לפנים בוויען עת אשר יושביה היו חכמים כלם וידעו נאמנה כי כאשר מגרגירי חול ועפר יוסד הר תלול כן מאגורות אחדות – הון ועשר, אז בעת אשר בית הבאֶרזע היה קטן ומסחרו גדול וכקסם היה בו להפוך את באי שעריו מדלים ורקים לעשירים ופוחזים, מן הולכי יחף ומחבקי אשפתות לנוסעי בכרכרות בחבוק ידים, מן חסידים מאמינים מאריכים בעליונים ומקצרים בתחתונים למשכילים מאמינים בתחתונים ומכחשים בעליונים, כאלה וכאלה פלאים והפכים נולדו יום יום במקדש הכסף ההוא, בימים הטובים האלה יצא הכסף מדלתות בית הבאֶרזע ויהי כאבק פורח אל כל רחובות העיר ויבא בעיני אלה אשר לא ראוהו ויכו בעורון וישתגעו ויתהוללו, ויבא עד כל בתי משחק ושיר וזמר ומחולות, ויראה בכל הדרו בכל רחובות קריה ויפרץ גם עד בתי המאכל והמשתה אשר על שעריהם כתובים באותות גדולים ונוראים, אותות מפיקים מורא ופחד ולפעמים גם געל נפש בעיני בני יעקב אשר בבית הבאֶרזע התהפכו, באותות מרבעים שחור על גבי לבן או לבן על גבי שחור המלה האיומה כשר, גם שמה נתעה הכסף בימים ההמה, אף כי רב כהניו מרחוק ברחו מן הכשר והדומה לו, ולרגלי הכסף באו שמה גם אוהביו הנאמנים, מבקשי פניו הנהנים מזיו אורו, וימלאו הבתים האלה תמיד מפה לפה רוכלים ורוכלות אשר כילק פרשו על כל עבר ופנה למצוא קונים להם. ובני וויען טובי הלב אשר זה פתגמם מאז,,לחיות ולהחיות" לא דחו בשתי ידים את הרוכל או הרוכלת (ומה גם אם היא צעירה ויפה) אם תגיש להם פוזמקאות או מסרק בעת אשר העלה המזלג נתח בשר, ולא חדלו מהתעסק באכילה בכל לבם למען קים מצות לחיות ויקנו מכל הבא בידם גם אם אין חפץ להם כמקנת כספם רק למען קים מצות להחיות. כי אמנם מבלי כל שאלות ותשובות בשאלות החיים, מבלי כל ריב ונאצה, מבלי כל בעלי אסופות אשר בהמון ישמע קולם ובחוץ ישתקשקו בקוראי מלחמה ועל פיהם כאש צרבת “שאלת הפועלים” “שאלת החיים” ועוד שאלות כאלה אשר במענה אחד נוכל להשיב עליהם “עבדים היינו ועבדים הננו ובעבדותנו נאבד, כי על כן נטה אזן לכל מרים קולו בשאון ונכוף ראשונו לכל אשר ידע לשים בעקבנו פח, ואם ישמיע איש במרום קולו ויקרא חרב חרב על העריצים נמהר ונאמר: ישר אתה, צדיק אתה וחפשנו בידך נתן, לכה נהג אותנו!” והוא ינהג אותנו כצאן מרעיתו ואף הוא את חלבנו יאכל… ויראנו פלאות כי אין בין עריץ בן עריץ לעריץ בן עבד אלא יחש משפחות לבד, וביום שיתמנה איש פרנס על הצבור תהיה פתאום בטנו רחבה (ישימו נא הרופאים לבם לדבר הזה…) ובעיר וויען נפתרו השאלות האלה בטרם אשר נשאלו, בלי כל שאון ורעש, בלי כל קורא בחזקה: חפש! בלי כל מצליח את בני האדם בגרונו, כי אם טוב לב בני וויען (ואולי עוד הרבה יתר טוב הארץ והשבע אשר היה בה בימים ההמה) נתן בלבם החפץ ובפיהם הפתגם “לחיות ולהחיות” והוא הרים את העובדים האובדים מאשפות ויתן להם לחם ובשר ושכר וחלב לשבע וישבעו וירם לבם ויהיו כאדונים לאדוניהם וירכבו על ראש נותני לחמם ולא ידעו עוד שבעה בהרבותם במחיר עמלם ובהצעירם את עבודתם על אחת שבע, ולא יפחדו פן יחסר לחמם כאשר תקצר נפש אדונם בעמלו, כי בית מועד לכל מבקש עשר היה בעיר ושמה בא ויטבל במי זהב ויצא ויהי לאיש אוצרות… בימים הטובים ההמה היה טוב לכלם, אך אחרי אשר בא השבר הגדול ונפלו ונשברו אדירי הכסף נוקשו ונלכדו הנמשכים אחריהם והנשענים עליהם והעובדים את עבודתם, ויבקשו מפלט להם אלה בגלי הנהר מתחת ואלה ממעל על האניה, אלה בידיהם, אשר שמו קץ לחייהם ואלה ברגליהם אשר נשאום מרחיק לגור, בעת ההיא אשר גם מחיר השטרות היותר טובים ירד למחצה לשליש ולרביע אז ירד גם פתגם וויען משאתו ורק החצי נשאר לפלטה, רק לחיות נשמע מני אז מכל עברים. ואחרי כי לשאת צרור מרכלת היא מלאכה שאינה חכמה ולא דרוש לה כסף רב, לכן שמו רבים את פניהם למקור מחיה זה ויפרשו כילק על כל בתי המאכל והמשתה וירבו המוכרים על הקונים עד כי היו למשא, והבאים שמה התמרמרו מאד על בעל בית המשתה על כי יתן להם לבא לביתו להפריע מנוחת הבאים. ומי יודע אם לא שמע בקולם לולא קמנו אחוזת מרעי ואני להפריע עצתם. ומנגדינו לא אבו סלוח לנו על הדבר הזה ויקראו להשלחן אשר אליו ישבנו תמיד “מושב אנשי החסד”! ואחרי כי קצרה ידנו לעשות בהם נקמות ולקנות מכל רוכל לכן היה הדבר עלינו למשא כפלים, וכמעט יראנו מהביט אל שלחן אחד בגשת אליו רוכל או רוכלות, וגמרנו אמר להיות חומה רק על הילדים, הקטנים או על הזקנות.

– פני לכי לך אל שלחן אנשי החסד – שמעתי פעם אחת יוצא מפי המתלוצץ הנודע בבית המשתה.

– חכי עוד שתים שלש שנים ואז תמצאי שכר רב בלי עמל גדול כזה –

בשמעי הדברים האלה יוצאים מפי זנב–אריות הנודע למדבר נבלה, הבינותי כי אל נערה קטנה ידבר, על כן נשאתי עיני לראות מי היא אשר היתה מטרה לחצי נבלותו, וכרגע מהרה הרוכלת, נערה קטנה כבת שלש עשרה שנה יפה כלבנה בראותה פני ותגש אלי ותתבונן בי. פלצות אחזתני אחר אשר התבוננתי בה כי הכרתי את בת בעל הבית אשר בביתו גרתי לפני שנים אחדות גם הילדה הכירה אותי ופניה נהפכו ללהבים.

– אי זה הדרך באת הנה, מלכה, ומה מעשך פה? – שאלתי אותה, אף כי שאלה נבערה היתה, הן עיני ראו זאת, אך לא מצאתי מלים אחרות לדבר עמה.

– הלא יראה אדוני – ענתה ומנוחה שבה ותפרש כפיה על פניה כרגע.

– אבל מה לך לשאת צרור על שכמך? –

– האם ייטב לי לבקש נדבות כאשר עשיתי עד הנה למען החיות נפשי ונפש המרצח האמלל? –

– מה תדברי? – קראתי בשממון ורגע עלתה מחשבה על לבי פן משגעת היא.

– ומה אדבר לאדוני? הן בלי ספק ידע אדוני כי עלי להחיות את נפשי, ונפש אחי בעמל כפי, ואבקש נדבות עד הנה ועתה כאשר מצאה ידי שלשה שקל כסף קניתי לי הצרור הזה וקויתי להטיב לי, אבל הסכלתי כי נקל למצוא נדבת יד ממכור דבר – מה והאנשים ילעגו לי –

– ואביך מה הוא? האם…

אבי מת זה שנה – קראה הנערה ועצמותיה רעדו מעט. ואני אם כי נעויתי משמוע זאת בכל זאת התאמצתי ושאלתי עוד: ואמך? – עתה נפתחו ארבות עיניה ותבך מבלי דבר דבר, לא אצתי בה לדבר, אך אחרי רגעים אחדים התעוררה ותאמר: זכור אזכור עוד כי אבי ואמי כבדו מאד את אדוני לכן אשפוך שיחי לפניו, כי אראה כי מעיני אדוני נצפנו כל הקורות את ביתינו, זמן לא רב אחרי אשר עזב אדוני את ביתנו מכר אבי את בית המסחור ויעש מסחר אחר אשר לא ידעתי אז מה הוא ואחרי ירחים אחדים קנה בית גדול ויפה מאד במגרש העיר לא רחוק מגן המלך ובו חדרים גדולים ויפים וכלי בית יקרים וכלי כסף וזהב ומלבושים יקרים ונהי כרוזנים. לוא ראה אדוני את כל הכלים והבגדים היפים ההם, לא כמו אז בעת אשר גר אדוני בחדר בביתנו! וכל רעותי קנאו בי, אך בבקר אחד הקיצותי ואראה שמה ושערוריה בבית, שופטים ושוטרים עם אנשים רבים שמו חותם על כל הכלים וארגז הכסף. ובלילה ההוא הקיצותי לקול רעם אשר הורה אבי כדור מות אל לבו וימת. ואחרי ימים אחדים בקשה אמי מעון צר בעיר, רק שני חדרים אחד גדול ואחד קטן לקחה ואת כל כלינו לא לקחה עמה ונשב יחד אמנו ואני ושני אחי במעון ההוא, ולא הוספנו עוד לאכול מעדנים וללבוש בגדים יקרים, כי אמי מכרה כל אלה וגם בגדיה, וכאשר בקשנו פעם אחת מגדנות ממנה אמרה: תנו בני תודה לה' כי עוד לא אזל הלחם מכלינו, המורים לא באו עוד אלי כבתחלה ואלך אל בית הספר אשר להעם ואמי הלכה כפעם בפעם אל אשר הלכה ותעזב את אחי הקטן בן שלש שנים למשמרת בידי אחי הגדול כבן עשר שנים, כה עשתה יום יום ולא קרה כל רע, אך ביום אחד קרנו האסון, כי אחי הגדול בהשתעשעו את הקטן שם אותו בין שני החלונות אשר מבית ואשר מחוץ ויסגרהו ולא נתנהו צאת. הילד הכה בידיו ויצעק כי יפתח לו את החלון והנער שחק לו עד אשר אמץ הילד כל כחו ויהדוף את החלון אשר לחוץ ויפול עם החלון מעל היציע השלישי – – מקול בכיה נאלמה דם רגעים אחדים ואחרי כן הוסיפה: לוא ראה אדוני את הילד, יפה היה כלבנה וטוב לב מאד ואני אהבתיו בכל נפשי, מי יתן מותי אני תחתיו, כן, מי יתן ומתי אני והוא עודנו חי, ילד כמהו לא יהי עוד בארץ – דבריה נגעו עד לב היושבים אל השלחן ואחד מהם שם אל הילדה פניו ויבקש לשאל אותה דבר, אך היא הסבה פניה ותאמר אלי: לך אדון אספר: ואחרי מות הילד הובלה אמי אל בית הסהר והשופטים חרצו משפטה להאסר ששה ירחים על אשר לא שמרה את הילד, ומושיע לא היה לנו אז, לוא זכרתי את אדוני כי אז הלכתי אליו, אך מה אדבר לוא גם זכרתי לא ידעתי איפו אבקשנו, אשה אחת הובילתני אל הרב ויענה לה כי ידו קצרה מעשות דבר למעני כי לא בני עיר הזאת אנחנו, בתחלה נתנו לנו השכנות לאכול ואחרי כן חדלו גם הנה, וכאשר רעבתי הלכתי אל הרחוב ואושיט ידי ויתנו לי העוברים אגורה ושתים, ואחי מאן לעשות כזאת, כי בצאתו החוצה סבוהו הנערים ויקראו לו מרצח מרצח ובאשר נשך בקצפו באזן נער אחד אשר חרפהו, הכוהו מאד ויירא לצאת החוצה, וכאשר אומר אליו כי יעשה כזאת יתקצף מאד וילטוש בעיניו עד כי אירא מפניו, וכאשר החילותי לאסוף נדבות לקחתנו אשה זקנה ותקח הכסף מידי ותתן לנו לחם, וזה שלשה ימים החלה לשלוח אותי למכור מרכולת…

לא לענג נפש היה לי לשמוע עוד את דבריה אשר פוצצוני ונתן כלנו יחד מתנת יד ונבטיחנה כי נוסיף לעשות זאת כפעם בפעם, אך רק כשנים או שלשה שבועות ראיתיה עוד ובימים האלה שנו פניה מאד, כמו שלש שנים עברו עליה בשלשת השבועות האלה, לא יגון ולא ילדות אף לא תם וחנינה נראו עוד על פניה, כי אם בהשקט ובטחה נגשה אל הקונים ותדבר לפעמים עזות ושם הרוכלת הקטנה כבר נודע בבית המשתה. ומני אז נעלמה ולא הוספתי לראות עוד פניה ימים רבים. אך זה לפני ימים אחדים בלכתי ברחוב נמשכו עיני על שוטר מבית המשפט אשר נהג בידו נערה אשר הוד פניה נהפכו למשחית, וכל הליכותיה ותנועותיה לא משכו אחריה לב ראיה, בקשתי להרחיב צעדי ולסור מפניה כי הכרתי בה את הרוכלת הקטנה, אולם היא הסבה פניה פתאום ותקרא אלי: עוד לא שמעת אחרית ספורי: אמי הכתה בשגעון בבית המשפט ואחי שבר עצמות נער אשר התל בו והנהו כעת בבית האסירים ואני… כלנו חללי חרב המשפט! השוטר אשר סחבה הלאה שחק בקול, אבל אני לא שחקתי ואדמה כי גם הקוראים לא ימלאו שחוק פיהם.

אם אמנם הכל יודעים שאין כל חפץ לר' לקחיה גבאי בית הכנסת בעיר המפארה עמק־פתאים הממונה על גמילות חסדים ותלמוד תורה והכנסת כלה והלוית המת; אשר אליו אבות ידרשו כי יבחן את המלמדים לבניהם בתורה ויראת שמים ואת בניהם בתורה וחופה ומעשים טובים; אשר עיני כל בני העיר וגם אחיותיה מסביב אך לעצתו דמו וייחלו, הכל יודעים כי אין לו חפץ בעדותי שאעיד עליו כי הוא אמת ותורתו אמת ודברו נצב לעד לעולם כחומה בצורה וכסלע כבד וביראתו את אלהים ואמונתו את בני האדם, בכל זאת אהיה כעד ממהר להעיד בו כי כשלמה בשעתו פתח פיו באמרו: “רק הפתאים אפיקורסים המה, וכל אפיקורוס פתי הוא, יען כי לא ימצא חכם אשר יהיה אפיקורוס” – צדק מאד בדבריו, וכל האפיקורסים ומכחשי בנפלאות ישמעו ויבושו, כי נפלאות לאין חקר נעשו זה לא כביר בעיר עמק פתאים מקום מלדת רבי לקחיה, כי על כן המו ורעשו יושביה וכפרץ מים פרצו ועברו בכל חוצות העיר, כי על כן קראו גם אספה בלילה, גם צום גזרו, וגם ענו בצום נפשם העניים בעיר אשר המה היו רב בנין ורוב מנין, ואם לא אך כסיל ובער יעיז פניו לכחש בנפלאות אחרי כי בימינו נעשו? ואמנם נפלאות ונוראות אשר לא קוו יושבי העיר כי בעיניהם יראו כמהן וכל איש לא יאמין כמעט למשמע אזניו כי נוראות ונפלאות כאלה תעשינה ומוסדות ארץ לא תרפינה ולא תתפוצץ לרסיסים והשלשלת אשר עליה תלוים השמש והירח וכל צבא המרום במרום לא תנתק כפתיל נעורת והמה ינועו ויתעו ומבלי מצא מנוח יעלו בתהו ויאבדו, ונפש רבי לקחיה המקבל מכס מהנרות יראה ושש לבו, כי יאלצו בני עירו להעלות נר בצהרים, ולפרחח תהי תקוה לכתוב במכתבי העתים לבני ישראל כי בעיר פלונית אלמונית עלתה נר ההשכלה ואין חפץ להם עוד בכל נר, לא יאמין איש כי נפלאות כאלה תעשינה והארץ לא תשוב לתהו ובהו ותבא תקות המקוים ליום אשר כיס אחד יהיה לכל בני האדם, נפלאות! צר לי כי אין מלה אחרת בלשוני להביע את הדבר כמו: אשת זנביה בן הרב ברחה עם בנה; הרב הגאון ברח אף הוא ונעשה נס בתוך נס כי לא עמה ברח ובכן נתפש והיא נמלטה; לקחיה ראש העיר הובא אל בית הכלא ואתו נלוו עוד אחדים והעיר היתה לחרדת אלהים, כל אלה קרו ונעשו בעיר המפארה ההיא זה ימים לא כבירים, ונפלאות מעל נפלאות נעשו כי לא נודע הדבר באחד מכתה“ע העברים ואם אמנם זאת מודעת כבר כי לא נמצא בעיר אחד מהשועלים הקטנים המחבלים כרם ה' צבאות הממהרים להניע בזנבהם על כל צרה שלא תבא ומשמיעים קול לאחד מעלי העתים להרגיז אזן שומעת עד קצוי ארץ, ואם ישרף בית המרחץ באיישעשאק יראו יושבי צינצינאטי באמעריקא את השרפה, ואם יכה על הלחי משגיח הישיבה בוואלאזין את אחד מבני הישיבה על כי ענו בו כי ראה את השחר, ישמע הקול ההוא עד אלגיר ומאראקא, מודעת זאת אשר בעיר המהוללה ההיא לא נמצאו שועלים קטנים כאלה, כי רק שלשה מטיבי צעד בה הלא המה הרב הגאון אב”ד דמתא אשר שלח זיקוקין דנורא ליער הלבנון ולא איש כמהו יגלה סוד הנעשה בעיר ומה גם אם ידיו לנחושתים הוגשו. השני יקטן המלמד אשר אף הוא הניף ידו לפעמים לשלוח דברו על פני חוץ, אך רק לעשות נקמות במפירי תורה ולגלות קלון האפיקורסים ברבים הרים ידו, ולא הוא יגלה ערות העיר. והשלישי הכי נכבד הלא הוא הבחור הנעלה בר אבהן ובר אוריין פרחח בן לקחיה, אבל הוא אך לתורת רבו הרב הגאון נתן תוצאות ויזרח אותה על פני כל מכתב עתי אשר מקום פנוי היה לו למען סחורה יקרה כזאת. ומי זה יערב לבו עוד אחרי שלשת האדירים האלה לגשת אל מו“ל עברי כי יקבל את דברו? הן בעלי מכתבי העתים יבקשו עדות על החדש מקרב יבא מפי שלשת האדירים האלה, והמה חלילה להם מתת לזר לבא בגבולם, אשר על כן נשתתק הדבר ולא נאמר בשום מכתב עתי, ורק בחמלת ה' עלינו שלח לנו גואל ומשמיע אשר גלה לי את הדבר, ואני אודיענו לקרוב ולרחוק, הגואל הזה הוא ניהו החסיד האמיתי רבי זנאי בן זנאי, אשר נלאה נשוא רבות אשתו אשר הציקה לו באמרי פיה זה שלשים שנה ויבחר למושב לו את ארץ הקדושה תוב”ב, אשר שם אסור לשבת בלא חלוקה ובלא אשה, ובלי ספק תמצא גם לו שמה נערה שנתפתתה להיות לעזר כנגדו למען – קידוש והבדלה. ויהי בחצי הדרך בעיר וויען ראה פתאום ארץ ישראל לפניו, כי פוזמקאות לבנות על הרגלים ואזורי משי על הירכים ומכסות ראש עם זנבות שועלים יורדות עד העינים ראה עין בעין וכל אלה הן יתנו צלם אלהים להולכי לשוח ברחוב גרש–מלח ובחוצות העוגן הקטן והעוגן הגדול, ולא יתנו עליהם חומרי מקום שהלכו משם, והרשות נתינה גם לו להתלבש בצלם אלהים, וגם בתולות מתפתתות – לקדוש והבדלה ראה. והרי אין לך ארץ ישראל טובה מעיר וויען, והוא לא ידע כי אך רוח הטומאה התלבש בלבוש קדוש וכיון שנתיישב בוויען הלך אף הוא בעצת רשעים וכיון שהלך עמד וכיון שעמד ישב אחרי כן בבית האסורים על אשר עבר על חדר“ג ויקח לו אשה על אשתו, וכיון שעבר על חדר”ג, ושנה נעשה לו כהיתר ויגלה גם סוד כמוס עמו את אשר קרה בעירו ועל דא וודאי יבכו בני עמק–פתאים על הנסים והנפלאות ויילילו: איכה נהפך סודנו לאחר?!

התהוללו והתגעשו כל בני העיר מקטן ועד גדול, בחור ובתולה וירוצו וידחקו איש את רעהו ואשה את רעותה, הפרושים את העגונות, והמלמדים את הנכריות השואבות מים, הבחורים שלא טעמו טעם חטא בצד ובכתף הדפו את הבתולות אשר כל כבודן פנימה, והשקץ הגדיל המבוכה בקראו בקולות מוזרים ובמרטו בשר אחד בני הישיבה מאחוריו או בתתו מכשול בין רגלי אחד המלמדים ויכשל ויפול ובנפלו נפלו עמו על ימין ועל שמאל ותרב הצעקה ותגדל המהומה. ועוד לא יסוף ההמון ועוד ירוץ בכל כחו וכל אחד יתחרה להיות מהראשונים.

– כבר תפשוהו – נשמע קול וכל הרצים המבהלים והדחופים עמדו פתאם כמו נד ועל פני כלם נראו אותות תוחלת נכזבה כי לא הצליח בידם להיות התופשים.

