אני ממשיך לכתוב בקדחתנות. אני מודע לכך שבקרוב אשוב לאותו מקום שאליו הגעתי בשל נסיבות מוזרות וגורל עיוור. בינתיים אני מתענג ואפילו קובע פגישה עם המנהל האדמיניסטראטיבי של האופרה במטרה לראות חזרה. האמת היא שבעבר כבר הספקתי לעבוד ממש באופרה ולפני שנים רבות השתתפתי בפסטיבל שנערך בעיר וישי, במטרה לעודד את תחיית המסורת של אמנות האופרה. מה שזכור לי מאותו פסטיבל משונה, שבו עבדתי כעוזר במאי ואפילו עליתי על הבמה בתור סטאטיסט, הוא זמר אמריקאי (באריטון) בשם האמילטון שהתיידדתי עמו וחשבתיו ליהודי. כשהעזתי פעם לומר לו שלשנינו גורל משותף, מיהר האמילטון לומר: “בּאט בּייבּי, איי אֶם אֶ קרישצ’אן”. אבל אני מוכן להישבע קבל עם ועדה שבווישי כמעט ולא נגעתי במים מינראליים ואין לי מושׂג היכן שוכנים המעיינות המפורסמים של העיירה. להיפך, הביקור היחיד שערכתי באתר היסטורי מקומי היה בקאזינו, שבו שׂיחקתי לילה שלם ברולטה והפסדתי כמאה פראנק. לצערי הרב לא פגשתי שם את המלך פארוק כיוון שהוא מת קודם לכן, אך אילו חי, אני משוכנע שהיה מעניק לי מדליה מפוארת כאות הוקרה על השתתפותי במבצע סיני.
הה, האופרה… איטליה… כן, בכל איטלקי מסתתר זמר אופרה מתוסכל או מעולה, וזאת גם הסיבה שאני נוסע למונמארטר לפגוש את ג’ורדאנו ברונו. עלי לנסוע אליו במטרו, וקשה לי הדבר. לפנים אהבתי להתגלגל שעות מתחת לאדמה, אך כיום, ובייחוד אחרי שפעם עישנתי עם יענקל’ה חומר יותר מדי חזק ונתקפתי בהלה פאראנואית מהרכבת התחתית, הדבר קשה לי; רק מחוסר ברירה אני מתגבר על פחדי ועושׂה זאת.
בדרכי אל ג’ורדאנו ברונו עלי לעבור דרך התחנה של מונפארנאס ביינוניו, ואני עד למחזה מצחיק מאוד: על המסלולים הרחבים הנעים מעצמם אני מבחין בריב של צוענים – צועניה הנוסעת לה על מסלול מתנפלת על צועני שנוסע לו על מסלול מקביל באותו כיוון; היא קופצת עליו ושׂורטת אותו עד זוב דם, והוא צועק: “כשנגיע לסוף המסלול ארצח אותך!”
אני רוצה לכתוב על האיטלקי הזה ג’ורדאנו ברונו (שם בדוי). הוא שייך לקאטגוריה של האנשים המעניינים אותי, כיוון שהוא אדם חסר שורשים, וכל איש חסר שורשים שייך לתחום ההתעניינות שלי. חסרי השורשים הם האנשים שדרכם אני לומד את התקופה ואת עצמי.
*
האמת היא שאת ג’ורדאנו הכרתי עוד בתל־אביב, אצל ידיד משותף, כמה ימים לפני שעזב את הארץ ונסע לפאריס. ידעתי שאינו יהודי ושהוא משתייך לאצולה האיטלקית, ארכיטקט במקצועו והומוסכסואל. אבל לפני שאספר על ג’ורדאנו ברצוני לומר כמה מילים על האיטלקים. בחיי הספקתי להכיר צרפתים מעודנים לא מעטים ולהתארח בחברתם. נעים היה לי לשׂוחח איתם ובדרך כלל אהבתי את הריקבון האינטלקטואלי שלהם. סופר הרבה יותר מעודן ממני, מארסל פרוסט, תיאר את המעמד הזה בצורה גאונית. האינטלקטואל המעודן הצרפתי ניכר בדיבורו ובאורח מחשבתו. – ואילו האיטלקי… לא מזמן שתיתי באיזה באר אקסקלוסיבי בחברת ידידים רומנים ליד שׂדרות סן ז’רמן־דה־פרה והנה התיישב לידי איטלקי אחד ושתה מהכוס שלי. כעסתי ופניתי אליו בגסות, כאילו גערתי בפרחח נאפוליטאני שזה עתה סחב ממני את הארנק, האיטלקי התנצל, היה שתוי כלוט, רץ לבאר והביא עמו בקבוק וויסקי “שיוואס” כדי לפייסני… האיטלקי הזה היה מרומא ובקושי דיבר צרפתית, אך בכל תנועה ותנועה שלו יכולתי להבחין בזהרה של האימפריה הרומית שנכחדה מהעולם… העידון הזה טמון כנראה בגאֶנים שלהם. זה משהו שאינו ניתן להסבר הגיוני… דרכו הבנתי לפתע כיצד הצליח פליני להסריט את הסאטיריקון. הפאטריקים, האוגורים, הווסטלות והזונות הגדולות ממשיכים את קיומם בדירות פאר מוקפות חומות עבות, שם בוויה אפיה.
