א. על מושג הראשוֹנוּת    🔗

למושג “ראשון” ו“ראשונִיוּת” יש הילה מיוחדת בחברה האנושית. אם יש תואר של כבוד שאדם או חברה משתוקקים לו, הרי זה הכתרתו בְּכֶתר הראשון, ואת מעשיו כְּראשונים.

מדוע כל כך חשוב ליחיד ולחברה להיות ראשון? מה יש בתפיסה של הראשונוּת, שכל כך מושך אנשים כִּיחידים וּכְחברה, שבגללו הם מוכנים להתאמץ, להסתכן, למסור את נפשם, ולעשות הכל, כדי שיוכלו להעיד על עצמם שהיו “הראשונים” ובעיקר כדי להיכנס להיסטוריה כ“ראשונים”?

הרצון להיזכר כ־הראשון שהיה, הראשון שעשה, הראשון שיצר, הראשון שגילה, הראשון שיסד, הראשון שהגה, הראשון שכתב, הראשון שטיפס, הראשון שהגיע, ועוד ועוד בכל התחומים של העשייה האנושית, הוא אחד המניעים המרכזיים הדוחפים לַפְּעילות האנושית, וממילא גם לַגילויים, לַחידושים וְלַהמצאות, וְלַהתקדמות האנושות (אם היא אכן מתקדמת).

המדובר גם בתחום היחיד, הפרט, ושאיפתו להיות ראשון, וגם בַּתחום הקולקטיבי, של החברה, של עַם, להצטייר כְּראשון, בַּתודעה הקולקטיבית המשותפת של ההיסטוריה האנושית. הראשונים שהמציאו את הדפוס, את אבק־השריפה, את המונותיאיזם, את הזכוכית, את החיסון נגד כלבת, את… כל מה שמקיף אותנו בכל תחומי החיים, המעשיים והרוחניים.

אינני יודעת אם יש מחקר פסיכולוגי מקיף בסוגיה זו של השאיפה האנושית להיות הראשון. באנציקלופדיה העברית ובאנציקלופדיה המקראית, לא מצאתי את “הערך: ראשון”. לעומת זה, במילון בן־יהודה, מוקדשים למילה זו 17 עמודות.

כמה הערות על תופעה אנושית נפוצה זו, שאולי יהיה בהן גם שמץ של הסבר, למה שאנו רואים כמובן מאליו, כחלק מן הטבע האנושי.

נדמה לי, שההסבר הראשון הוא: להיות כֵּאלהים, להידמות לאלהים, שהוא “הראשון”, כפי שנאמר אצלנו בתפילות: “אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון”; “קַדמון לכל דבר אשר נברא, ראשון ואין ראשית לְראשיתו”; “הוא ראשון והוא אחרון”; הוא הראשון, שלא קבל מלכותו מֵאחר. גם הרצון להידמות לאלהים, עתיק הוא וימיו כימי האנושות. “וְהְיִיתם כֵּאלהים יודעי טוב ורע” (בראשית ג' 5) – זה היה ההסבר של הנחש לאשה מדוע אסר האלהים עליהם לאכול מפרי העץ אשר בתוך הגן. ומייד לאחריו, לקחה האשה מפריוֹ של העץ וַתֹאכל וַתתן גם לאישה עִמָּהּ וַיֹאכַל.

“בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”, כל מי שעושה משהו ראשוני, יש בו משהו מן האלהי, מן הבריאה הראשונית, מן היצירה החדשה, יש מן התוהו ובוהו. כל מי שעושה מעשה ראשוני, משאיר את טביעות אצבעותיו בהיסטוריה, משאיר אחריו משהו בעל משמעות, משמש מנהיג ומורה־דרך, לאלה שילכו בעקבותיו, ימשיכו את פעלו, יפַתחוּ אותו וישתמשו בו.

התנ"ך מתחיל “מבראשית” ויש כאן גם ראש, וגם ראשית, וגם ראשון. התחלה חדשה, בריאה חדשה, ולכן, כל ראשון, יש בו משהו מן האלהי, משהו מן היוצר.

“ראשון” הוא גם כינוי לאלהים, בעיקר בספר ישעיהו השני, כגון: “קורא הדורות מֵראש, אני ה' ראשון ואת אחרונים אני־הוא” (מא' 4); וכן: “אני ראשון ואני אחרון” (מד' 6).

הראשון, הוא לא רק קודם לכל דבר בזמן או במקום, אלא הוא גם במשמעות של: הנבחר, המעולה. כפי שנאמר בספר דניאל פרק י' פסוק 13: “והנה מיכאל, אחד השרים הראשונים, בא לעזרני”.

מכאן כל הביטויים בלשון, המבטאים את חשיבותו של הראשון: הראש, שהוא החלק הראשון בגוף האדם, והחשוב מכולם.

גם הגעגועים לֶעבר, הנוסטאלגיה, הם געגועים ל“ראשון” ל“ראשונים”, כגון בספר קהלת, המזהיר מפני כמיהה נפוצה זו: “אל תאמר מֶה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מֵחָכְמה שאלת על זה” (ז' 10).

הנוסטלגיה, ימיה כימי ההיסטוריה. כך, למשל, בספר שמות, לאחר שמשה שבר את שני לוחות־העדות הראשונים שעמהם ירד מן ההר (שמות, לב' 15; 19) ציווה אליו האלהים: “פְּסָל לך שני לוחות אבנים כָּראשונים וְכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שִבַּרת” (לד' 1). אין מכינים לוחות חדשים ושונים, אלא “כָּראשונים”, וכן, בויקרא: “וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים” (כו', 45), הגעגועים ל“ברית ראשונים” מתחילים מייד, והיא נתפסת כתקופה האידיאלית.

אבל לראשון ולראשונוּת, יש גם מחיר, ולא פעם מחיר כבד. הראשון הוא גם זה שמסתכן והולך אל הבלתי ידוע, ומוכן לשלם את מחיר ההסתכנות, כדי שאחרים יוכלו ללכת בעקבותיו. כדי לפרוץ להם דרך.

במסורת שלנו, הראשון שהסתכן, היה נחשון בן עמינדב. הוא היה גיסו של אהרן הכהן: “ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה” (שמות ו' 23). נחשוֹן היה נשיא שבט יהודה, במפקד במדבר סיני (במדבר א' 7; ב' 7): ונשיא לבני יהודה נחשון בן עמינדב", ולזכותו נזקפו כמה מעשים ראשוניים: הוא היה זה שהקריב ביום הראשון את הקרבן הראשון עם חנוכת המשכן: “ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב” (במדבר ז' 12). וכן: עם התחלת הנדודים במדבר “ויסע דגל מחנה בני־יהודה בראשונה לצבאותם, ועל צבאו נחשון בן עמינדב” (במדבר י' 14). משפחת עמינדב אבי נחשון היא ממשפחת דוד המלך (5 דורות אחורנית), בדיוק באמצע: בספר רות (ד' 20) וכן בדברי הימים א' פרק ב' 10; 11.

במסכה סוטה לז, נזכר נחשון, כמי שקפץ וירד ראשון לים סוף, בזמן יציאת מצרים מבלי שיָדַע מראש אם יִטבע או יוכל ללכת ביבשה. ואחריו, לאחר שהמים אכן נסוגו, הלך כל העם: “כשעמדו ישראל על הים היו השבטים מִדַּיְנִים אלה עם אלה. זה אומר: אני יורד תחילה וזה אומר: אני יורד תחילה. קפץ נחשון בן עמינדב לתוך גלי הים וירד” (מד“ר במדבר י”ג. ועוד, מובא במילון בן־יהודה).

מאז – נהפך שמו לשם־דבר, לכינוי, לאדם נועז וחלוץ ראשון למקום הסכנה, או לפעולה חשובה וקשה ביותר. מאז נגזר שם התואר “נחשוני” והשם המופשט “נחשוניוּת”, כראשוניוּת, כהעזה, כחלוציוּת, לצאת בין הראשונים, לקראת פעולות קשות ומסוכנות.

אחד־העם כתב: “אם יעמדו לנו ‘נחשונים’ בדעת… רק אז נוכל לקוות כי נעשה ונצליח”. וכך בשירי חותם' של חיים גורי: “איך הוא נבחר, נחשון בין ראשונים”.

המילה: “פרץ” – משמשת במקרא במובן שלילי וחיובי כאחד, אבל הביטוי “פורצי־דרך” הוא תמיד חיובי. צירוף זה: “פורץ־דרך” איננו במקרא, לעומת זה הצירוף: “פורץ־גדר” קיים, ומובנו: שלילי, עבר על איסור, לא עשה כחוק: “ופֹרץ גדר יִשְכֶנוּ נחש” (קהלת י' 8). על ביטוי זה והסברו, כתב ס. יזהר בספרו: ‘צדדיים’ (הוצ' זמורה־ביתן, 1996) בסיפור: “פורץ גדר יִשְכֶנוּ נחש” (עמ' 49–59). הסיפור הוקדש למורה הצעיר בבן־שמן, בן־דמותו של יזהר עצמו, ולפרשנותו הבלתי מקובלת של פסוק זה, חובה לפרוץ את הגדר, חובה למרוד בסדר המקובל, חובה להתגבר על הפחד מהנחש, כדי לקדם את האנושות, אם כי בהסתיגות: “לא את כל הגדרות ולא תמיד, מפני שאז היה העולם הופך הפקר, וההפקר היה פורע בכל העולם והכול היה חוזר לתֹהוּ וָבֹהוּ” (עמ' 56–58). (ראה בפרק: “ספר של תיקון” בספר זה).

הצירוף: פורץ־דרך, שמשמעותו תמיד חיובית, הוא מאוחר. קודם אמרו: פורץ נתיב. ויתכן שבראשיתו היה מכוון למובנו הקונקרטי: פורץ־דרך ממש, במובן של סולל דרך חדשה: “פריצת הדרך לירושלים”. רק לאחר מכן, נתייחד גם למשמעות המופשטת, בתחום חיי הרוח.

