המקום: “לה בוקנייה”, בר לילי שהפעילות הממשית בו מתחילה בשעה אחת אחר חצות ומסתיימת בשש לפנות בוקר. בעבר קראו למקום הזה “ג’אקיס בר סלון”. הכניסה למקום היא דרך הרחוב והוא מחולק לשתי ממלכות. למעלה הבר ולמטה רחבת־ריקודים. אלה הרוקדים למטה אינם עולים למעלה ואלה השותים למעלה אינם יורדים לרקוד. אותה כניסה אך שתי רשויות נפרדות. ליד הבר יושבים על כסאות מוגבהים נשים וגברים. בפנים, על מפלס עליון עומדים כמה שולחנות ופנימה יותר – חדרון המשמש כמסעדה. כאן כולם מדברים עם כולם. ליד הקופה עומדת לואיז המרבה לשתות ומאחורי הדלפק עובדת בחריצות נערה הולנדית ולה שדיים משגעים. ליד הדלת הבוס ג’אקי, התגלמות הקאובוי הניצחי, מפטפט אנגלית עם כושי יפה־תואר. גבר רזה ומעודן האוחז בידו קופסת סיגרים ריקה מדבר בלהט. הוא לא סתם לקוח, הוא שייך לאצולה ונושׂא בתואר מרקיז. ובכן מרקיז, פריס בוערת אך כאן בבוקנייה הכל בסדר.
המרקיז: (מנופף לכל עבר בקופסה הריקה) הביטי, לואיז, הביטי, הם העזו לתת לי את זה. איזו חוצפה… איזו טרגדיה…
לואיז: ומה זה מסמל אדוני המלך?
המרקיז: בדיחה. הם העזו להתלוצץ על חשבוני.
לואיז: אין לך מה להתלונן, אתה עצמך ידוע כמלך הבדחנים.
המרקיז: כמובן, אני הפצתי שמצאתי עורק של זהב מתחת לשוק הפישפשים, וכל פאריס החלה לחפור שם. תודי שזאת בדיחה עם טעם, ברמה… אבל להגיש לי סיגר מסוג ב'… לי? אני נמנה עם צאצאיהם של לואי ה־14, הנרי הרביעי, קרל הגדול וינקיטאטוס הקדוש?
לואיז: מה תשתה, מרקיז?
המרקיז: וודקה עם מיץ תפוזים.
לואיז: מדוע, אתה סבור שהיין שלנו לא טוב?
המרקיז: מובן, המפלגה הקומוניסטית מחבלת בכרמים ופוגעת בכלכלה שלנו, לכן אני מעדיף לשתות מן המקור.
(נכנסים סטן, פייר, ז’אק ואנוכי)
המרקיז: (אלי) ראית, ראית, הם נתנו לי קופסת סיגרים מסוג ב'.
אני: זה באמת חמוּר.
המרקיז: זה לא חמוּר, זה ממש פשע, פשע אמיתי.
לואיז: הה, הנה המוסקטרים של מונפארנאס שוב ידיו כמו בשנים עבָרו, רק לכולכם חסרות שיניים רבות.
המרקיז: (אלי) ראית, ראית, הם נתנו לי קופסת סיגרים מסוג ב'.
אני: זה באמת חמוּר.
המרקיז: זה לא חמוּר, זה ממש פשע, פשע אמיתי.
לואיז: הה, הנה המוסקטרים של מונפארנאס שוב יחדיו כמו בשנים עבָרו, רק שלכולכם חסרות שיניים רבות.1
סטן: ומאות אלפי תאי מוח שנשׂרפו בדרך.
ז’אק: והמון דם שהעם שלך מצץ ממני.
פייר: רק אני הצלחתי לגנוב מהם משהו פה ושם.
לואיז: יש לנו מגישה הולנדית יפהפיה, הביטו בשדיים המקסימים שלה.
ההולנדית: אני עובדת קשה ואין לי זמן להתעסק עם אף אחד.
פייר: אם אתאהב בך אני מסוגל להתאבד כמו ורטר.
ההולנדית: מי זה ורטר?
סטן: לואיז, הגישי להם מה שהם מבקשים. אני מזמין את כולם ואני נוהג כך לא מפני שהאפיפיור הוא פולני.
ז’אק: אתה מזמין אותנו מפני שהוא רצח יהודי, כל יום ראשון בתפילה הוא רוצח את ישו ואותי.
המרקיז: (אלי) אתה חייב לענות לי, מדוע הם הגישו לי קופסת סיגרים מסוג ב'.
אני: עדיף תמיד להיות סוג אלף.
המרקיז: כמה שאתה קמצן…
אני: (הדם עולה לראש) איך אתה מדבר אלי? אם אתה גבר בוא החוצה, אשבור לך את הפרצוף. (המרקיז מחוויר).
