאילו איזה: חושו־אחים־חושו, או העבודה היא כל חיינו, או תחזקנה, או זבחו זבחי צדק, וכל דבר שהוא.)

ומתרוננים ומרננים ככה, אחי על אוכפו, ואני דבק בגבו, מעל כל הבִּרבורים והפכפוכים ולעתים בלוויית ניקודי ציפרוּרי הצופר, לקישוט ולהידור יתר, היינו טסים במהירות מבעיתה, וחודרים בה בטיסה אל תוך מנהרת האקציה האפלולה כירוּיי תותח, ומיד היו החולות, האפלולית, תקרת המנהרה הנמוכה הארוגה אור וצל, טסים לאחור, מסונוורים ומוצלפים קוי בזיקה שביטיים, אלמלא שגם העצומה שבעצומות הטיסות, אף היא היתה נבלעת אל מצולות החול, ונרגעת בהכרח, אף כי אחי לא יוותר, ופותח עתה בנפנופי רגלים באויר, הוא מלפנים ואני מאחור, נפנף ובעט להכא ולהתם, להציל את שיווי־המשקל, ואת המהירות שלא תירגע להתהפכות מבישה, היזרק והישפך והאופנוע על ראשנו – ובמומחיות ובזריזות מצוינה היה אחי, ואני מאחוריו, מבעטים בתלוליות החול הסוחפני, הבולע להשקיענו, ניצלים כל רגע ממפולת, מנתרים על מלכודות ענפים קבורים בחול, על מהמורות מִפסעי כובד גמלים, על ריקקי פָרות שהתריזו, ונושעים בתחבולות מבריקות לסטות מכל קמח טובעני, מתפרצים אל כל סימן המִתראה כאדמה קשוחה וקשויה יותר, ונזהרים ברגע האחרון, שלא להיערף בשׂוכת אקציה סרוחה, שלא להיתלות בה כאבשלום בן מעכה, ולצאת רק פה ושם בתילוש תלתל־מה למזכרת, ונפתלים בעוִית מצד לצד, מתוך קיפוץ וניתור מצחיק, לולא היה מחריד, מקיצים ענני חול זהוב, ולעתים גם מרדפים איזה גמל אבוד עשתונות, שפורץ את כל קשריו ואת כל תנומותיו וכל המשאות שעליו וכל משמעת בעליו, ויוֹצא בצריחה צורמת קורעת־לב, ובשרבּוט זנב לנוּס ישר היישר לפניו כנשרף, עד שתזדמן לו סימטה יוצאת לנטות בה, או עד שיתמחק כולו ורובו אל תוך חובי קיר האקציה הקעור, מרקַע במחץ גופו כל ענפיה לרבות אותו שרביטן שדיפן צלעיה, עד שמתרדד עמה פנימה כמי שהודפס עליה; או, למשל, חמור בן אתונות, שהיה מתבהל ומפליא רוץ, סוף־סוף רץ כאשר לא רץ גם בטוב שבחלומות בעליו הנדהם, ישר לכל מקום שלא פיללנו וכמעט הופך טיסתנו ההיא לאשפת שני רוכבים חמור אחד ואופנוע, נוראה וצורחת, שלא להזכיר כל אותם שלא חטאו, כולל בעלי־כנף שנסתתרה בינתם מאימה ומאין דעת לאן להתעופף קודם, משׂימים ושׂמים לאֵל כל שגרת פעימי המנועים השלוים, המודדים זמנם בפכים קטנים, ותפילתם זכה וכמתוך חלום אין־קץ, לא נשאר מהם ומהמייתם סימן ושארית, ואחי לא החסיר כלום מן המהירות ורק היה מוסיף מהירות, ומוסיף ומבעט באויר ובחול, בהול להציל טיסתנו וקצת חיינו, מבעט ומרנן, ואני דבק בגבו מאחור, ולנסיה, הלך לשוק, קנה בקבוק, וגם צועק אלי מפעם לפעם: החזק היטב, או: וכעת הבט, כצעוק בזירה אל דוקר השור, הבט וראה את זה, או כשזה כבר חלף ומאחור: איך זה היה? כשצלחנו מחפורת סמויה בניתור מרסק ובגבורת גיבורים אנשי־שם מרחיבי עולם.

מסע כזה; או מסע אחר; אחד בלתי־נשכח, מסע לילי, לרוּבּין, לחגיגות בחולות, למחולות העם, בשלהי הקיץ, בפרוס הסתיו, כשסיעות זבובים נפלו כספחת על כל היקום לשַׁחתו בקטנות שבעקיצות הצפופות – בלילה אחד כזה, לקחו אתם גם את הינוקא, כל חבורת רעֵי אחי המגודלים, המשופמים, החגורים אזורים משונצים, אותם היורים ניתזי רוק להפליא, המגמגמים בדבּרם מרוב חשיבות, ומשלימים בערבית את ההכרחי שאין להם מזומן אַתם בעברית, וחזקים לבעוט משער לשער בכדורגל בלי להיזקק לשאר העשרה שטפלו עליהם לרוץ ולהתרוצץ. לקחו אותי העני ממעש עמהם, אחד דל ודק וקל, לא זוכר בזכות מה, או אולי פשוט נסעו אמא־אבא והשאירו אותו עליו, ובאשר ילך אף זה צמוד בגבו, דבק בו, האח באחיו, הוא בראש, וחבורת מרעיו באים, מהם בסוסים, מהם בחמורים, ואחד, והוא אפילו קצת חיגר, דידה ברגליו, לא שועה לליעוגים מתבדח עם מבזיו, ובא מדדה ולא פיגר כלום, וכך בשטיפה לא מהירה, להתאימה לכל כפות הרגלים והטלפים, באנו מהרה אל בין משוכות הפרדסים, ובשעטה קלה בוססנו בחול השקט, פרדסים שלנו ושאינם שלנו, שהלילה, וריחוקם עשו את אימת סודם הרוחש מסובך פי כמה ומדגדג ועד ציתות עצבני, ופונים לימין ולשמאל, במשעולים לא ידועים לי כלל, נודפי מאורעות ולא פטורים מריח פרעות, שחיטות, נהרג־על־הגבול, מצאו אותו־בין־הפרדסים, או גם סתם ביהוּלֵי גזלנים רגילים ומעשי לסטמנים שזה להם בית־גידולם הטבעי, עד שלא ידעתי כלל איך נצא מרעה זו שנכנסנו אליה, בלתי־נחוצה ללבי הפועם, אך כלל לא בלתי־מוכרה לאחי, שבגבו אני דבק ונושם אותו, שהדרכים כולן מוּכרות לו, עם הקיצורים והקפנדריות, והפרדסים מוּכרים לו, הם ובעליהם, ועסקי קרקעותיהם, ושומריהם הלָנים בבתי־הבאר, המציצים חשכים וסתומי חששות מכאן ומכאן, ועל־פי סדר. והיינו מוסיפים ושועטים ומשעיטים, ויוצאים את הפרדסים, ובאים אל איזור הביצה, על מיצר החולות, גם היא לא בלי עורר צביטת פליאה, בלילה, ועד החולות שמעבר למיצר הנחל, צפוף חישוֹת הקנים הרוחשים בהמולה בלוּלה־כשופה, ובאים לבסוף אל נבי־רובין, ומסגָדו שבתווך, לחזות, לאור מדורות, פנסי “לוּקס”, ושאר מיני אורים, ואפילו חשמל, מעשה־בית, בשׂחקת המחולות, בכרכורי הדרווישים, בדוּכני המתיקה הצבעוניים, ואחי ורעיו משתמטים ממני ומחזקתי, תוקעים בידי סוכריית צבעונין שטעמה מחליא, ונעלמים כפעם בפעם, וחוזרים ונמצאים לאובד הנואש, באותו מעגל בלתי־נגמר, בלתי־נלאה, מכושף העינים ובולע הנשימות החנוקות, של כל אותם שחָזו שם בראוות טלטלת כרסה של אחת צועניה, חשופת טבור, צבעונין לכתפיה ועל שפולי מתניה, ודלעת בטנה יוצאת מצהירה, בורקת בלובן מסמא, חסר בושה, שגורם לקהל תענוג בולע חושים ורוק, והיא בעכסה בלָבנה, בבטנה העגולה וברטטיה, ובטלטלת גווה ואחוריה במעגלים כבדים, כמן מִקפה־צמיג, בשׂרי מאוד וסובב סובב עד כי הסובבים, נשימותיהם נעשו כבדות מעל כוחם וסוסיות למדי, וזמרה מן הצד היתה מנסרת כל הזמן, לא תחדל עד עצם תוככי הלילה, ומעבר, ועד אשמורת שלישית, ובלי שום חשק להינתק מזה ולחזור, הו, לא לשוב, להיות ולהיות בזה הסובב הצבעוני המפתה והמחטיא והמזמר שבתוך הלילה הרחוק, מוקף חולות לבנים ומיליוני כוכבים, ואשר גם בשובנו לא הרפו מאתנו, ולא הקולות האלה המשוררים, בהכאות וביילל, עד בואנו הביתה, בחשכת קודם אור שחר מחרישה (וגאוָה לוחשת: כל־כך מאוחר אני בעולם! כל־כך נוכח בזמן לא מוכר!) ספוגה וממולאה כבשונות וריחות כבושים שנפתחים והמיית שירה רחוקה אין־קץ, מעגלות רחוקים של יילל ותופים, עם המגע בסף מתק האסור ועם המתיקות הרקבה של חוּבי האקציות המפולמות, מזג ליילי עתיר, רוגש, אף כי כמעט חד־גוני, עולה ויורד, עלה ורדת אין קץ, כקול המון הים, שלא החריש באמת מגלגל שתיקתו העמוּסה, והיטב עלה ונתגבה באפילה ההיא, הים ההוא הרחוק, הסוד, עטוף הלילה.

תתפלא איפוא אם הייתי אני מייחל, ואיך צפיתי ועקבתי ונהיתי אחר הרגע הנבחר שאוכל לנסות בו? ויום אחד בא בא. על יד בית הבאר, בצל הגנוֹגנת, השאיר אחי את אופנועו, כרגיל חפוי, ומוצל, והוא ופלוני היו אמורים ללכת לפרדס הסמוך, בענין רכב, או זבל, או כבל, או מה, ונותרתי אני לבדי עם שעתי. תופש מה? לא אאריך: מתחילה אפילו היה הכל כשורה. כפורחת עלה הדבר, כבטוב שבחלומות, הלה פיכפך מיד נכונה ובמדויק, אך דרכתי בדושה, כאילו הייתי אחי, וגם לא ידע שלא להיות מדויק, כך הוא וזה טיבו, ואני כבר על האוכף, מלפנים, על מושב אחי, לבי בגרוני, מושך ומַרפה כהלכה והדבר זז, קצת התפרץ התקפץ מדי, אך מיד נשמע והצלחתי לכבשו, וכבר הנה פורץ מתוכי הרנן הנכוֹן ולנסיה, שלא האריך מדי, לפי שזה כבר גמור, בו־ברגע־ההוא, לא יודע איך, או מה קודם למה, והכל כבר הוא ממורס בתעלת ההשקאה המעושבת ההיא, הרנן ולנסיה, האח הצעיר, שבא על מקום אחיו הבכור, האופנוע הכבד, שלא סבל זר, האימה, הדלק השפוך, וכויה אחת נוראה על גבי שוק דלה אחת. טוב. אתה צוחק. כיביתי בעודני הפוך את המנוע. לא בכיתי. בעשתונות נכונים אף כי בלב מת. כויית־אש במצפוני המתעלף ומקיץ חליפות. כבד כשאול היה לחזור. לחזור ולהפוך את האופנוע, לחזור ולהשיבו על כנו. כה קל וכה עליז היה בעמדו, ופגר כה כבד ומסורבל בדוממו על צִדו. כולי הייתי כואב. ולא היה ממי ליטול עזרה. מלובש בו כולי ולבדי בכל העומס. וגם אסור היה שיידע מישהו. הכל במחתרת מעיני אחי הגדול. לטשטש ולהניס עקבות, אבל עיני אלהים, כנראה, היו פקוחות עלי, אולי. וכבר הוחזר האופנוע אל מתחת לגנוגנת, וכבר אני מטאט מן החול, ברגלי ובענף את חותם עקבות החטא, וכבר הולך לרחוץ עצמי בחול ובמים מחלאה עכורה, וכבר מראה שוקי מחריד, אף כי כאילו רק ממרחק, וגם כאילו כך דוקא יאה לי, והנה בא אחי. סקירת עין. וכבר ידע. ניזלי השמן על חלקת האופנוע הנוצץ? מבע פני? רגלי? – “אתה!” זעק אחי אלי, ושלח אצבעו, אלי, לעברי, ויצא ובא לתפוש אותי – – –

טוב. לא אמשיך. היה מה שהיה. וכזה וכזה היה הנסיון הראשון. עזוּב, הפוך בתעלה וחייב לכלכל לבדו את כובד חטאו (האם היה זה די כדי להניאני מנסות שנית? כך אתה חושב? אתה היית נמנע? הבלים. יש בעולם נסיון פסקני כזה שאחריו חדלים?) – לא יצא זמן רב ורכבתי. רכבתי ורכבתי (רכוב הייתי גם בעצם אותו אחר הצהרים יום שלישי, כעבור שנים, כשבא מישהו מן המשרד לעצור אותי: טלפנו אליך; קוראים לך מן הבית; שתחזור הביתה מיד; לא יודע מה; קרה משהו כמדומה; לאחיך? באופנים? או משהו? מוטב שתחזור מיד. –אמר ההוא. אבל זה, כמובן, לא שייך לסיפורנו כעת).

 

שתיקת הכפרים    🔗

ואתה יודע? לא. אינך יודע. מה פתאום תדע. מי־יתן ולעולם לא. אני, חוששני, כבר יודע. אבל לא אצער אותך. נפסח על זה. לא עליך בדידות מי שקורא ואין משיב. פונה ואין קושב. בדד נקרע בניחושים הנוראים. אין עונה לא ממעל לא מתחת ולא במישור, סביב. אם יקרא ויקרא ויקרא מי יענה. קולו ילך ילך ילך. וגם אם לבי אתן בקולי ואקרא, יש עונה? מי יתן לב או קול או בת קול, או מה. אל תביט בי ככה. לאן כעת? כן, פשוט ישר, אין פשוט מזה. המשעולים מאליהם רצים בקו אין לו קץ. אף כי מצד זה, אצלנו, כבר נתקצרה הארץ וכבר אין משעול הולך עד אבדו בירכתי אין־סוף, הכל תם מיד כאן, לא־רחוק. כל מרחק אינו רחוק עוד. כלום לא רחוק מכאן. ואין רחוק כזה שבשתים־שלוש קפיצות לא יהיה קרוב, ואולי אפילו כבר פסחנו עברנו ממנו והלאה. לא הרגשת אם לא רמסנו קו גבול בחפזנו? היום אין לך משעול שאינך רואה בעין סופו. גם כשהאמת לאמיתה אינה כמובן, אלא כי משעול לעולם אינו תם. כי הגבולות אינם גבול למשעולים. כי קו ההליכה שלהם, גם אם יעלו בו עשבים מאין דורש, גם אם יחרשו אותו, גם אם רק מסתננים בחשכת ליל אשמנים יאחזו בו ברחרוח חשד, ונפשם בכפם – קו ההליכה אין־קץ שלהם ממשי. והוא מעל כל אלה, וצולח עובר היישר אל מעבר כל סוף שהוא. רק אנשים משתבשים, לא משעולים. אדמות מתחלפות, צבעיהן, לבושן, שימושן, מסגרתן, אבל לא עצמן. הן תמיד בשלהן והמשעול תמיד עמהן. פוחז ואצה לו הדרך אל, נמשך תמיד נמשך, אל איזה כביכול לשָם, ששמותיו מתחלפים ושלעולם אין לו שום כאן ושום עד כאן. הו, טוב. דיבורי סרק. דחף אותי שאתנער. תודה.

גבעה זו. צמד בזים מרחפים. קוֹצים ועצי חרוב גוּצים, זה־מקרוב ניטעו. תוכל לשער מה גבעה זו מגבעות? הזו, הקצת מעוקלת קצת מקריחה, בתוך כל השדות, המטעים והחרישים, ולמראית־עין אין שום סימן של חידה בה. ובאמת לא חידה, אלא היא מושב אדם ששמם: כפר היה כאן. אתר־ישוב, אולי מקדמת ימי האבות, כבר מנוסה בהרבה גלגולים, ולא פעם עברה עליו הכוס ונחרב וחזר והוקם. מקומו על הגבעה קרא תמיד, רָמז מחדש על חסות ומגן. והנה זה כל מה שהוא היום.

כפר? רק חורשה נאה של אקליפטוסים ומטע חרובים במדרון. ואיפה הכפר? כשייקלע לכאן יום לא־חשוב אחד, התחביבן שלנו לחרסים, עם זוגתו השומעת בצמא עם שמכינה את הסנדביצ’ים, ויעלה חרס בידו, יוכיח לה בשׂוּם־טעם, עד שהיא כבר אוֹספת ומתנקה מן הפירורים והעשבים ומיטיבה נוצותיה, כי הנה ממש כאן, בחביון הגבעה הלא־ידועה הזו, שהיו מוּצנעים בה היא והוא, עד לפני רגע ועושים מה שעשו, ישבו לפני כך וכך יובלות יצורי־אדם, וגם הם, אולי, עשו ועשו מה שעשו, ממש הם כמותם היום כאן, ואולי אפילו יעלה ויפענח מכוחו את הסריטים המחוּקים בחרס, וימצא שם כתוב מעין: שלך לנצח, אם לא חותם אישבעל, הוא איש בושת. אבל, שרק לפני פחות מתריסר שנים היה חי כאן ונושב כפר, מוֹשב־אדם חי ושוקק – זה ייראה בוודאי כסיפור־בדים לא יאומן. הנה, זה כל מה שהוא כעת.

