א    🔗

אכן, מכבר הגיע תורו של סיפור חבקוק ותמיד נדחה מסיבה זו או זו. אבל היום נפתח בלי שהיות ונספר.

תחילת דברי חבקוק ידועה למדי. ופשוטה מאוד, הנה ככה –

אבל דומני כי מיד כאן חובה עלי לעצור, עוד בטרם אפתח, ולמסור מודעה כי סיפור זה תחילתו בהכרח תהא עצובה קצת, וגם סופו עתיד להיות עצוב ומזה אין מנוס – ורק באֶמצעוֹ, אולי, יהיה קצת אחרת ולא רק עצוב. ומי שחושש לעצבות, יברח לו אל כל שמשמח לבוֹ, ושלום על נפשו.

ובכן, חבקוק. אבל כמובן לא חבקוק של: “עד אנה אדוני שיועתי ולא תשמע, אזעק אליך חמס ולא תושיע”; ולא של: “למה תביט בוגדים, תחריש בבלע רשע צדיק ממנו”; לא אותו צדיק אשר האל גם שמע קולו ואף ענהו לבסוף ואמר: “כתוב חזון ובאר על הלוחות” וגומר, ואמר לו: “כי עוד חזון למועד” וגומר, וגם אמר: “אם יתמהמה חכה לו, כי בוא יבוא, לא יאחר.” – ההוא, כמובן אינו חבקוק הזה, כלל לא. מי אני שאדע לסַפר על ההוא יותר ממה שיש לפנינו בשלושת הפרקים: פרק המשא אשר חזה חבקוק, פרק על משמרתי אעמודה, ופרק תפילה לחבקוק הנביא על שגיונות.

הזה שעליו אני בא לספר היום, ושתור סיפורו הנה הגיע גם הגיע – לאחר כל הדחיות למיניהן – כלל לא נקרא שמו חבקוק, ידידיה היה שמו. ולמה איפוא אני קורא לו חבקוק? – פשוט, מפני שכך קראו לו. מי? כמובן, כל אותם פוחזים צעירים שאני הייתי אחד מקהלם; הללו שלעולם לא די להם בשם שכינה בו אבי הנער את הרך הנולד לו ביום בואו בברית, אלא מוחלים הם בקלות על השם הנושן, זה הקוֹנךְ הריקן, רעושים לו שם אחר, שם יסכון לו יותר, לדעתם, קולע יותר ומבטא את תמצית חידוש היותו – וכי אינך יודע, וכי לך מעולם לא קראו ב’שמות'?

ובכן, קראו לו חבקוק. איש רזה היה, בינוני בקומתו, קצת מגביחַ. קצת מקריח, חָטמני מאוד, מאנפף מאוד בדברו, וגבותיו מונפות לו עלה ורדת מעל עיניו החומות המיוחדות במבען, ואולי, – ואל נא תישא לי לעווֹן השוָאה זו – אולי חומות היו כעיני כלב, כלב־זאב כוָנתי, הלא תדע.

ומה היה לקהל הפוחזים הנזכר למעלה ולאיש הזה המגביח המקריח, הקשיש מאתם בעשר שתים־עשרה שנה? הה, הנה עתה באה לבסוף אותה פתיחה זנוּחה, שכבר פתחתי בה כמדומה למעלה, והיא פתיחה פשוטה מאוד, ככה:

פעם אחת, ואני בבואי בראשונה לירושלים, גולה למקום תורה, ואמי נלווית אלי לראות עד כמה טוֹבוּ כל סידורי שם וסדרי אשר סידרתי ונסתדרתי, ועוד לה מאה עצות ועצה לעוץ לו לטירון בהלכות סידורים וסדרים – והנה לקראתנו ברחוב, אצל תחנת האוטובוסים, איש חָטמני אחד, קצת מקריח, קצת מגביח, מחייך רחבוֹת, ומקדים שלום רחב – ואמי משיבה לו שלום כלשהו ומצביעה עלי, הגולה הצעיר, בלא להתכוון לכלום, לאמור: “הנה הבאתי לךָ קצת חבר…” – דברים מהוּגנים ורגילים, בלא לשער עד כמה הרחיקה ראוֹת, ועד כמה, מכאן ואילך, נתגלגל אותו “קצת” שהציעה בדרך־כלל מתון ולא מחייב כלוּם – ועלה וצמח והיה למה שהיה, מחוץ לכל המשוער, ולכל שיכול היה להיות משוער.

ואכן, כבר למחרת היום, ואצל אותה תחנת אוטובוסים עצמה, מי בא לקראתי, חָטמני, ומגביח־מקריח, ומחייך בשיני תירס גדולות, בצעדו צעד טופף קצת, המניע גווֹ וכתפיו לפנים, הלוך והשתחווה קדימה בתנודה קצובה, – מי אם לא אותו מיוּדעה של אמא מאתמול, ובידו, מה בידו, בידו היה נושא תיבת כּנרים, ובה, כנראה, כינור.

“לא ידעתי שאתה מנגן!” – אמרתי לו בהתפעלות לא מכוסה, בעוד לא תמו ברכות השלום הטובות.

“לא ידעתי שלבך לנגינה!” מדד ואמר לי הלה.

״הו, מאוד!" סיפרתי לו בהתפעלות, אף כי, על צד האמת, הרבה הרבה הגזמתי באותו “מאוד” יומרני. ואמנם, מה היה לי ולנגינה, מה ידעתי אז? פיק פיק הבל וריק. מאום לא ידעתי. כל הנגינות שכאילו ידעתי עד אז, נחלקו לשתַים: אלה שקראתי עליהן ואלה ששמעתי עליהן. ואילו את הנגינות עצמן לא שמעתי ולא ידעתי. תזכור אילו נגינות אפשר היה לשמוע אז אצלנו – מחוץ לילל כל חברי בשעת שיר השירים “יה־חלילי יה־עמלי”, ו“הנסיעה לירושלים דז’אֶם וקונסרבים!” – ומחוץ לבימבוּמי אבא כשהיה מבמבם לו לעתים יה־בּים־בּם־בּום, עצוב וחולמני – איזה עוד נגינות מחוץ לאלה יכול היה שיוָדעו לי? הלא אתה יודע מנין באתי, ומה היה שם חוץ לפרדסים אפלים, למשוּכוֹת של אקציות, לפעימות מנועי הבארות, לרשרושי האקליפטוסים, לצריחת העורבים קודם היורה, למקח באידיש ולממכר בערבית, וחוץ לנעירות חמור מופלאות קודם השכמה – מה עוד חוץ לאלה היה שם במקומנו לקשוב ולשמוע? אבל את המעט שידעתי על הנגינות הבאתי עמי, נרגש ונפעם, ובלב שומר קדוּשה – מז’אן כריסטוף ומבית הדוד משה.

ז’אן כריסטוף לפניך ותוכל לקרוא ולראות. ואילו בבית הדוד משה היה פטיפון. קופסת פלא יקרת מציאוּת, ממורטה ונודפת לוֹעזוּת, היתה לדוד משה, ריחנית היתה וקצת נכרית, כאמור, כעשן מקטרת אנגלית, או כטיב יין זר; ותריס היה לה לזו להיפתח, וניצבת היתה על כך מיוחד, ששימש גם ארון תקליטים, וכשאדם בא וטוחן לה בידית שבצלעה, ומניח קלוֹת את הזרוע בעלת הראש העגול, הממוחט – יהיו פורצים אליו צלילים, ואם עוד יוסיף ויגחן ויצמיד אזנו אל אותו תריס – והיו הצלילים האלה מהמים אליו ותוֹרעים קול גדול, שיהיה משכיח באחת עולם ומלואו ובונה באחת עולם ומלואו, אחר ולא ידוע עד אז. ומעתה אם אך יחליף מחט על כל צד וצד (כמודפס שם בפירוש: לא תשתמש במחט אלא פעם בלבד! – שנעשתה לנו כמין סיסמה בת שימושים שונים), ואם יחזור ויטחן בידית, ויכוון את הזמן כשהדוד משה אינו נם תנומת הצהרים שלו – יכול יוכל אז לשמוע ולשמוע אין־קץ (“דבש מצאת אכול דייך!” – פסק לי פעם הדוד משה כשנוכח בשוּבו כי עדיין אני מאזין כאשר הניחני בצאתו; אף כי אני חייכתי עלוּמוֹת ובלבי אמרתי: דבש מצאת אכול כמה שתוּכל ואל תוֹתר!). לא יכולתי לבלתי שמוע, מחוץ לכוחי היה לנתק עצמי, וגם היות התקליטים לא מרובים לא הפך לשום מעצור, או לגבול של ממש; אדרבא, שומעים ושומעים וחוזרים ושומעים, כל אחד אלף פעם ואחת, עד שהכל, ועד הפרט האחרון, יורד תהומות ומשתקע כאשר הוא על קרקעית הוָייתך, ממוזג בתנודות האקליפטוסים שמעל הראש, מעבר לחלון, תמים ואחוז בהרות אור מרצדות, מהול ריח הרהיט הממורט, ומפכּה עם הדממה שבחדר הגדול והריק (לבד מטפיחות כפותיה היחפות של קדיה העוזרת החולפת כה וכה), ועם שלוליות גדושות להט אדום שנתבהק על המרצפות האדומות בקרני השמש שנשתטחו שם דממות.