לואיז: (מושכת אותי הצידה) מה אתך, הוא אמר בסך־הכול קמצן… הוא מתלוצץ. המרקיז ידוע בכל אירופה כבדחן בין־לאומי.
אני: איבדתי את חוש ההומור שלי.
לואיז: בוא, בוא, אני רוצה לשׂוחח אתך.
(הולכים למסעדה הקטנה)
לואיז: מה תשתה?
אני: כמו כולם.
לואיז: אביא לך וודקה כפולה. (היא ניגשת לבר וחוזרת עם המשקה) ידעתי שתבוא לכאן.
אני: איך?
לואיז: הטלפאטיה. רק אתמול דיברתי עליך שלוש שעות עם בן־זימט מבלי לדעת ששבת לפאריס. עברו חמש שנים מאז שברחת לנו ללבאנט.
אני: כן, לואיז, חמש שנים. אבל דעי לך שכתבתי עליך. אפילו העליתי הצגה והיתה שם אשה בשם לואיז שהיה לה מונולוג יוצא מן הכלל. את זוכרת את הסיפור שלך כשלקחת ל.ס.ד. והתפשטת עירומה באמצע הרחוב והשוטרים היכו אותך.
לואיז: יוצא מן הכלל. הבט, הבט! (היא מוציאה מהארנק שלה דף נייר) התפרסמתי, הופעתי בסרט וגם כתבתי מחזה. קרא מה שכתוב כאן, קרא בקול רם!
אני: (קורא) “לואיז האשה המדהימה הזאת, אורסון וולס נשי, מסתובבת כרוח תזזית במונפארנאס ומחוללת מהפכות ספרותיות”. (מפסיק לקרוא) יוצא מן הכלל.
לואיז: (אלי) אתה רואה, כאן כולם עסוקים אך ורק בעצמם.
אני: אני רוצה לבקר את קיליצ’י, איך מגיעים לבית־החולים “סַלְפֶּטְרִיֵר”?
לואיז: לא יודעת ולא רוצה לדעת. אני שׂונאת בתי־חולים ואני לא הולכת לבקר גוססים. החיים, ידידי, כל עוד אנחנו חיים אסור לנו לעבור למדור אחר.
אני: לואיז יקרה, אני ממש מאושר לראות אותך, לדבר אתך. במקום שאני חי בו חסרות דמויות כמו שלך. את מטורפת לטעמי, הטרוף שלך מתאים לטרוף שלי.
לואיז: אז בוא הביתה, שב כאן, אף אחד לא יגרש אותך מפאריס, להיפך כולם יעזרו לך להתמקם.
אני: הבאתי את ז’אק, את רואה, הוא מדכא אותי. היכרתי אותו פעם צעיר ומלא מרץ. עכשיו הוא רוצה להתאבד.
לואיז: אל תשמע לו, זאת סחטנות. הוא רוצה לעורר בך רחמים. גבר כמוהו לא מתאבד, אחרים מתים. בגללו. אני יכולה לערוב לך ולהתערב אתך.
אני: אל תגידי כך לואיז. כשאדם רוצה להתאבד הוא מגשים לבסוף את רצונו.
ז’אק: (לסטן) הבעיה, סטן, היא שלמרות שהזמנת אותי לשתות אני לא יכול להתעלם מהעבודה שאתם שׂונאים אותנו, כלומר את היהודים, ואני, כידוע לך, לא רק יהודי אלא קרוב בנפשי לכל הקדושים אשר אבותיך רצחו אותם בדם קר, ולא אדבר על הרומאים אשר לא היססו לצלוב את ישו. אני מודע לעובדה שלך יש בעיה קשה עם המושׂג הזה, אך זה נובע מקינאה תהומית שאתה חש כלפינו. אני מציע לך לא להתלבט, תשחוט אותי וכך תוכל לשתות את הדם שלי ולאכול את הבשׂר שלי בכל יום ראשון בכנסיה.
סטן: אבל ז’אק, מאז שהוטבלתי אינני חושב שרגלִי דרכה בכנסיה כלשהי. להיפך, ביקרתי אך ורק בבתי־כנסת.
ז’אק: כיוון רצית ללמוד את האויב, זוהי גישה נכונה. איך תוכל להתגבר עלינו אם לא תבקר בבתי־הכנסת שלנו.
סטן: ז’אק, אתה מטורף.
ז’אק: נכון, ויש לי תעודות.
פייר: למעשׂה נשברתי רק פעם אחת. הייתי נתון במצב של דיכאון אמיתי, דיכּאון כבד. לא ראיתי שום מוצא, ואז הלכתי לי עד לבית־המשוגעים. עמדתי בחוץ אך לפני שנכנסתי לבניין אמרתי בלבי: פייר, אם אתה עובר את סף הדלת תיפול לתהום עמוקה שממנה אין דרך חזרה, ובשארית כוחותי שבתי הביתה.
