באחת משנותיו האחרונות כתב ויליאם באטלר ייטס שיר חצי־הומוריסטי קטן בשם “פוליטיקה”.

"כיצד אוכל, בעוד נערה זו עומדת שם

לקַבֵּע את תשומת־לבי

בפוליטיקה הרומית או הרוסית

או הספרדית?״

– אם לתרגם מילולית־כמעט את ארבע השורות הראשונות של השיר הקצר, תוך ידיעה ברורה שהשיר שואב הרבה מן ההומור שלו מתוך החריזה המשעשעת (fix-politics).

כוונת השיר, מוסר־ההשכל שלו, היא פשוטה ונדושה למדי: שום פוליטיקה שבעולם אינה יכולה להשתוות בחשיבותה ליוֹפיה של נערה או בכלל ל׳חיים האמיתיים' הישירים, הניצבים בדרכנו. הבית האחרון מצהיר על העמדה הבדלנית הזאת בדרך בוטה עוד יותר:

"ואפשר שהם צודקים בדברם

על מלחמה ועל אימת־המלחמה

אבל אוֹה אילו רק הייתי שוב צעיר

והחזקתיה בזרועותי!".

חכמת־הזקנים של ייטס, שהיה מעורב די והותר בענייניה של מולדתו, “אירלנד המשוגעת”, אומרת לו שכל המעורבות הזאת בטלה בשישים לעומת החזקתה של “הנערה הזאת” בזרועותיו.

כאן ארשה לעצמי סטיה קלה מן העיון בשירו של ייטס, ואומר שנזכרתי בו לאחרונה פעמים רבות, וביחוד בשעה שקראתי בספר שיריו האחרון “שעת החסד” של יהודה עמיחי, בשיר בשם “שיר פוליטי” את השורות הבאות שהמשורר הסגירן בסוגריים:

(אֲנִי מַכִּיר אָדָם שֶׁהִצְטָרֵף לִתְנוּעַת־מְחָאָה

רַק מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַרְבֵּה נְעָרוֹת צְעִירוֹת.)

הרי לך צירוף מחוכם של “פוליטיקה” ו״הנערה העומדת שם"! אבל נדמה שייטס הקדים את האיש הפיקח ההוא מתנועות־המחאה הישראליות גם בטכסיסו המחוכם הזה: דומה שגם פנייתו שלו למעורבות הפוליטית בענייניה המטורפים של אירלנד ראשיתה ברצון לשאת חן בעיניה של נערה יפה אחת – מוֹד גון. אבל זו פרשה ארוכה מימים שלא עליהם נסב השיר “פוליטיקס”.

נשוב עוד לרגע אל השיר הקליל הזה כדי לציין שבראשו הציב המשורר האירי מוטו מרצין מדבריו של תומס מאן. הדברים הללו, שהשיר מבקש להציב להם אנטיתיזה, אומרים: “בימינו מציע גורלו של אדם את משמעותו במושגים פוליטיים”. אין לדעת מנין בדיוק שאב ייטס את הציטטה הזאת – אולי מאיזה נאום – אך קשה שלא להיזכר כי מחברם, הסופר הגרמני, החזיק בשעתו, ודווקא בנעוריו, בדוקטרינה הדומה עד מאוד לזו של ייטס הזקן, הלועג לפוליטיקה.

בשנת 1918 פירסם תומס מאן ספר עב־כרס שעליו עבד במשך רוב שנות מלחמת העולם הראשונה; שמו של הספר היה “הגיונות אדם אפוליטי” ומאן ביטא במסה הארוכה הזאת את האמונה הסימבוליסטית־השופנהאוריאנית בעליונותה המוחלטת של הרוח הנצחית על פני כל הפעילויות הזעירות, הקטנוניות והמגוחכות של הגמדים הללו, בני־אדם, על פני כל מה שכלול היה לדידו במושג “פוליטיקה”. הספר כלל את גינויה החריף של הדמוקרטיה, של חברת ההמונים שדוּמתה ל״תל־נמלים“, והעלה לפסגת ההווייה העולמית את האמנות ואת האמן. אין ניגוד קוטבי יותר, רמז הספר, מזה שבין האמנות לפוליטיקה, ומעל לכל הרחש הטורדני של הפוליטיקאים יינשא לעולם־ועד קולו של האדם האפוליטי, האמן. כדאי אולי להוסיף שהספר כוון במידה רבה כנגד אחיו של תומס, היינריך, חסיד הדמוקרטיה והישגי המהפכה הצרפתית, שהקדיש מסה נלהבת לסופר הצרפתי שסימל את מעורבותו של איש־הרוח בענייני השעה – אמיל זולא. היינריך ראה באמיל זולא את איש־המופת שלאורו צריך לצעוד כל אמן – תומס חשב שמעורבותו של הסופר הכותב “ספרות יפה” בפרשות פוליטיות מובהקות כפרשת דרייפוס מוציאה את הסופר הזה מכלל האמנים. האמן הנעשה למשרתם של אינטרסים חברתיים חדל להיות אמן, רמז תומס מאן במישרין כלפי אמיל זולא ובעקיפין כלפי אחיו הקשיש ממנו, שעימו חדל לדבר בעקבות המאמר שלו בשבחי זולא וכל מה שהסתעף מזה. כלום יש צורך להוסיף שהיינריך צידד באויביה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ואילו תומס יצא להגנתה של המולדת הנתונה במלחמה ורמז שהיינריך אינו אלא בוגד? ל״אדם האפוליטי” היתה עמדה פוליטית ברורה למדי, עמדה לאומנית צרופה.

