את ז’אק וירס אני מכיר כ־15 שנה. בימים המאושרים של פאריס לפני האופרטה של מהפיכת מאי 68 נהגנו לשבת יחד ב“לה קוּפוֹל” ולפטפט עד אור הבוקר. וירס היה תמיד איש מצחיק בעיני. חברתו לחיים באותה עת היתה תופרת צרפתיה בשם ז’וסלין והיא נהגה להלבישו לפי טעמה, שהיה משונה ביותר. לא פעם הייתי פורץ בצחוק אדיר בראותי את וירס לבוש בחליפת משי ירוקה או כחולה. עם זאת היה וירס גבר כהלכה ובעל לב של זהב. כיום הוא נשוי לאשה אחרת, בריז’יט, העובדת בטלוויזיה. הוא צייר ויש לו אטלייה ענק ליד מרכז פומפידו.

השגעון של וירס היה מאז ומתמיד מרק צבים. וירס העריץ את בשׂר הצב והאמין בטענה שבמעדן זה טמונות סגולות המגבירות את כוח־הגברא. במרק זה, היה מכריז חגיגית בשעת האכילה, יש משהו המזכיר לי אבר־מין נשי. האמת היא שכל דבר הזכיר לוירס את אבר־המין הנשי. כי הערצתו לגוף האשה גובלת כמעט באמונה דתית.

וירס הגיע לפאריס בגיל 14 מפולין או מגרמניה ולא ידעתי אם הוא יהודי, פולני או גרמני. אבל ידעתי כי הוא שהה בירושלים תקופה מסויימת לפני כ־20 שנה ואפילו ערך כאן תערוכה והצליח למכור את כל הציורים. באותה עתה היה צייר מופשט; כיום הוא משוגע לרובוטים, לקרני לייזר ולאמנות הקרובה לבדיון המדעי.

כשהגעתי אליו עכשיו פתח מיד בטרוניה:

– מדוע לא ענית למכתבים ששלחתי אליך?

– הנה התשובה, אני עצמי.

– אבל זה לא היה מנומס מצדך. היית חייב להשיב לי. הרי אנחנו חברים ודאגתי לך. לפעמים הייתי אומר לבריז’יט, מה עם הברנש הזה, אולי הוא נפל בשׂדה הקרב.

– נפלתי פעם מטנדר שנסע במהירות של 100 קילומטר לשעה. הייתי שתוי.

– נפצעת?

– כן, אבל יצאתי חי.

– מה נשמע בארץ?

– איזו ארץ?

– מה אתך… הארץ… ארץ־ישראל… הארץ שלך.

– של מי?

– שלנו, של היהודים.

– איפה יש יהודים בארץ־ישראל?

– אתה שוב מתלוצץ.

– עזוב את היהודים, וירס, לא לשם כך באתי לפאריס ולא הסוכנות היהודית הזמינה אותי לכאן. העיקר, מרק צבים יש לך?

פניו של וירס נעשים קודרים ועצובים:

– איזו טראגדיה… תאר לעצמך; הם הכריזו על הצב כעל חיה מוגנת, ואסור להרוג אותה ואי אפשר להשׂיג בשום מקום אף קופסה.

– את הקופסה האחרונה חיסלנו לפני חודש, מוסיפה בריז’יט.

– אתה עוד מנחש בקפה? אני זוכר שניחשת כאן לזוג ידידים את העתיד והכל מתגשם… אתה זוכר?

– לא, וירס; הייתי מאוד שתוי, והאמת היא שאני יכול לקרוא בקפה רק אחרי שתייה הגונה.

– ומה עם הטלפאטיה?

– שכללתי עוד כמה שיטות. אבל כיום אני מעדיף את הפּאטאפיסיקה.

– כמה כסף יש לי בבנק?

– אתה באוברדראפט.

– נכון. וז’אק קופץ ומצמיד לי נשיקה על הלחי. ניחשת נכון, אני באוברדראפט.