ז’אק: הבעיה היא שהם עומדים מאחורי החלון ומקשיבים לי.
סטן: מי?
ז’אק: השכנים. הם רוצים להפיל אותי בפח. אני לא יכול לשׂאת יותר את העיר הזאת. לדרום, עלי לנסוע לדרום, לראות עצים, נוף, לא בטון. טבע, נהר ולדוג שעות. סטן, תזמין אותי לדרום.
סטן: אתה מערבב?
ז’אק: תמיד סטן, תמיד. נמאס לי לצייר את הפרצופים שלכם, לראות את הפנים שלכם, את החייתיות שלכם, כולכם נחשים, זאבים, צבועים, נמרים, חיות־טרף. זה ג’ונגל כאן, ג’ונגל ממש.
(באותה עת, במסעדה, יושב זוג. הם אוכלים ומשׂוחחים ביניהם).
הוא: אני מאושר שהצלחת להגיע.
היא: אמרתי לבעלי שאישן הלילה אצל אחותי. אני פנויה עד אור הבוקר.
הוא: ואני הודעתי שעלי לנהל עיסקה חשובה מאוד מחוץ לפאריס.
היא: ואשתך תאמין לך?
הוא: מה איכפת לי.
היא: לא השתנית.
הוא: ואת, עוד יותר יפה מאז שנפרדנו.
היא: יש לי כבר שני ילדים.
הוא: ולי אחד וחצי.
היא: תן לי את הידים שלך, אני רוצה ללטף אותן.
הוא: מדוע התחתנת איתו?
היא: מדוע התחתנת איתה?
הוא: מפני שאת ברחת.
היא: מפני שאתה ברחת.
(ליד הבר מתיישב בחור צעיר עם גיטארה ומתחיל לנגן ולשיר בפורטוגזית)
(בחלק הפנימי יושב לו ליד שולחן גבר כבן 40, שותה לבדו ונושׂא מונולוג פנימי שאיש מלבדו אינו מסוגל לשמוע).
המתאבד: כל בוקר אני קם עם אותה תחושה. מר לי בפה, כבד לי על הלב, הלשון שלי יבשה, אני חש שמוחי שוקל טונה ובדרך לשרותים אני אומרי לעצמי: מדוע, מדוע אין לי העוז לקחת אקדח, להצמיד את הקנה שלו לרקה וללחוץ על ההדק, ולסיים אחת ולתמיד את הקומדיה הזאת ששמה חיי. הבעיה שאין לי אקדח, אבל אפשר לקנות אחד, אם יהיה לי די כסף לכך. לא, לא… אני לא אבלע רעל, זה מוות נשי, אני גבר, אני זקוק למשהו מכובד, אפילו רימון לפוצץ את עצמי. החיים האלה סביבי הם לא יותר מתרכובת של דומן וחלומות מנופצים. לא הגעתי לכלום ולא הצלחתי ליצור כלום. איזה בזבוז… המוות… כן… המוות הוא הפתרון האישי שלי. אני מאוהב במוות. אין טעם לספר זאת למכרי כי הם לבטח יחשבו שדעתי נטרפה עלי. הם גם יבהלו מפני, כי תאוותי למוות זהה לתאוותם לחיים. אין מה לעשׂות… זהו הסוף… לא יתכן שהחיים יחלפו לידי מבלי שאשׂחק בהם תפקיד כלשהו. נמאס לי להיות סטאטיסט בהצגה הזאת שלגבי היתה לא מוצלחת וחסרת כל סיכוי. הלילה אני יושב כאן לבדי ושותה. אינני מצליח להשתכר. אני מביט סביבי, הנה הם חולי־הנפש האלה יושבים ליד הבר ושותים כמטורפים ומאזינים לנער צרפתי ששר בפורטוגזית בלי שיבין מילה בשׂפה הזאת. אולי אסע לפורטוגל? קראתי פעם שירים יפים פורטוגזיים, שירים על פרדסים אפופי ריחות הדרים ועל קיסרים רומיים המחזרים אחר נערות בעלות עינים שחורות… מה פתאום פורטוגל, אין לי פרדס ואני לא קיסר רומי… מדוע הם יושבים ליד הבָּאר ומפטפטים? מדוע האומללים האלה לא יוצאים לרחובות ומתחילים לרצוח. לא רק את העשירים, גם את העניים. רצח לשם רצח, ליישׂם הלכה למעשׂה את מחשבתו של פאסקאל האומרת שהחיים הם בסך־הכול מחנה ריכוז וכולנו ממתינים למותנו מבלי לגלות שום התנגדות… אני כבר לא יכול לשבת כאן, אבל לאן אלך? הביתה? לאשתי? לא! היא תמיד מבינה אותי, מנחמת אותי, פוחדת שאם אסתלק לי, הבדידות שלה תהיה יותר גדולה. אני לא חייב לה כלום, וגם לא לאף אחד מכם. לא חייב מאומה, הלילה אקפוץ לתהום שחורה ואין־סופית ולא אשוב יותר. לא ביקשתי להיוולד, לא ביקשתי לראות את אור השמש.