לא ייאָמן עד כמה זה שנעלם מכאן ואיננו, היה מטיל פעם אימתו על הכל, אך זה לפני שנים מעטות. באיזו זהירות היו נאזרים, לעבור פה, אז כשעוד עמד זה על תִלו. “קן הצרעות” קראו לו, או “קן העורבים”, ואחרים אפילו “קן הנשרים”, איש כעוז דמיונו הטוב. על המפות היה מסומן באדום כמקום מוּעד לפורענות. סחור־סחור לו עקפו בימי “מאורעות”, ומתי לא היו כאלה. תחבולות שנונות זממו בעלי התחבולות איך לחלוף על פניו בלי להינזק. ותמיד שילם מישהו בכל חייו, יום עכור אחד. “כפר המרצחים” קראו לו אז בעתונים, בלא להתייגע מאוד לעלות ולראות מה מראהו ומה הוא בדיוק. לולא שתמיד טוב שיש לבריות מקום אחד שמצטייר כמין מערת־פריצים וחוּר־צפעונים. וקשה לחיות בעולם שאין בו אתרים נוראים כאלה. ואולי, אפילו, היה זה מקומו של ההוא אבו־ג’ילדה האיום, המהולל במעשיות המשתכחות. כאן היה לן, או לפחות כאן עבר כשחלף בדרכו להטיל אימתו, כאן שתה לוגמת קהוה, כאן רצח קצת, ועלה על סוסתו ונעלם. יהיה מה שיהיה, זו אשר היא היום, הגבעוֹנת המיוּשרה המפוּנה, ובלי סימן לכלום, לא לבית ולא לאבני הבית, אלא רק חרובים קטנים שתוּלים על החריש, נהנים לצמוח, מן הסתם, על אדמה שנתאפקה שנים כה רבות מהצמֵחַ, חוגגת שמיטת שבתון אריכתא. רק זה ישנו ובסך הכל מה? מעשיות ישנות, ידועות עד זרא. כפרים נטושים? והיכן אין.

מה היה שם המקום הזה? לפני שנים מעטות היה מקום והיה לו שם. אבד המקום ואבד השם. מה נשאר? בתחילה, שֵׁם תְלוש מקום, עד־מהרה גם זה נמחה. לא מקום ולא שֵׁם. השם ירחמהו. ועל פניו נהפך. חרוֹש נחרש והיה לשדה. הנהו חרוּש ומניב לפניך, ובין הטרשים, חרובים צעירים. מה שקרה למקום קרה לשמו: זמן־מה נשתהה השם, תלוי מתמהמה באויר, עד שנמוג. שמות בלי־דברים פורחים זמן־מה כבוּעות, משתהים, ופוקעים. הנה זו גבעה מיושרת. היטב יישרוה. נמוכה וחסרת שום סימן של הויה, השיבוה אל קודם שהיתה. שלושה ימי עבודה לדחפור אחד וקצת תעסוקה לפועלי־דחק. מיד נטעוה שורות אקליפטוסים ממהרי־צמוֹח, וקצת חרובים בשיפוּע, והנה לך מקום מגוזז, מסוּפר משוּפר ושותק, וזהו. כאסופי בבית־מחסה. וטוב לנו וקל, לא? כולנו, וגם אורחים שיסורו, מרוצים: יש סדר.

ושלא קשה להחזיר בתי חומר לקדמותם – אין צורך לומר. מה סוף כל סוף כל־כולו של בית פלח אם לא חושה: גבב חומר מיובש שמש, טוּח חומר מיובש שמש, קרוּי חומר ועשב מיובּש שמש. דחיפה אחת ושוב הן חומר, תן עליו קצת גשם והרי זו מעיסת אדמה משוטחה, מופקעה מן המזוּקף וחוזרת למקורה, כי מן החומר לוּקחה, ולשם תשוב במשוּכב, זוחלת אל הבור אשר ממנו נוּקרה פעם, בחגיגה משפחתית מזמרת, צבעונית מאוד. ואין עוד שום מניעה מעלוֹת עליה ומחרוֹש על פניה, ומעשׂוֹת ממנה שדה, וקול לא יבוא לצעוק ולא יכאב לאיש, כי אין מי, כי ריק. גם יונים שהתגוררו פעם על מעזיבת הגג, בפחים ובכדים, פרחו מזה ולא נותרו כאן, לא קָאַת כאן ולא קיפּוֹז, לא ציים, לא בנות־יענה, גם לא שׂעירים מרקדים. מה יעשו אלה כאן. אפילו סוס לא ולא גמל או חמור או צאן. ורוח־הים הטובה, עם צהרים, כשהיא בּאה – תצא תלך לה שפי כעל פני כל השדות. ונחשול כל השדות שמסביב קם ובלע את המקום והתיישר עמו, כדרך שנחשול שבים בולע את טובעו, זה טובע וזה מתיישר מעליו.

הנה כולו: זה שעד כאן. מוֹתו – שלמוּתו. מת ונשלם. מעשה שהיה. האויר מלא מעשה־שהיה כזה. ואיפה לא. ולא תוכל לאטום אזניך, כיון שהגענו, קול מתיילל סביב, חנוק בדממה זו של עד־כאן.

אבל, אם עד כאן הגיע – משמע לכאן היה אמוּר להגיע. לא כן? אולי ביקש יותר אבל זה כל מה שהוא, וזה גם, מסתבר, האות שהיה טבוע בו מיום בריאתו. כשהקימו בקתות אלו, כשצמחו מתחתיהן מאדמת שִבתן, כשהזקיפו את שׂריעות האדמה השכובה, כשליבּנו ממנה לבני אדמה, וערבו ולשו בהן תבן לחזקן, וכשהניחו נדבכים סדוּרים, ומדדו באנך, לקוממם מיוצבים היטב לאוֹרך ימים, וכשגררו כל קורה וכל קלח לעשות מהם תקרה, וגם כשהכל היה מלוכד ומחוזק וקשור ועומד, וגם כשהפך להיות שלם המכיל בו הווה – כבר אז היה טבוע בהם האות, חותם האמן, על־פני כל המאמץ המלוכד הזה: אל האדמה ישובו אשר ממנה לוּקחו. לא? מה לא? כן, ולא לא. שמע מה שאומרים לך ואל תאמר לא. כן. ואם כן – אז… אבל בוא, נניח להן לחקירות במופלא.

האם אמרתי כאילו היה כפר זה מושב צדיקים שמדדו להם שלא כגמולם? לא אמרתי, כלל לא. ולא היו צדיקים כלל. אף כי מה אני יודע עליהם. אולי היו. ומן־הסתם היו כל מיני כמו כולנו. ואל יהיה צל של ספק בלבד אם מנעו הללו עצמם מכל־וכל ורק פנו אל הטוב והמיטיב תמיד. רשאי אתה לומר עליהם, ויהי לבך סמוך ובטוח, כי גם הונוּ גם ליסטמו גם רצחו פה ושם, איש את אחיו ואיש את יריבו, וגם גאלו דם דחופי שגעון, וכרתו בריתות סליחה, וגם חָמסו אלמנה ויתום, וגם שפכו דמי נקיים וירשו גבולות לא להם, ומה לא, כשם שעשו צדקה ולבּם היה חומל על דך ועל מסכן. אבל אנחנו שופטי כל הארץ לשפוט אם טוב ואם רע? מידינו ייחָתך גוֹרלם? אני איני אלא איש רואה אחד, וכואב לבו מראוֹת. והנה מקום שיצא ממקומו ואיננו. לא אויבים כאן, לא לא־אויבים, רק סיפור מעשה־שהיה בלשון עבר. חיי אנוש, עם פתח מוסר־השכל, למי שיחפש.

עודני זוכר את הבית הגדול, ההוא, בית האבן, על ראש הגבעה, הזאת, כולו עתה גלי אבן, לגרור ולעשות מהם גדרות במדרון, בחצרות החדשות. וכן כל שאר הבתים שהיו מפוזרים פעם בזה אחר זה לאורך הכביש הגדול. בית־בית ושם בעליו: בית פלוני בן פלוני. אבל האם רבוּתא בזה, האם יתואר אחרת. והנה, דוקא הלא־יתואר הוא שנשאר מהכל. כמה? כאלף נפש, אם איני טועה, ישבו על גבעה זו עצמה, בימי היוֹתה. אל תתפלא. בקתה ובקתה, זו בצלע זו. וגם בצד השני, שתראה מימין כשנעלה, גם שם גרו מאות אולי רק חמש מאות, והמון ילדים. כולן בקתות מלאות וממולאות, וגם בהמה ועוף ומה לא. ואחר־כך מלאה סאַת הפורענות הכתובה עליהם, והכל נהפך יום אחד ולא יושב כאן איש ולא גר בן־אדם. אל תעקם פניך. אינני בא להספיד. מעשה שהיה. אלפים כמוהו. מי אינו יודע. ואיפה בעולם לא.

ורבים אצלנו, עודם זוכרים כל דבר כפי שהיה כאן אך זה תמול־שלשום, בטרם. ובנקל תמצא אחדים שיוכלו להראות לך אם תשאל היכן בדיוק היה דר פלוני עבדול־עזיז, ואת ביתו של פלמוני אבו־חסן, המוּכתר, או אָיה מושב החאג' עבדאללה, ואיפה היתה פה מרפסת גדולה, סבוּכת גפן סורחת, סוּדת סיד כחלחל, מנוּשבת בּריזת־ים, וכד המים המטוּנן מרובץ לח בפינה, וכפות יחפות על רצפת האבנים הקרירה של הבאה להקריב לפני האורחים קהוה ומתיקה, בעוד הם צונחים מתגנחים על מחצלות ועל כרים מפוספסים, ונאנחים אחת לדרך־ארץ ואחת ליראת־שמים, ושואפים רוח בברכים מכונסות. בנקל תמצא מי שיספר לך בפרטים על ההוא שהיה גר כאן בפינה, איך היה ברנש כזה־וכזה, נורא ואיום, או להיפך, רך וחנון ולב פתוח, ואולי דוקא קמצן ידוע־לשם, ועל רעהו שדר ממול ידעו לספר לשון הרע, איך קילקל פעם, בשדה, עם בת שכנו, וכל הקורות אותם והמוצאות הנוראות, ועד לגופה שמָשוּ בסוף הקיץ מן הבאר הנטושה בשדה, מעשה, שרק לשונאיו יש ענין לחזור ולהפוך בו, כשכבר הוּכח שכולו כזבים מופרכים; ועל בית השיך יספרו לך, שיך מוחסין, ואיך בחפזון יצאו הנשים לשאוב מים והנער לתפוס טלה, כשבאו אליהם באמצע הצהרים מן השלטונות, ואיך, על ראשיהן שכוּב היה הכד ועל לבּן יוֹנקן, דישדשו ובאו הנשים ובאיושת כותונת – – סחוֹף נסחף הכל, נסחף נמחק והלך. אבל החרובים הצומחים הללו, אלה כבר לא יחששו כלל לשן עזים.

עזים? והדג’אג’את, התרנגולות, הנמלטות להן בצויחה. והבהמה והכּבודה אשר על־פיהן יימדד אדם: שבעה גמלים ושלוש אתונות וחמישים דונם במישור ועשרה על־יד הוואדי, לבד מן האדמה הנחלקת ב“מושאע” – וגדול הוא מכל שכניו, ועשרה עצי תאנה לו, רימונים שנַים, ודקל אחת, בתוך החצר. וחניכתו בשם מלא, פלוני בן פלוני אבי פלוני, איש כפר פלוני – הכל אבד: המען עם המוֹען, הייחוס עם המיוחסים, שמות הקנין, השייכויות, שלי שלך שלנו שלהם, שכל־כך היו איכפת וראשונים־לכל, סותמי העולם ויקרים מדם־אדם, פתאום נעשו לא “של” איש, חסרי כל “של” שהוא, ליעוגו של כל “של”, מופרכי ממשות, מחוקים לאָרכם, לרחבם ולאלכסונם. כל הנפקא־מינא, כל הזה קודם וזה אחר־כך, וכל הלא־כדאי כן־כדאי – הכל היינו־הך, מיוּשר לכל צדדיו, מחוק סביבו, נקי מכל, סתמי, אלהים, סתמי שאין עוד סתמי ממנו. ועד החרובים השתולים האלה. מוזר שאפשר כך. אבל הנה אפשר. תוֹדֶה.

מֵן וֶן אִנתֶ יא־זאלאמה? מנין אתה האיש? – אה, אני, מכפר בית־אדם. ומה אצלכם עכשיו? וכיף אל־אחוּאל ענדכּוּם פיל־בלאד? ושטַת ענדיכּוֹם? ירדו גשמים אצלכם? וגם במדרון כבר חרשו? וגאה הוואדי הגדול? ולמַחסוּלאת? והתבואה? הו, כן. וראח ואחד מן הל־בלאד ואחיד לוֹ מרה מן הל בּלאד, והלך אחד מכפר זה ולקח לו אשה מכפר זה. הנה גמלי התהלוכה המעוטרים הולכים בדרך, והמשוררות לפניהם, או הנה גמלים באים נושאים תבואה במשעולי בין השדות. אבל גם המשעולים נחרשו. והנשארים הם משעולים אל שדות, לא אל כפרים. מתחברים אחרת ונפרדים אחרת, ומפולסים אחרת, והטרקטורים הכבדים רצים בהם, והקטפוֹת והמרססים והדחפורים עושים שביל אחרת, וכפות הגמל עושות שביל אחרת וסיבּוּבי השביל נעשים אחרת, או, פסיעי החמור, המצומצמים אך נמרצים, ופעמֵי ההולך אחריו, בסנדליו או ביחפותיו, ונשים הטופחות ומאריכות בבוהן רגלן שׂרטוט קו בעפר החם, ותמיד, גם מתחת כובד המשא שעל ראשיהן, יש להן בלכתן קצת טפיפה, נלבטת קצת עִם שנחפזת, וכל רוֹך החמוּקים הרך והסמוי מיוּשר להן בכהוּת השמלות שעד עפר.

כל זה עודו חם כאן, אבל כבר איננו. לא שכחתי דבר מיום כיבוש המקום הזה. באנו במחלקה שהחליפה את הפלוגה שעתה־זה כבשה וניצחה והביסה והניסה והתבססה. זוכר את הטיפוס הנרגש שטיפסנו אל המקום שעתה־זה נתהפך, גרוּיים סקרנים ונרתעים כאחד. כהצץ אל מקום תאונה, ושתיקה דרוכה מתאחזת. זרוּת המקום, החידוש שבּו, ההתפלאות אל בית האויב (אויב? כותרות דהות־זמן). קֵן האימה שפִּלאה נתקהה, כמין הצצה בפגרה של מפלצת. או שחשבו שהיא מפלצת. הסימטאות הראשונות במעלה “קן הנשרים”. ופתאום כבר גוויה ראשונה מוטלת: מן הפתח והחוצה על אַפיה. העובדות בהוָיתן. לא לראות. אבל גם: לראות ולדעת. לא להתחייב, אבל גם בתוככי החובה. זקן קטוּל הוא. ראשו לפוף מטפחת, ושפם. וגם בתעלה היה אחד (לא ייקברו? מי יעשה זאת? ואם לא אף אחד – אני?), ועד למעלה. עדיין קצת יריות. דריכוּת קשובה. עתה זה נכבשה. פעימות החיים ממש כעת מתחלפות בנטישוּת שהנה־זה התחילה. עזיבוּת שמכאן והלאה. התאריך מתייצב משעה זו. קו המעבר רוטט. ועוד הרוג. גבר במלואו על צִדו, כפות ידיו פתוחות, אולי נעקר הרובה מתוכן. עתה־זה, בתוך תאריך חייו. פה פעור. ועוד שנַים כאן. קרב־המגע, “טיהור” מבית לבית (טהור־עינים מהביט רע –). השאר? ברחו ושלנו בתרדפה. למטה – לפתוּח (מכאן). רוח הים עוד נשבה. לא חשוב. תופי הלב ומרוצת הכיבוש המטפס ועולה. והנה זה – המפקד. זורח ועיף. הגבר שכבש. שתכניתו ואיגופיו ושיטתו עלו יפה. מקלע מנבּח, מרדֵף באש. מכאן גם רואים את הבורחים מרחוק (בעמק ההוא, שם). נמלים מסכנות. גוֹרן גדולה היתה אז שם. עוד מעט ותעלה באש. איש לא יודע למה דוקא ועל איזה חטא. רגעים מלאים הוָיה ברתחת התהפכותם. הכל בתוך־כדי עצם רגע הזה. האויר מלא שלנו שלנו, לקחנו לקחנו. שלהם בבריחה, יברחו להם, באבי אביהם, שיברחו להם (מי אמר להם להתחיל!…). פלוני, משלנו, כבר רץ לתפוס לו תרנגולות, משלהם, שבּחינם, אחרים, שלנו, כבר מתגרדים מן הפרעושים, שלהם.

שבילים. מפיחי אבק. פעמי רגלי גמלים שנשאו תבואה. עוד הבוקר, אבק על הגורן, מִזְרַת מדוּשת התבואה. כפיסי זוהר מתלקחים, מתהבהבים. רוח נמוכה מן הים. היום הכל נקי. חרשו את מקום הבתים, את עיבּורו של הכפר (כוחו לגדל דגן עודו חי בו – הבט!). אפילו כיכר הגורן, הנוקשה מדריכוֹת דורות – ואשר החל מימי היאָסף עליה הערימות הגדושות תחת מבחר לילי הקיץ רושפי הכוכבים, החלו לא מעט מונות תשעה ירחים – חזרה ונעשתה תחוחה, ומצמחת פרא מבראשית. והתבואה שבשדה נאספת עתה במלגזות ובקרונות ומוּבלת ארוּזה היטב אל מקום טוב אחר, לא כאן. פעם אתה האוסף פעם אוספים אותך. אל תחפש פה יונים. הלכו היונים כי אין שובכים, כי אין קירות, כי אין בתים, כי אין עוד מקום, כי חזר השדה הפתוח – הנה עפרוני־השדות מתקפץ פה בציוציו, בוקר טוב ציפור נעלסה. לא השאירו כאן מקום אפילו לבריות החורבן שבאגדה: לא קאת, לא קיפוז, לא ציים לא איים, לא אוחים ולא כוס־חרבות. גם החרציות שנוח להן להפריח על קרקע חורבות לא תצמַחנה כאן: על החרוש כבר עשו תירס, למעלה מקומת אדם, ובשנה הבאה, אם ירצה השם, יעשו כאן כותנה שתיזרע במכונה, תיקטף במכונה ותיהפך ליצוא. ויפה כך וטוב.