לדוד משה היו אמנם גם שאר תקליטים לרוב, אלא שהללו, אהה, רובם ככולם חזנים היו, אותם אהב, ולהם האזין בהתעטף עליו רוח געגועים על ימים שאיני יודע עליהם הרבה; כל מיני “ד׳ ד׳ אל מלך רחוּם וחנוּן”, וכל מיני “בשר ודגים וכל מטעמים שהם” – שלא היו אלא מעוררים חיוך לעג זידוני על פני ועל פני ישי רעי. אך לבד מאוצר חזנים גלוי ולא־נדרש זה, היה משוּמר גם אוצר מועט אך מופלא, חתום לכל ופתוח רק לי לפקדו. שם היו קטעים מאת צ’ייקובסקי, העשויים בנקל למצוץ את הלב, והיו פירורים מאופרות, מזו ומזו, וקארוזו, שאליאַפּין וגָאַליקוּרצ’י, וכן גם “רומאנס אנדאלוז” לסאראסַטה, אשר אותו ידעתי לשרוק חדות עד להבהיל את כל העורבים שבצמרות הגבוהות, שלא פסקו מהתאונן בקול, ועד להתמיה את כל החבריה שהיו מפסיקים ומביטים בי בבעתה בעברי, שורק על פניהם ועיני בעננים, ידי בכיסי, כתפי מוּגבהוֹת, ואני מצייץ דמוי כינור בעיני, ודמוי משאבת־נפט חלוּדה ומצרצרת בעיניהם, עד כי היו מעוֹגגים אצבעם מול מצחם ברמז מפורש, ואחדים אף היו נוטלים ומטילים בי רגב או איצטרובל מן הבא אל היד, למען סייעני בזה להתעשת מהרה ולהיות לבן־אדם: אוּסקוֹט, אינתה אל תאני – היו נוזפים בי עֶגלונית, החרש, אתה גם כן!

אבל באוצר הדוד משה היה גם הקונצ’רטו לכינור של בטהובן. הו, מה אתה יודע. ואת זה שמעתי כשאצבעי בין דפי ז’אן כריסטוף. כן. עדיין בעיני לא ראיתי עד אז לא תזמורת ולא מנַצח, גם לא הכרתי עוד את כל כלי התזמורת למיניהם, ורק יכולתי לשער מה הם ומה מראיהם – אף כי כל זה לא מנע כלום ממני מהתפעל, כמובן, לעילא ולעילא, וממצוֹא אלף דברים מופלאים, אשר איש לא היה מעלה על דעתו למצוא, ולא פטרני כלל מקבל על עצמי ומנצח בשתי ידי ובעשר אצבעותי ובמגחי ראש סוערים, ובטלטלת כתפי וכל גוי והוֹלך בעוז ממערכה אל מערכה את בטהובן הגדול ואת כל כת נגניו הקסומים עד פסגת הנצחון – והוסף ושורר קטעים קטנים ובּמבּם עליהם קטעים אחרים, ורקוֹע ברגל את הקצב כעשרה תופים, והתמוגג עד דמעות, ועד אושר, ועד דמיונות מופלגים במראות ובצבעים, אשר לא עלו על דעת אביהם יוצרם ולא שיער כי ייתכנו, מעבר לכל שעה, מחוץ לכל מקום, ובביטול שעת ארוחת־הערב – עד שקץ בי אחד מבני הבית, והיה מואס בי ובשאון נגינתי וברוב העוָיותי המשונות, והיה נוזף ומשלחני הביתה, במפגיע, לאמור: “הו, די לך הפעם!” – ואני כשיכור קמתי ובוססתי בחולות שבין הבתים מעוטרי הקזוארינות והאקליפטוסים המאמירים, שר, נלהב, בלתי־נפגע מן השילוּח הביתה, חולם, רוקם, מניע יד, ואין מקום בחזה ללב ההומה אל מרחקים ואל פלאים ואל מסתורים, ואל לא כאן, ואל לא ככה, ואל מעבר כל זה, מעבר כל אלה, מעבר כל יש – הנה כל הזה שיש לך כאן, פה, ככה.

אַל תתפלא איפוא, אם זה היה אשר שאלתי את חבקוק (אז קראתי לו כמדומה, אדון כך וכך, כיאה, והוא גיחך ותיקן ואמר לי שמי ידידיה, בהדגשה, כאילו היה קורא שמו מן התנ"ך כאיזה עדניה, יוֹזבד וידיעאל!) ועודני במלים הראשונות אליו, וכבר אני שואל: “ואת הקונצ’רטו של בטהובן אתה יודע?” – ומצרף שריקת הנושא הידוע כדי שלא יטעה בי ויערבב מין בשאינו מינו, וגם כדי שידע כי אני מן היודעים אני, ויודע את אשר אני שואל, ואפילו אם מעקימת שפתי ניכר כי שואל אני במופלא ממנו, כמי ששואל גשם משמים צחים, בהטלת ספק כה מפורשה, ואשר הוא על־אף כל זה, התכחש לה בלא קושי כלל, ואמר פשוטות עד תדהמה:

״כן.״

“כן?”

״כן. אמנם אינני ישה חפץ, אבל מנגן אני," אינפף המקריח החטמני הזה מחָטמו המחוטמָם, כאילו לא אמר כל דבר מיוחד.

“הו!” אמרתי ולא יספתי.

"באמת?״ אמרתי, כשאספתי כוחי לאמור.

״אתה רוצה לשמוע?"

“ואתה תרצה לנגן?”

“למה לא.”

“מתי?”

“למה לא עכשיו?”

״עכשיו? כלומר, ממש עכשיו? אמרת עכשיו?״

ומפקיר כל מה שאותו ‘עכשיו’ היה אמוּר מלכתחילה לכלול ולשאת בו, אותה הליכה שנועדה לתכלית שהיא, או לעשיה נחוצה שהיא, תכלית ונחיצוּת ללא סְפק־סָפק – הכל נשתכח בלי שום היסוס.

“אז בוא,” קראתי אליו, והייתי נכון לאחוז בידו ולמשכו אחרי בתנופה, אלא שהוא דוקא פתח בהליכתו המשונה, הנופלת ומשתחוָה לפניה בתנודה, מחייך מאוד, בלא שאשגיח כי גם הוא הפך פניו ממחוז הליכתו וביטל חפצו, וחזר על עקביו למעני, והשאיר איזו תכלית טובה ונחוצה שהיתה מזומנת לו קודם פגישתנו תלויה בלתי שלמה – והכל נדחה ונתפנה לצדדים, כל המזומן לו וכל המזומן לי, והלכנו יחדיו לשמוע את בטהובן על כינורו הבלתי מוּכח עוד של חבקוק, שקראתי לו אז ידידיה, בהיסוס מה, ובתענוג גדול שלו, כאילו קראתי לו, נאמר, עדניה מן הכהנים!

לא היה צריך להרחיק הרבה, על צד האמת, לא היה צריך להרחיק כלום, אלא רק להפוך פנים ולהיכנס בשער החצר, עם פשפשו התלוי לו בנס, פשפש נסרי־עץ ישנים, ולרדת בריצה במדרגות האבן, גֶרֶם אחד, ועוד אחד, אבל בבואנו אל המישורת לא לעלות בכניסת הבית רחב־המרפסת, אלא אדרבא לנטות בחזקה משם וימינה – לא לנו הכניסה הראשית – ולצלע הכותל, כן, ועוד שמאלה, ולהקיף במשעול המצומד לכותל, העשוי שקיפים ישנים וקצת מתרפטים מתחת הרגלים בנקיפה, ועוד אחת שמאלה, ובכניסה היורדת מטה במדרגות אל הפתח הנמוך.

"כאן אתה למטה?״

“במעמקים.” התיז את העין, כקורא מן התנ"ך, “למטה אני גר,” אמר לי וחייך.

ונכנסנו מהרה בדלת, שכלל לא היתה נעולה, והיינו בתוך חדר שחלונותיו הקטנים עפים למעלה מפני הקרקע שבחוץ.

הה, הנה זה החדר שבקרוב אהיה בו בן־בית. לבלי מוּש ממנו כמעט, שידעתיו לכל פרטיו, זוויוֹתיו, וכלי תשמישיו. אבל לא היו שם כמעט כלי תשמישים. האמת היא כי לא היה שם כלום. חברי זה החדש היה בלי כלום. לא סבל מהיות לו כלום. כך היה ידידיה הוא חבקוק – כלום לא היה לו. ומכל מקום כלום לא יותר ממה שהיה שם בחדר. ובחדר לא היה כלום. שולחן, כסא ומיטה, ארגזים אחדים (שיצאו ידי שימושים שונים: ארון־בגדים, איצטבת־ספרים. מזוה לאוכל וכו'), כולם דחוקים לקיר, מסולקים לצדדים לפינות, והחלל כולו היה מפוּנה וריק, ורק באמצע ניצב זקר לו עמוד התוים כמין כף־יד מונפה וחוברות התוים בה. ועוד נתגמד שם, דחוק מן הצד, פח אחר, מותקן כך שאפשר לשים בו מנורת נפט, והריהו נהפך אז תנור (“אשר אוּר לו בציון ותנור בירושלים!” – גיחך בוקר חרפי אחד חבקוק, וגאה אינפף לפנינו פסוּקו). ולמעלה מעל הנקבים שבפח שופתים קומקום שירתח לאטו ויהביל ויעשה תה, כשיהיה מתבקש לשתות תה, בין הא לדא.

אלא שכל זה לא נתגלה, כמובן, אלא רק בקרב הימים. ובאותו בוקר לא היה מכל זה אלא כך: – “שב” – אמר לי ידידיה בבואנו פנימה, והורה לי על המיטה כסוּית שמיכה צבאית אפורה, מאין כל כסא בחדר, ופתח את תיבת כינורו. ואף הוציא כינור (לפי שבסיפור אחד יש מעשה באדם שהוציא מתיבת כינורו – גרזן דוקא!), ואחז צואר כינורו בידו, והתברר כי ידו יד לבנה היא, ארוכת אצבעות וצפרניהן מגובעות, מאורכות, כגבות קליפות אגוז – ואת הקשת הוציא ומיתחה, וכבר כינורו תחת סנטרו, והוא מפרטט מיתריו לכוונם.