(המתאבד קם, ניגש ללואיז, משלם בעד המשקאות ששתה ויוצא בחיפזון).
(ליד הבאר משׂוחח ז’אק עם המרקיז. במרחק מה מהם משׂוחחים בלחש פייר וסטן ואילו אני מפטפט עם אשה שמנה ממוצא ברטוני הזוללת מנה ענקית של עוף).
המרקיז: לאבי היו שלושה ציורים ענקיים של גוֹיה.
ז’אק: מה הוא עשה עם הספרדי הזה?
המרקיז: לאחר שהפסיד את כל רכושנו במרוצי סוסים, לקח את גוֹיה וברח עמו לאמריקה הדרומית.
ז’אק: ואיפה למדת להמציא בדיחות?
המרקיז: באוקספורד, אַי ספיק אינגליש.
ז’אק: ואני מדבר בולגרית.
המרקיז: האם בולגרית היא שׂפה אינדו אירופאית?
ז’אק: לא, היא שׂפה קירקיזית בעלת השפעות אפגניסטניות.
המרקיז: ועוד שאלה, מסייה ז’אק, האם הבולגרים הם קאתולים?
ז’אק: לא, אבל הגבינה שלהם מצויינת.
הברטונית: (זוללת בתאווה את העוף) לואיז, נתת לי מנה גדולה מדי.
לואיז: כמו שאני מכירה אותך תחסלי אותה במהירות.
הברטונית: את עושׂה זאת בכוונה.
לואיז: נכון, אני רוצה שתהיי שמנה ממני. בכך נתמרד יחד נגד הדיקטאטורה של כריסטיאן דיור.
הברטונית: אני לא צרפתיה, אני ברטונית ועלינו להשיג עצמאות ולרצוח כמה שיותר צרפתים כמו שהאירים רוצחים את האנגלים.
לואיז: אם את אוהבת דם תכירי ידיד שלי שזה עתה הגיע מארץ הקודש.
הברטונית: (אלי) באמת? ביקרתי שם לפני כמה חודשים.
אני: וזה מצא חן בעיניך?
הברטונית: כמובן, ביקרתי בבית־לחם, בירושלים ואפילו בסאנטה־קאטרינה.
אני: לצערי הרב הם מחזירים את זה.
הברטונית: (בשמחה) את ירושלים?
אני: לא… לא את ירושלים, אבל אם הם ימשיכו להתנהג בטמטום ובגסות רוח, לבסוף יאבדו גם את ירושלים. אני מתכוון לסאנטה־קאטרינה.
הברטונית: אני לא אשכב אתך.
אני: (בתימהון) לא ביקשתי זאת ממך.
הברטונית: אני שמנה מדי ומלבד זאת אני לא אוהבת ישראלים.
אני: אני לא מזדהה עם שום מדינה ואין לי שורשים.
הברטונית: אתה ישראלי, רואים לפי העינים. דוקא אני אוהבת יהודים ואגיד לך מדוע, ליהודים יש עינים חמות וחכמות. אתה נראה כבר ישראלי והעינים שלך קרות כמו שלי.
ז’אק: זה לא יעזור לך אדוני המרקיז, לא לך ולא לאבותיך ולצאצאיך, על אפכם ועל חמתכם אמשיך לצייר את הפנים שלכם ואראה לכם מי אתם באמת.
המרקיז: אני לא מפריע לך.
ז’אק: אתה ודאי שלא, הטמטום שלך מפריע לי, בן־אדם. הטמטום שלך והיהירות האפסית שלך. אנחנו חיים בתקופה של סופרמרקטים ענקיים ולא של סן־סימון והחצר של לואי ה־14.
המרקיז: לואיז, הברנש הזה טען שאני מטומטם.
לואיז: ז’אק, מה איתך? למרקיז יש מנת מִשכל של גאון, 182, עובדה זו ידועה בכל פאריס.
ז’אק: מוזר, הוא מדבר כמו מפגר.
לואיז: זה מובן מאליו, בין גאון למפגר בשׂכלו ההבדל הוא דק מאוד ואם אנשים שומעים אותך מדבר, הם יכולים להגיע לאותה מסקנה.
הברטונית: מחר בבוקר אני נוסעת לאיביצה, אתה רוצה להצטרף?
אני: לא, אני מוכרח לנסוע.
הברטונית: לאן?
