שלושת הגיבורים של הרומאן “ילדי השעשועים” הינם מוותיקי מחלקת הפלמ“ח, שעשתה את הכשרתה בקיבוץ תל־חיים. הם מייצגים את “הנוער טהור החלומות” שלחם את מלחמת תש”ח – את דור “מגש הכסף”. הרומאן מתאר מה אירע להם ולדורם בשנותיה של המדינה. “מתאר” – אינו ביטוי מדוייק. מגעו של שמיר בבני דורו אינו נעשה בעזרת מיכחול רך, כי אם בסכיני־ניתוח נוקשים.
עמדתו הביקורתית של שמיר כלפי דור הפלמ"ח ניכרת כבר בשמו של הרומאן. בשל התרחקותם מעצמם ומן האידיאלים של נעוריהם הוא מכנה את בני דורו בהגיעם אל שנות הארבעים לחייהם “ילדי השעשועים”. השם האנגלי של הרומאן – “פלייבויס” – דומה מפרש יות מכל את הצירוף העברי, שעודו מכובד ונמלץ יתר על המידה (“נערי התענוגות”– היה מסוגל להתקרב יותר אל תרגומו של הביטוי האנגלי). המוטו מסֵפר הושע מכנה את הדור בכינוי נוסף – בוטה וחסר־פשרות: “בני זנונים”.
את מגמתו הסאטירית מממש הרומאן, לא על־ידי כינויי הגנאי השונים, שהוא מטיח בנערי הפלמ“ח שבגרו, כי אם בעזרת עימות של שלוש תקופות בחייהם. שנות הארבעים, שנות התום והחלומות, מועלות בדרך הרטרוספקציה. נערי ההכשרה מעריצים אז את מייסד קיבוץ תל־חיים, את אנריקו. לבו של רג’י, אחד משלושת גיבורי הרומאן, נכמר לזכרו של האיש, אשר שימש להם מופת בנעוריהם. מאנריקו למדו להעריץ חיים על־פי עקרונות (”מימיו הראשונים בארץ הלך להתחבר ולהתרועע עם שבטי ערב שבסביבה – – – בימי מאורעות צ“ו–צ”ח, גם בצאתו לשמירה, סירב לשאת רובה או כל נשק אש או סכין" – (34). ממנו נטלו את השאיפה לחיות על־פי דחף אחד: “לתת”.
שנות החמישים כבר מומחשות בפרקי הרומאן עצמו, בשתי חטיבות בו: עמ' 70–115, 192–199. עבור נערי הפלמ"ח, אלה שנים של מבוכה והתפכחות. עתה הם קולטים, שמי שידע לדאוג לעצמו, כאותו קובליק, התעשר ומסוגל להעניק לבתו דירה ליום נישואיה. התמימים כמותם, נותרו יחפנים, והם מתגוררים בדירות־גג קטנות ומשכיחים ביין את אכזבותיהם. שלושת גיבורי הרומאן פונים לכתיבה. אהרן יהלום, גיבור נוסף של הרומאן, יודע להסביר פנייה זו מן הסייפא אל הספרא: “יש לו תיאוריה מדוע תמיד אחרי מלחמה יש פריחה באמנות ובספרות – כי אחרי מלחמה יש תמיד מספר בלתי־רגיל של גברים צעירים, שאינם מסוגלים להשתלב בחיים, ואז פורחות מהפכות, אז משגשגים האיזמים – – צורות של עריקה בסך־הכל” (112–113).
עיקר הרומאן מוקדש להמחזת חייהם של בני הדור, דור תש“ח, בשנות השישים. גיבורינו הינם כבר בני ארבעים, מבורגנים כהלכה: עם בית, מכונית וג’וב. מן העבר הפלמח”אי נותרו רק מיפגשי ההתרפקות בכנסים של ותיקי החטיבה. עתה הם מעורים היטב בחיים ומתאמצים לחטוף מהם נתח גדול ועסיסי ככל האפשר. מן הרעות הנושנה נותרו יחסי ניצול בלבד: אתה מסתייע באחוות הלוחמים מאז, כבקשרים לקידום עסקיך. ההתנהגות מוכתבת על־פי חוקי הברירה האכזריים, וכל האמצעים כשרים למען ההצלה החומרית. נערינו מהלכים בגדולות, לאחר שביקרו באמריקה והשכילו לנטוש את המושגים הקרתניים שהיו כבולים אליהם – המושגים של עוד דונם ועוד פרה.