והערה אחרונה לנושא זה, שכמובן, לא מיציתי אותו, אלא רק נגעתי בו נגיעה קלה. קשה מאד ואולי בלתי אפשרי לקבוע: מיהו ראשון; מתי אפשר לדבר על ראשוניוּת. בכל קביעה של ראשון, כמעט תמיד אפשר לבוא ולומר שהיה ראשון לראשון, שהיה מי שקדם לאותו ראשון, והיה מי שקדם לאותה פעולה ראשונית, תהיה אשר תהיה. זכות החזקה על הראשון ועל הראשוניות, קשה מאד להוכחה, ורבים נלחמים עליה. כך, למשל, אצלנו, רבים המערערים על הקביעה של “העלייה הראשונה”, ומוכיחים, שהעליות לארץ לא פסקו אף פעם, וכי גם גלי העלייה שקדמו ל“עלייה הראשונה” היו בהם מאפיינים חילוניים, חקלאיים וכלכליים ולא רק דתיים, ולא באו לארץ רק כדי למות, אלא גם כדי לחיות בתוכה ולהחיותה.

מכיוון שהטבע האנושי חולק כבוד לראשון ולראשוניוּת, הרי רבה המלחמה על הזכות לשאת תואר זה. בכל פעם שהכינוי נקשר לאדם או לקבוצה או לפעולה, מיד באים ומערערים עליו ומוכיחים שלא היה הראשון ושקדמו לו אחרים. וזהו קרב קבוע ולא פעם קשה ביותר. ואם הדבר כך בגילויים, ובהמצאות, על אחת כמה וכמה בתחום חיי הרוח, שהם מטבעם נבנים נדבך על נדבך, וכל חידוש נובע ממה שהיה לפניו אם כהמשך ואם על דרך ההתנגדות והשינוי.

לכן, כשהמדובר בתחום התרבות על “מהפכות ועל מהפכנים ועל פורצי־דרך ביהדות לדורותיה” הרי זה תמיד מושג יחסי, ביחס למה שהיה קודם, כהמשך מתוך מהפכה, כהחייאה של מה שהיה קודם ונשכח או נדחק לקרן זווית. כשם שקשה לקבוע מיהו ראשון, כך גם קשה מאד לקבוע מהו חידוש. אלה הן, כאמור, קביעות יחסיות, ביחס למה שהיה קודם, ולכן, תמיד יש צורך להגדיר את מאפייני הקודם, כדי לקבוע את השוני ואת החדש. לפי השקפת עולמי התרבותית והספרותית: כל ראשון וכל חידוש הם תמיד חוליה בשלשלת, שהיא בעת ובעונה אחת גם עצמאית וגם חלק מִשָלֵם; גם המשך וגם חידוש.

 

ב. מחדשים ופורצי־דרך בספרות העברית    🔗

לפי השקפה זו, כל יוצר בכל תחום הוא תמיד גם ראשון, גם מחדש וגם פורץ־דרך אבל גם ממשיך. הוא תמיד יוצר משהו חדש שלא היה לפניו, ושאחרים שקדמו לו לא עשו כמוהו אבל בעת ובעונה אחת הוא גם מושפע וממשיך את אלה שקדמו לו. יש, כמובן, בין היוצרים, כאלה שחידושיהם גדולים והשפעתם מרובה, ויש שחידושיהם קטנים והשפעתם מוגבלת.

בהקשר זה מדובר על ראשוניוּת, חידוש ופריצת דרך ומחירם הכבד בתחום הספרות: בנושאים, בסגנון, בדמויות, אבל גם בחייהם הפרטיים של הסופרים. קשה ואולי אי אפשר לעשות את ההפרדה בין החיים לבין הספרות בתחום זה של “מחיר הראשוניוּת” מחיר ההעזה.

הסופרים שאביא כדוגמה הם: ג. שופמן; זאב יעבץ; ש. בן־ציון ודבורה בארון. ג. שופמן קשור לראשוניוּת בתחום ההעזה לנגוע בנושאים שהיו “אסורים” עד כה בספרות העברית הפוריטנית; השנים האחרים – זאב יעבץ וש. בן ציון – בתחום חידוש המרכז הרוחני־תרבותי־ספרותי בארץ ישראל, בסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20; ובעיקר ההתמודדות עם “האמת מארץ־ישראל” בתחום הספרות העברית; והאחרונה – דבורה בארון – בקושי להיות אשה־סופרת ראשונה (או, כאמור: כמעט ראשונה).

כולם חיפשו, התלבטו, העזו, ושילמו את המחיר הכבד של הראשונוּת, לא רק ביצירתם, אלא גם בתחום חיי הפרט שלהם.

 

ג. ג. שופמן – העזה לנגוע בנושאים “אסורים”    🔗

הספרות העברית במשך שנים רבות היתה ספרות פוריטנית מאד. חניכי החדר. נמנעו מתיאור ישיר של יחסים בינו לבינה, והעדיפו רמזים עקיפים ואמצעי הסוואה שונים. היו גם נושאים שהיו “אסורים במגע”, בבחינת טאבו, שהספרות העברית “המהוגנת” עברה עליהם בשתיקה, או לכל היותר רמזה כמה רמזים צנועים על קיומם. כך הדבר, בכל הקשור לחשיפת אברים מוצנעים בגוף האדם, לתיאור מעשה האהבה והמין, לתיאור קיומן של זונות וההיזקקות של הגברים אליהן והוא הדין ביחס לנטיות הומוסקסואליות, לגילוי עריות, לניצול מיני בתוך המשפחה של נשים וילדים. אותם רמזים מועטים, במידה שהיו, היו מוסווים היטב ומעורפלים מאד. אמנם, דרכי עקיפין אלה בספרות, מטבען שהן חזקות לא פחות מן התיאורים הישירים, וחזקה על הקוראים “חובשי בית המדרש” שהבינו דבר מתוך דבר, וידעו במה דברים אמורים, ואף על פי כן, עובדה היא שמעטים העזו לנגוע ב“חומרים מסוכנים” אלה בגלוי.

בתחום זה של “הנושאים האסורים” למגע, היה ג. שופמן פורץ־דרך, ואפילו אפשר לומר פורץ־גדר. בסיפוריו לא נמנע מלתאר את “קַצווי הכרך”, את הגבר ההולך לבית הזונות, כמעט כשגרה, את בתי הזונות על ההווי המיוחד שלהן. הוא לא נרתע מלתאר את הפרטים במגעים שבין הגבר לאשה בדרך למיטה; הוא הכיר בנטיות ההומוסקסואליות של כמה מגיבוריו; ויידע לחדור לנפש גיבוריו הגברים העושים הכל כדי להשיג את האשה ולכבוש אותה, אבל לאחר שהשיגו את מבוקשם, פג חינה בעיניהם, והם מתחילים בחיפוש חדש. הוא הדין בגבר המצליח לשאת את האשה שחיזר אחריה זמן רב, אבל לאחר שהיא נעשית אשתו, הוא חסר את הריגוש שבחיזור ובכיבוש, ממשיך לחזר אחרי “השפחות” שבבית, כבעבר, לפני נישואיו, ומעמיד פנים שאשתו היא עדיין אהובתו שאותה טרם השיג וכבש (“שפחות”).

הדוגמאות ייראו לנו כיום צנועות ביותר, וקשה להבין על מה היתה המהומה, אבל לפי הכלל שפורנוגראפיה היא עניין של גיאוגראפיה, הרי פורנוגראפיה היא גם עניין של תקופה. מה שנראה אז נועז נראה היום “צמחוני”.

בסיפור “כְּחוֹם היום” (תרס"ב), מסיפוריו הראשונים, העמיד במרכז את נתניה “בן הרבי” איש כבן ארבעים“, “הגרוש מאשתו זה כחמש עשרה שנה והנודע בכל הסביבה לחֲדַל־אישים ול’משוגע' קצת”, כמי שהדחף המיני מֵציק לו ואינו נותן לו מנוח. מה שהוא רואה דרך החלון משקף את מה שנעשה בפנימיותו: “הנה תרנגול אדום אחוּז־תאווה רודף אחרי תרנגולת לבנה, רץ בַחֲמת כוחו, מגמא ארץ, נתקל וקם, וּנתניה מרגיש בקרבו אפיסת כוח וְכִלְיוֹן נפש”. האביזרים כגון: שוט, חליל ושבט הם סמלים פאלים מובהקים. כשהוא רואה את “ברל, נעם עקוֹם־עינים, מְדַדֶה עקלקלות, וְשבט ארוך בידיו”, הוא מושך אותו אל פְנים הבית, כדי להיות קרוב אליו ודומה שהמשיכה היא הדדית: מצדו של המורה ומצדו של הנער. נתניה מלמד אותו להתפלל, ומשׂימה זו מספקת את ההזדמנות להתייחד עמו: “הוא נוגע לאט בִּזרוע הנער” בשעה שהוא מלמד אותו ואחר־כך יוצאים שניהם החוצה אל השדות ורצים יחד “בלי כל סיבה ותכלית”. הריצה נהפכת למעין תחרות, כשהמורה מנסה להשיג את תלמידו ולתפוס אותו בזרועו: “מסביב לא היה איש. ממוּלם השחירה אפֵלת עמקי החורשה בינות לגזעי־עצים דקים. ברל שתק, ופניו שקדרו הביעו לא פחד, לא נוחם, כי אם מעין קובלנה של יאוש נוגעת עד הנפש, על יצר לב האדם בכלל… נתניה הרגיש בְּכַפּוֹ את חוֹם בשׂר־הנער [- - -]”. כשהם חוזרים אל הבית “התרנגולים” שבחוץ “נדחפוּ ברוח” ו”נתניה מביט אל תלמידו…“. המראה האחרון ששניהם רואים דרך החלון: “מתנשׂאת אחת הפרות, ועולה ומטפסת על חברתה”. ו”הרועה עובר עם חלילו בבית שֶחיו ושוטו על שכמו. קצה השוט הארוך זוחל בינות לדשא הרטוב, מתעלם, מתגלה וחולף".