אני: לשום מקום.
הברטונית: איפה זה?
אני: בכל מקום. לאן שאסע אגיע בסופו של דבר לשום־מקום.
ז’אק: (נושא מונולוג. בהתחלה הוא מדבר בלחש, אך קולו מתגבר לעוצמה כזאת שגם המנגן בגיטארה מפסיק לשיר ולפרוט עליה ויתר האנשים משתתקים). הבט, אדוני המרקיז, אני אשאר תמיד במצב סכיזופרני. מצד אחד לא אוותר על הניתוח המרכסיסטי ומצד שני אאמין ללא שום עירעור בהישארות הנפש ובגלגול הנשמות. זה ההבדל ביני לבינך. אתה צרפתי הפועל לפי השׂכל בלבד ואילו אני, מלבד השׂכל וההיגיון מאמין בשיגעון ובתוהו ובוהו, לכן אני מורכב ממך וזה היהודי שבי הפונה אל הפאגני שבך. אתם אינטלקטואלים ואילו אני שולט בכוחות מאגיים, לכן כולכם נגדי ורוצים למנוע ממני לצייר ולהתפתח כאמן. לא רק אתה מנסה לשבור אותי, כולכם עושים זאת, כולכם, אני מנסה לומר מילה והנה קם אדם שאינני מכיר ואף פעם לא פגעתי בו ומכניס לי אגרוף ושובר לי את השינים, (צוחק) חה חה אז מה, שבר לי כמה שינים… אני מנגב את הדם ומלטף את שׂפתי הפצועות, חוזר לביתי וניצב לפני הבד וממשיך לעבוד. אבל זה לא מוצא חן בעיניכם שאני משיב לכם דרך האמנות, והנה בא אחר ומפיל אותי ארצה. בועט בי, שובר לי את היד וכמה צלעות ושוב אני קם. הכאבים איומים, היד שלי בגבס ואני חוזר הביתה ומשיב לכם עם יד אחת ואני מניח בזעם ובשכל את הצבעים על הבד. אתם רואים שעדיין לא שברתם אותי ושוב בא בריון אחר ונותן לי מכה בעין בתקוה שאאבד את מאור עיני ולא אוכל לעבוד, והוא מצליח לפוצץ לי מסביב, אך העין לא נפגעת ואני ממשיך לראות. אני שב לביתי וממשיך לעבוד ואתם רואים שלא שברתם אותי. ואז, שולחים שוטרים לעצור אותי, להכניס אותי למוסד סגור בתקווה שאאבד את השפיות ואת הבינה, אבל אני מחזיק מעמד ומשתחרר ושוב בא לביתי וממשיך לעבוד, וזה מרגיז אתכם ואינכם מבינים ואומרים לעצמכם: ניסינו הכול, הכול, שברנו לו את הידיים, השיניים, העיניים, הכנסנו אותו לבית־משוגעים, אבל הוא ממשיך לעבוד, הוא ממשיך ליצור, הוא ממשיך להפריע לנו. נגרום לו שיתאבד, נמרר לו את החיים, לא ניתן לו אפשרות להתפרנס ולחיות כבן־אדם, נביא אותו למצב של השפלה תמידית ושיחוש כמו פושט־יד. נשפיל אותו עד עפר שיהיה כמונו, כמונו! אבל אני מסרב, אני לא אתאבד, אני אוהב את החיים ואתם שונאים אותם, ככול שתכו בי ותתעללו בי אהיה יותר ויותר חזק, וככול שתנסו לדכא את האמנות שלי כך היא תהיה יותר משובחת ויותר ניצחית ואז נשאר לכם רק פתרון אחד, להרוג אותי כפי שהרגתם את ישו, ולזה אני מוכן. הנה אני עומד כאן ומוכן למות. תהרגו אותי אם אתם מעיזים ואם אתם רשעים אמיתיים. (פורץ בבכי) אלוהים, אפילו רשעים אמיתיים אינם מסוגלים להיות… אפילו רשעים אמיתיים! מוגי לב! זה מה שאתם, מוגי לב!!!
(דומיה קצרה, הגיטאריסט מתחיל לנגן ולשיר מחדש וכעת כולם מדברים עם כולם).
– היה לי פעם כלב בשם בוקסי, יום אחד השתגע וברח מן הבית וכעת אני ממש בודדה.
– ואני פעם פרנסתי נבל שלמד רפואה, שש שנים עבדתי למענו וכשסיים את למודיו, עזב אותי והתחתן.
– אתה ודאי מתכוון למנוולת.
– לא, לנבל, אני הומו.
– אני אנאלפאבת, פשוט מאוד לא יודע אף שׂפה.
– ויחד עם זאת אתה נחשב לאחד הבמאים החשובים בעולם.
– מפני שאני לא אינטלקטואל ואף פעם לא קראתי את דקארט.