אפילו לא עצוב. רק דוֹמם. גם קירות ופתחים לא נשארו שיתבוננו בך בעינים שואלות. גם אבן מקיר לזעוק לא נותרה, ולא אשנב אחד כמין עין לבכות. לא שום מסתורים ולא ילוו אותך קולות בלכתך, ולא התייפחוּת כבוּשה, רק אדמה, זו שממנה מתחילים ואליה חוזרים, חרושה ונעבדת. אף־כי אולי, לא שוכחת. מפני שאדמה, במעמקיה, לא שוכחת. שם, בתוכה, לא. ושמתוך כל היפה והטוב, פתאום, בשעות שונות, שומעים אותה נוהמת שתיקה בלתי שוכחת. ובלתי יכולה לשכוח גם כשכבר חרשוהָ וכבר הניבה יבולים חדשים ויפים להלל. משהו בה יודע ולא שוכח. לא יוכל לשכוח. ואולי גם עין מגבוה תבחן. אלא שזה פחות מורגש.

נזכר במשהו? לא בדיוק? אבל כאן לא יפנו אליך רעפים שראו והחרישו; ולא עכבישים שנוכחו כעדים אילמים; ולא שום עינים שואלות חשבון. אלה שיכלו לדבר – ברחו. עזבו הכל וגם את הקרָב על מקומם. ונמלטו. מלמעלה עד למטה נמחה אותו עולם. וזו דממת המקום ששמו אבד. דממה ריקה ושווה על מקום ריקותם. כים שבּלע תהומה ומיחה פיו. ואולי גם צריך לסייע לטשטש עקבות מה שהיה, אם אפשר, למחות מעל האדמה סימני הקודם, להשאיר חלק כאילו לא כלום, כמי שלא חטא, עד שאפשר יהיה מעתה להיות טובים ורק טובים, ורק נקיים לאדם ולאלהים? בואו חבריה, בואו נשכח מקום זה. נלך. שהיה ושנברא. למה לשאת חטוטרת על הגב. היו שם בתים וסימטאות ואנשים ונשים וטף אשר לא ידע, ובהמה. היו. ופה היתה סימטה, מעוקלה למדי וקשה להליכה, שמזהירים עליה כרדת הגמל העמוּס לו (כי הגמל ששבר רגלו – אין לו תקנה ויישחט מיד), או קמיטוּת מעין איזו תעלת ירוקת שהוליכה לה פה פליטת מים נצחית ששׂימחה עשבים אחדים ושתים־שלוש ציפורים משתכשכות, וממש כאן עמד בית־הבד של הכפר, כָּבֵד על עמודיו ועל קורותיו נמשך מבבא בתרא, הוא וכל אשר בו, ואת הים ואת המַמָל ואת הבתולות, ואת העֲכירין ואת הגלגל, ואת הקורה ואת החצר, ואת אוירה שלחצר, עם הבור והדוּת ועם השמן שירד לעוּקה מן העֵקֶל – הכל נתמחק ונמחק, והחנות, על צנצנות הזכוכית המפוטמות סוכריות־צבעונין, שניטפו מרוב־ימים והחנוני המנמנם וצחנת העיבּושים, והכתלים עם מעזיבתם המתמקמקת, ופחי השוֹבכים והחומוֹת המקוּרות סוככי שמיר, והשוֹמרה העשויה טיט וענפים, הכל לעפר, והבית והיציע, והחדר ועליית־הגג, והתנור שבחצר הוא התאבּון, וכיכר הגורן, שדה הלבן ושדה האילן, הזיתים והקיץ, והריחַים ואבקם וטיבם ובלוּתם, והזמרה הכרוכה בטחינה, ומנוע הנפט החדש, והצינור שמישהו יזם וזמם וחסך וקנה (אם לא במשיכה ממשק סמוך), והגינה והחאכּוּרה, והתחבולות לעשות פרי ולהצליח, והשיחות והמשלים, משלי הגמל, מאפי כּבִּיר אִלא אל ג’מל – אין גדול אלא הגמל, או, אשירה לגמל אשר משׂאו זהב ומאכלו גְבָב, צדיק מחריש, וכנגדו הגמל הבועט, הרע, המיוחם והפולט את לְהָאָתו הסמוקה נתעבה־למראֶה וקצוּפה לזוָעה פרועה. או הבקר, זה הבקר האוכל תבן כבקר, ולא תבן בלבד, וריח התבן הזהוב, ואבקו הנישב בקרני השקיעה, והבקר החוזר והבקר המושך עם החמור ומנוהג במלמד הבקר. והבע’ל הפרד, חמוֹרה אמו וסוס אביו, אם לא נהפוך: והנולדים מן הסוס אף־על־פי שאביהן חמור והנולדים מן החמור אף־על־פי שאביהן סוס, והפּרוּטיוֹת שהן אסורות והרמך מותר, וכל שאזניו גדולות זנבו מטופש, צחוקו קורע לב, מושך בכל עול ומסתפק במועט; וגם סוס הפְּגירה הוא הקדישה, אשר עליו המשל הידוע: המתן שפל הברך עד יעלה העשב, איסתנא יא־קדיש תא יטלע אל־חשיש. ונערת החמורים, קהל הנאמנים, המבשרים כל בשורה ואת עלות השחר, ואת עולם כסדרו, ואת בוא האורחים, ועושים בהמוני פסיעים מצומצמים את הארוכות שבדרכים. או המופלאה, האצילה, הטופפת, שלשוֹעי־ארץ לבדם, שאגדות לפניה, ואינה נמכרת אלא רק “למחצית הבטן” והמחצית לעולם לבעליה, שכּלי־תפארתה עליה ואדוניה יתברך. ולא אבוא למנות על פי סדר את הע’נם, הצאן, הלוחך בחשׂיפיו עד עפר הארץ, ודי לו גם בקטן או בשוטה לנהגו, ומאליהן כחום היום יביאו הכבשים ראש זו תחת אלית זו, להצל, ואת הכלב, הכלב הערבי, העַז והמוּכּה, המקולל הנרדף, והגיבור הנובח וזנבו אל בית אדוניו. כלבים נובחים אליהו בא לעיר. ומעבר לוואדי זהירות: שם הדֶבָּע והוואוי, עם שאר כל הסכנות היוצאות עם חשכה גלגולי שדין ורוחין. אתה מחייך? עולם מלא שהגיע. ומלא עד גדותיו שנגמר. ובמקומו מבחוץ נצבע הכל מחדש. גם שמות חדשים הושמו לכל. תרבותיים יותר כמובן, וגם מן התנך. כיסו וירשו את הגולֶה והולך, ושלום על ישראל. מַסמִיֶה הפכה משמיע־שלום, קסטינה איני יודע, אולי קשת־תאנה וקרוב יותר כעס־וטינה. ובוא לא נמשיך. אלה המרפרפים למעלה? כבר אמרתי לך, לא יונים, שני בזים הם, בזים, מן הסוג: בז מצוי.

עמוֹד. מה נפלה רוחך? הו, לא, אנא. בוא נלך, אין לך טוב לרוח נפולה מהלוֹך. העקבים משתחקים והחלודה נגרדת. אם יאמר לך אדם כי השדות האלה יפים כעת יותר מכפי שהיו אי־פעם, האמן לו. אין ספק כי גם תנובתם גבוהה יותר ונקיה יותר. עיבודה מכוּון יותר, מדעי יותר, מוּסבר ומתוכנן יותר, ותכליתי פי־כמה. השדות האלה, חביבי, כבר תרבותיים יותר. והכל בהם הרבה יותר, פרט למשהו. ורק לא יודע איך לומר שלא תחשוב כאילו אני בוכה על ימים־עברו שעברו, ותטעה לסבור כאילו על איזו בְדוּת של רגשנוּת אני חס, או כאילו ביקשתי לעצור את העולם על עמדוֹ ממהלכו הזרוּמי המבריק, עצור והשקף לאחור. כנציב המלח.

שדות תמיד הם שדות. והרוח עליהם היא רוח. ועצבות המרחבים היפים – עצובה, וגם הד ילל הפרא עדיין לא אבד, גם מעל המטוּפחים שבשדות המתוּכננים שהזחלילים עוברים בהם בנחת, משוּרבבי מבנה גבוה מרובּע, מאדים ומגבּיה. גם הגמלים כשעברו פעם בשבילי השדות האלה היו גבוהים וחורגים נתקעוּ בחלל, וכצלליות עמוסות תבואה עד הגבּה, הלכו שקוּטי־צוָאר בהילוך הספינה המהכֵּר שלהם, נעים בשתי רגלי ימין ונדים אל שתי רגלי שמאל, ובהיטלטלוּת לכאן ולכאן נישא ראשם שקט, קטן לעומת קומתם, בשפה תחתונה תלויה, ובעיני איילות גדולות ושקוּפות. אין צורך לומר החמורים שרצו בשבילים האלה, ושמנוֹמך שִפלם מותר לשבת אגבם גם ברישול. הכפֵּף ועיף, להרהר הרהורים פזורים ורק להוסיף ולנַטְץ נְטְץ נְטְץ לאורך כל הדרך, כדי להזכיר את אֶרך־האָזנים כפעם בפעם, כי יש אדון ויש הודו; ואף כי בדרך אל האורוָה ירוצו הכל בחמדה, והזירוז למותר, מוסיפות מטוֹטלוֹת הרגלים ומדרבנות באגב סנדל בבטנו, וקצת בחוטר המקל בשדרתו וקצת גם, בחֲרָפה נוראה שמרעידה את האזנים הארוכות, מניסה את הזבובים ואינו משנה דבר לא בהליכה, לא במשעול, לא בעולם.

מה קרה איפוא? מה אני יודע. אבל רואים שקרה. לטוב? למוטב? אולי. אולי. הבט וראה כמה יודעים לחרוש היום נכון. ומה שהספיקו פעם בחודש עושים עכשיו ביום. בחצי יום. אולי בשעה. ומה שהיו מספקים פעם עבוֹר ומדוֹד את מלבן הניר, בית־כוּר או בית־סאָה, באלפי צעדים צעד אחר צעד, במענית הלוך ושוב, הלוך והעק על קת המחרשה ונזוף בשוָרים או בגמלים או בסוסים, ואף דקרם תמרורים במלמד – עושים היום בישיבה, כבריחוף אמה מעל מגע הרגבים (שנשארו אמנם בשירים). הלוך וגלגל סביב והפק תוצרת, דונם גמוּר אחר דונם גמור. שוב אין זו מחרשת־עץ דלה אחת אלא עשרות מכשירי פליחה כבדים וקלים ומתוחבלי מתוחבלים, מופעלים לחרוש נכון, ועוד יודעים גם להמטיר כל חלקה ולהצמיח ירוק בלב הקיץ, ולעודד וליעל בדשן את הטובים ולדכא ולהדביר בריסוּס את הרעים, פטורים כמעט מהשתוללות הפרא של נשיפות הטבע, משוחררים מאותה האימה חסרת האונים של הנה־בצורת־באה, מאותה אחיזה מעיקה של הנה־שדפוֹן, הנה־ירקון, הנה שנות־רעב, דקות ורקות – בלתי־צריכים עוד לצום בתפילה ולשאת עינים אל האופק אולי ירחם, פטורים מהיות שואלים בשלושה במרחשוָן, ולא מִתְעָנין משבעה־עשר במרחשוָן ואילך, ולא גוזרין על הציבור מראש חודש כסלו, ולא ממעטין במשא־ומתן ולא בשאילת שלום, כבני־אדם החשובים הנזופין למקום, הן רביעה ראשונה והן רביעה שניה ושלישית – אלא פשוט, כעת ידינו תושענה לנו, המדע והמחקר והממלכה באה אתנו, ושעל כן זקופים יותר, בלתי־נכנעים לתהפוכות כל אֵל עיור, פטורים מאכפת־ידם של מסלולי גורל נשׂגבים מבינתנו, מתלוּת בכל מיני ספק, שמא ואם־ירצה־השם, וכלום לא מפסידים ושום דבר, אלא רק משהו שהוא: מגע פנים אל פנים. אבל לעומת זה, מרויחים יותר, וקודם־כל בטחון, בטחון גדול וטוב, וגם דבר ברור יותר, גאה יותר ומסוים יותר, שכחתי ברגע זה מהו הדבר הברור הזה שמרויחים יותר.

הללויה, החיים אינם כה נמוכים. אינם כה כפופים לרוחות הבר. הבתים אינם בקתות חומר. גם לא חושות. וזה טוב. אין הכרח ליצור כל דבר רק ממה שיש מצוּי לך בבית־גידוּלוֹ – אפשר לקנות בנקל ובשפע. ואין הכרח תמיד להימצא, אפשר גם לצאת, וזקופים ולא כנועים, ומבוטחים ולא תלויים, פטורים ונקיים מחסדי מסתורין הפכפכים. ויודעים לרסס אותם את המזיקים שבשדות הכותנה ולהביא עליהם סוּפת־השמד חַסלנית. והם, המזיקים הנוראים, גם מתרעלים להם מיד ומתים, ומיתה יפה להם. ואוכלי המזיקים שאכלו את המורעלים מתים עליהם. ובאים אוכלי המזיקים שמתו, ציפורים כחרקים (ופעמים, בשוגג, גם תינוק תם), ואוכלים ומתים עליהם. ובאים הטורפים הגדולים, התנים והדורסים שבעוף, ואוכלים ומתים עליהם. יצאו הטורפים. יצאו הנטרפים. מי נשאר? הכותנה ליצוא. מזריעה ועד ניפוּט פטורה מיד אדם ומאילוּח חי: טהורה ממגע. מה שאירע לטורפים אירע לאוכלי הזרעים לנברנים למיניהם, לטורפיהם ולטורפי טורפיהם. והעולם המאוזן בפלס הישן, או כדרך שאמרו במידותיו שלו יתברך, נתפרע איזוּנו הזה העתיק, נתפרעה מידתו ההיא, ואם לטוב או למוטב עוד נראה. והדברים שוב אינם צומחים מכוח מגע אדם שׁוֹחֶה על עבודתו, מתוך כפיפת ענוָה, ומתפילה לחסד, שעל־כן אינם עוד כאן גוּצים ומסכנים כאלה, שלא היו ראויים אלא ממש לבית־גידולם המסכן, ולאדם העלוב שגידלם. ערבי זקן צולע ומסכן התחתן עם ערביה זקנה צולעת ומסכנה נולד להם בן זקן צולע ומסכן. מי צריך היום עוד חסדיה של שום קרקע בית־גידול. נושנות שעבר זמנן. אצלנו מייצרים קרקע, ומלעיטים בדשן ובסמי־הדבּרה, ומחַפים וכונסים בשרווּלי ניילון, ומשיגים תוצאות מפתיעות, וכבר הוכח למעלה מכל ספק כי אפשר לייבא הכל ולייצא הכל, ולתאֵם, ולתכנן, ולממן, ולימֵן, ולשלם נזקי פיצויים, פעם למוגבלים, פעם למחוננים, ולהקות של בדרנים יגישו מוֹפעי־חינם, ואין צורך לצדוק הרבה כדי לייצר הרבה אלא רק לייעל הרבה, במכשירים קולעים יותר, והודו כי טוב, תנאי אשראי נוחים ועמדות כוח בשלטון. נניח לכל זה? יסתדרו בלעדינו. הפלגנו קצת, חוששני, לצדדים.

לא, חביבי, אינני מרטנן. אבל אתה אינך רואה אולי את הנקודה: מהו הדבר שחסר לי. כיצד אומר לך? שוב אחזור עד הגמל? או להיפך, אל האופנוע? לא. אגב, אולי ככה: בחרנו לנו יניקת עציצים בחממה, גדילת בית במקום גדילת חוץ. נאמר: העטפנו, במהופך, את הבית על פני החוץ, במקום אותה צמיחה שוקקה מתהום אפילה. נשמע מנופח? אבל צמחי העציץ בחממה, כלום אינם יפים יותר, כלום לא כתרנגולות בבית האימון, מספיקים יותר בתקופת חייהם, לקבל יותר ולתת יותר, לנפוֹק יותר ולהנפיק יותר, ויותר נקי ויותר סדר, ובכלל… מי צריך תהום אפילה! הצג מכאן את המשקים הפורחים, היודעים להפוך יסודות עפר למספוא, ולהוסיף ולהפוך מספוא לערכי חלבון נאכל, והצג מכאן – את כל ערכו של שדה ישן של פלחה חרבה. ומה? עניוּת, כמובן, עבדוּת, כניעה, ולעולם על סף הטמטום. וזה נכון. ומה כל המרחק אז בין אדם לגמלו? באמת מה? וכשמותחים קו מסַכּם מתחת כל מה שזוכרים, מה בעצם נשאר? התמימוּת ההיא הבלתי אמצעית, ההיות הזוֹ שלהם, אז, הבלתי־מחוכּמת, הבלתי־יודעת איך היא צריכה להיראות כדי שתיראה יפה ונכונה, ונוחה להתקבל, הכניעה ההיא לעוֹל כוחות שהיום אפשר כמעט לרסנם, וההשלמה עם אזלת־היד, והצניעוּת שהיא כנראה צד אחר למוגבלוּת, וההודאה בחוקי מה שלמעלה ממך, בלי לנסות להתגדל ולהניף משור משוכלל ולתקן מה שנראה כאילו היה סותר את מידות ההגיון, התועלת והחירות, או כעקיצה המחציפה להכריחו לאמור סוֹדו האָפל – כשאתה מותח קו מסכם מתחת חשבון הנמוך־כעשב הזה, הכמעט כטפח מעל החמור והגמל, מה נשאר לך אז? איזה טוב? או, אם לא כך: מהו זה שמפסידים כשהולכים משם והלאה, ודוחפים את המקום הזה ואת הליכותיו למדחפות ולעולם התוהו, ומיישרים על פניו ומחליקים, ועושים שם מגרש חדש, יעיל פי־אלף?

