גִּבְעַת הַסּוֹפֵר

גִּבְעַת־חֶמֶד

פֹּה חוֹלֶמֶת

עַל אַחֲוַת כָּל תּוֹפְשֵׂי־עֵט.

מֵעִיר וְקֶרֶת,

אַנְשֵׁי תִּפְאֶרֶת

הֲלוֹם יָבוֹאוּ מֵעֵת לְעֵת –

לְהַחֲלִיף כֹּחַ,

לְרַעֲנֵן מֹחַ,

לִשְׁכֹּחַ חֻלֵּי בְנֵי־אָדָם;

לִינוֹק זֹהַר,

וְלִשְׁאֹב טֹהַר

מִיפִי־הַנּוֹף וַהֲדַר־הַיָּם.

מאיר מוהר

א. “גבעת הסופר”    🔗

שיר זה נדפס בשנה הראשונה לקיומה של מדינת ישראל, בקיץ 1949, בשעה שהיה נדמה כי חלום בן עשרות שנים, הקמת מרכז לסופרים ומרכז ספרות, עומד בפני התגשמותו. הקמת בית־סופרים, שישרת את הסופרים והספרות, כביטוי מוחשי להקמת המרכז הרוחני בארץ־ישראל, היה חלום ישן, שימיו כימי הרעיון, ועבר גילגולים מרובים. מדי פעם נדמה היה, שהגיעה השעה להגשימו והתנאים בָּשלו להוציאו מן הכוח אל הפועל, ולאחר התעוררות קיצרת־מועד, חזר ושקע וצלל בתהום הנשייה. למעשה, עד היום, לא הוגשם במלואו, ובית הסופר על שם שאול טשרניחובסקי, בתל־אביב, הוא מימוש חלקי שלו.

אחד מגלי־התעוררות־התקווה לאפשרות הגשמתה של התכנית להקמת “בית הסופר” היה בשנים 1947–1949, אותן שנים של המאבק על הקמתה של מדינת ישראל, וייסודם של מוסדות ומיפעלים רבים, כביטוי מוחשי למדינה ההולכת ונבנית.

ביטויה המרוכז של תוכנית זו, שנדמה היה שהפעם אכן תתגשם, נמצא בחוברת מיוחדת בת 24 עמודים, שהוציאה אגודת הסופרים העבריים, בשנת תש“ט (1949) בשם: “גבעת הסופר. מרכז לספרות העברית ולסופר העברי בארץ ובחוץ־לארץ”. חוברת זו הוּצאה לאחר מה שנראה אז כ”שלב הראשון להגשמת התכנית“: טקס הנטיעות, שהתקיים בי”ד באדר ב' תש"ח (23.3.1948), בשטח בן עשרה דונמים, שיועד “לטובת מפעלי אגודת הסופרים העברים” ובו ניטעו “לעת־עתה” 200 עצים בטקס “בעל אופי פומבי וחגיגי”. החוברת הוכנה גם לקראת טקס “ירית אבן־הפינה לבניינים הראשונים”, שהיה צריך להתקיים “בקרוב”.

בחוברת שולבו תמונות הסופרים מן הטקסים השונים שנערכו בשלבי הוצאת התכנית מן הכוח אל הפועל: לאחר העליה על “גבעת הסופר” בקיץ תש“ז; ילדי בתי־הספר בהרצליה מקבלים את פני הסופרים בטקס הנטיעות באדר ב' תש”ח; טקס הזכרון לחללי האומה וגזירת הסרט בטקס הנטיעות; רישום התוכנית האדריכלית של בנייני “גבעת הסופר” והתרשים הטופוגראפי של המקום.

תרשים הבניין

“גבעת הסופר” היתה צריכה להיות מוקמת ב“מושבה הרצליה” על חוף הים, ועל “תרשים המקום”, הנושא את התאריך: 25.9.1948, שצורף לחוברת חתמו: “מוהליבר את וילנסקי – אדריכלים”.