– ומה אתה מעלה עכשיו?
– את עלילות האל גילגמש. עלי להעמיד על הבמה מאבקים אדירים המתנהלים בין שמים לארץ, בין אלים לבני־אדם. כולנו נפילים, כולנו. בין שדים לבין מלאכים, אני חוקר שפות לא אנושיות ואני רוצה לתרגם אותן על הבמה.
– אבל אתה בוכה בן־אדם… אתה בוכה…
– אני בוכה מפני שאני לא רוצה למות!
– כשלא היה לי כסף, רגיל הייתי ללכת רגלי מכאן עד לביתי שכידוע לכם נמצא בקצה השני של העיר. אני מכיר כל בניין ובניין בעיר הזאת ומדדתי את כל המדרכות והנה עכשיו אני מלא בשטרות ואגיד לכם מדוע, מכרתי את עצמי, חיברתי מוסיקה לסרט מחורבן וזה הצליח.
– ואתה פוחד מן ההצלחה?
– זאת לא הצלחה. חפרתי לעצמי את הקבר. שנים נלחמתי ליצור מוסיקה נעלה, שנים, סמפוניות חדשות, פרליודים, פוגות וטוקאטות ועכשיו בלה־לה־לה־לה אחד שברתי את הקופה, אני זבל! תגידי שאני זבל, תרקי עלי! תבזי אותי! תגידי לכולם שאני חדל־אישים!
– לא חמודי, אתה כמו כולם, ובכדי לירוק על כולכם אני זקוקה לאוקינוס ואני בסך־הכול אשה גרושה העובדת ביחסי־ציבור.
– אני לא אשוב אף פעם למולדת שלי כיוון שפגעו בכבודי.
– מי? הממשלה?
– לא, אשה. היא בגדה בי ועכשיו אני משתכר.
– כל לילה אתה משתכר.
– ככה אני רוצה עד שהכבד יתפוצץ לי.
– תלווה לי מאה פרנק.
– אין לי. בעצמי לוויתי 30 פרנק לפני שעה.
– הבעיה שלי היא שאני חושק בך עד טרוף.
– אבל אתה מאוד שתוי.
– נכון, וזאת גם הסיבה שאני חושק בך. כשאני פיכח לאשה אין כל חשיבות בעיני, אבל עכשיו הדם שלי לוהט והכול מסתובב בראשי ואני רוצה כל חלק מגופך, ללטף את הפיטמות שלך ולחדור אליך.
– ויהיה לך כוח?
– תנסי אותי, רק תנסי אותי.
– אלי אי אפשר לבוא, יש לי מאהב בבית.
– גם אצלי אי אפשר, יש לי אשה עם תינוק.
– נלך לבית־מלון.
– אין לי מספיק כסף.
– לי יש קצת, נתחלק חצי חצי, אני מקווה שיש לך תעודת־זהות.
– מובן, אני לא רוצה להסתבך עם שוטרים, ספגתי מספיק מכות ב־68.
– אם כך בוא נסתלק מכאן.
– אתה יהודי, נכון?
– אני בעל אזרחות ישראלית.
– יידיש אתה מדבר?
– לא, רק עברית.
– גם אני יודע עברית, אבל אני לא ישראלי. למדתי עברית בארצות־הברית, אני חסיד של הרבי מלובאביץ.
– הה המפוטם הזה, היושב בניו יורק ואומר לאחרים לנסוע לארץ הקודש, אני לא אוהב גוּרוּיים.
– הרבי שלנו לא גורו, הוא נגד הרי קרישנה ונגד המהרישי ונגד המשיח מקוריאה.
– הה, מפני שהרבי שלך לא אוהב תחרות, ובכלל, מה אתה עושה במקום טמא.
– אני שותה כמוך.
– אבל מה שאתה שותה זה לא כשר, הכומר בירך את הפרי לפני שהוכנס לתסיסה.
– אני יודע, אך אני נמצא במקום הזה בכדי להציל נפשות.
– את מי למשל?
– אותך.
– לך תזדיין ביחד עם הרבי שלך, אני לא אוהב גורויים.
– דבריך הגסים, שאגב לא מתאימים לאדם כמוך, הם חילול הקודש.
– הה, ראיתם מי נכנס?
– זה סיזר הפסל המצליח.
– הוא בנה דיסקוטק מזהב.
־ ויש לו שינים מפלאטינה.
– ולב מאורניום.
– וזין משעווה.
– הביטו, הביטו, הוא מסתלק.
– מפני שלא שמים אליו לב.
– מפני שהוא מנופח.
– מפני שהוא חושב שאם הצליח אנחנו צריכים להשתחוות לפניו.
– הה, איפה אדית פיאף?
– איפה מוריס שאבלייה?