“בטהובן, קונצ’רטו לכינור ברה מג’וֹר” הצהיר חגיגית (את השם בטהובן הגה אחרת ממה שהייתי אני קורא בז’אן כריסטוף…). ועם שרקע ברגלו שלוש וארבע, פצח והתחיל מנגן. אצבעותיו מזה נתרטטו על המיתרים, וידו מזה הוליכה את הקשת, וגבותיו נסעו והלכו, עלו למרום מצחו, ומצחו הופשל לאחור, לפאת גבחתו, ועיניו החומות נבטו לפניו, וסנטרו העלה חטוטרת בת מעיכת הכינור.

אבל מה שיצא מתיבת הכינור היה באמת בן־דמותו של מה שהיה משמיע הפטיפון של הדוד משה בחדר אדום האריחים, אף כי עוול יהיה שלא לציין כבר בהתחלה, בלי לפגוע באיש או בזכרו היקר, כי משהו דהוי היה בנגינתו של האיש החדש הזה, לא רק מהיעדר התזמורת, אלא גם, חוששני, מחריקה פה ושם, משחיקה של כלום ומצליל שלא תמיד עלה בידו ככל חפצו הטוב, ולפיכך היה נעדר מכאן אותו ברק מיוחד שהיה מתלקח בהִשמע התקליט שבארגז הממורט – ועם כל זה לא הפריע הדבר בכלום, הכל נבלע, ודעתי היתה בלועה בו ובמעשה נגינתו, במעשה הפקת הצלילים לעיני, איש עומד וכינורו אומר שיר, לא תחבולת מכונה מסותרת, כי אם תולדת ידי זה האיש שלפני, שידיו כאן עושות בפלא, ואף כי חָטמני האיש הזה, מגביח־מקריח, ועיני כלב חומות לו, הריהו שר בהתלהבות גוברת, מתוך מרתפו זה שאין בו כלום, אלא הוא.

 

ב    🔗

וכך הקיש ברגלו את ארבעה פעמי התופים, ובחמישי כבר הצטרפו כלי העץ ואמרו שני פסוּקים, ושוב באו התופים, ופריטת הכינורות שמרה על התפיפה להלן, ואז בקע הנושא השני (ובכן, יש כאן שני נושאים – ולא כליל מנגינות בזו אחר זו אין ספוֹר…). ואף נמצא שם מעבר – מנושא אל נושא, הנה ככה, ואז קם ונכנס הכינור. בהוד מלכות. בא ומטפס ועולה ומעפיל מהר אל שיאים. ואחוז בנושא ההוא, המפורסם, והפלג אל מחוזות נרגשים – הביא חבקוק והוליך קשתו על פני המיתרים, ואצבעות שמאלו עופפו ריטטו על המיתרים. ואחר־כך הניע, פתאום, המנגן סנטרו וקימט מצחו אלי לאות – להפוך לו דף בתוים, אבל אני לא ירדתי לסוף סימנו הזה, והוא נאלץ להפסיק נגינתו ולאוּץ ולהפוך בידו אוחזת הקשת. לא ידעתי עוד פשרו של סימן מוּסכם זה, כשם שלא ידעתי דבר בתוים האלה, ולא הבינותי בהם סימן וחציו, כשם שתמהתי ולא עלה על לבי כי ה"אלגרוֹ מא־נון־טרופו״ הרשום בראש הפרק אינו שום נוסח לחש מוזר, ליודעי־חן בלבד, אלא פשוט: “מהיר אף כי לא מהיר מאוד”, “רהוט אך לא נחפז”, או מעין זה. ואחר־כך היה צריך להפסיק ולהסבירני פרק אָלף להדיוטות – מה פשר הענין העמוּם והסתום הזה, המכונה “רה מג’ור” מעיקרו? ולא קל היה לרדת לעומק הדברים וללכת מישרים בבקעה הזאת שבין מג’ור למינור, ולפקוח אוזן ולב ולהבחין בכל דקדוקי מירוְחי הסולם, ולתת כל ‘דיאז’ נוֹסק במקומו וכל ‘במול’ נוֹחת למקומו – ולהוסיף ולהפליג בעמק פלאים זה, כשהנפש, בפועל, הולכת ומתרחבת, מוסיפה ומתעשרת, והכל סביבה מתבהר, יותר ויותר מתבהר, יותר ויותר נפתח, ועלֹה וָרדת הולכים, מרֶה נמוך לרֶה גבוה, וחזור חלילה, ועוד נוטלים גליון נייר ומשרטטים עליו בתנופת יד סולמות סולמות, ורוקעים מקצב ברגל ושרים ומשוררים בקול מתרונן. ונוטלים לכינור ומכנררים מכאן ומכאן, בעל־פה, ובעל־לב, ובשפע, מן הגדולים והבהירים והפשוטים והגאיונים שבניגונים.

הו, מה, כי הייתי נורא בוּר בכל. בושה לספּר ולא יתוֹאר עד היכן. לא ידעתי כלום, לא שמעתי כלום. כולי לא היה בי עד אז אלא נער בא מן השפלה. אוהב פריחת השקדים בחורף, חומד פריטות מנועי בארות הפרדסים בקיץ, והוזה תמיד בהקיץ, בשעתו ושלא בשעתו, תם ותמים כציפור על ענף, כאיצטרובל של ברוש, ודבר אינו יודע, אפילו לא יודע שלא יודע – כזה מין עיגול סתום ולבן ותמים.

וכך נתבררו בשעה לא קלה ענינים גדולים וחשובים, ובזה אחר זה הגענו אל הלארגטו ואל הרונדו־אלגרו שלאחריו – וסקרנו בחטף מבנה הקונצ’רטו בכללו, ואצל בטהובן בפרט, ומה חידשו כאן חדשנים, להוציא כל אותם בוקי־סריקי דהאידנא, ומה כנגדם רשמו גאוני עולם ביומניהם, ומה רשם הוא ביומנו, ונודע עם כך כי רשום ירשום אדם דברים ביומנו, דבר ליום דבר ליום, ואפשר לפתוח מחברת ולראות – וביום כך וכך נמצא כתוב ממש מה שמחופש: פסוק נאה ושלם, שטעון עם זה רמזים לא מעט, מעוררי תיאבון פירושים: “כל העולם מלא אלים!” – כך ולא פחות היה כתוב במקום אחד באותיות דפוס מצוירות להפליא, וראויות להרבה עיון, ויותר מזה להתפעלות איך־מעצור, שגם נתון־ניתנה לו בנפש חפצה!

ומכאן לכאן וכבר באה שעת הצהרים ואחר הצהרים, והלה שהכינור בידו מזה, והקשת בידו מזה, פישט פעם אחת קמטי מצחו העולה ויורד. ושאל אם לא יתרצה האורח להדר פניו ולסעוד עמו בסעודתו, סעודה קלה ולא נחשבת, לא כלום אלא רק להתפרנס בצלחת מרק, שהוא יודע להתקינו מניה־וביה מירקות בלבד, אלא שטעמו יהיה כטעם נזיד דשן וטוב, אשר הכל בו ומה אין בו, עגבניה ובצל וגזר ודלעת ושמיר ושית וכרפס וחור ותכלת, משביע מאין כמוהו כשמוּשׂם לשולחן עם פרוסות־לחם לרוב ובשֶׁבת אחים גם יחד, לב אחד צלחת אחת וכף אחת – ובכן מה?

אָמוֹר ועשׂה. ובעוד הנזיד שפוּת על כּוֹפח הפח שנקביו מטפטפים אורה ושמחה, ואנחנו משייטים ומפליגים אל בטהובן בתקופת הזוהר, בין אופוס (עיין ערך!) 55, שהוא סימפוניה “ארואיקה”,57 שהוא סונטה “אפסיונטה”, 59 שהוא שלוש רביעיות ידועות לשם – ובין אופוס (כנ"ל) 73, שהוא קונצ’רטו מהולל לפסנתר ולתזמורת “הקיסר”, לרבות אופוס 68 הסימפוניה השישית־הפסטורלית; והדברים שמחים ומעוררים ופותחים מעיינות נרגשוּת וברק עינים, וצורך דחוף ובוער לפתוח ולשיר מכאן ומכאן, ולרצות לעשות בעולם הרבה והרבה דברים בוערים וגדולים ועולים לשמי־השמים, כובשי לבבות ומביאי דמעות גיל ותודה.

הו, כן. כמובן. ואחר־כך ישבנו ואכלנו שבת אחים גם יחד את נזיד המרק ההוא, כאשר הובטח, על לחם רך וטרי, שטעמו היה עבה ומחומא. אף־כי זר ומוזר למדי – אבל אילו היה פסנתר כאן בנמצא, היינו מניחים הכל והולכים לפרוט בו לאלתר, ולהשמיע בזו אחר זו שתי יצירות כבירות ועצומות ונרגשות ומלאות אהבת נעורים לוהטת, ככוכבי הכסיל בליל חורף צח – “האפסיונטה” האחת וה“וולדשטיין” השנית – ועד אז, ומאין פסנתר, בעד עובי המרק, היה החָטמני הלה, נופח באדים הסמיכים, ושר ככל כוחו המועט את הנושאים העיקריים, סומך עלי ועל דמיוני החי, ומוליך בידו הלבנה הארוכה, דקת האצבעות צרות הפרקים ומגובעות הצפרנים, ומראה איך משתלשל דבר מדבר, ואיך מעפיל הרגש ועולה מפסגה לפסגה, מעלה־מעלה, ועד שיאי אֵל.