סיפור גלוי יותר הוא “יונה” (תרס"ב), גם הוא מסיפוריו הראשונים, שגיבורו “הוא צעיר בן עשרים ושתים, בעל פנים קודרים, עיניים מבריקות ברק חולני וּשפתים אדומות, עבות וגסות”. יצר המין שלו חזק מאד, והוא נמשך לגברים ולנשים כאחד, כפי שמעיד שמו, אבל בעיקר לגברים. יש בסיפור מעין אנטומיה של דמות הנמשכת לנערים עוד מילדותה, כשמשיכה זו ספק גלויה ספק סמויה מעיניו: “האהבה התאוותנית התמידית, כתולעת זולֵלה, אכלה וְכִילתה בו כל חלקה טובה ובריאה”. זהו אולי הסיפור המובהק ביותר שהעמיד במרכזו דמות של ילד ואחר־כך בוגר, שזהותו המינית איננה ברורה לו, והוא מתייסר בתשוקותיו הכמוסות והאסורות. כשהלך ראה לנגד עיניו את הנערות בתוך הקמה “ועיניו מתערפלות”; כשישב עם ספר ביד, ראה את הנשים המתרחצות בנהר: “גְוִיוֹת ערומות” “ואפיסת כוחות מתפשטת בכל אבריו”; כשהלך לַבּתים ששם נתן שיעורים לתלמידיו, נמשך אל ילדים קטנים אלה: “הֶשִיל, נער קטן כבן שמונה, יְפה עיניים, כַּרְסְתָן, בעל פנים רעננים וְצחים, לחיים מלאות ואדומות [- - -], וכשיונה אוחז בִּקִבּורת־הנער השמנה והחמה וּמטלטלו על מקומו מרוב כעס”. וכך הוא נמשך אל הרופא הנוגע בו “בידו החמה” ומצווה עליו להתפשט והרופא “שׁוֹחֶה, מֵשים אזנו אל לב יונה, חובק ומאמץ אליו את גוו, וברגע זה בלבד מרגיש יונה עצמו חפשי מעט מאימת־מות”. בנעוריו נמשך אל מגע הַסַּפָּר – הַגַּלָּב – שהרגיש את ידו על לחיו ועל מִפרקתו. וכבר בילדותו: “האהבה העזה לאחד מבני־גילו הקטנים לא פסקה מנפשו הרכה, שדבקה פעם בזה ופעם בזה”. הוא הזדהה עם אהבת דוד ויהונתן והרגיש קרבה מיוחדת אליהם עם קריאת הפסוק: “ויתפשט יהונתן את המעיל”, שהשווה אותו ל“נפנוף מעיל הבד האדום של שכנא אהובו ואת הריח המיוחד הנודף ממנו”. הסיפור מתאר את יסוריו של יונה שאינו יכול לבוא על סיפוקו, והוא כָּמֵהַּ דרך קבע לקרבת־בשרים, שאי אפשר לממשה. סופו שהוא נפטר משחפת, כשדמותו של עלם נוצרי, שראה פעם בילדותו בבית־הרחצה, מרחפת לנגד עיניו, והוא מושיט אליו את ידו וחש את “מגע־ידו בחלקת הקטיפה”.

אחד מסיפוריו הנודעים הוא הסיפור הנוגע ללב, “הַנְיָה” (תרס"ט) על מסלול חייה של ילדה שנהפכה לזונה, ומתה בבית־הזונות, כיוון ש“הרעבתנוּת של עשוּקי החיים וחנוקי הַכְּרך, הרעבתנות שאינה יודעת שׂבעה, התנפלה על היצור היפה, צמח השדה, ינקה את לשדו בלי הרף, תבעה והפצירה בחוצפה תאוותנית: - עוד!…” יש בסיפור רחמים על הַניה, שזה גורלה, אבל גם תפיסה, שכבר בילדותה נמשכה לגברים ולמין וכן כעס על הגברים שניצלו את הניה, אבל גם הבנה למעשיהם.

בסיפור “בקצוי הכרך” (תרע"ד) שברנר פירסם אותו ב’רביבים' כמות שהוא, מתואר ההווי בבית הזונות, על כל פרטיו והליכותיו: היחסים בין ה“מַטוֹרניצה” היא “אֵם” “בנות ההפקר” לבין “בנותיה”; היחסים בין הנערות לבין עצמן; בין הנערות לבין הלקוחות; ובין הנערות לבין אהוביהן הגברים, שאותם הן אוהבות למרות המכות והעלבונות שהן סופגות מהם. לנערות גם חיים משלהן מחוץ לעיסוקן. למַדַאם יש בן, הנמצא במוסד – “בבית המשוגעים” – והיא מבקרת אותו פעם בשבוע, הן מחכות למכתבים מבני משפחתן ויש להן אהבות ורגשות משלהן. בתוך בית הזונות, המסמל את העולם האנושי בזעיר אנפין, מפכים חיים, אהבות וּשְׂנָאוֹת, יש רצח ויש מוות, השתתפות בצער ואדישות.

אין צורך לומר, שסיפוריו הלהיטו את דמיונם של קוראיו, ובמיוחד בני־הנעורים שבהם, שיָכלו בַּפַּעם הראשונה בחייהם לקרוא בעברית על נושאים “אסורים” ומחוץ לתחום אלה. בה בשעה הפחידו סיפוריו הארוטיים את דור ההורים השמרני, שהטילו עליהם “צנזורה” ואסרו על בניהם את הקריאה בהם. תיאורי המין הגלויים והחושפניים, שכמוהם טרם היו בספרות העברית, הפחידו גם את עורכי כתבי־העת, שחששו, שקוראיהם יפסיקו לחתום עליהם, לקנותם ולקראם, וירתעו מלהכניס “חומר תועבה” מסוג זה, לביתם מחשש לקלקול־המידות של בניהם. זה היה “מחיר־הראשונות” אבל גם, כצפוי, הִרְבָּה את כוח המשיכה של סיפוריו וספריו. כך, למשל, חשב גרשום באדר, שהאשים את שופמן לא רק ברמה אמנותית נמוכה, אלא בעיקר בהשחתת המידות המוסריות של קהל הקוראות בכתבו דברים בלתי־צנועים. ברשימתו, בעל השם הבוטה: “זוהמה ספרותית” ב’המצפה' (שנה ה‘, גל’ 30, ג' באב תרנ"ח, עמ' 262–363) ¹. וכן, העיד לימים דוד לאזר, עורך ‘מעריב’, שאביו, שמעון מנחם לאזר, עורך ‘המצפה’, שהחמיר מאד בענייני מוסר שבספרות, אסר עליו בפירוש “את ‘ההתעסקות’ בסיפוריו של שופמן, אשר לפי דבריו, שום ‘תועלת’ לא תצמח מהם”, בספרו ‘מסה ומריבה’ (הוצ' המנורה 1971, עמ' 50–54) (ובספרי ‘מאופק אל אופק’, עמ' 648, הערה 27).

“מחיר” נוסף היה הצנזורה שהטילו עורכים־פוריטניים על המקומות המגרים מדי לדעתם, בסיפוריו. דוגמה אופיינית לניסיון ריסון זה של ביאליק, גיליתי בחליפת המכתבים שבין ביאליק לשופמן, בשעה שביאליק שימש כעורך של המדור הספרותי של ‘השילוח’ (בשנים 1904–1906) ושופמן שלח אליו, לפי בקשתו, את סיפורו “קַטְנוּת”. ביאליק העריך את סיפוריו של שופמן, אבל החשיפה שבהם היתה קשה עליו, ובתורת עורך, הרגיש אחריות “לחינוכם” של בני הנעורים. הוא ניסה לרסן אותו, להשמיט דברים שהצינעה יפה להם, ולהוסיף מוסר־השכל “יהודי”.

בסיפור “קַטְנוּת” מתואר הגיבור כשהוא מבקר, יחד עם חברו, ב“אותו בית” הנמצא “במשעול הצר”. כל הדימויים הם מיניים־ארוטיים מובהקים, כך, למשל, “הוא מתמלא לפעמים חֵמַת נערה קטנה בשעה שזקן עוגב אֵליה”; וכך למשל, תאוותו היא דו־מינית: הוא מתאווה אל “אותם הצעירים קלי־הדעת אבל החומים והמלבבים, בעלי השיער השחור, הרך והריחני והידים החמות, השזופות השחרחרות” אבל גם אל: “הנערות החומות והזרות”, ואל “הרופסות, התאוותניות, החיוורות, בעלות המְצָחות הגבוהים והנוצצים, ושגם בהן הוא מרגיש מעין קרבת־בשר”. בילדותו בשעה שאחיו היה “נשען אל החלון ובוכה חרש” “היה הוא מתגנב אל המזווה האפל והקריר ומלקק שם בהחבא את הריבָּה המתוקה, או שהיה משתולל, מתגרה באחותו הקטנה השקטה ומכה אותה על לא דבר…”

כשהוא מגיע אל בית־הזונות, הוא בוחר אשה מבין הנשים שבו, “צעירה כבת שבע עשרה” ש“עמדה מול הראי וסרקה את שערה הרטוב” [האם כאן רמז פארודי שלוח כנגד שיר העם של ביאליק?]. הגיבור, הלל סנפיר, הולך עם הנערה לחדרה, וכאן בא התיאור שביאליק לא היה יכול להשלים עמו:

“מבלי הבט אל פניה, פיתח את פי כתנתה והרגיש בתוך כך את הבל־פיה, הבל חם שהתנדף בריח־יין. אחרי כך התפרקד, שם ידיו תחת מפרקתו, כדי להתרכז מעט”.