הבגידה בעצמם, באידיאלים ובייחולי־הלב מסתמלת יותר מכל בהפניית־העורף לכתיבה. השלישי בחבורה, הושע פייגנבוים, המתקרא עתה אושיק שקמון – ומכונה צ’יטה, כתב בתחילת דרכו, במחצית הראשונה של שנות החמישים, את המחזה “אחורה פנה” (תוכנו מסופר בעמ' 120). הוא נחשב למחזאי אוונגארדי, והכל ניבאו לו גדולות. לאחר שהות בת שלוש שנים באמריקה, שינה את סיברו “צ’יטה זה מכבר איננו מטפח יומרה של אמן, לא עוד משורר, לא צייר, לא מחזאי. הוא הולך בגדולות: פרסום. שם החברה שלו “הדף” מתחרז עם צדף, והוא שומע את המיית הים הגדול של העסקים הבינלאומיים” (116).
המרת הגבירה בשפחתה הקולנית הוא גם סיפורו של רג’י. ראוי להזכיר, שבטרם אימץ לעצמו את הכינוי רג’י, הכירו את בנו זה של החלבן בשם אלימלך דנור. במגרותיו מונח כתב־יד שהושלם אף הוא בשנות החמישים – “מותה של גברת לבנה”. והוא דין וחשבון קטלני “על חייה של הבורגנות התל־אביבית ועל הטפילים הבוהמיים־אמנותיים החיים לה על גבה” (45). הלהט ההוא נגד ההתברגנות כבר דעך בו מזמן. אף הוא חצה את כל הקווים: התברגן כדבעי, נלחם על הזכות לזכות בשירותיהם של שליחי המשרד ומבקש להסתפח להתחרות בצ’יטה על אותם עסקי־אויר בשטח הפרסום, שהחליפו אצל שניהם את עיסוקי הרוח בתחום הספרות.
גם לשלושת ספריו של אהרן יהלום, דיאמנט מבית אביו, לא היה המשך. אין תאורו המזלזל של צ’יטה צריך לגרוע מערכם: “אחד מהם קשקושים לילדים, שניים סיפורים קצרים פיוטיים, נזלניים, הרהוריים, השתפכותיים, מלאי רחמנות עצמית, על שורה של בחורי חמד שאינם מסוגלים להתגבר על מחסום הבתולים שלהם ושל נערותיהם” (116). לענייננו, חשוב, שגם הוא כחבריו ניגרף אל המולת חיי־הרגע של הבוהמה התל־אביבית, מתהלך בקירבה כדל יהיר: כבר ביקר בשליחות המגבית באמריקה, ממנה חזר “יותר יהודי ויותר שונא יהודים משהיה אי־פעם” (10), אך איננו מסוגל להוכיח בראיות חותכות, שיצבור בעתיד נכסים הנחשבים עתה באמת – הלא הם נכסי־חומר ברורים: בית, מכונית, תפקיד, עסק ופרסום בינלאומי. בשל כך הוא מרגיז את חבריו. עצם דלותו מגרה את מצפונם.
עם מצפונם משתווים גיבורי הרומאן בארס, שהם מרוקנים במחברות־הווידוי, הנסתרות מעיני זרים. כעבור זמן, לאחר שנותר כניצול יחיד מהתאונה, מצרף מהן אהרן יהלום את הספר. חבריו רג’י וצ’יטה, שניספו באותה תאונה, היו סומכים ידם על התוצאה. הוא לא מהל את רעל־לבם בדיו־סופרים, גם כאשר נגעו הדברים בו עצמו. ניכר בו, שהספר הזה, שלו ושל חבירו שניספו, צריך להיות רחוק מספרותיות, שהרי שוקעו בו, כדבריו, “קרוב לשלושים שנות – אם לא עבודה, הייתי אומר לבטים, הייתי אומר מאמצים, מאמצים לכתוב אותו, אולי מוטב להגיד מאמצים להיפטר ממנו” (7). יהלום מדגיש את התנגדותו לליטראליות מכל סוג־שהוא בספרם: “הספרות היא בראש ובראשונה מסירת מודעה, היא מעל לכול דין וחשבון” (8). והכתיבה נעשית לא בשביל הזולת, אלא בשביל הכותב, “כדי שהוא עצמו יראה, כדי שהוא עצמו ישוב על עקבותיו וימצא את עקבותיו” (17).
מה נתברר מהשיבה על העקבות? הספר מבודד את הנגיף, שהביא להסתאבות וגם להתבהמות: “אמריקה – זה שמה של המחלה שכולנו חולים בה” (123). שתי חטיבות ברומאן באות להדגיש את השפעת אורח־החיים האמריקאי על התפתחותה של החברה הישראלית: תאור סיורו של יהלום כשליח המגבית בקהילות יהודיות באמריקה (123–173) ותאור מסיבת הבוהמה בת“א, שבעקבותיה מתרחשת התאונה (199–232). האנלוגיה בין שתי סצינות ההווי – והן מיטבו של הספר – היא מאלפת. על המרחקים הגיאוגרפיים סוגרים הראוותנות, הריקות האינטלקטואלית וההשתכרות עד כדי טמטום, המשותפים לפגישות הסאלוניות בשני המקומות. התעתיק של “אמריקה” ל”עם־ריקא" מגדיר מהו המכנה המשותף לשתי הסצינות האנלוגיות.