בן־ציון מיכאלי, שהיה אז “נשיא המועצה המקומית” הסביר, בסיום החוברת, מהו יתרונה של “המושבה הרצליה” ומהו כוח המשיכה שלה, שהביאו לכך, שזכתה, ש“גבעת הסופר” עתידה לשכון בתוכה: “מקומנו הגיאוגרפי מיחד לנו חשיבות מרובה בתכניות המדינה: בקרוב ייסלל כביש מיוחד על שפת הים אשר יחבר את תל־אביב עם הרצליה ויקצר את הדרך בחצי הזמן. מסילת־ברזל תל־אביב־חיפה תעבור את אדמת הרצליה ותחנת הרכבת שתיקבע במקום תקל את החיבור עם יתר חלקי הארץ”.

ראשיתה של תכנית “גבעת הסופר” בשנת 1935 וקשורה בשמו של ברוך גיצ’קו, עסקן ציבורי ומחנך עברי, שבא מארצות־הברית, וקנה נחלה בהרצליה. באותה חוברת, תיאר מ. אשד, בלשון מתפייטת, את שלביה של התכנית, למן אותו “יום חורף זורח” שבו נולד הרעיון בלבו של מר ג. שהלך מאיש לאיש ומסופר לסופר, במטרה לעשות לו נפשות, ו“ביחוד שידל הרבה את שאול טשרניחובסקי ז”ל לצאת עמו להרצליה חוף־ים“. ואכן, כפי שתאר מ. אשד, “הרעיון מצא נתיבות ללבות המבקרים במקום. רק שאלה אחת היתה בפי כל: כיצד יבצע את המפעל?” המשא־ומתן במקביל עם כמה גופים: אנשי הועד החקלאי”, “ועד המושבה הרצליה” ו“ועד אגודת הסופרים”, “וכדי לאשר ולקיים את הבטחת ועד המושבה, ערכה אגודת הסופרים ב־1935 עליה חגיגית אל הגבעה, ובראשה ש. טשרניחובסקי ז”ל". אבל “בינתיים הגיעו מאורעות־הדמים של 1936–1939 ואחריהן המלחמה העולמית השניה, ועניין בית־הסופר נדחק לקרן זווית”.

ב. מהארץ ומהעולם    🔗

ברוך גיצ’קו לא הירפה, ועם תום המלחמה חזר לממש את הרעיון שבסיסו הורחב בינתיים. “גבעת הסופר” תשמש מרכז “גם לסופרים עברים ויהודים מכל העולם שירצו לבקר בארץ ולשבת בה זמן קצר או ממושך וליצור בה”. גם התכנית המעשית התרחבה. לא עוד מפעל ארץ־ישראלי בלעדי, אלא מפעל משותף לישראל ולתפוצות:

"ואז עלה הרעיון, כי לשם ביצוע התכנית הגדולה והמורחבת תקבל עליה כל ארץ, שבה קיימות קהילות יהודיות גדולות, להקים על ‘גבעת הסופר’ ביתן אחד שיכיל לא פחות משמונה חדרים וכל חדרי השרות והנוחוּת הדרושים. בגבעת־הסופר יהיו לא פחות מששה ביתנים כאלה. לא נקבע בדיוק מועד שהותו של הסופר בביתן, אך המשוער הוא – עד שני ירחים.

נוסף לששת הביתנים יוקם בית מרכזי עם אולם־אסיפות לכמה מאות איש ועם במה משוכללת, מזנון־מסעדה, חדר־קריאה, ספריה גדולה בלשונות שונות, שתשמש מעין ספריה מרכזית עשירה לסופרים, מכון ביבליוגראפי־ביוגראפי, מכון ללשון העברית וכו'.

כיוון שהגבעה נמצאת במקום מרכזי בשרון ובקירבת מקום לתל־אביב, יוכל הבית הגדול לשמש גם בית־תרבות מרכזי לישובי השרון" (מ. אשד).

