לפנים בוויען עת אשר יושביה היו חכמים כלם וידעו נאמנה כי כאשר מגרגירי חול ועפר יוסד הר תלול כן מאגורות אחדות – הון ועשר, אז בעת אשר בית הבאֶרזע היה קטן ומסחרו גדול וכקסם היה בו להפוך את באי שעריו מדלים ורקים לעשירים ופוחזים, מן הולכי יחף ומחבקי אשפתות לנוסעי בכרכרות בחבוק ידים, מן חסידים מאמינים מאריכים בעליונים ומקצרים בתחתונים למשכילים מאמינים בתחתונים ומכחשים בעליונים, כאלה וכאלה פלאים והפכים נולדו יום יום במקדש הכסף ההוא, בימים הטובים האלה יצא הכסף מדלתות בית הבאֶרזע ויהי כאבק פורח אל כל רחובות העיר ויבא בעיני אלה אשר לא ראוהו ויכו בעורון וישתגעו ויתהוללו, ויבא עד כל בתי משחק ושיר וזמר ומחולות, ויראה בכל הדרו בכל רחובות קריה ויפרץ גם עד בתי המאכל והמשתה אשר על שעריהם כתובים באותות גדולים ונוראים, אותות מפיקים מורא ופחד ולפעמים גם געל נפש בעיני בני יעקב אשר בבית הבאֶרזע התהפכו, באותות מרבעים שחור על גבי לבן או לבן על גבי שחור המלה האיומה כשר, גם שמה נתעה הכסף בימים ההמה, אף כי רב כהניו מרחוק ברחו מן הכשר והדומה לו, ולרגלי הכסף באו שמה גם אוהביו הנאמנים, מבקשי פניו הנהנים מזיו אורו, וימלאו הבתים האלה תמיד מפה לפה רוכלים ורוכלות אשר כילק פרשו על כל עבר ופנה למצוא קונים להם. ובני וויען טובי הלב אשר זה פתגמם מאז,,לחיות ולהחיות" לא דחו בשתי ידים את הרוכל או הרוכלת (ומה גם אם היא צעירה ויפה) אם תגיש להם פוזמקאות או מסרק בעת אשר העלה המזלג נתח בשר, ולא חדלו מהתעסק באכילה בכל לבם למען קים מצות לחיות ויקנו מכל הבא בידם גם אם אין חפץ להם כמקנת כספם רק למען קים מצות להחיות. כי אמנם מבלי כל שאלות ותשובות בשאלות החיים, מבלי כל ריב ונאצה, מבלי כל בעלי אסופות אשר בהמון ישמע קולם ובחוץ ישתקשקו בקוראי מלחמה ועל פיהם כאש צרבת “שאלת הפועלים” “שאלת החיים” ועוד שאלות כאלה אשר במענה אחד נוכל להשיב עליהם “עבדים היינו ועבדים הננו ובעבדותנו נאבד, כי על כן נטה אזן לכל מרים קולו בשאון ונכוף ראשונו לכל אשר ידע לשים בעקבנו פח, ואם ישמיע איש במרום קולו ויקרא חרב חרב על העריצים נמהר ונאמר: ישר אתה, צדיק אתה וחפשנו בידך נתן, לכה נהג אותנו!” והוא ינהג אותנו כצאן מרעיתו ואף הוא את חלבנו יאכל… ויראנו פלאות כי אין בין עריץ בן עריץ לעריץ בן עבד אלא יחש משפחות לבד, וביום שיתמנה איש פרנס על הצבור תהיה פתאום בטנו רחבה (ישימו נא הרופאים לבם לדבר הזה…) ובעיר וויען נפתרו השאלות האלה בטרם אשר נשאלו, בלי כל שאון ורעש, בלי כל קורא בחזקה: חפש! בלי כל מצליח את בני האדם בגרונו, כי אם טוב לב בני וויען (ואולי עוד הרבה יתר טוב הארץ והשבע אשר היה בה בימים ההמה) נתן בלבם החפץ ובפיהם הפתגם “לחיות ולהחיות” והוא הרים את העובדים האובדים מאשפות ויתן להם לחם ובשר ושכר וחלב לשבע וישבעו וירם לבם ויהיו כאדונים לאדוניהם וירכבו על ראש נותני לחמם ולא ידעו עוד שבעה בהרבותם במחיר עמלם ובהצעירם את עבודתם על אחת שבע, ולא יפחדו פן יחסר לחמם כאשר תקצר נפש אדונם בעמלו, כי בית מועד לכל מבקש עשר היה בעיר ושמה בא ויטבל במי זהב ויצא ויהי לאיש אוצרות… בימים הטובים ההמה היה טוב לכלם, אך אחרי אשר בא השבר הגדול ונפלו ונשברו אדירי הכסף נוקשו ונלכדו הנמשכים אחריהם והנשענים עליהם והעובדים את עבודתם, ויבקשו מפלט להם אלה בגלי הנהר מתחת ואלה ממעל על האניה, אלה בידיהם, אשר שמו קץ לחייהם ואלה ברגליהם אשר נשאום מרחיק לגור, בעת ההיא אשר גם מחיר השטרות היותר טובים ירד למחצה לשליש ולרביע אז ירד גם פתגם וויען משאתו ורק החצי נשאר לפלטה, רק לחיות נשמע מני אז מכל עברים. ואחרי כי לשאת צרור מרכלת היא מלאכה שאינה חכמה ולא דרוש לה כסף רב, לכן שמו רבים את פניהם למקור מחיה זה ויפרשו כילק על כל בתי המאכל והמשתה וירבו המוכרים על הקונים עד כי היו למשא, והבאים שמה התמרמרו מאד על בעל בית המשתה על כי יתן להם לבא לביתו להפריע מנוחת הבאים. ומי יודע אם לא שמע בקולם לולא קמנו אחוזת מרעי ואני להפריע עצתם. ומנגדינו לא אבו סלוח לנו על הדבר הזה ויקראו להשלחן אשר אליו ישבנו תמיד “מושב אנשי החסד”! ואחרי כי קצרה ידנו לעשות בהם נקמות ולקנות מכל רוכל לכן היה הדבר עלינו למשא כפלים, וכמעט יראנו מהביט אל שלחן אחד בגשת אליו רוכל או רוכלות, וגמרנו אמר להיות חומה רק על הילדים, הקטנים או על הזקנות.

