בערב אני עובר דרך ה“קלוזרי דה לילה”. עכשיו כולם יושבים בבית־הקפה הזה. מישהו סיפר לי שלפני מלחמת־העולם־השניה, המינגווי, גרטרוד שטיין ופיצג’ראלד נהגו לשבת במקום זה ולהתווכח עד אור הבוקר. מה איכפת לי. לשבת עם הבוהמה זה כמו ללטף כלב מלא קרציות; אך כיוון שאני גר לא רחוק מבית־הקפה, אני עובר בסמוך לו. ממולי מופיע ידיד ותיק בשם מארק בוסאק, צייר שהתחיל את הקאריירה שלו כשׂחקן, אך עד מהרה זנח את הבמה ופנה לציור. אין לי מושׂג אם הוא צייר מצליח, ולפי הנוהג המקובל כאן במונפרנאס לא יעלה בדעתי לשאול אם הצליח והגיע לגדולה. בוסאק הוא מעל לששים. אבל נראה מצויין לגילו, ואני מבחין על־ידו בנערה צעירה, שהוא ממהר להציג אותה בפני כאהובתו.
– שמעתי מז’רום שהגעת. ודע לך שמאוד שמחתי שעזבת את הלבאנט ושבת אלינו.
– השאלה, מארק, היא את מה לעזוב ולאן לשוב?
– לשום מקום.
– ומה שלום רוז’ה וידו, ראית אותו לאחרונה?
– רוז’ה מת.
– איך? כיצד?
– אין לי מושג. כבר כמה שנים שהוא לא מופיע ברובע. מישהו סיפר לי שהוא מת. חבל, היה אדם נחמד מאוד. בוא תיכנס, נשב ונשתה כוסית.
– לא תודה, מארק, אני עייף, אני הולך לישון.
– פעם היכרתי אותך אחרת.
– ונשארתי אותו דבר, אבל הלילה אני רוצה לישון.
– אני תמיד יושב כאן, מתי שתרצה בוא ותשתה אתי.
אני נפרד ממארק בוסאק וחוזר למלון. עולה לחדרי. נשכב על המיטה – ופתאום סחרחורת. הסחרחורות חזרו אלי, כמו לפני שש שנים כשגרתי עם משפחתי בעיר הזאת. אינני היחיד בעיר הזאת הסובל מסחרחורות. זה כמו מגיפה, אבל אני לא פוחד. אם ראשי סחרחר, סימן שהלם החיים פוגע בי שוב. כל כך הייתי רוצה לבקר את קיליצ’י הצייר. אמרו לי שהוא גוסס ומקבל הקרנות בבית־החולים “סלפטרייר”, השוכן כמה צעדים ממלוני. אבל אני פוחד ללכת לראות אותו; מה אגיד לו? אני חושש לראות ידיד על סף המוות. נשמה יקרה שפגשתי ב“ג’אקיס באר סלון” אמרה לי, שחובה עלי לבקר את קיליצ’י, ממש חובה. אסור לך לפחד מהמוות. אתה סופר. עליך לעמוד מול כל מצב בצורה גברית ולא להתנהג כנמושה. אתה חייב ללכת אליו, חייב! אני אבוא לבקר אותך קיליצ’י, אני נשבע. ושוב אותה סחרחורת, ומחשבותי נודדות. פעם אנשים הפליגו ממקום למקום באניות; כיום טסים. הגוף אמנם מתרגל במהירות למצב החדש, אך המוח איטי יותר. כמעט מדי בוקר אני חולם שעדיין אני נמצא בתל־אביב ומדמה לעצמי שרק הרגע הגעתי לפאריס.