רוצה רגע לבוא ולראות דבר? עיוּן־ביוּן של חטף בהליכת הגמל שכבר הזכרנו פעמים כה רבות. ההליכה שלו. קבלת המשמעת בהכנעה וקצת בריטון; קצת בשתיקת אדישות וקצת בחרחור מתמרמר; תקופות קצרות של התייחמוּת פרועה נוראה; ותקופות ארוכות של עוֹל, עוֹל, עוֹל, וסבלנות אין קץ, מבלי להתאמץ כלל להיות סבלן; וחטיפת לחיכה מכאן, וזלילה מזדמנת מכאן, ועתים ארוכות של הילוך כמתוך נמנום. אתה תופס מה? אף כי רדודה מנת החיים של החי הגבוה הזה, לא הרבה מעל מנת חיי צמח – הרי מלאָה מידתוֹ על גדותיה. משיג מה? שום דבר לקנא בו, או לאחל כברכה, ורק איזה תוֹאַם תמים למה שהעולם הוא. מידה לא־יפה של כניעה אצל מידה יפה יותר של ענוָה, קבלת דין ההלוֹך לאט. בלתי־עשוי לחתחתי צוקים או לתהפוכות ימי סער ופרץ, אבל עשוי לארוכים שבשבילים הארוכים ביותר, לארוכים אין־קץ ואפילו במעגלים החוזרים אין־קץ, להליכות יום מלא וארוֹך, ללילות ארוכי הליכה, הרוויים להם געגועים סתומים, בנישובים העצובים כשהם משׂיאים ומנשבים זהב־קיץ. נגיעה תמימה בנכון ביותר. בחכם ביותר. ובעיקר בנֹוגן ביותר, ולפי תומם. צר שטיחוֹ של המאמין המשתחוה עליו, אין בו אלא כשעל, אבל שעל מלא את כל מידות הישתחוָיה. צר כמידות אשרי האיש. ואולי צרוּת זו דוקא, אולי רחבוּת היא זו? אף כי לעולם לא ארצה לי את מנת ה“אשרי” הזה, ואין לי דרך אליו – אשרי מי שיש לו אשרי כזה, יפה לו כעץ שתול על פלגי מים. אלא שהרוח, היתה עזה אז גם ממה שהוא יכול לשׂאת, ואפילו שתול איתן זה – נידף בה, כמוץ אשר תדפנו רוח, כמוץ אשר אליו נמשלו הרשעים.

ובכך אנחנו נשארים. משהו שלא כהלכה. איני יודע דבר יפה מן היניקה מעצם מעבה האפילה אשר למַטה, אשר לא יודעים ולא בוֹננים בה הרבה, אבל שמי שזכה – הוֹוה אותה למישרין. הכניעה עד ענוָה, הענוה עד יפֶה, היפה עד תפילה. בין תפילת מי שיודע, ובין תפילת מי שרק הוֹוה. תפילת הגמל בלכתו, תפילת השדות הרזים, תפילת הקיום הכּנוּע, למוד הבצורת השוד והחמס, הילל הבודד ששומעים מרחוק ופוחדים לגשת. שרק שמש שם, שרק ארץ, ורק רוח, רק עננים, רק שדות נושמים בו, ושרק הקוים הגדולים חיים שם, רק תקופות־הזמנים הארוכות, ומבּציר עד בציר אין בעל הכרם מציץ בו. וגם לא בעל ולא כרם, אלא שדה רווּח. מידה כעוּרה היא הכניעה. אבל, הלא, יש כניעה ויש כניעה. יש כניעה שפלה, יש כניעת העלוב, כניעת המפוחד עד־תום, והמאוסה מכולן – כניעת בעל החשבון; אבל יש גם, כנראה, כניעה, שהיא אמנם כניעה, אך כניעה אחרת, והיא כבר מעבר למידה שבידנו, שבידי ובידך יום־יום, מחוץ לאפשר שלי ושלך ושלנו, שמתנהלים בו יום־יום, הכניעה שממנה אולי מתחילה הגדוּלה. אותו הצנע־לכת, אם אתה זוכר, הצמצום שמעליו נפתחים הגבוהים שבשמים, שיש בו שתיקות, שיש בו גם דמעות בלוּעות, אבל יש בו גם נקיון הומה כזה, עד כדי לפגוש מבט אלהים חולף, אם מביט הוא, אם הוא, אם.

ואתה יודע? לא. אינך יודע. איך תוכל לדעת. וגם אינו צריך. את בדידות מי שקורא ואין משיב. פונה ואין קושב. נחדל מזה. לעולם כנראה, לא ידע אדם לומר את מה שהיה ראוי לומר. לא את אשר עצוּר בעצמותיו, ואפילו לא לזוז פסיעה ולומר יותר ממה שכבר אמר קודם, ולא לזוז ממקום למקום ולומר עוד ועוד. טוב. והסיפור שלנו, הבּושש לבוא, מה עליו? טוב. בוא עכשיו הנה נתחיל באמת.

באמת? הסתבר מהר כי לא באופנים, וכי לא בבית, וכי לא איזה “קרה משהו” מטושטש שהוא, ולא שום דבר, ורק “אחיך” היה אמת, וש“קוראים לך”, גם זה היה אמת. וגם לא זה. כי אחי כבר לא היה. עד שנודע, ועד שהועבר אלי, ועד שקראו לי – מכבר היה וכבר היה רחוק, ולא הרגשתי בשום הרגשה, כי שעות על שעות נקפו ואחי כבר לא היה, איננו, ואין לי אח. תמיד היה אחי גדול ממני בחמש שנים. גם כשהייתי קטן וגם כשגדלתי. אלא שאינן דומות חמש שנים לחמש שנים. פעם היו חמש השנים שבינינו הֶפרד אין גשר. וככל שגדלנו צמקו והלכו חמש השנים הללו, ההֶפרד נתמלא והמרחק נתמעט. עד כי הלך וקרב היום שבו לא יישאר עוד שום מרחק בינינו ורק נהיה אחים שוים, פנים־אל־פנים, זה עם זה, כתף־אל־כתף, רעוּת־אל־רעוּת – כשנטל בוקר אחד אחי את האופנוע ההוא ונסע לעבודתו בשביל ההוא החוצה את הרכבת, ונשארתי בלא אחי, ואין לי אח. אבל אל תיתן לי, עצור בי, סימטה סתומה. לא סיפור ולא לספר. נעבור מזה.

גם הוא כך אמר לפני שצלח ועבר באופנוע שלו, ואחמד או חסן היה שמו, שעבד עמו בעסקי הקרן־הקיימת, צמוד אליו מאחוריו, על שפת סוללת הרכבת, סוללה אחת נמוכה ומחוקה כמעט, והרכבת עצמה ספק ניתן לראות בבואה לקראתם מעבר לעיקול, ספק אם שמעו צפירתה, ואולי נתבלעה בטרטור האופנוע, ואולי היתה אז השעה הקבועה לרכבת, ואחמד שידע, הזכירוֹ להמתין ולא לרוץ, כי המהירות מן השטן, תמיד וגם הפעם, ולמה לצחֵק בנשכן ההוא, ואולי אפילו צעק הבט־הבט, או כך או אחרת – שעל כולם השיב אחי בנחת: נעבור ונגיע, ענה ואמר אחי, אמר וצעק לאחור, כדי שזה ישמע ותנוח דעתו, בקאפי בקאפי, נספיק נספיק, צעק אליו, ואולי גם אל העולם, ואל כל מי שהתעניין לדעת וקולו נגע בו בדרך זו או אחרת, כדי להתרוֹת בו שם – מא תחאפיש, אמר אחי בנחת, בקאפי, אל תהא חושש, ואל תהיו חוששים, נספיק – כך אמר אחי הגדול, אל חסן. כשהם רוכבים שניהם יחדיו, והלה דבק בו באחי בגבו וחובקו. (מנין לי שכך אמר? מי שמע להעיד? וכי לא רק שניהם לבדם היו שם אז, סגורים במעגל של לבד רץ רועש עם הרכבת שלהם השוטפת רועשת לקראתם באוצה מצרימה להיות עמם בדיוק למועד החצייה העזה הזו? איש לא שמע. איש לא יכול היה לשמוע. לא היה שם איש. לא שמעתי ולא נודע על מי ששמע ויודע. אבל אני יודע שכך אמר.) אמר וצעק ודהרו לקראת, וגם הרכבת ההיא דהרה לקראת, כאמור, אותה רכבת שלהם (כמובן שלהם, אלא מה), באה מסתערת לדרכה, חסרת שום פנאי, בוער לה להגיע, נוגחת לפניה, שוצפת עצמה עצומה להגיע, בלי שום כוָנה לעצור פתאום בשום מקום, ולא להתנגח על דרכה בשום כלום – אל תחשוש, חייך אחי הגדול ואמר לו – בדיוק נספיק, נספיק נספיק – והאופנוע קפץ פרץ והסתער להספיק בשביל החוצה ההוא – בדיוק נספיק – אמר אחר ויותר מזה לא אמר.

ובוא נפסיק גם אנחנו, ונשאיר את הסיפור הזה לא מסופר. יש כאלה סיפורים שממקום אחד הם חדלים ללכת, חדלים מהיות סיפורים ונעשים לא־סיפורים ורק הדבר עצמו. בלתי־יודעים להספיק להתחלף, להתהפך ולהשתנות ולהתלבש ולהיות סיפור. מן היושר להניח להם ולסטות מהם והלאה. כלום אין דברים אחרים לספר? העולם היפה, הגדול המלא כל מיני דברים אחרים. לא?

 

עשבת זהב    🔗

וגם בכלל לא לדבר עוד. הדיבורים הללו כולם. נלאיתי עליך בדברי? נלאיתי עלי, בוא לא נדבר. ידברו הכלבים. מי שרוצה שידבר. בבקשה, המקום פנוי. ואנחנו בוא נשליך עצמנו אל העשב הזה, היבש, הזהוב, הרועד ברוח. בוא, ישר אל תוך חבורת הזִקננים הללו ושלום על נפשנו. ואיננו עוד. כבושים באדמה. מוטלים בעִשׂבָה בלב זהבה האביק, המרחיש. שלום זבובים קטנים. שלום הריח המריר־מתוק. הו, לשתוק. מבול שמים על עפעפי. מסוּנוָר צלהבי שמש ישרים. רגוש בדממה שלמה. לא שלמה כי יש ציווּצים אי בזה, והמון תיזוז ניסור חרגולים. ואמירת הציקד בעל־פה. מבין חצצי הצבעונין של החוֹחיות. גם אתה? אלה, כן. אני אוהב את הזִקנן השעיר, למרות שמו המטופש. מיני שמות ממציאים. בוודאי באמת שמו אחר. אילו קראו לו יבשוּש או רִגשוש או בִּרחוּש או מה. זהבו הירוק. ירוקו המצהיב. צהובו החלמוני. וחלמונו הלחלח, מהבהב המבט, מהדהד כמיתר נפרט, מתנגן באפס־רוח, מתרונן מבליח, מזליח מהבהב, ריטוטים ריטוטים, רטובים מזהירים, אגודות־אגודות, זקניו האלה, הזקורים להרטיט, הצבורים בבסיסם, ומבודרים מעופפים בּלמעלם, הקָדִים ענוגות, מלאים רעד, כל המדרון מזהיב, מאגודות־אגודות אלה, חבורות של אור מאדוֶה, וכשתתלוש לך קנה אחד, תמצא במפרקו מתקתקוּת, ינקוּתית שכזו, תפֵלה ריחנית, וגם לא־חשוב ואל נא תתלוש, ותן לרוח, תן לה, רוטטים כולם, נעוצים כולם ברגליהם וקרוּאים לעוף, כדגלים, כספינות, כמו או, כאילו – –

ונכון שכבר נשתנה הכל לטובה? וניצלנו מכלימת תבוסה. בוודאי שכן, ונכון שכבר נשמנו ומוכנים לקום ולרוץ עוד? (ורק עוד רגע: אם לא פרח ממני להזכיר כי הזהוב זהוב של אמת הוא, לא יבש, זהוב אף־על־פי שעוד קצת ירוק…) ונצא כעת במדרון הזה עד הוואדי (והמתן, גם זה: את ריחו, את ריחו קח לך. וגם מזו שעל ידו, נפלאה מאין כמוה, קרטם לך קצת ממנה וקח, ומבושׂם תלך, חריף ומתעורר), ואחר־כך מאצל הוואדי נוכל לעלות על הדרך (ושלא לשכוח לאמור ובפירוש, בלי ריתוי ובלי הסתייגות של בושה: שלִבי יוצא יוצא אל הזהבים האלה הרוֹתתים כאן ברעד, ועוברים ועושים שם חלקת דגן נרחבה אחת, ורבות כמותה בהמשכה להלן, בשלוֹת ועמוסות שמש ותנודת זהב לבן על קרוּמן המפרפר כמשי, עד שהעינים מסתמאות, השמים אבודים באובך המתנחשל, השמש ירוקה והאור מסתחרר בלובן המכחיל רץ אין־קץ –), נקום? (יוצא בי לבי לומר, ואני יודע שלא אוכל, מתפרכס בי, נלבט ולא מוצא דרך, להיות יכול לומר, לשיר בקולי־קולות, מין ‘כן’ שכזה, כן כן, כן כן, ובקולי־קולות…)

קמים? קמנו (שקויי מרחב. וריח עשבים. ירוק וריקות וריחות. ביחוד המרוָה הזאת. כן, מכאן. ביחוד הקורנית. ביחוד הגעדה. זו, כן. ביחוד קלחי השוּמר התמירים־שעיעים, ריח בלתי־מוכחש. מתקתק עוקצני) הו, לא. עוד רגע קטן, רגע אל נא תהא נחפז. בוא רגע נהיה עוד פטורים מכל. תן לתפוש בעוּפוֹ. אומר לך מלה? אבל הלא אתה יודע. אתה יודע עד כמה? לא אינך יודע, מנין תוכל לדעת – וגם ייראה בעיניך אולי נמלץ מדי. אתה יודע שזה למעלה ממה שאפשר, ממה שיש בכוחי, לוחש ולעתים גם צועק, מחריש ופתאום מתגעש, בבוקר מקבל את הדין ועד הערב ממרה והופך הכל בזעם, ואין מפלט, בסופו של דבר אין שום מפלט, ואי־אפשר, וכלום לא, ואי־אפשר אלא רק כל היום הארוך, ותמיד תמיד ובכל יכלתך, ובכל אמיתך, וזה נהפך לעינוי, נהפך לחנק, ומצטבר כלַבּה בווּלקן, מצטבר ונלחץ לקראת, כל הזמן. מנסה כפעם־בפעם אולי כבר, אם בָּשל כל צרכו, ואולי הגיעה כבר השעה, הפעם־אחת הזאת, שבה פתאום נפתח, שבה פתאום וכבר פתוח, וכולך, הווה בפתוח הזה, כמו ביהי אור, או כמו בוירא כי טוב, לעזאזל טוב, מי יודע טוב או לא טוב, או מה טוב, ורק שזז, ושזה הדבר, וזה שזז. האם אתה יכול להרגיש, תופש מה הדבר, לא, איך תוכל גם אני לא, לא שום דבר, וכל מה שאמרתי אינו כלום, דברי סרק, לצאת לחוץ, לפנות ולנקות את כל השטח, שישאר לו נקי עד להתחלה הנחוצה – אתה תופש? כי לאמת אין מלים, ואני מאמיר לך מלים. איך אומר ולאמת אין שום מלים, רק ריתמוס. הנה הדבר: כשבריתמוס הנכון – פתאום יודעים. אז יודעים. לא לפני. בריתמוס – אז. רק כש –.

ורואים את הקצב הנכון, ושומעים, והכל בא אז בקצב הנכון, הלוך ופעום, מוכרח ורוצה כאחד, מוכרח ל־ ורוצה ב־, והזיקה שבין השדות ובין ההולך בהם, בין זהב השדות ובין השדות החוּמים, בין מהלך הגוֹנים ובין הילוּך השטחים, יחס הנושא תבונה אחת שאם היא כאן כל השאר, שחיים בו, המגוּבב, המבולבל, המדומה, והנימוֹק בדלותו – מקבל לו פתאום סבר של ראיה נכונה, נושא שלוָה אף־כי חסר שום מנוחה, מכונס בו ופורץ ממנו, עצוב עד דכא ושר התרוננות. רץ נִלבט בין גדות, וחסר שום אפיק, וכל אשר אתה וכל אשר לך, בטל ומבוטל בשוּלי ההליכה הנרחבה הזו אין קץ. תופש? לא? אבל כל מלה נוספת רק תערפל יותר ותחטיא, או אולי כבר גדשנו. אסור לדבר על הדברים, רק לקשוב להם. בלי פרשנות, הבהרוֹת או הדרכה, אלא רק מבהירותם, מאפלוּתם ומן המקצב הנכון.

ופתאום ואתה חש איך לבךָ נקסם לך. ופתאום קסוּם לך העולם וכל דבר שהוא. ברור אף־כי לא פּתור. ואתה יוצא ממה שאתה תמיד. וכמי שנפתח לפניו. מסונור שמש לרגע. הריאות מתפוצצות ממגע אויר חי. נושפות את כל העכור, מתרוקנות עד חשכת רגע ולוקחות מחדש זרם עשיר חמצן, ישר מן הכחול הזה. שאיפות עצומות ותאבות של רוָחה, מתאנחות לרוחה. כצמא שנפשו בו כמעט ויבשה – טבוּל פּנים בזכּוּת הזרם וישר מִצוּלתוֹ הרצה, ככורעיו של גדעון, אפַּים ומן המים. לקחת לך ישר מזה הרגע הנוגע הזה. לא דרך מַשהו, לא על־ידי משהו, לא בסיבת משהו ולא למען מַשהו – אלא בלי כל זה, ישר: כשיכור מכדוֹ, מבולבל קצת, אבל לא נורא, מבוּשׂם קצת עד שמַגעו משאיר חותם, מעפעף קצת, אך צלוּל, הו, צלול כטיפת טל, צלול ושלם תואר, כטיפת דבש, צלול כרוח הים הבשׂוּרה הזו, כירוק הזה, כזהוב הזה, צלול כצהרי יום.

ומוקף מה? מוקף עליצות דבורים שוקדות בזמזום חם. ומוקף מה? מוקף ריחות מרוָה ומרירות מתוקה של שוּמר, בשׂימה שאינה מועילה לכלום אלא לעורר. ומוקף מה? מוקף כחלוּת מרחבים חמים, צהבוּת שדות, אַבקות שבילים וחוּמות חרישית. ומוקף מה? מוקף ציוצי ציפורים נעלמות (עפרונים? חוחיות? נחליאלים בנתרם עלה ושקע?). ומוקף מה? מוקף עמקוּת שמים וגבהוּת ארץ ומשב־רוח לטבול בו. ולא להצדיק ולא להצטדק, והלוך והלוך, הלוך ונסוע, כל הזמן פה פה, ואף רגע לא פה, ושר לנפשו, מכל העולה, כפתיל של לֵיח־שֶמן העולה בפתיל הבוער, אמן.