– פני לכי לך אל שלחן אנשי החסד – שמעתי פעם אחת יוצא מפי המתלוצץ הנודע בבית המשתה.

– חכי עוד שתים שלש שנים ואז תמצאי שכר רב בלי עמל גדול כזה –

בשמעי הדברים האלה יוצאים מפי זנב–אריות הנודע למדבר נבלה, הבינותי כי אל נערה קטנה ידבר, על כן נשאתי עיני לראות מי היא אשר היתה מטרה לחצי נבלותו, וכרגע מהרה הרוכלת, נערה קטנה כבת שלש עשרה שנה יפה כלבנה בראותה פני ותגש אלי ותתבונן בי. פלצות אחזתני אחר אשר התבוננתי בה כי הכרתי את בת בעל הבית אשר בביתו גרתי לפני שנים אחדות גם הילדה הכירה אותי ופניה נהפכו ללהבים.

– אי זה הדרך באת הנה, מלכה, ומה מעשך פה? – שאלתי אותה, אף כי שאלה נבערה היתה, הן עיני ראו זאת, אך לא מצאתי מלים אחרות לדבר עמה.

– הלא יראה אדוני – ענתה ומנוחה שבה ותפרש כפיה על פניה כרגע.

– אבל מה לך לשאת צרור על שכמך? –

– האם ייטב לי לבקש נדבות כאשר עשיתי עד הנה למען החיות נפשי ונפש המרצח האמלל? –

– מה תדברי? – קראתי בשממון ורגע עלתה מחשבה על לבי פן משגעת היא.

– ומה אדבר לאדוני? הן בלי ספק ידע אדוני כי עלי להחיות את נפשי, ונפש אחי בעמל כפי, ואבקש נדבות עד הנה ועתה כאשר מצאה ידי שלשה שקל כסף קניתי לי הצרור הזה וקויתי להטיב לי, אבל הסכלתי כי נקל למצוא נדבת יד ממכור דבר – מה והאנשים ילעגו לי –