 

ג    🔗

וכבר עמדה שעת אחר־הצהרים, כשנתגלה לפתע כי הגיעה גם הגיעה, ואולי אף איחרה את כל המועדים, השעה לפרוש ולרוץ לעשות דברים נחוצים שונים, שנידחו ונשתכחו כליל, ונתלקטו עתה והיו לקהל נושים קצרי־רוח ותבעניים. – “הזמן עובר!” – אמרתי ביאוש כמעט, אף כי בלתי יכול עוד לעקור ממקומי וללכת.

“הזמן תמיד עובר. המקום במקומו והזמן עובר,” אמר הלה נשגבות כשם שסתומות. מניח כינורו ענוּגוֹת בתיבה ומשיב קשתו למקומה.

“כלום לא הספקתי,” התאוננתי לפניו, וקמתי ממקומי.

“מספיקים את מה שנקצב להספיק,” אמר לי אז, “אי־אפשר להספיק יותר, כשם שאי־אפשר להספיק פחות מן הקצוב לאדם.” – גדולות כאלה אמר לי בלא שידעתי כלפי מה. “ואתה עודך צעיר,” אמר לי עוד והגביה מצחו הגבוה למעלה, “הכל עוד לפניך להספיק. רק התחלת.” אמר וחייך אלי, “בן כמה אתה בעצם?” שאל, ואני חשתי כי דבר חדש ולא ידוע כלל הולך ובא עתה, דבר מיוחד מאוד, ומוזר לא פחות, וכאילו מחוץ למחוז שלנו.

אמרתי לו. אבל דעתו לא נתקררה. באיזה יום נולדת, תבע ממני, ובאיזו שעה?

לשם מה השעה? מה נפקא מינה? אגב, אם איני טועה, היתה אמי מספרת בסיפורי פעם־אחת־כשהייתם־קטנים שלה, כי נולדתי, כמדומה, עם זריחת החמה, אלא ש…

הדבר עודו על לשוני, וידידי ידידיה המוזר הזה, והכרת פניו חדשה עתה ולא כצביונו רגע קודם, כמי שאֵש נגהה פניו בגחנו אל המדורה, שלח ידו, המוזר הזה, ונטל גליון נייר, שירטט עליו בחטף מעגל נאה ביד אמנים חרוצה: חוברת אחת רבת מספרים ומשונה הופיעה אי מזה על השולחן הקט, והוא עילעל בה במהירות לא תיאמן, מצא מה שביקש, והטיל בקדחתנות נקודות אחדות בתוך המעגל ההוא, ששׂירטט על פני אותו גליון, שהיה עדיין שטח ריק ומשתומם בריקוּתו אל הבאות ואל הצפוי, וממלמל ומהגה כל אותה שעה דברים תמוּהים ובלתי־נשמעים, זרים ומוזרים, וביניהם משובצים, ככל הנתפש, שמות כוכבים ידועים למדי, אף כי בלא תפושׂ לצורך מה, כוכבים כגון נוגה, ומאדים, שבתאי וצדק, וגם כוכבים ידועים פחות, כגון אוֹראנוּס, נפטון ופלוּטוֹ. ואולי עוד כמה שמות או כינויים או השם יודע מה הם, שניתלו סביב אותו כפוף על הנייר בשרטוטיו כמין הילת־נוגה שלא מזה והוא כולו בטרחה מרוכזה ושקדנית מותח ומחבר נקודה לנקודה בקו ישר ובטוח, במחי תנופה אחת, כמי שאין שום ספק לפניו, ומעלה פה ושם סימנים מופלאים מאוד, לא ראיתים עד הנה בשום מקום ובשום ספר, ושמעם לא שמעתי, כמין שפת רזים, ובורא כל מיני זוויות וכל מיני קשתות, ומעלה במגע עפרונו הרץ מיני משולשים ומרובעים, כשהוא פוסח על כל אותות השאלה שהעתרתי עליו באמירה ובהעויה לרוב, אבל פולט מקרבו מרגע לרגע קריאות התפעלות, כמי שנתגלה לו פתע מעל ראש ההר מראה קסם מרנין ומפתיע, מלים נעתקו מפיו, ועיניו הורמו מדי רגע כשל קורא נצורות: “ככה?” – – – “האמנם?” – – – “הלא זה יוצא מן הכלל! – – – “לא ייאמן!” – – – ועוד ועוד, ו”כביר!" ו“עצום!” לא נעדרו, ועושר תארי הגזמה והפלגה, ובשפע. והוֹסף את עיניו שהיו מרגע לרגע מונפות אל רחקים רחוקים, הרחק הרחק לא כאן, וחוזרות לכהרף ובאות ונתקלות בדמותי המשתאה (הו, לא בלי חרדת־מה עמדתי ונתכסיתי לצורך הגנתי בהעוָיה דמוית־חיוך), וחוזרות חזור והתעופף אל המגָעים בההוא טמיר ונעלם שלא־מזה. וכבר לא ידעתי מה אעשה, ואם לא יפה שאקח עצמי בחשאי ואצא על בהונות רגלי – כשהניף הלה את אצבעו הארוכה, הלבנה, למעלה, כקורא לקשב, כעומד לדבר, לגלות נצוּרות, ובשרי כמעט וסמר למגע רוּחַ, ועמדתי נטוע מוקסם אליו, הוא, המציץ רגע ברחָקים הרחוקים, ורגע בי, אולי כאילו היה משוה מה שראה שם עם זה שלפניו כאן, או אולי כמשתאה למצוא כי זה שראה שם – הנהו אמנם זה שישנו גם כאן, או מה שיהיה – הרגע הלך הלוֹך והתעבה, הלוך והצטפף, ועוד מעט־מעט יפרוץ הדבר, הנה זה בא, – והלה נטה אצבעו, אצבע האשף, ופניו אוֹרו מאוד: “ראית?” – אמר אלי פתאום בקול חנוק קצת – “הנה כאן: ראית?” – ואצבעו הארוכה, הלבנה, כמין חוֹטר, הורתה על אחת הגזרות שתחם עפרונו בתוך העיגול ההוא, ועל גזרה אחרת, שכנה לה – “הנה, ‘בית’ זה” – אמר בהתרגשות לא־מוסברת – "תפארת!״ – אמר והגביה עיניו – “אבל ‘בית’ זה שכאן מסוכן למדי, אלמלא זווית זוֹ שכאן” – אמר וגעה בצחוק, למשבתוֹ של הסטרא־אחרא כנראה – “זו זווית מצוינת היא, אפשר לסמוך עליה בשקט!” – אמר והביט בי כרופא בנבדקוֹ המתיירא. – “נשאר לנו בספק רק המרובע הזה…” – אמר וכל מצחו התמלא קמטים. ושוב זיקף כנגדי קשתות גביניו הנפתלים, והציץ דרכי במפולש, ואני איני אלא כספר הפתוח, אין סתרה.

“מה כל זה?” חרדתי אליו.

“זה אתה,” אמר. "ואלה כוכביך. כאן כתוב הכל!״ אמר בכובד ראש. ואני לא ידעתי אם לחייך בלעג או לקדור בחשש, אם לפלוט דבר־חכמה ראשון שיבוא אלי, אם לבלוע ולהחריש. הגורל, כמדומה, בכבודו ובעצמו, ריפרף והיה תלוי מעלינו. ומכל מקום אי־אפשר היה להקל ראש. משכתי כתפי, והייתי כנראה מסכן למדי.

“נוגה ושמש!” קרא אלי, כדי שאדע להעריך מלוא ההישג. “הנה הם משחקים כאן!”

ואני הצצתי מעבר לכתפו, בזהירות, לראות מקרוב, וכמציץ לתהום:

"איפה? מה כל זה?״ אמרתי בלא־לב, והייתי בעיני כערוֹם בין לבושים.

"הורוסקופ!״ אמר אלי מלת־כשפים. – “כתוב בכוכבים” הוסיף עוד, ובחיוך חביבות גדול. – "הכל כתוב בספר השמים. אדם נולד וקרני כוכביו בו אין מפלט. כך אדם וכך עולם.״

כך פירש לי פירוש, ורק סתם יותר. והדברים כולם נותרו דברים עמומים מאוד וגם מחרידים לא־מעט, אף כי מגרים מאוד לקפוץ, כיון שכך, ולהציץ באשנב הנשקף אל מקום נורא, שמתחשק להציץ בו אף כי אסור הוא מאוד בהצצה, והמציץ, כך מרגישים, יילקה. לא ידעתי מה אומר או מה אעשה. ואולי מוטב לשים על פני עתה אותם פני חכם־גדול, וללעוג לכל זה, כשטות מטופשת ומעשה נערוּת, הרחק משום שתים־ועוד־שתים שהם, כל השומע ברחוב ילעג ויניע ראש!

"הרי שאתה קורא בכוכבים?״ אמרתי בלא דעת מה טוב מזה אומַר.

ומיד חשתי, משום מה, כאילו לא יציב לי על עמדי, או כאילו דבר־שהוא, שהיה כאילו תמיד בידי לבטח, משתמט ממני, וצריך להתנער ולהדקו הדק היטב. והתקרטעתי אנה ואנה וגם ריוחתי צוָארון חולצתי.

“איצטגנין,” אמר הלה וחייך אלי, “הוֹבר בכוכבים.”

“ומגיד עתידות?…” לחשתי לא בלי יראת־כבוד, ואולי אף בקצת אימה.

אבל על זה דוקא לא השיב, אלא רק פרש כפיו לצדדים ושחה משהו, כאומר – קח לך כאשר תקח.

