בשבוע הראשון של אדר א', החברותא של מיכאל בסדר ערב נטש אותו לטובת דייט. מיכאל זיהה שזה היה דייט כי החברותא שלו התקלח ולבש חולצה שאינה טי־שירט עם גלופה. בדרך כלל אחרי שהחברותא שלו היה נוסע, מיכאל נותר ללמוד לבד בבית המדרש, אבל הפעם לא הייתה לו סבלנות. הוא יצא בשקט, סגר אחריו את הדלת הכבדה, ושוטט בין הקרוואנים, החושך הסמיך הסתיר מפניו את הנוף הקבוע, השנוא עליו. הוא התקדם אל עבר שביל האפר המואר, ביקש לחצות אותו אל שדות הבור, שהיו עתה פריכים מהחום, ולהישכב עליהם ולהתבונן בשמיים.
כשהיה משוטט בין הקרוואנים הבזוקים על הגבעות הטרשיות, על רקע הצהוב החיוור והירקרק החולה של האדמה והתכלת הבהיר עד כדי לובן של השמיים, היה מיכאל נעצר ותוהה האם משהו יכול לשנות את הנוף המשמים בבת אחת. האם יכול לבקוע פתאום נחש עקלתון מהאדמה, לזעזע את כל הקרוואנים הרעועים, לפצוע את הסלעים האפורים. או איזו מכת ברק, בדיוק באמצע שטח הישיבה, שתצית אש שתכלה הכול, בלהבות מרקדות בכתום גועש.
אבל בוקר־בוקר השכים מיכאל לקו האופק האחיד, החיוור, שנותר תמיד באותו שיממון. הקו היה מתערער מעט רק בחורף, כאשר הערפל היה עולה עם שחר ובשעות הדמדומים, ומעמעם לשעה קלה את תמונת הנוף הקבועה. אך תמיד לבסוף היה מתפוגג, מגלה שהכול נותר אותו דבר בדיוק, מבלי שאף סלע אחד יזוז. אפילו הגשמים החזקים לא הצליחו לטעמו לפורר את המראה הנדכא הזה: אמנם הגשם היה ניתך בעוצמה, מרעיד את גג הקראוון בשאון מחריש אוזניים שמיכאל לא היה מצליח להירדם, אבל בבוקר נותרו רק שלוליות עכורות שנקוו ברווח בין דלתות הקרוואנים לשביל העפר, וסלעים בוהקים, שהספיקו להתנגב בזריזות באור השמש החיוור שבקע דרך חשרת העננים.
רק בלילה משהו היה נסדק: זיהום האור היה חלש ומותיר את כל האזור בחשכה כמעט מוחלטת. פנס בודד היה מאיר את שביל האפר המרכזי, המשתפל ממורדות הישיבה עד לקרוואנים של האברכים. אם מיכאל היה סוטה מהשביל הזה, הוא היה מגיע לשדות הבור הנמוכים בשולי שטח הישיבה, ומעליו היו נפרשים הכוכבים: לא כחול אשר על שפת הים, אבל הרבה יותר ממה שראה אי פעם בלילות במודיעין. בתוך החשכה שבלעה לקרבה את הישיבה על קרוואניה ושביליה, נמתח עבור מיכאל מרחב מבודד – מצרך נדיר עבורו לאורך היום, שבו היה נאלץ לחלוק את מרחבו האישי בכל רגע נתון עם לפחות עוד אדם אחד. ובחושך הזה היה יכול להשיל מעליו את זהות התלמיד ולהיות לרגע רק עצמו: בן 19, רזה, כמעט שרוכי, מעוטר זיפים מדובללים שלא הצליחו להרכיב זקן, עטור חצ’קונים, פרוע שיער.