וג’ורדאנו? כן ג’ורדאנו ברונו המעודן, מה לו ולטירוף הזה ששמו מדינת היהודים. מה הוא חיפש שם. התשובה כמובן היא אשה. אותה ישׂראלית שנשׂא לאשה. מדוע התחתן דווקא איתה? ההסבר היחיד שאני יכול לתת לכך הוא, שבהיותו הומו שרצה כנראה לברוח מהסגידה לגברים, הזדהה בעומק נפשו עם העם היהודי, שלפנים נרדף וגורש מכל מקום.
הגעתי אליו בשעה שקבענו. מצאתי אותו בעל חזות שונה. כשראיתיו בישׂראל היו לו שׂערות ארוכות, כעת הלך עם שׂיער קצוץ וגידל שׂפם קטן. הדירה קטנה אך נקייה להפליא. חיפשתי מקום נוח לשבת בסלון, אך הכול נראה לי מעוּות. וכמובן, על הקירות הבחנתי בציורים מעשה ידיו, בינוניים ובעלי נטייה עזה להערצת גוף הגבר. תמונה אחת במיוחד עוררה את צחוקי. היא תיארה גבר עירום השוכב על מיטה ובמקום אבר־מין צומח לו משם גבר אחר. כנראה היתה זו הלידה של אפולו מתוך אשכיו של זאוס. אפילו השירותים היו מלאים בפוסטרים של גברים עירומים.
– שב במקום שתרצה, אמר לי ג’ורדאנו, ואם לא נוח לך, אין מה לעשות. את הבית הזה תכננתי לנוחיותי ולא לנוחיותם של זרים.
התיישבתי איכשהו ומיד שאלתי את ג’ורדאנו מדוע אינו חי באיטליה. הרי הוא איטלקי ואיטליה ארץ כל־כך יפה ופאריס אינה מעניינת עד כדי כך וחדלה מזמן להיות מרכז של אמנויות, ואילו באיטליה מתרחשים דברים מגרים, החל במשמרות האדומים ועד הצגות וסרטים מצויינים.
– אתה צריך להבין אותי, אמר במבטאו האיטלקי, רק להבין אותי. אני שייך למשפחה איטלקית מאוד ידועה ומאוד מפורסמת וייתכן מאוד שאחד מאבות אבותי היה איזה קיסר רקוב. בהווה אבי היה הבן־דוד של צ’יאנו. אני מקווה שאתה יודע מי זה?
– כמובן, עניתי, צ’יאנו היה קרובו של מוסוליני ונרצח על ידו.
– אז מה. עד שצ’יאנו נרצח הספיק להיות פאשיסט וגם אבי היה פאשיסט ונוסף לכך ממקורביו של הדוצ’ה. אחרי מלחמת־העולם־השניה שללו מאתנו את כל הזכויות והחרימו לנו את כל הרכוש, ולמעשה נשארנו רק עם תואר האצולה, אבל בלי פרוטה בכיס. התקיימנו כמה שנים טובות מתכשיטיה של אמי, שלמזלנו היו רבים, ולבסוף מת סבי והוריש לנו אדמות וכסף וכך יכלו הורי לשוב למצבם הקודם. כשלעצמי, וביחוד כיוון שנולדתי למשפחה עם שם כה מחייב, הייתי מוכרח להתגונן. בהתחלה נעשיתי קומוניסט, אך חיש מהר נרפאתי מהמחלה הזאת. באיטליה אף פעם לא ראו את האדם שבי, אלא רק את שם המשפחה שאני נושׂא. מלבד זאת לא היה לי די כסף להצדיק את תואר האצולה. נסעתי לפאריס ללמוד ארכיטקטורה וכאן הכרתי את אשתי, וכשסיימנו את הלימודים נסעתי איתה לישראל. גרנו בהרצליה־פיתוח, הוצפתי בהצעות עבודה, הנובו־רישים הישראלים התנפלו עלי, ורק משום שנודע להם שאני שייך לאצולה האיטלקית יכולתי לבנות למתעשרים גסי הרוח האלה מאות וילות ולהיות למיליונר. בהתחלה התפתיתי והתחלתי לעשׂות כסף, אך כעבור זמן די קצר הרצון לשמור על ערך האדם שבי גבר על התאווה לממון.
