הלילה הארוך הזה מתפצל לכמה לילות ומהווה סיפור, בתוך סיפור, בתוך סיפור שמתחיל במאלאקוף. הביאו אותי במכונית ושם ישנתי. בבוקר ירד גשם, טיילתי עם ידידים בשוק הריחני של מאלאקוף מנותק מכל השאר משוחרר מכל הבחינות, נותן לזמני דרור מוחלט ולא מרגיש שום צורך להיות שייך למשהו. קניתי פרחים וחילקתי אותם לידידי האהובים.

אני מוצף אהבה והבנה שמזמן לא חשתי כמותן. הידידים האלה, שהצליחו לנתק את עצמם מהזרם הכללי אליה מתגלגלת החברה בלי שישמרו על תדמיתם האנושית ובלא שילכו לאיבוד, קולטים אותי לתוכם. גשם יורד במאלאקוף ולא איכפת לי. ראשי חשׂוף ואיני חושש מפני הצטננות, אני מביט מעלה, מעלה לעבר העננים ונזכר בבודלר. העננים הנפלאים, אני אגיע אליהם. אטוס לי משׂדה־תעופה מוּכסף ודרך חלון הבדולח אראה שגם המסלולים מוכספים, אשוטט בטרמינל הרב מימדי ואבחין שאף הוא בנוי ממתכת מבהיקה ועל המסלול הראשי ימתין לי מטוס עשׂוי זהב טהור ואנשים צעירים ומחייכים יובילו אותי עד למטוס ולפני שהמטוס ימריא הדיילת תקשור לגופי חגורת ביטחון מורכבת ממאות יהלומים והזהב יזנק לו מעל מסלול הכסף ואנחנו נעוף לנו אל האינסוף המתכתי ואל השמש הזהובה שבתוכי וכשאהיה מעלה מעלה אפילו מעל המונטבלאן ומעל הרי האברסט, אביט לרגע קט למטה ואומר לכם: לכו לעזאזל כולכם! אתם, שרומסים את האנושות עם האידיאלים המזוייפים שלכם למען עתיד טוב יותר שאיננו אלא הווה עגום, אפור וחסר כל תקווה! לכו לעזאזל אתם, הממוללים בפיכם הנתעב את המושׂגים: מדינה, משטרה, ממשלה, פקידים, ביטחון, דגלים, לכו לעזאזל ולאבדון! תדחפו את הדגלים, את הסִסמאות, את ההכרזות ואת המשׂרות המכובדות שלכם לפי הטבעת של חוסר המצפון האנושי שלכם! מאסתי בקרקעות שלכם! וברכוש שלכם ובחוסר הרכוש שלכם, הישׂרפו יחד עם מכשירי הטלויזיה שלכם ועם חשבונות הבנק וכרטיסי האשראי, עשׂו ערימות מהעיתונים שלכם המלאים שקרים וזיופים ותנו אותם למאכל לבהמות.

הלילה הזה ארוך ומתפצל לכמה לילות ומהווה סיפור בתוך סיפור. גשם יורד הבוקר ואני ממריא מעלה, מעלה אל העננים, העננים הנפלאים החולפים מעל לראשי במאלאקוף.

עכשיו אני נמצא אצל ז’ראר המביט בתימהון כיצד אני מחסל לו את הג’ין. ז’ראר עשיר עכשיו. כל חייו רצה לגור ברובע ה־16 וכעת הוא גר ברובע ה־16. העידן הזה המליך את הפרסומת כמלכה והוא דוברה הראשי, קולו נשמע מעל גלי האתר והטלויזיה! כל מלה היוצאת מגרונו שווה הון.

“קוגלגייט משחה לצחצוח הכליות! צחצחו את המוח שלכם בקוגלגייט ותהיו תמיד רעננים!” “גרבי זברה עמידות גם כנגד חומצה גפריתנית, בלכתכם לבצע שוֹד כסו את פניכם בגרבי זברה!”

כל אדם בחיים האלה אחראי למעשׂיו וכל אחד נזרק למקום המתאים לו, אמנם המזל עיוור אך יש לעזור לו, אל תבואו לבכות שדפקו אתכם, סיבכתם את עצמכם מרצונכם הטוב ואם אתם רוצים להגיע לשום מקום דאגו לכך שהנשימה שלכם תהיה איטית כאילו טיפסתם על הר גבוה. אל תרוצו, אל תמהרו אחרת כמו אורסטס תתחילו להתחרט על מעשׂיכם והשגעון והתאווה להתאבדות ישתלטו עליכם.