אני רוצה להירדם ואינני מסוגל. הדמות של רוז’ה וידו עולה לנגד עיני כמו הצל של אכילס. אני זוכר שראיתיו לאחרונה לפני כחמש שנים במונפרנאס לבוש ג’לביה ולידו אשה שוודית יפה. כן, רוז’ה אהב מאז ומתמיד נשים צפוניות, אך האמת היא שהכרתי אותו עוד בשהותי הראשונה בעיר הזאת. הוא היה אז קרוב לגיל חמישים, לבוש תמיד באותה חליפה, יושב בבתי קפה בשעות מאוחרות של הלילה ומפטפט עם חברים. אינני זוכר מי הכיר בינינו, אולי ז’רום. רוז’ה היה עתונאי ועבד ב“דסק” של סוכנות “פראנספרס”, בעיקר בלילות. כיוון שהיה גרוש כשלוש פעמים ולכל אשה עשׂה ילד, נאלץ לתת כמעט את כל משׂכורתו לנשותיו לשעבר ולכן גר בבית־מלון זול ברחוב ואווין, לא רחוק מקפה “סלקט”. אני חושב שבנעוריו בילה כמה שנים בשוודיה ושימש שם ככתב של עתון צרפתי. היה לו ידע עצום בספרות הצרפתית, והוא בז מעִמקי נפשו ללואי פרדינאנד סלין, שהכירו אישית. כשהייתי מנסה להגן על הכתיבה של סלין, היה רוז’ה מתפרץ נגדי בזעם ואומר: אני לא מסוגל להבין אותך. זה מנוול, הגיע לו כדור… לא, לא כדור… בוז… רק בוז עמוק… ואתה בתור יהודי עוד מגן על החלאה הזאת. אלוהים יבין אותך.
עכשיו, כשנודע לי שהוא מת ואני חושב עליו, אני חושב שהיה אחד האנשים הגדולים שהכרתי בחיי. תמיד כשאני נמצא בעיר הזאת אני פוגש את הרוח של בלזאק. כשם שתיאר קמצנים חולנים ומלווים־בריבית מגעילים, אך תיאר אנשים טובים, הקרובים במסירותם לקדושים, וגם אני פגשתי כאלה – רעים באופן מוחלט וטובים באופן מוחלט. רוז’ה השתייך לקטיגוריה השניה.
*
זה היה בקיץ של שנת 1966. ישבנו, חבורה של ידידים, בקפה “רון פואנט”, מול “דום”, ושתינו ופיטפטנו שעות ארוכות. היו שם ז’רום, מארק בוסאק, רוז’ה וידו ושתי נערות ישׂראליות שאני הבאתי לחבורה. שׂרית ורבקה’לה . בשעה ארבע לפנות בוקר נמאס לנו, קמנו, שילמנו, והחלטנו לעבור לבאר אחר. הם רצו ללכת ל“רוזבאד”, שהיה קרוב, אך כיוון שהייתי חייב כסף רב לבעלת המקום, הצעתי לגשת ל“לפאלסטאף”, הנמצא, מול הכנסיה של מונפרנאס ברחוב צדדי. עשׂינו כך, ולפתע, לפני הכנסיה, ראינו שני בחורים לבנים מכים כושי עד זוב דם. מתוך נסיון ואינסטינקט בריא אמרתי להם שמוטב שנסתלק מהסביבה ומהר. רוז’ה הביט בי בבוז ואמר: מה? חשבתי שאתה ישׂראלי ולא איזה יהודון מה’פלצל', הפוחד אפילו מצילו.
מתוך בושה התמלאתי לפתע גאווה ואמרתי לאחרים: בואו נציל את הכושי.
וכך עשׂינו. חצינו את הכביש, תפסנו את שני הלבנים ומנענו מהם להכות את המסכן. אני זוכר בבירור שאחד הלבנים היה בועט בכושי תוך זעקות: אני לא גזעני – אני רק מחנך!
נהג טקסי, שעמד בסמוך, אמר לנו, שטוב מאוד שמכים את הכושים כי הם מנוולים. ז’רום הרזה התנפל עליו בזעם נורא ובצעקות: טינופת גזענית, אני אחסל אותך! והנהג מיהר להסתלק.