בנוסח ‘השילוח’, צנזר ביאליק משפט זה, והשמיט את פתיחת הכתונת מתוך התיאור: “מבלי הביט אל פניה, הושיבה אצלו על המיטה והרגיש בתוך כך את הבל פיה”. ולא זו בלבד, אלא שביאליק הוסיף קטע, של מעין הרהור פנימי, ששופמן מיעט מאד בשכמותו, קטע ביאליקאי טיפוסי, שזרותו בסיפורו של שופמן בולטת מאד. בתוספת זו, יש מעין “מוסר־השכל” של הגיבור, ומתן תוכן לאותו משפט: “כדי להתרכז מעט”. באותו “מוסר השכל” ביאליקאי, עושה הגיבור חשבון נפש ומגיע למסקנה: “הוא לא יכבוש דבר לעולם אלא יקנה – וּבִפְרוטות”. ללמד את הקורא, כמה עלוב הגיבור בעיני עצמו שהוא נזקק לזונה. ואילו בסיפורו של שופמן אין זכר ל“מוסר־השכל” זה, וההתרכזות של הגיבור באה כדי למלא את תפקידו כגבר…

התרומה: העזתו של שופמן לנגוע ב“נושאים אסורים” שיחררה את הספרות העברית מכבלי ההגבלות שהטילה על עצמה, הרחיבה את מעגל הנושאים, וגרמה לכך ששום נושא איננו בבחינת איסור. הספרות העברית נפתחה עוד יותר אל האדם ועולמו, ובמיוחד אל השוליים, אל הנידח, אל האחר, וראתה את האנושי שבכל אדם, יהיו עיסוקיו, מוצאו ונטיותיו אשר יהיו.

 

ד. זאב יעבץ – תיאור הרצוי המצוי    🔗

פריצת־הדרך של זאב יעבץ וחידושיו הם בתחום ההתמודדות של הספרות העברית עם המציאות החדשה והמתחדשת בארץ־ישראל, בתקופת העלייה הראשונה. לזאב יעבץ זכות ראשונים בתיאור ספרותי של המציאות המתחדשת בארץ־ישראל, מהווי החלוצים הראשונים. סיפורו “שוּט בארץ” נקבע על ידי ג. קרסל כ“ראשון בסיפורים על חיי הישוב החדש”, ופורסם בקובץ ‘הארץ’, שהופיע בעריכתו בשנת תרנ"א (1891).

דרכו של זאב יעבץ בכיבוש הנוף הארץ־ישראלי בספרות ובהתמודדות על תיאור המציאות הארץ־ישראלית החדשה בספרות, היתה דרך האידיאליזציה. מתוך מגמה ברורה ומוּדעוּת גבוהה בחר לתאר ארץ ישראל אידיאלית, רומנטית, מיוּפָּה. המציאות של משאלת הלב, מתוארת אצלו כמציאות ממשית, קיימת; החזון מתואר בהתגשמותו והרצוי נהפך בסיפוריו למצוי. זאב יעבץ ממשיך את תיאורי ארץ ישראל האידיאליים של אברהם מאפו (שלא היה בארץ־ישראל) ברומנים המפורסמים שלו “אהבת ציון” (1853) ו“אשמת שומרון” (1866), למרות שחי בארץ־ישראל, הכיר אותה מקרוב מאד וסבל בה לא מעט. ההחלטה לתאר מציאות אידילית ואידיאלית בארץ־ישראל המתחדשת, החקלאית, על רקע ההווי במושבות, נבעה בין השאר “מתסביך המרגלים”, מחמת הפחד להוציא את דיבת הארץ רעה, וכן כדי למשוך את לב הקוראים, שרובם ככולם לא חיו בארץ־ישראל, לבוא ולבקר בארץ כתיירים, להשקיע בה כספים, לקנות נחלות, ובעיקר – לעלות ולהתיישב בה. הסיפורים היו צריכים למשוך את לב הקוראים לחיים היפים והשלמים בארץ, שבה האכרים עובדי האדמה מצליחים לא רק להתפרנס מנחלתם, אלא גם לשלב את החקלאות במסורת ישראל, ובעיקר לגדל דור חדש של בנים ובנות לתפארת.

בסיפוריו של זאב יעבץ נמצאות ההתחלות של דמות “הצבר” [והצברית] הגאה והעשוי לבלי חת, הדמות האידיאלית של הציונוּת, בנוסחה המסורתי: שילוב תורה ועבודה; שמירת מצוות עם שמירה על הרכוש. דמויות הצעירים ילידי הארץ בסיפוריו נֵחַנוּ בכל הסגולות האידיאליות של דמות־המופת שאליה ייחלה הציונות, כניגוד מוחלט לדמויות הגלותיות. גיבור זה הוא: חזק, אמיץ, גיבור, יפה, מנומס, מכבד את המבוגרים ואת הזקנים, יודע לעבוד, בקי בתורת ישראל, שומר מצוות, יודע לרכב על סוס, איננו מפחד מפני האויבים ומפני מזג האוויר, מכניס אורחים, ועוד ועוד. וכמוהו גם הבנות (ויש הרבה תיאורי בנות ונשים בסיפוריו) שכבודן אמנם בבית פנימה, אך גם הן משתתפות בעבודה החקלאית במשק, ובעבודות הבית. גם הן יפות, מנומסות, צנועות, שומרות מצוות, מכבדות את ההורים, מכניסות אורחים, ובעיקר: חכמות, משכילות ודעתניות.

בַּבְּחירה שכל סופר שעלה לארץ־ישראל היה צריך לבחור, איך להתמודד עם המציאות הארץ־ישראלית הקשה שמצא בה, בין מרירות המציאות, “הר געש” כביטויו של ברנר, לבין ארץ־ישראל אידיאלית “בצל הפרדסים”, כביטויו של משה סמילנסקי, בחר זאב יעבץ מתוך הכרה והרגשת שליחות, בארץ־ישראל שֶכּוּלָה יופי ושלווה. הוא המשיך את נוסח מאפו בארץ ישראל, למרות שהכיר היטב את ארץ־ישראל של מטה, וסבל בה לא מעט מידי שמים (קדחת, מחלות) ומידי אדם (פקידי הבארון). בתיאוריה הספרותיים המיופים של ארץ־ישראל ראה שליחות, וגייס את עצמו ואת סיפוריו כדי להרבות את כוח המשיכה של ארץ־ישראל על קוראיה.

סיפוריו נעשו, לימים, לשם דבר ליפּוּי, ואף לזיוף אֶמת־החיים, לאידיאליזציה שאין לה אחיזה במציאות, ואפילו האשימו אותם בכך, שאלה שהגיעו לארץ־ישראל לאחר הקריאה בהם, הישלו את עצמם בכל מה שקשור לתנאי הארץ, ובאו לא מוכנים למציאות הקשה שמצאו בה, ולכן כל כך רבה היתה הירידה ממנה.

היו אלה אנשי העלייה השנייה, שטענו כי “אמת מארץ ישראל”, כביטויו של אחד־העם, מרה ככל שתהיה, תיטיב להכין את האנשים לקראת מה שצפוי להם. ברוח זו כתב ברנר, שאף הגדיל להשחיר את המציאות ולא פעם עשה אותה קשה ומרה יותר מאשר היתה באמת.

עם זאת, פרץ זאב יעבץ את הדרך לתיאורי ארץ־ישראל המתחדשת, להווי החקלאי של המושבות, ולפרטי חיי היום־יום בהן. הוא בחר את המילים המתאימות לתיאורי הכלים, הגידולים, העבודות החקלאיות, ולא פעם חידש או המציא את המילים החסרות.

הדוגמה שתובא כאן היא מאחד התיאורים הראשונים של הווי המושבות בארץ־ישראל, אולי עוד לפני שכתב את הסיפור הראשון מסוג זה, אולי כחומר גלם בשבילו. דוגמה זו היא מתוך ספר הלימוד שלו: ‘ספר טל ילדות. ללמד בני יהודה ראשית דעת’, שהופיע לראשונה בירושלים, בשנת תרנ"א (1891) בדפוס ש. צוקערמאן, וכלל 60 עמודים. זהו אחד מספרי הלימוד הראשונים בארץ־ישראל, שראה לנגד עיניו את הילד והילדה ילידי הארץ, שלשונם עברית טבעית, ויש לחנך אותם על מסורת ישראל ועל הספרות העברית. החומר הותאם לגילאי הלומדים, והוא מנוקד וכולל שירים רבים.

בתוך הליקוטים ממסורת ישראל לדורותיה, בולטים שני תיאורי ההווי האקטואלי פרי עטו של זאב יעבץ תחת הכותרות: “ילדי האכרים” ו“יודע צדיק נפש בהמתו”. מטרתם: לתת לילדים הלומדים תיאור רלבאנטי, קרוב ומוכר להם, שיוכלו להזדהות עמו. למותר להוסיף, שתיאורים אלה גם הם גויסו בשירות המגמה האידיאליזטורית של זאב יעבץ ויותר משהם מתארים מציאות הם מתארים הווי אידיאלי, פרי משאלת־לב. התיאורים כתובים ב“סגנון תנכי”, עם וא“ו ההיפוך, בנוסח חזון אחרית הימים. לצד כל תיאור של ילדים, בא תמיד גם תיאור של ילדוֹת. “ילדי השעשועים” קרא להם זאב יעבץ, אבל מבעד לתיאור האידיאי שלו מבצבצת מציאות לא קלה של עבודה חקלאית קשה שעובדים הילדים והילדות, לצד הוריהם ב”אחוזות", לפני ההליכה לבית־הספר ואחריו:

את מחיר הראשונוּת שילם זאב יעבץ בחייו הפרטיים, כאשר נאלץ לעזוב את הארץ בגלל ההתנכלויות שהתנכלו לו פקידי הבארון, לאחר שגילה עצמאות, ולא נכנע להם.

התרומה: תיאורי ההווי הארץ־ישראלי החדש בספרות העברית, שימשו במידה רבה מודל שלילי, דוגמה, איך לא לכתוב על המציאות הארץ־ישראלית, ולתאר את המצוי כמצוי ולא כמותו את הרצוי כמצוי, אבל בה בשעה גם הראו, שיש אפשרות לתאר בספרות העברית את חיי היום יום החקלאיים של האיכרים, של בני הדור החדש ואת ההווי החדש המתרקם בארץ, ובעיקר שיש צורך, יש עניין ויש יכולת לעשות זאת.