– אני לא יהודי, ואני רוצה לומר לך, שאם היתה ארץ שבה נתנו לי להרגיש באופן האכזרי ביותר שאני זר, הרי זו ישׂראל. אלוהים אדירים! קשה לי לעכל את העובדה הזאת. איך זה יתכן? מדינה שמאוכלסת ברובה בבני־אדם שרק לפני זמן קצר נרדפו, נרמסו, עונו ונשדדו דוקא בגלל שׂנאת הזרים, איך אפשר להסביר שבהיותם מקובצים יחדיו נהפכו לשוביניסטים הקיצוניים ביותר? אתן לך דוגמה, בהיותי בארץ רק כמה חודשים ישבתי עם אשתי בדיזנגוף ודיברנו בינינו צרפתית. על צווארי ענדתי צלב, אותו צלב שאינני נפרד ממנו אף פעם, כיוון שקיבלתי אותו בשעת טבילתי. ובכן, ישבנו ופטפטנו, אף אחד לא יכול היה לתאר לעצמו שאני תושב מקומי; הרי לישׂראל באים תיירים מכל העולם ומכל הדתות… והנה לפתע ניגש אלי אדם אחד וירק לי ישר בפרצוף, זאת היתה סטירת הלחי הראשונה שקיבלתי. אך מה ששיגע אותי במיוחד הוא שלא מצאתי קשר עם איש. ולא מדובר כאן על קשר מיני; את הטבע שלי אני מניח שכבר ניחשת, ובישראל לא חסרים כאלה הסוגדים למין של עצמם. הכוונה שלי היא לחום אנושי ולקשר של ממש. אף פעם לא קרה לי שמישהו ישאל מי אני ומה אני רוצה כאדם; למה אני שואף. פשוט, היה לי קשה להבין אותם. מאיזה חומר קורצו? רק הכסף מדבר מגרונם, משׂכלם, רק הכסף. ובעל הממון מתקבל שם לכל חברה כאילו היה פטרוניוס. נכון שגם כאן באירופה יש לכסף חשיבות עליונה, אבל אם לחברה מסויימת יבוא מליונר שהוא אדיוט, שום אדם בר־דעת לא ידבר איתו רק מפני שהוא מליונר.
– האמת היא שגם הייתי זקוק לשמוע בני־אדם מדברים שטויות, שלא חיים טריפ קולקטיבי, שעדיין מייחסים ערך עליון לחיים החד־פעמיים שהטבע העניק לכל אחד מאיתנו. הייתי צמא לעידון… אני מתעב סופרמרקטים. פתאום אמרתי לעצמי: ג’ורדאנו, אתה לא יהודי, נשים אינך אוהב באופן מיוחד – אז למה לך לסבול. קום וברח. וכך עשׂיתי. והנה אני חי כאן, כפי שאתה רואה, ואני מאושר, אם כי אין לי פרוטה ובקרוב אצטרך לחזור לעבוד בארכיטקטורה. מה לעשות, יש לי המון כשרונות. אני יכול לפסל, לצייר, לגלף בעץ, לבנות רהיטים עתיקים, לבנות בתים, לעצב תכשיטים. כן, המון כשרונות, אבל לא במידה ההופכת אדם מכישרון לאמן של ממש. כאילו הייתי איזה הד קלוש של הרנסאנס האיטלקי.
*
עברנו לדבר על סרטים. שאלתי את ג’ורדאנו מה דעתו על פאזוליני.
– הה, פאזוליני… גדול משוררי איטליה, מתלהב האציל, כמו ראמבו, ממש כמו ראמבו. הסרטים שלו רק משלימים את עבודתו הספרותית… הם רק המשך…
– ראה איך הוא נרצח, אני אומר, מדוע הלך לשכב רק עם בריונים ופושטקים. היה עליו להבין שהוא נתון בסכנה.
– ודאי שידע את הסכנה, מאשר האציל, ודאי, אז מה? פאזוליני רצה להיות חלק מהעם, ולא רק מבחינה רוחנית, אלא גם מבחינה פיסית. למרבה הצער, האמת של איטליה לא נמצאת בשכבה האריסטוקראטית שלה, ואם פאזוליני רצה ללמוד על בשרו משהו אמיתי על אודות החיים, היה עליו לשכב עם הצעירים האלימים האלה. הוא הבין את איטליה; הוא היה משורר אמיתי שנגע בפצעים שלנו וידע להגדיר בבהירות ובהעזה מהי המחלה הלאומית שלנו, ועל כך הוא נענש ולכן הוא נרצח. למשל, כשאני חושב על הארכיטקטורה הנוכחית בישראל, עליך לדעת, וכאן אינני מגזים, כי זאת ארכיטקטורה פאשיסטית. הכול נראה שם כמו בונקרים, ולא אדבר על בנייני הפאר הנראים כמו בתי קברות. אני משוכנע שקיימות אלפי סיבות לתופעה הזאת, אבל אני רוצה לשאול אותך, לאן נעלם ההומור שלכם? הרחמים? אהבת הזולת? העינים היפות של היהוּדיות, שאפילו אני הייתי מסוגל להתאהב באשה בעלת עיניים כאלה. להיכן כל זה הלך?