ברוך גיצ’קו נסע לארצות־הברית בעניין תוכניתו, חידש את ההסכם עם הוועד החדש של הרצליה, וקיבל את הסכמתו להקים על החלקה של עשרה דונמים את “גבעת הסופר”.

אגודת הסופרים הקימה “ועד־יוזם” משותף לסופרי הארץ ולסופרי ארצות־הברית שחבריו, מן הצד הישראלי היו: אשר ברש, דוד שמעוני ואליעזר שטיינמן; ומן הצד האמריקני: שמעון הלקין, יצחק ריבקינד וצבי שרפשטיין. היוזם והמבצע, ברוך גיצ’קו, נבחר להיות “המקשר” בין שני הצדדים. זמן־מה לאחר מכן סופחו לוועד גם הסופרים: יעקב פיכמן, יוחנן טברסקי, ראובן אבינועם (גרוסמן) וירוחם ורדימון.

הוועד היוזם התחייב, כפי שכתב מ. אשד, לפני ועד המושבה “להתחיל בהקדם בעבודת הכשרת הקרקע, גידור המקום ונטיעת עצים”. השלב הראשון, שלב הנטיעות, התקיים ברוב עם והדר “ביום ג', י”ד באדר ב' תש“ח (23 במארס 1948), יום סוף־חורף מסוער־רוחות ונוטף גשם קל לסירוגין” בנוכחות “עשרות סופרים עברים” שבאו מתל־אביב וממקומות אחרים, ובהשתתפות ילדי בתי־הספר בהרצליה, עם דגלי כחול־לבן, ש“תופיהם רועמים והחצוצרה מריעה עליזות ונמרצות”. יעקב פיכמן, שהיה אז יו"ר אגודת הסופרים, התכבד בגזירת הסרט הלבן. את הרגשתם של אלה שלקחו חלק במאורע, תאר מ. אשד בסגנון התקופה המרומם: “הקרואים הרבים נכנסו פנימה בלבבות פועמים ועינים נוהרות מגיל”.

על חשיבות המעמד וסמליותו תעיד גם העובדה, שרבה של המושבה הרצליה גרשון חנוך פישמן, לקח בו חלק ו“הביא את ברכת הקהילה, ותיבל את דבריו בדברי תורה ודרוש”.

מספר הברכות והנאומים היה גדול מאד, ודומה שלקהל של אותן שנים היתה סבלנות בלתי־מוגבלת להאזין שעות ארוכות למדברים. בטקס הנטיעות עצמו דיברו אשר ברש, אליעזר שטיינמן ויוחנן טברסקי, ובחלקו השני של הטקס, ליד השולחנות הערוכים, נזכרו עוד 10 מדברים. הדי־התקופה נשמעו באזכרה לנופלים בקרבות, ביניהם אבינועם, בנו של הסופר ראובן גרוסמן, וגרמו להתרגשות רבה בקרב הנאספים.

דומה היה שהפעם אכן, עמד הרעיון לקרום עור וגידים, וההערכה היתה ש“תוך שלוש שנים יקום המפעל כולו”. משא־ומתן התנהל עם קהילות ישראל בארצות השונות, התפרסמו ידיעות על שלוש תרומות שהתקבלו מיחידים ועל החלטתה של קהילת בואנוס־איירס לבנות “ביתן ארגנטינאי על שם המשורר ש. טשרניחובסקי ב’גבעת הסופר'”.

ג. שעתה היפה של הספרות העברית    🔗

על התקוות הרבות שתלו ב“בית על הגבעה” יעידו דברי הסופרים שכונסו באותה חוברת, שהד רוממות אותם ימים נשמע בהם, והתקוות המרקיעות שחקים על כך שהנה הגיעה סוף־סוף שעתה היפה של הספרות העברית, מפעם בהם.