עזבתי את ז’ראר ואת מבצרוֹ המפואר ואני נוסע במֶטְרוֹ לסטן, לחברי הטוב סטן. השעה היא שעת לפנות ערב והצפיפות נוראה, אך ליבי מלא אהבה אל כולם. אני מוכן לחבק כל אחד מהנוסעים, את המעונים האלה הנאלצים לשׂאת זה את זה מחוסר ברירה כאן מתחת לאדמה, אני מוצא שכולם טובים, הצרפתים, היפנים, האמריקאים, הסינים, הרוסים, היהודים, הויטנאמים ואפילו

הישׂראלים.

כל טמטום ורגש של גאווה נעלם ממני. אני חלק מההמון וזורם ביחד עם כולם לעבר היציאה, אין לי ספק שכך מרגישים גם אלה העוזבים את הגיהנום ועוברים בפרוזדורים הארוכים של הפורגטוריום בדרך אל האור.

הה, סטן, חברי הטוב, הילד המגודל הזה, לאן נלך הלילה? הם חוגגים את חג השיעבוד ואנחנו נחגוג עם ידידינו הטובים את החרות שהשׂגנו בחיים האלה במחיר כל־כך כבד. רק לפני כמה לילות ישבנו יחד ברובע הלטיני בבית קפה מזוהם ונער צעיר הקיא את נשמתו כמה צעדים מאיתנו וחבריו בני גילו לא שׂמו ליבם לסירחון הנודף ממנו והמשיכו לדבר. רק אנחנו החלפנו מקום, רק אנחנו, כן, היה זה דיר של חזירים אך מלא חום.

קשה לי להבין את סטן, מדוע אינו עובד, מדוע אינו מנסה לפרנס את עצמו. הוא רוצה להיות משורר. לחיות כמשורר ושהאנושות תכיר בזכותו לקיום כאמן בלי שיהיה עליו למכור את עצמו. אני מנסה להסביר לו שאף אחד לא זקוק לנו, תן להם מכוניות חדישות, תן להם לזלול, תן להם בידור ברמה נמוכה, תן להם טלויזיות. לא ראית סטן, ב־14 ביולי בקונקורד, כשהקרינו בצבע מעל הבתים המפוארים תמונות של המהפיכה הצרפתית, לא ראית איך הם זרמו לשם בהמוניהם כדי להסתכל כמו כבשׂים ממושמעות במה שהשלטונות רצו שיסתכלו? לא הבנת שהם החליפו טלויזיה קטנה באחת יותר גדולה והכול בצבע ידידי, הכול בצבע. וסטן לא משלים עם דברי, מתקומם, זועם והכאב פורץ מגרונו: לא, לא! אני לא אהיה כמו הורי שהגיעו מפולין לעבוד כמו בהמות ולהיות כורי־פחם. כולם נגמרו… כולם! השחפת חיסלה אותם. אחד, אחד. וכשגדלתי עמדו בפני שתי ברירות – לרדת מתחת לאדמה ולגרד פחם או לעבוד בבית־חרושת לכותנה. בטפשותי חשבתי שהכותנה היא לבנה ולא אתלכלך, אבל לריאות שלי חדר אבק לבן, במקום שחור, ועד מהירה הן הפכו לדייסה של דם. בן 20 הייתי כשקבלתי את השחפת, בן 20. אתה לא מתאר לעצמך איזו הרגשת זוועה ופחד חש אדם כשסילון של דם פורץ מפיו. אני זוכר גם עכשיו את טעמו המלוח והמתקתק של הדם. שנה שלמה שכבתי בבית־חולים בלי לנוע, שנה שלמה גזרתי על עצמי מנוחה מוחלטת וכך ניצלתי. הורי המטומטמים חשבו שצרפת היא גן־עדן לעומת פולין, איזה גן־עדן? לעבוד שבוע שלם מתחת לאדמה כמו חולדות ולהשתכר כמו חזירים פעם אחת בשבוע בתקווה שהוודקה תנקה את הפיח שנדבק ללא רחמים לריאות. עשר שנים עברו עד שהחלמתי. אז מה אם הרווחתי הון כצלם כשעבדתי אצל פיליפס ונסעתי על חשבונם על־פני כל כדור הארץ. יום אחד אמרתי לעצמי, די! אני מרגיש כמו סוקראטס שהלך לשוק ואמר: כמה חפצים מוכרים כאן שאין לי בהם כל צורך. אני מסתפק במועט, ותאר לעצמך (פורץ סטן ידידי בצחוק מטורף) אחי מת לפני כמה שנים. נסעתי לפולין לראות את גיסתי ואת ילדיו, גייסתי כסף להביא להם מתנות גדולות. לוּ אמרתי להם שאני לא מרוויח פרוטה, היו מביטים עלי כעל משוגע, כעל לא יוצלח, כעל מטומטם, הרי כל חלומם הוא להגר לכאן, לחיות במערב והנה, הקרוב שלהם במערב חי כמו דלפון. ואם אגיד להם שבצורת חיים זו בחרתי מרצוני, יבוזו לי עוד יותר כי הם לא אינטלקטואלים, הם חלק מהעם והעם, אתה יודע כמוני, לא רוצה שירה אלא לחם. הוא לא רוצה ציוד אלא פריג’ידרים משוכללים ובשׂר בכמות מספקת. העם לא רוצה פיסול ומוסיקה מעודנת אלא מעדנים וטלויזיות בצבעים, הה, כל־כך הייתי רוצה להיות יהודי.