– אתה יודע, ממשיך וירס, למרות שאני חי כרגע בפאריס לא פעם אני חושב על המצדה ועל ים־המלח.

– מדוע? אתה רוצה להתאבד?

– מה פתאום… יש לי רעיון יוצא מן הכלל. הייתי רוצה לעשות שם סרט של בדיון מדעי והנושא הוא “לוט המשגל את עשׂר בנותיו”.

– אבל וירס, בתנ"ך כתוב שהיו לו רק שתיים.

– ואני מוסיף עוד שמונה, כל אחת מאומה אחרת, ובעיקר, אני אוהב אותן עם חזה שופע ותחת גדול.

– ז’אק, נעלבת בריז’יט, איך אתה מדבר?

– הה, בריז’יט, את יודעת יפה מאוד שאני אוהב נשים עם תחת גדול. בכל תחת גדול מסתתרת נשמה יפה.

אני נפרד מבריז’יט ווירס מלווה אותי לאוטובוס. לפני שאני נוסע הוא מוסר לי שאשתו נוסעת לעשרה ימים ומזמין אותי לשבת לאורגיה משוגעת.

בשבת אני מתייצב אצל וירס, האטלייה מואר בתאורה של דיסקו, והסטריאו משמיע מוסיקה בכל העוצמה. מלבדי נמצאים שם עוד שני מוזמנים במאי טלוויזיה הולנדי בשם מישה ונערה אוסטרית די יפה בשם קאטי.

– לא השׂגתי אף אחת מלבדה, מתנצל וירס, וגם היא עייפה מאוד, לא ישנה 48 שעות.

– נכון, מאשרת קאטי, הגעתי לפני שעה־וחצי מאנדלוזיה והרי אתם יודעים איך הרכבות פועלות בספרד.

מתיישבים לאכול, הבאתי בקבוק של “קוטי די רון” ווירס מרוצה. האלכוהול מתחיל לזרום בדם. מישה מספר שאביו יהודי ממוצא רוסי – לכן קרא לו מישה – ואמו הולנדית, ושבועיים קודם ביקר בירושלים ובתל אביב בפעם הראשונה בחייו. הנוף, מסכם מישה, מקסים, אבל האנשים מאכזבים.

למישה יש תוכנית מהפכנית, שהוא עומד לבצעה בזמן האולימפיאדה שתיערך במוסקווה. הוא מבטיח לגלות לי את פרטי התוכנית שלו למחרת, ואכן, אנחנו קובעים פגישה.

בינתיים מרגישה הנערה האוסטרית אי־נעימות בגלל חברתם של שלושה גברים מטורפים. היא מתנצלת, וירס מזמין לה מונית שתסיע אותה הביתה ואנו נוסעים לכיוון הדיסקוטק “פאלאס”, הנמצא בתיאטרון שנבנה במאה ה־19 ואיש ממולח ביותר הפכו לאחד המקומות המטורפים ביותר באירופה.

נכנסים. זה מדהים. אני נשאר המום. פי פעור. מעודי לא ראיתי מחזה כזה. כאילו חלום חולני של אנטונין ארטו מתגשם לנגד עיני. זה ההפנינג המהמם ביותר שראיתי מעודי, וגם השתתפתי בו בפועל. כאלף איש רוקדים תוך התמסרות מוחלטת על המשטח של האולם, ואילו על הבמה התאורה משתנה כל רגע וקרני לייזר מתפרצות מתוך עין אלקטרונית הסורקת את מוחותינו כמו סם. מכל מקום, אתה מוכרח לנוע… אי אפשר אחרת… כמו כולם… לזוז… לרקוד… לא עם הזולת אלא עם עצמך ולעצמך… הדבר דומה לטקס דתי… לטקס אמיתי… זה מלא אנרגיה, אבל עם זאת אתה חש את הריקבון… זה מוצא חן בעיני… לא איכפת לי… אף פעם לא אהבתי את הצביעות של הכנסיה או של הדת היהודית, או את השמרנות הנתעבת של המארקסיסטים, המעמידים פני אנשים נורמליים בתקופה חולה ומשוגעת.