ואז ראה דמות חולפת על השביל. מיכאל נסוג מיד פנימה, חושש שזה מי מהתלמידים, שעלול לזהות אותו ולפתוח איתו בשיחה. הדמות התקדמה לאורך השביל עד שנכנסה לשטח הפנס, והאור נשפך עליה ברכות: אישה צעירה, חיוורת, לבושה שמלה ארוכה שהרוח הדפה למתאר גופה הדק, כמעט שטוח, חוץ מקימור קטן ועגול בישבן. שיערה היה אסוף במלואו בתוך מטפחת, לא בקשירה מושקעת כפי שהאברכיות היו נוהגות בדרך כלל, אלא באופן פשוט, מרושל, והיא הייתה ספוגה במים, וטפטוף עיקש נמשך מעורפה לאורך גבה, עד שנקווה בקימור הקטן מעל הישבן. הרוח הקרירה של הלילה הדפה שוב ושוב את שמלתה, מדגישה את גזרתה, מיכאל היה יכול לראות את כל שרטוט רגליה, מכף הרגל בכפכף ועד למעלה הירכיים. ואז, כמו בלש בעמודים האחרונים של הספר, כל הפרטים הסתדרו בראשו לתמונה השלמה: האישה חזרה מהמקווה. גל של עוררות חלף במיכאל והוא הרגיש את איברו מזדקף. הוא רצה לנתק את מבטו מהאישה הצעירה – כמעט נערה, עיניה המבוהלות נעוצות ברגליה, ראשה מורכן – אבל לא הצליח. היא ירדה במורד השביל ומיכאל נלחם במחשבה, בידיעה, שהיא ובעלה הולכים לשכב הערב, ממש עוד כמה דקות. בעלה שילמד איתו מחר בבית מדרש, כאילו כלום, כאילו אמש לא זכה להיכנס אל בין רגליה, לאחוז בישבן המושלם הזה, להיבלע בתוך הגוף הנשי החם הזה. היא ירדה במורד השביל ומיכאל נשרך בעקבותיה, מהופנט, רגליו מוליכות אותו והוא נגרר אחריהן. האישה פנתה ימינה אל הקרוואנים של האברכים ומיכאל אחריה, מקפיד לשמור על מרחק של כמה מטרים. היא עלתה לעבר אחד הקרוואנים בצידי השכונה, ומיכאל ירד מטה, אל המשטח הסלעי והטרשי שתחם את הישיבה, ומעבר לו השתרעו שדות קוצים צהובים, נטושים. הוא נשכב על הסלעים, שהיו עדיין חמימים מהיום. זה לא היה נוח, אבל מיכאל כמעט ולא שם לכך לב: בראשו הוקרנה רק התמונה שלה, ושלו, אברך חסר פנים, חסר זהות. היא נכנסה לקרוואן והאור נזל לשלולית צהובה, והיא פסעה לתוך הבית, והאור שרטט רישום אחרון של מתאר גופה. אחר כך הדלת נסגרה ומיכאל דימה לראות אותה מסירה את המטפחת הרטובה, מפזרת את שיערה, ואז פושטת את שמלתה, ועומדת בביתה, רטובה וערומה. גופו כמעט רעד.
זו הייתה שנתו השנייה בישיבה. חודש אלול האקסטטי חלף עבר. בינו לבין עצמו הודה שמשהו בו נשבר. באוגוסט הוא היה אמור להתגייס עם יתר התלמידים בשיעור ב'. השמועה שהתגלגלה בין הקרוואנים טענה שלגולני או לשריון. בארוחות הערב היו התלמידים לפעמים מתווכחים מה עדיף, בלהט של ביינישים, כאילו מדובר בסוגיה, מתפלפלים ומנמקים ומרבים בתנועות ידיים, ומיכאל היה נועץ מבט במלפפונים העייפים ובלחם הקמוט וחושב, מה ההבדל, הכול אותו חרא.
בסוף שיעור א' הציעו למי שרוצה להתגייס בנובמבר של שיעור ב'. מיכאל אפילו לא שקל את הרעיון, ביקש להישאר בישיבה כמה שיותר. בכל יציאה הביתה היה מתבלבל, חש תלוש, ונותר בבלבולו גם לאחר שהיה חוזר מהישיבה. כבר באוטובוס, מחה בינו לבין עצמו על עקירתו מבית המדרש, כעס על היד הנעלמה שהכריחה אותו לדבר עם הוריו, עם אחיו, עם חבריו מהבית – שהמשיך לכנות אותם “חברים” אף שלא עניינו אותו ולא שמר איתם על קשר – על דברים שוליים, זוטרים, שהעסיקו אותו בעבר והיום היו תפלים בעיניו, עד שעוררו בו מיאוס.
כשהיה יוצא הביתה היה מקפיד לקחת את האוטובוס הלפני־אחרון או האחרון ביום שישי, וכשהגיע היה מסתגר בחדר, מבליח רק לארוחות ולתפילות. בית הכנסת של הוריו הגעיל אותו. היה ציני כלפיו, כלפי האבות השמנים שהיו מפטפטים מאחוריו בזמן הדרשה של הרב או קריאת התורה, כלפי החזן שהיה מטיס את התפילה. היה מתעורר לותיקין, כדי לא לשבת לצד אביו, לא לשמוע אותו מרכל עם השכן שישב בספסל מאחוריו על המשחק האחרון של מכבי.