– סטן, יצאת מדעתך. יהודי, למה ירצה איש כמוך להיות יהודי?

מפני שאני חש זהות עם העם שלך, עם הסבל שלו. דווקא אני, כפולני שיתכן מאוד שאבות אבותיו, רדפו אתכם, ערכו בכם פוגרומִים, טבחו ושחטו בכם ללא רחם; דווקא אני שנולדתי בצרפת להורים פולנים ובפולניה אני נחשב לצרפתי וכאן לפולני, דווקא אני מסוגל להבין את המהות הזאת של נוודוּת. אתה יודע בעצמך שבעבר למדתי קצת עברית, הנה, אני יודע את האלף־בית: א,ב,ג,ד,ה,ו, כן, וגם תהילים למדתי בעל־פה. גם תהילים. אבל למדינה שלך לא אסע. אין לי צורך לראות את ירושלים הנוכחית. אני בניתי לעצמי בתוך נפשי עיר קודש מושלמת כמו אצל יחזקאל, ירושלים שלי יש לה שמים כחולים תמידיים ושמש עדינה וגנים פורחים ורחובות רחבים ונקיים ואני פוגש בכל מקום בני־אדם מנומסים העוזרים איש לרעהו ובית־המקדש קם לתחיה ורוח אלוהים מרחפת מעל הר־הבית.

הלילה, המשטרה חוגגת את נפילת הבאסטיליה אבל עלינו לשחרר את יענקל’ה מכילאו. מגיעים אליו, מעירים אותו, הכדורים שדחף לעצמו בצהריים פגה השפעתם ועכשיו חזר להיות ערני. אשתו הצעירה מביטה בנו בתימהון. סטן ויענקל’ה לא ראו זה את זה כחמש שנים. הם מתחבקים ומתחילים לדבר על ציור. כעבור חמש דקות פורץ ריב מלוּוה בצעקות רמות.

– מה אתכם, אני מתערב, לא ראיתם זה את זה שנים וכבר רבים. הלילה גדול, תעשו לי טובה ותניחו לשטויות האלה.

יוצאים.

יענקל’ה כבר לא רוצה להתאבד והוא מלא מרץ ומוחו פועל ככוורת עליזה. ראשית נלך ל“רוֹן – פּוֹאַ” לזכר הימים הטובים. ליענקל’ה מכרים רבים במקום הזה, ביניהם גם קלושאריות וקלושארים, אך בטרם נגיע אליהם מצטרפים אל שולחננו כושי בן גילנו ובחור לבן כבן 25 בשם פייר.

המלצר מביא לנו בירות כפולות, כן, את “הסוּפּר־פוֹרְמִידַאבְּלֵה”. את הבירה הזאת אסור לשתות מהר, עליך לגמוע באיטיות, לעכל את המשקה ולרוץ כל חמש דקות להשתין כדי לנקות את הכליות.