– שקר בפיו – ענה קול אחר, וההמון שב להשתולל והתהולל כבתחלה זמן כביר, עד אשר נשמע קול הנודע לכל בני העיר הלא הוא קול גבריאל השמש אשר משכמו ומעלה גבוה היה מכל בני העיר, אשר קרא בחיל: שובו לבתיכם כי כבר נתפש והובא העירה מעבר השני – קול תלונה נשמע יוצא מפתחי פי כל האספה כמו בגדו בהם בגד.

– מקרניו לקחו אותם או כבר נפלו על הארץ? – שאל אחד הפרושים.

– לא! המה כבר נתגלגלו ונסחבו על הארץ והטבעו בבץ – ענה השמש.

– שלשה ימי צום יגזרו על בני העיר – קרא אחד ביגון.

– עם הארץ! הלא אך לספר תורה אם תפול יצומו שלשה ימים ולא לתפילין –

– בור דאורייתא! לספר תורה יצומו ארבעים יום ולתפילין שלשה.

– ומה יעשו את האיל? –

– אותו ישלחו לעבוד עבודת הצבא –

– לא! זכות אבותיו תעמוד לו ותצילנו אך ישא עונש –

– לאלה אשר אבות להם יש זכות וליתומים אין זכות – קולות שונים כאלה נשמעו בין האספה עד אשר החלו לאט לאט לסגת אחור וקול קורא: נלכה אל בית הכנסת בלי ספק תהיה שם אספה – וכאיש אחד חברים שמעו בקול הקורא ואל בית הכנסת שמו פעמיהם.

ושם ישבו כבר כסאות למשפט שבעה טובי העיר, וגם רבי זנביה בתוכם, הוא רבי זנביה הנודע בתמימותו ויראתו את אלהים מאין כמהו, הוא זנביה אשר מעודו לא חס על כבודו מפני כבוד בוראו, ויתנסה בעשרה נסיונות בטרם אשר הוכיח לו ה' אשה. ויהי כאשר נקרא אל בית הכלה לחג המצות אל עיר קטלוניה ויגש אל אחד הבתים ויעש על הקיר כאשר יעשו הכלבים ויסר אחרי כן אל אדוני הבית ההוא ויתן לו חמש אגורות.

– מה לי ולחמש האגורות? – שאלהו בעל הבית בתמהון.

– הנה שלומים כי שחתי את קיר ביתך – ענה זנביה.

– ז… כמוך יכול להביא מבול לעולם ובלי ספק השחת בקירות ביתי הרבה יתר – ענה בעל הבית אשר היה נודע לאיש אשר לא ביראי אלהים חלקו, ובהודע הדבר בעיר בושה הכלה מהיות אשה לו וישב בבשת פנים הביתה והוא עודנו יראת שדי לא יעזוב. ויהי היום ויבא שנית בברית התנאים, כי ראה אלהים ללבו וימלא חסרונו בעזרת השדכן, וישלח מכתב אל אבי הכלה וישכח לשלם דמי המשלוח וכאשר זכר זאת הכהו לבו על כי יונה את משלחי המכתבים כי יביאו את מכתבו אל מחוז חפצו בלי מחיר וימהר ויתן עשר אגורות אל תוך ארגז המכתבים. וכאשר יחל אבי הכלה למכתב ולא בא (כי בארץ ההיא לא ישלחו את המכתבים אשר חפשה לא נתנו למו) ויתקצף וירב בו, והוא בצדקתו גלל העון על משלחי המכתבים, כי הן נתן עשר אגורות בארגז, יען כי ירא פן יעשו מלאכתם חנם, והמה קבלו השכר ומעלו בשליחותו, ואבי הכלה בלי ספק לא כביר לב היה להבין לשפוט את צדקתו ויבחר לביתו איש אחר תחתיו. וגם בפעם השלישית כאשר נקרא לחוג את אבות הכלה היעודה לו את חג החתונה אשר חגג אחיו אשר רק ארבע פעמים זכה בחייו לשמחה כזאת, ובתוך יתר המשמחים את החתן נגש אף זנביה ויאמר: יגל לבך חתן דומה למלך! הן כבר היו לך נשים ועוד תוסיף לקחת נשים, אך אשה כזאת לא היתה לך ולא תהיה לעולם! – וגם על זאת נוסר ותהפך הכלה לאחר. וכפעם כפעם ענתה בו צדקתו לרעה, כי זנביה זה אחרי אשר חמל ה' עליו ויתן לו אשה חכמה ויפת תאר אשר לא היתה כמוה בעיר, נודעת לאשת חיל סוחרת סחרה ומנהלת ביתה בכבוד, ואחרי אשר זכה להוליד ולגדל ולחנך בן יקיר לו לתורה, ולשמוח ביום הזה אשר בו היה לבר מצוה, אחרי כל הנסיונות האלה ישב עתה בין יתר השופטים לשמוע משפט בנו ודינו על כי העוה את דרכו ויתן עון על כל העיר.

– ספר אתה זנביה איך היה הדבר? הלא טוב אתה לנו ממאה עדים – אמר אליו רבי לקחיה בשפתי חן.

– לא אדע אף אני כי לא ראיתי הדבר, אך שמעתי את הקולות והמהומות וירדתי מעליתי ושמעתי לפצעי את הנעשה, אך לא אוכל להגיד איכה היתה כזאת –

– ואיפה היא מלכה אשת רבי זנביה? – שאל הרב הגאון את השמש.

– היא תמאן לבא – ענה השמש.

– היא תמאן לבא אחרי כי נקראה! – קרא רבי לקחיה ויביטו איש בפני רעהו בתמהון – לך לאבדון כסיל! בלי ספק לא ידעת איך להשמיענה הדבר ולא אמרת לה כי גדולי העיר נאספים פה, הן היא אשת חבר ולא תמרה פי האספה

– אבל אני אמרתי לה כל אלה ועוד הוספתי כהנה וכהנה והיא תמאן לבא–

– אויל! מדוע הוספת? כל המוסיף גורע ובלי ספק על כן מאנה לבא – וישלחו שנית את השמש להביא את האשה ובנה, אבל גם בפעם הזאת שב השמש בידים ריקות כי את הבן החביאה והיא מאנה לבא.

– יקומו העדים ויעידו. יחזקאל עמוד! – קרא הרב הגאון, ויקם יחזקאל הכהן מלמד דרדקי על רגליו ויקרא: רבותי כלם יודעים את האיל הזה, הבכור אשר נתן לי מאת שמואל הטבח, האיל הזה לא הרע לאיש, לא נגח בקרניו את הילדים ולא קפץ ולא רקד, כי על כן לא נעשה בי מים ולא יכולתי לשחטו ועל כן לא יקרהו עון –

– הן לא את האיל נביא במשפט, ספר איך נהיה הדבר – ענה לקחיה ויחזקאל נבוך מעט ויאמר: רבותי! בתחלה עלי להצטדק כי לא האיל אשם בזה, כי אם הנער השובב אשר השתעשע תמיד עמו ויאחז בקרניו וימשכהו, ואני לא ידעתי מראש כי רעה תבא עלינו לרגלי האיל והנער, וגם היום אחרי סעודת הבר מצוה יצא הנער לשחק את האיל ויתלה את התפילין של ראש בקרניו, והאיל התמים אשר מעודו לא קפץ ולא רקד, התנשא פתאם ויברח, מעשה שטן הוא והתפילין נמצאו בשדה בטיט –

– אויה אויה! – נשמע מכל עברים.

– עתה רבותי השמיעו דין ומשפט כדת מה לעשות לנער השובב – הביע לקחיה אמרו.

– אין חבין לאדם שלא בפניו, כי על כן למשפט יעמוד הנער אשר עתה הוא ברשותו וישא הוא את עונו – ענה הרב הגאון.

– אולם אמו הן תעמוד במרדה ותחביאנו –

– לכן ישלחו שלשה שמשים ויבקשוהו ויביאוהו בחזקה, הן גם רבי זנביה יופיע על עצתנו – ושלשת השמשים נשלחו ויביאו את החוטא אשר עמד הכן ולא קם ולא זע מפני האספה הגדולה, בלי ספק יען כי גם אמו נלותה עמו לשמרו.

– מדוע מרית את פי ראשי העדה ולא באת הנה כאשר נקראת? – נתן לקחיה על האשה בקולו, האשה היפה אשר חסֹנה כאלון ועיניה ככוכבים הרימה ראשה וכמו לעג עבר על שפתיה בפתחה פיה ותאמר: אתם הגברים הולכי בטל תוכלו לצאת ולבא כחפצכם, אבל אנחנו אשר עלינו לנהל את ביתנו בלחם לא נוכל לבלות עתנו בהבל, כי העת יקרה לנו – המענה הזה העלה אף השואל אך הסב פניו ממנה וישם אל הנער ויקרא: הגד שקץ! מה עשית? – קרא רבי לקחיה.

– לא שקץ אני ואם כזאת תדבר אלי לא אענך דבר – ענה הנער ופני אמו אורו ותבט אל בנה בגאון, אבל שמחתה לא ארכה כי ברגע ההוא התרומם רבי לקחיה וימרוט לחי הנער פעם ושתים –. להדוף את רבי לקחיה אחור ולאחוז בידי הנער ולמשכהו ולחצות בין ההמון הרב ולהמלט החוצה, לכל אלה אך רגע אחד היה דרוש להאשה ובטרם עוד סרה מבוכת האספה כבר נעלמו עקבות האשה ובנה, ואז גזרו גזר דינה לרעה, כי לא ימכרו לה בשר כשר וכי יפקד מקומה בבית התפלה וכי יסגרו לפניה שערי בית הטבילה וכאלה וכאלה דינים קשים. ועון הנער יכתב בפנקס הקהל עד אשר ישובו שניהם מעון וישובו וישחרו מחילה וסליחה וכפרה מאת ראשי העיר ומנהליה, וכל בני העיר יצומו יום תמים על כי חללו את הקדש בקרבם.

בני העיר קבלו עליהם הענש, אבל האשה דמתה כי עליה לבקש משפט ותלך אל שופט העיר ותספר ככל אשר קרה אותה, וכרגע יצא דברו להביא את השופטים לפניו אך מלאך בא ויגל את אזן הרב הגאון כי שומרים נשלחו להביאו וישא רגליו ללכת בגולה על קדושת ה', ומרוב פחדו ומבוכתו שכח לעזוב את המפתחות אשר למנעולי הארגז שבו היה צפון הכסף אשר נתן בידו למשמרת, כסף חתנים ואלמנות ויתומים ויתומות ובעלי הדין, וכאשר שברו את המנעול ראו כי הכסף בחר ללכת את הנודד בגולה כי על כן הוסיפו שומרים על השומרים ובעונותינו ועונות אבותנו נלקח ארון האלהים ויתנו את רשעים שבתו, ורבי לקחיה זכה לשבת בעירו יחד את אלה אשר עד הנה נתן הוא להם מקום ללין בחמלתו עליהם, וגם יתר השופטים לא נקו. כל הנפלאות האלה נעשו בעיר עמק פתאים כפי דברי הנוסע לארץ ישראל, וישמעו הקוראים וידעו כי עוד לא תמו נפלאות ונוראות מהארץ.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אמנם לבל ירגז לבך הקורא על גורל רבי לקחיה וגורל הרב התפוש אשמיעך כי צרתם נגעה גם עד לבי ועל כן חקרתי ודרשתי לדעת מה היה להם, והנה לשמחת לבבנו לא עשו בהם כלה: רבי לקחיה יצא לחפשי אחרי שלשת ימים ובעד הרב הגאון קבצו כסף לפדיון שבוים, ושנים מנכבדי העיר נתנו ערבתם בעדו ועל כן יצא לחפשי ויברח מעל לגבול. צדיק מצרה נחלץ ויבאו העורבים ערבה תחתיו. רק על רבי זנביה לבדו עברה כוס התרעלה, כי אשתו עזבתו ותקח עמה כל אשר מצאה ידה וגם את הבית מכרה לשופט העיר, ויהי לעגון אמלל ויבחר שבת בבית המדרש. ולפי דברי אחד הנוסעים ראה את אשתו ואת בנו בעיר ברלין והוא יקשיב לקח בבית הספר, אל אלהים ה' ישמרנו!

רק הנערים השובבים המבלים עתותיהם בהבל ישימו לבם למשוגעים, וכל נער ישר ישט מהם, כן הורני מורי בהתבונני פעם אחת אל המשגע אשר רץ בחוצות וחבל נערים הקיפוהו ויקראו אחריו מלא ויעפרו בעפר לעמתו והוא הסב פניו כפעם בפעם ויחרוק שיניו ויקללם קללה נמרצת גם הדה אבן בהם, צדקת תורת מורי ראיתי והתנהגתי על פיה, ואף כי ידעתי בשם את חמשת המשגעים אשר היו בעיר בכל זאת לא שמתי עיני ולבי להם, גם לא נשאתי את שמותם על שפתי למען אהיה נער ישר ולמען תשמע רחל האלמנה אם מרים כי נער ישר אני, לא רדפתי אחרי דוב בן הדיין אשר לפי דברת בני העיר יצא מדעתו יען כי הרבה הגות יומם וליל בתלמוד, ולפי דברי שמואל הרופא הרבה הגות בתלמוד יומם וליל יען כי יצא מדעתו. ומני אז רץ בכל חוצות העיר וימלל דברים בלי דעת וירב עם נפשו ויניע בידיו ובראשו וכתפיו כמו מתעבר הוא על ריב עם איש מלחמה במלחמתה של תורה ויריח בלי הפוגה באבק עלי מרורים, ומאכלו היה לחם יבש, כי לפי דברת אחיו, אשר לקחו הירושה, מאן להביא אל פיו מכל מאכל אשר יאכל, ובסובבו בעיר נמשכו אחריו להקות להקות נערים ויתגרו בו והוא התגרה בהם, המה קרעו שולי מעילו והוא קרע את בדל אזן או חוטם הנער אשר נפל בידו, אני לא רדפתי אחריו כי בקשתי להיות נער ישר וגם בדל אזני וחוטמי לא נקלים היו בעיני, גם לא נגשתי בקרבת האשה המשגעת אשר ארבעה מששת בניה מתו במגפה ושנים נתנו לעבוד בעבודת הצבא, כי על כן שרה מזמור לתודה לאל מושיעה בראש כל חצות ובעזרת הנשים בבית התפלה, וכאשר התגנבה לבא אל בית מועד לכל חי והשתטחה על קבר בעלה נחרה בו מאד על כי ישכב כפגר מובס, כנבלה סרוחה, ככלב נתעב, כראש הקהל וכהרופא אשר כלם יחד לקחו את בניה לחתנים ואת בנותיהם לא נתנו להם – ואף כי בקול השחוק אשר השמיעה אחרי התהילה הזאת היה די כח להרגיז את העיר, עד כי גם המקבר נבעת לפעמים, אבל אני לא נבעתי כי לא נגשתי אליה כחק לנער ישר, ולא רק אל אלה כי אם גם אל חברי הבחור המשגע לא שמתי לבי מעת אשר בשם הזה נקרא, הבחור המשגע אשר מאז ידעתיו נקרא בשם נפתלי הנער–הטוב ואני אהבתיו, לא יען כי נחל כבוד על דעתו בגמרא, כי לפי דעתי רבה דעתי מדעתו אלף פעמים ואלה אשר קראוהו אותו בשם הנער הטוב ולא אותי שגו כלם יחד או הצמידו חנף בזדון, כל אלה ידעתי ואראה עין בעין את צדקת משפט בעלי התלמוד אשר אמרו כי בינה יתרה נתנה, לנשים, כי על כן אמי ודודתי רחל האלמנה ואולי גם מרים בתה גזרו אמר כי לי נאה כי לי יאה להקרא בשם הנער–הטוב ונער אחר אין בכל הארץ אשר יזכה לכך, כי על כן לא בעבור דעתו אשר כאל נחשבה בעיני אהבתיו, רק יען כי לב טוב היה לו, וכאשר גנב תפוחים בגן אשר לפני בית התפלה חלקם אתי חלק כחלק, והוא עשה זאת כפעם בפעם, אף כי גדול היה העון הזה בעיני הגבאי מכל העונות, כי את פרי הגן אסף אל ביתו וביום שמחת התורה כאשר הובילוהו בתופים ובמחולות אל ביתו חלק מפרי הגן אל מלויו, והנה זה הנער הטוב היה פתאם לבחור משגע. לפי דברי השמש נתפש בלילה בגן מאת השדים, ואחד הבחורים גלה לי דעתו בסוד, כי לא שד כי אם השמש בעצמו אשר גנב פרי הגן בלילה ההוא תפש אותו ויכהו מכה על ראשו בסבך עץ ועל כן נטרף מוחו, ולפי דברי נפתלי הציקה לו אשתו מאד מאד ולא נתנה לו מנוח. ואם כי עוד לא קרה מקרה אשר יתנו כמשגע את האיש הקורא בחזקה כי אשתו תציק לו, כי הלא כן דרך כל הפרושים להענות בפני ממשלת אשתם יושבת קרנות, ואף אלה אשר קול אשתם לא נשמע מעודו יאהבו לספר נפלאות מהארורות אשר תציקנה לבעליהן בדברים, אם למען הראות לכל כי חביבין עליהם יסורים של אהבה, או יען כי יצפו לרבנות וכל רב בלי אשה ארורה ובלי חולי מעים הוא כחזן בלי זקן מגודל, כבעל שם בלי קמיעות וכצועני בלי סוסים גנובים, כי על כן גם לא בגלל הדבר הזה כמשגע חשבו את נפתלי, כי אם יען כי התאונן על אשתו בעת אשר איש לא ראה ולא ידע כי בא בברית את אשה, רק מפיו שמעו כי נשא אשה בלי שדכן ששמה לילית ובימים הראשונים ראה עמה חיי נחת ואחרי כן החלה להציק לו ולענותו בחלום ובהקיץ ולא נתנה לו מנוח ותשלח בו חיל מלאכי חבלה קטנים אשר הקיפו עליו יחד, ויאמרו לו אבינו אתה, לחיים קראת אותנו הנה ועתה תן לנו צדה ומקום מנוחה – ומרב צרת לבבו קרא בלי חשך: לילית סורי ממני! – וכל איש אשר נגש אליו היה שד משחת בעיניו, וכן קרא לראש הישיבה ולהגבאי ולהמשגיח עם כל הנערים, בני שחת! וכאשר הרבה לזעק ולקרוא בלי חשך בלילה אחד: לילית וכל כת דילה חוצה! ויער משנתם שומרי התורה בלילות התקצפו בו ויאמרו לאסרו בחבלים, ובמלחמה ההיא אשר לחם הוא לבדו עם עשרה בחורים ושני מלמדים והשמש, עשה נפלאות, כי אף אם צלחה להם לקשור ידיו ורגליו בחבלים ולסחבו בחוץ, על האבנים והשלג והכפור, כי קור נורא היה בלילה ההוא כמעט ערום ויחף, אחרי כי השמש למד הלכות הרפואה בקל וחומר, ומה מעט שלג על הראש ירפא משוגעים, שלג על כל הגוף על אחת כמה וכמה, כי על כן לא הכם לבם על כי עשו לו ככה, ומה גם אחרי אשר גם הוא לא נקה אותם ויך וישוך על ימין ועל שמאל, ואת המכות אשר הכה את יקשן המלמד בין רגליו זכר לו ימים רבים, כי על ידי המכה ההיא זכה להיות פרוש ואשתו הוכתה במרה שחורה, אך רופאים גדולים מהשמש אשר לא בקל וחומר למדו את חכמתם כי אם משני מורים המכחישים זה את זה עד שיבא המורה השלישי ויכחיש את שניהם, גם המה ישגו לפעמים והשמש מה כי נלין עליו אם רפואתו לא עלתה ביד המשגע. ויהי כאשר הקריבוהו אל ההקדש (לבית החולים יקראו הקדש אולי מטעם אשר יקראו לכל הרוג קדוש) ולקול שאגו נעורה אשת המנהל משנתה ותקלל את כלם יחד בקללה נמרצת, אז הכיר הבחור כרגע כי קול לילית הוא הדובר אליהם וינתק את מוסרותיו ויברח לנפשו, ומני אז רב ריבו את אשתו באין מוחה, וגם חושים השדכן אשר שם גדול יצא לו כעושה שלום בין איש לאשתו ולא כיתר השדכנים אשר ככלותם השדוך ויקבלו את שכרם ימחו את פיהם ויאמרו לא פעלתי און, היה חושים, כי בכל השדוכים אשר ידו חבלתם לא עזב חסדו ויהיה לעושה שלום בין האיש לאשתו יום יום, גם חושים זה לא מהר לעשות שלום בין נפתלי ובין אשתו, בלי ספק יען כי לא הוא היה השדכן. והנערים השובבים החלו לכבדו וללותו הדרך אל כל אשר הלך. ומני אז ידעתי כי לא לי עוד לשים אליו לבי גם לדבר בו כי בחור ישר אויתי להיות. ומני אז נשרש בלבי הרעיון כי לשים לב אל משגעים הוא כמו למשוך יד את לוצצים אשר ישליך שקוצים על עושהו ויעיב את ישרו. ואם כי נשתנו הדעות בלבבי ונוכחתי כי רוב אלה אשר דבר היה לי עמהם משגעים היו אם לא במרעים היה חלקם, בכל זאת תורת העלומים עוד לא נמחתה כלה מעל לוח לבי, ועל כן כמעט בלי חמדה נאותי ללכת עם אוהבי הרופא לבקר את בית המשגעים בעיר וויען ולהתבונן אל מדבריהם ומעשיהם.