הוריו נעלבו ממנו. פעם, כשלא הסכים להתלוות אליהם לאיזה טיול משפחתי, אימו צעקה עליו שהם לא שלחו אותו לישיבה כדי שיבוז להם, למשפחה, לחינוך שהעניקו לו. רועי, אחיו הגדול, שהיה קצין במגלן ולמד לפני זה במכינה בעלי, הרגיע אותה שזה יחלוף, שזו רק ההתרגשות הראשונית, שבסוף מתאזנים. אימם שוכנעה, על אף שלא הייתה שום סיבה שתשתכנע: רועי, החתיך, המוצלח, אהוב הבנות ושובר הלבבות של סניף מק"ש, או בעצם, של כל מחוז דן, היה רחוק כל כך ממיכאל, שלא היה ספורטיבי, נאה וכריזמטי כמו אחיו, ובטח שלא צהוב כמוהו. מיכאל בז לרועי בליבו, חשב: גם כן מכיניסטים, מה הם מבינים בכלל, החוויה הדתית שלהם היא להתגייס לצבא ורצוי ליחידה כמה שיותר מובחרת. מיכאל, כשלעצמו, היה מוותר על הגיוס לצבא. לא כתפיסת עולם חרדית, הוא צידד בגיוס, ובינו לבינו ידע שלבסוף יתגייס כמובן, הוא היה ילד טוב מידי, ממושמע מידי; אבל באותה העת רק רצה להישאר בישיבה וללמוד עוד ועוד, לצלול לאוקיינוס הידע שהציעה לו, לבקש לדעת את האל בכל דרכיו.
באותה תקופה, מיכאל היה ישן מעט מאוד. היה קם ברבע לשש, לשיעור בדף יומי של ראש הישיבה, ומשם המשיך לחברותות ולשיעורים. גם בהפסקת הצהריים היה לומד, בהתחלה בחברותא ואחר כך לבד, בהתחלה בחוץ כי חשב שזה יותר פסטורלי, ומאוחר יותר בבית המדרש, כי רק שם הצליח ללמוד כמו שצריך.
בבין־הזמנים היה יוצא לטייל. בהתחלה ליומיים עם חברים מהישיבה, ואחר כך נשאר שם כדי לא להיות בבית. בתיק ארז ספר הגות ומחברת קטנה, ואחרי שחבריו היו הולכים היה מוצא פינה יפה ושקטה, ובה נותר ללמוד ולכתוב לעצמו הערות. אימו לפעמים לחצה עליו להיפגש עם אלו שהחשיבה כחבריו, מהישיבה התיכונית או מהסניף, ומיכאל היה מהנהן ומתעלם. עם בנות אף פעם לא היה בקשר. מצעד הבנות שעלו לרגל כדי לחזר אחרי רועי היה מניס אותו לחדרו עד שילכו. החברות של אחותו היו קטנות ומטומטמות בעיניו. הוא התאמץ שלא להבחין בקיומן של הבנות בשבט שלו, ובגלל שבין כה וכה לא חיבב במיוחד את בני עקיבא, הפסיק להגיע לסניף, ובשבתות שקע בספרים – עד הישיבה בפרוזה, ומאז והלאה בספרי עיון.
בתחילה לא היה לבד. רוב התלמידים בשיעור נסחפו לטוטאליות הזו, התמידו בסדרים והשקיעו בלימוד. אבל אט אט זה התרופף. חלק היו מאחרים לתפילה או מדלגים עליה, חלק היו נחים בהפסקת הצהריים, וחלק היו מתנדפים בערבים לדייטים או להופעות בברים בירושלים. בימי חמישי היו יוצאים למחנה יהודה ומציעים למיכאל להצטרף, אך תמיד היה מתחמק. מיכאל ידע שאם יהיה בשוק, יהיה מוקף שוב בחול של חייו הקודמים, בסתמיות שלהם, וייפול לקיום הגשמי העלוב כל כך בעיניו: יחשוב על מה לבש, על איך הוא נראה, איך הוא מסופר. שם, במחנה יהודה, הוא יפגוש את הבנות מהן חמק במודיעין, וגם בנות אחרות, חדשות, מצחקקות ונלהבות, והוא יחשוב עליהן, ועליהן ועליו, יתבוסס במחשבות הללו, ברפש הזה, במקום להמשיך ולצלול בעושר הבלתי נדלה שביקש לראות בישיבה. וכך נשאר בחמישי בערב בבית המדרש, רק הוא ועוד כמה תלמידים בודדים, וזוגות האברכים שלא היה להם מה לחפש בשוק. באותם ערבים היה נותר בבית המדרש גם אחרי שהסדר־ערב היה נגמר, לומד עד שהיה נרדם מרוב עייפות על הסטנדר, ואז הולך לישון, לא מאפשר לשום מחשבה לחדור לרווח המפריד בינו לבין השינה. אך בתקופה האחרונה החלו עוד ועוד מחשבות להידחק לתוך תודעתו, ולא רק לפני השינה, אלא בכל רגע פנוי, במקלחת, בשירותים, בארוחות הגדולות וההמוניות בהן לא רצה לדבר עם אף תלמיד אחר. לאט לאט נגסו המחשבות אפילו בתוך בית המדרש, מול הגמרא.
