את השבועיים הראשונים של המלחמה אסור לשכוח ולא על־מנת להתנצח. את השבועיים הללו אסור לשכוח כיוון שעם שלם, לבד מצווחנים ספורים, צעד כמו מכונה משומנת היטב אל המלחמה וקרא לה כמעט פה אחד “שלום הגליל”. טפו.

ואין אף סיבה אחת בעולם להניח לטעויות של הרבים להישכח. שיבלעו את חרפתם, המזועזעים של היום, שיאשימו את כל העולם בחרפתם שלהם, אבל שילמדו את השיעור עד תומו. תהיה עוד מלחמה, נראה אותם. חלק מהם לא ילמד. לא מנהיגיהם, בכל אופן, וגם לא סופריהם הציונים־סוציאליסטים, חסידי המלודראמה, אחרי כל הזבל האכזיסטנציאלי ששפכו עלינו. צופי המלודראמה, שחקניה, מחזאיה, מבקריה אוהבים את הלינץ׳. הם מאוהבים בגיבור החיובי והגיבור הראשי יהיה תמיד יהודי. טוב החי היהודי מהמת הערבי. תמיד תמיד. אנו אנו הצודקים. והגיבור החיובי הוא תמיד הם עצמם: גוף ראשון רבים. כוחותינו, מטוסינו, בורותינו, אלוהינו.

בזמן פינוי ימית היו החיילים רק ׳חיילי צה״ל׳. התבוננו העתונאים בחזיון המשעמם והשתדלו להפכו למרתק דרך הַדֶמֶה־טראגדיה. קראו לחיילים ׳חיילי צה״ל׳ וקראו למתנחלים ׳מתנחלי החבל׳ והיתה דראמה אובייקטיווית. יהודים מכים יהודים. אוי אוי אוי. אחר־כך באה מלחמת האביב בגדה, מלחמת־מילסון. למעלה משלושים הרוגים. רובם תלמידי תיכון. שלום־עכשיו הקפיד לבקר רק את רצוחי גוש־אמונים. את החללים שהפיל הצבא והמג״ב לא ביקרו. גם לא את משפחותיהם. הם היו אויבים, כנראה, אוטומאטית, או משהו מסוג העיוות המפ״מניקי. ואפילו כאן הקפידו העתונאים להיות אובייקטיוויים משהו. הם אמרו: “חיילי צה״ל עצרו עשרים מסיתים.” הם אמרו: “חיילי הממשל עצרו חשודים.” הם אמרו: “חיילי משמר הגבול פיזרו בגאז מדמיע הפגנת תלמידים.” ויום־יום מתו מסיתים׳, ׳מתפרעים׳, ׳מחבלים׳, בעיקר סביב דגל מאולתר, מדינה חופשית, רצו ומתו. ועדיין לא העזו העתונאים להוציא את מלאי הגוף־ראשון־רבים מהתיק. הז׳אנר היה שונה.

ואז נתן בגין את האות להחליף את הרפרטואר. המלודראמה החלה. הלינץ׳ החל. החיילים הופכים ל׳כוחותינו׳ ואני מסרב לקרוא אפילו לאחי, עצמי ובשרי, חיילינו. הוא אחי. והדאגה לו אינה מניחה לי לישון בלילה, אבל הוא חייל. למה אקרא לו אחרת? למה אשייך את תפקידו אלי? למה אשתתף במסע ההתעוררות הגדול הנפתח עם רגע פקודה?