עד מהרה עתיד היה תומס מאן להתבייש בעמדתו זו ובספרו “הגיונות אדם אפוליטי” שאסר על פירסומו הנוסף במשך שנים רבות, ועד היום הוא בוודאי הפחות ידוע שבספרי מאן. עד מהרה ידע אל־נכון שאדם אפוליטי הוא פשוט אדם בעל עמדה פוליטית מסויימת, הנוטה לצד מסויים שאולי לא נוח לו להכריז על צידודו בו במישרין. על משקל שאלתו של אותו פיקח שאמרו לו כי אדם מסויים הוא נאוטרלי בעמדתו הפוליטית – “נאוטרלי לצד מי?”.

דברי מאן שייטס הציבם בראש שירו נאמרו ודאי בתקופה שבה חזר בו מן ה״אפוליטיות" שלו ונכון היה להצהיר ש״גורלו של אדם בימינו מציע את משמעותו במושגים פוליטיים“. היה זה אל־נכון בשנות העשרים, השנים שבהן נאם את נאומו בזכות הדמוקרטיה הגרמנית ו… פנה לכתיבת אפוס העוסק בעניינים המרוחקים מענייני־השעה אלפי שנים ואלפי קילומטרים: הרביעיה המקראית על יוסף ואחיו, שאותה עתיד היה לסיים כבר בגלותו האמריקאית, בימי מלחמת העולם השנייה. אכן, עיסוק אפוליטי למהדרין במשך העשור הפוליטי ביותר של המאה – שנות השלושים! אלא שעכשיו שזר מאן ברומאן האסקפיסטי־לכאורה שלו נימים פוליטיות ברורות לגמרי, כך שפרשת עלייתו של יוסף בחצרו של פרעה המצרי היא משל ברור על הפוליטיקה בת־הזמן, ואפילו ביטויים כמו “טוהר הגזע” מופיעים במשל הזה, שיש בו פאשיסט (הכוהן באקנכונס) ויש בו ליבראל, ממש כבגרמניה של שנות העשרים. שוב לא יצהיר מאן על עצמו לעולם כעל “אדם אפוליטי”, אבל ה״פוליטיקה” ו״האפוליטיקה" ממשיכות להימתח במתחים דיאלקטיים בכתיבתו. אין נפטרים בקלות רבה כל כך מאמונת־נעורים, מכל אותה המורשת של הדאקאדנס האירופי, של תנועות ה״אמנות לשם אמנות" ודומיהן, שם נוצרה האידאולוגיה המקטבת את הפוליטיקה ואת האמנות (ובגלגול העקרוני עוד יותר של דיכוטומיה זו – את ה׳חיים׳ עם ה׳אמנות׳). כדאי אולי להזכיר שמות של פוליטיקאים מסויימים שגם הם חניכי האידאולוגיה הסימבוליסטית, האפוליטית, המעלה את האמנות למעלת קדושים והבזה מעומק לבה לפוליטיקה, לעיסוקיהם הקטנוניים של הנמלים האנושיות: מוסוליני, ד׳אנונציו, ז׳בוטינסקי.

אכן, לא תהיה הגזמה רבה בראיית הגישה האפוליטית כאחד ממקורות הפאשיזם האירופי הקלאסי. אפשר להזכיר את הגילויים החיצוניים של אותה גישה, אפשר להזכיר את השירים שכתב מוסוליני, את השאיפות האמנותיות (שלא נפטר מהן לעולם!) של הצבע שרצה להיות צייר וסופו שהיה גדול הרוצחים שידע העולם, להזכיר את הסופר הדקדנטי בה״א הידיעה, גבריאלה דאנונציו, שהיה מופתו הישיר של מוסוליני, ״משחרר״ העיר פיומה…