בשעה שאני הולך לשירותים אני רואה זוג שמשׂחק זיון: בחורה בירוק מבריק יושבת על ברכיו של בחור לבוש כשׂחקן טניס ומחזיק ראקטה בידו. הספורטאי צועק: הו אלוהים, כמה שאת רחבה… כמה שאת רחבה… והנערה צוחקת בפראות ובהנאה גלויה. אני מבחין בנערה אחרת, מסוממת, שזוכה לקריאות בוז ומבטי לעג. למטה, ליד השירותים, אולם אחר, ובו מופיעה תזמורת אנגלית, והזמרים שרים במלוא העוצמה. חזרה לאולם הגדול של התיאטרון – וכולנו מציגים. למרות שאין זה מחזה קבוע, הרי החוקים של התיאטרון חלים עלינו, ולכן, ככל שאנו מתקרבים לבמה, נעשה יותר חם, אותו זרם מסתורי שאפשר לחוש אותו בתיאטרון הטוב. אין רגע אחד של שיעמום. כעת אני קרוב מאוד לבמה. בני אדם רוקדים ומביטים לבמה ומצפים להצגה שלא תבוא. לפתע יורד מסך ועליו מוקרנים כל מיני פרצופים של הומואים ושל לסביות, של פאנקים ושל קוקסינלים. כולנו מביטים על התמונות האלה ורוקדים, כאילו מתפללים. פתאום אני מבין למי אנחנו מתפללים… לעצמנו… להומואים, ללסביות, למשוגעים, לפאנקים ולטרנסווסטיטים. פתאום אני תופש כיצד ניצח האייאטולה חומייני את השאח והצבא נכנע לו… ומדוע רבים כל־כך החוזרים בתשובה והפונים לדת…

מצד שני, מה שמתרחש בפאלאס נכון בעיני… זאת האמת של התקופה שלנו. אני נזכר כמה סלידה חשתי כשהייתי נער בן 16 והגעתי לישׂראל ושהיתי כמה חודשים בקיבוץ. הבריאות המזוייפת של אנשי הקבוץ הגעילה אותי… הריקודים העממיים, הקארקוביאק למינהו… היה בזה זיוף… הייתי לוקח ענבים מהחולות, מוכר אותם במגדל־גד, קונה סיגריות אמריקאיות ומחלק אותן לנערים בכוונה להשחית אותם, כי הדבר היה אסור על פי התקנון והייתי משנן לעצמי מתוך הכרה את הסיסמה: “מוות לפולקלור!” כי כל מה שריח פולקלור נודף ממנו מסמל בעיני משטר של עריצות, שבו שכבה אחת נהנית והרוב נאנק. למדתי זאת על בשרי עוד ברומניה.

האנשים הרוקדים כאן בפאלאס מחפשים את התענוג, כן. את התענוג המיידי, אין זאת צביעות. זאת האמת של החברה שלנו… לרדוף אחר התענוג ולנסות לאחוז בו ולו לרגע אחד בלבד.

בשעה ארבע לפנות בוקר אנחנו עוזבים את הפאלאס וחוזרים לוירס. וירס מתעקש שנצא החוצה ונמצא איזה בית קפה לשתות משהו. בדרך ל“רפובליק” וירס חולם רק על זיון. כל דבר נשי מעורר אותו, אפילו הכלבה של קלוד, שהצטרף אלינו, והוא מלטף אותה בחיבה יתירה. לפתע הוא נעלם וחוזר עם כמה פירות מאנגו. נכנסים לבית הקפה. הוא חותך את הפרי לשניים… הביטו, הוא אומר לנו, זה נוזל… הה, זה טוב… תאכלו את הכּוּס של הטבע… מה יהיה על וירס המסכן, הוא צריך לשוב הביתה לבדו…

הגעתי לפגישה עם מישה בדיוק בשעה שקבענו. הייתי בהנג־אובר ודי מטושטש. ישנתי בסך הכול שעה או שעתיים, כעבור רבע שעה ראיתי את מישה, שהסתכל אלי בשובבות ואמר לי: אתה איחרת.