יענקל’ה מחליט להיכנס עם סטן פנימה ולשחק פליפר ואני נשאר עם שני הזרים האלה שהיכרתי רק לפני דקות אחדות. אך האמת היא שאת פייר ראיתי לפני כמה ימים בשעת לילה מאוחרת ב“קלוזֶרי” שתוי ורב עם מלצר שנראה כמו תלמיד טכניון. ראיתי שזרק על הריצפה שטר של 500 פרנקים חדשים. הלילה היה רגוע, הוא מספר לי על עצמו ועל ידידותו לז’אק (יענקל’ה).

– דע לך שז’אק חזק, הם לא יצליחו לשבור אותו. אתה צריך לראות כיצד הוא הולך עם אשתו כל יום לגני לוכסמבורג. הם מתיישבים שם מול הפסל של בודלר ומביטים עליו בהסתכלות מרוכזת למעלה משעה.

– ואתה, פייר?

– חה־חה ראית אותי שתוי בקלוזרי… ודאי, באותו יום קיבלתי כסף. עבדתי כחודש ימים באופרה בתור פועל במה ואני מבטיח לך שפאנטום האופרה קיים. ראיתי אותו במו עיני, אפילו דיבר אלי. הוא ביקש ממני להביא לו נערה יפה אך הסברתי לו שהיחסים שלי עם נשים מסובכים מאוד ואם כי אני לא הומו אני חש בקרבתן פחד עצום, פחד להיכשל. אותו מלצר שרבתי איתו הביט עלי בבוז ולכן רציתי להכות אותו.

– ומה עם הכסף שזרקת על הריצפה?

– אספתי אותו, אני לא משוגע לחלק למפלצות האלה את שכר עמלי, אבל בעוד כמה ימים אשאר שוב בלי פרוטה. בינתים, מה שנשאר בכיס עלי

לשׂרוף.

– אז תזמין אותי לדרינק, פונה אליו הכושי מאמאדוּ.

– ודאי, מאמאדוּ, אבל בתנאי שלא תשתולל.

– אני מבטיח.

– כן, תמיד אתה מבטיח, מאמאדוּ, ואחר־כך אני מוצא את עצמי בתחנת המשטרה יחד אתך.

– הפעם יהיה בסדר.

המלצר מביא לנו סיבוב נוסף של בירות כפולות אנחנו שותים ומדברים. יענקלה וסטן משחקים בעליזות פליפר.

– הצרה, נאנח פייר, שאין לי חדר משלי. אני נאלץ לגור עם אבי. ואני שׂונא אותו.

– ואמך?

הם נפרדו לפני שנים. ובצדק, היא לקחה את האח שלי ואני נשארתי איתו. אבי הוא שוטר לשעבר והוא ואני מגלמים כנגד רצוננו את הטרגיקומדיה הצרפתית המודרנית. היית מתגלגל מצחוק לו ראית את שנינו סועדים. סידרתי כך את הכיסאות שמבטינו בשעת הסעודה לא יוכלו להצטלב לעולם, ונוסף לכך חוצץ בינינו מכשיר טלויזיה. הוא בז לי ואני בז לו. רק אתמול רבנו עד כדי כך שתפשׂתי סכין וכמעט שחטתי אותו. ישבנו ופטפטנו על משהו לא מוגדר, הוא דיבר כהרגלו על הצורך של האדם להסתגל לדרישות החברה. בעיניו הן נראות צודקות לחלוטין, כשלפתע לא יכולתי יותר, התפרצתי ואמרתי לו: אתה לא יותר משולחן משׂרדי! והוא צעק לעברי: אני לפחות שולחן משרדי אבל אתה כלום! תפשׂתי סכין ורציתי לתקוע לו אך פתאום פרצתי בצחוק אדיר, כי מה זה להיות כּלוּם, מה פירושוֹ? “שולחן משׂרדי” זה משהו מוגדר, משהו שניגמר, משהו תכליתי וסופי שלא יכול לעבור שום תמורה, ואילו “כלום” זה כלום, אבל הוא יכול להיות גם התחלה אדירה. כלום זה ה“תוהו בוהו” ממנו נוצרה הגאלאקסיה הזאת, השמש וכוכבי־הלכת ומיליוני הכוכבים.

– ואיך תגיע לכוכבים, שואל מאמאדו שיש לו מצב־רוח מצויין. איך?

– פשוט מאוד, ממשיך פייר, פשוט מאוד, אטפס כמו חתול על הגגות כמו שנהגתי כשהייתי גנב.

– אתה, גנב, פייר? קשה לי להאמין שצעיר מעוּדן זה היה גנב.