מיכאל איבד תחושת זמן על הסלע. אולי היה שם דקות, אולי חלפה שעה. פתאום שמע רהיט חורק, קול מינורי, מונוטוני, אך עבור מיכאל היה הצליל כרעידת אדמה: עכשיו ידע שהוא עכשיו בתוכה, אותו אברך צעיר, בטח סתם אחד, לא מיוחד, חיוור ומכוער, שהיה יכול להיות הוא עצמו, מיכאל, אבל זה לא הוא, זה מישהו אחר, מישהו שזוכה עכשיו לשכב איתה.
מיכאל חיכה לשמוע אותם, אותה, גונחת בקול, כמו בסרטי הפורנו שצפה בהם בישיבה התיכונית, אך הוא לא שמע, והצליל היחיד שהגיע אליו היה רק אותה חבטה של הרהיט הכבד, עד שחדלה. הוא גמר, חשב מיכאל, ואולי גם היא, והכול גאה בו, זה עלול להציף אותו, עליו לפרוק הכול, אבל לא היה לו איפה, לא היה לו בדל פרטיות, את השירותים חלק עם עוד שלושה בנים, והוא לא ידע אם הם כבר בחדר. לא שאף פעם לא “נפל” ואונן בשירותים, אבל עכשיו לא רצה להיכנס לחדר ולהיתקל במי משותפיו, לנהל סמול טוק, למחוק את התמונה שהצטיירה בראשו. מיכאל ביקש להתמסר לחושך הזה, היחיד שסיפק לו פרטיות בישיבה, מאז ומעולם.
לאחר זמן מה – שלא ידע לכמת כמה נמשך, כי לא היה לו שעון ואת הטלפון הותיר בחדר, כהרגלו – עוררותו שכחה. בדרך כלל שמח על ההתפוגגות, אך הפעם חש החמצה. גופו הזדעק אל מול חוסר הנוחות של הסלע ונותר דרוך, חסר שקט, מחוסר הפורקן. מיכאל קם לאיטו מהסלע וביקש להתרחק לתוך השדות, אך הקוצים שרטו אותו והוא שב על עקבותיו, חזר לשביל, וטיפס בו בגרירת רגליים, בחוסר חשק. כשהגיע לסוף השביל חישב את צעדיו: לחדרו לא רצה לשוב, ולא למי מחדרי התלמידים האחרים, הדלים, המוזנחים, המסריחים מזיעת גופם של התלמידים הנמרצים, הרועשים מידי, התוססים מידי. וודאי בדירתה הכול שקט, נקי, מדיף ניחוח נעים של כביסה, של בושם מתוק. הדירה בטח מעוצבת כמו כל הדירות של האברכים, עם הספרייה הוורסטילית של איקאה והמיטה היהודית. בטח עכשיו הצמידו אותה, נסחף מיכאל, עכשיו הם ישנים בה יחד, חבוקים ועירומים. עם מחשבות כאלו הוא לא יכול גם לשוב לבית המדרש, לסטנדר שלו, לכוננית עמוסת הספרים והפתקים שרשם בכתב ידו הזעיר והמסודר. לא, הוא לא יוכל לפתוח עכשיו את אחת הגמרות, את אחד הספרים, ולשקוע בלימוד, שכל מה שהוא חושב הוא עליה, שוקעת בבור הטבילה, עירומה, עולה מבור הטבילה וצוללת שוב, שיערה – ודאי חלק, ארוך – נדבק לכתפיה ומשתפל על חזה, המים נוטפים במורד גופה ומתעגלים במאמץ בכל קימור ושקע. לא, נבהל, הוא לא יוכל לשבת שם, לטמא את בית המדרש שלו במחשבות הללו.
היה מקום אחד שבו רצה להיות, ולשם הוא אינו יכול להיכנס. הוא ישב על אחד הסלעים מול הגבעות הטרשיות, מתארן משורטט חלושות, בצללית כמעט בלתי נראית, על ידי הילתו הקלושה של הירח הדקיק. הגבעות עדיין היו מכוערות בעיניו, אבל לפחות עכשיו צבעיהן החיוורים, החולים, נמחקו על ידי השחור־כחול הקטיפתי שנגלל לכל אורך קו האופק. את חוסר השקט והאנרגיה הדרוכה שנותרה בו בקעה האומללות, והציפה את כולו. הוא מיקד את מבטו בשפה השסועה של הגבעה הימנית, שפנתה אל עבר השמאלית, וביקש להיבלע בסדק ביניהן, שהחושך יטיב את שמיכתו מעליו, להיעלם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.