נִצָּב בֵּין הֲרִיסוֹת, הַכּוֹבֵשׁ הַמְבֹעָת קָרָא:

לָמָּה הֵם הִתְנַגְּדוּ לְגוֹרָלָם? לָמָּה?

*

כְּשֶׁמְּדִינָאִים אוֹמְרִים בְּחֻמְרָה: ‘צָרִיךְ לִהְיוֹת רֵאָלִיסְטִים’

כַּנִּרְאֶה חַלָּשִׁים הֵם, וְלָכֵן, פָּאצִיפִיסְטִים.

אַךְ כְּשֶׁיְּדַּבְּרוּ עַל עֶקְרוֹנוֹת, הִזָּהֵר, יָכוֹל לִהְיוֹת,

שֶׁהַגֶּנֶרָלִים שֶׁלָּהֶם כְּבָר רוֹכְנִים עַל מַפּוֹת.

הערת המתרגמת:    🔗

במאמרו ״לשון המשורר״ (1935) עומד אודן על הקשר בין שירה לפוליטיקה:

“אין זה מעניינה של השירה לומר לבני אדם מה יעשו, אלא להרחיב את ידיעתנו על הטוב והרע, להפוך את הצורך בפעולה לדחוף יותר ולהבהיר את טבעו, להוביל אותנו אל הנקודה שבה יתאפשר לנו לעשות את ההכרעה הראציונאלית והמוסרית.”

לשירתו של אודן היתה השפעה עצומה – פוליטית, מוסרית ואסתיטית – על בני זמנו. באקלים הפוליטי־חברתי של שנות השלושים (השפל הכלכלי, עליית הפאשיזם והנאציזם, מלחמת ספרד, מלחמת סין־יפן) היתה אכן שירתו – עבור קבוצה גדולה של אינטלקטואלים מן המעמד הבינוני – אמצעי להבהרה מוסרית וקריאה לפעולה פוליטית כאחד. מעטים משיריו הם תעמולתיים ישירים (ביניהם: ״קומוניסט לאחרים״ (1932), קריאה לאינטלקטואלים להצטרף למפלגה הקומוניסטית ולאחד כוחות עם הפרולטריון). עיקר כוחו דווקא ביכולת להביע בלשון סמלים פרטית עמדות ורגשות שהפכו נחלתו של דור.

אודן לא האמין כי ערכים פוליטיים הם מוחלטים וניצבים מעבר לערכים מוסריים ודתיים. המארכסיזם שלו, כמו עניינו בפרויד, היה “טכניקה להסרת המסכות מעל האידיאולוגיות של המעמד הבינוני. לא במטרה להתנתק ממנו, אלא במטרה להפוך לבורגנים טובים יותר.” (מתוך דברים שאמר ב־1955).

עם זאת היו אודן ו׳קבוצתו׳ (ספנדר, מקניס, סי. דיי לואיס – שאגב התכחשו להיותם קבוצה וטענו כי זו המצאה של הבקורת) הרוח החיה בכתבי־עת ובקבצים של שירה פוליטית בשנות השלושים וקבעו את האקלים הפיוטי של ספרות העשור. מסעותיו של אודן בשנים אלה לספרד (1937) ולסין (עם כריסטופר אישרווד, 1938), מעמידים אותו מול מוראות המלחמה ומניבים בין היתר ספר מסעות (״מסע למלחמה״), פואמה (״ספרד 1937״) והמחזור “סונטות מסין” ששתיים מהן מובאות בזה (הן התפרסמו בכתב העת האמריקאי 1940 New Republic). את אירועי שנות השלושים הוא רואה כ״עידן האכזבה הגדולה השלישית" (אחרי נפילת רומא ומפלת הנצרות). השאלות הגדולות של גורל האדם, משמעות הקיום האנושי, מוסר, צדק ואושר נידונות ביצירות אלה דרך הפריזמה של ההיסטוריה.

ט.ר.מ.