המורה הנודע בשם ליודע תהלוכות הנפש עמד על עמדו ותלמידיו לימינו ושמאלו ומאחריו ומלפניו יעמדו אחדים מאלה אשר יאמרו כי בינת כל בני האדם הסתתרה ורק המה בעלי דעה והשכל המה, והוא יטיף עלימו מלתו ויראה לתלמידיו אותות אשר לא ינכרו כי דעתם נסרחה, ובדבריו הנעימים והמלאים רוח דעת יחד לקח את לבי עד כי שכחתי את תורת מורי הראשון וקרבתי יותר אל המורה והתלמידים והמשגעים, אוהבי הרופא הציגני לפני המורה ויקבלני ויוסף להביע אמרותיו על החולים ובדברו שם כפעם בפעם אלי פניו. עד כמה גדול כח ההרגשות לשים אות בפני בעליהן נראה פה אם נתבונן למראה פני האמללים, אשר חזות פני איש איש מבלי אשר ידבר או אף יניע באחד מיצוריו תשמיע כמו בשפה ברורה את הגיוני אשר פניו קלקל. על פני האחד ציה ושממה כפני הר מקיא אש וגפרית ופני השני כשדה נעזב ימים רבים מעובד וכסוהו חרולים וקמשונים, עיני זה תפיצנה אש קודחת כאשר תפתה האוכלת סביבה, ועיני רעהו כמו הומכו, אורם נדעך והחיים אשר בהם עשו להם כנפים. תוחלת נכזבה, לב נשבר, בגד–באהבה, כבוד מחלל, תאוה נפרצה, עני ומחסור ויתר פגעי החיים כמו חוצץ יצאו איש על יד רעהו, ירימו ראש להראות פניהם הנוראים ויגדל כחם להשבית הרוח ולהשיב את הדעת עד דכא, אך לא נשתאה אם כל אלה נחזה בעיני האמללים האלה, כי זאת אמרנו לראות, ואם נסכן במראות האלה לא עוד נוסיף דאבה, כי אם כל הבית יהיה בעינינו כספר רפואות ואיש איש בו כפרק אחד ודברו ותנועתו כמלה אחת או אות אחד, אשר נמהר לעבור עליהם למען נוסיף למוד ולמען תספיק לנו העת ללמד הרבה, וכן היו כל אלה בעיני אחרי אשר התבוננתי בהם זמן כביר, לבד אחד בהם אשר ישב במנוחה וישמע לדברי המורה כמו גם הוא אך תלמיד מקשיב בקולו היה, הוא משך עיני אחריו והתבוננתי בו זמן כביר, ויהי בראות זאת המורה שם אלי פניו וישאל: ומה תחזה באיש ההוא? הן על פניו כמעט אף עקבות אותות השגעון לא נראו, כי על כן נלחמתי את רעי המורים אשר אמרו כי בינתו לא הסתתרה ורק אני נלחמתי בעדו והצלתיו מן המות, ומה תחזה בו אתה? –

– לא אחזה כל מאומה בלתי אם לרגעים יניע את שפתו התחתונה –

– הטבת לראות – מהר המורה ויענה מבלי תת אותי לכלות דברי, אך אני כליתי את דברי ואמרתי: והתנועה הזאת היא כתנועת הכלב –. עוד המלה בפי ושאון קם בחדר, המשרתים והשומרים יחפזון והמורה קפץ ממקומו ויתיצב לפני כצנה להגין עלי ובטרם ידעתי מה, ראיתי כי האיש אשר תנועת שפתו כתנועת הכלב קפץ ויתר ממקומו ויפער פיו ויראה את שניו ובכל כחו התאמץ להתנפל עלי, אך המשרתים אשר אחזוהו בעוצם ידם ויותר מהם עצרו בעדו מבטי הרופא אשר שלח בו בלטשו עיניו לו וכפסיל שיש נותר האמלל פתאם על עמדו בראותו את עיני הרופא ורק ככלב נבח רגעים אחדים ואחרי כן קרא פעמים אחדות: כלב! כלב! ויתן אל המשרתים את ידו, כעל אולת ודברי הבל שחקתי לוא ספר לי איש כי ישנם אנשים אשר במבט עיניהם יפעלו גדולות כאלה, ידעתי כי יש ממבט עין הכח להכות את איש בשגעון, לשלחו אל דרך אשר לא ישוב ממנה, להכות גלים בדמי לבו ולהרעישנו כסוס שוטף, וכמה וכמה יספרו באבדון גבורת עינים יפות אשר מהן נגזרו, אך כי עיני איש יעצרו כח כזה להשיב מנוחה לנפש סוערה בהמון רגשותיה הבלולות אשר מקורן בחשך ואל תהום תוהו כוננו, זאת לא האמנתי לולא ראיתי זאת בעיני בפעם הזאת, עיני המורה אורו כעיני מנצח בתתו צו כי יובילו את האמלל אל חדר כלאו, ובתחלה לא הבינותי למה זה שש לבו, האם על כי הצליח לנצח את המשגע בעיניו? אבל בלי ספק דבר כזה לא בפעם הראשונה קרה אותו ותלמידיו אף המה הרבה לספר לי מהגדולות אשר יעשה בעיניו כי כצנה וסוחרה הנה לו לבל תאונה אליו רעה, וכל משגע המתנפל עליו בחמתו יסוג כרגע אחור בשלחו בו חצי מבטו, ויהי לפלא בעיני, עד כי נודעו לו מקרי האמלל ההוא והבינותי כי שמח בנצחון דעתו נגד דעת יתר המורים חבריו אשר גזרו אמר כי לא משגע הוא האיש. אני הבטתי סביבי כמכה בתמהון כי לא הבינותי את כל אלה ואחד השומרים אץ לגשת אלי להבינני בינה מכל אשר נעשה פה. ואני אף כי ידעתי כי להשומרים האלה נכונים בכל עת ספורים, ומקרי כל המשגעים, ואשר עבר עליהם ידעו מראש ועד סוף אם אך יראו שכר להם, ולבם לא יכם אף אם יתנו מקרי האחד אל השני או אם יוסיפו כהנה וכהנה מלבם, אף כי כל אלה ידעתי בכל זאת כאשר נגש אלי השומר ויוציא עלה מאחד מכתבי העתים ויאמר: הנה פה כתוב כל הקורות אותו הטיתי אזני לשמוע ושטר שקל כסף כבר היה נכון בידי, אך אוהבי הרופא אחזני בידי ויאמר בא: ואני אספר לך כל אלה כי גם אני הייתי בבית המשפט ביום המשפט ההוא, וכה היה דברו בלכתנו.

האיש הזה למד בנעוריו בבית הספר בעיר מולדתו, וכל המורים לא מצאו בו מגרעות, לבד ממורה–הדת, הוא נחר בו תמיד ויבדילו לרעה. הלא תדע את גורל המורים האלה שנואי נפש הנערים יחד וכל עולתה לא תבצר מהם לעשות להמורים האלה, כי על כן יבחרו להם תמיד קרבן להעלותו לעולה למען יראו יתר הנערים ויגורו מהם, ועל האיש הזה עלה הגורל וירדפהו המורה עד אשר גרשוהו מבית הספר, אז אמר אביו כי אין לו עוד חלק ונחלה בביתו כי אם יבקש לו את לחמו באשר ימצא. וינוע וידוד הנער מעיר לעיר עד אשר בא ווינה ויהי למשרת בבתי המשתה ואחרי כן למשרת בבית בעל עגלות, וכאשר כבדה עליו יד אדוניו וגם עיני השפחה שמו עליו עבותים, יצא לחפשי ויהי לנושא סבל, וברב עמל אסף על יד על יד כסף מעט, גם השפחה הותירה מהכסף אשר מצאה בשכרה ותהי לעזר כנגדו, ובכספם קנה לו סוס ועגלה לשאת משא וסבל ויראו ברכה וחיים נעימים, ושני הילדים אשר הולידה לו תאומים הגדילו עשרם, ולתקופת השנה נלותה בת אליהם ואף כי יחידה ולא תואמות היו, בכל זאת רבתה שמחתם כפי בפעם הראשונה, אבל בשנה השלישית הוסיפה ללדת, ובפעם הזאת לא רבתה השמחה, כי האם נתנה חייה כפר הילד, והאיש האמלל נורש מאד בימי מחלת אשתו, כי הרופאים והרפואות אכלו רב, והוא לא יכול לצאת החוצה וישכיר את סוסו לאחר אבל השכר לא הספיק כמעט אף להשביע את הסוס ובכן נאלץ למכור את סוסו ועגלתו, וכאשר מתה אשתו נתן את כל אשר מצאה ידו בכסף ויקנה לו כלב ועגלה קטנה לשאת בה סבל, וכל היום משך בעגלתו על יד כלבו הנאמן למען האכיל נפש עולליו. ולולא אהב את אשתו בלב נאמן כי אז אולי שכח את צרותיו וימצא כן לו בשכרו, אבל קפדה באה לו פתאם ממקום אחר –. כסף דרוש מאד למנהלי העיר, כסף רב למען פנות מסלות, ליפות את הרחובות ולבנות כמו רמים בתי תפארת למושב אצילי העיר ונכבדיה בקראם אספה וכאלה, והמסים אף כי לא מעטים המה בכל זאת עוד לא הספיקו לכל הדרוש וימתיקו סוד למצא עוד דבר אשר ממנו לא הורם מס עד עתה. ויהי את לבב אחדים ליעץ כי ירימו מס מהסוסים, אחרי כי רבם אך לענג ושעשועים המה, ואחרי כי בעיר גדולה כזאת כסף רב מאד דרוש להוציא על הארוה והמספא והעבד, לכן לא יכבד המס על בעליו אם ירים עוד שקלים אחדים לשנה. אבל מסבה אשר לא אדע לא נפל הגורל על הסוסים כי אם על הכלבים ויגזרו מס ארבעת שקלים כסף שנה בשנה מכל כלב, ויד האיש הזה לא מצאה לתת ארבעה שקלים בלתי לוא אם מכר את הכלב ואותו לא יכול למכור כי ממנו חייו וחיי ביתו תוצאות, כי על כן נתפש הכלב במצודת צודה הכלבים, כי כן היה המשפט אשר אם ימצא כלב בלי אות על צוארו, כי הורם ממנו המס, יפול לחבל לצודה הכלבים. אולם אדון הכלב בשמעו את קול כלבו הקורע לב מהר לעזרתו ותפרץ מלחמה בינו ובין הצודה עד כי עלתה ידו על הצודה ויכריעהו ולולא חשו אנשי פקודות לעזרתו מי יודע אם עמד עוד חי. המה הצילו את הצודה ואותו הובילו אל בית האסורים עד אשר יצא משפטו להאסר ארבעה ירחים במשמר על כי קם בזרוע נטויה נגד בעל פקודה בעיר. וביום אשר יצא ממאסרו הלך לפקד את נוהו וימצא רק את התאומים והילדה והבן הקטן איננו כי נגנב, ועל שלשת הילדים תשים עיניה אם אשתו הזקנה אשר בעמל רב מצאה לחמה לנפשה ועור הילדים צפד על עצמותם ועיניהם נמקו בחוריהן. מנשיקות פיו הרבה לנשוק את העצמות היבשות כיום תמים ולא יצא מהחדר ובלילה התעוררה הזקנה לקול צעקה נוראה: בסכין ממורט שחט האב את שלשת ילדיו ויניחנו גם על צוארו, אך לקול האשה מהרו השכנים והשכנות ויפריעו את מחשבתו, ומשפטו יצא למות בבמת המטבח, כי כל הרופאים אמרו כי דעתו מיושבת עליו, לבד מהמורה אשר גמר אמר כי דעתו נטרפה, ויהי כאשר מאנה השופטים לקבל דעתו נגש אליו ויקרא: הכלב! וכחץ מקשת התפרץ הנשפט וינבח וישוך על ימין ועל שמאל וברב עמל עלתה בידי השומרים לשים מוסרות על ידיו ולהביאהו לבית המשגעים, ומני אז ישב משמים כל היום ולא ידבר דבר, אך אם ישמע קול כלב נובח או כי תצא המלה כלב מפי איש אז יתגעש וירעש ויחפוץ לבלוע את כל הקרב אליו.

אוהבי הרופא כלה דברו וילך לדרכו ומנגד עיני לא סר המשגע כל היום ההוא וכל הלילה ובכל עת אשר יעבור על פני כלב ואות המס על צוארו זכור אזכרנו, וכמעט יצר לי על כי מריתי את פי מורי הראשון וקרבתי אל משגע אשר מקרי חייו העירו מחשבות שונות בלבי על דברת משפטי בני האדם.

יללת הרוח תעורר תמיד עצב בלבנו, גם אם לא נרבה מחשבות לדעת אולי נישאת בכנפיו אנחה יוצאת מלב עני גווע בהביטו אל עולליו, או מלב אם עת כי יגזלו בנה יחידה מבין זרועותיה ויקריבוהו למולך אשר יאכל בשר בחירי העם וישתה דמם למען הכין ממשלתו בארץ, או נהמת כל רוח נאנחה מכובד הפגעים, ממשא משפטי בני האדם, מתורת הורים ומורים ומאהבת בני האדם איש לרעהו, כן גם הנסיך ש. כאשר התחלחלה אהובתו עת אשר הרבה לנשקנה ולחבקנה בכל כוחו, כי עלה פתאום קול קורע לב מבעד החלון, לא הרבה מחשבות ויען ויאמר לה: הלוא אך יללת הרוח היא – וישב לחבקנה בזרועותיו, אולם נתבונן נא לראות מאין בא הרוח הזה אשר הביא קול קורע לב בכנפיו? –

לא האמינו כל היהודים יושבי ב. הקרובה לפראג כי שרה בת הרב דיברה ותקם דבריה, ומי זה יאמין לה בראותו את עיניה המפיקות חן, עלומים, תום ושלום, כי היא תבחר למאוס בכל תענוגי החיים, לשבת אלמנה שוממה בביתה באין איש, בלי שמחה וחמדת החיים? אמנם רבה השמחה במעונה חמש שנים, אמנם לא רבים רוו נחת מכוס החיים בכל ימי חייהם כאשר רוותה היא נחת וששון בראותה את אישה בחיר אביה ובחיר לבה, אחרי כי בחור מעם היה ורב גבורתו בתורה, עיר לעיר הביעה וגם מעל לגבול ארץ בהמן נזכר שמו לתהילה, וכבר זכה להשיב לשואליו דבר בדת ודין והוא עודנו בן שמונה עשרה שנה, וכבר כלו עיני רבים מיחל ליום אשר יבוא השדכן וידבר אל לבם להביא האוצר הנחמד הזה אל ביתם. וכבר הביטו עינים שחורות תחת מצח לבן וזך אחריו בלכתו לבית התפילה, כי אמנם תורה מפוארה בכלי נחמד ונעים חזו בו כל רואיו, ומי מאושרה כהאשה אשר לה אמר: “לי את”? והאשה המאושרה ההיא היתה שרה, בת האשה, אשר גם היא היתה מאושרת לפנים כמוה, כי גם באביה הרב חזו לפני ארבעים שנה את אשר יחזו עתה בשאול אישה, וכל הנשים הבתולות הודו בפה מלא כי אין מאושרה משרה, אך גם זאת הודו (ודבר גדול הוא) כי אין מאושר כהאיש אשר לרגלו היתה שרה למאושרה, כי אמנם גם העינים אשר ירו חיצי איבה ומשטמה וקנאה, גם חולדה אשר חשבה את כל מאושרה בתבל לחומסת אשרה, ובעיניה לא זך גם השלג ביום השלג וגם במלאך ממרומי שחקים מצאה מגרעות, גם היא הכירה וידעה גם השמיעה כי לא ככל יתר הבנות היא שרה, כי אמנם זכות אבותיה גדולה מאד, אך היא בעצמה נעלה מעל כל זכות. ואיך לא תרבה השמחה בבית אשר בו התאחדו שני עמודי השלום כאלה? אבל הטוב לא יאריך ימים, חוק הוא בחיים, ואחרי כי הטוב לא פנה עורף לשאול – לכן פנו החיים לו עורף ותשאר שרה אלמנה ובתה יעל יתומה. ולא גבירים אדירים גם לא גדולי יחש, לא פרנסי הציבור אף לא רבנים יושבים על מדין אשר נשכלו מנשותיהם עצרו כוח להסיר בגדי אלמנותה מעליה, היא גזרה אומר: לנצח אשב גלמודה עד כי יחביאני האל בסתר כנפיו ויראני שנית באור פני שאול עת אשר עטרתו על ראשו תבריק ופניו יאירו מזיו השכינה. לא האמינו כל מבקשי קרבתה, כי לא תסור מדבריה, כי מאנו להאמין, גם התנחמו לאמר: עוד יבוא יום אשר יבוא קץ לאנחותינו. כי אמנם לא רק בבתי מחול ומשחקים תישמע אנחת תוחלת נכזבה; אנחה כזאת תעלה לפעמים מאחרי התנור בבית – המדרש ובעשן התנור תכלה, גלי הנהר ישאו אתם אנחה אחרי ה“תשליך”, ומי יודע אם בין דמעות המתוודה ב“על חטא” לא תתבולל גם אנחה כזאת? רק כי כל האנחות כמו אלה תעלינה בתוהו ועד אזני האשה אשר בשלה באו לא תגענה, ומי יודע אם חזק כה לב שרה הטוב והחפץ להיטיב לכל ולשמח הכל לוא הגיעו עד אוזניה אנחות כמו אלה? מי יודע אם לא נקטה נפשה לאמר: למה זה ארע לאיש לא הרע לי? אבל אזניה לא הקשיבו אנחה ובכך חזק לבה מצור והאנחות ספו-תמו על יד, ובהתבוננה ליעל בתה, אשר מלאו לה בעת ההיא שש שנים, כי עלתה כפורחת, לחייה כשושנים ועיניה כשתי אבני-חן נוצצות באש שחורה, שיניה כפנינים ושפתיה כאלמוג, תום על פניה ויראת-אלוהים על לשונה, ­­­­– אז לא ידעה עוד שכול ואלמון, כי ידעה נאמנה כי עיני שאול אישה תצפינה מבעד חרכי שמים אליהם, ואם היא לא תעצור כוח לראות אותו, האם בעבור זה תמרר חייה? הן בעודו בחיים חיתו הסתתרה היא בחביון הידיעה ותבט שעות רבות בפניו ותאסוף אליה רוחה לבל תפריעהו רגע מהגיונו והוא לא ידע, לכן עתה כן יעשה גם לה, כי הוא אליה ישגיח, אליה יתבונן והיא לא תשורנו.

בת עשר שנים היתה יעל וכבר יצא לה שם בעיר ובערים סביבותיה ביפיה בחכמתה, בטוב לבה, גם בכשרונה ללמוד שפות, אף גם בזמרה ושיר, בכל זאת לא מנעה שרה את החפץ הזה מבתה, באמרה כי כל אלה יוסיפו לוית חן לנערה תמה וצנועה, ומי יודע אנה יובילוה רגליה אחרי אישה אם לא לפראג הבירה – ובני עירה אף כי לדבריה נפקחו עיניהם לראות כי נקלים בחורי העיר בעיניה ולא אחד בהם ישוה לה, כי על כן עיניה למרחוק תצפינה, לערים גדולות וגם לעיר הבירה תדאה ברוחה, ועל דבר כזה יסור ייסרו בני העיר ב. וג. וד. וכל יתר הערים הקטנות בשבט פיהם בלי חמלה, אבל על אישה כשרה אשר היא בת הרב הצדיק ואלמנת עילוי וצדיק והיא אף היא לא שטה ממעגלי התום והצניעות אף כאצבע, לא יעיז איש לדבר און. ובכן נשתקע הדבר ויעל למדה שפות ושיר וזמרה ותעשה חיל בלימודיה, ולרגל הלימודים ארחה גם כפעם בפעם לחברה את נערות אשר לא מבני ישראל, כי גם המורים אשר מפיהם הקשיבה לקח לא מבני ישראל היו, וכה התגלגל הדבר עד כי היום ותעש שרה מעשה אשר לא ייעשה, דבר אשר לא נשמע כמוהו בין בני ישראל בכל ארצות מושבותם, כי היא נתנה את בתה ללכת אל בתי תיאטרותיהם, לשמוע בשירי דופי אשר ישירו שם ולהקשיב לדברי נבלה אשר פיהם מלא ולראות במחול-משחקים אשר ראשיתו קלות-ראש ותוכו נבלה ואחריתו זימה, ואל מקום כזה נתנה שרה את יעל בתה ללכת! נורא הדבר הזה! ובפעם הזאת לא הועילו לה אף זכות אבותיה ואישה ותהי להיפך כי את הצדיקים האלה זכרו ויוסיפו לתת בה דופי, הן לו עשתה כזאת בת סנדלר, או טבח, או בורסקי, כי אז החרשנו, או אולי לא החרשנו ונביא אותה במשפט, אבל כי בת הרב ואשת שאול העילוי, אשה צנועה וכשרה עד כה, תהפך פתאום למשטה ¹ את בתה מדרך הצניעות, דבר כזה לא נשמע מיום הווסד הארץ, ולא קטנה היתה הדאגה בלב פרנסי העיר, כי קצרה ידם מעשות שפטים באשה, כי לשלוח בה יד לא נועזו ולוא גם הרבתה לפשוע, הן עוד זכרון אביה ואמה עוד חי בקרב העיר, ומי יודע אם לא יטה ההמון אחריה ויצא מזה קלקול לכל העדה ושם שמיים יתחלל, ובימים ההם עוד חששו בני ישראל לחילול השם.

אבל קשה מכל מדת דין קשה ומשפטים אשר ייעשו על ידי השופטים, הוא דין ההמון בחרצו איש לשבט, הפרנסים פחדו פן יקום ההמון נגדם ויעמוד לימין הנשפטה אם יאמרו להגיש את שרה למשפט; ובלי ספק לא שגו הפרנסים במשפטם, ובאמת כן היתה לוא שלחו המה את ידם בה, אבל אחרי כי לא הביאוה במשפט, התעורר ההמון לעשות משפטים בהחוטאת גם בהפרנסים ברוח פיהם ויאמרו לאמר בעיר, כי על עוון כזה לא עת החשות היא, ומי יודע אם לא תשא כל העדה את העוון? מי יודע אם לא המתים בשנה הזאת אך בעקב העוון הזה מתו, ומי ימנה מספר להמתים בשנה הבאה, ובנות ישראל תראינה גדר הצניעות דחויה ותפרוצנה דרך ותעבורנה ביד רמה. כאלה וכאלה נדברו בעיר, ודרך ההמון לא הלא מודעת: הוא מלא רחמים לנשפט בעוונו, ואם יראה נושא עונש ינוד לו ויאשים את שופטיו ואת חטאיו לא יזכור, ואם בעיניו יראה איש העושה דבר אשר שלא כדת, אז ישחית רחמיו וישפטנו גם במשפט-מות מבלי השיב אל לב לחקור ולדרוש אם שורש דבר נמצא בו. הרבה ההמון לדבר בשרה ולתת בה ובבתה דופי מבלי אשר העלה על לבו לחשוב אולי נאלצה שרה לעשות כזאת;אולי הפצירה בה בתה ולא יכלה למרות פיה, אולי תבכה גם נפשה במסתרים ותנחם מכל אשר עשתה לבתה;– כל אלה לא עלו על לב ההמון, אשר המה ויתגעש מיום ליום, וגם עד אזני שרה, אשר הסכינו לשמוע אך תהילה וברכה. הגיעו דברי חרפות ונאצות ויביטו אחריה בבואה לבית-התפילה ויניעו ראש אחריה בצאתה, אם באמת כן היה או דמיון שרה הגדיל על הדבר – זאת לא נדע. אך לה צר המקום לשבת בעיר אחרי אשר אזניה הקשיבו קול דבורה המגדת אשר בקול גדול אמרה בבית-התפילה: אמנם צדקה מאד כי נשאה עיניה אל עיר-הבירה, כי שם יימצאו משומדים די והותיר, ובעירנו לא יתן אף המקבר את בנו לבתה, ואם לא תמהר ללכת אל עיר-הבירה אז שיבה תזרק ביעל וגואל לא יימצא לה. – וכל הנשים שרקו בשפתותיהן ותניענה ראשיהן ודבורה הוסיפה לדבר על התיאטראות ועל השיר והמחולות ותרם רגליה ותאחז בשולי מעילה ותכוף ראשה אל שוקה כמו תכין פעמיה לצאת במחול, וכל הנשים שחקו בקול ועל עפעפי שרה כיסתה צלמות ותברח כמורדפת על צואר, וכחיצים שנונים רדפו דברי המלעגת ושחוק הנשים אחריה, וכטובעת במצולות אחזה במלה אחת כמו בה תוושע: “לעיר הבירה, לעיר הבירה!” – דובבו שפתיה וכמו עיפה נפשה לרודפים פרצה אל ביתה, ובלהות- צלמות אפפוה: בתה יושבת אל העוגב ואיש צעיר לימים, חסון כארז, ופניו יעידו בו כי ממרום עם הארץ הוא, ישב לא רחוק ממנה ויחדיו ישיחו.