יהלום מצטט בהרחבה את דבריו של צ’יטה, שהנגיף האמריקאי פגע בו קשה יותר מאשר בחבריו. צ’יטה מונה את סימני השפעתה של אמריקה על התבהמותנו: “גם שנאת אמריקה היא תוצאת יבוא אמריקאית! – – – כלומר: אנחנו נגד אמריקה. נגד מלחמות, נגד כיבוש, נגד אימפריאליזם, למען החיים הצעירים – – – חופש מוחלט הסרת הגבלות, להקים רעש, להרגיז ולגרות, ללכת עד הסוף. מלחמה בצנזורה” (205–206). אמריקה מייצאת יחד עם פיתוייה החומריים, גם את תורות השובע והעצלות שלה. ואנו, מתברר, בולעים את המר עם המתוק, מבלי לתת את הדעת, שמותרות כאלה, שאולי אמריקה מסוגלת לאפשר לעצמה, מסוגלות להחריב מדינה כישראל, שעודה נאבקת על קיומה.
ובמקום נוסף מוסיף צ’יטה: “אמריקה היא קללה, היא ביצה טובענית שאין ממנה נחלצים – – – אמריקה היא ג’ורה, ג’ורה אחת גדולה עם ריסוס יומי שעה־שעתי דק־דקי של בושם מלאכותי. מלכודת לזבובי אשפתות. אתה חושב שאתה הולך על הבושם ואתה מתחיל לשקוע ואתה שוקע בתוך הבור־סופג ואתה צולל לתוך השִישְמֶה, זוהי אמריקה, וזוהי החבֵרוּת באמריקה, החברות של הצוללים מטה. – – – בור סופג מסחרי – – – אז זוהי אמריקה. כל ימיך תטפס – למעלה לא הגעת. אבל מה שיותר גרוע – כל ימיך תיפול למטה, קומה אחר קומה – לא תדע שנפלת” (223–224). צ’יטה אינו מדקדק בבחירת המלים כדי לנסח את מסקנתו: “אמריקה זה ג’ורה וכל הישראלים הנמשכים אליה הם חארות” (230).
יש לי ויכוח אידיאי עם הרומאן החדש של משה שמיר, המטיל על אמריקה את רוב האשמה לנגעיה של החברה הישראלית ולמה שאירע לדור הצברים. והדור עצמו יינקה משגיאותיו? הן הוא ביתק בפזיזות נעורים את רציפותו לשלשלת אבותיו, בחינת עולם ערכי, המחַסֵן מפני השפעות יורדות־חדרי־בטן מן הסוג האמריקאי, וביקש להיבנות מחולייתו ולצרף את הבאים אחריו אל בכורת הצבריות שלו. ידו לא רעדה כאשר ניסח, כי “הוא וחבריו, בחורים בלי יחוס אבות המה” (יזהר ב“ימי צקלג”), וש“אין בהם מתחושת רציפות הדורות” (מתי מגד). דור שהזדרז לכלוא את הציונות במרכאות מלעיגות, ודור שזנח את הספרים של אבותיו – היוכל להאשים שאל חללי ספוגו נספגה בקלות כזו הטינופת של אמריקה?
את הוויכוח האידיאי הממושך הזה עם “דור בארץ”, אין בדעתי לפתוח מחדש במסגרת הנוכחית. מי שיזדקק לו, יימצאו לו הטיעונים והראיות בעשרות מאמרים שכתבתי (חלקם כונסו בספרי “שבבים”, 1981). אך יש לי הכרח להיפנות לוויכוח נוסף עם ספרו החדש של משה שמיר – והוא ויכוח ספרותי, בבעיית דרכי־הסיפור של הרומאן, המבנה שלו, הפרופורציות בין חלקיו, לשונו ומידת האחידות בנימתו הסאטירית.
ב“ילדי השעשועים” שוקעו פרקים משני רומאנים שונים: מפרקי “תרנגולת לבנה” שנכתבו בשנות החמישים ופורסמו אז, ומפרקי “היום – 1965”, שנכתבו ופורסמו בשנות השישים. הפרקים משנות החמישים, שהם פרקי הווי במהותם, אינם מתלכדים כראוי עם הפרקים משנות השישים, שאופיים סאטירי מובהק. הצלתו של אהרן יהלום מן התאונה, כדי שישקוד על “עבודת התישבוץ” משלוש התחלות במחברות־הווידוי שלו ושל חבריו, אינה מעלה ואינה מורידה מבחינת התוצאה. התפרים בין הפרקים – והם מתגלים במעברים מפרקי שנות החמישים לפרקי שנות השישים ובמעברים מסצינה לסצינה – מבליטים את התנכרותם אלה לאלה.