אף רגע איננו וכל הזמן הוא. עד שהוא זה כבר הוא לא זה. אין קץ למה שהוא יכול שיהיה, ואין שיעור לעושר ההשתנוּת של מה שהוא הוא. כרוח, כלא־יודע־מה. כשקט. הה, בוודאי, כשקט. כשקט וכרחבוּת. רחבות עמומת דבש. ענבר אור. ופירורים שחשים אותם ביחפות כפות הרגלים, ובמעופי ציפורית חולפת. כל־כך חשוב, ולא חשוב כלום. שקט מלא. לפני־ולפנים ועד תוך הבטן. רשמים מתנחשלים לאִטם. נגוֹלים ומתנחשלים. ריצוּדי סגול נעלם בהם. התקמטות רחושה נגללת כעל פני מרחבי־מים. ריחושי זמזום נלאה ולא יילאה (ונחוץ לי פתאום מישהו לגעת בו ולהראותו. מישהו להצביע לו שיידע: רואה? שם, וגם הלאה). ואין לך כי אם הנוכחות הכפולה; של הכל ושל קטנותך. והמון סבלנות צריך. סבלנות מאירה לכל מה שזה. תשומת־לב מפורטת ושקולה לכל זיז נמלה (לאן הגברת? מה בפיך? והחפזון למה?) או למצנחים השקופים, השמשיים, התחריים, של הגדילן שהבשיל. הנה זה, נישא בנחת כּבדוּדית, עם כל אין־משקלו השקוף, בשליחות הזרע שמי יודע אנה הוא, או אחריתו, לבוש כולו תחרה ואור, או היכן תיתם לו הרוח, ומי מכולם הוא שיצמח כבוא הגשם? קצת ריח מתוק קצת ריח מריר. קצת זוּמזם קצת לא. שקט כרסתני, מעובר, קושב פוריות.

מה אתה יודע. לא הכל אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת. כל מיני מה אפשר. כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה, או על־פני החָפשי הספוג שמש ושמים, ובנלהב, כששתיקת הכל נעשית שירה, כשחוֹם היום נעשה וילָאוֹת מעופפים, כשהשמש פרח חמנית מחייך אף אם לוהט, עולה־עולה בשגעון פריחה, ומה יעשה בשר ודם, פעם תדע גם אתה, ומקווה שלא תחסיר, ובשנַים תבוא לכאן, שנים שיכורי יחד, ומעשה בהם ובאדמה עשירת הפיתוי, זו שבוער בה, שלא די צמחים הצמיחה מתוכה, שלא די חיים שוקקו מקרבה, שמיציה עולים, שפרחיה כגחלים וזהבה המוּם חוֹם, כואב ערגה, ובוער בה עוד ועוד, ולהעלות בלהבה כל הבא בה, ובחיבוק ובעשבים המתמעכים, שלא מאליהם, ובהם ועליהם. ובהינגעות במיציהם שנפגעו, ובניזלי זהב לבן, ובפרחים לבנים שלבם זהב, שקלטו ביניהם ולא נודע, והציקדים הללו שאומרים אז הללויה, בדממה הגדולה הסוּמית, בעוד נמלה אחת, נפתלת בריר הזהב השפוך, תתעדן לה בקריאה שלא תשָמע ובמשקל הנוצה של הכבד מכל.

המתן? גם אתה שמעת? לא כאילו?… לא היה כאילו?… יפה כעת לאדם להתקפל כשבלול, ברכיו בסנטרו, ידיו מקיפות, וממתין מאוד, אחד ממתין שבעולם, ונרגש בוֹ יותר משאוּכל לומר. קצב מהלך השדות הומה בי כתפילה. כאן, בתוך כל זה, כאן אני חש בה, שומע אותה, אומר אותה, עונה אמן. אל נא תחשוב לי לעוון אמירה נרגשת כזו. אין זה ענין לספר בו, כי־אם להיות בו. שדות ושבילים, רוח מאובקת, ומראה פתיחות מרחבים אינם “יחס לטבע”, “יש לו יחס לטבע”, או “מראה נוף” שחולקים לו “יפה”, או “נפלא”, או “פאנטאסטי”, או משהו מן הציוּנים. וזה לא שעשוע לקישוט. אין לך רציני מזה. זה הרציני מכל דבר בעולם. שבו, וממנו ואליו. שהכל בו עשיר מכל עשיר, ושלעולם אינך יודע לאן תוכל להגיע מכל התחלה שתתחיל, כהפלגה בים לא ידוע, בלי מצפן ובלי הגה. מתחילה נתפשים במשהו, בעשב, בציפור, בצבע, בקו, ואחר נושרים הפרטים, כנסורת־אור, והכל נעשה כיכר שלמה אחת, ואחר־כך גם זה מזדכך, מתערטל את כל המוחשי שבמשוש, והופך להיות נרחבוּת אחת פתוחה, חירות אחת ננשמת בלי שום קשר של שום דוקא לשום שדה, או לשעה, או למעמד צהרים יפים שהם. נושא מבט סביב, נושם נשימה עמוקה, ואין הרבה יותר מזה. שורקת בי בדידות כאל תוך קונכיה ריקה, כעל חוטי הטלפון, בלתי־קשורה בשום סיבה, עצבות מתייללת לה. איני רוצה לצערך. ימי עוברים, עוברים ימי, עוברים ימים, כמין קליפה נהדפת, ואחר גם זה נשכח מתערבב, ונתוק מן הכל מתחיל כעת חש איך אחוז מצד שני, אחוז אל, סחוף ומסוחף אל, כמי שנקרא לבוא, כמי שקול אחז בו לקרוא לו, מעבֶר רחוק מאוד, בוא אל תרפה. בוא. אל מה, אל אן, אל מי? וכבר אין לי מקום, לא כאן ולא בשום מקום. תם לי המקום, ולא כלום. אלי שלי, נפשי משתוחחת. רוצה למות את החיים האלה ולהיפלט אל לא אלה. בלתי יכול עוד. אין לי עוד מקום, אין בי עוד יכולת, אין בי עוד כלום לאלה. אבוד מקום אני. ולאן זה רץ, ולאן אני, ומה קורא לי, או מי?

 

למנצח אל תשחת    🔗

אבל מה אנחנו מַרבים כל־כך להסיח בי? והרי היינו מסיחים קודם בקצב הליכת הדברים, לא? שאין לך אומר נכון מן הקצב הנכון. שהאמת שבדברים עושה הוֹלכה בקצב הנכון שלה. ובריתמוס הנכון שלהם, שמטבע ברייתם, אפילו אם טוב היה, על־פי תוצאה זו או אחרת, אלמלא רצוּ כך. מה הם כולם רצים ככה. מה הריצה הזאת, זה רץ מכאן וזה רץ מכאן, ומקום פגישה מצטלבת נועד לשתי הריצות שמכאן ומכאן, אלהים אדירים, מי יוכל למנוע? אחי, אחי, אילו הייתי שם אז לעצור בך, לתפוס למנוע: עצור. לאט, הבט, עצוֹר, אסור, הו, אנא, עצור, אינך רואה? היית, היית עצור. האט, הבט, עצור, אסור. הו, אנא, עצור, אינך רואה? היית, היית וכחכֵּי רוצח ההוא לך בחרמשו, חבוי בפנים, בתוך הסידריה ההיא – היית שומע לי? נעצר? או רק בלגלוג, נספיק נספיק, תראה אח קטן שנספיק, אל תפחד תראה שנספיק. ידים בטוחות, וגב רחב לאחי הגדול, הווה דבק בו. וזה החסן או האחמד, באמונה אומן, הפקיד רוחו, אהבת אשתו ובניו הקטנים, וסדר עולמם, בו – ההיה יכול לעצור, ההיה עשוי להתעשת, לבלום מיד ובאחת, ביד וברגל, ולהטות בכוח הצִדה, במקביל לפסים ואפילו להתגלגל ולא לחצות, ומניח לה לזו מפלצת הברזל לרוץ בתאוצתה הנוגחת קדימה, מצרימה, שתרוץ לה חפשיה לתכליתה. בלתי־מתנגפת בכלום על דרכה, ועולה וצולחת לה בחֶפזונה ההכרחי, ולכל הרוחות…

היית עוצר אז, שם, והכל היה יכול להיות מתחיל, או נמשך, אחרת, פטוּר־סיוּט, ונגאל – היית עוצר? יש רגע שעוד הכל אפשר וניתן. רגע הצטלבות הדרכים, שלאחריו הכל כבר קשור במוכרח, ורק נופל על־פי חוקי הכובד וחוקי אין־חזרה, בסדר הסיבות והמסובבים, מוכרח ואין מציל; הרגע עוד לא עבר, עוד ניתן להציל, לשנות, לנווט אחרת, קודם שהמוכרח יכנס כתליין כורך את החבל, קודם שהאבן כבר בתוך נפילתה, הכדור כבר ירוּי, וההתנגשות כבר סוגרת. היית עוצר? או כבר אי־אפשר היה לך, וכבר היית קרוא, והדבר היה מנַהֵג בך, ולעצור היה כאילו לנתק את המוכרח, ולהינתק מן הקול שאָחז בך, שהגיע אליך וקרא לך, לשלול ממך דבר, ולהוֹתיר אותך כאוהב מנותק, קרוע, מתגעגע אל מעבר מזה, שנלקח ממנו, ברגע האחרון, על־ידי פחדנים, שפלי אמונה? שאלות שאלות. סרק על סרק. כסילות על כסילות.

או, אילו היה שם שומר מסילה, עם מחסום על הפסים, עם דגל אדום ומשרוקית: עצור עצור! או, לחש־סתר שלי לו היה מעופף אליך, דבק אוחז בך, משדל, מזהיר: יקירי לא, אל־נא תמשיך: ההוא שם, השודד מכל, עומד שם, ועוד בידך לעצור, עוד תוכל – שנֵה, החלף, בּלום, התגלגל אל החול שבצד, נסה, תראה אם אתה יכול? הו, עוּרה כעת, אל תישן, אל תהיה כסהרורי הרץ וממלמל נספיק נספיק – קום, קומה, עורה, התעורר, הקיצה נא! יש בך כוח להתעורר? רוצה לקום, חביבי? קום חביבי, יום חדש, בוקר טוב, הולכים לביה"ס, קום. הו, המתן, אל תרוץ לשם, אל תברח, אל תחמוק: עוד אפשר. הקשב, הקשב נא, אנא: עוד אפשר! הו, נהג הקטר! עצור אתה! הבט: איש על דרכך, והוא בלתי־יכול לעצור – הבט, איש כאן! שנים! עוברים את, שים־לב אליהם, שים אליהם לב, שים לבך – – הו, אתה שם האוחז בחרב, המלאך האורב וחרב בידו, רואים אותך, ואל תתחבא, קצתך חָבוּי בסבך כשודד, קצתך עומד ניצב על הדרך גלוּי לכל עינים, אתה היורט את הדרך – עצור! נפשי תחתיו – עצור! עצור אתה, איש מבלעדיך כבר לא יוכל לעצור ורק אתה עוד האפשר האחרון – ואני אליך, במַפגיע, בהפצר, בהתחנן, בהשבּע: אל נא. חוּס נא עליו. פטוֹר אותו, וַתר! ואם גם אתה לא, אז… לא? אי־אפשר? כבר מחוץ לכל אפשר? כל־כך מוכרח שרק כך נישאר? גם כאן רק הסדר של אפשר־אי־אפשר והכל בכלא המוכרח גם כאן? מה פתאום. והלא זה כולו קצב ריצה סוער, וזה הכל? רק רץ כמי שאין לו עוד אלא באמת רק זה: רץ מוקסם: אני בא אני בא! לא כאיזו משוּגָה או טעות, לא כהשתבשות שאפשר גם לסלקה בקצת רצון, ולא כדמדוּם שחובה להתנער ממנו, ולא כמציאות שרק צריך לצעוק חזק והיא תיפול לה. כחומות יריחו – לאן זה אתה רץ? מה רודף, או ממה בקשת להינצל, שכבר התחיל משתרג עליך – מה היה לך אחי, שמוטב לרוץ בכל יכלתך ולמעלה מכל יכלתך ובמאוד מאוד ועל־אף־הכל ולשחק בסכנות ולהתל במהירה שברכבות השוטפות, שתספיג בך את תפלצת כל אוצת כבדה ואת גבורת תנופתה הבוערת, פי אלף מיכולת שום ילוד אשה לשאת ולחיות (ועוד לא היו אז קסדות־ראש לאופנוען). – ובלבד שלא? איזה מין לא? איזה מוכרח הוּלבש עליך עד אין־מוצא? לאן זה היית רץ? מי קרא לך, מה שמעת, אמור לנו, שכאן, אמור, אל תלך, אמור!

אינני יכול. קופץ עלי. הייתי בוחר שלא, אלא ש. מה אלא ש. לעזאזל כל האלא ש. מבול של התרחשויות נופל סוחף. אי־אפשר שלא, מוצלף קולות הכל. נוכחות הנוגעת עד. אני רץ לשם. הנח לי. להיות עמו אז. אני, שלא ידעתי אז כלום ולא עלתה על דעתי. סתם מתבדח אחד הייתי בשעה ההיא עם רעַי, בסתם יום שלישי אחד אחר הצהרים, יום בלתי־נפלֶה בכלום מכל יום שהוא, עומד לצאת לרכוֹב אי־לאן – עוזב כעת ורץ מעל הֶפרד הזמן, רץ לאחור, לשם, להחזיר, להסב את השעון, ואת דפי הלוח התלושים, רץ

נפסיק פה. אבל לא. כבר אי־אפשר. אל תפריע. מהר נחזור אל מקודם, קצת קודם. חזור, החזר עד ראשית הדבר. בוא מהתחלה, ושוב

הה, דברים בטלים. כלום לא. הכל רץ להיתקלות. מוכרח. לכך עשוי הכל. מהירות הרכבת מהירות האופנוע המרחק הרץ האפשר הבורח אין־הזמן הנמלט קוצר־הזמן לשנות, ההה, אתה תזכה, הפחדן שבשיח. (כאילו מי הפחדן חשוב ולא מי שיישאר!) גמור. גמור? מי אומר. הבלים. לא! אני כאן. ואני לא אתן. בכולי אצא כנגד. לא אתן בשום אופן. ובוא מהר אל מהתחלה, מוכרחים:

קשרים, קוים, פסים, קולות, ריצה, ריצות, מכל הצדדים, גם אלה שאינם, ופריחה ומחץ, מי צעק, אמא אי כאן אחת, הו, מה יכולנו לעשות, ברזליוּת, שנשתחקה, פסים, גלגלים, ברגים, חריקה נוראה, איש באמצע בתוך כל הברזליות הנכתשת, ובמירוץ שנכרת, כל־כך רך תחוח הוא בשר ילוד־אשה, בתוך כל מוּצקוּת הברזלים הנכתשים, מסובכי כובד התאוצה הנוראה, הפוכים נמשכים נשאבים אל הסוף, אל הסוף שאפשר, שבו סוף־סוף נשארים, שעד כאן, שאין עוד. תופש מה? אני לא. מי כן? אף מי לא. רק לא. לא עגוֹל ושלם. סופי. מה זה לא? מה זה סופי? אתה יודע? אני לא. אף־על־פי־כן. נראה שזה הדבר. וכנראה שבאמת לא.

(מי שם צוחק מבין שיניו? חמור. אל תצחק כעת. לא אליך מדברים. – סליחה. לא אמרתי כלום. –). (אם אינני סתם מְתַסְבֵּך ומתפרץ אל תוהו: אם לא רק מקלות־דעת הרפתקנית קפץ אז לחצות כשבאה ממולו הרכבת השוטפת, וכל אחד יכול היה לראות ולעצור, ולא שום קול־קורא ולא בשורה היתה שם, ולא חלום נפעם, ותפסיק להציק בדמיונות! – כן? כך אתה יודע? או מה יודע אתה? או מה יודע מי?) מי איפוא יכול לדעת מה?

אבל שְׁמָבָל. די. איזה כולם. מה כולם. זה גמור. הביתה ילדים. על רצפת החדר־הגדול, על המרצפות האדומות־אפורות הקרות תמיד, מכוסה בסדין תחוב סביב גופתו, ושני נרות, ואמא, ואמא. ו… די. אין עוד. מהומה נוראה. לא כדאי עוד. מה מציגים הערב? משהו קל ומשעשע? נשאר מה שנשאר. רק זה אמת. בדיות בדיות כל השאר. הכל. כבו אורות. קיראו לאמבולנס. הביתה. ולנסיה, הלך לשוק, קנה בקבוק, אינעל אבוק, בזוג נעלים ישנו־ו־ו־ות.

הייתי שם לא מכבר. אין־השקט טילטל אותי לחזור לשם, לבוא עד שם לראות. הרבה נשתנה סביב אותו מקום. חרוש, מעובד ומטופח. כפרים אחדים שהיו אי־כאן אי־שם אינם עוד, ואחרים נשתלו, ומתאחזים ומשתדלים לצמוח, אבל הגבעות לא נשתנו, ולא משוכות השיזף, אותן שבהן נתחבא אז ההוא, עם החרמש, עם אלף־העינים, וגם לא פסי־הרכבת המתעקלים שם על־פני שביל דוֹמם ולא משוּמש, וגם הרכבת אינה עוברת שם עוד, מאז נכרתה הריצה מצרימה. הכל עוֹמד בעינו, וגם אותה חלקה קטנה אשר אליה הוטחו אז, לא ברור באשמת מי, או אם היתה כאן אשמת מי, וממנה נלקטו אז השנים אשר בקשת המתקמרת שנתהפכה מהר ונפלה, ככרוּתה, ראש לפני גוף, שטופי מהירות, אצו נרומו אז שני רוכבים עורגים להספיק, והכל, בכל כוח המהירות הצבורה בהם, כפול כָּבדם, ניחת בהולם אחד על רפיפות הקשר הענוג של חוליות הצואר אל הראש, נתפרק, ופרצו מתוכם, כזיקי אור, נישאות מתעלמות תוך כך, מתוך נאקה או צפצוף היחלצות, נצטפצפו שתי נשמות ויצאו כזיק אור ירוי למעלה, ושנים ריקים לגמרי נשארו שכובים במעוּוָת זה בכה וזה בכה, חובקים עפר וזה הכל.