– ואביך מה הוא? האם…

אבי מת זה שנה – קראה הנערה ועצמותיה רעדו מעט. ואני אם כי נעויתי משמוע זאת בכל זאת התאמצתי ושאלתי עוד: ואמך? – עתה נפתחו ארבות עיניה ותבך מבלי דבר דבר, לא אצתי בה לדבר, אך אחרי רגעים אחדים התעוררה ותאמר: זכור אזכור עוד כי אבי ואמי כבדו מאד את אדוני לכן אשפוך שיחי לפניו, כי אראה כי מעיני אדוני נצפנו כל הקורות את ביתינו, זמן לא רב אחרי אשר עזב אדוני את ביתנו מכר אבי את בית המסחור ויעש מסחר אחר אשר לא ידעתי אז מה הוא ואחרי ירחים אחדים קנה בית גדול ויפה מאד במגרש העיר לא רחוק מגן המלך ובו חדרים גדולים ויפים וכלי בית יקרים וכלי כסף וזהב ומלבושים יקרים ונהי כרוזנים. לוא ראה אדוני את כל הכלים והבגדים היפים ההם, לא כמו אז בעת אשר גר אדוני בחדר בביתנו! וכל רעותי קנאו בי, אך בבקר אחד הקיצותי ואראה שמה ושערוריה בבית, שופטים ושוטרים עם אנשים רבים שמו חותם על כל הכלים וארגז הכסף. ובלילה ההוא הקיצותי לקול רעם אשר הורה אבי כדור מות אל לבו וימת. ואחרי ימים אחדים בקשה אמי מעון צר בעיר, רק שני חדרים אחד גדול ואחד קטן לקחה ואת כל כלינו לא לקחה עמה ונשב יחד אמנו ואני ושני אחי במעון ההוא, ולא הוספנו עוד לאכול מעדנים וללבוש בגדים יקרים, כי אמי מכרה כל אלה וגם בגדיה, וכאשר בקשנו פעם אחת מגדנות ממנה אמרה: תנו בני תודה לה' כי עוד לא אזל הלחם מכלינו, המורים לא באו עוד אלי כבתחלה ואלך אל בית הספר אשר להעם ואמי הלכה כפעם בפעם אל אשר הלכה ותעזב את אחי הקטן בן שלש שנים למשמרת בידי אחי הגדול כבן עשר שנים, כה עשתה יום יום ולא קרה כל רע, אך ביום אחד קרנו האסון, כי אחי הגדול בהשתעשעו את הקטן שם אותו בין שני החלונות אשר מבית ואשר מחוץ ויסגרהו ולא נתנהו צאת. הילד הכה בידיו ויצעק כי יפתח לו את החלון והנער שחק לו עד אשר אמץ הילד כל כחו ויהדוף את החלון אשר לחוץ ויפול עם החלון מעל היציע השלישי – – מקול בכיה נאלמה דם רגעים אחדים ואחרי כן הוסיפה: לוא ראה אדוני את הילד, יפה היה כלבנה וטוב לב מאד ואני אהבתיו בכל נפשי, מי יתן מותי אני תחתיו, כן, מי יתן ומתי אני והוא עודנו חי, ילד כמהו לא יהי עוד בארץ – דבריה נגעו עד לב היושבים אל השלחן ואחד מהם שם אל הילדה פניו ויבקש לשאל אותה דבר, אך היא הסבה פניה ותאמר אלי: לך אדון אספר: ואחרי מות הילד הובלה אמי אל בית הסהר והשופטים חרצו משפטה להאסר ששה ירחים על אשר לא שמרה את הילד, ומושיע לא היה לנו אז, לוא זכרתי את אדוני כי אז הלכתי אליו, אך מה אדבר לוא גם זכרתי לא ידעתי איפו אבקשנו, אשה אחת הובילתני אל הרב ויענה לה כי ידו קצרה מעשות דבר למעני כי לא בני עיר הזאת אנחנו, בתחלה נתנו לנו השכנות לאכול ואחרי כן חדלו גם הנה, וכאשר רעבתי הלכתי אל הרחוב ואושיט ידי ויתנו לי העוברים אגורה ושתים, ואחי מאן לעשות כזאת, כי בצאתו החוצה סבוהו הנערים ויקראו לו מרצח מרצח ובאשר נשך בקצפו באזן נער אחד אשר חרפהו, הכוהו מאד ויירא לצאת החוצה, וכאשר אומר אליו כי יעשה כזאת יתקצף מאד וילטוש בעיניו עד כי אירא מפניו, וכאשר החילותי לאסוף נדבות לקחתנו אשה זקנה ותקח הכסף מידי ותתן לנו לחם, וזה שלשה ימים החלה לשלוח אותי למכור מרכולת…

לא לענג נפש היה לי לשמוע עוד את דבריה אשר פוצצוני ונתן כלנו יחד מתנת יד ונבטיחנה כי נוסיף לעשות זאת כפעם בפעם, אך רק כשנים או שלשה שבועות ראיתיה עוד ובימים האלה שנו פניה מאד, כמו שלש שנים עברו עליה בשלשת השבועות האלה, לא יגון ולא ילדות אף לא תם וחנינה נראו עוד על פניה, כי אם בהשקט ובטחה נגשה אל הקונים ותדבר לפעמים עזות ושם הרוכלת הקטנה כבר נודע בבית המשתה. ומני אז נעלמה ולא הוספתי לראות עוד פניה ימים רבים. אך זה לפני ימים אחדים בלכתי ברחוב נמשכו עיני על שוטר מבית המשפט אשר נהג בידו נערה אשר הוד פניה נהפכו למשחית, וכל הליכותיה ותנועותיה לא משכו אחריה לב ראיה, בקשתי להרחיב צעדי ולסור מפניה כי הכרתי בה את הרוכלת הקטנה, אולם היא הסבה פניה פתאום ותקרא אלי: עוד לא שמעת אחרית ספורי: אמי הכתה בשגעון בבית המשפט ואחי שבר עצמות נער אשר התל בו והנהו כעת בבית האסירים ואני… כלנו חללי חרב המשפט! השוטר אשר סחבה הלאה שחק בקול, אבל אני לא שחקתי ואדמה כי גם הקוראים לא ימלאו שחוק פיהם.