עתונאים אינם בוגדים גדולים. הם זונות קטנות. למה לא להשתתף בעירור ההמונים. בגוף ראשון רבים. מה שמותר לעמיחי מותר גם לאהוד יערי. והמטוסים שהתקיפו ברצחנות אדירה את ביירות מאז חתימת הסכמי קמפ־דייויד ב־1979 הפכו פתאום מ׳מטוסי חיל־האוויר תקפו הבוקר׳ ל׳מטוסינו תקפו הבוקר׳. העירור. קירוב הלבבות. העם מגוּיס. אבל העם אסור. חבוש. כלוא. מטומטם. מסומם. ואלו שרים לו נעמי שמר עם או בלי מנגינה. והגיבור המלודראמטי תמיד בסדר. חיילינו הם הגיבורים החיוביים של המלודראמה הלינצ׳אית. והנבל הנצחי הוא תמיד הערבי. אם רוצים לומר עליו מלה טובה אומרים עליו שהוא טיפש. מסכן. ההנהגה שלו גררה אותו. הוא לא אשם. הוא רק טיפש. מצבו היה יכול להיות הרבה יותר טוב אילו רק שמע לעצות הטובות מפעם: עבודה עברית, מדינה עברית, עליה חופשית, חוק השבות, התנחלות בלי תנאים מוקדמים. מסכן. ואשמתו העיקרית של הנבל המובס במלודראמה הציונית־סוציאליסטית היא בכך שהביא את בנינו לאן שהביאם במלחמה הארוכה הזאת. גולדה לא מתה ולא תמות אף פעם. היא חיה בקיבוץ חולדה ומעניקה ראיונות לליבראסיון על המיסטיקה החלוצית וכולי. שותפות הגורל שלא קיימת בארץ הזאת לא התקיימה יותר משבועיים, חרף המוסיקה של נעמי שמר. היא ניסתה. יש להודות. גם פרס. גם רשף. אבל את התפוררות הערכים השקריים לא תעצור אפילו שלום־עכשיו. ושלא יכתבו סאטירות פוליטיות מצחיקות, עם גוון מתקדם. בשם כובד־הראש שאנחנו מתבוססים בדמו, בדמינו, בדמיהם, שלא יכתבו סאטירות. הומור בארץ הזאת הוא בדרך־כלל בריחה. אין כאן עניין לבדיחות אידיוטיות נוסח ווּדי אלן על המבורגרים ועל פלסטיק ניו־יורקי. אנחנו חיים במקום אחר. אנחנו חיים בתופת ואנחנו נתבונן בתופת הזאת בעיניים פקוחות. ושלא יחזרו האופוזיציונים־למחצה למשול בנו במוספי השבת ובפינות התרבות הקטנות על־פני העיר המזדיינת עם העתון. ושסופריה האשכנזים של הציונות־הסוציאליסטית יפסיקו לחלק את הארץ ליפה ולמכוערת. הם החלק המסוכן של הכיעור. החלק הפחדן. ושאותו רכלן־צייר לשעבר יפסיק לתת לנו רצפטים של אסתטיקה וֶרסוּס פוליטיקה. די. מבצע סיני נגמר וצייריו הלכו לישון. אנחנו חיים בתופת. החומרים התחלפו לנו באמנות. מי שלא מבין שהחומרים השתנו לא הבין כלום. שילך לחו״ל או לקיבוץ. החומרים השתנו. ההיפותיזות הפכו לעובדות ממש.

כל ההיפותיזות על המדינה הזאת והתנועות השליטות בה, צאצאי התאומים ז׳בוטינסקי ובן־גוריון, הפכו במלחמה הזאת לעובדות פוליטיות. לא עוד פלפולים והנחות פופריות שכנגד ההיפותיזות העמומות. ב־5.6.82 נגמרו הספקות האחרונים. מי שלא ילמד להתייחס למדינה הזאת תוך ניתוק הזהות הטפשית: המדינה זה אני, הצבא זה אני, הממשלה זה אני, מי שלא ילמד, יתאמלל עוד ועוד. קיתונות הרותחין הללו אינם משכיחים את העיקר: אויבינו. אנשי הימין הישראלי הם המפלצות. אויבים ב־100%. לא ב־10%. לא יריבים. לא תוצרים מיסטיים של הנחה כזאת או אחרת בתולדות הציונות. אויבים של ממש. הם אינם חולצים את מגפיהם בחזרם מגיא ההריגה המשיחי שלהם ובהיכנסם בחזרה לסאלון לדבר אתנו על תרבות ׳עזוב פוליטיקה… כולנו מסכימים הרי ש…׳ מה איכפת לי האוניוורסאליזמים שמוכרים לי במוספים. מה איכפת לי הקיטורים של הבכיינים ששתקו בשבועיים הראשונים ועכשיו מאיימים בירידה מן הארץ. שיסעו. בלאו־הכי לא עזרו כשהצטרכנו להם. אנחנו לא ניסע. כמו שלא ברחנו מכיכר העיר ברגע הקשה. זו זירת הקרב היחידה שלנו. זהו שלמדנו מאחינו הפלסטינים: צומוד. כאן נולדנו. על הארץ הזאת נילחם. בשיניים ובציפורניים. יש לנו אויב אחד. רק אחד: ממשלת ישראל הזאת.

במלחמה הסתכַּנו, למשל, גם בגיחוך. הכתרנו את עצמנו בתארים שלא ידענו אם לא היו תארים של שוטי־העיר הזאת. הצלחנו. לא מנענו את המלחמה אבל הרמנו את הדגלון הקטן שהשמיטו אותו הרצים למלחמה או למקלט. לא פחדנו. לקחנו את עצמנו ברצינות. מוחמד רונית זאהי יעל ג׳מיל אנני עיסא שאדיה תמי נוואף עוזי ניקולא מיכל מוסטפא דליה. כל הלילה הארוך ההוא לא בכינו. לא הרבה. צבענו. החתמנו. צעקנו. התפגרמנו ועברנו את הלילה הזה יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד

11.10.82