 

עוד דרשה או שתים ואחריש    🔗

כן כן, אבל לא. בוא, נקום, נלך, נצא, זזנו? רק זה חסר שאתחיל להתייפח או אתה תתחיל לזלוג. נניח לזה. ינוח לו בלתי־מופרע בסיפורי־המעשיות. אין סיפור בלא מרחק, ואני אין לי שום מרחק. מי יודע אם ארחיק פעם. ובידוע, סיפור־דברים המעורר דמעות הוא פחות מסיפור, אולי לא, מכל מקום אינו. יישׂא נא כל איש מנת חלקו. ואל יבוא להזיד נזיד מעורר נפש, ולא יעשה מזה עסק, ויטרח נא וילביש בגדי אזרח מהוגנים על לבו ועל מבחר רגשיו, יחייך נא חיוך מגנב־דעת, ויהיה כמסיח לפי תומו, בדבר רחוק וצונן, שהיה היה לפני שנים רבות – סיפור ישר־דרך לאלהים ולאנשים, סיפור שמספר משהו, שמרצה מהלך דברים, מעשה באדם אחד או באחדים, פותח להשכיל ב“פעם אחת”, ומרחיק ועולה אל “ויהי מקץ ימים”, ומסיים כשם שיכול לסיים ובמה שיש לו, וסוגרים שומעיו ומהרהרים ופורשים הולכים להם. דברים אחרים זמנים אחרים, כפי שהם וכפי שנשתנו. הה, לעזאזל הזמנים שנשתנו ושלא נשתנו. מי צריך את כל זה. מה אני יורד לחייך. אתה רוצה שנחזור כבר הביתה?

מכאן היינו יכולים ללכת עד הגבעה ההיא, שאחריה מתפרשׂ המישור פתוח לגמרי. רשאי מישהו לטעון כי אין שם הרבה יותר מאשר כאן, אלמלא, אתה יודע, שאין דבר כזה. ועם זה נעשה לנו קפנדריה, בוא נחתוך ונעבור מכאן. יצאתי בוודאי מאפך. נלאית ממני. וכבר מבקש לך לקפוץ מכאן, כמי שנוטש ספינת־ים שעלתה על שרטון. הסיפור המסכן שלנו. הסכמת ובאת עמי לא כדי לשמוע בלבול נטרף, וכפיית פרכוסים כזו. אדם, כמובן, אוהב מעשה ישר־דרך, שנוטל אותו והולך ומַסיע, ופותח לפניו מקומות ושערים שלא שיער, קצת תוגות קצת אורות, ומוריד אותו לבסוף לא הרחק, מניח לו בשלום, נפטר ופורש ואיננו, ורק נשאר איזה הד, או איזו נהיית־לב נותרת בו לשעה, ומכל מקום לא מין סיפור שבר־כלי, סיפור מתחכם, מעשיה עם סממנים, כאלה או אחרים (ומוטב כבר שיהיו אחרים!), אם של יומרנות, ואם של אזלת יד, ואם של זה ושל זה כאחד, עם כניסות ויציאות, אתה יודע, עם תפאורות עולות יורדות, עם קולות נראים ובלתי־נראים, עם הפסקות חשכות שאין יודע בהן אם כבר זה נגמר או פה ממש האֶמצע, עם מיני עקיפין לא כשרים וכשרים למחצה, צורמים בזיופם, כשלפתע, אי מזה, לפתע פתאום, קופץ הדבר עליך, כלסטים, לאחוז בגרונך, הנפש או הדמעות, ורגע אח"כ, כמין פגע רע, נטפל ומעטיף אותך בטרדנוּת מוגיעה, להסביר לך או למישהו בעולם, ומתוודה לפניך, או לפניו, עד עצם הוורוֹד הפנימי והנקודה, שרק לצנועים, בלי שום נימוס או התחשבות, בּבוּאֵי השתקפות של שממון עם קישוּרי תכלת, כהתגלות עירום לראוָה לא־מרהיבה, אגב שפֹּה נזכר בעיקר ששכח, ושם בהכרח להספיק עוד משהו, במלה פותרת אחת, כאילו מחזיק בגרונך מרגע לרגע בשאגה: אתה מבין? ופתאום ולפתע מדלג, עוזב הכל, מתחיל רץ, רץ וצווח, מתנשם בקושי – כשכל אלה אינם עוד אלא באמת רק מק ורקק, במחילה, טפשות מטופשת, וכבֶה, דועך, סוגר ועוזב. ולמה אני אומר לך כל אלה, לא רק כדי שתדע, כי אם גם כדי שתראה שאיני רוצה לגנב דעתך, ולעשות לפניך עסק ממה שאינו, או שמחוץ לכוחו. אולי, אגב כך, קצת ייאָספו כל מיני שיירים חוצצים ומפוזרים ומרגיזים – וישולחו לכל רוח, ומזה והלאה, ונהיה לנו יותר נקיים, יותר קלים אולי, יותר נכונים ופנויים למסע הגדול, אלִי אלִי, כשיבוא יומנו.

הו, אי־אפשר שלא שמעת! נכון? אין ספק: שרקרקים. חטף שריקה עשירה, כצליל אבובי מלא, בלתי־מוחלף באחר. היכן המשריק? ואם אחד כאן גם בן־צמדו כאן, וחבורה קטנה תתלקט חיש קל, מן הסתם. “קוילפ” שמעת? קטיפתי כזה, רווה כזה, או גם “קוירלפ”, וגם ביתר פשטות: “קרופ” או “קלופ”, גרוני טנורי, הו, משם, שמעת? בבירור מוחלט, נכון? כזו שקוראת למישהו: הנה כאן, אני כאן. אלה! צמד – ראה! כבמעוף סנוניות חד, חַלק חומקני, והנה זה צולל לחַטֵף לו צֵידו, וזה בא מכאן. בכנפים כַּדוֹת ומתחדדות, ובצבעים הזורחים ביותר. אל המקום שירדו לחנוֹת – נלך? רוצה? שם אצל האשל הסכוּף ההוא. וראית איך אורו צבעיהם כשהתהפכו באויר? אתה מכיר את השרקרקים? ומספיק לזהות גם מראיית חטף ולהטיית אוזן? זו גבעה מופלאה. עדיין זורם בה הכל כטבעו (חטוף וקח לך מלוא חפנים בטרם יעלו לכאן שיכון). אתה עומד בלב הזרימה העשירה, התאותנית, השקטה למראית־עין, והרעבה אכזרית בעליל. להיטות חמדה של מי שמונו לו ימים קצרים.

ידעת כי ציפורי שיר קטנות אחדות מַכה בהן דפקן כאלף פעימות בדקה? וזריזים כבר חישבו ומצאו כי ציפורית כזו, כדרור, כירגזי, או כירוקית אחת, אם לפי מספר פעימות לִבָּן הזעיר – שנה אחת שלהן היא כארבע עשרה שנות חיי אדם? אץ־רץ שְׁעוֹנָהּ, ימיה מעטים, להיטותה להספיק דופקת בה, העולם מלא שונאים, כל רגע הטורף הופך טרף, קצת אתה מרפה מחשדיך – והשד חותפך, ובכל לולינוּת טיוּסו ירדיף השרקרק אחר שרקרקתו המחמיקה בגנדרנות, לבחון כך דבקות רוח אבירה במסות עוז ואומץ, והוא בנעים שבשירים יבטיח לה כי נחלותיו הן העשירות בשרצי העוף, ואת כל המרהיב להשתדך על פניו יכה בתחרות, ולא ירפה ממנה עד אם תיאות לו. וכמותם גם כל העולם שם, במדרון הגבעה, חָגלים שם מתהדרים לפני חָגלותיהם, מתקרקרים ראמות ותרנגוליות. ושם הלטאים הנוצצים בשמש פושטים פתאום מעליהם תנומתם שכאילו, ושוטפים כזרם עקלקל אחר לטאות חמקניות, שקוראות כנגדם ומתגרות בהם חמקמקות בצהלת שותקים. ומן האֲפר הרחוק באה צהלת סוס שריחרח סוסה וקיפר שלוָתו, או געיה רחוקה עמוּמה, כלוּאָה, של שור־פר שכיסופיו העבירוהו על בהמיותו. עם כל אלה הביו־חושים הזבוביים, שאתה מוצא על כל קן שמש, ברחשים אחרי ברחשות, נימפאות מוחאות כנף, שהחטפיות הללו עטות לקָצות בהן, ודבורי־הדבש מעומסות לעיפה, כצרעות החמומות הדוּרוֹת מחגורות־הזהב, וכולם מוצלפי שמש, סחופי בוהק, ונשוּבי רוח־ים, שיכורי שעתם הקוצפת, נוגעים ולא נוגעים בריח הקורנית החריף, ריח מנַגע, מתחת פלומת אבק־דרך מזמין הפריית מַפרים, קורא לרודפים ולנרדפים ולנרגשים, הפוזזים להספיק, ובתוכם גם לאלה אשר שעות חיי הזכר – עד אם הִפְרָה – כבר ספורות, רק יפרה וימות, והנקבה שהופרתה, היא תוסיף לחיות עד אם הטילה, תטיל ותיתם, ואחרים בהם אשר רק הנה עוד מעט הם מתחילים, ויש בהם גם שלא טעמו עוד דבר בחייהם, אפילו לא בקצה היערה, הו, אם אתחיל לספור כמה מן כאלה וכאלה מפליאים יש, לאן נגיע.

כאילו רוַח בי דבר ונתיישר. מה עוד פשוט וישר ושקט מאשר הודעה כזו: למשפחת הכחליים ארבעה בנים: הכחליים עצמם, השרקרקיים, השלדגיים והדוכיפתיים. ומי אינו יודע כי בשלושה הם ניכרים: במקורם הבוֹטה, בקולם הגוֹעה (הדוכיפת מקרקשת!), ובלבושם הגאה. ונניח לידענים לדעת כי שלוש האצבעות הקדמיות מאוחות להם לצורך מה, או כי דרבן הנוצה החורג מזנב השרקרק, סימן יקר הוא להתברך בו – לנו די בראוַת יפיים המפריחה כל עמוד, כל חוט חַשמל, כל עץ רם, דליל למדי ורם למדי, לעמוד על ראשו ולצפות בכובד־ראש, ולעוט בבת־ראש, בצליחה מפתיעה שהיתה מרהיבה להלל, לולא היתה רצחנית להשחית, ישר על אחד חוגג־שמש שלא היה זהיר או זריז כל צרכו. פעם אחרת אספר, או תקרא, וטוב מכל אם תיטול ותשקיף לפניך, על הליכות הדוכיפת המתהדר, או על שלושת השלדגים, לבן־החזה, הגמדי, ואותו הפרפור העקוד (לפי שוויתר על המחלצות הזוהרות של הכחול, החום והלבן־מכובס, והתעטף בטלית שחור ולבן, תלוי לו מרפרף מעל חלקת המים לבור לו צידו וכבר נחרץ גורל המסכן ולא יימלט), תוכל להבחין אז, בלא ניד עפעף, בין הכחל ובין השרקרק (שולי השחור בכנפיו של הכָּחָל, שזַמָּר לא יהיה לעולם, משוררות את טיב כחול כנפיו), הנהו לפניך על הענף, שרקרק זה, אמץ עיניך ותראה את הטרף בפיו, דבורה חטופה באמצע מסע דבשה, כעת הוא ממחץ ממנה את עוקצה, מהדיפה בניקוש על סדן הענף עורכה נכון בפיו, ומבלעה באחת, אותה ואת מתיקותה, בלי מאמץ, ולא ניכר דבר על פניו, לוהט כל עושר צבעיו העזים, הדור ורוחץ בתום חום היום ובשלות יפיו. מוטב אולי לא לדעת מה עשה לדבורה – אבל כבר הוא עט לחטוף לו אחרת, ולא ישוב ריקם – חיטף, סיבב, מזהיר כחול, זהב, וירוק זורח, ובצליחת סנונית חדה, שוב הנהו על הענף, קרבנו הממותק במקורו, ניקוש בענף לערכו נכון ולבלעו, ושוב ניצב לו שליו ויפה ותמים כעשב. כי שום רצח, כידוע, ושום רצחנות, לא פרעו מעולם שום שלוה או יופי.

היכן הם דרים? הקן שלהם? הה, אינך יודע כי לאלה אין קן? במחילות הם גרים. במחילות העפר. בתוך חומת הכורכר שבגבעה. לא ידעת? שם, החורים המפולשים העמוקים האלה החודרים עד אפילה, שם. יודעי דבר, שאין להם מנוחה עד שבודקים, עד ששולחים יד אוחזת אמת־מידה לתוך מעי העמוקה שבמחילות, גוששים ומאירים – מוצאים שם כחצי תריסר ביצים מוצנעות, בוהקות מלבינות באפילה, ואין דעתם מתקררת עד שלומדים כי משקל האחת ממש תריסר גרמים! שם דוקא, במחילות ההן הארוכות, האפלות ההן, שם יש להן מגורים, במעי המערות הערומות, על קצת ריפוד בָּטֵל של כנפי הדבורים והצרעות, שיירי סעודת הצאצאים, שם עולמם (והיכן שלנו? מה נתבוננת בי? ובאמת, היכן?). לא הבאתי לך מעשה השרקרקים, כדי שיהיה לנו כמין משל להמשילו. השרקרקים לעצמם, עוטי הדר, וקולם האבובי פוכה. הובר הברות צלולות – וכל הנמשלים לעצמם. כה מסוימים הם שאין להם צורך בשום משל, גם לא מחיי עופות וצמחים. ואפילו אני בא ומגלה אזניך כי גם החיים שלנו (הו, “החיים שלנו!”) חלקם מתעלמים במחתרת, דוגרים על לא תראה מה, וחלקם בחוץ, פתוחים לראוה ומתעופפים עטופי צבעונין מתבהק, חוטפים להם ככל שיוכלו, ונראים צודקים ביָפיים, בזריזוּתם, ובאומץ לבם לא ידע חת, אלה מהם שיפֵי־, שזריזֵי־, ושאמיצי־לב, ללא חת. והאחרים… כן, אלא שאיננו משחקים כעת במשלים ובנמשלים להשכיל. תפשת את “הקוילפ” הזה, את כל הזוך שבו, כשִלבוק צלול, אך פקע נפתח? דברים ידועים: מי שהוא יפה, אמיץ וכל השאר, פטור מצורך במשלים. די לו במה שהוא. וכוחו יפה. לא? אבל אתה צודק. לא הלכנו יחדיו כדי שאתפוש לעצמי את כל הדברנות. ואני מצטער: דברתי דיי. דבר אתה. האמן, כה צר לי שהטרחתי עליך רוב דברים.

אתה צודק. כמובן. לא יודע מה אוכל להשיב אז מה יש בידי להוסיף כהוא זה. וגם, אולי, כבר עיפת ורוצה הביתה? לא נתעכב. אם לא מוטב, אתה שואל, אם במקום בעקיפי שרקרקים אם לא מוטב שנספר באנשים, ובי, ובך, שהרי אלה אי־כך נוגעים קצת יותר? וכי אין גבול למה שאפשר למתוח ריחה של קורנית, של שרקרק, לכסות בו עולם ומלואו, עולם כה רועש, ומלואו כה תובע – ושזה די מגוחך לברוח אל צלה הדק של מקורקפת ריחנית אחת. ואל קולו המקרקר של כחל, ואם אין כל זה אלא פשוט, שתמטנות חמקנוּת, או אפילו פחדנוּניוּת כזו, ובקצרה: בריחה (הקשב רגע, שמעת? לא? לא כאילו פתאום, משם…), מה היינו אומרים? בריחה. כלומר מנוסה מבוהלת לאחור, ומה אם לא כך, אלא בריחה לפנים דוקא? לא עולה על דעתך? לא מבוהלת לאחור, כי אם מלוֹהטת לפנים, קדימה, או קרא לזה כרצונך, למקום אחר, ששם אולי סוף־סוף יהיה ריחה של הקוֹרָנית מצטרף ולא בורח? ניחא. וכי אינני יודע שרבים, ולפיכך מן הסתם, גם צודקים, שלא יוכלו לקבל, כי משקלו של הפשוש (שבעה גרם!) ואפילו של השרקרק ההדור (שבעים גרם!) אין בהם, בעצם, שום רצינות ראויה, אלא רק בין קצת שטוּת לקצת קישוט, ולכל היותר, קצת בידור, לאמור: כל העיסוק בזה אינו אלא תחביב. ומי שמתעקש רק מעלה על עצמו כי הוא קצת, במחילה, קצת מפגר, קצת נער שלא בגר, ויפה שיילך להיבדק ולמצוא איזו מן הסטיות הרעות חלות עליו והוא בצפרניהן (שמעת? לא משם?).