הלבנים ברחו להם כשפניהם מוכתמות בדם וחולצותיהם קרועות, ואנחנו עזרנו לכושי להתרומם וניחמנו אותו. הכושי קם במהירות, נעלם לשנייה, חזר עם אבן גדולה ושאל, איפה הם? הרגענו אותו: עזוב… הצלנו את חייך… תירגע.
– לא, לא, התעקש הכושי, אני רוצה אותם.
ואכן, שני הבורחים נראו נמלטים לכיוון פור־רויאל. לבסוף אמרנו לכושי שיעשׂה מה שהוא רוצה ואנחנו הלכנו ל“פאלסטאף”. התיישבנו, הזמנו יין ובירה והמשכנו לשתות. כעבור עשׂר דקות פותח הכושי את הדלת ומציץ פנימה. כשראינו אותו הזמנו אותו לשולחננו, אך הוא הסתלק. המשכנו לשתות ולפטפט. כעבור כמה דקות חוזר הכושי לפאב ועמו כעשׂרה שוטרים. הופתענו. הכושי התקרב אלינו ואמר לשוטרים: אלה האנשים שהיכו אותי!
– למי אתה מתכוון בדיוק? שאל שוטר צרפתי. ואז הצביע הכושי על רוז’ה ועלי…
הייתי המום ולא יכולתי לומר מלה. רוז’ה קם ושאל אותו: הסתכל בעיניים שלי… ישר בעיניים: אני הכיתי אותך?
– כן, אמר הכושי. אתה והחבר הזה שלך הרבצתם לי.
השוטרים התנצלו ואמרו לנו שהם נאלצים לרשום את שמותינו, וכך עשו. והכושי הסתלק איתם.
שכחנו את הסיפור הזה. אך בוקר אחד מעירה אותי צביה אשתי ושואלת: תגיד לי עם מי הלכת מכות במונפרנאס?
– עם אף אחד.
– הבט, יש לך הזמנה לבית־המשפט.
קפצתי מהמיטה במהירות וקראתי את ההזמנה. והנה, הכושי, ששמו היה מסייה יא-יא, תובע ממני 500 פראנקים חדשים על מכות וגרימת חבלה גופנית.
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. התלבשתי במהירות הבזק. ירדתי למטרו והגעתי לרוז’ה. עליתי חמש קומות עד לחדרו ודפקתי בפראות על הדלת. רוז’ה המסכן, שישן, כי עבד בלילות, שאל מי זה, ואמרתי שזה אני וסיפרתי למה באתי אליו. חכה לי ב“סלקט”, אמר, אני מייד יורד.
כעבור חצי שעה יורד רוז’ה ובידו הזמנה זהה לשלי.
– אז המנוול הזה שהצלנו את חייו תובע אותנו למשפט…
– אל תדאג, התרברב רוז’ה, אני צרפתי ומכיר מישהו חשוב מאוד במשטרה. לא, יקרה לנו כלום.
היה לנו שבועיים זמן עד המשפט, שאמור היה להתנהל בבית־המשפט של עיריית הרובע ה־14, דהיינו מונפרנאס. כשהייתי מגיע ל“קופול” היו החברים מתלוצצים על חשבוני ואומרים שכעת אבין סוף־סוף את “המשפט” של קפקא, ואולי אוכל לקבל דוקטוראט ב“סורבון”, כי ההבנה הזאת משולה לתרומה שאדם הוגה נותן לאנושות.
פחדתי. לא מהמשפט עצמו; אבל הייתי נתין זר ועדיין רציתי בכל כוחי להצליח בעיר־האורות, ומשפט כזה עלול היה לסכל את תוכניותי, ומי יודע, אולי צפוי הייתי לגירוש מתחומי צרפת.
יום לפני המשפט, יותר נכון בלילה, הוזמנתי לפתיחת תערוכה. הלכתי ושתיתי כמויות אדירות של ויסקי, הגעתי לביתי קרוב לשעה שש, שתוי כלוט, ישנתי כשעה, התגלחתי איכשהו ונסעתי לבית־המשפט.