– אמי! – קראה יעל ברוצה לקראתה – הנה הנסיך ש., בן אדון העיר והארץ סביבה, שמע כי קנאים יפגעו בנו ויבוא הנה לנחמנו ולהבטיחנו כי לא יתן אותנו למוט, אבל מה לך כי נפלו פניך? – שאלה יעל בראותה כי הוד פני אמה נהפכו למשחית.

– אין דבר, בתי, ובלי ספק השמעת בתי להאדון כי אין כל חפץ לנו בעזרה כי איש לא ירע לנו ולא ירדפנו ובתוך עמנו אנחנו יושבות ולא תאונה אלינו כל רעה.–

הנסיך השתומם לשמוע כאלה ויאמר: אם כן שגיתי, או היהודי הנבזה אשר יבוא לפעמים לביתי התל בי לאמר, כי אתן הסירותן דתכן ועל כן ירדפו אתכן כל בני היער –

– שקר ענה בנו האיש! – קראה האשה במר נפשה – נבלה עשה, שלם לבנו עם עמנו ודתנו וכל צרה לא באתנו, ושוא בעיני תשועת איש. –

הנסיך הביט בפני הנערה וגם הנערה הביטה בו, אך כל אלה לא ראתה שרה אשר לבה כים נרגש, ובגשת הנסיך אליה ובאמרו כי אם תמצא בו חפץ, כי אז תשלח אחריו לקרוא לו, לא הודתה לו ותשנה בדבריה כי אין כל חפץ לה בעזרת איש, ובצאתו לא שאלה את בתה דבר כי אם אמרה לה: בתי, הכיני הכל לדרך כי מחר או ביום השלישי נשים לדרך פעמינו.–

– ואנה פנינו מועדות? –

– לפראג – ענתה האשה, והדבר מצא חן מאד בעיני בתה. ותמכור ביתה ונחלת אבותיה בעיר מולדתה ותשכור לה בית בפראג, אבל לא בתוך מושבות יתר היהודים, ואף כי לא ניתן הרישיון אז ליהודי לגור מעל לגבול עיר-יוסף, בכל זאת לא כהו בה על הדבר, ויעל החלה לבקר את בית-הספר לשיר וזמרה, וכאשר מלו לה שמונה-עשרה שנה באה העת אשר תשמיע קולה בקהל הנאספים. רבות נלחמו הבת ורעיה ורעותיה עם האם ויוכיחו לה כי כבוד מאד מעלה תעטר יעל את כל קהל עדת בני ישראל בצאת לה שם גדול על פני תבל וגם ידה תמצא להיטיב לישראל ולעמוד לימינו נגד שוטניו וצורריו הרבים, ורבות נלחמה שרה עם נפשה אם לתת את בתה ללכת בדרך אשר התיצבה עליו או לאמר לה: “עד פה תבואי”, הן עת-דודים הגיע לה ואיך תתן אותה לשטות מדרך כל בנות ישראל. אבל המלחמות האלה לא ימים רבים ארכו, כי עוזר ומליץ נאמן קם ליד יעל, המליץ הזה הוא אשר נחה אותה בדרך מאז, היא אהבת אם, והוא השבית בלב שרה כל מלחמה ושאון, ויעל השמיעה קולה בקהל ותמצא חן, ותתרועע עם מרום בני עם הארץ ותטב לאחיה ומדרכי הדת עוד לא סרה ימין ושמאל – כזאת העידה היא בעצמה עליה וכן הבטיחה לעשות בימים הבאים, והאם בטחה בה ותתננה גם לנסוע לאיטליה בלוית עלמה משרתת, ובכל מכתביה הוסיפה הבטחות כאלה, וגם כאשר שלחה לה מכתבי-עת מאיטליה שבהם יפארו וירוממו את שמה למעלה ראש וישימו כבוד תהילתה, גם אז עוד הוסיפה לכתוב ולהבטיח, אבל כפי אשר הרבו מכתבי-העתים להזכיר בשנה כן החלו מכתביה ללכת הלוך וחסור, בתחילה באו כמעט יום יום ואחרי כן שבוע בשבוע, וארחי כן פעם בחודש, והאם ניחמה את נפשה כי בתה לא תמצא עת לה לכתוב מעבודה קשה בלימודים, הן לא בלי עמל תהיה למשוררת נעלה על כל המשוררות אשר שמן יצא בארץ, אבל כאשר חדלו מכתביה וירחים רבים עברו וכל שמועה לא באה, אז לא יכלה עוד להבליג על מגינת לבה וכמעט למרות חפצה התפרצו מפיה המלים: אף לא מכתב אחד, לוא חפצה כי אז לקחה מועד! – הרעיון הזה המר לה מאד. כי בתה שכחה אותה ועוד הרבה יותר מרה עליה נפשה על כי חדלה מהבטיח אותה כי תחזיק בדתה. בצר לה, כאשר נדדה שנתה מעיניה וחלומות רעים ביעתוה, נוחם ומכשול לב עינו והציקו לה, ואביה ואישה נחרו בה בחלום ובהקיץ, ובאין אוהב ורע ישבה גלמודה בנפש סוערה כל היום, בכתה רב בכי תמיד, ומה גם ביום הכיפורים בשבתה בבית-התפילה ומקרי חייה עברו מול עיני לבה לאחד אחד, אז דמתה כי כל יצוריה וכל עצמותיה ושארה ודמה יכלו בדמעות, וחלום נורא בא אחרי הסערה אשר סערה בנפש-לא-נוחמה זאת ותרא את בתה נשבעה לאמונה אחרת וקול מסתר רעם ירעם: את עוונה תשאי! את הפרת ברית עמך! – והקול הוא קול אישה ואביה הוא אשר יועידוה למשפט. ותדור נדר בחלום ללכת לבקש את בתה ולהפר את בריתה החדשה ולהשיבה אל עמה ומולדתה, וכן עשתה למחרת יום הכיפורים, ותסע מעיר לעיר עד אשר מצאה עקבות בתה, גם הבית אשר בה חביון עוזה נודע לה.

מה המו רגשותיה, מה פחד לבה ויהלום כהלום פעם בגשתה מרחוק אל הבית! מעודה לא חשה רגש כזה: מכאיב כמדקרות חרב ובכל זאת נעים הוא מאד, היא תחוש כי ברק חנית חדר ללבה ובכל זאת תמאן בעד כל כופר להוציאו משם, יכאיב ויתן נעימות, אבל בעמדה לפני הפתח שינו רגשותיה פתאום את פניהן ², מבוכה באה בלבה ולא ידעה מה לעשות. האם תפרוץ אל הבית, ומי יודע, אולי לא תכירנה בתה ואז… אז תשוב על עקבותיה? ונדרה?.. שומר הפתח אשר התבונן בה רגעים אחדים ניגש אליה ויאמר: פה לא ינתן לאיש לבקש נדבות, גשי הלאה! – כל דמי לבה צפו אל עיניה וכמעט חשבה לנפול, אבל חגרה שארית כוחה ותאמר בשפת עלגים (כי אך מלים אחדות למדה בשפות שונות כאשר שמעה תמיד את בתה מדברת בהן) לראות את המשוררת –

– בבית השיר, כאשר תמצא ידך לשלם שכר המקום, תראי אותה – ענה שומר-הפתח בלעג, וכמו רוח עצה באה בלבה פתאום ותשם ידה בצלחתה ותוציא שקל-זהב ותתנהו לשומר, אשר השתומם מאד ויהפכהו על כף ידו מצד אל צד לראות אם לא נחושת-קלל נעשה, וכאשר נוכח כי אמנם זהב טהור הוא – אז נפתח פיו ויבן פתאום לדבר אשכנזית והאשה אשר בתחילה מאן לתתה לבקש נדבות היתה לגבירה ונכבדה בעיניו וישאל לשמה למען יודיע להגבירה. עתה באה שנית במבוכה כי איך תקרא בשמה ואולי לא טוב הדבר בעיני בתה ואולי תקצןף עלה על עשותה זאת, ומי יודע אם לא תשיב בחרפה פניה? – אך לא! כזאת לא תעשה בתה, היא יראת-אלוהים ובת נאמנה ואוהבת אותה כמאז. אך האם תוכל להראות לכל כי אמה לא בין עשירי-עם הסכינה לכת ואף דבר נכוחה לא תדע? – ואחרי אשר הרבתה מחשבות ענתה כי כל חפצה אך לראות את הגבירה ואם תוכל לראות אותה ממרחק, מבלי אשר תראה היא אותה, אז ייטב הדבר בעיניה מאד, ואחרי אשר הבטיחה לתת בלילה פי שנים מאשר נתנה כעת, הבטיח לה השומר להביאנה אל המסדרון אשר בו תוכל לשבת בטח ולהתבונן בהגבירה ככל אשר תאוה נפשה.

ובלילה ההוא ישבה שרה זמן כביר במסדרון ותחכה ולבה קפץ ונתר ממקומו בלי הפוגות עד אשר ראתה את בתה, ואז – – – השמיע גם הרוח את יללתו. ולמחרת היום ההוא הוציאו אשה נטבעה מהבריכה אשר מאחורי הארמון, וליד רב העיר בא מכתב בלי שם ובו אלף כסף שבו ישמיע כותב המכתב כי האשה הנטבעת היא בת צדיקים ובעלי תורה ואביה היה הרבה בעיר ב. ועל כן יקברוה בכבוד גדול בקברות ישראל, ואשה גדולה מעולפת שחורים בכתה בבית-התפילה בקול קורע לב עד כי כל הנאספים הרבו לבכות, והמשוררת בעלת השם נעלמה מני אז ועקבותיה לא נודעו. אך שנה בשנה בא מכתהעם אלף כסף להרב למען עניי העיר. ואשה מעולפת שחורים באה שנה בשנה ביום הכיפורים לבית-התפילה בעיר פראג ותרבה לבכות מכל האנשים הבוכות ³ואיש לא ידע מי היא, וממחרת יום-כיפורים אחד משו מנהר המולדאו אשה יפה כלבנה מעולפת שחורים ורבים אמרו כי היא היתה אהובת הנסיך ש.

שנים המה אשר כלכל לא אוכל אותם: הולך בטל מרחיב פה להלל עבודה ומלאכה ושכור מתפלסף בסבאו. ובכל זאת התבוננתי כביר בהאיש אשר ישב בבית המשתה בעיר פ' ולא כמנהג המדינה עשה, לשתות שכר שעורים בתחלה ויין גפן באחרונה, כי אם פער פיו לכל אשר אנה המשרת לידו, וכמו משרת מעולם אחר הובא או בריאה חדשה נוצרה למענו, כי בטרם נקרא והוא כבר נתן את הכוס על כפו והוא לא הרבה מחשבות רבות בהראותו כי לכל יש קץ, בלתי להתמורה לבדה אין קץ ואין תכלית, ובכל זאת לקח מועד גם להשמיע הגיוניו לחבריו היושבים אל השלחן, והמה הניעו לפעמים במו ראשם לדבריו והוא הוסיף לשתות ולדבר, ובתחלה לא שמתי אליו לבי, אבל בשמעי כי על היין ידבר גבהה גבהה ויתן אותותיו אותות כי אך הוא אוהב נאמן, רופא חולים ומחבש פצעים ומקים נופלים ואולי גם מחיה מתים, ולפי דברו אינם שווים אלה, אשר לא יבינו ערך היין או השכר וכל משקה משכח החיים, כי אוצר כל חמדה כזה נברא בעולמם.

– האיש אשר אין אמץ בלבו להקריב נפשו בעד דעותיו הוא לא הגה בדעה מעודו – כן הורה אחד מחכמי הצרפתים – אמרתי בלעג בשומי אליו פני, ועתה ראיתי פתאם כי תאר והדר יפיקו הפנים האלה, ובהעינים האלה אשר אדמו ודלפו, עוד שארית לאור וחיים. וכמעט נחמתי על כי העליתי לעג על דל שפתי, כי מי יודע מה רבו פצעי לב האמלל הזה ומכאוביו אשר אלצוהו לבקש רפואה בכוס היין. והוא העמיד כוסו על השלחן במנוחה ויבט בי ויאמר: מה לך ולהצרפתים הלא חכמי התלמוד כבר השמיעו הדבר הזה במלים נמרצים: אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה, הנח להם להצרפתים, כי מהם לא יצא דבר טוב לעולם. האמין לי –. כמו רוח בליעל יצוק בקרבנו לפעמים לדבר רע בעת אשר לבנו יחפוץ בטוב, כן נח עלי שנית פתאם רוח לעג בשמעי מענה פיו ואומר: הלא ליין צרפת יצא כבר שם גדול בעולם. במנוחה כמו לא לו כוננתי חצי לעג ענה: גם יין צרפת לא ימצא חן בעיני, אבל את דעותיהם ישא רוח כי המה לא את עצמם ימיתו עליהן כי אם ימיתו אחרים ברוח פיהם, קולם כנחש ילך לחבל ארץ. ההשכלה אשר בה יתפארו בני הדור הזה היא מולדת ארץ צרפת ויותר מחלי–רע ודבר וכל פגע ומלחמה הרבתה המגפה הזאת חלליה – פני האיש נפלו מעט בדברו ואני החרשתי כי להוסיף לעג מאנתי ולהוכח את בוזה השכלה בפה מלא הלא אך אולת היא, כי מי זה יואל להוכח את מכחש בשמש כי יהל וברוח כי ישיב נפש?

– הרי אני כבן שבעים שנה – הוסיף האיש לדבר לנפשו בתתו ראשו בין כפות ידיו הנשענות אל השלחן – קפדה באה עלי, חיי היו לי למרורת פתנים ויד ההשכלה עשתה זאת, כן! ידה היתה בנו להמנו, כלנו חלליה –

– ובמה הרעה לך? – שאלתיו בשמעי אנחותיו השוברות חצי גופו.

במה הרעה לי? – קרא וכשחוק לעג עבר על שפתיו בהחליקו רגע את זקנו הארוך ואחרי כן לקחהו בידו ויאמרו: ראה את הזקן אשר שבה זרקה בו, האמנם תדמה כי כבר מלאו ימי? פרי בטני עשה לי אלה, פרי בטני קפד פתיל חיתי בין לילה! מאיש רב אונים, טוב לב ומטיב לרבים נהפכתי בין לילה לחדל כח, בלב מלא ראש פתנים ושונא את התבל ואשר בה –. מלבד היין – אמרתי אני בלבי אך כחדתי זאת תחת לשוני ואחפוץ להשיבו דבר אך הוא לא חכה לדברי וירק כוסו בפעם אחת ויקם בשאון ולא שלם ויצא החוצה, וכל היושבים ברכוהו בשלום בצאתו, אף כי הוא לא הסב פניו אליהם ויהי הדבר לפלא בעיני, עד אשר התעורר אחד מהיושבים ויאמר: ראה אראה כי חידה סתומה לך האיש, הבה ואספר לך וגם אתה תנוד לו כמנו כלנו.

בית–השלם נקרא בית אבותיו, אביו היה איש תורה ואמו אשת החיל, הוא לא התערב במשלח ידיה והיא לא התערבה בתורתו, רק במעשה הצדקה ובאהבת יונתן בנם (הוא האיש) בקש האב להעביר את האם, והאם בקשה להגדיל מהאב, מיום חתונתם עברו שלשים ושש שנים ובכל העת ההיא לא קרה כל פגע בביתם, וגם הכלה אשר הביאו לבנם מהחוץ כמו נוצרה בבטן למען תקח חלק בשלות בית כזה, אשר היה לברכה לרבים ובו התברכו כל יודעיו, ואף כי קנאה הזקנה בכלתה באמרה אשר היא תחכם ממנה לעשות צדקה וגם על ידה נפקחו עיניה לעת זקנתה לראות כי היא לא ידעה איך לאהוב את אישה, כי אמנם כלתה הראתה אותה לדעת איך תאהב אשה את אלוף נעוריה, בכל זאת לא הופר שלום הבית אף רגע ועיני הזקנה אורו תמיד כעיני עלמה עד אשר נסגרו ולא הוסיפו להפיק אור וששון חיים, וזאת היתה ביום אשר אסף הזקן את רוחו אליו, וביום אחד הובלו שניהם לקברות וגם יונתן ואשתו כמו נמשכו אחריהם לקבר וכל רואיהם דמו כי גם המה לא יאחרו מלכת אחריהם, כי חבל האהבה להוריהם יחזק מחבל החיים. ובעת אשר הרים יונתן קולו לאמר קדיש דמו כל בני העיר כי אבן מקיר תשוע אמן וקורות בית התפלה תרדנה דמע, ומי יודע אם לא צדקו בני העיר במשפטם לולא נקשרו יונתן ואשתו בחבל אהבה אחר אשר חזק היה גם מחבל האהבה ההיא, לבתם יחידתם לעכסה נקשרה נפשם. לבתם סמל החיים והאהבה, עלמה בת ארבע עשרה שנה אשר זה שלש עשרה שנה יהללו חכמתה ויפיה בכל העיר, ומן הוא והלאה אהובה לכל היתה, בעד חייה, התפללו בחלותה וביום אשר נרפאה עשה כל איש משתה בביתו ואף להעני בשבתו אל השלחן לאכול פת לחם יבש בלי אור נר היתה אורה ושמחה, כי בת יונתן ושרה חיתה מחליה, בת יונתן ושרה אשר עני גוע בהם בטח ויעזוב אליהם עולליו, אשר בכתב רופא תרנגול לרפואה לאביון מתהפך בחליו על משכבו ידעו נאמנה כי בבית יונתן ושרה תמצא הרפואה, אשר לזכרם לא לבשה את המלמד חרדות בזכרו כי בתו בגרה, אשר כל אשר לא נגע או ריב אותם זכר ומנוחה שבה ללבו, יונתן ושרה, אשר גם גנבים פסחו על ביתם בשלחם ידם באסמי שכניהם, יונתן ושרה אשר בהתפרץ ההמון פעם אחת ויאמר לעשות כלה בהיהודים, הופיעו בתוך ההמון וינחו מזעפם, כי כבן ברית כאינו בן ברית כלם ידעו את יונתן ושרה ומה המה לכל עניי העיר, ואיך לא ישישו אלי גיל כל בני העיר ההיא ביום אשר נפדתה בתם מרדת שחת? ואם כה גדלה אהבת כל בני העיר לבתם מה תגדל אהבתם המה לה! והאהבה הזאת היא סמתכם לשאת גם החץ הזה אשר פלח כליותם ולבם, ואהבתם זאת היא שנתנה בלבם לתת לה את כל חפצה אשר שאלה, ללמוד שפת צרפת ולפרוט על פי העגב וכאלה גם לתת מהלכים בביתם לבחורי ישראל אשר כפריצים נחשבו בעיני יתר בני העיר, הן לא אנשים כיונתן ושרה יכלימו פני איש מבקש קרבתם, ולפי דברם אין איש בליעל בתבל בלתי אם ירדפוהו וישנאוהו, לא כן כאשר יקרבו את איש באהבה אז גם אם לב רע לו יהפך לטוב, כי על כן לא כהו בהבחורים אשר באו אל ביתם לדבר את בתם צרפתית, אף כי המה לא הבינו בשפה הזאת עד מה, ומה גם את אחד מהם, אשר יתום עני היה וימשוך ידו את הבחורים אשר כלוצצים יחשבו בעיני כל בני העיר, אותו קרב יותן ברב אהבה, גם אמר לתמוך ידו כאשר יבא לבית מדרש מדעים, ואם כי לוא נסה איש אחר בעיר לדבר כאלה כי אז רגמוהו אבן, בכל זאת לא התחרו ביונתן להשיבו מדברו, וגם כאשר באו הרב וראשי העיר לפקוח עיניו כי שוחה הוא כורה לנפשו ולרבים מבני העיר, והוא אם כי ענם רכות, בכל זאת עמד על דעתו, גם אז לא גרעו מכבודו אף מה. וגם אחרי אשר עברו שלש או ארבע שנים ורבים מבני העיר התאוננו כי מביתו יצאה הרעה לכל העיר, כי רבות בנות החלו להשמיע מדברותיהן על בטול–היש ותורת כיס אחד לכל בני האדם, וכי על הנשים להציב להן יד בתבל לבל תהיינה עוד כשפחות ועל העלמות לפרוץ דרך לבל תשבנה כשבויות חרב כלואות בחדרן, כי לכל לב יש חפץ וכל איש אדון לעצמו וכאלה רבות, אחרי כל אלה עוד כבוד יונתן ואשתו חדש עמהם ובשלחו את היתום לעיר רחוקה ללמוד חכמת הרפואה שמח שמחה גדולה וישמיע זאת גלוי לכל, ואם גם לא הרבו תהלתו בעבור מעשה הצדקה הזה לא שם לזאת לבו כי די היה לו בתהלת בתו אשר פזרה לו במלוא חפנים על הדבר הזה, כי הוא האחד בעיר כאבן חן באשפה, האחד בין כל היהודים אשר לב לו ועינים לו לראות ולהתבונן להשכלה ולרוח העת החיה, ובלי ספק למען תת לו אות נאמן אשר לשלוח איש ללמוד חכמת הרפואה הוא מעשה צדקה אשר אין ערוך לו, השמיעה אותו כי גם חפצה ללכת אחרי היתום ואף היא תלמד כמהו להיות – מילדת, בפעם הראשונה בחייו הוכיח יונתן את בתו על כי נשאה על שפתיה מלה אשר לא נאוה לנערה להוציא מפיה, אבל הבת הוכיחה גם היא בפעם הראשונה כי אף אם איש חכם הוא ומבקש השכלה והולך לרוח הזמן, בכל זאת עוד רחוק רחוק הוא מחכמה, וטרם יבין כי אין בין איש לאשה אלא שנוי הקול והבגדים, ואת אשר לא יבוש איש לשאת על שפתיו לא לחרפה היא גם לאשה, ולהפך כי חרפה היא לאשה לתת את נפשה כי יחשבו אותה כעצב נבזה, כשפחה חרופה אשר רק למשפט הגברים תעמוד וכאלה וכאלה דברי חכמה הביעו שפתיה אשר בפעם הזאת טפש לב האב כחלב ולא הבין אף שמץ מנהם, ועיני האם חשכו בשמעה וחורת מות כסתה פניה. אבל הבת בטחה בלבה כי די חכמה לה להורות את הזקנים הנבערים דעת, ותשנה ותשלש דבריה, ודמעות האם ומבוכת האב הראו אותה כפעם בפעם לדעת כי עוד טפש לבם מהבין חכמה. ויהי בראותה כי לשוא תשחית את דבריה, כי ככל המון בני ישראל המה גם אבותיה הולכי חשכים ואוטמי אזנים משמוע חכמה ומלכת לרוח הזמן ובדברים לא יוסרו, לכן גמרה אמר להראותם בפעל מה עמקו מחשבותיה ותקם בלילה ותברח, חשך וצרה היו לכל העיר בהשמע הדבר כמו לההורים האמללים, האב רדף אחרי בתו וימצאנה בעיר היתום ומילדת תראה לה בפעל את חכמתה. אבל גם החרפה הנוראה הזאת אשר עטתה עליו, החרפה אשר לא נשמעה עוד כמה גם בין בנות דלים ושפלים בעירנו, כי תהר בת ישראל לזנונים, גם החרפה הנוראה הזאת עוד לא כבתה את אש האהבה בקרב לב האב האמלל ואחרי אשר הצליח כמעט חפצו להבליג על מכאובו שלח אל בתו לאמר לה אשר אף כי חטאה ותעטה כלמת עולם על משפחה תמה מאז בלי כל דפי, בכל זאת יסלח לה אם תבקש מעתה להיטיב דרכה ולהנחם ממעשיה. אבל היא אמרה כי לשיטתה אך הוא עוה ופשע בתתו מכשול בדרכה והיא הלא השמיע את חפצה ומטרתה ומהם לא תסור – וגם הקימה דבריה.