תחבולת “המספר”, שמסתייע בשלוש מחברות שלפיו, לא די שענתה בקושי על צורך חיבורם של פרקי “תרנגולת לבנה” עם פרקי “היום–1965”, אלא היא גם הסיבה למבוכה של קליטת מידע משלושה מְסַפרים, המכחישים זה את זה ללא הרף. התיחכום כאן הוא מדומה, וגם קורא מיומן יתקשה לוודא מי מן השלושה בדיוק הוא מקור המידע, ועד כמה ניתן לקבל את המדיע2 כמהימן. פתרון פשוט יותר התבקש לרומאן – פתרון של מספר כל־יודע, המנווט את העלילה ביד בוטחת.
שמיר מעד כאן בדומה לשני מספרים אחרים מן המשמרת שלו, שאף הם ניסו לערוך חשבון־נפש של דורם – דור תש"ח. כוונתי לחנוך ברטוב ברומאן “באמצע הרומאן” (1984) ולמתי מגד ברומאן “מם” (1985). נראה שעדיין קשה לגעת במכאוב, אם השלושה שניסו זאת הסתבכו והסתרבלו במשחק של ריבוי־מספרים ובתעתועים של ספקות־מהימנותם, המותירים את הקורא בחזית זו בתוך חיפוי כבד של ערפל־קרב. הוא יתייגע בפיענוח של תיחכום הצורה הספרותית – ואולי לא תתגלה לעיניו רדידותה של ההתמודדות עם הנושא הגדול.
פרופורציות לא־נכונות בתאור חייהם של גיבורי הרומאן, בשלושת העשורים של חייהם, מחלישה את מגמתו הסאטירית של הרומאן. רמיזה רטרוספקטיבית על חיי הגיבורים בשנות הארבעים אינה מספקת, כדי להדגיש את חומרת בגידתם בעצמם, בהגיעם לשנות השישים. אותן חטיבות הממחיזות את שנות החמישים, ממוקמות ברומאן בפיזור, הממעיט עוד יותר את יכולתן לסייע למגמתו הסאטירית, בתאור הוויית החיים של הדור בשנות השישים. התמקדות בפרקי שנות השישים – תוך ויתור מוחלט על פרקי “תרנגולת לבנה” משנות החמישים – היתה מועילה יותר לאחדותו של הרומאן כסאטירה.
לאחר קריאת “ילדי השעשועים” אני מסופק, אם הנימה הסאטירית הולמת את טבעו הסיפורי של שמיר. סאטיריקון אינו רשאי להסס בהצלפותיו. הואיל והנך דש בשיגרת ההווייה, הנך נזקק בסאטירה לאמצעים חסרי־פשרות. עליך להכות בלא רחמים, כדי שתוכל לגבור על הליטופים, שבהם מלטפים הכל בלאו־הכי את הוויית־חייהם. בפחות מכך מתגלה הסאטירה במלוא חרפתה. מבחינה זו, גם חלקיו הסאטיריים המובהקים של הרומאן אינם אחדותיים. באחדים מהם מצליף שמיר ביד בוטחת, אך באחרים הוא יורה את חיציו מקשת, שמיתרה רפוי מדי. בעל טבע של סאטיריקון אינו עושה מלאכתו בנפש חצויה. המבקש להיווכח בכך, יוכל למצוא דוגמה ראוייה אצל סבא מנדלי הזכור לטוב.
בכל מקרה, קשה לרחוש כבוד רב לסאטירה המסתייעת בחיזוקי לשון חיצוניים, כגון שימוש בסלנג על מקורותיו השונים: מין היידיש (שמוק, רבי־געלט), מן הערבית (חארה, נוד, מסחארה) ומאוצרם של הילדים (מְפוּנְדְרָק, בִּפְנוֹכוֹ). וכגן השימוש בביטויי רחוב: “לתפוס את החיים בביצים”, “עושים ממנו צחוק”, “מצפצפים עליהם” ועוד. לא יועילו לזאת גם נכלולי־ניסוח מובהקים “גיל מזיק־עשרה” (19), “הזה ההבדל בין מוצלח למפוצלח” (43), “כך תמיד לפני הבחירות: כל הלוחצים קופצים על הנלחצים, כל המוצצים רובצים על הציצים” (200), “דרך עגב: מיטה חטופה” (226). סאטירה ספרותית אינה יכולה להסתפק במה שיספיק למתחנחן בפני קהלו בכיכרות.
“ילדי השעשועים” אמנם צדק בפתיחתו: “ממזר הספר הזה”. תפארתו של שמיר תהיה בהשלמתה של הטרילוגיה “רחוק מפנינים”. לבן החוקי הזה – נמתין.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.