– גנב מיוחד במינו. חייתי כמה שנים טובות על גגות פאריס, כמו חתול, לבשתי תמיד בגדים שחורים כדי לא לבלוט. כמו פאנטום, העיקרון בסוג זה של גניבה הוא לדעת לזחול ולהתמזג עם הסביבה. עליך להיצמד לגג או לקיר או לצינור של גז כאילו אתה חלק ממנו, עליך להאמין שאתה חלק ממנו, לעצור את הנשימה ולא לגלות שום התרגשות. עליך להיות בעל דם קר, כמו נחש, כי אתה עצמך חלק ממשפחת הזוחלים, אף פעם לא תפשו אותי, אף פעם. אבל אני יכול להעיד על עצמי שהייתי תמיד גנב ג’נטלמני. מעולם לא גנבתי תכשיטים, או חפצים כבדים, הייתי מחפשׂ אך ורק את הארנק ושולף משם כמה שטרות ולא יותר. רק למען הקיום המיידי. פעם, אני זוכר, חדרתי לדירה אחת דרך הגג. בדירה הזאת היה משהו מיוחד. מין חום כזה שהתגעגעתי אליו מזמן. איש לא היה בבית. נכנסתי לחדר־המיטות ובלי להבין מה אני עושׂה נשכבתי על המיטה ונרדמתי. עברו כמה שעות. פתאום שמעתי בחדר השני תנועה. הבנתי שבעלי הבית חזרו לדירה, הצצתי וראיתי שזאת אשה די מבוגרת והיא שוטפת כלים במטבח. עצרתי את נשימתי, וכאילו הייתי רוח־רפאים הצלחתי לצאת מהדירה בלי שהיא תרגיש בי. ופעם אחרת כשטיפסתי על גג דרך חלון שטוח, ראיתי נערה הדומה לציוריו של מונק מתרחצת ערומה בקערה גדולה, נצמדתי לצד החלון והצצתי. זאת היתה אחת החוויות המסעירות ביותר שעברתי בימי חיי. היא רחצה עצמה באיטיות ובשקדנות ואני הבנתי פתאום מהם “מים גנובים ימתקו”. תוך זמן קצר גמרתי פעמיים בלי לאונן, רק מהסתכלות. עכשיו חדלתי לטפס כיוון שאני פוחד וזה מצחיק. בהשפעת ז’אק התחלתי לכתוב ואולי יום אחד אצליח להיות סופר רציני, וההתעסקות הזאת בכתיבה מונעת ממני את ההעזה ומחדירה בי תחושה מסויימת של אחריות. הי, נמאס לי לשבת כאן, בוא נזוז!

– אם אתם הולכים, אומר מאמאדו, אני רוצה להצטרף אליכם.

– בלתי אפשרי, מאמאדו, בלתי אפשרי, אתה כבר שתוי ואני יודע מה יקרה לנו אתך. רק נגיע למקום חדש ותבחין בפרצוף שלא מוצא חן בעיניך, תצעק לעברו שהוא גיזעני ושונא כושים ויהיו מכות וצרות.

– בצדק, כולם גיזענים, כולם, גם אתם.

– נכון, כולנו גיזענים, ככה זה העולם, כולם שונאים את כולם. מדוע אתה לא חוזר לאפריקה?

– לא יכול, אני ברשימה השחורה ומיד יעצרו אותי.

– אתה רואה, מאמאדו, גם אצלך באפריקה, במדינה שלך, קיימת גיזענות. גם שחור שׂונא את אחיו השחור.

– אבל אתכם אני אוהב ואתם אוהבים אותי.

– נכון, מאשר פייר אבל עד גבול מסוים. הנה, כדי שלא תהיה עצוב אני מלווה לך מאה פרנק ותחזיר לי מתי שתוכל.

– אתה אח בשבילי, פייר, אח.

– כמו ישו, צוחק פייר, כמו ישו.

בינתיים חוזרים אלינו ז’אן וסטן אנחנו משלמים ומוכנים לתזוזה.

– לאן?

– לזרוק פצצות!

– למוטט את העולם!

– להקים לתחיה את המתים!

– להצית בנק!

– לתפוס חתיכות!

– לשתות שמפניה ולאכול קאויאר!

– וגם שבלולים, צועק פייר, גם שבלולים!

– לעזאזל, אני מוסיף, אנחנו חיים רק פעם אחת!