אין קצה היה להאבל והמספד אשר ספדו כל בני העיר עת אשר הובילו לקברות את שרה אשר נשמתה פרחה כרגע בבא עליה השמועה כי בן יולד לבתה, ויונתן – אותו הלא ראית, הוא יקבץ נדבות נדיבי לב ויקח רפואות לפצעי לבבו –

– נדבות! – קראתי בשממון – וכספו? –

– כל כספו נפל לנחלה לבתו אשר המירה דתה ותהי אשה לשר צבא, אחרי אשר בושה משברה להיות אשה להיתום, כי לפי דברה כל ברית וחתונה חרפה וכלימה לבני האדם, כי בזאת יראו כי עוד טרם יבינו תורת כיס אחד לכל בני האדם.

מי גלה רז זה לסופר עברי? סוד הנגלה רק להשדכנים המעולים, אשר ההצלחה תקראם לרגלם, והרבים גם בהם ימותו ולא בדעת סוד הסוד הכמוס הזה? הן סופר עברי אשר כסף תועפות לו במחיר כל שורה אשר פלטה קולמסו ביודעים ולא יודעים, ובעד כל עלה ועלה מספריו נכונו לו משרות כבודות בכל קהלות ישראל והכבוד והתפארת אך למשמרתו יסורו, וכל האות הנאמן על כל אלה כי הוא לא ישלח ידו לגעת בם, כי מי ענו כהאיש אשר לו הגדולה? ויד מי תמצא להיות שפל רוח אם לא יד האיש אשר כל יכול ועיני רבים אליו נשואות למען ישפיל ראשו להם? אשר על כן גם הסופר העברי ינער כפיו מקחת משרה כבודה לנפשו ברב ענותו, ובראות העלובה הזאת, הלא היא המשרה הכבודה, כי אין גואל לה בסופרים העברים, לכן תהפך לאחר לאיש אשר לא ידע קרוא עברית, ואם הסופר ימאס בכבוד ותפארת יהיו לחלק לאלה אשר קצרה ידם מהיות ענוי לב, ואל כן יעטרו גאות בבלי–דעתם את שפת עבר, אולם עם כל ענותו ושפל רוחו הן לא יאמין איש כי ישפיל את כבודו להיות נמנה את שדכנים עד כי גם יבא בסודם, והשדכנים לא יגלו את סודם לאחר, זאת מודעת כאשר מודעת היא כי אין למלמד לחם ואין לראש קהל חנינה, כי לא למען החזנים נכתב בתורה לא תנאף ולא למען הגבאים לא תגנוב, לא למען רוב רבני אשכנז לא תשנא את אחיך (זה ישראל) בלבבך ולא למען רוב מטיפיהם כבד את אביך ואת אמך (המה מיסדי האמה והתורה, על פי הפשט והדרש והרמז והסוד). זאת מודעת היא, ואם כן השאלה במקומה עומדת: מי גלה רז זה לסופר עברי? ואם תאמר כי מלב בדא זאת? היתכן? הן אפילו אם אומר אמר אין שומעים לי, דבר בדוי על אחת כמה וכמה! אמנם כל השאלות האל ישא רוח כאשר אשמיע כי אמנם לא כל סופר עברי בין שלוי עולם ימנה ולא כל שדכן ישים דלתים ובריח לשפתיו, כאשר באמת מפי שדכן נודע בכל קצוי התבל והדרים עליה שמעתי כל אלה, מפי שדכן אשר אך אם הוא גזר אמר ויקם, מפי שדכן אשר מפיו ליחוס ושפלת משפחה, לעשיר ועני תוצאות, שדכן אשר כמו בטרם נצר בבטן כבר נקדש להיות שדכן לישראל, שדכן אשר בזקנו המגודל ובעיניו הנשואות תמיד למרום, בשם ה' היוצא תמיד מפיו ובמועל ידיו, בזעמו על דבר נבלה היוצא מפי איש עני והשש ושוחק ומריע בתרועת השמחה עת כי יצא מפרש מפי עשיר או איש אשר לו מעמד, בכל אלה אומר לכל כי שדכן הוא, ומפי שדכן כזה שמעתי את הסוד הזה ואותו אגלה ברבים כפי הברית הכרותה לעט סופר לגלות כל סתום.

– הבינני פשר דבר – אמרתי אל השדכן ההוא – הלא כמני כמך יודעים, כי אין לשקריאל בין שכריאל לא תורה ולא חכמה ולא יחס אבות, אף לא כסף ומשרה ובכל זאת נתת לו לרעיה עלמה יפה ומשכלת עם כסף וכל מחמדי הלב ולאוריאל המתעתד להיות מורה ראש בבית מדרש המדעים, איש אשר כל רז לא אנס לו ובקרב ימים בו יתברך כל קהל עדת ישראל לא תמצא עזר כנגדו, ועתה אתה תתפאר כי שדכן אתה וכל תוכל –

– אמנם כן – ענני בנחת – אבל שקריאל איש חי הוא רב פעלים ואוריאל גבר לא יצלח הנהו –

– יסכר פיך, שדכן משקר! – קראתי באפי.

– אל נא באפך אדוני – ענני – חכה נא לי ואבינך בינה בדרכי העולם ואז תבין סוד הזווג. דע לך כי את הכל יקח האדם לנפשו בידיו, וכאשר כל דאלים גבר בכח הזרוע, כי כל דאלים גבר גם ברוח פה, או האמנם תדמה כי באמת יתנה כסף אך לעשירים וכבוד אך לאשר יאות לו, איש משפחות יאמרו לאשר אין דפי בדור אבותיו ובוז משפחות לאיש אשר כל משחת ומום רע במשפחתו! אם כה תדמה אנוד לך ולקהל הקוראים את דבריך וטוב לך ולישראל כי אך סופר לישראל היית ולולא זאת כי אז עליך שחקו צעירי סופרי העמים וכולם ענו ואמרו לך: עוד לא יצאת מד' אמות של הלכה ואין לך בעולם אלא רעיון רוח בלבד, אבל באמת העולם כמנהגו נוהג לא בדרך אשר תחפוץ אתה ועוד אחדים כמותך, הלא ראית זה ימים אחדים בעיניך עת אשר השיבו את חרפי מארץ אמעריקא, ששם ברח את הכסף הרב אשר שם בכליו. ומאין לו הכסף הרב ההוא? הן בלי אגורה בצלחתו בא הנה מארץ מולדתו, אך לזאת לא שם לבו ויבחר לו מעון בבית מלון אשר רק עשירי התבל יסורו אליו ומאכל שלחנו היה כאחד האבירים ובכן נודע לאילי הכסף ובימים לא כבירים שמו הסוחרים אמונתם בו ויתנו לו סחורה ככל אשר שאל ובמשך ששה ירחים היה לאיש כביר אוצרות –

– אבל זכור אחריתו – הן כבוגד ומעול הושב הנה ויאסר בעד פשעו –

– זאת אך חטאת נפשו היא – ענני – כי לולא פזר הון כחסר דעה ולולא מהר לברח למרחוק כי אז נותר על מקומו בשלוה ויהי לכביר אוצרות, כי בכלל נוכל לחלק את בני האדם לשלש מחלקות: אלה אשר לא ידעו לאסוף ולכנוס והם הסופרים העברים ובעלי המוסר והמדות וכל אלה החפצים לברא עולם חדש אשר כמהו לא היה לעולמים; ואלה אשר ידעו לאסוף אך לא ידעו לאצור וישוב הכסף כאשר בא, והמה אוהבי החיים והתענוגות אשר יראו וישבעו ממנעמי החיים בכל אשר תמצא ידם; ואלה אשר יאספו ויכנסו ויאצרו לבניהם והם המה אילי הכסף ואדירי התבל, וחרפי נחשב להמחלקה השניה, אבל הן הוא יהיה לך לעד כי כל בני האדם מאמינים המה, מאמינים במראה עיניהם ומשמע אזנם ואם יאמר איש לכל כי עשיר הוא אז יתנו לו כסף, אם יתפאר איש בחכמתו יעטרוהו כבוד, ואמר כי בן אצילי ארץ הוא וישתחוו לפניו, ואם גם בתחלה אין שומע לו הנה הסכן יסכינו לאט לאט להאמין בדבריו כי ברבות הימים ישכחו אם מפיו או מפי אחר שמעו זאת, ועוד זאת כי בזה תלוי כל כבוד בני האדם, הן אם יתרועע איש כחרפי אלי ויספר באזני מפרשת גדולתו ואני אף כי לא אאמין בדבריו בכל זאת כאשר שאלני איש: מי הוא האיש אשר רעה לך? – ואף אני אענה ואומר: הוא איש אוצרות ונכבד, כי בכבודו גם לי כבוד אחרי כי אתו התהלכתי, ועתה הלא תבין כי סוד הזווג הוא סוד העולם: האיש אשר כסף דרוש לו יתהלל בעשרו וימאן לקחת כסף מהמלוים ויקרא כי אין חפץ לו בו ואז יסבוהו המלוים ויתחננו לפניו כי יקח מידם, האיש אשר יחפוץ בשדוך טוב ימאס בכל שדוך וכל אשר יאמרו לו השדכנים לא ירצה בעיניו, והיה בתחלה יתקצפו בו ואחרי כן ישיבו אל לבם: מי יודע אם לא צדק בחפצו וינסו לדבר בו בגדולות מאלה והיה אם גם באלה ימאס אז יבקשו עוד גדולות מאלה, כי יצר להם לראות את עמלם עולה בתהו, והמה ישבחו יהללו ויפארו את שמו עד כי ימצאו לפניו את אשר יבקשו, הן חתן טוב יהיה אחרי כי פלוני ופלוני אשר בית יפה לו בחר בו והוא מאן, ופלוני ופלוני בעל כסף ומשפחה בקש להתחתן בו ונפשו געלה בו, ואם כן הלא אך לפלוני ופלוני הגדול מכלם אך לו יאות להתחתן בו, ואם כה יעשה איש אז יעשה חיל ואז יצלח, ועתה הלא תבין פשר החדה בדבר שקריאל ואוריאל? –

– אבין ולא אבין – עניתיו – אך אדמה כי הפרזת על המדה ואם גם טפת אמת תהיה בדבריך אך לכלם לא אאמין –

– הוא הדבר – ענני כמנצח – כי לא מאמין אתה, ועל כן לא תדע דרכי התבל, אבל מדברי לא אסור כי רק המאמינים המה מאשרים, ולא רק המאמינים בה' כי אם גם על דברת בני האדם; המאמין יאמין בדברי רעיו ויאמין כי יאמינו בדבריו, כי על כן ינסה לעשות ויצליח, והאיש אשר לא יאמין בדברי רעהו לא יאמין כי יאמינו גם בדבריו והוא גבר לא יצלח לכל, הן אתה בעיניך ראית את למך בור–סוד ואתה במו פיך לעגת לו ותכנהו בשם “החתן הנצחי”, והלא שמעת כי עתה לקח אותו שלמה כרמי, איש אשר לו בת מהללה ביפיה וחכמתה, והוא בכבוד ביתו יתפאר ובארבעים אלף שקלים יצא למלחמה לשבות חתן לבתו ובמי בחר? האם באוריאל וטוביה וידעיה? לא! אך בלמך בור–סוד בחר ומידי היתה זאת! –

– שקר הדבר! – קראתי – אף אם יעידו שמים וארץ על הדבר לא אאמין בו –

– לשמים וארץ לא תאמין כי לא מאמין אתה כאשר אמרתי אך למכתב אשר בידי תאמין – ענה השדכן ויוצא מכתב מחיקו ואחרי קראי בו שתים שלש דלתות האמנתי בכל דבריו כי המכתב מכתב שלמה כרמי שבו יודיע להשדכן כי ישלח לו אלף וחמש מאות כסף דמי שדכנות – רגעים אחדים לא היתה מלה בפי מרב תמהוני ואחרי אשר העירני השדכן ממבוכתי ואחרי אשר הוסיף לעג על אי–אמונתי אמר: עתה אוכל לספר לך את כל תולדות שדוכי למך מראש ועד סוף ותשמע ותבין: כאשר מתה אשת למך הראשונה – –

– האם גם אשה היתה לו! – קראתי בתמהון,

– אל תפריעני ושמע, כאשר מתה אשתו הראשונה אשר לקח אביו למענו מרומעניא ושני בנים נשארו אחריה – גם בנים לו! – קראתי מבלתי יכולת לכלוא רוחי, אבל המספר כמו לא שמע הוסיף לספר: אז אמר חותנו כי הכסף אשר נתן נדה יהיה למורשה להבנים. ואחרי כי הכסף בידו היה, לכן הוציא על נקלה את חפצו ויעצור בעד הכסף למען היתומים ואותו שלח מביתו, ואף ברומעניא לא נמצא איש אשר חפץ לתת את בתו לו, לכן אמר לעשות נקמות בחותנו וישלח יד במשלח ידו ויהי אף הוא לסרסור בין האדונים המבקשים כסף בין הנותנים כסף בנשך, אשר את כלם ידע פנים אל פנים בשבתו בבית חותנו על הלביבות וכוס היין, ובמשלח ידו זה מצא לו כסף, אך גם חותנו לא נח ולא שקט ואף הוא שלח ידו – בלחי למך, וכאשר הרבה פצעיו בפעם הראשונה כן עשה לו אף בפעם השניה וכן הבטיח לעשות אם ירצה ה' גם בפעם השלישית כאשר תמצאהו ידו, ואז כאשר ראה למך כי ידו לא תושיענו ותושע רגלו לו וישב אל עיר אבותיו לבובה, ובדרך נודעתי אליו ונחמתיו ואמרתי לו כי עוד אמציא נחומים לאבליו, ולא רק בדבר שפתים כי אם גם בלבי חשבתי לעשות כזאת, כי הוא מצא חן בעיני מאד בדבריו אשר דבר על נפשו, כי כביר מצאה ידו כסף ולבו תבונה ובכל החכמות והשפות יד ושם לו, וכאלה רבות, אז אמרתי: הנה איש מאמין הוא והוא יהיה לכלי חפץ ובעצתי נהלתיו, ואף הוא נתן את כל כספו, אשר ראה שכר לעמלו בעיר מולדתו, אשר גם בה הוסיף לעשות כמעשהו ברומעניא ואיש לא שלח בו יד, לי ולשנים שלשה משותפי השדכנים ובכספו עשינו דרכנו ובכספו שלמנו בעד המלון והמאכל ונבקש לו שדוך טוב, והוא מאס בכל אשר אמרנו לו ויבקש גדולות, עד כי כמעט אין עוד נערה בכל ארץ רוסיא ופולין אשר לא דברו בו וכבר אמרנו כי באנו עד הקץ כי כרת ברית ואחרי כן הופרה, ועל כן הסבו שמו לשם החתן הנצחי, אבל אחרי כל אלה הלא תראה כי הצליח בדרכו, ואת אשר לא פללנו בא ויאתה כי שלמה כרמי נתן את בתו לו ובעוד חמשה עשר יום תהיה החתונה, ואתם כלכם שגיתם, אתם אשר אמרתם כי אין תבונה בו וגם ישתכר אל צרור נקוב, כי אמנם גם תורה, גם חכמה, גם כסף ויחש לו והאות הנאמן על כל אלה כי שלמה כרמי נתן את בתו לו, שים דברי אל לבך וחכם –. לא מצאתי מלים לענות אותו ואדום, אך איש אשר ישב אל השלחן הרחק מעט מאתנו וישם בכוס עינו ויהי כלא שומע את כל אשר דברנו הסב פתאם פניו אלינו ויאמר: לא תורה ולא חכמה ולא כסף לו ושלמה כרמי לא יתן את בתו לו כי כבר הופרה הברית אחרי אשר נודע לו כי רשתות פרשו השדכנים לו –. אחרי אשר התעוררתי מתמהוני למשמע אזני אמרתי להשדכן נפול תפול! עתה תראה כי פעלך אין ידים לו ותורתך מאפע, אך ריק הרבית אמרים ושוא היה כל עמלך כי נפל הטיח הטפל אשר טחת – –

– הוי עליכם קצרי עינים – ענה השדכן במנוד ראש – עוד טחי עיניך מראות נכוחה כי צדקתי בכל דברי, אני הלא ראיתי ראשית לי, כי את כסף השדכנות כבר קבלתי והחתן יעבר שנות לסוחר, והכלה – אף היא מידינו לא תנצל

– אבל החתן – קראתי בלעג – מה תועיל לו מהותו אם אתה תצבור כעפר כסף, הלא הוא אך בוז ינחל, או תאמר כי אף הוא להמחלקה השניה יחשב אשר ידע לצבור ולא לאצור? –

– לא זאת – ענה בבטחה – לעמלו יש שכר רב, כי עתה נמציא לו על נקלה שדוך טוב מאד, כי רבים יקפצו עליו, אחרי כי חתן היה לשלמה כרמי, אם שלמה כרמי טעה בו נוכל לטעות בו גם אנחנו – כזאת יענו רבים אשר להם כסף ויחש ובנות נחמדות למראה וטובות להשכל, ואם גם יקטן מעט ערך השדכן החדש מערך שלמה כרמי גם אז הלא גדולות מצא, ומה גם כי לא הוא ולא אנחנו נאמר כי שלמה מאס בו, כי אם כי למך מצא מגרעת בשלמה כרמי ואויבי שלמה ומקניו יענו ויאמרו אמן, ואז יגדל עוד ערך למך – ועתה אל תקשה עוד לבך ותן תודה כי צדקתי בתורתי אשר הוריתיך ועליך החובה לשלם לי שכר הלמוד –

– אם כן יין תחפוץ? שתה! – אמרתי לו.

– לא זאת כי אם אחרת אבקש –

– ומה? –

– עוץ עצה לאוריאל רעך המתעתד להיות למורה בבית מדרש המדעים ולצפירת תפארה לשאר עמו, כי יחזיק בדרכי למך בור–סוד, או אם יוסיף להיות עניו יבחר לו בת אחד החייטים בלי כסף ועל פת לחם יבש יחיו בנעימים

– יסכר פיך, שדכן, שותפו של עמלק – קראתי אחריו והוא הסב עוד הפעם פניו אלי בשחקו כדרכו ויאמר: אל יקל בעיניך סוד הזווג אשר גליתי ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם, שים הדברים בלבך… ויפן ויצא בלי ספק לבקש שדוך חדש ללמך בור–סוד. ואני מאהבתי לכל בני ישראל אמרתי לגלות ברבים את הסוד אשר לאחד יהיה כסם חיים ולהשני כסם מות, בלע השדכנים לנצח ומחה דמעה מעל כל פנים.