אשר ברש, “הבית על הגבעה”: “אם רוצים אנו, שהספרות העברית תהיה מקובלת לא רק מאהבה (ואין גוזרין על אהבה) אלא גם מכבוד ומיראת־הכבוד, יש לדאוג לכך, שגם צורתה וחיי יוצריה יהיו מכובדים ככל האפשר. ימי השתדלנות המשפילה של אנשי־הרוח חלפו. עת לתבוע זכויות, לכבוש מקום ועמדה”.

אליעזר שטיינמן, “משכן תבנו לי”: “כל העולם שוק, ואף שדה הרוח משועבד למרותו של זה. מִן הדין שתיעשה בזמננו פעולת שיכון מיוחדת במינה לאמנים הזקוקים למחבוא ולמקדש מעט, לריכוז הרוח ולחשבון הנפש, לליטוש הניב ולביקורת עצמית, לעיון שבצנעה ולהתיחדות עם השכינה. [- - -] אנו חיים בתקופה של טקסים, מיצעדים, מיסקרים ומיפארים. ניתן כבוד־מלכות לאמנות, אם רוצים אנו באמת ובתמים לראות בתפארתה. ואין מלוכה בלי מקדש מלוכה”.

יעקב פיכמן, “זאת הגבעה”: “ואולם אין ספק, כי הרעיון יכה שורש ויצמיח פרי בלב כל גולה יהודית, אשר תכיר מה נהדר רעיון זה להקים בחלקת הסופר אשר בשרון את ביתה, בית היוצר, מעין ‘כרם דיבנה’, אשר יהיה ברכה, תפארת לתרבות ישראל ולמדינת ישראל”.

יוחנן טברסקי, “הסופר והמדינה”: “הסופר הוא העצמוּת המקיימת, אבל הוא עצמו אין לו קיום, או אך קיום עלוב ביותר במדינתנו. ‘אנשי אויר’ של אתמול, היינו פה למעריצי היש והממש. מגרש הוא ממש. בית הוא ממש. פרדס הוא ממש. [- - -] ממשלתנו יכולה להיות הכוח שישנה את מצבו של הסופר שלנו!… [- - -] כן, מדינה שאינה דואגת לנשמת העם, נמצאת מכשילה עצמה לעתיד לבוא!”

יצחק למדן, “אל הגבעה”: “העצמאות הפורה שנתברכה בה הספרות העברית מראשיתה, הולכת ומצטמקת, הולכת ומתמעטת לכדי צל־עבר בלבד. עצמאות מבורכת זו סימניה היו: חירות פנימית גמורה ונאמנות ללא־כל־תנאי [- - -]. עתה הולכת ומוחלפת עצמאות זו בבקשת חסות בצל שליטי־החברה ובעלי מפתחות־הציבור, בכהונה בחצרות מפלגות, בנאמנות־על־תנאי, בכל מה שעשוי מלכתחילה לקצר את הנשימה, לקצץ כנפי־רוח, וגם להפוך את כל ענין הספרות – אותו צורך עליון ומוחלט בתרבות עם ואדם – לדבר נסבל וקיים רק קיום־על־תנאי. קיום כזה לא רק את נפש הספרות הוא קובע, אלא סופו להכות בבצורת וברזון את חיי נפשה ותרבותה של האומה כולה. על כן בזמן הזה, עוד יותר מאשר בכל זמן אחר, מיעודו של הסופר העברי הוא לשמור מכל משמר על זכות עצמאותו”.

התוכניות כאמור היו רבות, אבל מאומה מהן לא נתקיים לבסוף, מרכז לסופרים ולספרות בהרצליה לא קם.

שבט תשמ"ט

לעיון נוסף: בן־ציון מיכאלי, הרצליה, ראשיתה והתפתחותה, הוצ' עירית הרצליה והוצאת מלוא; ניסן תשמ"ט.