“או, נביא…” נזרק מפי בספק שאלה ספק קריאה – וחשתי אז פתאום כי יפה לי מאוד, ושעה קודם, לקום מזה ולצאת ולרוץ החוצה ולראות ולמשש ולגעת בדברים ההמה שיש בחוץ, הו, בכל אותם הקיימים, בהם, ובאחרים, בשמשיים ובארציים, בכל אלה שישנם, הנה הם בחוץ כפי שהיו, ברוך השם, וכפי שהם תמיד.

 

ד    🔗

כך היתה ההתחלה, וההמשך לא איחר לבוא. אורח קבוע נעשיתי במרתפו של אותו אדם. במלכות הצלילים והכוכבים, מקבל מלכותם מכאן ונסוג משליטתם מכאן. אפס כי לא שמרתי תגלית גדולה זו, על ייקרה ועל מוראה, לי לנפשי לבדה, אלא הבאתי בסודי, ואל המרתף, בזה אחר זה, את שנים שלושה רעי הטובים, וארוכות, למרות כל הבחינות והמבחנים, היינו משתעים שם, עושים כבתוך שלנו, כאילו לנו המקום, והוא, בעל הבית, אינו אלא למעננו, נוהג שהלה קיבלו בלי למחות ובלי לערער כלום, ונוח היה לו בנו, הנערים הצעירים, כשם שלנו היה נוח במאוּרתו הריקה מכל, ואין בה אלא הוָייתו המכנרת בכינור, הנושאת עין לכוכבים, ותשואותינו שלנו המתפרצות בעוז.

באים היינו, איש איש בשעתו הפנויה, או כולנו כאחד, לחדר הבלתי־נעול לעולם, מטילים עצמנו בפינות, מותירים את כל החוץ־לחדר מחוץ לחדר, רובצים בכה או בכה, מעלים אש בתנור להנאתנו, קצת לוצצים לנו, קצת ממלמלים לנו, וכעבור רגע כל זה נידף: הלהג שהבאנו מן הרחוב, עסקינו הכאלה והכאלה, צחוקינו וכל קולָניותנו, הכל נותר מעל, ואין אנו עוד כאן, אלא רק בטהובן הגדול לימיננו וכוכבי־אל לשמאלנו, מתמוגגים ומתעוֹזזים, נלהבים ומתלהבים, מנַצחים איש מפינתו על כלל התזמורת האפשרית, מנצחים בשתי ידינו, ובתנופת רעמותינו הצעירות, עד כי זר אילו נכנס מבחוץ, היה מתבעת למראה זה: עדת ניכפים בשגעונם. אלא שלמזלנו רק אנחנו היינו שם, מהגים בדחילו את הגדולים ואת החשובים שבדברים שאפשר להגות ולאמור בנלהבות, בהתבּרק עינים, לא חָתים ולא נסוגים מפני כל, לא מפני השתחוָיה לנערץ ולא מפני כפירה בעיקרים, לא מפני חטא ולא מפני קודש, ומגיעים לעתים להתפעלות ולהשראה, ועד השם המפורש, ולמעלה מעבר לו, הגבה עוּף –

הו, ארץ צלצל כנפים, הוי גוי ממושך וממוֹרט, גוי קו קו ומבוּסה אשר בזאוּ נהרים ארצו… הו, מלים מופלאות אשר אין להן פשר, אבל הוד להן וקסם להן, ורמז קורא לדמיון – הה, כל יושבי תבל ושוכני אֶרץ – כנשׂוֹא־נס הרים תראוּ, וכתקוע שופר תשמעו – הו, דברים רוממים ודקלומיים, הו, כחוֹם צח עלי אור. כעב טל בחוֹם קציר. הו, תום, הו תם אויר הנשימה אבל לא הנלהבוּת להגיד, הו –

דבר לָמד מאליו כי הכל גם היו נלהבים ונלהטים, למן הרגע הראשון, לדעת גורלם ומזלם, כיון שאיש נביא נזדמן עליהם. ואיש חסדנו גם לא נסוג מפנינו, אלא אדרבא, במאור פנים היה נוטל גליון נייר ומשרטט עליו מעגל ביד אמוּנים בטוחה, מדפדף בספר האותות והמספרים שלו, וקובע מעמד כוכבי יום־ההולדת, כל כוכב בביתו הנכון, ובורא שם משולשים וריבועים, זוויות וקשתות, כאשר היו בשמים, בשעה הגורלית ההיא, ופולט מלים וממלמל כלוחש קסמים, והכל שומעים ואזניהם מַורידות, מצפיה צעירה ומסקרנות (שהעמידה בחברותא קצת מסלקת חרדה מעליה, וקצת מרבה לחיזוק חיוכי ליעוג), סקרנות עליזה שבדרך כלל, בלתי מתכוונת לכלום, אבל שיש בה, עם זאת, רתת לעתים, למגע קסם זר, כלמגע עמידת גוף אל גוף עם העתיד הכמוס לבוא, זה שעין לא תשורנו, ושרק עינו החדה של הלה תדע לפלוש מרחקיו הטשטוּשיים – הנה הוא נוטל ומביאו ושׂמו על כּפנוּ, הנה אפרוח העתיד, שעוד לא נבע מצייץ מעל כף ידך הנרגשת…

עד היכן אמנם ראה? אין זו שאלה כלל. מכל מקום לא נשאלה כזו אז. רק אמונת־אומן בלבנו. כי הוא ראה וידע. ואין שום ספקות. אף כי אולי ראה ולא אמר כל שׂיחו. ראה ולא פתר לנו עד תום. שכן אלינו חייך תמיד. והשמים חייכו אלינו אתוֹ. תמיד מצא בעבורנו מי עומד לימינינו כנגד הכוכבים המתנגדים, הרעים, המזיקים, וכנגד הזוויות הקשוחות, הנתעבות. השׂשׂוֹת להרע. לא זו בלבד, כי גם את צפונות עצמו, מסתבר, קרא והחריש עליהם מאוד, וגם ברמז לא רימזנו ולא הגיד דבר בוא הפגז ההוא עליו משמים בהירים פתע, שם אצל חדר־האוכל, על הדשא… הו, לא, לנו לא חזה אז אלא אך גָדוֹל וצמוֹח ופרוֹח ושתה לרוָיה, ואחוֹז בבלורית העולם, כאחוז בבלורית סוס ערבות וברעמתו, ודהור ופרוֹץ אל דרור.

ולפי שנביא הוא, צריך היה שנכתירנו בשם נבואי כראוי לו, ובלא שום קוֹשי ובלא שום הרהור פעמיים אף קורא שמו חבקוק. ולמה חבקוק דוקא? הרי לך, למה לא חבקוק דוקא? זה העוקץ המיוחד שבדבר: דוקא חבקוק וחבקוק דוקא (והטעם שלא קראנוהו אז בשם “ידוֹתון, בכינוֹר הניבא על הוֹדוֹת והלל לה'” – אינו, חוששני, אלא רק בקיאות בלתי־מספיקה בספר ‘דברי הימים’), וכך הווה. הוא לא התנגד ואנחנו רק שמחנו. ויהי לנו מאז חבקוק. חבקוק הנביא, אמרנו לו בשאתנו אליו עינינו. ויש ובעלוז רוחנו קראנו: חבקוקא ישישא. ולא אחת ולא שתים יכולת לשמוע בינינו לבין עצמנו: “בארבע אצל חבקוק!” – או ככה: “לאן הרגלים?” – “רגלינו אל נביאנו!” – “קומו ונעלה בצהרים!” – וכיוצא באלה דברי חן ורננים, משל ומליצה תמיד.

אלה היו יושבים על המדרגות היורדות מן הפתח החדרה, חובקים ברכיהם בידיהם, אלה שרועים על המיטה הדחוקה לפינה ועיניהם רחוקות, פלוני מניע ראשו לקצב בפינה מזה, ורעהו משוּפך לו על ארגז־שרפרף ורגליו באדן החלון מזה, תופפות בחשאי אותו קצב עצמו – ורק חבקוק נביאנו מעומד ניצב לו, כינורו תחת סנטרו, הקשת בידו, מגביה גביניו, מסיע מצחו לאחור, וחוצב להבות להבות, מפסיק רגע כדי לנשום ולפלוט: “לא נפלא? נפלא ממש!” – והכל, בזה אחר זה, למגע עיניו החומות (כעיני כלב־זאב) הניעו ראש והגביהו עוּף ממנו: “אדיר! – עצום! – כביר!”

ועתה מה? עתה עוברים ועוסקים במוצארט. סונטה אחת לכינור ולפסנתר (צר לי כי לא אזכור ציונה). והואיל ופסנתר אין, לא מוותר נביאנו ומאָנפף לפנינו ומזמר לנו את עיקרי הדברים שהיה על הפסנתר לומר (גם אם, וזו הערת חבקוק עצמו, מוצארט לפסנתר נתכוון והכינור רק ללווֹתו בא) – אבל אנו תופשים ובלא שום קושי מיוחד משלימים הכל, בנדיבות דמיוננו המתלקח כחפצו ובשרירותו, ותמיד מתפעלים ותמיד מגידים דברי נלהבות, גם בקול גדול וגם בלחישה עמוקה, ותמיד מעודדים אותו מאוד, כשהוא קצת מתקשה פה ושם, וחוזרים עמוֹ אל ראש הפסקה, ומוצאים את טעמה ואת עיקרה, וממשיכים והולכים עמו לחצוב את הפסקה הבאה, ומבקשים שגם אותה ישוב וינגן, והוא נעתר תמיד וחוזר ומנגן. ומבקשים שיחזור עתה וישווה עם מה שניגנו יום קודם, והוא נעתר תמיד ומשווה, ונושאים דברינו בתבונה הרבה מאוד וברוחב־לב כחול אשר על שפת הים, ומדברים ומדברים שלושת אלפים משל על כל ענין וענין וחמישה ואלף שיר על כל פרק ופרק, ונרגשים תמיד וידינו עוֹף מתעופפות סביב.