לא כקצף כי אם כאמץ לב נשמע קול בצלאל בקראו: את הכל נתתי והכל אתן, אך את כלי מלאכתי לא אתן, אף אם יקחו נשמתי במחירם – ובקראו כה הוסיף לשים כל מעינו באברי מכונה קטנה אשר אחז בידו ויניע את גלגליה פעם בכה ופעם בכה ויוסיף להתבונן בתנועתם ויהפכנה מצד אל צד ואצבעו שלח להניע את הגלגלים כאשר חדלו מהתנועע, וכמו אל המכונה הוסיף לדבר: האמנם אתן את כלי מלאכתי ואותך אשכיב למעצבה בפנת החדר, ואת תהי כנפל אשת, ובעת אשר אך אחת מעט והנך שלמה, וכמו רוח חיים יהיה באפך להניעך בלי חשך, ואת תנועעתי בלי חשך ובלי הרף, וכל רואיך ישתאו וכלם יאמרו, כי אין כיוצרך אשר ברא חדשה בארץ, ובעד כל יתד בקרבך נכונו לי האלפים ובעד כל גלגל רבו רבבות, האלפים והרבבות והכבוד והגדולה, הכל נכונו לנו, ראי בעיניך, מרים – קרא פתאם בקול ויקפוץ ממקומו ויתיצב הכן ואז נראתה קומתו כי גבהה היא ופניו כי דלים ורזים המה מאד ושערות הזקן אשר לא עלה עליהן תער זה שנים שלשה ירחים נראו כסירים סבוכים, ועיניו הכהות והשקועות בחוריהן הופיצו זיק אור כשביב אש כהה מתחת האפר אשר בין רגע ידעך ואיננו, כן הביט אך רגע במרים אשר קרא בשמה ובשלשת הפרחים אשר עטרו עליה ואשר הוסיפו לה לוית חן וכמו יד נעלמה נגעה בו ותושיבהו על כסאו בחזקה. וידיו אשר החזיקו זה עתה בהמכונה בכל מאמצי כחו, כמעט לנפול בהאחזו במשענה, כסו את פניו והאנחה אשר פרצה מלבו היתה כברק לפני הרעם, כי עד מהרה בא אף הוא, כי בהכותו כף אל כף קרא בקול מוזר מעט: אמנם כן, הנני משגע! –

מרים התחלחלה מעט ותחבק בעז אחד משלשת פרחיה אשר לשנים מהם היה מראה ילדות ולאחד מהמה תאר ילד בן שלש שנים, אשר עיניו שחורות ולחייו מלאות אך לא אדומות, ואחד הרופאים אשר ראה את הילד בחוץ האשים כרגע את אמו, כי תפנק את בשרו בממתקים ולא תשביע נפשו בבשר המרבה דם ויחרוץ משפט אשר לוא האכילה אותו אמו אך בשר ולא ממתקים כי אז היה הילד כסמל הבריאות, אך אחרי כל אלה דמות פרח נעים היה להילד, ובחבקה אותו אמו קראה מקרב לב: לא בצלאל! אל נא תדבר כאלה, כי למה זה תדאיב לבי עד מאד, אמנם ידעתי מכאובך כי איש אין בארץ אשר יכיר את גדלך, את חכמתך הרבה וכשרונך הנעלה ידעתי כי כן הוא, אבל הלמען הפתאים האלה תעזוב דעתך ואמץ לבך? אף עוד זאת ידעתי, מחמד לבי, כי נפשך תכסוף מאד להלבישני מחלצות ולהושיבני בהיכלי ענג ולתת מרכבות ועבדים לחפצי, ידעתי כל אלה, ואחשב זאת לך לאהבה ואכיר לך טובה כמו לוא כבר כל אלה מידך באו לי, אך אל נא תדכא רוחך, כי גם אני תקוה כי יבא יום אשר בו יודע גדלך על פני כל הארץ ומטוב לב תשחק לאלה הבוערים אשר אתם התהלכת והמה לא ידעו כי נשר בקן תרנגולים אוה מושב לו, אולם כגדלך בדעת כן יהי אמץ לבך לשאת את התלאה במנוחה, אל נא תרגז כי אם אראה לב רגז בך אז אמאס בחיים

– נפש טהורה, נפש נעלה! – קרא בצלאל וקולו הומך מאד, כמו לוא אחזו הדמעות דרך חדש ותלכנה לא דרך ארובות העינים כי אם אל הגרון מצאו מסלות ויצר המקום להקל בעבורן – וכל אשר אוסיף ראות טהר נפשך כן תשוח עלי נפשי עד מאד ואקוט בפני כל הרעה אשר הבאתי עליך. אמנם אני הכרעתי אותך ואת צאצאינו יחד, עתה אראה כי אך שטן המשחית קם בי להוליכני שולל, והוא נתן בי רוח גאה וגאון להתנשא בחזיונות הבל, הוא הסית לבי לבלע הון ולסור מדרך כל האדם אני הייתי בעוכריכם, הה! אשמתי ממני לא נכחדה – לוא התבונן בצלאל מאד כי אז אולי ראה כמו שחוק קל מרחף רגע קטן בין שפתי מרים, ומי יודע אם לא קרא הגות לבה בראותו זאת כמו מעל ספר: כבר שמעתי כאלה רבות, – כי אמנם אם כזרת חשב לו מרים ברגע ההוא לא יקרנה כל עון, כי אמנם כבר שמעה כאלה מפי אישה לא אחת ולא שתים, ואחרי כי לא אחת ולא שתים שמעה כזאת, הלא אות נאמן הוא כי לא נאמנים כל דבריו, כי לולא זאת כבר שב מהדרך אשר דרך עון יקרא לו. אולם גם זאת לא נכחדה ממנו, כי מקרב לב ידבר וכי נפשו תלהט להוציא דבר מפיו לפעולות ידים, אך תאוה עזה יוקדת בלבו, תאוה איומה ונוראה, אשר אכלה את שארו ולבבו ואת כספה ועדיה וכל כלי ביתם וכל אשר הביאה אתה בהיותה לו לאשה, ואשר גם עז בידה להכותו בשגעון, התאוה הזאת היא תסכסך חושיו ותתעהו מדרך ולא ידע בנפשו כי שאול צעדיו יתמוך, ומרים אשר תדע כל אלה, ואשר אהבתה לו גדולה וחזקה גם מעניה ומצוקותיה, היא רק תנוד לו אך לא תקצוף עליו, היא מאמצת חיל להביא אמץ בלבו לבל יאמר נואש כי אולי עוד ישוב ונחם מדרכו ויחד יראו באור חיים נעימים, כי על כן גם אם שחוק קל עבר על שפתיה בעת שמעה אמריו, בכל זאת הפיקו עיניה אהבה וחמלה רבה להאמלל אשר הניח ראשו על השלחן ויעצים עיניו כמו תרדמה נפלה עליו.

הילד אשר ישב בחיק מרים לטש עיניו הגדולות אל אמו בראותו את מעשה אביהו ויקרא: אמי, לחם! – למה זה שחקה מרים שנית? ולמה זה חבקה את הילד בכל עזוז אהבה בהוציאה פרור לחם מצלחתה ובתתה אותו אל הילד אשר בלי ספק לא ידע עוד להבדיל בין ממתקים ובין לחם יבש כי על כן היה כממתקים לחכו ויבלענו בעודו בכפו? – נפלא הוא לב האדם מאד ויש אשר לו לשמוח והוא ידכא ויש אשר לו להשבר והוא ירון ושמח, מרים שחקה על ערמת הילד! ואמנם מי יאמין כזאת כי בלב ילד בן שלש שנים תמצא ערמה משכנות, אבל מרים ראתה ותוכח כי אמנם כן הוא: מעת אשר החלו הילדים לבקש לחם ומעת אשר לפעמים ספרה להם ספור או הראתה להם מעשה שחוק למען ישכחו רגע את שאלתם, מני אז חשבה לפעמים את הלחם לעת אשר ישכב אישה לנוח בבאו עיף הביתה לעת הצהרים ויאמר כי כבר אכל בבית אחד מרעיו, ואז לא אצלה מהילדים את שאלתם, לבל יפריעו מנוחת אביהם, והילד הקטן הזה התבונן כי עת רצון היא העת אשר יישן אביו, כי על כן מהר לבקש לחם ברגע אשר הניח בצלאל את ראשו על השלחן. והיפלא איפו אם שחקה מרים לחכמת הילד אשר יבין מזמה? – האשגה, רופא חכם לב אם אומר כי שגית הפעם במשפטך, ושני הילד לא תקהינה בגלל הממתקים אשר תשביעהו אמו? –

בצלאל התעורר כמו מתרדמה ויאמר: איזה יום בחדש היום? –

– יום השלישי – ענתה מרים ותתאמץ להסתיר אנחה בקרבה, אך היא שגבה ממנה ותצא ממסגר.

– ומחר יום השלום בעד המעון! – קרא בצלאל. בפעם הזאת הודה בלי כל ספק גם כל שומע כי בינת האיש הזה הסתתרה, כי איך יכול לקרוא מעון לחור צר בחצר נתעב מאחרי אוצר הרפש על יד הארוה, ומי זה יבקש שלומים בעד שוחה משחתה כמה! הנשמע כזאת כי ישלם הגנב או השודד שלומים בעד החור בבית האסור, והוא לא יעלה צחנה ולא יגדל כל רמש כמו מעון בצלאל! אולם השומע והשופט כזאת אף הוא ישגה כמו הרופא, בחרצו משפט על הילד הן להגנב או השודד אף לחמו נתן, ועולליהם ישבעו לחם גם אם לא יעצמו הוריהם את עיניהם לישן ובטן בצלאל תחסר, כי שקר היה בפיו באמרו כי כבר האכיל בטנו לשבע כאשר כן בכזב סבבה אותו מרים באמרה כי לא תרעב, שקר היה בפי שניהם. ועתה יראו נא כל אוהבי מוסר אם לא צדק מטיף מוסר אחד אשר אמר כי בבית אשר האיש יכזב להאשה ולהפך, שם אין ברכה! – – –

התכסף נפשך, קורא, לדעת מי הוא בצלאל, זאת לא אדע, אך כי תחפוץ לדעת מי היא מרים אדע נאמנה, אולם היא אף כי תכזב לאישה בכל זאת אעיד עליה כי היא צנועה מאד ותמאן להודע אל איש בלתי אם גם אישה עמה, כי על כן עלי להציג אותם יחד לפניך.

כי עלם נעלה היה בצלאל כל עוד עלם היה, זאת הודה כל איש, גם מלבד מוריו אשר לא חשכו שפתותיהם מהביע כזאת בלי הפוגה, ובאמת כן היה ולא רק בעשר אבותיו קנה לו את השם הזה כי אם בדעתו הרחבה בתלמוד, בכשרונו הנפלא ללמוד שפות ולפרוט על פי נבל, ומלבד אלה היה גם “אומן יד” כי ידע לפסול בעץ ובעצם תמונות שונות ויעש בית למזוזה אשר עליו השתאו רבים, ואחרי אשר שבר והשחית מורה שעות אחדים מאשר הביא לו אביו למנחה היה גם לעושה מורה שעות, ואת חפצו זה השלים אביו וישלם ביד נדיבה להאומן אשר בעיר כי יבא ויורהו, וכעבור שתים שלש שנים אהב הנער באהבה עזה את המלאכה הזאת עד כי בלה שעות רבות ביום במלאכה הזאת, ולאט לאט היה לו בית מלא מורי שעות מאלה אשר תקן בצלאל, ויהי כאשר החל מסחר אביו ללכת אחורנית אחרי כי חלה ולא קם מחליו, ובמלאת לבצלאל עשרים שנה היה ליורש הון לא רב, כי אחרי מות אביו לקחו המשרתים והמשולחים וגבאי החברה קדישא והרב בעד החלוקה וכל איש אשר מצאה ידו כאשר מצאה ידו, ואת מותר הכסף לקח בידו וינוע אל עיר אחרת למען יוכל לעשות מלאכתו ולבל יפריעהו שמשיה בעל הטובה בעיר בעצתו כי יקח לו אשה. כי לא לחנם קראו לשמשיה בעל הטובה, כי הוא פקח עיניו מאד על טובת הכלל, וידו היתה בראשונה בלחי כל סר מני דרך, ובראותו שני ילדי התלמוד תורה מתאבקים עמד מנגד וירא עד כי הכריע אחד את רעהו ויפילו ואז נגש אל המנצח וייסרהו על עונו, וכאשר פרץ ריב בין שנים מנכבדי עיר העדה אז התאמץ, גם מבלי תקות גמול, להביא עוד שלישי ביניהם, וכאשר קצף איש על אשתו אז היה הוא המורה איך להכניע גאון מורדים, ולאשה הוכיח כי אם יתן איש את גוו לדורכים אז יהיה למרמס. ובעל טובה הזה שם בפעם הזאת את עינו בבצלאל, אשר כבר מלאו לו עשרים שנה ועוד לא הביא צוארו בעל, ומפניו ברח אל עיר אחרת ויהי לבעל מלאכה, וכאשר עשר שנים מיום אשר התישב בעיר ההיא הצליח בידו לאכול את כל הנותר מעזבון אביו, כי במלאכתו לא ראה שכר, אחרי כי בלה כל עתותיו להכין מורה שעות חדש אשר כמהו לא היה לעולמים, מורה שעות אשר יסוב על צירו בלי מניע נראה מבית ומחוץ, ושכרו היה כי בת אדון הבית, אשר גר בו ואשר אתה דבר תמיד בשפת צרפת, אחרי אשר הראה לה את כל חכמתו ויתרון מורה השעות הזה על כל יתר חבריו, הכירה מעבדו ותהללהו מאד, ואז זכר את עצת שמשיה אשר יעצהו לפני עשר שנים, ותהי לו המכרת מעבדו לאשה למרות דבר אביה, אשר בוש כבשת גנב, כי בתו היתה לבעל מלאכה לאשה ויגרשם מעל פניו, ויבחרו בעיר אחרת גדולה למושב למו, כי רק בעיר גדולה יצליח אמן נפלא כמהו, כה גמרה מרים אמר, ובלי כל ספק צדקה במשפטה, לולא בקשו בעיר הגדולה נושים נשך הרבה ובעלי הבתים שכר מעון הרבה. ובראות בצלאל כי אזלת ידו מנהל ביתו בלחם, ואשתו אהובת נפשו אשר מבית עשירים יצאה לשאת אתו בסבל החיים ראויה היא כי תסע בכרכרות ככל בנות האצילים ולמה זה לא יהיו גם לבניו אומנים ומחנכים, כי על כן גמר אמר להתעשר בפעם אחת, ודרך העשר הן פתוחה לפניו. ההוא אשר עשה מורה שעות חדש לא ידע למצוא סוד מכונת התנועה–התמידית? ולאיש אשר ימצא את הסוד הלא נכונו רבבות אין מספר, זאת מודעת, ולמה זה לא ישלח ידו ולקח אותם לו לעולם? ובכן הקריב את כל עתו וכחו וגם יתר כספו על המכונה ההיא ויעש ויהרס ויוסף לעשות עד כי כמעט כלה את מעשהו, וזה כחמש שנים מעת אשר יכלה כמעט מעשהו יום יום, וגם כסף לקח מאת הנושים לשלם פי שלש כאשר ימצא הרבבות בעד פעולתו, ואחרי כי היום ההוא עוד רחק, לכן לקחו לאט לאט ממנו את כל אשר היה בידו ויציגוהו ככלי ריק. בתחלה נסתה מרים להסב לבו אחורנית מאחרי התאוה הזרה הזאת למצוא סוד המכונה, אבל דבריה היו כחצים שנונים ללבו, וכמשגע הביט לפניו מדי דברה ככה ובראותה זאת נשאה מכאובה בחיקה ותחרש. אולם צרותיהם לא נתנו דמי להם, ובכן אמצה מרים את לבבה לדבר עמו שנית ולמצוא פשר כי יקריב מחצית עתו להמכונה ומחציתה למען מצוא שכר, והדבר הזה ישר בעיניו ויחל ללמד לתלמידים ותלמידות שפת צרפת ומלאכת הזמרה וימצאו די שבר רעבון ביתם, אך כפעם בפעם שכח את תלמידיו בעת אשר נתן ידו אל המכונה ולא ארכו הימים וישכחו גם תלמידיו אותו, ובני ביתו החלו לשכוח מאכול לחמם, כי לא נותר עוד אף כלי בבית. וימלך עליו לבו ללכת אל אנשים מבינים ולמכור את מורה השעות אשר ידו עשתה ואשר בלה במלאכתו זאת עשר שנים אך כלם שחקו לו ויקראו לו שם מני אז “הממציא המשגע” ויתן את מורה השעות בבית מלוה כסף בערבון בעד עשרה כסף והוא היה החפץ האחרון אשר במחירו עוד מצאה ידו למצוא מחיר מה, ועתה כלו כל התקוה. אבל גם בעת צרה הזאת עוד לא נפל לב מרים ועוד הוסיפה לחשוב מחשבות איך לפתות אותו כי ימכור את כלי מלאכתו. ולא רק אל הכסף אשר ימצא במחירם היו עיניה נשואות, כי אם התקוה אמצה את לבה, כי אז אחרי כי לא יהיו בידו עוד כלי מלאכה אז ישוב ויהי כאחד האדם וימצא שנית מחיה בדעתו ובהורותו לתלמידים. אבל בפעם הזאת נוחכה כי אך שוא יהי עמלה, כי את כליו לא יתן, ואם גם שב וידבר כמודה ועוזב בכל זאת נוכחה לדעת, כי נפשו קשורה בהכלים ולא הוסיפה דבר. פתאם התחלחלה מאד וכמעט נפל הילד מחיקה ארצה כי בצלאל התנשא בסופה ממקומו וירץ בלי מכסה ראש החוצה וירדוף אחרי איש זה כמשגע, צרת לבבה גדלה מאד מאד בראותה כי את אשר יגורה בא לה, אישה הכה בשגעון מרב צרותיו, וכבר החל הנחם לשלוח חציו בכליותיה לאמר כי מידה לו כל אלה, כי למה זה דברה על דבר הכלים? אך היא לא הרבתה הגות נכאים והוא שב הביתה ויקרא בקול בוכים: מרים! מורה השעות! – וארבות עיניו נפקחו ויבך בדמעות שליש, ועל כל שאלותיה ודבריה ונחומיה התמלטו מפתחי פיו רק: מורה השעות, מורה השעות. ואך כעבור זמן רב הצליח בידה להוציא מפיו דבר, כי ראה איש נושא בידו את מורה השעות אשר עליו בלה עשרת שני עבודה וכמו ברק העיר פתאם רעיון בלב מרים ויאורו פניה ותקרא: אות לטובה הוא! אישי מחמדי, אות לטובה, איש נשא את מורה השעות ואם כן קנה אותו, והסוד איך לתת לו תנועה אך לא לבדך נודע ואין יודע עד מה, עתה תמצא ידך להשיג כסף מהאיש תמורת הסוד – בצלאל התבונן בה רגע כמכה בשממון כמו לא הבין כל מליה ואחר אמר: לא אוכל לראותו בידי זר, לא אוכל, יבא רקב בו ולא ינוע ויהי כבול עץ ואל אראהו בעיני! – עתה נפלו שנית פני מרים כי גם ברק התקוה הזאת גז וילך, אך לא ארכו הרגעים ועיניה אורו שנית בפתחה פיה ובאמרה: צדקת בדבריך אישי ואני כאשה חסרת לב דברתי, אבל הפעם עצה טובה בלבי אשר גם אתה תודה כי טובה היא, שמע נא, מי יודע אם לא איש תבונות הוא האיש אשר קנה את פעל ידך, הוא בלי כל ספק איש תבונות אחרי כי קנה את פעל ידך, ועם איש כמהו הלא תוכל לבא בדברים ותמכור לו את המכונה אשר תעשה כעת – –

– למכור את המכונה אשר רבו רבבות נכונו לי בעבורה! – קרא בקול ויקפוץ ממקומו.

– לא למכור כלה רק חלק ממנה, חלק קטן, או ללות ממנו כסף וכאשר תשלים פעלך תשלם לו בנשך ותרבית –. הדבר הזה מצא חן בעיני בצלאל ויאמר: טוב, אעשה כדבריך אבל איפה אבקשנו? –

– לך אל בית המלוה ושם אולי יודע לך – וכן עשה, וגם האיש וגם שכנו נודע לו שמה וכחץ מקשת רץ אל בית המלון וישאל לשם האיש מבריטאניא וכרגע פתח דלת חדרו בחזקה עד כי נבעת האיש ויקרא: מה לך פה? –

– אני הוא עושה המורה שעות –

– אין לי חפץ בעושה מורה שעות – ענהו האיש ברגז.

– אבל מורה השעות – הוסיף בצלאל לקרוא ורוחו סער בקרבו ועיניו הפיצו זקים. האיש צלצל בפעמון ובבא המשרת אמר אליו: הוציא את המשגע או את הנוכל הזה מהבית –

– אף אם ימיתני לא אמוש ממקומי, ואוי להאיש אשר יגע בי – קרא וינף אגרופו.

– הנח לו – ענה המשרת – כי הוא לא יעשה רעה –

– התכירהו? – שאל הבריטנאי.

– מי לא יכיר את “הממציא” ענה – המשרת ויניח אצבעו על מצחו לאמר כי אין ברוחו נכונה. עתה נח רוח הבריטנאי ויאמר: ומה המצאת?

– מורה השעות! – קרא בצלאל בעז ובנפש סוערה כים – מורה השעות אשר קנית היום בלא מחיר אותו ידי עשו עשר שנים תמימות ואתה לא תתנני לשים אף עיני עליו בטרם יפרד ממני – ובדברו כזאת התגלגלו דמעות מעיניו. אף אם נוכח הבריטאני כי בשגעון ידבר האיש אשר ילבש קרעים ויבכה כאשה מצרה ויאמר כי ידו עשתה מורה שעות, ובכל זאת אמר לו: איפו קניתי מורה השעות אשר ידך עשתה? –

– בבית המלוה, בשלשים שקל – עתה הביט הבריטנאי בתמהון בפני הדובר בו, כי זכר אשר שם אמרו כי עושה מורה השעות השתגע וידבר אליו רכות: האמנם ידך עשו את הכלי הנפלא הזה? –

– הכלי הנפלא! – קרא בצלאל – אם כן תבין כי כלי נפלא הוא, ארחמך אשקך – ובקראו נשק את כנף האיש – הכלי הנפלא! אמותה הפעם, רב לי, מרים! השמעת? הכלי הנפלא! וגם את אמרת כי כלי נפלא הוא! –

– תן לי אות כי אתה הוא פועלו – הוסיף האיש ויאמר.

אות? תנהו על ידי וינוע כרגע ובלעדי תקצר כל יד מהשיב לו את תנועתו –. האיש הגיש לו את מורה השעות ויהי אך שם בצלאל את ידו עליו ותשוב אליו תנועתו וישתאה האיש כי לא האמין למראה עיניו ובצלאל קרא כמנצח: עוד סודות רבים צפונים בו וכאשר תשלם לי אגלה לך את כלם –

– כמה תחפוץ מחיר כל הסודות ומחיר מורה השעות למען לי יהיה ואוכל לעשות בו כחפצי? –

– מאה כסף – קרא בצלאל – ואז אעשה לי אחר תחתיו –

– אמלל – קרא הבריטנאי במנוד ראש.