 

ה. דבורה בארון – להיות אשה סופרת    🔗

דבורה בארון היא הסופרת העברית הראשונה החשובה, שתרומתה לספרות העברית, היא תרומה של ממש ללא הקלות והסברים בגלל היותה אשה. הראשונוּת שלה נובעת לא רק משום שרמתן האמנותית של יצירותיה גבוהה מאד, אלא גם משום כך שהיתה “סופרת נטו”, שחיה מכתיבתה ולא עסקה בשום דבר אחר, בעוד שנשים כותבות שקדמו לה, ליצירתן יש חשיבות היסטורית בלבד, והכתיבה היתה להן עיסוק צדדי.

דבורה בארון שילמה בחייה את מחיר הראשונוּת של להיות אשה־סופרת (בספרי ‘המחצית הראשונה’, תיארתי בהרחבה את פרטיו של “המחיר”, ואביא כאן את תמציתו בלבד).

דבורה בארון היתה בתו של רב, שבתי אליעזר בארון, ששמו יצא “כאיש מוסד, מדקדק במצווה קלה כבחמורה, וכמופלג בתורה, שגילה התעניינות־מה גם בספרי ההשכלה” (עדה פגיס, “ציונים ביוגרפיים”, ‘קובץ מאמרי ביקורת על יצירתה של דבורה בארון’, הוצ' עם עובד, 1974, עמ' 185).

דמותה של דבורה בארון הלהיבה את קהל הקוראים ובמיוחד את ציבור הסופרים והציתה את דמיונם. לא דבר של מה בכך היה לקרוא סיפורים ב’המליץ' כתובים בידי נערה צעירה (בת חמש עשרה) בתו של רב. גם השמועות עליה חיזקו את ההתלהבות ואת הדמיון: עצמאותה, כמי שעזבה את בית ההורים והעיירה והלכה ללמוד בעיר הגדולה, כדרך שעשו צעירי־ישראל; בנוסף על כך פִרנסה את עצמה כדרך שפרנסו את עצמם בחורי ישראל בימים ההם: על ידי הוראה. היא נעשתה למורַת־בית במשפחות היהודיות העשירות והמיוחסות ביותר, ולא עסקה במלאכות האופייניות לצעירות היהודיות אז: שירות בבתי עשירים ואף לא למדה את מקצוע המיילדת, האופייני לצעירות המתקדמות והמשכילות של אז. במשך כשמונה שנים (תרס“ג־תרע”א) עברה את תקופת הלימודים והנדודים בעיירות ליטא השונות, כאחד מבחורי ישראל והיתה “אכסטרנית” לכל דבר (‘המחצית הראשונה’, עמ' 29).

רבים שיחרו לפיתחה, וניסו להתראות עמה (צבי־זבולון ויינברג). חניכיה בתנועת הנוער הציונית העריצו אותה (ברוך בן־יהודה). צורתה החיצונית הנאה, שערותיה השחורות, הארוכות והמהודקות, עיניה החודרות והעמוקות, ומלבושיה המיוחדים, שמלותיה הארוכות, והלבנות, בעלות השרוולים המקוּשטים והצווארונים הגבוהים, הוסיפו הילה של קסם לדמותה (שם, עמ' 39). כמלכה היתה בעיני חניכיה ובעיני כל רואיה.

באותן שנים עד שנת תרס"ט (1909) פירסמה דבורה בארון כארבעים סיפורים. אלה הם סיפורים אישיים, חושפניים, זועמים, פמיניסטיים וארוטיים. היא נתנה ביטוי ישיר, גלוי ומיידי, לביקורת שלה על מעמד האשה ביהדות, לכעסה על דיכוי האשה על ידי הגבר, ליצרים החבויים והמודחקים האסורים, ולאי הצדק שלפיו מתנהל העולם.

“התימות המוזרות” כביטויו של יהודה קרני בזכרונותיו (שם, עמ' 76), של סיפוריה, עוררו את חשדנותם ואת כעסם של חבריה הסופרים. המדובר בעיקר בסיפורים שבהם אווירה ארוטית חריפה, תוך כדי מחאה נשיית וחברתית חזקה. בתקופה פוריטנית, כפי שהיתה אז בספרות העברית, ובמיוחד לנוכח הסטריאוטיפ של אשה־סופרת בתו של רב, לבושה ומתנהגת כפי שהיתה דבורה בארון, נוצרו בקרב ציבור הסופרים ממקורביה, ניגוד ומתח בין מה שחשבו לראוי ולמתאים לסופרת־אשה, בת רב, ולספרות העברית, לבין מה שקראו בפועל בסיפוריה. החלו לחישות ובחישות, באווירה של רכילות מרושעת ושמועות זדוניות וחסרות בסיס. במרכזן הנחת־היסוד שגילויי תאווה מינית הם דבר לא־נאה, ובחטא יסודם, ובעיקר התפיסה שמי שכותבת על חמדת־בשרים, התנסתה בוודאי מבשרהּ בניסיונות אלה, ואין היא “טהורה” ו“תמימה” כפי שהיא מציגה את עצמה.

באותן שנים היתה דבורה בארון (בת ה־17) מאורשת למשה בן־אליעזר (בן ה־25), אירוסין שנמשכו כחמש שנים (תרס“ד־תרס”ט). משה בן־אליעזר (1944–1880) אף הוא בן רב, היה סופר, עורך ומבקר [משה בן אליעזר היה מחותנו של דוד בן־גוריון. יריב בן־אליעזר, היועץ ואיש התקשורת, הוא נכדם המשותף: “סבא של יריב”]. אירושין אלה נסתיימו בלא כלום, בין השאר בגלל הרכילות המרושעת מסוג זה, ששמע מפי “ידידיהם” המשותפים, ביניהם י.ד. ברקוביץ וישעיהו ברשדסקי. משה בן אליעזר מביא ביומנו, מתקופת האירוסין, שיחת רכילות אחת מסוג זה כלשונה, בינו לבין ברשדסקי, שעשתה עליו רושם רב, וסייעה להגדלת הפקפוק בקשר לבחירתו בדבורה בארון. ברשדסקי שהיה באותו זמן (1905) מזכיר מערכת עתון ‘הזמן’ בווילנה, לא הכיר את דבורה בארון אישית, אבל הכיר את סיפוריה שנשלחו לעיתון זה ופורסמו בו.

פתח ברשדסקי ושאל את משה בן אליעזר:

זה היה “הבסיס המוצק” שעליו התבססה הרכילות המרושעת על דבורה בארון שאליה הצטרף גם “מר ברקויטש”, שמררה את חייו של משה בן־אליעזר, שלא ידע אם להאמין למראה עיניו ולראות בה אשה נעלה, טהורה ו“בעלת שאר רוח”, או להאמין למשמע אזניו ולראות בה אשה המעמידה פנים, שאין תוכה כברה (‘המחצית הראשונה’, עמ' 101).

שני הדוברים, סופרים ועורכים מכובדים, הסיקו מן הסיפור על החיים, וחרצו את דינה של המספרת כבעלת אופי מפוקפק, רק משום שהטיבה לתאר אשה צעירה שאינה מאושרת בחיי הנישואים שלה. גם זה היה “המחיר הכבד” שהיה על אשה צעירה ועצמאית לשלם בעד העזתה לחרוג מן המוסכמות ולפלוש לעולם הספרות העברית שעד כה היתה בו דריסת־רגל לגברים בלבד (שם, עמ' 101).

מהמשך חליפת המכתבים שלהם עמה, לאחר היכרות אישית ביניהם, מתברר שהשניים חזרו בהם “מהאשמתם” הקודמת, אבל הנזק שגרמו לבן־אליעזר התמים והנדהם, ולמערכת יחסיו עם דבורה בארון, שאולי לא היה לה מושג במה מאשימים אותה, כבר נגרם, ושוב אי אפשר היה לתקנו. דומה שלמותר להעיר כי לגבי סופר גבר, שכתב על יחסים שבינו לבינה, הדבר היה בבחינת מובן מאליו. על דעתו של איש לא עלה “להאשים”, את ברדיצ’בסקי, למשל, כי חווה מבשרו את התיאורים שעליהם הוא כותב. לא כך היה הדבר כלפי אשה־סופרת.

הסיפור שעליו התבססה הרכילות הוא “זוג מתקוטט” (‘הזמן’ 1905) שנחתם בשם־העט: “אשה נביאה”. זהו סיפור מחאה, נשיי וישיר, אולי ראשון מסוגו, המכוון כנגד “מוסד הנישואים” ש“כל אשה חייבת בו” בלחץ החברה, המתואר מנקודת המבט של האשה. הוא מתאר אשה צעירה, שלוש שנים לאחר נישואיה, המרגישה שהיא מזדקנת בטרם עת ומשמשת כשפחה לבעלה הגס והתאוותן. האשה מכלה את זמנה וכוחותיה בניקוי הבית, בקניות ובבישול, וכתגמול “זוכה” לא רק לטענות וטרוניות של בעלה הבלתי־מרוצה תמיד, אלא גם למכותיו ולעלבונותיו. שוועת האשה המושפלת וחסרת־האונים עולה מסיפור זה (‘המחצית הראשונה’, עמ' 145). לא רק שבעלה מכה, משפיל ומעליב אותה, אלא שהיא מרגישה עצמה “אשמה” על שהיא מזדקנת ושנואה. התאווּתוֹ המתמדת לגופה, גורמת לה לצמרמורת. הבעל מטיח בה את “אשמת־מוצאה” הנחוּת, מעליב את אביה, וכשהיא אינה יכולה עוד להתאפק מול עלבונו של אביה היא מעיזה להשיב לבעלה באותו מטבע של חרפות שהוא משלם לה. בסופה של המריבה ביניהם: “…מזלגות, כפות וסכינים נזרקו מיד זה על ראשה של זו, מידהּ של זו על ראשו של זה…”. הסיפור מסתיים בתגובתן האדישה של שתי זקנות, עדות שמיעה, למריבה הביתית, שמטרתה להדגיש כי יחסים כאלה בתוך המשפחה הם דבר שבשיגרה, דרך העולם, מנת חלקו של כל זוג נשוי.