ויש אשר תתעופף החדרה ותתפרץ גם נעמי לשמוע קצת. תמיד היא בין ריצה לריצה, תמיד שעתה קצרה, בין מתן שיעור ובין לקיחת שיעור, סמוקה כולה מהתרגשוּת, מריצה ומהקור שבחוץ, מוּסקה כולה מבית ומחוץ, מלהב־לב וממגע החורף, וקמים ומפנים לה את הארגז היחיד, כראוי לבת יחידה בין בנים, אף כי היא צונחת לה בפאת השמיכה הפרושׂה, כדי להיות שם בצל, לא נראית לא מודגשת, לא מפרסמת הסמקתה הבוערת בפריחת ורדים צעירים, גם כשהכל מאירים לה ומאירים אותה בעיניהם, עינים חמות ומחממות, וחבקוק הנביא מגביה מצחו, ובלא להמתין עוד לכלום אומר: “חלק שני, אַדאַג’יוֹ”. – והכל כבר בולמים נשימתם ומכינים נפשם עד מעמקיה, למסע התמוֹגגות נאדר, בעינים רוחצות נרגשוּת, אף כי שני זוגות עינים, נתגנבו להם אז סחור סחור, ונמצאו עיניהם הבוֹשוֹת נתקלות זו בזו, נפתעות, מתעכבות ונסות מתעופפות לצדדים ולמעלה תמיד למעלה, רגוּשוֹת מאוד, אל שמי קורה, ובקוֹע והגבה משם ולמעלה, הו, הגבה ומעלה, תמיד, הו, אלי הטוב!

ותם האדאג’יוֹ ואין איש מרהיב לנשום. וחבקוק הטוב מקמט מצחו מאוד, ובלא להתיק סנטרו מעל כינורו, אינו אלא מנסה לעקם שפתיו אלינו לכמין חיוך מפייס, ועם זאת מוסיף וממתח את קשתו ומפרטט מיתריו בניד אצבעות פוזז לבדוק דריכותם ומודיע: “רוֹנדוֹ פּרֶסטוֹ” – ויוצא ומניף חרבו, ופורצים לעלות לכבוש הארץ ההיא, הלא נודעת, הפיסגתית, המוּצלפת רוחות ומטרות, וגם התבהקוּיות שמש צלצלניות, חטוּפות, מצוחצחות כעשבים רחוצים, מטעימות בצהלה כי לא תם הדבר, וכי גם לקשה מכל יש שיר של תקוה, ועוד הכל לפנינו, מאוד.

סוף. הקשת מוּסרת במעגל זרוע נרהב. שותקים מלוא רגע גדול, שותקים בכוח. ואחר־כך פורצת השלהבת. הכל, כולם כאחד. מה הרגיש, מה חשב, מה דימה, מה עלה על לבוֹ, מה נראה לו כאילו, והיכן היה המרכז, הדגש, השיר, ואיך מן הנושא הראשון לשני, וצמיחת זה מתוך זה, והמבנה, והבנין, והשטחים, והקוים, והניגודים, וההשלמה, וההתרוננות, וההטעמה – כן, וגם מה למדנו בדברי הימים, ומה נמצא כתוב ביומנו של אותו גדול, ובמכתביו שלו מאותה שנה, ומה מוזכר שם בענין שלפנינו, ומדוע סולם זה נבחר מכל הסולמות, ולאן עולים בו ועד אנה, מלאכים ואנשים, והיכן בדיוק ככה יש בתנ"ך, והיכן קראנו שיר האומר כמותו, ומתי היה מורגש פתאום כאילו אין כאן אלא תפילה זכה, תפילת אדם בהתעטף עליו לבוֹ, בהשתוחח כל אמונתו עד דכא, בעמדו ריקם ואין לו כלום אלא רק עוד זה: ממעמקים קראתיך יה, הו, אלוהי, ענני ענני, – האֵר פניך אלי!

גם יש והיתה הדלת נפתחת וישעיה הנביא היה בא יורד במדרגות. מתדחקים לצדדים ונותנים לו ידים לעמוד באמצע, באור, להביט בנו ולומר אלינו דברים נדלקים. קושבים, שומעים, מתמלאים התפעמות והוא נמוג. בטרם נדע מה. והחדר יימלא הד והדים. או האיש מענתות. או התקוֹעי. ופעמים עוצם חבקוק עיניו וקורא לפנינו, בלא שנבין מלה משפתו, מגיתה שלו האהוב, הענק, המוּרם מעם. והומרוס היה אצלנו. ואפלטון נשתהה לא אחת במסיבתנו. וביאליק זכרונו לברכה. ודוסטוייבסקי הביט בנו בעד סבך גביניו, גביני הרואה־ללבבות. ותכלית האדם היתה מתייצבת לפנינו, והמוות שלאחר החיים, והחיים שלאחר המוות, והחיים עצמם, הנה אלה, ואלה שעוד יבואו, והאהבה, הו, האהבה. ופעם, בצעדה רכה, טוֹפפת, כליל קוצים על ראשו, אף הנוצרי בא החדרה, הביט בנו דום והלך אל צלבו. כן, אבל כלום צריך לומר כי אחד היה שלא מש ולא הירפה ממנו, לא קודם, לא בשעת ולא לאחר הכל, לא בערבים, הארוכים, לא בשעוֹת אחר־הצהרים. גם לא בשבתות, באותן שלא יצאנו למסע אופנים אל הרי שכם, לא מש מעמנו בבואנו ולא בצאתנו, לא בלכתנו בדרך ולא בשכבנו לישון – אחד ויחיד וגדול ומיוחד, בוער עינים, פרוע בלורית, ידו אחת בחיק בגדו, מבליט סנטרו, סוער ומתאפק – הו, לוּדוויג, הו, בטהובן, הו, אֵל נעורים!

הה, הנה אנחנו בשביעית שלו, בסיומה, בסימפוניה (בפטיפון ובתקליטים שמצא וגרר והביא פלוני למאוּרתנו), בכוח, בהדר, בזינוק, בקריאת קריאות, הו, התלקטו ובואו, הה, התקוששו וקוֹשוּ, יום שופר ותרועה, הנה היום בא, אל תפגרו שם אתם, מכאן ומכאן, עלו אל תתרפו, כל אלה הרוצים, כל אלה המאמינים, כל אלה האוהבים – בואו הו, נועו הו, זועו פֹה, טַ־טַ־טָם, פַּ־פַּ־פָּם, גייסות גייסות, חיילות חיילות, צועדים, כולכם, הנה כאן – אֵלי שלי, אֵלי הטוב – הנה כולנו כאן לפניך, הנה אנחנו, הננו. כשאֶגדל, כשאהיה אני, אם אזכה, כשאהיה מה שיש בי גנוּז, אם אמנם גנוז בי דבר, כשכבר אדע דברים, כשאוכל, כשאעמוד על רגלי – אהיה קורא, ידי פרושׂוֹת, קורא בכל כוחי – להיות קשוּבים, להיות נושאים עינים, להיות מוכנים לכל, מוכנים לעזוב ולקום וללכת, נשמעים לניד אצבע, כמנַגנים למנצח, מהופנטים, קסומים, כשופים, אבל עֵרים, כדי לצאת וללכת, אל מלכותו, מלכות היפה, והוא יהיה מולך, חוגג, שליט יחיד על כל, וכולנו באים עד אליו, שם, לא יודע איפה, רגוּשים עד צאת הלב, עומדים רכוּנים אבל נושאי מבט…

 

ה    🔗

ויום אחד, כשנתאספה החבורה הקטנה, ובחוץ גשם, והתנוּר, אותו “אוּר בציון”, טיפטף זהב מנקביו, וכל אחד היה מכווץ בפינתו, בלתי פושט בגדו מעליו, והחדר, כתמיד, עמד חשוּף מכל, ולא היה בו אלא המעט המפונה לצדדים ואנחנו – פנה חבקוק הנביא ושׂם על הכן חוברת תוים אחת, עילעל ומצא בה, והורה על הכתוב בה בקצה קשתו, ולא אמר אלא רק זאת, ככתוב שם: סונטה לכינור בלא ליווי מאת יוהן סבסטיאן באך. והרים קשתו וחצב חציבה, ומשך והלך ולא פסק מנגן עד כלוֹתה, פרק אחר פרק. ואיש לא פצה פה ולא הרהיב לומר דבר. רק אחר־כך מצא אחד קצת עוז וביקש בלחש: עוד, חזור, חבקוק, עוד פעם, אנא! – אבל חבקוק נשתהה הפעם. נתייגע, אולי. מצחו היה מקומט ופיו מעוות בהרהור, ועיניו לא אלינו.

“הכל מתחיל בשלוָה” – אמר לנו חבקוק אל תוך השתיקה שאפפתהו סביב. “ככה:” – – – ונטל כינורו וניגן לנו איך. – “וכבר מתחילה האימה…” רטן ואמר וניגן לנו איך. “הכל מסוֹער. דבר לא נותר עומד איתן. רוח נוראה…” לחש וניגן לנו איך. “מה יישאר מכל זה?” לחש בעצימת עינים, לא פונה אלינו. ואיש גם לא השיב. שתקנו מאוד. והחדר היה מלא שתיקתנו ודיבורו. לא היה בחדר כלום אלא פעם־לבבות וקשיבוּת לקולו.