– חמשים פעמים כמכסת הכסף אשר תבקש אתן לך ואתה תמכרנו לי ותכתוב על ספר המקנה – בפעם הזאת נראה הבריטנאי בעיני בצלאל כמשגע, אבל עוד ביום ההוא היה הבריטנאי בבית בצלאל וירא את המכונה, אשר היא היתה ראשית אסונו ומפי מרים לקח שרש דבר. ועל פי עצתה הלל את המכונה בפניו ויאמר כי טובה היא מאד, אבל עד היום המאשר ההוא אשר בו יראה את הרבבות יחפוץ לקחת אותו אתו כי יהיה לפקיד נגיד על בית מלאכת מורי שעות אשר לו. ועוד ביום ההוא לקחם כלם אתו ויסעו.

* *

בבית אסף חרושת המעשה בלאנדאן ראו כלם את מורה השעות ועליו תמהו ולפועלו נתנו כבוד ושכר רב, וגם מלכת בריטאניא עטרה אותו כבוד ותכבדהו באות הכבוד בעד הכשרון, ומני אז תעשה מרים כעצת הרופא ותתן לבניה אך בשר ולא ממתקים, ולא תבוש גם לנסע בכרכרות, בצלאל שכח את מכונת התנועה התמידית ונוכח כי התנועה התמידית האחת אשר תביא שכר רב היא תנועת העבודה והמלאכה בחפץ כפים, ומעת אשר נודע כי חרש אמן משכיל הוא בצלאל, מני אז נוכחו גם תלמידיו ואבותיהם כי מורה נפלא בשפת צרפת וזמרה והיה מעין כמהו בעיר וכל המורים אשר קמו תחתיו אך את הכסף המה חומסים חנם.

אם יחפוץ איש להיות בעל צדקה יעזוב את ביתו בכל מקום שהוא ויבא לוויען, לא בשכולה ומאפליה ואחיותיהן, אף לא בירושלים וצפת אשר רבו ענייהן ולא בכל הערים ובארצות אשר שם נוכל לראות בעינינו אם יאה עניותא לישראל או אין, יוכל איש להיות בעל צדקה בגופו בעתו ובממונו כמו בוויען. אמת הדבר כי רבים העניים בכל ערי ישראל ורבים מהם המה המבקשים עזרה והפורשים כפם והדופקים על הדלתות והמקללים את אבירי הלב, אבל בכל הערים האלה רק הממון חביב הוא והגוף כאין נגדו והעת במה נחשבה היא, וכל איש יתן לך חמש שעות חנם ולא אגורה אחת, וכל איש יעיד כי רק כסף יחסר לבני ערי ישראל אבל העת לא חסרה עוד ולא תחסר, אבל בעיר כוויען אשר בעונותינו הרבים יאלצו גם היהודים להוקיר את העת ככל עמי הארץ, ולא כהשרים והמעולים שבהם חלילה, כי אם כהפשוטים אשר יעבדו כל היום בזעת אפם. ואם יצא פתגם מאת הבריטאנים כי “העת ככסף תחשב” הנה הוציאו אלה הגוים אשר גופם חביב עליהם מממונם פתגם לאמר “העת היא חיינו וארך ימינו” ואם אותה נאבד בידים, אז לא יהיה לנו לחם לאכול ובגד ללבוש, לכן עלינו לשמר עליה למען גופנו. וכמעשה הגוים הנה גם בני ישראל עושים פה, כי הסכינו לגור בדירות נקיות כגוים ולאכל על שלחן טהור ומכסה טהור כגוים, ועל כן גם העת יקרה בעיניהם כגוים, ואם כן להם פתח פתוח לעשות צדקה לא רק בכספם כי אם גם בעתם, למשל אני הכותב הנני יושב אל השלחן, ועיני משוטטות על הניר, ולמולי יושב איש ירושלים אשר בא להתרפא מחליו לוויען כי רופאיה נודעים בשער ועתה אך דמי נסיעה דרושים לו לשוב הביתה, השני מצפת אך לחם צר ומים לחץ מאכלו ומשתהו כל היום, אך גם אלה בלי כסף לא ינתנו ולוא מצאה ידו לשלם דמי הנסיעה כי אז כבר למרחוק ברח לגור, השלישי הוא סוחר אשר פשט את הרגל ובכפו לא דבק מאום, והרביעי בקש להיות סוחר וכספו עלה בתהו והחמישי יחפוץ ללמוד מלאכה והששי חכמה, ובשביעי יש שמץ מהרביעי והשביעי גם יחד ועוד ועוד עד עשרה ושנים עשר ויותר אשר יבאו יום יום, ואם גם חצי תקותם לא תנתן להם, בכל זאת הן עת המה חומסים, כי על כן לא לפלא הוא אם לא נמהר כחץ מקשת למצות מחוץ לבית כמו הלוית המת ובקור חולים. אולם לפעמים יגע דבר עד לבנו וירעש מיתריו ויניע כל חושיו ולא נדע מדוע, כן נהפך לבי בבא הירושלמי המתרפא מבית החולים ויאמר כי אשה צעירה לימים גועת בבית החולים ופעם ושתים בקשה ממנו בתחנונים כי ישלחני אותי אליה לבקרה. ואם לא אשגה – הוסיף האיש לדבר – הנה היא לא בסתר המדרגה נולדה, וכפי אשר אחשוב הנה היא יודעת אותך לא רק מפי השמועה.

מבלי אשר הרביתי מחשבות, כי דברים כאלה אשמע יום יום ומבלי אשר ידעתי מדוע, עזבתי את עבודתי ואלך אל בית החולים ובלי כל עמל מצאתי את המטה אשר הקוראת אותי שוכבת עליה, היא שכבה ושמורות עיניה סגורות, לכן יכולתי להביט בפניה, אך אף אחרי אשר התבוננתי בה כביר לא זכרתי כי ראיתי אותה מעודי. בלחיים החירות והרזות מאד והשפתים אשר חמרמרו נראה זעיר שם זעיר שם אודם כמו עקבות נשיקה שנשק אותה המות בהודעו לה זה עתה, רק המצח המשתרע עד למרום כחצי הירח והבבות, השחורות הפיקו הוד וכמצבה חיה היו ליופי ונעם אשר אבלו נבלו בלא עת.

– תני לה הרפואה כי באה העת – קראה שומרת החולות, בריאת הבשר מאד, פניה עגולים ואדומים כמו מעשה מרחשת בלול מדם ושמן ופיה צר עד כי כמשא יכבד להוציא ממנו קול דברים.

– היא ישנה וצר לי להקיצה – ענתה אחרת צעירה לימים.

כמו רוח חדש בא בלב הבריאה כן התעוררה ותשאוף רוח ותקרא: אם כה תדברי, יונתי, לא תצלחי למשמרתך ואני כבר הכרתי בך כי לא תצלחי למשמרתך, רק לא חפצתי להשמיע להאדון הרופא את דעתו ואת הלא תדעי כי האדון הרופא ישמע לכל אשר אני דוברת באזניו, אבל חסתי עליך ולא השמעתיו עצתי, ועתה אראה כי לא תצלחי למשמרתך, לא תצלחי, כי תעברי על פקודת הרופא אשר צוה לתת לה הרפואה בכל שעה –

– אבל בכל זאת אדמה כי תיטב לה השנה מהרפואה כי לא ישנה כל הלילה.

– אם כה תדברי לא תשמעי בקול הרופא ותהרסי סדרי הבית. הנך מורדת! – קראה הבריאה בקול גדול כאשר אך יכלה ופניה אדמו עוד יותר ועיניה כמו נסתרו בחוריהן וקול מליה נחבא כי על כן לא הוסיפה עוד דבר ואך בידיה הוסיפה להניע ולהראות כי היום שמעה דבר אשר לא שמעה כמהו מעודה, דבר אשר יהרוס תבל ומלואה ויניע ממקומה גם את גויתה אשר אולי גם רעש ארץ לא עצר כח לעשות כזאת. לקול הבריאה פקחה החולה לאט את עיניה וכמו רעד בא בכל יצוריה בשמעה המלה מורדת ותסתר פניה בכפות ידיה רגעים אחדים וכאשר פתחה אותם שנית בתת לה השומרת את הרפואה ראתה אותי ופתאם נהפכו פניה לארגמן וכרגע לירקון ותכלת וכל הצבעים עברו עליהם חליפות ומקוצר רוח לא יכלה לבלוע את הרפואה וכמעט לא נותר רוח באפה, אבל עתה האיר אלי כמו ברק באשון ליל רעיון כי אכיר אותה ואדע מי היא אף כי לא יכולתי החליט הדבר עוד זמן כביר עבר בטרם אשר שבה המנוחה להחולה ובטרם אשר יכלה לפתוח פיה ובעת הזאת, אורו זכרונותי לאט לאט ויתיצבו לפני כמו חיים ואזכור את הבית הגדול עם הגן הנחמד, אשר בו הלכה לשוח נערה בת שלש עשרה שנה, יפה כלבנה, תמימה כיונה, נעימה כפרח ועל שפתיה שיר נעים בשפת הארץ, אשר כמו קסם היה בו להעמידני על עמדי ולמשכני בכח אל הגן ואל הבית ההוא ולהודע אל אדוניו.

– הלא הכרתני – קראה בקול אשר כמעט לא נשמע – ואני לא פללתי זאת כי תכירני –

– אבל האמת אגיד כי לא אאמין למראה עיני האת! בת נדיבים ושלוי עולם באת עד כה? האם רששו אבותיך, או מה היא הצרה אשר באה על בית אביך ותדכאהו? הנני שונה בדברי כי לא אאמין למראה עיני –

– בבית אבי שלום ועשר ואני היא הצרה האחת אשר באה אליהם. אבל עוד מעט יבא יום פדות להם מכל צרותם –

– סלחי לי אם אולי אהיה עליך למשא בדברי ובשאלותי, אך התאפק לא אוכל בשמעי דברים אשר קצרה בינתי מהבינם, הן תפארת היית להוריך, שעשועים וכל חלקם בחיים, ואביך הן לא במקנאים חלקו כי יתאכזר לך אם גם שטית מעט מדרכו – –

– מעט – קראה החולה בקול אשר הרגיז כל עצמותי – אמנם שטיתי מעט – שנתה בדבריה ותשך את שפתה.

– לא כהן מעביר עון הנני כי אעירך להתודות לפני – אמרתי בראותי כי הכאבתי לה מאד בדברי – וצר לי מאד כי העליתי על דל שפתי דבר אשר לא לרצון הוא לך –

אמנם כן, אני אמרתי אתי ימות סודי ואזן איש לא תקשיבנו, אבל ככל חפצי וככל מחשבותי כן יהיה גם בחפץ הזה, ואחרי כי באת הנה אגלנו לך אולי איטיב בזה לעוללי האמללים – עתה נפתחו פתאם ארבות עיניה ואגלי דמעות ירדו כנחל על לחייה הרזות.

– כמה שנים עברו מעת אשר ראית את אבי? – שאלה אותי פתאם.

– שתים עשרה שנה – עניתי.

ומאז השמעת אדותו דבר? הגד אל תכחד –

– אף לא מלה אחת –

– אם כן עלי לספר לך את כל; כאשר מלאו לי שש עשרה שנה בחר אבי חתן למעני את ירחמיאל בן יהודה הגביר בעיר, אשר בעשרו גבר גם מאבי, ושתי שנים הייתי לו לאשה עד כי החלותי לשקצהו. בעת ההיא עלה רעיון חדש על לב בני הנעורים, להצליח את כל בני האדם, לקרוא לעובדים כל היום דרור ולתת להם מעדנים תחת עבודה, וספרים המדברים כאלה ברוח בער הובאו מחוץ לארץ ויהיו בעינינו כאוצרות חשך, ויתאספו אל בית אבינו – אחרי כי הוא לא מרה את פי ולא מנע מחפצי וכל אשר עשיתי היה טוב וישר בעיניו, באהבתו הרבה – הצעירים אשר בשם משכילים קראו לנפשם, ובהם גם בחור גם בתולה מעשירי העיר, כי הרבים חשבו זאת לכבוד להם כי נתנו לבניהם בביתנו מהלכים ואנחנו ישבנו והמתקנו סוד, איך להצליח ארץ ויושביה, ואיש גר אחד אשר היה ראש המדברים באספותינו הראנו לדעת כי חרפה וכלימה היא לבני האדם לחיות על פי המשפטים, כי אך חפש ודרור תפארת המה להאדם והאמונה והממשלה וחקי הארץ אך חבלים ישימו בכנפו וישדדו ממנו תפארת האדם, גם לאסוף ולכנוס כסף חטא, ואשמה היא, ועל כל אשר יאמר האדם כי לו הוא יחטא, כי אין אדם שליט בדבר, וכל בני האדם יחד נשתוו בכל אשר ימצא בתבל ויתר הצעירים ענו אחריו אמן, והנערות הרימו ראשן בגאון ותדמינה כי אך להן נגלה סוד הבינה והדעת, כי על כן רצו כלם יחד אל האספה כאל מקור מים חיים, ומפתח הבאר היה ראש המדברים אשר בידו מלא את אשר דבר בפיו, לחלק את הכסף חלק כחלק, ואחרי כי כלנו בני עשירים היינו עשינו זאת בחפץ לב לחלק עמו בכספנו, ודבר אמת לא אכחד, כי מה לי לכזב כעת? כי בתחלה לא מצא האיש ושיחו חן בעיני ותהי להפך כי בתחלה היה עלי למשא בדבריו ומה גם כאשר אמר לי בשפה ברורה כי לפי דעתו, החלוקה תהיה לא רק בכסף כי אם בכל אשר לאיש יחלק את רעיו. ואחרי כי בדברים האלה יסית להפר כל חקי המוסר והצניעות, לכן לא ישר בעיני, אך נזהרתי בלשוני מהשמיע הגיון לבי מיראה פן אהיה לבוז בעיני רעי ורעותי, אשר על כפים נשאוני וכמלכה הייתי בעיניהם ואני אהבתי את הכבוד הרבה יותר מכל דברי חפץ. ובכל זאת מי יודע אם לא אמצתי כחי להשמיע מעלות רוחי לולא קם נגדי השטן מביתי.

לבעלי חרה מאד על הדבר וירב בי גם באבותי על כי יתנוני לאסוף אספות בחורים ובתולות וכן לא יעשה בישראל, אבל אבותי ענוהו כי הוא כעת דרך העולם, כי כן הגדתי להם, ואחרי אשר נסיתי פעם ושתים לשוא להביאו אל חברתנו וגם כל בני חברתנו נלאו ולא הצליחו לפתותו כי יתן ידו לנו, לכן זעמוהו כלם וראש המדברים הרבה להשליך עליו שקוצים ולבזותו בלי חשך לעיני. בתחלה קצפתי עליו ואמרתי ליסרו על הדבר, אך הוא שחק לעג לי בבוז וישמיעני בשפה ברורה כי עוד רחוק רחוק לבי מחכמה, וכי עוד ימים ושנים יעברו בטרם יפתח לבי להבין שמץ מדבריו ודעותיו הנשגבות, והוא אמנם קרא הרבה וידע שפות שונות ולמרות חפצי נאלצתי להודות בלבי כי ידעתי מאין ואפס היא נגדו, ובקסם על שפתיו השכיל לקח לבי מיום ליום עד כי נפקחו עיניו לראות כי נפלתי בחרמו ואז החל למשול ברוחי ולצות עלי במפגיע ואני כיונת אלם הייתי ולא פתחתי פי וגם אם נקוטתי לפעמים בפני על כי הייתי כשפחה, אני אשר לא נשאתי בעול מעודי ולא חשבתי אנוש, אבל כל אלה היו בעת אשר הוא לא היה לנגדי, כי אך הביט בי וסרו כל צללי המחשבות אשר חשב לבי ואהי אך מקשבת לקולו. ולמען תמצא ידי לדבר עמו בכל עת התחננתי ובקשתי את אבי ולא הרפיתי ממנו עד אשר אסף את טוביה (הוא ראש המדברים) הביתה ויתן על שכמו משרת רואה חשבון, ובעלי היה נרגן ויתרגז ויתקצף וירגיז את הבית על יושביו וגם זאת הועילה להסיר לבי מאחריו.

וטוביה, אף כי משל ברוחי וידע נאמנה כי לא אעיז למרות פיו בכל זאת דבר אך אהבה בשפתים דולקות, ובשבתנו יחד לבדנו לא בתורת פיו אשר השמיע בקהל חברתנו עברה על שפתיו, כי אהבה בכל תענוגיה ידע לתאר לפני ובשבועי שבועות נשבע כי נכון הנהו לצאת גם להרג למעני ויקר בעיניו מבט אחד מעיני מכל חמודותיו ואולי גם מדעותיו – כל הדברים האלה לא הסכינה אזני לשמוע מעודי, ולא לפלא יהיה אם הרתיחו מורשי לבבי כסיר נפוח, ומה גם אם הדברים האלה יצאו מפי איש מרום ונשא בעיני, אשר על דעתי נולד אך למשול בארץ. ובכן נפתיתי לדבר באזני אבי כי יפריד ביני ובין בעלי, וגם בעיני אבי לא רע הדבר, כי נלאה נשוא ריבות שפתיו, ולא אחר אבי ויבא קרבן גדול מאד, מחצית הכסף הנדה נתן לו ויתן לי ספר כריתות. ומני אז החל טוביה להראות פנים בבית כמו הוא כבר יורש הבית. ויחל לשנות סדרי הבית אשר ראו עיניו, והצדקה אשר חלקו ביום השני והחמישי לא ישרה בעיניו, וכאשר שאלתיו: הן חלוקת העשר היא ראשית דבריך, ענני כי לא לעניים העצלים כי אם לפועלים נרבה על שכרם, וכאלה. את נפש אבי הלא ידעת כי לא נסה לבא בריב ועל כן החריש בתחלה. אך לאחרונה לא משל עוד ברוחו ויוכיחנו על פניו על תתו לבו כאדון הבית ובפה מלא אמר לו כי אם לא יעזוב דרכו אז לא יכירנו מקומו. אבל לא איש כמהו יחרד מדברים כאלה. כי אם להפך עשן עלה באפו ועיניו הפיצו זיקי אש כעיני נמר בקומו ובשפכו על אבי בוז מרבה להכיל. אז בא הקץ לכל, לשלותי, לכבודי וגם לישר לבי, אם כי כרצח בעצמותי היה דבר טוביה אל אבי, אך בנפשי ידעתי כי עלי ללכת אחריו באשר ילך ואם אין אהיה לבוז. ובלילה ההוא ברחתי עמו מבית אבי לחוץ לארץ. אני לקחתי רק את עדיי וביד טוביה היה כסף למכביר, והוא אמר לי כי הביא עמו כסף רב אך הסתתר לבל יחשדוהו מבקשי משרה בבית אבי. ומה אוסיף לדבר לך עוד? טוביה פזר כסף כשוע מבטן ואהבתו אלי לא השגתה חיל, ואהבתי אליו גדלה מיום ליום ומה גם מיום דעתי כי אך הוא מעוזי ומשגבי, אבל בא היום אשר גם התקוה האחרונה הזאת עברה כצל וכארמון נטש היה פתאם לבי. כתועה גלמוד במדבר, אין חי ואין צמח להרהיב עינו ופתאם ישיש על נפש אשר חיים בו אשר ראה מרחוק, ירוץ אליו וישלח ידיו לעמתו והנה הוא – נחש בריח, כן הייתי אז.

אמנם חטאתי והרביתי לפשוע ואולי לא תמצאינה בין אלפי בנות שבובות נאלחה ונשחתה כמני, כי בגדתי באם רחמניה סמל הצדקה, האהבה והצנע לכת, מריתי באב אוהב אותי אהבה בלי מצרים, אשר גם חייו, גם כל אשר לו נתן בשמחה כפר ישרי ותמתי ואני השלכתים אחרי גוי!

אמנם כן כל אלה ידעתי, אבל גם המוסר אשר יסרני אל זועם לא יקטן מעוני, הה ליום!

קול מליה נחבא והשומרת הצעירה נגשה אליה ותיסרה לבל תוסף דבר עוד כי בנפשה הוא, אבל על שפתי החולה עבר צחוק קל באמרה: מה רב טוב לב האנשים האלה! הן לא ידעוני ולא יכירוני ובכל זאת דואגים המה לחיי, אף כי לא שמעתי מפיהם אף דבר אחד כי יחפצו להצליח את כל בני האדם ולחלק בכל את כל רעיהם, אבל גם חיי גם מלי לא יארכו עוד ואחתום דברי: נעים ונדים היינו יחד בארצות שונות, אני ראיתי כי לפעמים הייתי עליו למשא, אך בכל זאת לא השליכני בחרפה אחרי גוו, ולא יען כי אלצתי אותו עד כי בא עמי בברית ואהי לו לאשה כדת וגם שמו נקרא על שני בני, לא זה החבל אשר רתק אותנו, כי אם חפץ אחר היה לו לקו. בלונדון ופאריז וברלין הרבה להתרועע את אנשים אשר כפיו ידברו, אך פתאם עבר עליו הרוח ללכת לווין, ופה צר לנו מאד, גם הלחם אזל מכלינו והוא לא בא לפעמים יום ויומים, בבאו פעם אחת בלילה ובשאלי אותו: ומה נעשה? – ענני במנוחה: אני כבר חשבתי מחשבות לרפא שבר ביתנו ובעוד חצי שעה יבא איש הנה אשר בידו והושיענו –

– האם בנדבת יד יתמכנו? – קראתי בלב נשבר – האם באנו עד כה? –

– לא בנדבת יד כי אם שלם ישלם –

– בעד מה? – שאלתי בחפזה ולבי הלם כמו נבא לי רעה.

– לי ישלם בעד אשר אצא מהבית ולך בעד אשר תמצאי חן בעיניו –

– נבל! – קראתי. בפעם הראשונה בימי חיי עבר דבר רע על שפתי ונפלתי אחור בין איל לקום. הוא לא נבהל ולא רגז ויאמר במנוחה: ראה אראה כי לשוא שחתי אמרי כי טרם תביני דעת החלוקה הנשגבה, אשר כל איש יחלק את רעהו את אשר נפל בחלקו, אבל לא אשוב לשחת דברי ואומר לך אשר אם תמאני שמוע בקולי אז מות תמותי יחד את הבנים ברעב.

– מות נמות ברעב – עניתי ולא הוספתי להביט בפניו, והוא יצא ולא שב כעשרה ימים. ואני החלותי למכור על יד את אשר עוד היה בידי מכלים ובגדים. ביום העשירי בא וישב על מושבי ויאמר: שמעי נא, אין לך כל צדקה לקצוף עלי על החזיקי בתורתי כאשר אני לא אקצוף עליך על לכתך אחרי הבלי אבותיך, אולם עוד דרך אחרת להנצל מהרעה והיא כי תכתבי מכתב לאביך ותבקשי ממנו עזר –

– מאבי! – קראתי ודמי לבבי רתחו כסיר מצולה.