האשה המתוארת כבעלת פנים חיוורים, הסורקת את שׂערותיה השחורות והארוכות וקולעת אותן לצמות, מעלה את ההשוואה הבלתי־נמנעת עם דמותה של המחברת.

הסיפור “בתוך החשכה”, שפורסם גם הוא ב’הזמן' (1906) הוא אולי הסיפור הבוטה ביותר והנועז ביותר מתקופה זו, בכל הקשור ליחסי מין בתוך המשפחה, נושא שמעטים, אם בכלל, העזו לעסוק בו. זהו סיפורה של אשה הנאלצת לקיים יחסי מין עם בעלה, שתקף עליו יצרו, בבית הקטן המלא ילדים. הבעל הנָכֶה, החולה והנרגן, המצטייר כלא־יוצלח כשהוא צריך להטליא את הבגד שניתן לו לתיקון, מגלה יוזמה ופעילות נמרצת בשעה שהוא בא לארגן את “המגיע” לו: הוא שולח את הבת הגדולה להביא זכוכית חדשה למנורה שנשברה, על אף הקור העז שבחוץ, את אשתו הוא שולח החוצה, עם המטבעות האחרונים שנועדו לקניית מזון, לשם טבילה במקווה, ומשנה את סידורי השינה הקבועים בבית: מוציא את הילד הישן בדרך כלל עם אמו ומשכיבו על המיטה, כדי לְפַנוֹת את מיטתה בשבילו.

הסיפור האמיתי המתרחש בבית, אינו חודר לתודעתם של הילדים בשל גילם הרך, ומובא לידיעתו של הקורא באמצעים עקיפים שונים, שרק בהצטברם יחד הם מגלים את מלוא המשמעות של המתרחש. שתי דוגמאות לאמצעים עקיפים אלה: האחת, ההערה על האב המתקשה למצוא את “הסדק” בקפוטה שעליו להטליא ומצליח לגלותו רק לאחר מאמצים; השניה: הסיפור התמים, לכאורה, שמספרת האחות לאחיה על הכלבה שנכנסה אל הבית כשהאם נעדרה ממנו והדלת נשארה פתוחה. סיפור זה חוזר בחלומו של הילד כסיוט, לאחר שהאב סילק אותו ממיטת האם והוריד אותו לישון על הרצפה. כלבה זו, שבסיפורה של האחות היתה בלתי מזיקה ואף ידידותית, קיבלה ממדים מפלצתיים בחלומו של הילד, ומבטו המפוחד התרכז ב“לשון ארוכה, אדומה” הנראית כשהיא פותחת את פיה. כלבה זו הצליחה להיכנס לבית בחלום־הסיוט גם כשהדלת נעולה, כיוון שהיא שוכנת בתוכו. הכלבה ולשונה האדומה אנלוגיים לאב וליצר המין, והם ספק סיוט ספק מציאות של ממש שחווה הילד הישן על הרצפה, את המתרחש בין אביו ואמו על המיטה. אין ספק, שהקוראים “חובשי־בית־המדרש” שהיו אמונים על קריאת טקסט מוצפן והתעמקו בו לכל פרטיו ודקדוקיו, קלטו את הרמזים החבויים בסיפור, וההעזה שבו, גירתה את דמיונם, ואולי אף הכעיסה אותם, כיוון שהעזה להטיל ספק בדברים שהיו בבחינת מובן מאליו בשבילם: זכותו של הגבר על גופהּ של אשתו.

העזה זו, ואחרות נועזות לא פחות, שבאו בעקבותיה, לא עלו, כאמור, בקנה אחד עם התדמית של הסופרת הצנועה בת־הרב, והם שהביאו לרכילות המרושעת, שהיה לה חלק בסיום פרשת האירושין של בני־הזוג.

זה היה “המחיר” האישי הכבד ששילמה דבורה בארון, אבל זו היתה גם התרומה. פריצת הדרך של דבורה בארון היתה בכך, שהיתה הראשונה שהכניסה לספרות העברית את זווית הראייה הנשיית. יש בסיפוריה הראשונים ערעור על עצם קיומו של “מוסד הנישואין”, שבו אין הדדיות. מתיאור היחסים בין בעל לאשתו בתוך המשפחה, גם בתחום יחסי־המין, עולה פקפוק במוסכמות על “חובותיה” של האשה לבעלה, היכול לעשות בה כרצונו “בשם הדת”. יש בהם מחאה עזה נשיית, גלויה וישירה על חולשת הנשים, קיפוחן וניצולן. תרומתה של דבורה בארון היתה גם בכך, שסללה את הדרך, אמנם רק לאחר שנים רבות, לעמליה כהנא־כרמון, ובעקבותיה לספרות הנשים הפורחת, המשגשגת והחשובה של ימינו.

 

ו. שׂ. בן־ציון – שינוי בכל מחיר    🔗

שׂ. בן ציון שילם את המחיר הכבד של הראשונוּת. הוא סלל את הדרך לאחרים בתחומים רבים, אולם מנת חלקו היו הקשיים של המתחילים, המעיזים, המנסים. אחריו כבר היה קל יותר, שכן למדו משגיאותיו ומכישלונותיו. הוא שילם את “שכר־הלימוד” ביצירתו ואף בחייו ממש. התחלותיו היו רבות ואף נועזות, וכל אחת יש בה כדי לפרנס מחקר מיוחד, שהוא פרק חשוב בתולדות הישוב (‘דבש מסלע’, עמ' 268). הוא שילם את מחיר התנהגותו כמי שנאה דורש ונאה מקיים, ללא פשרות, בחייו כמו גם ביצירתו. הוא היה ציוני בכל מלוא המשמעות של מושג זה, מי שחשב שאין עתיד לקיום היהודי הפיסי ובמיוחד הרוחני בגולה, ויש צורך להקים את המרכז הרוחני, התרבותי והספרותי בארץ־ישראל, לפי חזונו של אחד־העם. לכן קם ועלה, לכן עלה ועשה. כבר החלפת שמו מגוטמן לבן־ציון, עוד לפני עלייתו לארץ־ישראל, מעידה על קו זה שבאופיו: נאה דורש ונאה מקיים. תובאנה כאן דוגמאות אחדות לכשלונות המפוארים של ש. בן ציון, שפצעו אותו ופגעו ביצירתו. הם הקדימו את זמנם, נעשו לפני “הכשרת־הלבבות” המתאימה ולפני שבשלו להם התנאים, אבל סללו את הדרך לבאים אחריו.

1. עצם עלייתו לארץ, עליית־יחיד, כבן שלושים וחמש, כשהוא בשיא פריחתו הספרותית ומעמדו הציבורי, עם אשה וחמשה ילדים, מתוך מטרה לייסד בה מרכז ספרותי ברוחו של אחד־העם, שימשה אתגר לסופרים ולמחנכים העבריים. היא ביטאה את אמונתו בחוסר התכלית של החינוך היהודי והעברי בגולה, ואת בטחונו בכך שיוכל להמשיך ולהתפרנס מעבודתו כסופר. “לארץ־ישראל! – פתרון אחר לא מצאתי לחיי רוחי”, כתב לימים באוטוביוגרפיה שלו.

חבריו הסופרים שעקבו אחר עלייתו בדריכות, ידעו כי הצלחתו פֵירושה, איתות ברור להם לעלות לארץ: וכישלונו – יספק להם “הצדקה” כי עדיין לא בשלו התנאים בארץ־ישראל לסופרים ולאנשי רוח להתפרנס מכתיבתם. לכן, כשראו שאיננו יכול להתפרנס מעבודתו הספרותית, גם בגלל השתבשות היחסים עם חבריו־שותפיו להוצאת הספרים “מוריה”, שעליה חשב לבסס את פרנסתו, ולהיות בלתי תלוי במשׂרה ובשכר חדשי, נאלץ להיות מורה בביה"ס לבנות ביפו, וכשיצירתו לא רק שלא פרחה, אלא נסוגה אחור, ומעמדו כאחד מעמודי התווך של הספרות העברית לא נשמר, - הרי כישלונו לא דיכא את רוחם במיוחד, ואולי אף להיפך. חוסר הצלחתו, סיפק להם את “ההצדקה” להמשיך ולשבת באשר ישבו, עד שהתנאים שם הכריחו אותם לעלות. המדובר בסופרים “ציוניים” כביאליק, רבניצקי, לוינסקי, טשרניחובסקי, ורבים אחרים ואין צורך לומר, בסופרים לא־ציונים כפרישמן, מנדלי, י.ל. פרץ, שופמן וחבריהם.

2. חזונו להקים בארץ־ישראל “מרכז ספרותי” התמצה באופן מעשי ביִסוּדוֹ של כתב העת ‘העומר’, לפי המודל של ‘השילוח’ שבאודסה, אבל ארץ־ישראלי באופיו ובתכניו. את כל אונו הקדיש לכתב־עת זה, שממנו הצליח להוציא ארבע חוברות בלבד (תרס“ז; תרס”ט). כתב־העת נפסק משום שלא זכה לַתמיכה הראויה מצד ציבור הקוראים בארץ; וגם ציבור הקוראים בארצות הגולה וחוגי הסופרים בשני המקומות, עמדו מנגד. התמיכה המקוּוָה לא הגיעה, והוא נואש והפסיק את הופעתו. לא תמכו בו בגלל שפע של סיבות, ובין השאר בגלל חוסר גמישותו כעורך, ואישיותו הנוקשה; עשייתו בכתבי־היד של אחרים כבתוך שלו; התעקשותו להישאר מחוץ למסגרת המפלגתית של מפלגות הפועלים. עמידתו על העיקרון של כתב־עת שרק נושאים ארץ־ישראליים יִכּללו בו, חייבה אותו לדחות כתבי־יד חשובים שעסקו בנושאים אחרים אבל לפרסם כתבי־יד בְּרמה שֶלִבּוֹ לא היה שלם עמה, בזכות הנושא הארץ ישראלי שבהם. והיו גם סיבות נוספות. הוא עשה מאמצים כבירים להרחיב את מעגל הנושאים המסורתי של הספרות העברית, ולא פחות – את מעגל המשתתפים. בין הנושאים החדשים: “מהווי הערבים”; “מהווי הספרדים”; “מהווי השומרים”; “מהווי האיכרים”. בין המשתתפים החדשים: נשים (יהודית הררי) וספרדים (יצחק שמי).