זה כבר אני משתעשע ברעיון לכתיבת חיבור מלומד שישא את השם “לידתו של הפאשיזם מרוח המוסיקה”. אכן, הפאשיזם היה בראשיתו סוג של מוסיקה, לאו דווקא גרועה, אולי בעצם טובה מדי, מוסיקלית מדי, ׳אמנותית׳ מדי. הפאשיסט האידאולוגי הראשון היה אל־נכון ריכארד ואגנר (אלא אם כן צודקים אלה האומרים שהיה זה אפלטון…) ולאו דווקא כמחבר הקונטרסים הפוליטיים, לאו דווקא כמחבר “היהודים במוסיקה”, אלא כמוסיקאי, כמחבר “לוהנגרין”. אם יש שעור שלמדה המאה העשרים מן המאה הארכי־רומנטית, התשע־עשרה, הרי זה השעור הזה: מוטב שאמנות לא תהיה אמנותית מדי, שמוסיקה לא תהיה מוסיקלית מדי – אם התכלית היא אושרו של האדם. אבל תכליתם של ואגנר, של מוסוליני, של ד׳אנונציו לא היתה מעולם ׳אושרם של בני־אדם׳. עקרונה של התורה הדקדנטית בכך שהמוות הוא מיצויה המושלם ביותר של האמנות. מכאן פולחן־המוות הפאשיסטי שמסתמל בשם הרומאן המוזר של ד׳אנונציו “ניצחון המוות”.

תומס מאן, תלמידו של ואגנר המאוהב בו אהבת־נפש מיוסרת, חזר בו בעוד מועד מן הדרך שסימן לו הספר “הגיונות אדם אפוליטי”. הוא למד את הלקח של אימת הצורות הטהורות. אסור ליופי שיהיה יפה מדי, לספרות שתהיה ספרותית מדי.

ואולם – מחשבה נוספת שאינה יכולה שלא להתעורר – כלום אין בכל זה כדי להטעים שאמנם מתקיים איזה ניגוד פנימי עמוק בין ה׳אמנות׳ וה׳פוליטיקה' כטיעון המובלע בכל התורות הללו, הדקדנטיות והאנטי־דקדנטיות? מהו הקשר בין המשורר ששר את שירי־המוות היפים ביותר בשירה העברית – בספר האפוליטי כל־כך כמו ״אנקריאון על קוטב־העיצבון״ – ובין המשורר הלאומני הקיצוני של “נאום בן־הדם”? שאלות קשות שכאן לא יהיה ניסיון להשיב עליהן, אבל יש לומר זאת אחת ולתמיד, אי אפשר להימנע מהן, אסור לחוקר־הספרות להתעלם מהן, להיות ׳נאוטרלי׳ – לצד השירה ולא לצד הפוליטיקה. כי להיות לצד השירה ה׳צרופה׳ – משמעו, כאמור, לנקוט עמדה פוליטית. ״נאוטרלי – לצד מי?"

אסוציאציה נוספת מביאה אותי לכך שהביטוי “אדם אפוליטי” אינו אלא פאראפראזה, או שמא פארודיה תומס־מאנית מובהקת, על הביטוי המהולל שבו הגדיר הפילוסוף אריסטו את האדם כ״יצור פוליטי" (או למען הדיוק “בעל חיים חברתי”). וממילא חוזרת המחשבה אל מולדת כל המחשבות שלנו, כל הדיכוטומיות שלנו: יוון וספרותה. אריסטו, ששירטט באותה פואמה יובשנית־לכאורה ובעצם רוחשת־המתח־הפיוטי ששמה “פואטיקה” (ואשר גונתה זה לא כבר בפי אחד ממשוררינו המעורבים ביותר כ״אחת היצירות המשעממות ביותר בספרות העולם"!), את מפת בעיותיה ואפשרויותיה של השירה, היה גם האיש שכתב את ה״פוליטיקה“. הוא ידע אל־נכון שהאדם, היצור הפוליטי, זקוק לשירה, אפילו: מוכרח שירה. ובתבונתו העצומה, שחסרה היתה אולי לייטס הזקן, המשוגע־קצת, הוא ידע גם כי “לא אותם הדברים נכונים בפוליטיקה ובפואטיקה״ (״פואטיקה״ 1460, 13). ובכל זאת הוא כתב גם את ה״פוליטיקה” וגם את ה״פואטיקה”. ואני טוען שכל אחת משתי המסכתות הללו מובנת במלואה רק מתוך הכרת האחרת; אדם אחד כתבן ויש לקראן כיצירה אחת בת שני פרקים. ומי שהוא ״יצור פוליטי״ – ״זוֹאוֹן פוליטיקון״ בלשונו של אריסטו – הוא גם צריך להיות “זואון פויאטיקון”, ואינו יכול להיות זה בלי שיהיה זה, וטועה כל מי שאומר כך, כפי ש״קהלת לא צדק כשאמר כך". וכאן ציטטתי משירו של עמיחי בספרו החדש, ומוטב שאצטט את הבית כולו:

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ

זְמַן לַכֹּל.

וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת

לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.

(“אדם בחייו”)