– ולאן הלכה לה ז’אן דארק?
– ולא ברח לו נפוליאון בונאפרטה?
– ומתי יבוא לכאן ג’ינג’ס חאן?
– שיהרוס את הכול!
– שישׂרוף את הלובר!
– שיחרוש את שׂדרות פוש ויפזר על האדמה החרוכה מלח.
– שישמיד את התרבות הרקובה הזאת!
– ושיתן לי זהב להזמין אתכם לסיבוב שתיה נוסף.
השעה כמעט ארבע לפנות בוקר, לבאר נכנסים קאנאס עם קבוצת מעריצות ומעריצים. קאנאס מבחין בי.
קאנאס: את מי עיני רואות, החיה הישראלית שערקה משדה הקרב, כדי לעשות חיים במונפארנאס.
אני: באתי לביקור קצר.
קאנאס: בוא תצטרף אלינו.
(המעריצים ובראשם קאנאס נכנסים פנימה ואני מצטרף אליהם).
קאנאס: יחי האייטולה חומייני!
ההולנדית: מה להביא לכם לשתות?
קאנאס: כל אחד ישים עשרה פרנק, (אלי) אתה לא, הערב אתה מוזמן! (להולנדית לאחר שהמעריצים שׂמו את כספם על השולחן), תביאי חמישה בקבוקי יין בורדו!
קאנאס: הלילה נשתה לכבוד האייטולה חומייני.
אני: מדוע דווקא לכבוד הפאקיר הזה?
קאנאס: הה אתם הישראלים אהבתם את השאה! עשיתם ביזנס איתו, דולארים, דולארים, דולארים, דולארים, וחומייני דפק אתכם חזק!
אני: אני לא עשיתי שום ביזנס ואני לא אוהב לא את השאה ולא את חומייני, מצדי ששניהם ילכו לכל הרוחות, המלחמה ביניהם היא לא יותר מאשר קרב בין שני גנגסטרים, אחד הגן על הקפיטליזם החילוני והשני על האושר של המסגד המוסלמי. ההמון אכל חרא אצל השאה וימשיך לאכול עוד יותר חרא אצל חומייני.
מעריצה: קאנאס, יש די צדק במה שהוא אומר.
קאנאס: את נגדי?
מעריצה: מה פתאום!
קאנאס: אז תני לי מהר נשיקה!
(המעריצה מתנשקת עם קאנאס ארוכות, המלצרית ההולנדית מביאה את המשקאות, מתחילים לשתות).
קאנאס: (לאחר שגמר להתנשק באופן הפגנתי) ואני אומר לך (הכוונה אלי), בתור ישראלי ששדד את האדמות של הערבים עליך לדעת שחומייני כן בסדר. לפחות הוא רוצח את כל הסוכנים של הסאבאק ואני חוזר ואומר יחי האייטולה חומייני.
אני: אבל קאנאס, לפני עשר שנים צעקת יחי המשמרות האדומים, אחר־כך יחי הווייטקונג. טוב נניח שאני מבין שתמכת בהם כיון שהיו שמאלנים רדיקאלים, אבל חומייני? הוא איש דת! סלח לי, אבל אתה חי בפאראדוקסים!
קאנאס: אז מה? סוד הקיום האנושי הוא הפאראדוקס!
(לשולחננו מתקרב סטן ופונה אלי).
סטן: אני הולך. אין לי יותר כוח. שילמתי עבור כולם ואמרתי ללואיז שככל שתשתו הלאה ז’אק, פייר ואתה, זה יהיה על חשבוני, אני רוצה ללכת ברגל לחלום ולחשוב, לחשוב ולחלום, סְטוֹלָאט!
(וסטן יוצא לו)
אני: מישהו מכם ראה את קיליצ’י?
מעריץ: לא, אבל שמעתי שהוא גוסס ב“סַלְפְּטֶרְיִיר”.
אני: אני רוצה ללכת לבקר אותו ואני פוחד, פוחד מהמוות. לא פחדתי להיות חייל ולאחוז נשק ביד ולירות, לא פחדתי אפילו מהמלחמה כשם שאני פוחד ללכת לראות אדם קרוב לליבי גוסס מסרטן.
קאנאס: תגיד את האמת, כשהיית חייל רצחת?
אני: במלחמה לא רוצחים!
קאנאס: אז מה, משחקים פינג־פונג? חה חה חה, שמעתם אותו, במלחמה לא רוצחים…
אני: במלחמה האדם מתפקד במימד אחר לגמרי. מה שאתם קוראים לו רצח, מקבל שם פירוש שונה לחלוטין.
(לשולחננו מתקרב צעיר די שתוי).
הצעיר: אני רוצה לשבת לידכם.
קאנאס: אם כך עליך להזמין שני בקבוקי בורדו.