אולם כתב־העת ‘העומר’ שימש יסוד ומופת לבאים אחריו. הוא הוכיח את עצם האפשרות להוציא בארץ־ישראל כתב־עת ספרותי־פובליציסטי־שימושי, בעל רמה גבוהה, דוגמה לעריכה נקייה, קפדנית ועשירת תוכן. הוא הוכיח שארץ־ישראל יכולה לשמש מרכז שאליו ישלחו כתבי־יד ובו יופיעו כתבי־עת ולא להיפך, כפי שהיה עד אז. לנושאים החדשים היה המשך, וכך גם להרחבת מעגל המשתתפים, אם כי רק שנים רבות לאחר מכן.

3. הוא היה בין מייסדי כתב־העת לנוער ‘מולדת’ (תרע"א) ועורכו הראשון, אולם החוברות הראשונות לא נשאו חן בעיני מי שהיו ממונים על התקציב, וראו את עצמם ממונים גם על הספרות והחינוך, והוא הודח בגסות, ובברוטליות ממש, מעריכת ירחון זה. בין ההאשמות, היתה זו, שראתה בירחון רמה גבוהה מדי, וחוסר התאמה לבני־הנעורים. אבל אלה שירשו אותו, המשיכו את מדיניות העריכה שלו במלואה, וגם העורכים הקבועים, שבאו אחריו (יעקב פיכמן) עשו כן. הוא שָׂבע מרורים מפרשת “מולדת” ונלחם מלחמת החלש בחזק במַדיחיו, אבל הם היו חזקים ממנו. עם זאת, המשיך הירחון במשך שנים ארוכות (עד תש"ז!) את מדיניות העריכה שלו, וכך גם כתבי־העת אחרים שהיו מיועדים לבני־הנעורים.

4. הוא חלם על שינוי פני הספרות העברית בנושאים ובסגנון. אחד ממניעי עלייתו לארץ ישראל, היה לתת ביטוי לחדש המתרקם בארץ, להפסיק לכתוב על הנושאים ועל הדמויות הגלותיות, ו“לכבוש” ביצירתו את הנוף הארץ־ישראלי. אין צורך לומר, שזוהי מטרה בלתי־אפשרית מלכתחילה, שכן שינוי נושאים וסגנון, איננו יכול להיעשות במהירות, ואינו פרי החלטה מודעת ושינוי מקום, אלא דורש הבשלה איטית, הסתגלות ארוכת טווח והפנמת המקום החדש ותנאיו, אם הוא בכלל אפשרי אצל אותו יוצר, שהוא כבר במחצית חייו, וכבר התמחה “בנוסח” מסויים. דומה, שבתחום זה, תחום היצירה, שילם ש. בן ציון את המחיר הכבד ביותר על דבקותו באידיאולוגיה וניסיונו לממשה בכל מחיר.

וכך כתב עליו יעקב פיכמן, בן בסרביה אף הוא, חבר, שותף ולא פעם גם יריב:

“הרעיון להעקר מקרקע הגלות בבת אחת בחיים וביצירה, כל כמה שהיה בו מן התמימות הראה על השלימות שבאופיו. [- - -] בכל סיפוריו מפעפעת שנאה זו לחיים רצוצים שבגיטו ושמחוץ לגיטו כאחד. [- - -] ארץ ישראל היתה לש. בן ציון מימי ילדותו מקום המקלט ומקום המרפא היחידי, ואך הציג את כף רגלו עליה, חפַץ לשנות, להבריא, לצלול כולו בשמחה, במראותיה” (‘אַמת הבנין’, עמ' 467).

“רק מבורכים מעטים זכו ומצאו להם תיכף את הקצב הנכון. ואולם ש. בן ציון שזכה לעלות קודם, גם נענש בזה שהיה מן הראשונים – שרצפת האש נגעה על פיו, כי נִפְתָּה לשיר את שירת היגון והפדוּת בהעְלֵם אחד. כי על כן היה גם מן הראשונים הנשרפים” (שם, עמ' 467–468).

הספרות בארץ־ישראל צריכה להיות “אחרת”, היה בו “הרצון לכוון את מהלך הספרות לרוח־הארץ, לקצב הישוב – לא לחזור על מה שצמח שם, תחת שמש אחרת. [- - -] המכוון היה, איפוא, לקרב את הישוב לא לשכינת המקום בלבד, כי אם גם לרוח הסביבה, לקצב המזרח, שהוא שונה משל המערב, שהטביע את חותמו על יצירת ישראל החדשה” (שם, עמ' 430). וכן: “אנחנו כולנו נולדנו כאן מחדש, ולידה חדשה זו תבעה, חייבה גם שינוי קול, ומי שלא נשמע לתביעה זו ואמר להמשיך, לא הכיר את עצמו, - לא השיג את עצמו. משהו לקה בו ללא תקנה” (שם, עמ' 476).

ש. בן ציון, שהיה אמן תיאור המציאות היהודית בעיירה שבגולה, תיאור החיים היהודיים של הדור הקודם – דור עובר – והדור החדש של “התלושים”, לא הצליח בארץ־ישראל לתת ביטוי למציאות המתחדשת, אולי גם משום שמציאות זו היתה עדיין “מתנועעת”, נזילה ובלתי יציבה כהגדרתו של ברנר (ב“הז’נר הארצישראלי ואביזרהו”, תרע"א). כוח של ש. בן ציון היה בתיאורים הריאליסטיים של ההווי היהודי בעיירה היהודית, ושל צעיריה חניכי החדר, כשהם יוצאים ל“עולם הגדול” בלתי מוכנים לחלוטין, ומאבדים את דרכם בו. הוא היה המבקר הגדול של המציאות היהודית המנוונת, חסרת הבסיס לקיום הפיזי, ושל העוני המביא את האנשים ליאוש, לחיי ניוון ולמעשים בלתי מוסריים. מסיפוריו עולה הקינה הגדולה על החיים שהתקלקלו ושאין להם תקנה בגולה, והם מוליכים את הקורא למסקנה, שיש להתחילם מחדש על אדמה אחרת, אדמת ארץ ישראל. יצירתו “נפש רצוצה” (תרס"ב) היא הפואמה הפדגוגית שלנו, זעקת הילדות העשוקה, כתב־האשמה הֶחריף ביותר כנגד קלקלות החינוך המסורתי בחדר, דריסת נפש היחיד הרכה, וגידולו כמי שכל חייו עתידים להיות שוועה עזה כנגד הוריו, מחנכיו והעולם היהודי שבתוכו גדל. המשכו ברומן “מֵעֵבֵר לחיים” (תרס"ד) שבו הגיבור המרכזי, הילד, חניך־החדר, שבגר ונעשה לאדם צעיר, מתלבט חסר־אונים, נודד ממקום למקום, מגיע לעיר הגדולה, חוזר לעיירתו, מוכר את בית הוריו, ואינו מצליח למצוא מנוחה לנפשו בשום חברה ובשום מקום. גיבור זה עתיד להגר לאמריקה, אבל גם שם לא ימצא מנוחה לעצמו ויוסיף להיות תלוש מכל העולמות.

בארץ ישראל נתן ש. בן ציון גט פיטורין לִכְתיבתו הקודמת, הריאליסטית, ולַנושאים המסורתיים שלו מן ההווי של העיירה היהודית, והחליט לכתוב “אחרת”. ברוח המניפסט של ‘העומר’, החליט לתת ביטוי לחיים המתחדשים בארץ־ישראל. הוא ניסה להגשים, הלכה למעשה, את רעיונו הגדול בדבר המיפנה שיבוא בספרות העברית בארץ־ישראל, ולשנות את דרך יצירתו. יצירתו צריכה מעתה לבטא את החידוש שביצירה בהשפעת ארץ־ישראל (‘העומר’, תנופתו של כתב־עת ואחריתו‘, עמ’ 81).

אין צורך לומר שזהו רעיון תמים ובלתי מעשי לחלוטין, אבל ש. בן ציון, עקבי כבכל מעשיו, נאה דרש וניסה גם נאה לקיים. הוא יצר שתי פואמות בפרוזה שירית גבוהה “רחל” (תרס"ו) ו“הלווים” (תרס"ט), שבהן ניסה לתפוס מרובה. הוא ביקש לבטא בהן את: 1. חווית הפגישה שלו עם ארץ־ישראל; 2. את המחזוריות של ההיסטוריה רבת הפורענויות של עם ישראל מאז גלה מארצו, של חורבן וגאולה, הרס ותקומה; 3. את החוליה האחרונה והאקטואלית של שלשלת זו, שיבת ציון של ימיו. חוליה אחרונה זו שוברת את המחזוריות של חורבן וגאולה וסוגרת את המעגל. מכאן ואילך תם שלב החורבן וההרס ומתחילה תקופת הגאולה והבנייה. רחל הַכִּבְשָׂה הנֶּאֱלָמָה נהפכת ללביאה שַׁכּוּלָה ונוקמת; וב“הלוויים”, חוזרת היצירה לארץ־ישראל לאחר שגלתה ממנה בימי בית ראשון. יצירה זו היא הפעם “שירת המעדר”. כבר תיאור זה מגלה את האילוץ והמלאכותיות של שתי יצירות אלה שנכתבו בפרוזה שירית גבוהה ומליצית, ואת האידיאולוגיה שכפתה את עצמה על היצירה והחלישה אותה. הביקורת הקשה, שנמתחה עליהן, ובמיוחד זו שהאשימה אותו ברצון לחקות את “מגילת האש” של ביאליק, ראתה בכשלונו של ש. בן ציון לא רק כשלון יחיד של סופר, אלא דוגמה והוכחה לכך “שֶשִמְשָהּ של ארץ־ישראל הוֹבִישָׁה את לְשָדוֹ”, וכזאת עלול לקרות גם לסופרים אחרים שיעלו לארץ. זו היתה “ההוכחה” שבארץ־ישראל עדיין אין מתקיימים התנאים ההולמים ליצירת הספרות העברית.

