במבואות הכפר צפה פתאום ועלתה שורה מתוך שיר של סעיד עקְל. ציפורן, דיו שחורה, פנקס משבצות קטן וכתב־היד שניסיתי מני אז, לשווא, לחקותו. עשרה שירים משל סעיד עקל הועתקו באותו פנקס, ומתוכם צפה השורה:
“אֱלֵי מוֹלֶדֶת נָאוָה, שָׁם גּוֹן הֶעָבִים / כְּגוֹן הֶמְיַת הַיּוֹנִים”.
לפני עשרים וחמש שנה, ביום בו הפכה הֵיעלמות בעל הפנקס לוודאות מוחלטת ומעיקה, ישבתי ליד החלון של כיתה א׳, שהשקיף על שובך היונים של כומר הכפר. ולכשאקרא בפנקס בבוא הזמן תיקבע התמונה בזכרון: סורגים בחלון, ויונים בשובך. ולהמיית היונים, במילון הילדות הפרטי, לא יהיה פירוש אחר זולת אותו פירוש. עכשיו, בראשית אוקטובר 1982, אני בדרך לפגוש אותו, את בעל הפנקס, לאחר עשרים וחמש שנות היעדרות, שלו, בלבנון. ספק אם חשב במרוצת השנים על אותו פנקס שהשאיר בין ניירותיו, ואשר נמצא עכשיו ברשותי.
אני חושב על אופניים.
ולא סתם אופניים.
אלא אופניים עשויים מסוכריות (כן, כן!). ליהנות משני העולמות: מסע ומתיקות. והנה אני מגלה שבמשך השנים נעלם גלגל אחד, והאופניים הם דו־גלגליים עכשיו. הם גדלו אתי. אופניים מסוכריות!? ממש כך. הוא שימש מורה לערבית בבי״ס תיכון בנצרת, ונהג לספר לי שיש שם בית־חרושת שבו מייצרים כל מיני דברים מסוכריות. והייתי אמור לבחור. בחרתי באופניים. תלת־גלגליים כמובן. כי הייתי ילד. והוא היה אמור להביא אותם בפסחא. ושבוע לפני יום השישי הקדוש, ביום בו עורכים את תפילת הנעילה “בשבח הבתולה הקדושה”, הוא נעלם. כמה ימים לאחר־מכן, בשבוע הפסיון, הגיעה אחותו הבוכיה מנצרת ובפיה הידיעה: הוא חצה את הגבול. ואני חשבתי על האופניים שלא אקבל.
עכשיו, במבואות הכפר, אני חושב על תמונה: רוכב אופניים מביט בתדהמה בשתי גוויות שרועות לצד המדרכה.
אני מביט בחלקת האדמה הקרויה “אדמת הכנסיה”, במבואות הכפר. וחושב על סוסים. סוס אדום היה לדודי. ולא משום שהיה צבעו אדום, אלא משום שקראנו לו כך. סוס נטול כל הילה ספרותית, תשוש ושבע־ימים. ובעונת שתילת הטבק, בשלהי האביב של אותה ילדות רחוקה, של אותה שנת־היעלמות, נתלוויתי אל דודי ל״אדמת הכנסיה" כדי לעזור לו בשתילה, ככל שכוחותי הצנועים הרשו זאת. בדרך אל השדה הועמס הסוס בארגזי שתילים ובחביות מים. ודודי הטוב הבטיח לי שבסוף היום, אם ירצה השם ברוב חסדו, ישימני על גב הסוס וישלחני, פרש ערירי, הביתה. היום היה חם וארוך, והרכיבה המצופה על גב הסוס היתה הגחלת שציננה את סבלותי. והנה השתילים עומדים כבר זקופים, שורות שורות, לאורך התלמים, והנה העבודה מסתיימת. והנה הסוס, התשוש ושבע־הימים, שעמד כל היום בדומיה בצלו של אחד העצים, שואב אל תוך ריאותיו הסוסיות משב כוחות אבודים, קורע את הרסן בתנופת צוואר, ושועט לכיוון הכפר. אמינותו של דודי, שהיה הקוסם של ילדותי, ספגה באותו יום, בעיני הדומעות, מכה קשה. הרבה ימים עברו עד שנתיישרו ההדורים בינינו. אותו סוס אמוּל, שלא היה אחרון הסוסים שברחו ממני, לא האריך ימים בעקבות המקרה, והשעיטה המופלאה היתה בבחינת שירת הברבור של הסוס־האדום.
אני חושב על תמונה: כמה גוויות, וסוס שקרס באמצע השתיה וראשו שעון על דופן החבית.
והוא לא זיהה אותי. גם אני לא הייתי מזהה את עצמי אחרי כל־כך הרבה שנים. והשנים שעברו עליו הגבירו את הדמיון בינו לבין אבי. שניהם היו יחידים, במירוץ־השליחים המשפחתי, שהעבירו את תווי הפנים של משפחת־סבתא. השנים שעברו עליו לא נתנו לו לראות את אבי ואת אביו בטרם מותם. אבל את האופניים הוא זכר, וצחק כששאלתי למי שייכים אופני־הסוכריות השעונים על שער הכניסה לחצר. בקול שקט הוא מדבר על דא ועל הא, בשטף מילים וברהיטות המעוררת בלבי, מחדש, את אותה קנאה בכתב ידו הקסום.