– מישה, מה איתך, אתה איחרת. אני בדרך־כלל אדם מאוד דייקן. זאת למדתי בתיאטרון. להגיע בזמן לפגישות שלי.

– ובכן, החליט מישה, אתה חייב לשנות את התיאטרון שלך. בוא אלינו להולנד. אנחנו חיים בקומונה.

– לא, מישה, רק לא קומונה. לפני שש שנים ביליתי כמה ימים בקומונה צרפתית וחזרתי עם כינים.

– מה פתאום? אנחנו לא חיים ביחד; כל אחד לחוד, אבל פועלים יחד.

– ויש תוצאות?

– מובן. הנה, למשל, התוכנית שלי. ערכתי מחקר ומצאתי שכל מדינה מקדישה כמעט 50 אחוז מהתוצר הלאומי שלה לצרכים צבאיים, ולא אדבר על המדינה שאתה אזרח בה, שאילו ניתן הדבר היו הופכים את כל אזרחיה למטוסי “פאנטום”. לאחר שאפרד ממך אני הולך לפגוש כלכלן יהודי, ניצול השואה, שכתב ספר מהמם ובו הוא מוכיח כי צבא הוא המצאה של המוח הפאראנואי הקולקטיבי של כל עם לחוד… ובכן, שמע לי, אבל קודם כול תזמין אותי לקפה כיוון שנשארתי בלי פרוטה.

אני מזמין קפה ומישה שותה אותו בלגימה אחת וממשיך:

ובכן אנחנו רוצים לשבור את הצופן של הלוויין.

– איזה לוויין?

– הלוויין שיעביר את השידורים מהאולימפיאדה לכל האנושות.

– ואיך תעשׂו זאת?

– מה הבעיה, צוחק מישה, אתה זוכר את הטלפונים הצהובים שכולנו היינו משתמשים בהם ומצלצלים חינם לכל העולם? זוכר? איך עשׂו זאת… תמיד יימצא אדם שיידע לפצח את הצופן האלקטרוני ולסדר את המכונה… אבל לעניין, לעניין… אנחנו מתכוונים לשבור את הצופן ולהודיע לכל האנושות שהגיעה העת לחדול ממירוץ החימוש הפסיכופאטי ולהזרים את הכספים האלה למען מפעלים אנושיים, ולא להרס.

– אבל מישה, איך תוכלו לשבור צופן במוסקווה?

– פשוט מאד, צוחק מישה, יש לי פתרון.

פתאום ראיתי בכיכר של פאלאס דה לה קונטרסקארפ נערה עירומה כבת שש־עשׂרה, מחזיקה בידה חוט ארוך ובקצהו ראיתי מתעופף לו בשמים עפיפון כחול כמו פרפר ענק.

– אתה רואה, צעק מישה, זה הפתרון שלי. הוא קם במהירות מהשולחן, רץ אל הנערה והתחיל לטפס על החוט.

– הבט עלי, צעק מישה ממרומים, עוד מעט אגיע לעפיפון והוא יוביל אותי ללוס־אנג’לס, שם קבעתי את הפגישה עם הכלכלן. אם אתה רוצה לדעת את הסוד, הנערה למטה היא הצופן ואני הזרם האלקטרוני, ובאומרו משפט זה משך אליו את הנערה, ושניהם, ידיהם אוחזות בעפיפון, התחילו לנוע מערבה. בטרם ייעלמו הספקתי עוד לשמוע את מישה צועק לעברי: אל תשכח לשלם בעד הקפה; המלצרים בפאריס חסרי נימוס.