מחיר הראשונוּת ששילם ש. בן ציון היה כבד מנשוא: 1. אבדן מעמדו המרכזי כאחד מעמודי התווך של הספרות העברית, כפי שהיה באודסה יחד עם ביאליק, רבניצקי ולוינסקי. הוא נדחף לשולי החיים התרבותיים והספרותים, ובדידותו גדלה והלכה; 2. כשלון מאמציו לייסד את כתב־העת המרכזי של הספרות העברית בארץ־ישראל – ‘העומר’ – ואכזבה מרה מכל אלה שלא שיתפו עמו פעולה ואף פעלו כנגדו, הותירו אותו פגיע, מריר ובלא תיקווה; 3. אכזבה נוספת: הדחתו המכוערת ורבת התככים, מלשמש עורך של כתב־העת לבני הנעורים ‘מולדת’, שהוא יזם, יסד וערך אותו בשנתו הראשונה, חיזקה עוד יותר את מרירותו וטינתו לחבריו ולעולם, ובדידותצו הלכה וגברה; ובעיקר: 4. יצירתו הספרותית נפגעה קשות עם המעבר לארץ־ישראל. האידיאולוגיה “לכתוב אחרת” התנגשה עם המציאות, שבה הדבר בלתי אפשרי אצל סופר יחיד מהיום למחר. יצירתו לפני העלייה, שזכתה לשבחים רבים ופירסמה את שמו כסופר הפרוזה החשוב ביותר בדורו, ספגה ביקורות קשות ואף מזלזלות. לאחר הביקורות הקשות על שתי הפואמות “רחל” (תרס"ז) וה“לוויים” (תרס"ט), שנכתבו בשנים הראשונות לעלייתו לארץ ושפורסמו ב’העומר', שוב לא הצליחה יצירתו להמריא. הוא חדל מלהתמודד ישירות עם המציאות הארץ־ישראלית, להוציא את סיפורו “הגט” (תרע"ח), שבו חזר אל ההווי של הישוב הישן בירושלים (סיפורו זה שימש מודל והשראה ל’תמול שלשום' של עגנון). את יצירתו היפנה לאפיקים צדדיים: סיפורים היסטוריים, שבהם התמודד עם המציאות הארץ־ישראלית בדרך של “הרחקת עדות”, סיפורים לנוער, ספרי לימוד, היסטוריה מסופרת, תרגומים, עריכה ועיבודים שונים. תרומתו הרבה של ש. בן ציון ליסוד המרכז הרוחני והספרותי בארץ־ישראל, הודחקה ונשכחה. כמה מבין כותבי תולדות הספרות העברית בארץ־ישראל מתחילים מברנר, מתעלמים מן ההתחלות הרבות שהתחיל, ומכך שברנר כבר בא במידה רבה אל המוכן, ויכול היה ללמוד מן השגיאות, ולהצליח במקום שנכשל קודמו.

אדר א' תש"ס

 

נספח: ביוגרפיה וביבליוגרפיה    🔗

ג. שופמן – קווי ביוגראפיה    🔗

ג. שופמן, אמן הסיפור העברי הקצר, מן הסופרים הקלאסיים של ראשית המאה ה־20, מאבות הספרות העברית החדשה. תרומתו רבה מאד לכתיבה בלשון מדוייקת ותמציתית, בחינת מועט המחזיק את המרובה.

נולד באוֹרשה, פלך מוהילוב, רוסיה הלבנה בפורים תר“ם (פברואר 1880); עבר לווארשה בשנת תרס”א (1901); לאחר ששרת כשנתיים בצבא הרוסי וערק ממנו. חי בגאליציה ועבר לווינה בקיץ 1913 ושם נתקע כפליט בעל נתינות זרה בשנות מלחמת העולם הראשונה; בשנת 1921, לאחר שנשא לאשה את אנני־רות פלאנק, עבר לגור עמה בכפר הולדתה וצלסדורף ליד גראץ באזור שטיריה, ושם נולדו להם בן ובת. במקום זה ישבו עד קיץ 1938 והצליחו, ממש ברגע האחרון, להגיע לארץ ישראל בעזרתו של ברל כצנלסון, תחילה בתל־אביב, ובשנת תשי“ד (1954) עברה המשפחה לחיפה, עם קריאתו של אבא חושי לייסד בה מרכז תרבותי־ספרותי. בשנת תשל”ב (1972) נפטר בחיפה בשיבה טובה בגיל 92. ג. שופמן החל, כבן־דורם האגדי של ברנר וגנסין, וסיים כבן־דורנו.

ביבליוגרפיה

נורית גוברין (עורכת), ‘ג. שופמן. מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו’. הוצ' עם עובד, תשל"ח.

 - – –' מאופק אל אופק. ג. שופמן, חייו ויצירתו' (2 כרכים), הוצ' יחדיו ואוניברסיטת תל־אביב, תשמ"ג.

זאב יעבץ – קווי ביוגרפיה    🔗

זאב (וולף) יעבץ נולד בפולין בשנת תר“ח (1847); ונפטר בלונדון בשנת תרפ”ד (1924). עלה לארץ־ישראל בשנת תרמ“ז (1887) בן 40, והתישב ביהוד הסמוכה לפתח־תקוה. הירבה לעסוק בשאלות החינוך לילדי הארץ, והניח יסודות לחינוך העמלני והחקלאי כאחד. בשנת תרמ”ט (1888) נתמנה לרבה של זכרון יעקב ולמורה בה, עד תר“ן (1890). היו אלה שנה וחצי של התעללויות ויסורים. עם פיטוריו עבר לירושלים עד אדר תרנ”ז (1897) ובה הוציא לאור סיפורים, ספרות לנוער, מחקר היסטורי, עריכה וחקרי־לשון וכן כתב־עת פובליציסטי ספרותי שנקרא בשמות שונים בגלל הרשיון. בשנת תרנ“ז (1897) נאלץ לעזוב את הארץ מטעמים אישיים ומשפחתיים ועבר לווילנה. שם המשיך את ספרו ההיסטורי הגדול “תולדות ישראל”. היה ממייסדי “המזרחי”. בכסלו תרס”ו (1905) עבר לברלין, והתקרב לחוגי האורתודוכסיה. עם פרוץ מלחמה העולם הראשונה, עבר עם משפחתו לאנגליה ושם נפטר, בגיל 77.

זאב יעבץ שאף למזג את המסורת עם ההשכלה, היה בעל זיקה עמוקה לארץ־ישראל ולחינוך העברי. חידש מילים רבות בעברית, במיוחד בצורת ההקטנה, כגון: “חתלתול”.

ביבליוגרפיה:

יפה ברלוביץ. “הסדר השלישי – תור ישראל בארצו, יצירתו הספרותית של זאב יעבץ בראי השקפתו ההיסטורית”, ‘קתדרה’, מס' 20, תמוז תשמ"א (יולי 1981), עמ' 182–165.

נורית גוברין. “הרצוי כמצוי – זאב יעבץ”. בתוך: ‘דבש מסלע. מחקרים בספרות ארץ־ישראל’, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ט.

בנימין קלאר (עורך). ‘זאב יעבץ. לקט כתבים’, הוצ' מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ג.

דבורה בארון – קווי ביוגרפיה    🔗

דבורה בארון נולדה באוּזדה, פלך מינסק שברוסיה הלבנה, בשנת תרמ“ז (1887); עלתה לארץ בכסלו תרע”א (דצמבר 1910) כשהיא בת 23, ונפטרה בתל־אביב בשנת תשי"ז (1957) כשהיא בת שבעים.

ביבליוגרפיה:

נורית גוברין, ‘המחצית הראשונה. דבורה בארון – חייה ויצירתה’. הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ח.

עדה פגיס (עורכת). ‘דבורה בארון. מבחר מאמרי ביקורת על יצירתה’, הוצ' עם עובד, תשל"ה.

שׂ. בן ציון – קווי ביוגרפיה    🔗

שמחה בן־ציון גוטמן נולד בטלנשטי, בסרביה, בתר“ל (1870); עלה לארץ־ישראל בחשוון תרס”ו (אוקטובר 1905) כשהוא בן 35 ולו אשה וחמישה ילדים, אחד מהם הוא הצייר וסופר הילדים נחום גוטמן, ונפטר בתל־אביב באייר תרצ"ב (יוני 1932) כשהוא בן 62.

מסכת חייו נחלקת לשתי תקופות שוות: עד העליה לארץ ישראל (1870–1905) ובארץ־ישראל (1932–1905). התקופה הראשונה עמדה בסימן עליה והצלחה כסופר, כמורה, כאחד מעמודי התווך של הספרות העברית החדשה. התקופה השנייה רצופה כשלונות ואכזבות, ובסופה נדחק לשוליים, ושמר בקושי על מעמדו כסופר, וכמחנך.

ביבליוגרפיה:

נורית גוברין. ‘העומר. תנופתו של כתב־עת ואחריתו’, הוצ' יד יצחק בן צבי, ירושלים, תש"ם.

 – – –. “ש. בן ציון. כנגד החברה ובלעדיה”; ש. בן ציון – מחיר הראשונות: שינוי בכל מחיר“. בתוך: ‘תלישות והתחדשות. הסיפורת העברית בראשית המאה ה־20 בגולה ובארץ־ישראל’, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, ספרית אוניברסיטה משודרת, תשמ”ה.

 - – –. “מחיר הראשונות – ש. בן ציון”; “חוות־החיות בארץ־ישראל – ש. בן ציון ופרשת ‘מולדת’”. בתוך: ‘דבש מסלע. מחקרים בספרות ארץ־ישראל’, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ט.

יעקב פיכמן. “ש. בן־ציון”, בתוך: ‘אַמַּת הבנין. סופרי אודיסה’, הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים תשי"א.