רוז’ה חיכה לי לפני הדלת. כשראה שאני שיכור, החוויר: מנוול, אמר, מנוול שכמותך. מה עשׂית? איך היעזת להשתכר?
לא ידעתי מה לענות לו. תראה רוז’ה, אמרתי, אנחנו חפים מפשע, ויש אלוהים בשמים.
– על איזה אלוהים אתה מדבר, התכעס עוד יותר, בגללך אנחנו נידפק, אני לא אדבר אתך לעולם, אתה בן־אדם בלתי־אחראי.
נכנסנו לבית־המשפט, לחדר גדול והתיישבנו על ספסל. את מסייה יא־יא, שלבש חליפה מפוארת, ראינו לא הרחק מאיתנו, והנה התערבה למעננו ההשגחה העליונה וראינו ברשימה, שאנחנו נעמוד למשפט בין האחרונים. הייתי יוצא מדי פעם, שותה קפה שחור, מקיא ושוב חוזר לראות אם הגיע תורנו, וכך הסתובבתי כשעתיים במעגלים של קפה שחור וקיא. כדי לבדר את רוז’ה, שהמשיך לכעוס עלי ולא רצה לסלוח לי, הראיתי לו שהארכיטקטורה של המקום נראית פאשיסטית. קרוב לצהריים הגיע תורנו.
נעמדנו כמו בקאריקטורה של דומייה: רוז’ה, אני ומסייה יא־יא.
השופט, שעמד מעלינו ואנו מביטים למעלה כמו ביום הדין, שאל מיד מה העניינים. הכושי אמר בצרפתית קלוקלת: הלכתי ברחוב ושני אלה התנפלו עלי בלי סיבה, אמרו לי כושי מלוכלך וקרעו את החליפה שלי והרביצו לי מכות רצח.
– ומה יש לכם לומר על כך, שאל השופט.
ואז רוז’ה בצרפתית סורבונית, תיאר באזני השופט כיצד הלכנו לתומנו וראינו שמרביצים לו ואיך הצלנו את חייו.
השופט, שניכר היה שנהנה מהצרפתית המלומדת של רוז’ה, הפסיקו ושאל:
– מה המקצוע שלך, אדוני?
– אני עיתונאי, עובד בסוכנות ‘פראנספרס’.
– ואתה? פנה אלי.
– אני איש תיאטרון: באתי לצרפת עם סטיפנדיה ממשלתית.
– שלנו? התעניין השופט.
– כן, של ממשלת צרפת.
– ובכן, פסק השופט, המשפט נגמר. לכו הביתה.
– ומה עם פסק־הדין? התעניין הכושי.
השופט התרגז: זה פסק־הדין. לכו הביתה, ואתה, אם תעשה כאן מהומות, אקרא לשוטרים ומיד יכניסו אותך למאסר!
יצאנו מבית־המשפט, ואז פניתי לרוז’ה ואמרתי: אתה רואה, רוז’ה, אמרת לי שאני יהודון פחדן, ואני הטיפש נפגעתי ולא שמעתי לאינסטינקטים שלי, אני מקווה שלמדת לקח.
לא אשכח את מבטו של רוז’ה אשר אמר לי בשקט נפשי ובהחלטיות: אני מוכן גם עכשיו לעשׂות מה שעשׂיתי, ותמיד אמשיך להתנהג כך.
ואחר־כך? מה היה אחר־כך?
הה, החתולה של קאטרין, אותה חתולה מתוקה, אדמדמה ועסיסית העטורה פרווה זהובה רכה ועדינה… הה, אותה חתולה שמתלטפת ומתלבשת עליך כמו כפפה, ואתה מתנועע בתענוג, וריח של פרחי לילך נודף ממנה ואתה הולך ליער לקטוף דובדבנים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.