– מאביך, הן עוד רב בידו, כי לא לקחתי עמי אף החלק החמשי לנדה כאשר לקחתי אותך לי –

– וגם הכסף אשר פזרת כסף אבי היה! –

– עוד לא רב אמרתי לך ואם לא יתן בחפצו אז יש לאל ידך להפיל עליו בלהות, כי ידוע תדעי אשר באתי בברית אמונה חדשה והבאתי גם את הבנים עמי וגם את תלכי אחרי –

בפעם הזאת לא דבר רע אחד עבר אל פתחי פי, אך כל אלה ללא הועיל היו, הוא נתן את שני הילדים על יד אשה מעם הארץ לכלכלם ולגדלם ואני – אני הנני פה, ולא לארך ימים כאשר תראה. – זמן כביר ישבתי בנפש סוערה ולא מצאתי און בנפשי להוציא הגה מפי. ברגע ההוא עבר על פני כל בית אביה ושלותו ואשרו ורב טוב האמללה הזאת לפנים. כקוסם קסם הציג כל אלה כמו חיים לנגד עיני וישבר לבי מאד, אך מה השתוממתי לראות כי העניה הסוערה החולה הזאת תביט במנוחה אלי וכמו הוקל מעולה כן שאפה רוח בכלותה דבריה. אחרי אשר שבתי מעט למנוחתי קראתי מקרב לבי: ומה אוכל לעשות למענך? כל אשר בידי אעשה – עיניה הפיצו אש שמחה ותאחז בידי ותקרא: הצל את בני –

– ואם יקום אביהם לשטן לי? –

– הנה כלי מלחמה נגדו, המכתב הזה יורידהו דומה אם יודע בקהל ואם אך תאמר לו כי המכתב בידך הוא אז לא יקום לשטן לך –

– אעשה כדבריך, ולאביך מה אכתוב? – עתה שפלו ידיה, קולה שח, עיניה הומכו ובקול כמו מארץ הוציאה עוד אך מלה אחת ולא יספה.

– סליחה! – קראה ותדום לנצח.

אין מצבה ואין ציון על קברה, אך בקבורת אחיה נקברה כחפצה ובלי ספק גם חפצה האחרון יעשה לה, כי אבותיה בשמעם את ענות נפשה ומוסר האכזרי אשר נוסרה בו יענו ויאמרו: סלחתי!

מה זה תחזינה עיני! – קראתי בשממון בראותי את שלמה לב–טוב, אשר הכרתיו מאז לאיש שמח בחייו, וכשם משפחתו כן היה כי לב טוב היה תמיד. ועוד זכור אזכור כי בהיותי בעירו מהר לאספני הביתה ולהאכילני ולהשקני, וגם לא נתן אותי כי יגבה רוחי בכבוד הזה, כי כאשר עשה לי כן עשה לכל משכיל ולכל חסיד ומתנגד, ולא נכר לפניו בן ליטא מבן בעססאראביע, רק כי ידע אשר לזה מיכלי מעליא ולזה משתי מעליא, כי על כן היה בביתו משתה ושמחה תמיד, ולא רק הגרים כי אם גם כל בני העיר אהבוהו, ואף עזמות הרופא אשר תכלית שנאה שנא את כל איש אשר לו היתה פרה יפה או סוס טוב ויצפה בכליון עינים ליום יפול בידו והפרה או הסוס תהיה כפרתו, גם הוא לא עוין את שלמה, כי הוא עמל בכל עת אשר הבאים אל ביתו ידרשו אחרי כן בעזמות, ואשתו עזרה אחריו. כי אף אם בת ישראל היתה ואבותיה בעשירי הארץ נמנו, בכל זאת אהבה הרבה יותר להראות כשרונה בבית המבשלות מאשר לפרוט על פי הנבל ועל כן שנאוה גם המבשלת, גם מורה הזמרה, אך האורחים כלם יחד אהבוה גם בנעוריה בית אביה וגם עתה בבית אישה אשר דרך בית אביה חמד לו. ומדוע זה לא יעשה כדבר הזה, איש אשר נחל מאבותיו הון ונחלה ואשתו האהובה לו הביאה גם עמה די והותר להחיות נפשה, וגם לא נטל עליו לחכות ליום אשר יקח חלק בנחלת אביה, אחרי כי כל הנחלה לאשתו היא, ומה יעשה איש אוהב שמחה כמהו אם לא משתה ושמחה בביתו בהיותו בעיר אשר היא סתרה על גריה לבל יפזרו הון, ועל כן לא הולידה בתי משחק ושיר ויתר תענוגי בני האדם יושבי הערים הנאורות הבולעים הון ומביאים שממון בלב, כי אם איש איש אשר ידו תמצא ונפשו תכסף יעשה בביתו בית משתה ושמחה ושחוק, ושלמה היה האיש, ואותו זכרתי זה עשר שנים מיום אשר ראיתי אותו ושתיתי מיינו הטוב אשר אין בכל הארץ כמהו. ומי זה יוכל לשער את רגשותי בראותי את האיש הזה פתאם בוויען, יושב באחד בתי המשתה אל השלחן, עיניו תבטנה נכחן, ראשו אשר שיבה זרקה בו בלא עת נטוי מעט הצדה וכמו יעמיק מחשבות כן יעביר ידו מרגע לרגע על מצחו יניע ראש ויעקם שפה ויקרא: אמנם כן! אמת הדבר! – הזה הוא האיש קראתי בשממון אל האיש היושב עמי ומתבונן בו בכל אשר יעשה – הזה הוא שלמה – השמח וטוב לב? וזקנה קפצה עליו!

– הס! – קרא האיש בקול דממה ויתן אצבע על מצחו כמו חפץ לאמר: ברוחו אין נכונה – אך אני לא יכולתי להבליג ואשאל עוד: ואיה אשתו ובתו, הן היא כבר היתה נערה, ואולי גם כבר היתה לאיש? ובנו מה הוא ואיפוה הוא? –

– אמנם כן! אמת הדבר – נשמע קול שלמה כמו מעפר ישח אמרתו – צדק בני וגם בתי, אמנם כן! אמת הדבר! פה הוא חוץ לארץ ואוכל להגיד, אמנם כן אמת הדבר צדק בני וגם בתי צדקה פה הוא חוץ לארץ. וחוץ לארץ לא ארצנו היא ולא תהיה ארצנו וארצנו לא חוץ לארץ. אמנם כן אמת הדבר, צדק בני וגם בתי צדקה – לוא גם לא העירני האיש גם אז נוכחתי כרגע כי אין נכונה ברוחו, כי קולו ועיניו המביטות נכחן גם בדברו ולא תתבוננה באיש, וכל תנועתיו העידו כלן כי בינתו נסתרה.

– הנה כי כן – קראתי בלב נשבר – לא יועיל גם העושר לבעליו, גם מאיש שלום תסתתר בינתו והשלוה לא תהי עליו סתרה, ועתה יאמרו נא בני האדם כי רק בידי הצרות לדכא רוח איש. איש אשר לא ראה עמל כמהו לא ראיתי עוד בחיים ובכל זאת עליו עברה כוס! –

– הנה כאשר אחזה לי עברו שנים רבות מעת אשר ראית אותו ומני אז לא שמעת אודותיו מאומה –

זה עשר שנים עברו מני אז, ובכל העת הזאת לא שכחתי אותו ואת ביתו כי כסמל השלום והשלוה היה בעיני –

– ואמנם כן היה עוד שבע שנים אחרי כן, עדי היה לחרדת אלהים –

– ומה זה קרה אותו? השמיעני אולי אוכל הועיל לו. בנפשי כי אעשה כל אשר בכחי וגם יתר מכחי, כי אם לאיש כזה לא נושיע בצר לו אז חרפה היא לשם אדם כי יקרא עלינו! –

– הנך איש ישר לב – קרא האיש ברגש ודמעות נראו בעפעפיו – ואולי אמצא גם עזר בך, אך כעת נחדל מדבר כי לרגעים יבקיע קו אור בינה ערפלי חשכת חושיו ויבין את אשר לפניו ואז נורא הוא לראות מצוקותיו. אך חסד אל חופף עליו כי כסה בערפל את אור דעתו –

– ומתי אשמע דבר ברור? השמיעני נא למתי תועידני? –

– אם תחפוץ לבא לבית המלון בערב אז אשמיעך כחפצך –

–אם אחפוץ? העת תאריך לי מאד ובכליון עינים אצפה לערב – עניתיו. וכמעט נסו צללי ערב כבר הייתי בבית המלון.

– אולי מטה ידו הגד אל תכחד ואדעה – היתה ראשית דברי אל האיש.

– ידו תמצא כביר הרבה יתר מאז, כי גם הון חותנו נספח על הונו, ולמי יהיו כל אלה? –

– ובתו הנחמדה, המשגעת הקטנה כאשר קראתי לה, יען כי אהבה שאון, ילדה נחמדה מאין כמה, איפוה היא, והבן הפלוסוף הקטן, אשר ישב תמיד במנוחה כזקן וידבר גבה וימאן התערב בשעשועי הילדים אנה הלך? –

– המה הלכו באשר הלכו, ואל לכל אב לדעת את הדרך אשר בו הלכו הילדים הנאהבים והנעימים –

– המה מתו באביב ימי עלומם! הפרחים הנעימים האלה נקטפו בלא יומם! עתה אדע מכאוביך אב אומלל, כהלם פעם יהלם לבי לשמועה, כפטיש פוצצה ראשי השמועה הנוראה, ואני אך מעט ראיתי אותם בחיים, ועשר שנים עברו מני אז. הה! אמלל באמללים מי ינחמך? אבל אשתו החמודה תפארת נשים ועטרתו אשר בה התפאר, היא מה? האם גם עליה עברה כוס תרעלה כמו עליו? –

– לא! עליה חמל היוצר ויסתירה בסתר כנפיו ויסתר עמל מעיניה, כי אין קצה לשכר, ומי יודע אם היתה כזאת לאדם מני שים עלי ארץ, אבל אתה הן לא תדע אף שמץ מנהו, הבה ואספר לך, אף כי כחץ שנון יפלח כליותי מדי דברי בו, בכל זאת אספרנו לך, כי אותך אראה אדם ישר לפני לא כהמון אלה אשר יקראו לנפשם משכילים וכל כבודם הוא, כי להם לב אין, לא ינודו לשבר ורחמים לא ידעו, וזאת היא עטרת גאותם, ולא כן אתה לכן לפניך אשפוך שיחי –

– ומי אתה כי כה נשברת לשברו? –

– אני הוא דודו אחי אמו, ההולך ערירי והוא היה כבן לי ואני גדלתיו ורוממתיו – קרא האיש ועפעפיו נזלו מים זמן רב ואחרי כן פתח פיו ויאמר: בעשרנו נפחד מעוני, בשלותנו ממהומה ונבקש מעוז לבנו, אך מאין תפתח הרעה לוא ידענו מראש, כי אז אולי מצאה ידנו להסתר ביום זעם, אך אנחנו נעמוד על המצפה ועינינו נשואות אל דרום ומצפון תפתח הרעה, נסגור את כספנו על מסגר ונפתח פתח לחומס נפשנו, ועל הרב גם אם יבא נביא ומוכיח ויזהירנו בטרם באה הרעה גם אז לא נאבה ולא נשמע לו. כאשר באמת כן היה גם את האמלל באמללים הזה.

מלכה ושלום היו לחמדת כל עין ולשעשועי כל לב, והאב בקש להוסיף להם חן בהרבותו להם חכמה ודעת ובפזרו כסף כאפר למורים שונים. ולא די היה לו כי לא אצל מהם כל המדעים כי אם גם שפת עבר ואהבתה בקש להביא בלב שניהם. והנערה אשר יתרון הכשר היה לה בלמודים, לא כהנער אשר רק בעמלו הרב הצליח לו לקחת בינה. היא למדה את הכל במעוף עין ואחרי כי גם היא לא אהבה לשבת בחבוק ידים כי אם הוסיפה למוד, לכן הלא תבין כי עליה השתוממו כל יודעיה, ואם ידעת את הבית אשר היה פתוח לכל בא גם אז, הנה עתה רבו היושבים והאוכלים בו על אחת שבע, כי גם בטן משכילים החדשים תחסר כמו בטן החסידים, ואחד מהמשכילים אשר יאמר על נפשו כי הוא מן המשכילים הראשונים והוא הרבה להעמיד אפיקורסים בישראל (בזאת יתפאר) היה מבאי הבית יום יום ובגבורתו בשתי נחל כבוד גם מאת כל החסידים, והוא היה כמו הבדחן בבית הזה אשר כמו חתונת תמיד חגגו בו וישר שירים וידבר נבלה וכלם שחקו לו, כי על כן היה כבן הבית. ומה גם אחרי אשר מפניו חלו כל יודעיו כמשכילים כחסידים, כי אם הוא התעבר באיש אז השליך עליו שקוצים וינבל את שמו בכל נבלה, וגם בנשים צנועות ונערות תמימות שלח לשון אפעה עד כי היו לדראון, ובעבור זאת בקשו כלם קרבתו, ואף כי שלמה אשר בקש קרבת כלם ואת האיש הזה משך חסד למען שפת עבר אשר בה יצא להאיש הזה שם, והוא דבר תמיד את הנערה על אודות שפת עבר וספריה וסופריה. ויהי היום ויבא האיש איש צעיר לימים עמו ויעד עליו כי דעתו רבה מאד בשפת עבר מלבד יתר המדעים אשר בהן אין ערוך לדעתו, ויקבל שלמה את האורח החדש באהבה ורצון כדרכו, מבלי דעת כי את המלאך המשחית, אשר ישלח ידו בביתו ובחמודיו ויהפכם לבלהות, הביא היום אל ביתו.

הגר החדש לקח עד מהרה לב מלכה ולב שלום והוא נשא תמיד באזניהם מדברותיו הרמות על גוים וארצות והוא הפיח לקץ, כי תהפוכות רבות תעבורנה בהארצות והיה כל נשא לשפל והשפל ירום, ולאט לאט הצליח בידו להסיר את לב הנערה והנער מאחרי יתר באי בית אביהם, כי נבזים המה, אנשים בלי בינה והשכל. ואם כי לא נעים היה לשלמה לפעמים בראותו כי בתו תסתתר בראותה את האנשים הבאים לביתו, אשר בתחלה דברה אתם ותקרבם במו פיה ועתה תלבש גאות, אך הוא הצדיקנה, כי אמנם לא יאתה לנערה לשבת את גברים זרים, ומה גם אחרי כי רבים בהם לא ידעו דרך הארץ וידברו דברים אשר לא יסכון לדברם באזני עלמה. ושלום הנער הטוב אשר לא ידע מעודו להקשות עורף ועשה כאשר צותו אחותו, וכאשר אמר לו אביו או אמו כי יבא הביתה, אז בא ולא מרה גם את פיהם. ושלמה לא שת לבו לכל אלה, לא כן פנינה אשתו, אשר אהבה מאד לקרב את כל איש ואשר אמרה תמיד כי נעים להיות שפלה כל ימיה בעיני בני האדם מהיות לובשת גאות רגע אחד ולשפוך בזה דם, היא דברה לא בסתר את בתה כי דרכיה לא נכונות בעיניה, והבת החרישה בתחלה ולא ענתה ואחרי כן החלה גם לענות, כי גם לה לב ודעת ולא לנצח תוכל להתהלך רק על פי מורים, וברבות הימים התגלע גם ריב בין האם והבת. מעיני האב נעלמו בתחלה כל אלה כי פנינה התאמצה בכל כחה להסתיר הדבר מעיניו בדעתה כי בזה תעכיר רוחו מאד. אבל פתאם לפתע נגלה לו הדבר ויפלח כבדו כחץ פתאם. בבקר אחד בשובו מבית התפלה שמע מריבה בין אשתו ובתו, ובתחלה לא האמין למשמע אזניו, אך כאשר הוסיף לשמוע מת לבו בקרבו ויהי לאבן, בפיק ברכים ובידים רועדות פתח את דלת החדר וירא את אשתו בוכיה ופני בתו אדמו ועיניה תפיצנה אש עברה. בראותן אותו נבוכו שתיהן, ופני האם העידו בה כי בקשה מזמה מה לענות לאישה לבל ידע שרש דבר, אך הבת התעוררה ותאמר: טוב הדבר! מאבי לא אכחד את אשר בלבי, ולמה זה אכחד ממנו? הן אדע כי הוא לא באלה הנבערים חלקו, אשר בחסרון דעתם יאמרו ליעץ לחכמים וטובים מהם –

– מה היה פה? – קרא שלמה ברעדה בשומו אל אשתו פניו – מי זה זרע זרע הריב בביתנו? ואני אמרתי כי בשורה טובה בפי ואשמח לבכן, והנה ערבה שמחתנו –

– שלום לנו, אל תירא, אין דבר – מהרה פנינה לענות – השמיענו נא את אשר בפיך ונשמח כלנו –

– אם כה תדברי ינוח רוחי. ועתה דעי כי הצליח בידי למצוא מקום נאמן למען נפתלי מבוקיון בבית האוצר אשר להממשלה –

– טוב מאד! דבר גדול עשית – קראה מלכה, אך פנינה לא ענתה דבר.

– מדוע תחשי את? – שאל שלמה את אשתו – האם לא תשישי על הדבר? –

– ששה הייתי גם אני – ענתה מלכה – לולא יראתי פן תנחם אחרי כן –

– הנה כי כן! – קראה מלכה בקצף – זה הוא מדברה תמיד, על כל תאמר להיפך, ואת אשר ייטב בעיני כל הארץ לא יישר בעיניה! –

על מי תדברי? ומי היא אשר תאמר להפך? – שאל שלמה ברגזה.

– הנה אתה אבי איש אתה ותדע לשפוט משרים, אבל לא כן אמי, כי היא לא תדע דרך הדור החדש ותאמר להתערב בכל, לוא היתה גם היא כמך, כי אז לא פרץ הריב בינינו –

– אהה! מי שם דברים כאלה בפיך? – קרא שלמה ברגזה – האם הכית בשגעון, או פרצת כל חקי המוסר. אהה מה זה תשמענה אזני! – הדברים האלה הביאו אך רגע את פנינה במבוכה, כי אחרי רגעים אחדים התעוררה ותאמר: עתה אחזה כי אין לי דרך אחרת בלתי אם לגלות את אזנך בפעם אחת מכל אשר אתי. דע כי גמרתי אמר ולא אשוב ממנו. ובעוד ירח ימים אסע מזה כי אחפוץ להיות מילדת! –

– אל אלהים ה'! – קרא שלמה – הרים נפלו עלי, בתו תדבר כזאת?! בתי אשר טפחתיה ורביתיה ולא אצלתי ממנה כל חפצה! ואיזה הדרך עבר עליך רוח אלה הבוערים, או הפרוצים מבטלי–היש האומרים אין אלהים ואין חק לא בשמים ולא בארץ? –

– ואלה הבוערים או הפרוצים טובים המה הרבה יותר מהרבה אשר יאמינו בנפשם כי לא בוערים ולא פרוצים המה – ענתה מלכה בעזות. – ומה אוסיף לדבר לך עוד? הדבר הזה פקח את עיני שלמה לראות כי לא שלום במעונו כאשר קוה, וכאשר חפש בחדר בתו מצא ספרים אסורים מטעם הממלכה ומכתבים רבים מאנשים ונשים אשר גם שמם לא שמע, ומכתבים אחדים גם מנפתלי מבוקיון וירא כי הוא הוא היה אשר הביא את המבוכה אל ביתו ויוכח לדעת כי אשתו השכילה יותר ממנו לשפוט את האיש על פי דרכו, ותהי ראשית מלאכתו להעביר באש את כל הספרים והמכתבים ולשמר את בתו מכל משמר לבל תקבל ספרים ומכתבים כאלה, אך כל אלה היו ללא הועיל. כי היא הוסיפה לקום באמה ולהתקוטט בה ולהכעיסנה תמרורים, גם את הבן המקשיב, את שלום שלחה בה, והיא מאהבתו הרבה לאחותו הצדיקנה וידבר גם הוא כפיה, וגם הוא בקש לשנות פני תבל. ובעבור ירח ימים ברחה מלכה מביתו, וכל עמל שלמה לבקשנה עלה בתהו, וכאשר נודע לו איפו היא אז היתה השמועה הזאת חץ מות לו ולאשתו, בעלי העתים קרא כי זה האיש נפתלי מבוקיון אשר גנב את הכסף רב מאוצר המדינה ויברח, עם אהובתו מלכה בת שלמה לב–טוב נמצאו יחד בעיר כרית, וגם מכתבי קשר רבים נמצאו אתם ויצא המשפט על שניהם להשלח לארץ גזרה לעבוד עבודת פרך חמש שנים.

פנינה נפלה כרגע למשכב וקדחת נוראה כאש תפת קדחה בעצמותיה, כי על כן לא ידעה ולא הבינה עוד מהאסון אשר נכון היה לבא עוד עליהם ביום ההוא, כי ביום ההוא בערב בבא שלום אל חדרו לנוח ירה כדור מות אל לבו והאב בפרצו אל חדר בנו כן נשאר על עמדו כעמוד אבן, ומני אז לא ידבר עם איש דבר, כי אם ישב לפעמים כיום תמים ויביט נכחו, ולפעמים יתמלטו מפתחי פיו דברים כאשר שמעת, הוא לא ידע עד מה ולא יכיר את איש וגם במות פנינה, והוא ראה את קבורתה, על פי עצת הרופא, לא שם לבו ויבט נכחו כדרכו. וכל הלילה יעמוד בפתח ויבט לפניו עדי יפול תחתיו, ועתה באנו הנה לדרוש ברופאים אולי יש תקוה.

– רעל מסכת בכוס חיי בדבריך אלה! – קראתי – אוי לדור תהפוכות זה, אשר יגדל אויבי איש באנשי ביתו, חדל לך מבקש עזרה לו ברופאים, אשרהו כי הסתתרה בינתו, כי גם כל רואה ושומע כאלה אם אך לב אדם לו יאמר: מי יתן והסתתרה בינת כלנו מאשר תלפת בארחות עקלקלות כאלה.

• גיורא הידש
• אורית סימוביץ-עמירן
• שולמית רפאלי
• צחה וקנין-כרמל