“משל, מה יש כאן לפנינו?” אמר חבקוק מעל חזה כינורו “בישעיה, בפרק יוד־טית: ‘הנה אדוני רוכב על עב קל…’” אמר לא אלינו ועיניו עצומות, וניגן את הפסוק ההוא הנה אדוני רוכב על עב קל. הכל על מכונו. הכל במידותיו, בשקטו, קודם לכל מבחן שהוא, לפני הנסיון. עב קל בשמים צחים. מי יוכל לשער את חומרת הבאות, את הטמון במעי העב הקל, ואיך פתע והכבד מכל מתבקע ממנו.

“ובא מצרים…” אמר חבקוק והתוָה תנועת חרדוֹת “ונעו אלילי מצרים מפניו…” סולמות עלה ורדת. אקורדים רודפים אקורדים. גלים־גלים, שחורים משחור.

“ונלחמו איש באחיו ואיש ברעהו עיר בעיר ממלכה בממלכה…” מתפשטת השוֹאָה. גם היציב ביותר מתערער. נופל כבית מתמוטט, או כחג מחוּלל. ומה יהיה. האין שום אות לטובה על מצחו של החוזה בכוכבים?

“ונשתו מים מהים ונהר יחרב ויבש. והאזניחו נהרות דללו וחרבו יאורי מצור קנה וסוף קמלו…” לא. אין. גם הטבע מסרב. ואין מנוס. ולאן איפוא? רוֹץ התרוצצה הקשת, ואָנוּ ואָבלו המיתרים, אבלוּ ואומללו.

“אַים איפוא חכמיך ויגידו נא לך?…” הו, לעג כמדקרות. אבודים בהסתחפות הנוראה, הכל משתמט מתחת הרגלים, ועד אחרון המעוזים הנותנים בטחה. ומה שעוד תמול היה מופת לטוב, לנקי ולעוז־הרוח – הנה, נתגלה בנַוְלוּתוֹ, בגמדותו. באפס אוניו לעמוד בשום נסיון של גדוּלה, בבוא עליו יום מסה. מה נשאר איפוא לך? מה יש לך בשוט השוטף הזה, ברוח העועים, בחרדה ובפחד? איזה כוכב גאולה? הו, מי יגיד, מי יידע, מי יראה עד רחוק? חבקוק, אתה?

(הה, האמנם כך כתב כל זה בשעתו באך המנוח? כך, כשם שקורא ומנגן חבקוק הזה לפנינו, בכוח לא רגיל, סחוֹף ומשוֹך אותנו אחריו בלא חוּס, ובלא הקפד. לא על חריקות פה ושם ולא על קוצר ידו פה ושם? או, באך בסוגרים וחבקוק הנה זה יצא להתנבא משלו, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד אדוני?…)

“ביום ההוא…” – איזה הוא היום ההוא? על יומו של מי קוראים כאן בספר גורלו? מי יומו להיקטל כבן כ"ח אצל הגשר? ומי להיספות בחוֹלי המַמאיר בעוד חצי תאוָתו בידו? ומי ללכת לחיים הבינוניים עד זקנה ושיבה, ומי להתקשר בקשר, ומי להילכד במלכוֹדת, מי יוּעד לטפס בהר, ומי ליפול לרגלי ההר בפגז שוטה אחד? הו. הניחו ואל תשאלו שאלות עכשיו. לא עת שאלות היא.

“וחרד ופחד מפני תנופת יד אדוני צבאות אשר הוא מניף עלינו…” – ועד מתי, עד אנה? הלעולם תאבל הארץ? וכל המזרע ייבש, נידף ואיננו?…

אָנה פניך, חבקוק? הו, אל נא תכביד עלינו עד אין מוצא! תן לנו אות. נַבּא נא מה לאחר הזעם הגדול והנורא. התדע דבר? היש אתך? התראה מופת בכוכביךָ? מה צריך האדם שיהיה? מה צריך שנהיה אנחנו, למען ייטב ויהיה העולם איכפת? הבט על אלה היושבים לרגליך – היש לך

דבר אליהם?

“וניגף אדוני את מצרים” – מנגן חבקוק – “נגוֹף ורפוא…” – עלה וָרדת (לא תמיד בלי חריקות לא נעימות, מחוסר ישע לנגן טוב מזה). – אולי זה הדבר: גיאות ושפל. שלעולם לא רק קו אחד, אלא זורם הכל, עולה יורד, טובע וניצל, האין זאת? שׂאו עינים, ילדים, הביטו סביב, האין זה כך? (צורם לעתים צרימה ומתאַזר וממשיך לשאת דברו. הלאה). הביטו, איפוא, אם אין תמיד אור היום בא לאחר חשכת הלילה, וגם לאחר החשוך שבלילות, אם אין אביב תמיד לאחר החורף? ולא לעולם רע. כי מקצה לקצה. כי גלים גלים. ולא לשכוח. הו. אל־נא, נעמי, נסי־נא וחייכי אלינו פה, מורכני הראש, שמוּטי היד. יחיעם יאבד, יעקב יאבד, גם חבקוק ממתין לו עוד הפגז התועה ההוא, ואחרים ושונים יעשו אולי חיים, אם כה ואם כה, ככל שידם מגעת, אם לטוב או למוטב, ייעשו אנשים, יהיו מורים או פקידים, יצליחו, ירהטו להם בית גם יעשו פרי. ויש גם אולי אפשר אחר? לא כזה דוקא? הנה כאשר הוא שר עתה, בחרדת קודש? שאי אלינו מאור עיניך הדולקות לטוב, כנרות של שבּת, קחי והביטי בנו, איש איש; שאבי אותנו אל הטוב שבאורך; את המחזיקה בארבע פינות הבית: תעשי לנו סכר? ותפני אותנו אל האפשר? וכבר הולך ומשתנה, כבר אין כאן רק תפילה, כבר תפילה וגם ראשית ראיית האור, גם תפילה וגם ראשית השינוי עמה, ושומעים כעת במפורש: “ושבו עד אדוני ונעתר להם ורפאם.” – הה, בוֹאוּ ונשוּב. מי יודע מה ממתין מעבר לפינה הבאה. אם לא עוד מסע אימים. אבל, “וביום ההוא תהיה מסילה”… תהיה. בוודאי תהיה. והעָב הקל לא יהיה מעתה אלא אך קישוט ענן בשמים. קישוט ענן ולא שום אות מבשר. ושום רעה לא תינשא על כנפיו. שום זדון לא יוּסתר תחת החיוך שכביכול, הקל. יבוא עב ימוג לו. זה הכל. יבוא וגם יסע לו. וברכה תהיה בקרב הארץ. אמן. אמן ואמן.

ולמה הכל כאן ראשיהם בקרקע? וחבקוק, מה הוא אומר? לא, אינו אומר. גמר ניגונו. הוריד כינורו מטה. הניח קשתו על הכן. ניצב דומם. מגביה מצחו הגבּהַ למעלה. כמי שהרחיק מאוד לראות. ושותקים. באך וישעיהו והכל. הדהוד אין קץ. אין חוף. כבתוך פעמון גדול שאך זה צילצל. ושותקים עת מרובה. וקר בחדר הריק.

לבסוף אומר חבקוק, לא אל איש, כי אם היישר לפניו, כמעט ולא יישמע:

ערום ויחף

וקופא מקור

ומחכה לו

תמיד

אמן.

ואין איש מרהיב לנשום. כנוּפים בדבר הזה. קצת צמרמורת בכתפים. אי מי מוחה זווית עינו. לא יודעים לומר כלום שיהיה נכון, כראוי לו. צריך להסתלק, איש לביתו. היידי בחוּרים. איש לביתו. לאשר בית לו. לזה, לחבקוק, אין. לא בית לא קנין לא משפחה לא שום דבר. אנחנו נלך לנו והוא תמיד בריק הזה שלו. אבל כינור יש לו. והכוכבים הרחוקים, אשר אין אחיזה בהם – דוברים אליו. ונערים באים אצלו בפריחתם. וגם נערה אחת בוערת עינים. מה עוד? מה יש עוד? מה אפשר עוד? נוסף על מוסיקה, כוכבים ויפי נערים שנערה אחת ביניהם? ומי אינו אוהבה. הכל אוהבים אותה. בין מגידים לה בין אם נושאים בלבם ואינם מגידים עוד. היא תקוותנו. היא אורנו. אור שלי. נשמתי שלי.

קמים ויוצאים. אחד אחד. לילה טוב חבקוק. לילה טוב כל אחד. מנסים גם לחייך. אינו עונה. מעוּמד אצל כּן התוים. אצל החוברת המסוימה, שקשת הכינור מצולבת לה. ובחוץ אורנים מרשרשים ברוח ובריח אורנים. ורוכסים את המעילים. ועננים הולכים ובאים. עבים כבדים. ועוד מעט ויהיה גשם גדול על הארץ. רוצו, חבריה, רוצו. בואו נרוץ לנו. התתני לי ידך ונרוץ יחד בגשם וברוח?

 

ו    🔗

הנה כך… ואחר הדברים האלה… אבל חש אני כי אין רוחי הולכת עוד לספר מה היה אחר הדברים האלה. עצבוּת נתיישבה סביבי. גם מראש הזהרתי שיהיה עצוב. הלא תזכור. בעצם, מתחילה עלתה על דעתי פתיחה אחרת מזו לגמרי, לולא שיצא מה שיצא, ובדיעבד כבר יישאר כך, ולא אתחיל לשנות.