ומולנו שרועים נופי ילדותי, ונופי ילדותו. השביל היורד אל העמק, בינות לשדות האדומים, ומטפס במעלה ההר. ועיני הילדות אינן מבחינות בשינויים. לא בכביש הרחב שנסלל לאורך העמק, בניצב לשביל, ולא במצפה שהרעיד את קו האופק הרוגע. אחיו, במשפטים קצרים ומדודים, כדרכו, מסביר לו מה נשתנה בנוף. ובלבי מתחילה המועקה לבקוע. אין הוא רואה את שעיני רואות. מכונס בתוך השלווה הבוטחת של אישיותו הנלבבת הוא ממשיך להלך על החבל המתוח ביני לבינו. רק דודי המנוח השכיל מבעוד מועד לעמוד על הפן הזה באישיותו: כאז כן עתה, הוא שבוי בקסם המלים, והן שבויות בידיו כמוט־שיווי־המשקל של הלוליין. ושנינו לא מחליפים הרבה משפטים, הן בגלל השתיקה שבהבנה, והן בגלל הזרם הבלתי פוסק של המבקרים. ועל־יד על־יד אני מתחיל להבין את שמיאנתי לשמוע. הוא מדבר על מלחמת בני־אור בבני־חושך, על התרבות הנרמסת על־ידי הפולשים ממדבריות הבורות של המזרח, על אנשים שאינם יודעים להשתמש במשטף של בית־השימוש.
בראשית שנות השלושים שב ללבנון, מגלותו האירופית, איש משכיל וכאריזמטי בשם אנטון(!) סעאדה. הוא הצליח לרכז סביבו קבוצה של אנשי־רוח וסופרים במסגרת המפלגה הלאומנית הסוציאליסטית הסורית. הוא דיבר על הסהר הפורה, המפנה את גבו למזרח ופונה אל המערב, ועל קפריסין ככוכבו, ועל הגזע הסורי העליון שהנחיל לאנושות כולה את אותיות האלפבית. סעיד עקל, שפירסם באותה תקופה את מחזהו הפיוטי “בת יפתח” (כן, כן!), הוכח ע״י סעאדה והופנה למקורות הסוריים הקדומים כדי לשאוב מהם חומר ליצירתו. ואכן, עקל לא איכזב את מנהיגו, וכתב את מחזהו הפיוטי “קדמוס”, אחיה של אירופה היוצא במצוות אביו לחפשה ולהחזירה למולדתה; קדמוס, המלח הפיניקי המפליג מערבה ומביא לאנושות את האלפבית. הרבה מן הסופרים שהשתייכו למפלגה נטשוה ברבות הימים, ורובם פנה שמאלה. סעיד עקל אף הוא נטש את המפלגה, ופנה ימינה. הכנענים של לבנון.
ארון ספרים ספון בתוך הקיר העבה היה לנו בכפר. מאחורי הספה. הספרים עמדו בו בשורות, כלפי פנים. וכדי להגיע לאחד הספרים צריך הייתי להוציא את תכולת הארון ולפרוש את הספרים על הספה. שני עותקים של “קדמוס” היו שם. מעזבונו. סתומים ואטומים בפני הילד שהייתי. לימים, עברה המשפחה לחיפה, ולא כל הספרים עברו אתה. ביקשתי פעם מקרוב משפחה שנסע לכפר שיביא לי את “קדמוס”. רצה הגורל ובאותו ביקור הוא רב עם הורי ארוסתו, ונתפזרה עליו דעתו. “קדמוס” נשאר במונית שהסיעה את שניהם מנהריה לעכו, ואחר־כך המשיך הגיבור המיתולוגי שבע־הימים לכיוון בלתי ידוע. ואת שהרגיש המלח הפיניקי הזקן במונית השירות לא נדע עולם. כשגוללתי באוזני אחי הבכור את קורות הפרשה הוא הרגיעני ואמר שהעותק השני נמצא אצל אחד מידידיו בחיפה. ואותו ידיד, גבר צעיר שזה עתה נישא, לא האריך ימים ונפטר ממחלה ממארת. ומי יעז לבקש מאלמנה מתאבלת ספר לקריאה?
לימים, שאלתי את הספר מספריית האוניברסיטה העברית. ערבית כזו קוראים פעם בחיים. ולימים, יופיע סעיד עקל בטלוויזיה הישראלית, שופע בלורית לבנה, בטרם אופניים ובטרם סוסים, וידבר על הפתרון הסופי של הבעיה הפלסטינית בלבנון.
השיר המובא להלן לקוח מתוך “קדמוס”. מצאתיו מועתק באותו פנקס קטן.
ראשית אוקטובר 1982.
אני נוסע לכפר כדי לפגוש את בן־דודי, איש הפלאנגות. ובמבואות הכפר צפה פתאום ועולה שורה מתוך שיר של סעיד עקל:
“אֱלֵי מוֹלֶדֶת נָאוָה, שָׁם גּוֹן הֶעָבִים / כְּגוֹן הֶמְיַת הַיּוֹנִים”.
כגון המיית היונה בשער הניוזוויק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.