נפרדתי מג’ורדאנו בלי לענות לשאלותיו וקבענו לשם נימוס, כי ניפגש שוב ואולי נלך יחד להשתולל ב“פאלאס”.
*
היום זה יום ראשון ואני נוסע ישר למרכז בובור (קשה לי לומר את המלה פומפידו). הקרקס המתנהל ברחבה משעשע אותי וממלא אותי שׂמחה. אני משוטט לי, והנה, ליד כנסיה גוטית, אני מבחין בזוג צעיר, בחור ובחורה, כנראה תלמידי הקונסרבאטוריום, עומדים ומנגנים בכינור מוסיקה קלאסית. אולי מוצארט, אולי היידן… הם מנגנים ואני נעמד לידם. אינני לבד! ועוד כמה עשׂרות אנשים מקשיבים להם: והם מנגנים ברצינות בשקדנות, כאילו היו מופיעים עתה מעל בימת “היכל התרבות”. אני עומד כמהופנט ומקשיב להם ופתאום אני מתחיל לבכות. אינני יכול לעצור בעד דמעותי ואני בוכה ממש כילד. שנים לא בכיתי… שנים… אני בוכה ולא איכפת לי אם אחרים מסתכלים עלי; כאן, אני לבד ואינני חייב לתת דין וחשבון לאיש. אני ממשיך לבכות ולא מבין מה קורה לי. ואולי יש לי הסבר לדמעות שלי… כן, יש לי הסבר מסויים… במקום שאני חי בו שכחתי שעוד יש בעולם צעירים המסוגלים לעמוד באמצע הרחוב ולנגן משהו קלאסי ובני־אדם יעמדו בשקט כדי להקשיב, בלי שיימצא מישהו שיפתח בקריאות בוז לעברם. אירופה רקובה, ויתכן שמחר ישׂרפו הברברים את אמסטרדאם והטאטארים ישמידו את שאנז־אליזה… אז מה… הצעירים האלה, המנגנים את מוצארט או היידן, ימשיכו בשלהם, מתוך מסירות למשהו נקי ונעלה, ורק בזכותם האנושות תינצל. אני ממשיך לבכות ואינני בוש ברגשנות שלי… חרשתי את הארץ, הייתי כמעט בכל מקום, בסיני, בג’אבל קאתרינה, בביר־גפגפה, בראס־סוּדר, בבקעה, בארגמן, בפצאל, בצופר וברמת־הגולן, במחנות צבאיים ובישובים, בקיבוצים ובמושבים, דיברתי עם אלפי אנשים, חיפשׂתי מגע אנושי, את המגע הישׂגתי ואת האנושי איבדתי. והנה כאן, מול הזוג הצעיר הזה, זה חוזר אלי, כמו שניבא לי אותו שׂחקן יפאני מהלהקה של יושי שפגשתי אצל זוהר.
– ראית אותי על הבמה, אמר, ראית אותי. ראית מה שאני עושׂה. הם קמים עלי ואני סמוראי. אין לי חרב ביד אלא המחשבה. היא הנשק היחיד שלי. בידיהם חרבות והם דוקרים אותי, ודם קולח מפצעי ואני נופל גוסס ומת… והנה אני שומע מוסיקה, מוסיקה שמימית, ואט אט אני מתרומם וקם לתחיה ושוב קמים עלי ושוב ממיתים אותי, אך שוב גואלת המוסיקה את רוחי ואני קם מחדש. זה היתרון שלנו עליהם.
הזוג עדיין מנגן ולפתע דבריו של היפאני נהירים לי. חדלתי לבכות ותחושה של כוח מציפה אותי. אני מרגיש שקמתי לתחיה, שהכוחות שבים אלי, שאפילו אם אחזור לשום מקום אוכל להתמודד מתוך בדידות מוחלטת עם הבעיות האמיתיות של החיים; שלא נגמרתי. אני מרגיש שהייתי יכול עכשיו לטרוף את החיים ואת הרחובות האלה… הו אלוהים, המוסיקה והדמעות האלה הפעם גאלו את נשמתי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.