לא. ההוא שם – היה כָּחָל. המעבֵט מעופו בבואו הקרֵב אצל פני האדמה, כמשתעשע, וזר השחור סביב עומק הכחול בכנפיו, שיש בו תמיד ריגוש, להזכיר כי הדברים, על צד האמת, תמיד נרחבים ופתוחים יותר ממה שנראה לכאורה רגע קודם, כששכחו. קוילפ! צמדי השרקרקים חוגגים בכל עוז את שעת הַשפֵל השמש. העולם ספוג אבקת זהב. מה אומרת שעה ספוגת אבקת זהב לציידים, מלבד מהר וחטוף? אגב, לא חשבת מעולם על קוי ההיתקלות? כוָנתי, כגון קו היתקלות הדבורה עם השרקרק? זו עמוסת הדבש, בעצם צִדקת ריצת עמלה הכשר, וזה, השוחר לטרף באמצע גיאונות ראוָתו – ואפשר גם שלצדקת פרנסת גוזליו בחובי המחילה רבודת כנפי־החפיה של החרקים הקצוצים – זה רץ מכאן וזו רצה מכאן, ושני הקוים מצטלבים ואחד תהיה ריצתו תמה ואחד יהיה צולח במעוף קוו העולה שלאחר, עד ראש הענף. זה קו קשתי וזה קו קשתי, זה עד כאן, וזה מכאן והלאה, קו קשתי זה נמשך וקו קשתי זה כבר נכרת. איפה הוא? איננו. נטרף. נכחד. סולק. נמחק. נתבלע. לאן זה נתבלע? מרגע ששני קוי הקשת השיקו ונצטלבו זה בזה (איש כמהירותו, איש בחפזו להספיק) – מה בא על האחד ועל המשכו, שמעבר לעד־כאן שאליו הגיע, כשהכל סביבו מַתמיד בשמחה הלאה בדרכו אי־לאן, בשעת הזהב הזו או האחרת, ומה בא על האחד שרק עד העד־כאן שנפל עליו, וכבר הוא גמור ומגומר. אתה תופש משהו? או שכל זה בלבול אחד גדול? עוד מחשבת סרק אחת, לא רצינית דיה? אני, לא. מודה, לא תופש. הנה יד אחת זו. כן. והנה יד אחת זו. טוב. הנה הן שתיהן זו לקראת זו. למה רצה כעת רק זו לבדה, איפה היא ההיא שהתחילה לה מכאן ורצה עד כאן, מה עם ההיא? אל תראה שאני מחביאה מאחורי הגב, כאילו איננה, שכן ההיא שבאמת – מאחורי מה היא חבויה? מאחורי איזה גב, גב של מי, או איזה כלום, או איזה חביון מחילות אפלות, איפה היא איפוא? שטויות, נכון? הרהורי סרק. קו קשתי עולה כזה, פְטוּר משיכת הכובד, מרקיע לך משוחרר בהיפוך משיכת כבדו, אץ לו ועולה ועולה עד שתופשים אותו, ביד־לא־תרפה, חוקי הכובד, אוחזים בו וגוברים עליו והוא מוּכנע, ונוחת ונופל אליהם. מהר פי כמה, פטור שום מאמץ עתה, אם יתאמץ ואם לא, הם כבר מתאמצים בשבילו, באפס־יד, ונופל מהר בלתי־יכול עוד שום אחרת מזה. רק שָׁאוּב כולו וכלוא כולו בהכרח הזה שבקו נאצל זה, דמוי קשת יורדת (אבל, קשת מהי? קשת היא קטע ממעגל שלם, לא נכון? היכן הוא כל שאר המעגל? היכן השלם?) – יורדים משוּכי תאוצה אל גורלם, אולי הם כבר יודעים, אולי רק בשיתוק הבהלה ובלא שום דעת, כשההוא, החָבוי והנחבא אל שיחי הסידריות שיש שם, וגם לא תמיד מוסתר, הוא היודע, ההוא שבחיכיה, מובטח לו שיבואו אל תוך ידיו, אל מארבו, ולא ינוע רגע קודם, עומר שָליו וממתין להוריד עליהם חרמשו ממש ברגע בואם אל המקום היעוד הזה, המִצלב אשר בו חוצה הדרך את קו הפסים, ואשר לשם, מכל העולם, לשם הם רצים עתה דחופים כחָסים להחמיץ, וכל סדרי הבוקר הותאמו לכך, דברים נידחו או זורזו או עוכבו, כדי ששעת המפגש תתקיים נכונה, ובדיוק לכך הם רצים דחופים לשם, ובדיוק לכך רצה הרכבת דחופה לשם, ורק ההוא שם, שבחיכיה הסבלנית, רק הוא לא יחרוך רמיה, ואין שום אפשרות בעולם עשיר האפשרויות, לא שום אפשרות אחרת שהיא: הכל כולו סגור ורק זה. כוּלוֹ מוכרח. אבוד במוכרח. אחי מלפנים וחסן (אחמד) מאחריו, צמוד וחובק מתניו, בטלטלת השביל הרעוּעַ, לפני שצולחים את סוללת הפסים, נספיק נספיק, אמר לו אחי לאחמד. מי יודע למה נתכוון, ומי יודע מה ענה לו אחמד, אולי ענה אולי לא ענה, כי בטרטור הגבוה של האופנוע באוּצוֹ, קשה לאמור לענות ולשמוע, וצריך היה רק עוד קצת, רק עוד רבע רגע, או רק רבע מטר, כדי שבאמת יספיקו להינצל ממכת היד החותפת, בקלי־קלות אפשר היה להספיק, אילו רק עוד טיפת קצת, ושני הבאים אל קו הפגישה היו ממשיכים אז בריצתם בשנַים, זה היה רץ הלאה לעסקי קרקעות הקרן־הקיימת, וזו היתה רצה מצרימה מי יודע לאיזה טוב או מוטב – ריצה אחת גם התמידה־נמשכה לה שטופת דחיפותה, יפהפיה כריצת נמרה פורצת, וריצה אחרת כבר הוכתה והפכה התפרחות, אחי וחסן אחמד מתפרחים במסלול הגבוה למעלה, והאופנוע, שלא בטובתו, מתפרח במסלול הכבד למטה, וכבר הוא מהופך, מתגלגל מתפרפר, הפוך כחיפושית הפוכה נלבטת כל רגליה, בכֶסל נלעג ואומלל, וגופי השנַים, איש־איש מהם על־פי תנופתו, פורטים את המסלול הארצי האחד לשני קוים נפרדים מתפרחים לאויר, ונתפשים בחוקי הכובד שהשיגום עד מהרה מן ההשתחררות לרגע מן הארציי, ונופלים באותו קו קשת נרהב, של מִתאר גבעות יפות, או חמוקי גו משגשג נאה, שנרום ועלה וכמצפה לשלמוּת הקו המעגלי, ופתאום נרכן, וירד במעוקם, מהר, נערף בתלול, ובלי הרבה סבלנוּת עתה, ובתאוצה כחתף, איש־איש על ראשו, לחטוף את השבר בבסיס הגולגולת, ונהלמו, הולם אחד, לא איש הילֵם עליהם מכתו, אלא איש איש מהם נהלם מַכּת עצמו, הולם כובד עצמו, אשר צבר כל חייו, יחד נחבטו וכל אחד לנפשו, ושני זיקי קוים אחרים, לא ידועים, לא ממשיכים אותו קו אץ לתכליתו, שמלפני רגע, שני קוים כבר היו פורצים למעלה, דמויי קו אש, והיו עולים, כל קו אץ לתכליתו, ישר ל – ישר ל – לא יודע ישר לאן, שם בסיבוב ההוא הנורא, אצל פסי־הרכבת, כששני קוים השתנו פתאום מריצה ישרה עלי אדמות לשני זיקי אש מזנקים, ואולי עדיין זה בגב זה, שתי נשמות כאלה פורחות ברעדה, בלא דעת כלל איך זה, והכל חדש להם בלי לדעת עוד מה נוהגים כעת ואיך עושים, בעצם יום חורף נאה וצלול אחד, סתם יום שלישי שכיח אחד, האחרון בחודש שבט, כשהכל סביב במלוא רעננות ירקותו המתחילה, הצומחת והגשם כבר הנה תלוי ובא (למחרת גם טיפטף כל שעת ההלוָיה), והולך ונעשה למיצי צמיחה ולבלוב, והשקדים שבבוסתנים יעלו עוד מעט על יבשוּת עצמותיהם החשופות עתרת פריחה מתפייטת כעננים, כדרכם תמיד בלתי יכולים אחרת, בתוך כדי תקופת טו בשבט, שם – –

עצור בי. אנא. נתעַמם עלי. איני יודע עוד (והאופנוע, דרך משל, מה קרה לו, ההמשיך לאוּץ במהופך וגלגליו טוחנים ריק – אן נופץ לרסקיו, ומי בא להתעסק עמו, לגמול חסד של אמת… לעזאזל, האם זה חשוב? יש ערך לאיזה אופנוע “סאנבים” בכל זה? לא? אין?). הו, חביבי. (גם אתה? לא כאילו קראו? משם? אי מזה? לא כאילו קראו מכאן? למי? מי קרא?) הה, בוא. אבד ממני מנוח. כאילו משהו נגע בי. ומשהו אין לו בי מקום. אין לו שֵם ואין לו מקום. אל נא תביט בי ככה. מה היינו אומרים או הולכים לעשות? מלא בי עד אפס מקום. כצב זה הנושא שריונו באשר ילך, גורר עמי סיפורי דרשותי באשר אפנה. אחוז ומאוּחז בלא־ישתנה־עוד זה, ומפסיד, כאילו, את האפשר הלאה, ושצריך, על־כן, אולי, לקחת יום אחד ולזרוק ולהתנַער מכל אלה השיבושים, ולכל רוח, ולהתחיל סוף־סוף, משהו. מה זה המשהו? כן כן. טוב. נעזוב.

אגב, הייתי שם לא מכבר. סיפרתי לך? ממש על מקום החציה הזה. הרבה נשתנה אבל לא הגבעות מזה ולא משוּכוֹת השיזף מזה, ולא פסי הרכבת המתעקלים שם על פני השביל הזה, שביל לא משומש שהעשׂיב לגמרי והוביש, ופסי־רכבת שאינם משמשים עוד שום רכבת שהיא, מאז נכרת הקשר למצרים (אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע להכריע – אהה, כמו מישהו – הלא עוד היה היום אתנו – איש מקריח ומבוגר, אבל עדיין יפה ורחב־גב – והיינו מוּרוְחי כל הסיפור המעוקש והלא־מתחיל הזה, – אבל הוא היה החלטי: זוכה בכל או מפסיד הכל). ותם ונשלם. זה מצד אחד. ומצד אחר – לעזאזל תם ונשלם. מה זה תם ונשלם. לא תם ולא נשלם. אדרבא: עוול ורשע ולא שום תם ונשלם. ולא שום ברוך דיין אמת. איזה דיין, איזה ברוך. מכת עוול ולא דיין. ורק הוכח שם מחדש, בפעם האין־ספור, כי גם לעוול יש כוחו של האין־סוף, עם שלמות התם ונשלם. ואם כך – איזה מין עולם הוא זה, ומי צריך ולמה לקבל? בוא נקרא. נרים קול, נשאג לא, לא ככל שכוֹחנוּ מגיע, ויותר. תקרא? כי גם אם אקרא ואקרא ואקרא, גם אם אתן כל לבי בקולי ואקרא – מי עונה, היש עונה, אם אקרא ואקרא ואקרא? ואני קורא. נורא אני קורא. כולי.

גם היום כמו הרבה – אני כאן. גם היום כמו הרבה אני בחיכיה. גם עתה, כמו לעתים, רעד פתאום בכתפי: אולי כעת? אולי הנה זה? עצבות רועדת. חיכיה רועדת. עניו עד מאוד וראשו מושפל. אולי כעת. לא מדברים בזה. רק הוֹוים את. ובעמוקה שבשתיקות. גם היום כמו הרבה. אלי אלי. הנה כולו כאן בחיכיה. נשרף לבו בציפיה. הגד, דבר. שגם אתה. רק אות. אות כלשהו. נענוע הן. רק לדעת שלא לתוהו ולא אל בלימה. בוער לוֹ, בוער בוֹ. נשרף. הגיע עד מקום שאי־אפשר עוד ממנו. עומד תחתיו. והוא כן רוצה. אתה יודע. ונותן כולו. יודע שלעולם לא יגיע אליך, ועם זאת בלתי־יכול שלא לצאת לחַפש. לעולם לא ישיג מקומך. ועם זאת אין לו מנוחה שלא לבקש, שלא לשאת אליך עיניו תמיד. בשעתו ולא בשום שעה, במפורש ובעקיפין. מתוך המולת בזבוז עצמו, ומתוך שיטוט על גבעות, גם קודם כל־מיני גם לאחר כל־מיני, דברים שעושים ושאין בהם – פונה לעברך, מאוד, כראש צמח אל השמש, מתמשך בו. נורא. הלא אתה יודע. הו, כן. ועצוב. עד לדעוך כגפרור. אילו רק פנית, אילו שעית. מה יעשה בכל ההִפעמות הכלוּאה. הזו. אליך.

כספינת־ים על שרטון, מתוקע בעצב יֶבב, כספינת־ים על שרטון. עד כאן נִיסָעתי. ומה כעת? אֵלי, נשמתי משתוחחת. נטוי אל לא־יודע. וחסר עד תכלית. ורק לוחש בי. שלא להשלים. שאָסור. ושצריך אחרת מזה. מה עוד? אדון, נשמתי בי משתוחחת.

קראו לי? קראת לי? מחר תקרא לי? פעם? אה־ה־הוי, אני שואג, לא יכול עוד, אמור, הגד, דבר אלי, קרא לי קרא. אני כאן. בחיכיה שהכל בה. וכשתהיה קורא, אם תהיה קורא, לא תפסח עלי? הו, פעם, כשתקרא? הו, כן. אבל מה כל זה. מי יקרא למי? מה פתאום? ולמה יקרא, הה, כלום, שכח, אין ולא כלום, כלום אין, ולא כלום. אבל אם לא־כלום – למה איפוא כל זה? אם אין – מה פה זו כל העמידה הכסילית הזו הצועקת אין־כלום? אם כלום אז מה מתפוצץ בי, ומה רטט החיכיה המרעיד הזה? סתם קדחת? קדחת ורק הבל ולא כלום? ואם בכל זאת? הנה זה הדבר: מה אז, אם בכל זאת?

גם תמול שלשום הייתי כאן. פונה ולא יודע מה. ויום אחד פה, הייתי עומד מול כותל גבעת הכורכר הזאת אשר השרקרקים חיטטו ובנו בה מחילותיהם. צופה בעופם בלתי־מחטיאים במלוא מהירותם ישר פנימה ונעלמים. קצת בחיוך על אומנותם הנוצצת, קצת בהשתאות אל האפילה הבולעת. והכל היה סביב בעצם הצהרים הענקיים שלו. כאן הייתי עומד כשפתאום אירע. אבל דבר לא אירע. רק טשטוש ציעף ירד עלי. עיפות, או סמאון אור. ואבד פתאום הקשר, ושום דבר שבעולם. כבניתוק של מצור. ולא צהרים ולא כותל ולא ציפורים ולא זמזוּם ולא עולם. ואני, גם אני לא. נכחד הכל ולא נותר דבר. מזומזם ונבוב הקיף פער בלע. דבר לא נשאר ורק העמידה הזו. ההיעצרוּת הזו שם. והמבט הנשוּא מלמטה אל למעלה, וחדל שום ראיה שהיא, באותה חיכיה, שהיא אולי הדבר, שכאילו יום אחד אולי יבוא יום אחד, וכעת נתנחשלה פתאום, העלתה, חינקה בגרון, כשודד, וכל קשר עם החוץ, כבר אמרתי, ניתק, כבצוללת שקועה, ולא מבחינים כלום. רק שיש. רק עובי קיומו ידוע, כמתוך זכרון מישושי, חסר משקל. רק שיש. גיבוב של דברים שבאים זה על־יד זה, חסרי שום יחד הכרחי. נסחף אל מערבולת, חדל־אונים מעצור או מהיעצר, ואין עוד אלא כמין פירור בטל, שגם הוא כבר הוסחף ואבד, ולא שייר אחריו אלא כמין הבהוב, הבהוּב בטל של רצון, או אולי, קצת ביקוּש, כן, או להיפך: נורא ביקוש, ביקוש בלתי־דומה לשום הבהוב, כמין נקודה, רוגשת בתאוָה, עיוורת ומיוחמת, עולה על גדותיה, ולא שום דבר זכוּר אחר, ולא שום דעת מרובה, אפילו פחותה לא, ושום ממשוּת ניתנת למישוש, או לאחיזה ולא שום מגע: רק זו הרצִיה העזה הזו, ולא יודע לומר יותר. רציה שאין לה שום גוף. רק היא. ועומד בלי דעת ולא יודע. ורק יילל זה שעולה ובא. מתחיל בנקודה סמויה, רחוקה, אבל שופעת. כמו אולי דם, או כמו טובע בים, חַם. פתוח סביב. איזה סביב. איפה יש. שמש אחת בריקות השמים. איזה שמש. איזה שמים. מושאר בעולם. בחלל השמשי.

הלב, כבעוית, כבתוך ריק. כמו נלכד. מכֶּה בך איך היו ימיך כָּלִים בכלום. הולכים כָּלים להם. כָּלים ימי בכלום כלים ימי בּכלום. ואני – לא לזה. אני הלא לתת. אילו אך ידעתי. וכל השאר רק בזבוז בלי חסך, יום־יומי, על כל מיני נפסד ומוּפסד ומיותר מלכתחילה, מה לא הייתי נותן. יום לא יום לילה לא לילה, ואין עוד שום צורך ולא שום הצטרכויות ולא שום דבר. רק כולי אליך, ידי אליך, גופי אליך, נפשי אליך. ונשימה אחרת, נשימה שתתחיל, והרגשה כי הנה, הפעם סוף־סוף, כי הנה זה, כי בכל השאר אין שום חפץ, ואין לי כאן ומה לי כאן, לא כאן ולא מה, ולא הוֹ, ולא הי ולא ההה. לא. תן לי הפעם, תן וארוּץ במה שאני, ככל שאני, במעט הזה – רוצה למות את החיים האלה, רוצה להיות מתחיל אחרת בלתי־יכול עוד לא יכול עוד אין בי עוד כלום לשום כלום מכל האלה האלה. אבוּד, אבוּד עד אין מתום. עשה שיהיה. עשה נא שיהיה. ואולי קרֵבה ובאה, שעת הדיבור שלשמה נברא הדיבור, שבשבילה יש לנו דיבור, כדי לומר וכדי לשמוע, כדי לומר הנני, אני כאן, ולשמוע קוּם, ולשמוע לך־לך.

אז לא. לאן אפנה. ולא זז. ולא הולך. ולא מש. כאן אני.

כאן אני. כולי. דבר אלי, הו, דבר אלי. ריק ורק קשוב. שום כלום יותר. ראה אותי, עומד, לפניך, מַמתין. לא ימוש, כולו, בעמידה. יודע כי כולו לא הרבה, לא חשוב, וחדל ערך. ורק זה כל שיש בידוֹ, כל שיכול להיות. דבּר, תן לי אות: הו, אל תתעלם הפעם. אל תשאיר אותי בלי. אל תהא פונה מעלי, אל תפנה בלתי־אומר, מתעלם בשתיקת שמים ריקים – עמוד, הֱיה כאן, נוכח, אף כי אולי עזות־פנים היא לבקש כל־כך. עומד ככה, מוּשפל ראש, קושב, כאשר לא קשב איש, כולי בקשבי, נפשי בקשבי, דבר אלי, דבר דבר, השאר נא אות, אבי אבי –

האם גם אתה, האם גם אתה רצת לשם, אחי אחי, לשם לשם, לצאת מכל מה שיש זורם לו לסתמו? או לאן? בנסעך כך שוּט ונסוע, לאן זה אחי, אחי הגדול, רחב הגב וטוב החיוך, מה היה שם קורא לך שרצת כה מהר נחפז להספיק? מה היית מבקש שם בנרחבות ההיא הלא־בנויה ההיא שמעבר כל הזה שיש לנו? ומה עוד נשאר? צמא לא ירוה, רעב לא ישבע, אש לא תשקוט – עומד רחוק. הלב מתפלץ. מספקות. הוודאות מגיעה עד תומה. שריד עקום עדיין רועד. כמו –. להיות ב –. ולהיות נכון. לכל הרוחות. להיות נכון. ואין. ואין. ואין. רק ישימון אַין. רק שמים ריקים. ומה לעזאזל כל הבכי הזה. אבוד עולם אני. היה לי פעם ואבד. (והיו בו סביונים, וחורף וצפרני־חתול, ומאוויים, ופרטי פרטים קטנים ומלאים, וחיוך מחייך היה ולילות פשוטי שינה עמוקה ואחת.) אבוד חיבור. אבוּד במה־שיבוא־יבוא. ימח שמו ושם זכרו. ואחרי זה – מה?