הצעיר: ברצון! (הוא הולך לבאר להביא את הבקבוקים).
קאנאס: אני מכיר אותו, זה שחצן לא קטן.
(הצעיר חוזר עם הבקבוקים).
קאנאס: עכשיו תשב בשקט ואל תנסה להתחכם, אם אנחנו מרשים לך לשבת על־ידנו, זה לא בגלל היין שלך שקנה את חרותנו.
(פותחים את הבקבוקים החדשים ושותים).
קאנאס: פעם, באלכסנדריה, כשהייתי צעיר ועדיין למדתי ציור, בא אלינו לבית־הספר סוחר ממולח ואסף את כל התלמידים והמורים ונשא באזנינו הרצאה. ובכן הוא הציע לנו להתחלק לכמה קבוצות ועל כל קבוצה הטיל לצייר רפרודוקציות של ציירים מפורסמים והבטיח לנו כסף רב. כדרכי הפכתי מיד לראש קבוצה ואני בחרתי לעצמי את רמבראנדט.
מעריצה: ושאר הקבוצות?
קאנאס: רפאל, מנוולת, רפאל, ז’יוטו, ורמר, הולבין, דירֶר, ואן־גוך ועוד שמות אחרים ששכחתי. שנתיים עבדנו בשבילו, כל בית־הספר שלנו באלכסנדריה, וחיינו כמו מלכים. אני משוכנע שהוא היה מוכר את העבודות שלנו כציורים מקורים לכל מיני שיחים מטומטמים וסוחרי עבדים מושחתים, תארו לעצמכם, היה בינינו צייר זקן שטען כי הוא מסוגל אפילו לנחש מה ואן־גוך אכל בשעה שהיה עובד על בד מסוים.
הצעיר: לואן־גוך לא היתה פרוטה ובדרך־כלל מת מרעב.
קאנאס: אמרתי לך לשתוק! הזמנת אותנו לשתות כיוון שרצית לשבת לידנו ועל כך אנו מודים לך, אבל את הגיגיך המטומטמים שמור לעצמך.
הצעיר: (שתוי ומתנדנד) אני אהיה צייר יותר טוב מואן־גוך.
מעריצה: ולבסוף תחתוך לעצמך גם את האוזן השניה.
הצעיר: מה יש, כיום ניתן להרכיב אוזניים מפלאסטיק.
קאנאס: הוא לא עד כדי כך שתוי הפרחח הזה. יום אחד עוד ימכור לנו חולצות בגאלרי לאפאייט. (ז’אק ופייר מתקרבים אלינו ומתיישבים לא רחוק מאיתנו, ז’אק שמע את ההערה האחרונה של קאנאס).
ז’אק: אבל אני שתוי, קאנאס, אני שתוי.
קאנאס: רק זה היה חסר לנו.
ז’אק: קאנאס, קאנאס, אתה אוכל את הבשׂר שלי ואתה שותה את הדם שלי כל יום בכנסיה, אתה אנטישמי אמיתי.
קאנאס: אני לא הולך לכנסיה ז’אק!
ז’אק: אבל אתה אנטישמי, כן, קאנאס, אתה אנטישמי, אתה והמשפחה שלך אוכלים את הבשר שלי ושותים את הדם שלי כל יום ראשון בכנסיה
קאנאס: עזוב את המשפחה שלי אחרת אשבור לך את העצמות
ז’אק: אז בוא! תכה! אני רגיל שאתם מכים אותי! אבל אני אדפוק את כולכם! הציור שלי ינצח את חוסר הכשרון שלכם!
קאנאס: (קם) דיי! (המעריצים מונעים מקאנאס להתנפל על ז’אק)
ז’אק: בוא! הרוג אותי כשם שרצחתם את ישו ואחר-כך האשמתם אותנו! בוא, יווני בעל נשמה רומאית, גם לפני אלפיים שנה נפגשנו בגולגותא!
קמתי מהשולחן כשרגלי כושלות מרוב שתיה אך מוחי צלול להפליא. ניגשתי לז’אק ולפייר וביקשתי מהם שנסתלק לנו למקום אחר. השעה היתה חמש או שש לפנות בוקר בחוץ היו השמים בהירים ואור היום שלט בכיפה, היינו כולנו ספוגי אלכוהול והיתה בינינו אחווה אמיתית. מבלי שנבין מנין צץ, הצטרף לחבורתנו בחור פרואני בשם רודולפו שטען כי הוא סופר ומעריץ גדול של ג’יימס ג’ויס, אך בניגוד ל“יוליסס”, לא הלכנו לבית-זונות, אבל על ספסל אחד, מול ה“רון פוּאַנט”, מצאנו זונה, התיישבנו לידה והתחלנו לשׂוחח עימה.
-
כך במקור – הדיאלוג שמופיע פעמיים. הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.