אבל אתה. חביבי תאֵב לדעת מה היה המשך סיפור חבקוק זה – בעל הכינור ואיש הכוכבים – ומה עלתה לו בסופו? והנה, על צד האמת את ההמשך אינני יודע. דרכינו נפרדו כעבור זמן. ניתקנו לגמרי, זולת דרישות שלום של אקראי. ככוכבים הללו שמסילותיהם מתפגשות פעם וחוזרות ומתפרדות מהרה לכאן ולכאן, ומי יודע אם עוד כתובה להם התפגשות ברוחקי הזמנים, אי מתי. אבל על סופו שמעתי. מר ונמהר היה סופו. וכבר רמזתי על כך לא אחת, למעלה. וכן רמזתי שם כי אפשר שהוא מכולנו כלל לא הופתע לסוף הזה. צופה וחוזה היה אל מעל קומת הדברים הרגילים, הללו שכולנו בהם.

כשם שאפשר מאוד כי לא כך, ואת הסוד הזה דוקא לא גילו לו הכוכבים. את זה, משום מה, בחרו להעלים מפניו ולא לספר, והתאפקו כאן מרמוז לו, וכשוד משדי נפל סופו עליו: כעיט ניחת בטרפו, והוא בלתי־מוכן, ככולנו, ככל האדם, ובלתי־נשאל; נורא בלתי־נשאל. מי עוד יוכל לדעת אם כך או כך. אילו ידעתי היכן עתה יומניו ההם של חבקוק, אולי היה מתברר יותר. ואולי אף רשום בהם, אם אמנם גילו לו מן השמַים, סוד טעם מותו של איש בחצי ימיו? אבל אם לשוא נחפשׂ בהם, מה נשאר, איפוא, אם לא, כי גם בלא טעם ימות האדם, ודיוֹ בפגיעה מרושעת אחת וימוּת. מי יוכל לדעת, הו, בני רשף יגביהו עוף ואדם לעמל יוּלד.

אנחנו, מכל מקום, לא היינו עשויים להעלות בסברתנו שדוקא לו, מכולנו, צפוי הפגז. הוא שלא ידע ולא עלתה על דעתו להרים יד על זבוב שבכותל, – ואנחנו כנגדו נערי “ההגנה” כולנו, ומפקדים דגולים לעתיד הלא־רחוק בפלמח, העושים לילותיהם תמיד במחתרת ללמד ידיהם הלכות “כלים קטנים” ( – “טול־שׁק” באקדח מתורגל בשישה מספרים. משעה שמונה עד שתים־עשרה בלילה, ושומרים סובבים בקיר אשמורות בחוץ להתריע ולהזעיק!), אנחנו לא העלינו גם צל של ייתכנות כזו. אנחנו לא, אבל הכוחות העליונים, שהכוכבים יודעים עליהם יותר, פעלו כדרך שפעלו, והעמידו את שלוּחיהם בעמדות כאלה שמן הנמנע היה שיהיה אחרת ממה שהיה. והכל בא והיה, ועובדה.

כלל איני יודע היכן, למשל, באותה שעת אחר הצהרים של אותו יום שישי גורלי, – היכן נשתהה אותה שעה נוֹגה, זה מזל האשה, המביא שמחה לילוּדיו, עם קלות ונוֹעם. הוא נוגה המדליק את הזיק שבלב האמן; והיכן עמד בשעה ההיא יריבו שמנגד, אותו מאדים הגבר, שואף הקרבות, הנרגן, הרגזן, המתעסק לעולם בדברים ופורץ תמיד לעשות; או, מה השפיע אז, למשל, אותו מרקוּר שקורין לו כוכב, ואשר בקרניו ישא תמיד ויתן ערמה, בינה, ולנואמים יעניק את כוח מנאמם; והקוֹדר, זה שבתאי, בעל הטבעות, המכה את בני מזלו בעוני, בצער, וידוּנם ליסוּרים ולאין מנוחה – מה היה הוא מרמז אז למטה אלינו, אל גרי־גיא? ואוראנוס ופלוּטוֹ, וכל השאר איך נתקבצו בשעה ההיא אלה כנגד אלה, או אלה עם אלה, ומה היו חידודי הזוויות ביחסיהם? – או שמא הכל בשמים הֶעְתימו אז עיניהם, במכוּון, לא לראות, לא לשמוע, ולא לדעת – הם בשמיהם והאדם לעפרו?

אם כה ואם כה, בשנה המסוימת ההיא, נתפרדו, כנראה, הכוכבים, ועמדו קשוחים בזוויות קשות, ועל הארץ ניטשה, כידוע, מלחמה. בימים ההם, בפרוס סיון, ימי לבלוּב וחנוֹט הפירות, ימים נאים כשלעצמם, ועמוקי נשימה, בתוך קבוצת פועלים שנשלחה לקריית־ענבים לעבוד בביצורים – נשלח גם חבקוק. לוחם לא היה ולא יכול היה להיות. מימיו לא נשא נשק ולא ידע כלי מלחמה, וגם קשיש למדי היה, ולפיכך עשאוהו חופר ביצורים. ובהפסקת הצהרים ביום ההוא, כשהשתרעו העוברים לפוּש בכיכר הדשא שאצל חדר האוכל, משיחים, אפשר לשער, על אודות ההפוּגה שהיתה אמוּרה להיכנס ממש בו בערב לתקפה, הפוגת אש בין הצדדים, ורק עוד שעות מספר הפרידו ביניהם ובין חוף המנוחה – נפלה פתע הפגזה קטנה אחת של הרגע האחרון, בלתי־חשובה כלל, אלמלא שפגז אחד מכולם, פתע, מצא דרכו ובחר ובא וירד והיכה על הדשא ההוא שאצל חדר־האוכל והתבקע ממש בקרב אותה חבורת פועלים שנחה שם. בין ההרוגים היה גם חבקוק (אף כי בוודאי לא קראו לו כך, גם ידוֹע לא ידעו כלל כי הוא הוא). אספוהו וקברוהו בצל מורד חורשת הארנים, ושם עם כל נערי הפלמח גם מנוחתו שלום.

וזה הכל. רק אולי עוד זה. הלא תדע כי יש יום־זכרון שבו עולים כל חברי הנופלים על קברי יקיריהם, מתייצבים למִסדר, שומעים דברים ומרכינים ראשים, ונפוצים אחר כך איש אל תל רעהו המוּטמן, מחרישים בהרהור היכן אתה והיכן אנחנו, קושבים אל השקט הזר, אל רישרוש הארנים שבמורד, ואל הגוּת לא־נאמרת. בין של דברים שהיו ובין של דברים שאפשר היה, כאילו, שיהיו. ואמהות מתייפחות ונערות נעטפות מטפחות ובחורים מושכים שפמם בלא־נוח, ומשתהים עוד קצת, מותירים פרח, או ענף, ופורשים והולכים ונפרדים מי לכאן ומי לכאן, אל ארצות החיים ואל תשואותיהם.

וכך לאמיתו, גם היה עם לבי להתחיל בסיפור, מין פתיחת עצבת כעין זו הבאה: בין כל הבאים אל קברות הנופלים במלחמה, באותו בית־עלמין של בני הנעורים שנקצרו בפריחתם, בצלע הר הארנים – אל קבר אחד איש לא בא, וקבר זה נותר, חוששני, בלתי נפקד, בלתי נדרש, והוא קברו של חבקוק (שלא היה אחד מהנערים – אף כי היה מאוהביהם האמיתיים). מי הוא חבקוק ואיזה הוא – כך חשבתי לספּר בפתיחה ההיא – על זה הנה יסופר עתה. ויהא נא הסיפור – כך חשבתי להוסיף – כמין נר נשמה לזכרו של אדם לא רגיל. כאלה וכעין אלה, דברים עצובים. עלו על דעתי לומר בפתיחה שלא אמרתי, כשנתגלגלו הדברים ופתחתי כבר וסיפרתי אחרת, כפי שסיפרתי.

אבל כיוָן שכך, חש אנוכי, כי לא אוּכל עתה להיפרד ולפרושׁ לי לדרכי קודם שאהיה אף אני ניצב שם רכון ראש על תלו, שותק קושב, ואחר־כך, אולי, ארהיב עוז ואשא עיני, לדרוש אל חברי המופלא ההוא, שמימים רבים, אל חבקוק הנביא, בין אם יכול הוא לשמוע קולי ממקומו, בין אם בלתי־יכול הוא לשמוע כל קול ולא ארגיזנו ממנוחתו, אך דבר או שנים אשאל ואלכה לי. כבד עלי לבּי. שמַי כאילו ריקים. אבל עיני עודן נשואות מאוד. הה, חבקוק, אתה הרואה מעל כולנו למרחקים, היישר אל מבט הכוכבים, התוכל לשמוע קולי? אתה ממקום שאתה בו, אמור אם נודע לך, שם מעבר מזה, הגד לנו עתה, בשעה זו, כשאף שדופים שכמותנו, שכל חכמתם הרגילה נתמוללה להם, וכבר קצה נפשם, ואינם יכולים עוד בככה־ככה השטוח הזה שיש להם, השומם סביבם, ובצר להם מגניבים ונושאים מבט לצדדים, וגם עד הכוכבים יגיעו, לרגע, הללו המַגביהים לעוף והמחרישים מאוד – ויאמרו נא אם הם יודעים יותר: מה איפוא עלינו לעשות? ולאן?

חבקוק, חבקוק, הו, לאן עלינו לבוא? אנחנו שנותרנו כאן, ממעל, בארץ החיים, שרואים בשמש ונפשם להם לשלל – לאן עלינו עתה? הו, מה? מה אתה אומר? מה כוכביך אומרים? לאן?

הגד. דבּר אלינו, אל תידום לך בדממות לעת כזאת, דבּר. הרואה בכוכבים, חברים מקשיבים לקולך.