ומה בא אחרי זה? ומה בא אחרי שזה לא בא? נקטה נפשי. לא יודע. ואל מה הולכים? ואל מה חוזרים? ומה עוד כעת? ביקשו ממך שתהיה? מי ביקש ממך שתהיה? מי ביקש מה? לא ביקשו. היכבד ושֵב. ושתוק. אין עונה. לא ממש ולא ייתכנות של ממש. כמו מה? כמו, אין כמו. עד כאן. אין עוד. לא כאן ולא מה. לא להישאר ולא לחזור. מה נשאר?

פרצתי פרץ. לא? פרצתי פרץ. היכן אנו כעת. אבל, כיון שכך, כיון שכבר פרצנו, כיון שאת הנימוס ואת הטעם הטוב כבר דרסנו בעקב, שמא לא ניסוג כעת בלא כלום, ולא נישאר רק רטובי כלימה כאלה על השטות שלנו, ועל הדברים המיותרים שאמרנו, בסיפור הזה שלא עלה בידינו, בדוֹחַס דיבור כזה שכפה עליך היגדים והיגודים, בוטים ומפורשים וחסרי שום עלה של צנעה – אבל כיוָן שכבר התפלשנו כצפרדע בבוץ הרגשני הזה, מוכפשים ומתכּפשים כפי שאנחנו, כיון שכך, כיון שכבר עומדים רטובי נכלמוּת, למה לא לקחת ולהוסיף כעת דבר, שתמיד נזהרים ולא אומרים, או שלא מגיעים לומר, או לא מעזים. מטעמי דרך־ארץ, שכבר הזכרתי, ונמנעים מאמור כל עוד יבשים ונקיים ומנומסים למהוגן, לומר כעצת היטב ועד הסוף, לא באותו הסוף ההוא שאין אחריו, אלא בסוף נוח האפשרי, כמו אופק העמק שלנו, ולחטוא ולומר את הנדחֶה, אם כבר חטאנו לכל ובכל, ואם נתפשנו כבר להשתפכות גולשת כזו, ואתה זה כבר מתבונן כי במנוד ראש, ואולי מסתייג כבר לקחת עצמך מזה, ולהתרחק ממראה רכרוכי שצפוי אולי להתגלע עליך, או כאילו קראו לך לראות קלקלת שיכור בקיאו – בוא נחטוף ונאמר מלה, בין כך ובין כך לא מעשיה יש לנו ולא חוקיה ולא הכרחיה (או שאתה, חביבי, עודך מייחל, שמא פתאום תיסוב הרוח וישוב ויקום לנו סיפור, כמדורה עוממת זו שהריחה רוח, ופתאום מתוך כל הבלחותיה עמעוּמיה ופחמיה – לבת־אש תעלה, בהירה, זהובה, עושה אור וטוב, ונתחיל סוף־סוף רואים ונושמים לרוָחה – ייחול כה יפה שאכזובו הרצוף לו רק יגדיש הכרת אשמתי לפניך) ורק כיון שכך, אי־אפשר יהיה הפעם להיות מתחמק מהיות אמיץ יותר, ויגיד מי שיגיד מה שיגיד, לא יודע מי יגיד ומה, כיון שכבר נחרץ הדבר להידרדר לדיבור שאין מה להתפאר בו, אלא רק להסתלק בטרם נמצא לומר דבר אחר, אם נדע, אם לא יחמוק בינתים מפנינו, ערפלי וערמומי מהיתפש לו, כצלופח זה הנשמט מיד חוטפיו, מרוב רגשה או מרוב עמימוּת־הדעת לומר נכון, ושלא להחטיא את המלה הנכונה, המחויבת, וייראה הדבר עושה לנו בושה ככל שייראה, וכמתוך עמידה דיקלומית, מגוחכים על איזו גבעה נידחת בשדה, הרי דוקא דבר זה, אולי יהיה מציל מעליבות הבכי שנתייפחנו ברבים, בקול, ולפני כל, ויציל ולא ישאיר כל זה כמין קיווּי למנוד רחמנות, וכטעם שנשאר לאחר נוכחוּת שלא בטובתך, בהצגה שעשה מחולל שערוריות אחד –

בוא, הלא כבר חטאנו לכל, ולהגינות ולטעם הטוב בעיקר, ובטרם ניאלם דום, נאמר מלה, מלה אחת, לא השתפכוּת סרוחה, לא געגועי לב טיפש, גם לא ציורים או סמלים, ולא כל כפל משמעות שהוא, ולא שום עקיפין, שכבר נכשלנו בכל אחד מהם ובכולם יחד, אלא הפעם מלה אחת של דיוק, אם אמנם יש כזאת, אם היא בכוחנו, מה לעזאזל היינו אומרים? מה היינו אומרים? אתה יודע? או, האם יש כזו כל־עיקר? לומר נכון במקום הנכון, לומר משהו בכל הכואב הזה, קרא לו כאשר תקרא, כלום השם חשוב, ושיהיה פורץ לפרוץ אם פורצני הדבר, ולשיר אם זה שר ומשתורר, ויפרוץ שיש בו, מין מלה, שאם אמנם יש כזו לשם מה כל השאר, כל אלף אלפי שיש בו, הו, מלה, שאם אמנם יש כזו לשם מה כל השאר, כל אלף אלפי המלים והדיבורים, אם יש אחת גואלת, אם רק אין זו אלא טפשות לחשוב שיש, אבל שאם יש כזו, נפלאה מופלאה כזו, אין עוד צורך בכל השאר, מחוירות כולן ככוכבי בוקר בזרוח שמש, כל שאר המלים הרבות על צירופיהן, סיפוריהן ולהטיהן, וייגָאל העולם בדיבור אחד (מצחיק!) – ושאם לא כן, אם כך לא, אין ברירה, איפוא, אלא כתמיד לחוג סביבן ולעוג מעגלים אין־קץ ולחזור אל שלשלת הסיפורים וההגדות, אל הדיבורים ואל הגניחות, ואל הבכיות, והשתיקות, ואל הסחור־סחור של מצבים ואוירה וגיבורים והתפתחות, ויוּכח מחדש בפעם האין־ספור כי בכל זאת אין יפה מסיפור יפה, יפה מכל מלה קטנה ועזה אחת, ובלתי־קיימת, שתוכל כביכול לגאול עולם – יפה כזו שתדע לא לשבש אהבה למכאוב, לא להפוך ייחוד של אושר לכיב של עינוּי, שתדע לתת את פתיחוּת הפריחה שיש במה שיש, כדי שיגיע, כדי שיהיה יש, כדי שיאהב, כן, תיפח רוחו, שיהיה אוהב כל עוד הוא מַשהו, בהחלט, ובכל כוחו ולמעלה מכל כוחו, מה כל כוחו, אפס וריק כל כוחו, כפלים מכל כוחו, שבעתים, אוהב כזה עד שהעולם כולו יהיה שופע גולש אהבה על דפנותיו הללו הישנות, המפוחמות, מוכות השמש והרוח ושאר התלאובוֹת, אבל הבלתי־רוות, אוהב עד שאתה והכל אתך מתחיל עולה וצף, דבר או דיבור שכל כולו אהוֹב, כזה שאם לאהוב אז לאהוב, שאם לאהוב אז כמו משוגע, בלב גדול בלי גבול בלי שוּם גבול בלי יכולת לגבול, מעבר לכל מותר, לכל אפשר לכל אי־אפשר, עד שנוגע בשני הכתלים מזה ומזה, בהולדתך מזה ובמותך מזה, ולכל הרוחות, ושופע גולש ועובר בלי שום גבול, הו – לא? מפני שלרוץ פורע־גבול, שלהספיק מעבר לכל־אפשר, וה יוכל להתהפך רק להרס, להרס ולא לשום טוב – כי אין היות בלי עצוֹר. בלי בְּלוֹם בעוד־מועד, לפני חציית קו ההרס, בלי קבלת ענוַת הכניעה לגבול, וקבלת החוק, ושאסור ושלא נכון הוא לבוא ולדרוש דרשה על לרוץ עד מעבר כל גבול – אלא, אדרבא, לתבוע כיבוש עצמך, והבלג, וציית, ועד־כאן־תחוּם־שבת, ועד הצנע והצטנע, והתכנס בסוד הצמצום, בהרכנת הראש והלב, ושגדול מאמוֹר “רוץ” הוא אמור “עצור”, ונכבדים מכל הם דוקא הגבולות, המותר־לך והלא־מותר לך, והתואר המתאר בקו סביב־סביב שאין מִבנה קם בלעדיו – הו, מה אני יודע, מלבד מה שאין לי עצה ולא יעוּץ לאיש, ולא איש עצות אני, ואל יחכו ממני, ולא יודע מה טוב ומה טוב יותר, ולא על־פי מה נעשים החכמים חכמים, ולא איך לצדוק תמיד ולהיות צודקים, ורק זה מכל הדברים שאינני יודע אני יודע: שאם כן אז כן ושאם לא אז לא, שלא – הוא לא, ושכן – הוא כן, וגדול וחָפשי ויפה ופתוּחַ כשמים, כה מלאים למי שלבו מלא וכה ריקים למי שלבו לא מלא, מה אני יודע, לא יודע אלא רוצה, ורוצה בי, ומה רוצה? רק זה: רוצה להיות יודע כן כשכן, ולא כשלא. כלום כה קשה דבר קל זה? ועליו להרעיש עולמות? כה מוּפלא הוא? לא. אבל כן. מאוד. ואין מופלא ממנו. וגם לא זה חשוב אלא רק זה לבדו חשוב, תמצית הכל: שכן כשכן, ולא כשלא. לדעת למוּת על לא. ולדעת לחיות כשכן. לדעת לחיות כֵּן. בכל כולו ובכל כולך. בכל יכלתך ובכל יכלתו. במאודו ובמאודך. ולמעלה מזה. אמן.

תש כוחי. גם אתה? נִטלה נשימתי. צמא לי. גם אתה? הו, אלי, צמא לי. צמא בי. אני, כולי. יודע שראוי היה להיחבא מעבר מַשהו ולא לאמור כל־כך אלא רק באיזה עקיפין, ושבדיוק מפורש כזה – ככה לא אומרים. אך משהו רץ לו מאליו ואומר. וגם אסור להחטיא ולא לומר, כשבגרונך מתפרפר הרגע הזה של פרפוּר בגרון. ולא יפה אולי, ולא נכון אולי היה, אלא, רק ללחוש היה צריך, או לשתוק כאבן, ולהמתין עוד ועוד, אלף להמתין ועוד ועוד, עד שיגיע זה לכדי בשלוּת אמירה, שמעמידה לה פנים שלפי תומה, ומוליכה שולל ומכוונת לתפוש – ומכל מקום לא לצעוק. האם צעקנו? בושה אם. האם גם ידענו מה לצעוק? מה ידענו? כשור עקוד או כאייל יערוג? חביבי שלי, יהי רצון ולא בזבזנו צעקה. לוּ יהיה הרגע מלא את כל הלא שלנו, ואת כל הכן שלנו. לא הכן הזה הנהדף תמיד והמנוּדח, לפשרות מסורסות, אלא הכן־כן שלנו. כן, כל עוד הוא כן, כל עוד אנחנו כן, נער אותי נַעֵר היטב, אין בי יותר, רק זה היה והגיע עד אמירה. זה המעט: שכן כשכן, ולא כשלא. הה, אלהים, כשזה כן זה הכל, אתה, ובך, ובידיך, בשתַים, ובלבך, ובראשך ובכרסך הזו, ובאבריך ובמעיך, ובחמדנותך, ובהליכתך. ובמיציך, ובסבלנות ובחוסר־הסבלנות ובכל מה שכוחך דיוֹ להגיע, ולמעלה מזה, יודע כבר? יודע מה? לא. אי־אפשר. פי אלף מזה. מתאר לעצמך? ובכן, גם פי אלף מזה! המון, נורא, יותר, הרבה יותר, מאוד מאוד, כמו האוקינוס השקט, והאטלנטי, וההודי, והצפוני והדרומי, וכמו הגבוהים שבהרים, והעצומים שבעננים, מתחיל להיות ברור? כן? ובכן, גם פי אלף מזה! – הכל הכל בכן הזה. וכלפיד בוער. כלפיד בוער. מה עוד? יותר מזה? הרבה יותר? כן. יותר. קורא אל מעבר לאפשר שיש בעין, מעבר לגבולות שבהם אתה, – נתפחדת? – ומה שתזכה לך בריצה אחת כזו לא תזכה בשום הליכה אפשרית מאה ועשרים שנים טובות. ואם המוגבל שבנו ינצח, מטעם יפה זה או אחר, ונישאר לנו בתוך הגבולות, יהיה עלינו להיפרד אז, וארוץ, איפוא, אני לבדי אל מעבר לגבול עד גבול חציית קו המוות. אמרתי דבר רע? אינני יודע עוד. ויישאר באָזניך כמין סיפור או כמין דרשה, דיבור או דברנות, מוקצים מחמת עומס, נטולי שום מרחק של ראוֹת מרחוק, נטולי הומור, נטולי רוחק של הבחנה, הכל יתכוֵץ ויהיה פשטני מדי, נוגע מדי, וחסר שוּם דיבור אחר – ולא יישאר אלא רק זה: שכן כשכן.

הערב מתקרב. השדה כולו שוקק אדוָה. כל ראש עשב הפך זהב, וכל הזהב מתרטט זע, על החריש זיז הבלָחות רטובות, והאובך באופק מתחיל נפתח, מסנן ריגשה עמומה, בשולי הריקות הבהירה של השמים החיורים, מרכך את צָחוּת קו האופק ואת חוֹד דיוקו הגֵא, נושם מַרגעות, כביכול, אף כי אין שום מנוח, ולא שמץ בי, כרוח עובר בי, חסר שום סבלנות, שום כוח המתנה, שום אורך־רוח למה שאינו כלול בכלל התאוָה הזו, הנעקצת מֶרי, להשליך ולנפץ משהו, או לקחת ולרוץ אי־לאן, לכל רוח ולאשר יהי, ואפילו אם לא, אלא רק לכבוש פני ולהיאָלם דום, וגם לא כל זה, אלא סתם להתנדף מזה. בלי שום דבר ולא כנגד שום דבר, פְחֵה בי ואיעָלֵם. לא יעמוד לבי בגעגועים הנוראים האלה. געגועים בי ואין לי. דומני כי אצא עתה, אלך לשם בשבילי העפר ההם, כנגד השמש היורדת.

יש ריח למשעול האבק. הרוח נשתתקה. הכל נאחז קשבה. אתה שומע? האם גם מי שלא ידע את טילוּף היחפוּת פעם, בעפרי משעול־שדה, התמים כגבעול חרוז עלים, האם גם הוא יוכל לשמוע את רחש העולם הלובש שקיעה על כל גָדלו? יום יורד. כּבד כפתרון. אבל מבהיר עד ריק. הלוֹך בלאט אחר גמלו, אחר חמורו, או הוא לנפשו, לאחר יום־השמש בשדה, הלוך וטלוף ביחפות במשעול החוּם, כמו כשעוד היה הכל מלא אלהים ועשיר, הלוך במשעול היחפים, המאבֵּק לו, הנותן ריחו, המרַגֵש קצת פּוּךְ אל אלכסוני הקוים, המגיעים עתה בהתחברות שכוּחה כמעט; כולה מגע אחר, בשפע סחרחר, בזהרורים וקוים שאין להם קץ, גם לאחר שהקיץ הקץ על הולכיהם אי־כאן. וכתמיד מתפזזים כאן זוהרים, ותמיד ימשיכו. וגם קו ההולכים שנערף באמצע, לא נגמר אולי, מפני שכלום לא נגמר, כי אם רק מוסיף והולך, נוטה הצדה ממקום הפתאום, וממשיך אל קו ההליכה, והחי ישא את מתו, בהיאָמנוּת פשוטה בתוך הלא ייאָמן, כאפשר צנוע וחסר שום משקל בתוך האי־אפשר החונק בכבדו, כמין לחש מֶשי בלתי־מופר, אשר אין בו אלא נשמה בוכיה, אם אך ייעשה קצת שקט לקשוב. ומישהו, אולי, יהיה כעת מבין מַשהו יותר, לא כן? ואולי גם יבין את סדרי הקוים הגדולים ההולכים, ואת סוד הקוים הקצרים הנערפים על דרכם, ואת החוטפים ואת נחטפיהם, ואת הדורסים ואת נדרסיהם, ואת יפי הטורפים ואת צדקת נטרפיהם.

מה אתה הולך לעשות כעת, חביבי? העכרתי רוחך? צר לי. ושבעתים צר שלא יכולתי לעשות כלבבי: לספר סיפור פשוט. הסיפור שלנו לא התחיל, נותר לו מחוץ. אולי פעם. וזה של הפעם יישאר לו בלתי־בא. ואולי גם מוטב כך: בלתי נחרץ, ומקווה, לפיכך, יותר. לא כן? האם גם אליך נישבה פתאום עתה השתיקה? כי אני פוחת מהר כעת מהיות איש דברים. אל תביט בי ככה. לא כלום, ורק מאוד לא רוצה. ורק כן מייחל. אם תרד עד שם, תגיע לכביש, לא תוכל לטעות, ובאוטובוס העובר שם תוכל לחזור בשעה קלה. לאן אני? אלכה עד כה, אשתהה ואשוב, מציץ אל הבהוּבי הקוים הפורחים בשמש, מעל אותו אשל העומד כבר בתפילה. לך לשלום, חביבי, והייה זהיר בחצותך את הכביש ההוא, שם למטה.